כללי המלאכות – שיעור 19

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אנחנו נתמצת את עיקרי הדברים שראינו. בשיעור הקודם העמדתי זה מול זה את שוגג מול אינו מתכוון. השוגג הוא בעצם טענה לאונס, לחוסר אשמה, טענה לחוסר אשמה ולכן הפחתה בעונש. לא מגיע לי עונש, אני אביא קורבן במקום זה. אינו מתכוון בפשטות זאת לא טענה לאונס אלא זאת טענה להעדר עבירה, לא להעדר אשמה אלא להעדר עבירה. פשוט אם אני אינו מתכוון אז לא עשיתי עבירה. אני פטור לא כי אני לא אשם, לא כי מגיע לי הקלה, אלא כי אין על מה להאשים אותי, אוקיי? וזה כמובן מתקשר לכך שבאינו מתכוון אין שום מימד של שגגה. כשאני גורר ספסל והדבר הזה יוצר חריץ, אני יודע מראש שהחריץ הזה ייווצר. זה לא שאני לא יודע, זה לא שלא שמתי לב שיכול להיווצר פה חריץ, אלא אני יודע היטב שיכול להיווצר פה חריץ. אם זה בוודאות אז זה פסיק רישא, וגם אם זה לא בוודאות עדיין אני יודע שלא בוודאות אבל יכול להיווצר פה חריץ. אין פה שום דבר שהוא מהמשפחה של שוגג או אונס או משהו כזה. לכן אם באמת לא היה פטור מיוחד של אינו מתכוון ורק היינו מדברים על הסקאלה של שוגג, אונס וטיעונים לחוסר אשמה, אין כאן טיעון לחוסר אשמה. אין. היית חייב סקילה. אז למה באמת אינו מתכוון מותר? בגלל שאין על מה להעניש אותי. אין על מה לתת לי סקילה. לא כי יש לי טיעונים להקלה בעונש אלא בגלל שאין עבירה. אין על מה להעניש. כמובן זה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, אבל לפי רבי שמעון שככה אנחנו גם פוסקים להלכה, מה,

[Speaker B] אין לי אחריות?

[הרב מיכאל אברהם] לא שאין לך אחריות, אין על מה ליטול אחריות. לא עשית עבירה בכלל. זה כמו לשאול, אכלתי סנדוויץ', למה לא מלקים אותי? התשובה היא כי אין איסור לאכול סנדוויץ', למה שילקו אותי? זה לא בגלל שאני לא אשם כי לא ידעתי משהו או אני לא יודע מה. ידעתי הכל, הכל בסדר, אך לאכול סנדוויץ' זה לא איסור, אוקיי? אז כשאני עושה משהו בלא כוונה, לא כוונה במובן ההלכתי, הלא כוונה במובן היומיומי זה דווקא מתעסק.

[Speaker B] כוונה במובן ההלכתי האיסור וההיתר אולי, לא לא לא, בז'רגון

[הרב מיכאל אברהם] ההלכתי כשאנחנו מדברים על אינו מתכוון, לא בתחום אלא במינוח ההלכתי, כשאנחנו מדברים על אינו מתכוון זה לא אינו מתכוון בעברית. אינו מתכוון בעברית זה לא התכוונתי לזה. כן, זה בעצם דומה יותר למתעסק. האינו מתכוון של ההלכה פירושו מטרתי בעשיית הפעולה לא הייתה זאת אלא הייתה זאת, אבל ידעתי בדיוק שגם זה יקרה, ולקחתי את זה גם בחשבון, אוקיי? זה המשמעות של אינו מתכוון. לכן, טוב זה אתה מכניס אותנו לשיעורים בסמסטר הקודם, אני לא אכנס לזה עכשיו. בכל אופן אז הטענה היא ששוגג ואינו מתכוון בעצם נמצאים בשני קצוות של סקאלה. שוגג זה טענה להקלה בעונש או לחוסר אשמה ואינו מתכוון זה טענה להעדר עבירה, לא לחוסר אשמה, אוקיי? עכשיו הטענה שלי זה שמתעסק הוא שילוב של שני אלה, זאת אומרת מתעסק יש מימד של חוסר עבירה וכמובן יש גם מימד של חוסר אשמה. למה? כי במתעסק כשאני למשל חשבתי לחתוך את התלוש וחתכתי את המחובר, להגביה את התלוש וחתכתי את המחובר, במצב כזה אז קודם כל כמובן לא התכוונתי למלאכה האסורה. יש פה את המימד של אינו מתכוון, אבל זה מעבר לאינו מתכוון. כי באינו מתכוון ידעתי שייוצר חריץ אך לא התכוונתי אליו, לא בשבילו עשיתי את הפעולה. כאן לא ידעתי שאני אחתוך פה משהו מחובר. יש פה גם את מימד השגגה חוץ מהמימד של האינו מתכוון או הדומה לאינו מתכוון, יש גם את מימד השגגה. ולכן מתעסק בעצם הוא בתחתית שרשרת המזון. אם אנחנו עושים היררכיה בין שלושת הפטורים האלה, אז שוגג הוא הכי חמור, כמובן מזיד, אבל אחרי מזיד שוגג הוא הכי חמור כי יש שם עבירה, עבירה דאורייתא לכל דבר, רק יש לך אשמה מופחתת, אוקיי? לעומת זאת אינו מתכוון יש אשמה אבל אין עבירה, אוקיי? יש אשמה אבל אין עבירה. גם לא עשיתי את העבירה וגם אני לא אשם. או במילים איפה תהיה הנפקא מינה? נגיד במצב שבו לפי חלק מהראשונים או חלק מהאמוראים, אביי ורבא, לא יהיה פטור של מתעסק. נגיד חשב לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. על פי אביי אין פה פטור של מתעסק. אביי אומר שרק בחשב להגביה את התלוש וחתך את המחובר זה מתעסק. האם הוא התכוון לחיתוך? לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה לא מתעסק. אז מה, הוא יהיה חייב סקילה? לא. אז אנחנו אומרים, נכון. ממד האינו מתכוון לא קיים פה לפי אביי, אוקיי? אבל עדיין הרי ודאי שהוא לא התכוון לאיסור, הוא לא ידע מהאיסור, לא התכוון. הוא לא ידע מהאיסור, לא יהיה פה יותר מחטאת. אוקיי? זה הנפקא מינה, כי בסך הכול אם אין עבירה מה אכפת לי לדון אם יש אשמה או אין אשמה? אם אין עבירה אז אין על מה להאשים. למה חשוב לי להדגיש שבמתעסק יש גם את ממד השגגה ולא רק את הממד של העדר עבירה כמו אינו מתכוון? בגלל שבמקרים של מתעסק שלא ייכנסו לגדרי מתעסק לפי דעות, דעות שונות, אז את העבירה כן יהיה. אבל עדיין מכלל שגגה לא יצאנו. זה לא יהיה יותר משוגג, אוקיי? עוד הערה על המפה הזאת. לפי רבי יהודה שאינו מתכוון חייב, אולי איסור דרבנן, אמרתי מחלוקת ראשונים, אבל בפשטות נראה שממש חייב, אז ברור שההיררכיה היא שאינו מתכוון הוא הכי חמור, שוגג הוא הבא ומתעסק הוא למטה. למה פתאום זה התחלף? בגלל שלפי רבי יהודה באינו מתכוון הרי כוונה, אשמה יש באינו מתכוון לכל הדעות, רק אין עבירה לפי רבי שמעון. מה אכפת לי שהוא אשם? הוא אשם באכילת סנדוויץ', אין עבירה. אוקיי? אבל לפי רבי יהודה יש עבירה. ברגע שיש עבירה זה הופך להיות עבירה במזיד, הכי חמור שיש, כי יש פה גם עבירה וגם אשמה. נכון? הוויכוח בין רבי שמעון לבין רבי יהודה הוא בשאלה אם יש פה עבירה. בסדר? שניהם מסכימים שיש אשמה באינו מתכוון, רק לפי רבי שמעון זה לא רלוונטי כי אשמה במה? אין עבירה פה. וזה לא שאני טוען שאני לא אשם, לא ידעתי, הייתי שוגג, אנוס, משהו, לא, אני ידעתי הכול. אין פה שום טיעונים לחוסר אשמה או לאשמה מופחתת. אוקיי? אז זה בעצם… כי זה לא מוגדר אם אכלתי סנדוויץ', ידעתי שאני אוכל את הסנדוויץ' ועשיתי את זה בכוונה. אז לעשות חריץ בשבת זה… נו, אוקיי, זה אותו דבר כמו לאכול סנדוויץ', מה ההבדל? עשיתי חריץ. מה, אסור לעשות חריץ? מותר. אסור לעשות חריץ כשאני מתכוון לעשות אותו. אם אני לא מתכוון זה כמו לאכול סנדוויץ', זאת אומרת זה אותו דבר. זאת אומרת עשית פה מעשה שהוא לא עבירה. לכן אני אומר אני לא נכנס לשאלה אם אתה אשם. זה מעשה ניטרלי, זאת אומרת מעשה ככל מעשה אחר, אוקיי? הכוונה פה מגדירה את המעשה להיות לא מעשה עבירה. זה לא הכוונה היא לא משמשת פה כטיעון לעונש, שאתה לא אשם. זה לא ממשפחת הפטורים של אנוס, שוגג וכדומה. אוקיי? מה? במקום שיש מתעסק,

[Speaker C] זאת אומרת אין, הוא לא מאמין שיש בכלל דבר כזה דבר שאינו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, הוא טוען שמתעסק הוא לא מעשה עבירה. אינו מתכוון זה כן מעשה עבירה. אלה שני דברים שונים.

[Speaker C] וגם חטאת?

[הרב מיכאל אברהם] בטח, זה לא בגלל… גם לפי רבי שמעון זה פטור חדש, רק לפי רבי שמעון שניהם הם לא מעשה עבירה, אבל כל אחד מסיבותיו שלו.

[Speaker C] ופוטרים את זה כאילו בא על אותו ז'אנר?

[הרב מיכאל אברהם] רק במובן הזה שלפי רבי שמעון בשני המקרים אין מעשה עבירה, אבל הסיבה למה אין מעשה עבירה יכולה להיות שונה בשניהם. ואז רבי יהודה את האחד מקבל ואת השני לא. בסדר?

[Speaker D] אז למה אינו מתכוון לא נחשב עבירה לפי רבי שמעון?

[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני כן, זה מחלוקת ראשונים. יש ראשונים שאומרים שזה רק בשבת, זה רק מדרבנן. בשאר התורה איסור דאורייתא. אבל בשבת בגלל מלאכת מחשבת יש ראשונים שטוענים שגם לפי רבי יהודה זה לא איסור דאורייתא. יש ראשונים שאומרים שכן, שזה איסור תורה.

[Speaker E] למה זה יותר חמור משוגג אם זה רק מדרבנן?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם זה איסור דאורייתא זה יותר חמור משוגג. אם זה איסור דרבנן אז רק בעיה של מלאכת מחשבת. בגלל הבעיה של מלאכת מחשבת, מבחינת ההגדרות ההלכתיות הכלליות, נגיד בדברים שהם לא

[Speaker C] שבת, רבי שמעון זה סתם איזושהי גזרה נוספת, זה בכלל לא קשור…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, בגלל שאם הוא אומר, לא, אבל הוא אומר שזה איסור דרבנן, אומר שזה איסור דרבנן בגלל דין מלאכת מחשבת, לא בגלל הדין לא מתכוון. לפי רבי שמעון אתה פטור בגלל אינו מתכוון. לפי רבי יהודה אתה פטור בגלל מלאכת מחשבת. ואז הוא מוסיף על זה איסור דרבנן. אבל הפטור שיש מדאורייתא הוא לא אותו פטור לפי רבי יהודה ולפי רבי שמעון. פטור מלא, אבל מסיבות שונות. זה בגלל מלאכת מחשבת ולשיטה זו זה בגלל אינו מתכוון. אה, זה מה שאמרת. ברור, הדרבנן זה פחות חמור. ברור, אבל אני רק אומר ברמה העקרונית הפשט ברבי יהודה שהוא חייב בדברים שהם לא בהלכות שבת. בשאר התורה זה איסור תורה לכל דבר. יכול להיות שבשבת יש בעיה של מלאכת מחשבת, אבל בהיררכיה שאנחנו מדברים עליה, אז הוא חייב. וזה יותר חמור לולי העניין של מלאכת מחשבת. אמרתי שיש הבדל בין אינו מתכוון לבין מתעסק. יש הבדל בין מתעסק לשוגג ובין מתעסק לאינו מתכוון. ההבדל בין מתעסק לבין שוגג זה בשאלה במה שגגת. שוגג רגיל זה מישהו שפספס איזשהו מידע נסיבתי, ששבת היום או שאסור לעשות את זה הלכתית או נסיבתי או מציאותי. מתעסק זה מישהו שפספס מידע שנוגע למהות הפעולה שאותה הוא עושה. לא איזשהו מידע איזה יום היום או האם זה אסור הלכתית. המידע שהוא פספס זה לא מה כתוב בשולחן ערוך ולא מה התאריך, מה כתוב בלוח השנה. אלא המידע שהוא פספס זה מה הוא עושה. זאת אומרת, מה זה הדבר שאותו הוא עושה. אוקיי? זה ההבדל בין מתעסק לבין שוגג. מתעסק זה שוגג יותר עמוק. זאת אומרת, זה לא רק שהוא פספס נסיבות צדדיות, אלא הוא פספס משהו בהבנת הסיטואציה שבה הוא נמצא, בפעולה שאותה הוא עושה. מה ההבדל בין מתעסק לבין אינו מתכוון? כמו שמישהו העיר לי בשיעור הקודם, שבאינו מתכוון הבנאדם עושה שתי פעולות. אחת מותרת ואחת אסורה. נכון? אני גורר ספסל שזה מותר ואני גם חורץ חריץ שזה אסור. חריצת החריץ כשלעצמה, אם אני גורר את זה ועושה חריץ ולפי רבי שמעון אין איסור. לעומת זאת במתעסק אני לא עושה שני דברים. אני עושה דבר אחד. אני פשוט מרים את הדבר הזה, מתברר שחשבתי שאני מרים משהו תלוש, מתברר שחתכתי אותו. אוקיי? התברר שלא עשיתי מה שחשבתי שאני עושה אלא עשיתי משהו שהוא אסור. אבל תכלס בפועל כשמישהו מסתכל על זה מהצד, אני עושה פעולה אחת, לא שתיים. רק אני לא יודע שהפעולה שאותה אני עושה היא הפעולה האסורה, או אני לא יודע מהי הפעולה שאותה אני עושה. אבל אני עושה פעולה אחת, לא שתיים. לכן אין זהות בין אף אחד משלושת המרכיבים האלה. שוגג, אינו מתכוון ומתעסק זה שלושה דברים שונים, כל אחד עומד לעצמו. ועדיין אני אומר שמתעסק זה איזשהו שילוב של הסוג של שוגג עם שגגה מסוג אחר, והסוג של אינו מתכוון שזה לא פעולת עבירה אבל מסוג אחר. אוקיי? אז צריך לשים לב. אמרתי שזה חיבור של אינו מתכוון עם שוגג, לא התכוונתי ממש חיבור מושגי של שני אלה, אלא זה שייך לקטגוריה שמשלבת את שתי הקטגוריות האלה. קטגוריה אחת לטיעונים לעונש וקטגוריה אחרת לטיעונים להעדר עבירה. אבל מה הם הטיעונים זה שונה מול שוגג וזה שונה מול אינו מתכוון. בסדר? הניתוח המושגי הזה אגב זה סתם לקח חשוב, כי הרבה פעמים נכנסים לסוגיה מסתבכים, קושיות ותירוצים ושיטות ומחלוקות וכל מיני דברים מהסוג הזה בלי לעשות ניתוח מושגי קודם. ברגע שעושים ניתוח מושגי קודם הרבה פעמים השאלות לא עולות ולא צריך תירוצים. הכל בסדר גמור. זה סיפור שמספרים על רב חיים מבריסק, שהוא היה תקופה קצרה ראש ישיבה בוולוז'ין יחד עם אבא שלו, רבי יוסף דב. אבא שלו אגב, הוא היה לא פופולרי כנראה רב חיים בוולוז'ין, ואבא שלו הסביר לו למה. הוא אמר לו תשמע, אני כשאני נכנס לשיעור אני מקשה עשר קושיות ואז מחדש יסוד אחד שתופר את כל הקושיות. כולם רוקדים מרוב שמחה, איזה תענוג, התחדש חידוש מופלא. וכשנכנסים אליך לשיעור אז אתה מציג שלוש אפשרויות להבין את הסוגיה. לפי זה ככה, לפי זה ככה, לפי זה ככה. לא עולה שום קושיה, לא צריך שום תירוץ. זה הכל, אתה פשוט פורס את העץ והולך הביתה. אז אין את הקתרזיס הזה, כן, אין את ה… את המתח שנוצר מהקושי והקתרזיס שאתה מקבל מה- לא אשתמש במונח קתרזיס, אבל אתה לא מקבל את הנחת הזאת, את הפורקן הזה מהתירוץ. אוקיי. היה לי פעם שיחת טלפון עם איזה ראש ישיבה חרדי. הבן שלי עזב ישיבה חרדית, הוא היה בישיבה חרדית ועבר לגוש. אז הם היו קצת במשבר שם בישיבה, כי מילא שהוא הולך לברזלים, בסדר, אבל הגוש זה אלטרנטיבה, זה אלטרנטיבה לישיבה שלהם וזה לא בא בחשבון. הייתה שם מלחמה שלמה, לא משנה. בכל אופן דיברתי בטלפון עם איזשהו ראש ישיבה מבני ברק, שהוא מטפל בנושרים כאלה. אז הוא אמר לי, תשמע, קראתי דברים של הרב ליכטנשטיין, זה בייסיק. אני לא מבין מה מחפשים אצלו בכלל. כל אברך מכולל חזון איש או מכולל פונוביז' עושה דברים ברמה פי אלף יותר גבוהה. אז אמרתי לו שאתה מדבר כמו ילד. זאת אומרת, ילדים ככה חושבים. אבל אנשים, כן, ילדים ככה חושבים. למה הם חושבים ככה? כי זה בדיוק ההבדל בין הבית הלוי לרב חיים. זאת אומרת, כשאתה קורא מאמר של מישהו מכולל חזון איש או מכולל פונוביז', זה מתחיל עם קושיות ותירוצים וחידושים ויש להקשות ככה ויש להקשות ככה ומחלוקת ראשונים ופה, ואצל הרב ליכטנשטיין, מי שמכיר, השיעור היה כמו רב חיים. זאת אומרת, הוא פורס כמה אפשרויות, לפי כל אפשרות זה ככה, זה ככה, זה ככה, זה מה שיוצא, הנפקא מינות הם כאלה וכאלה, משבץ את הראשונים והאחרונים בכל אחת מהאפשרויות, והולך הביתה. אין שום קושיה, אין תירוצים, אין כלום, פשוט לא עולה. כל הקושיות שבכולל חזון איש ובכולל פונוביז' מיישבים אותם לא עולות בשיעור הזה בכלל. אז ילדים נורא מתלהבים מהכיוון המבריק. אבל אנשים רציניים מבינים שזה הרבה יותר רציני. אוקיי? אז גם פה אותו דבר ואני חוזר אלינו, אני פשוט נתתי גם קורס פעם על העניין הזה, על מה שנקרא ניתוח מושגי. ומה שאני מרגיש שהרבה פעמים בלימוד עיוני בישיבות חסר ניתוח מושגי. אנחנו מתחילים ישר להיכנס לסוגיה ויש מחלוקות וזה אומר ככה וזה אומר ככה, אנחנו לא מנסים ללבן או לברר לעצמנו את המושגים שבהם אנחנו עוסקים. והרבה פעמים מבט פשוט, בלי להכיר את הגמרות ובלי להכיר את הראשונים ובלי להכיר שום דבר, פשוט להסתכל על המושגים ולנסות להבין מה הם אומרים. אוקיי? ברגע שאנחנו עושים את זה ואנחנו מגדירים את המושגים, אנחנו יכולים לראות שהרבה מאוד קושיות ותירוצים וכל מיני דברים כאלה פשוט לא עולים בכלל. אוקיי? טוב. עכשיו, תוספות חולק, ראינו שתוספות חולק על רש"י, והשאלה מה זה נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. רש"י אומר, נתכוון לחתוך תלוש אחד וחתך מחובר אחר. אוקיי? ותוספות חולק עליו ואומר לא, זה אותו דבר עצמו שהוא חשב שהוא תלוש התברר שהוא מחובר. איך תוספות עושה, אז רש"י מסביר את ההבדל בין מתעסק לבין שוגג, ובין השאר הוא אומר את זה. איך תוספות מסביר? אז הוא אומר ככה. כמדומה אינכם רואים זולתי קול, מה שנקרא.

[Speaker F] קודם הוא

[הרב מיכאל אברהם] היה כחול, עכשיו הנה זה התחבר בגדול.

[Speaker F] אוקיי. דף הגליונות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני אחדד שוב. לפי תוספות, אז מי שחשב לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה מתעסק. לפי רש"י חייב במצב כזה, או חייב חטאת לפחות, אבל חייב, זאת אומרת זה איסור דאורייתא. לפי תוספות זה מתעסק. מתעסק, נכון? אז בעצם הוא לא ידע שהדבר הזה הוא תלוש וחתך, או שהוא מחובר, חתך אותו, והתברר שהדבר הזה הוא מחובר. זה כבר ברש"י כשמדובר בשני צמחים שונים או שני עצמים שונים, יותר קל להבין מה בין זה לבין שוגג. ברור שאתה פשוט עושה במשהו אחר, זה לא רק שוגג. אבל לפי תוספות, בסך הכל נעלמת ממך עובדה. אתה לא יודע שזה מחובר, אתה חושב שזה תלוש. מה ההבדל בין זה לבין מי שלא יודע שהיום שבת והתברר שהיום שבת? חסר לך פרט מידע. אז מה ההבדל בין זה לבין שוגג? אז תוספות אומר: דלא איכוון לחתיכה דאיסורא, ואם תאמר, שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוון לאיסור, ויש לומר, בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור, אבל הכא מתכוון לדבר שהוא היתר לכולי עלמא אם היה כפי מה שהוא סבור, ולכך פטור משום דהוי מתעסק. אוקיי. זאת אומרת, אם בכל התורה כשהוא אומר מותר, נגיד שהוא אומר מותר, כן, אז הוא בעצם הוא חושב שזה מותר אבל הוא מבין מה הוא עושה וכל מי שמסתכל מהצד מבין שהוא עושה איסור. כאן הוא לשיטתו בכלל לא חושב שיש פה איסור גם אם הוא יודע את כל השולחן ערוך. זאת אומרת, הוא לא, כי הוא חושב שזה תלוש. שולחן ערוך לא כתוב שאסור לחתוך תלוש, נכון? הוא טעה פשוט כי מדובר במחובר. אז זה ידוע לנו שהוא איסור, אבל הכא מתכוון לדבר שהוא היתר לכולי עלמא, אם זה באמת היה תלוש אז היה מותר לכולי עלמא. טוב, אפשר אולי להבין את ההבחנה הזאת אם אנחנו מתייחסים לשוגג, שוגג שטעה בהלכה, שוגג בדין, לא לא ביום. שוגג שטעה בהלכה, זאת אומרת הוא לא יודע שאסור לחתוך בשבת. הוא לא יודע שאסור לחתוך בשבת אבל מה שהוא עשה הוא יודע היטב, נכון? וכל האחרים שמסתכלים על זה יודעים שהוא עושה איסור. בסדר? רק הוא לא יודע שאסור לחתוך בשבת. לעומת זאת התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אם זה באמת היה תלוש כדעתו אז כולנו היינו חושבים שזה מותר. אבל מה קורה עם שוגג במציאות ולא שוגג בדין? מישהו שלא יודע ששבת היום? בסדר? אם זה היה כשיטתו שזה באמת לא הייתה שבת היום, סליחה, אז לכל הדעות מותר. מה ההבדל בין זה לבין להגיד אם זה היה תלוש אז לכל הדעות זה היה מותר? זה לא תלוש זה מחובר, אתה רק לא יודע שזה מחובר, אתה חושב שזה תלוש. גם פה, אתה לא יודע ששבת היום, אתה חושב שיום חמישי, אבל זה שבת. למה יש הבדל בין שני אלה? אוקיי. אז אין מנוס כנראה אלא להגיד שיש פה הבדל בשאלה איך אנחנו מגדירים את המעשה שבו מדובר. זאת אומרת, כשאני לא יודע ששבת היום, הפריט מידע שחסר לי זה פריט מידע צדדי על הנסיבות. כמו שאמרתי קודם, כמו רש"י, נסיבות כמו שאמרתי קודם. זאת אומרת, אני יודע מה אני עושה, אני מתכוון למה שאני עושה, הכל בסדר, אלא מה? פשוט לא יודע שהיום שבת. לא חסר לי שום מידע ביחס לפעולה שאותה אני עושה. אני לא מבין את ההקשר של הפעולה. אבל אם אני לא יודע שהפרי הזה הוא מחובר ואני חושב שהוא תלוש, אז אני לא יודע משהו ביחס לפעולה עצמה שאותה אני עושה. לא הרי חיתוך של דבר תלוש כחיתוך של דבר מחובר. ההבדל הוא לא רק שזה אסור וזה מותר. עוד פעם, חיתוך ביום חמישי וחיתוך בשבת זאת אותה פעולה בדיוק, רק בשבת היא אסורה וביום חמישי מותרת. חיתוך של תלוש וחיתוך של מחובר זאת לא אותה פעולה, זו שתי פעולות שונות. זו לא אותה פעולה פשוט, אוקיי? אז לכן התוספות כנראה מבין ששוגג זה תמיד כאשר המידע שחסר לי זה מידע צדדי, נסיבתי מה שקראתי קודם. מתעסק זה כאשר חסר לי מידע או נעלם ממני מידע על הפעולה שאותה אני עושה, מה הפעולה שאותה אני עושה, לא מה הנסיבות שבהן אני פועל אלא מה הפעולה. עכשיו זה כמובן מעורר שאלה לא פשוטה איך מגדירים את הקו. זאת אומרת, איזה מאפיינים ייחשבו צדדיים ואיזה מאפיינים ייחשבו מהותיים להגדרת הפעולה עצמה. או אולי אני אנסח יותר מזה, רש"י ותוספות הרי חולקים בזה, נכון? רש"י אומר שצריך שני פירות שונים. מי שחשב לחתוך את התלוש הזה ונתלש את המחובר ההוא, זה מתעסק. אבל מי שחשב לחתוך את זה רק חשב שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר, זה לא מתעסק, נכון? אז לפי רש"י בעצם יוצא שאם אתה נמצא באותו צמח עצמו, אם לא ידעת שהוא תלוש, חשבת שהוא, סליחה, לא ידעת שהוא מחובר, חשבת שהוא תלוש, אתה שוגג. אז מבחינת רש"י זה כן כמו שוגג. זאת אומרת העובדה שהדבר הזה הוא תלוש או מחובר מבחינת רש"י זה נקרא מידע נסיבתי ולא מידע מהותי. המידע שחסר לי פה הוא נסיבתי כמו לא לדעת ששבת היום. נכון? וזה אותו זה גם זה שוגג בעובדות, כמו שלא לדעת ששבת היום זה שוגג בעובדות, גם זה שוגג בעובדות. מי שלא יודע שהוא חותך או לא יודע שהוא חותך את הצמח הזה זה כבר עוסק בפעולה אחרת. אז לפי רש"י בעצם יוצא שלחשוב שדבר מסוים הוא תלוש וכשמתברר שהוא מחובר זה העלם של מידע נסיבתי, כי החיתוך הוא אותו חיתוך, זאת אותה פעולה, רק לא ידעתי את הנסיבה. מה הנסיבות? שהצמח פה מחובר ולא תלוש. אוקיי? לפי תוספות דבר כזה נקרא מידע מהותי ולא נסיבתי. אבל ההגדרה שמבחינה בין מתעסק לבין שוגג לפי רש"י ולפי תוספות נראה לי שהיא אותה הגדרה. זאת אותה הגדרה. השאלה אם המידע הוא נסיבתי או שהמידע הוא מהותי. הוויכוח ביניהם זה רק בשאלה מה נקרא מידע נסיבתי. בסדר? יש להם שאלה איך להגדיר. עכשיו זה מכניס אותנו לשאלות פילוסופיות מעניינות, אני אעיר עליהם קצת.

[Speaker H] למה אבל המחלוקת הזאת כל כך קריטית לעניין? למה אם זה משהו נסיבתי אז אני לא צריך להביא חטאת ואם זה משהו מהותי אני כן צריך להביא?

[הרב מיכאל אברהם] אתה יודע במה אתה עוסק. לא, אם זה משהו נסיבתי אתה כן צריך להביא חטאת.

[Speaker H] אם זו המחלוקת סימן שזה גם מחלוקת הרבה יותר מהותית לגבי אם זה שוגג או מתעסק ועל האם החיוב הוא בכלל…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, גם רש"י וגם תוספות אני טוען מסכימים שהעדר של מידע נסיבתי זה שוגג, העדר של מידע מהותי זה מתעסק. הוויכוח שלהם הוא בשאלה מה נקרא מידע נסיבתי ומה נקרא מידע מהותי. בסדר? האם אותו צמח עצמו זה מידע נסיבתי כשאני חשבתי שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר? אז רש"י יגיד זה מידע נסיבתי, זה שוגג. תוספות אומר לא, זה מידע מהותי, זאת פעולה אחרת. לחתוך תלוש ולחתוך מחובר זאת פעולה שונה. רש"י יגיד לא, זאת אותה פעולה בנסיבות אחרות, פה זה תלוש פה זה מחובר, כמו שהיום זה שבת ולא יום חמישי. אוקיי?

[Speaker C] יכול להיות שבתוספות אפשר להסביר שהוא לאו דווקא מסתכל על זה באמת כחילוק ממש בין פעולה לבין משהו נסיבתי ואז הוא צריך להתחיל, יכול להיות שתוספות אומר שיש הבדל בין אם הטעות שהבן אדם עושה היא מחייבת את מה שיצא או שזה באמת טעות שהיא חד-פעמית היא קורית פעם אחת. זאת אומרת ידע, הוא לא ידע שזה שבת, אז אם אתה מחליף אותי באותו, אני במקום עושה את זה, מורידים את הידע מהענן, עכשיו לא חסר ידע, תמיד הוא לא יעשה את הפעולה או יעשה אותה בצורה הנכונה. לעומת זאת כשזה טעות של הוא חשב שזה תלוש וזה בעצם מחובר, זה טעות שהיא אי אפשר לתת לו הזרקה של ידע שתתקן את זה.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אתה נותן לו ידע שזה מחובר.

[Speaker C] אבל זה רק לגבי המחובר הספציפי הזה.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת יש טעות… אז חזרת להבדל בין נסיבות ללא נסיבות, זה אותו הבדל.

[Speaker C] לא, יש משהו קודם שאפשר לתת לו, הוא עדיין יכול לטעות.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת עדיין יכול לטעות?

[Speaker C] לא משנה כמה תסביר לו יש כאלה דברים תלושים ויש דברים מחוברים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא אומר שיש, אני אומר לו זה מחובר.

[Speaker C] נכון, נכון, אתה יכול להגיד לו על זה וזה וזה והוא עדיין יכול לטעות.

[הרב מיכאל אברהם] ואם תגיד לו שהיום שבת הוא לא יכול עדיין לטעות? לשכוח ששבת היום?

[Speaker C] למה לא? הוא לא יכול לטעות בלי להתעלם מהמידע שנתת לו.

[הרב מיכאל אברהם] גם פה הוא לא יכול לטעות בלי להתעלם.

[Speaker C] לא, הוא יכול לטעות, זה טעות של פשוט הסחת דעת לפעמים. גם שבת זה הסחת דעת.

[הרב מיכאל אברהם] שבת זה פשוט הסחת דעת, גם

[Speaker C] אני

[הרב מיכאל אברהם] הסחת דעת אני לא יודע ששבת היום, הסחתי את דעתי.

[Speaker C] אבל שבת קיימת כל רגע, היא לא טעות שקיימת כל הזמן במוח שלו לפני הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה שום הבדל. חוץ מההבדל של הנסיבתי ולא נסיבתי אני לא רואה פה שום דבר אחר. טוב. יש הרמב"ם במורה נבוכים מביא את הדוגמה של הפיל, כן? כי הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא עניין בלתי נמצא, הוא מדבר על תארים שליליים, הגשמה וכדומה, אבל בדוי שקר. הוא כאילו הפיל זה השם על עניין נעדר שאינו במציאות דבר שהוא כן. והמשל בו, שאדם שמע בשם הפיל וידע שהוא בעל חיים, וביקש לדעת צורתו ואמיתתו, תאר לי מה זה פיל. ואמר לו הטועה או המטעה: הוא בעל חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפיים, עומד בעומק הים, גשמו בהיר כגופו בצבע בהיר. ולא פנים רחבות כפני האדם וצורתו ותמונתו, וידבר כאדם, ופעם יעוף באוויר ופעם ישוט כדג. זה התיאור לפיל שאתה מקבל, כן? אז אומר ואיני אומר כי זה צייר הפיל בחילוף מה שהוא. זה לא שהוא תאר לא נכון את הפיל, מי שמתאר אותו ככה, ולא שהוא מקצר בהשגת הפיל, שאין לו את מלוא המידע על הפיל, כן? אבל אומר שזה הדבר שידמהו בזה התואר בדוי, שקר, ואין במציאות דבר שהוא כך. הוא לא מתאר לא נכון את הפיל, הוא מתאר דבר לא קיים. אוקיי? מה שהוא מתאר זה לא פיל. היינו הך. כן. מה שהוא מתאר זה בגמרא אומרת בגמרא אומרת שיש גם לפא פרחא, אבל הטענה היא שכשאתה מתאר פיל בצורה לא נכונה, זה לא שטעית בתיאור הפיל. אתה מתאר משהו שהוא לא פיל, כנראה במקרה הזה גם לא קיים יצור כזה, אבל אתה פשוט לא מתאר פיל. כן, אז אבל זה דבר נהדר, קרא לו שם דבר נמצא, כאזנייה נפלאה וסוס אדם וכיוצא בזה מן הצורות הדמיונות אשר הושם להם זה השם מן הנמצאות. כן, אתה ממציא איזשהו דמות דמיונית, נותן לה שם של דמות של יצור אמיתי, כן? ואז אתה יכול להתחיל לתאר אותו, אבל זה לא מפסיק להיות דמיוני אם נתת לו שם, וגם לא אם נתת לו שם של משהו אמיתי. סתם שם, שם שגוי פשוט. זה הכל. במילים אחרות מה שהרמב"ם אומר ככה: אם אני אגיד לכם תראו הפיל שאותו ראיתי הוא בגובה מטר שמונים, והאמת היא שהגובה שלו הוא שני מטר. אז טעיתי בתיאור הפיל. זה תיאור שגוי של הפיל. אבל אם אני אומר לכם שהפיל זה מה שפה הרמב"ם מביא, אז לא טעיתי בתיאור הפיל, פשוט לא תיארתי פיל. מה ההבדל בין שני הדברים האלה? למה פה זה כך ופה זה כך? כי השאלה מה המידע שאותו השמטתי או במה טעיתי. אם טעיתי במידע שהוא מהותי להגדרת פיל, אז מה שאני מתאר הוא לא פיל. זה לא שטעיתי בהגדרה בתיאור הפיל, פשוט לא פיל מה שאני מתאר. כי מה שאני מתאר חסר בו מאפיינים מהותיים שמגדירים את המושג פיל. אבל אם אני מחסר משהו שהוא לא מהותי לצורת הפיל, הוא מקרי, עדיין אני מתאר לא נכון, זה נקרא תיאור שגוי, תיאור לא נכון של פיל. הגובה של הפיל, אם הוא שני מטר או מטר שמונים, הוא לא מהותי, יש פילים כאלה, יש פילים כאלה. אם אמרתי שיש לו גובה מטר שמונים, אז תיארתי פיל, רק תיארתי את הפיל הזה לא נכון. אבל אם אני אומר שהפיל הזה הוא בלי חדק ויש לו שלוש כנפיים והוא עומד באמצע הים וזה, אז זה לא טעות בתיאור הפיל, אני לא מתאר פיל. אתם מבינים שההבדל בין שני המצבים האלה הוא אותו הבדל שאנחנו מדברים עליו כאן. כי זה בעצם שאלה איזה מהמאפיינים של הדבר שאותו אני מתאר, במקרה שלנו זה של הפעולה שאותה שעליה אני חושב, שאותה אני עושה, איזה מאפיינים הם מהותיים לפעולה, זאת אומרת שבהעדרם זאת פעולה אחרת? זה לא תיאור שגוי של הפעולה הזאת, אלא זאת בעצם פעולה אחרת. ואיזה מאפיינים הם לא מהותיים? זה אני עדיין מתאר את הפעולה הזאת עצמה רק אולי מתאר אותה לא נכון. בעצם הטענה היא כזאת, אם אני אומר אני חתכתי פה עץ ביום חמישי, והתברר שחתכתי את העץ הזה בשבת. זה תיאור נכון של פעולת חיתוך עץ, בסדר? רק שגוי, בגלל שחשבתי שזה חמישי וזה היה שבת. אז הייתה לי שגיאה, אבל כן תיארתי חיתוך של עץ. אוקיי? אבל אם אני אומר אני בעצם חותך פה עץ כשבעצם הדבר הזה הוא בכלל תלוש, או אני חותך עץ כשבעצם בכלל אני מדבר לשיח שמה, משהו כזה. אז פה פשוט לא תיארתי חיתוך של עץ, לא חשבתי על חיתוך של עץ, חשבתי על פעולה אחרת. זה בדיוק ההבדל בין מידע צדדי נסיבתי מה שקראתי, שזה מידע שהוא לא מהותי להגדרת הפעולה, לבין מידע שהוא חלק מהגדרת הפעולה. אם שם פספסתי, אז פשוט אני לא עוסק בפעולה הזאת, זה מתעסק, זה לא שוגג. אוקיי? זה ממש הדילמה הזאת. וכל מחלוקות הראשונים והאמוראים והכל הם כולם לדעתי לפחות סביב השאלה הזאת. איזה תיאורים הם מהותיים לפעולה שאותה אני מתאר ואיזה מאפיינים הם צדדיים, נסיבתיים. זה בעצם מה שקובע אם אתה שוגג או מתעסק. אם אתה עושה בפעולה אם אתה בעצם לשיטתך עוסק בכלל בפעולה אחרת, אז אתה מתעסק, אתה בכלל לא עוסק בפעולה ההיא, אתה עוסק בפעולה אחרת. האם זאת אותה פעולה רק חסר לך איזשהו מידע, בסדר, אז אתה שוגג כי חסר לך מידע אבל אתה עוסק בפעולה הזאת, אתה עוסק בפעולה האסורה. אוקיי? זה בעצם אני חושב שורש ההבדל. אתם יודעים יש למשל יש פעם נתתי שיעורים קצת על נבוכי הדור של הרב קוק. חיבור מוקדם של הרב קוק, לנבוכי הדור. עוד אחת מהצנזורות שהיו שמה, שגם כן עבר צנזורה. אז יש שמה השוואה מאוד מעניינת בתחילת הספר מול המורה נבוכים. במורה נבוכים הרמב"ם חוזר לא מעט פעמים על זה שצלם האדם או המהות של האדם זה השכל. השכל שלו. והרב קוק באופן עקבי טוען שמהות האדם זה הרצון. הרצון, כן, לא השכל. זאת אומרת הבחירה החופשית, ההידבקות בערכים, המחויבות לערכים. אוקיי? ולא השכל. אוקיי? ואני חושב שהנבוכי הדור מנסה לייצר מורה נבוכים לדור שבו הרב קוק היה. והוא העריך שבדור הזה בעצם תופסים אחרת את האדם. האדם מה שמגדיר אותו זה לא שכל אלא רצון. אגב היום זה עוד הרבה יותר כך. בעידן האי-איי וכולי אנחנו רואים שיש כל מיני יצורים, כולל גם יצורים בעלי חיים, אבל אפילו יצורים דוממים כמו שאנחנו רואים עכשיו, שיכולים לפעול כמו יצור בעל שכל. ההבדל בינינו לבינם הוא רק בנקודה של האם יש לך בחירה חופשית. זאת אומרת האם אתה יכול לבחור להיות צמוד לערכים וכולי. חשיבה זה דבר שיכול להופיע גם לא אצל בני אדם. מה שמחזק עוד יותר את המהלך של הרב קוק להעביר את מרכז הכובד מהשכל אל הרצון. אוקיי? שזה בעצם מה שמייחד את האדם. טוב, זה אפשר עוד לפלפל בעניין הזה אבל אני מביא את זה כדוגמה, תראו שברמה הפילוסופית בעצם זה אותו דיון. השאלה היא מהו המאפיין המהותי שבלעדיו אתה לא אדם? שמגדיר את המושג אדם. האם המאפיין המהותי זה השכל או המאפיין המהותי זה הרצון? ויהיו לזה כל מיני נפקא מינות למשל. מה קורה עם בן אדם שאין לו שכל? מפגר פיגור עמוק, זאת אומרת ברמה של בעל חיים. היכולת השכלית שלו היא כמו בעל חיים. יש לו עדיין דין של אדם? מותר להרוג אותו? מותר לחלל, צריך לחלל שבת כדי להציל את חייו? תחשבו, אם הוא לא אדם אז לכאורה לא, נכון? או אדם שאיבד את הרצון למשל. אין לו בחירה חופשית בנסיבות מסוימות. יש לו שכל, הוא מבין הכל, אבל אין לו בחירה חופשית. הוא לא דחף לאו בר כיבוש או סיטואציות שהן לא לבחירתך, כן? אתה לא יכול להפעיל בחירה חופשית, אין לך שליטה. אתה יכול, אפשר להתייחס לזה כפעולה של אדם או לא? שיש השלכות גם ברמה המשפטית וההלכתית לשאלות האלו. זה לא רק דיון פילוסופי. טוב, אז בכל אופן לענייננו הטענה היא שהדיון בסוגיה הזאת הוא בעצם בשאלה מתי המידע שחסר לי שלגביו אני שוגג הוא מידע נסיבתי ומתי הוא מידע מהותי. יש, כן, אני כתבתי לעצמי כמה נקודות, כמה נקודות מעניינות בסוגיה הפילוסופית הזאת. יש למשל כשאנחנו מדברים על טקסונומיה, כן? על מיון. מיון של עצמים. למשל בביולוגיה או זואולוגיה, לא משנה אנחנו ממיינים בעלי חיים. יש משפחות ומינים וסוגים וכל מיני דברים כאלה. יש כמה רמות של מיון. או עצמים דוממים אנחנו יכולים למיין לנוזל, גז, מוצק, אדמה, נחושת, היסודות, טבלה מחזורית ודומה. יש כל מיני מיונים של עצמים. עכשיו מיונים יכולים להיות כל מיני מיונים. אריסטו למשל מין את העצמים לפי המיונים של הארמ"ע, כן? אדמה, רוח, מים ואש. אש, רוח, מים ועפר. כן? זה ארבעת היסודות. מבחינתנו לנו יש טבלה מחזורית, כן? של מאה יסודות או לא יודע משהו כזה. אוקיי? זה מיונים שונים. האם זה מתאר מציאות שונה? לא. אנחנו מתארים בדיוק את אותה מציאות. רק אריסטו בחר צירי מיון מסוימים ואנחנו היום משתמשים בצירי מיון אחרים. אין פה מחלוקת אגב, זה לא מחלוקת. מה שאני אתאר דרך הטבלה המחזורית הוא יתאר שזה שישים אחוז אש, חמש עשרה אחוז עפר, עשרה אחוז מים ועוד לא יודע מה חמישה אחוז מה שנשאר לו, לא זוכר מה. אוקיי? רוח. כן? בסדר, זה התיאור שלו וזה התיאור שלי וזה בסך הכל לבחור מערכת צירים שעל פיה אני מתאר את הדברים. תחשבו על זה כמו מערכת צירים קרטזית ופולרית. כן? אתם יכולים לתאר נקודה במרחב, אתם יכולים לתאר על ידי האיקס, וואי והזי שלה, אתם יכולים לתאר על ידי אר, רו ותטא או זי… כן? זי, רו ותטא. משהו כזה. אוקיי? זה גלילי. מה? לא, זה גלילי. יש גם כדוריות, כן? אני מדבר על גלילי, אז זי, רו ותטא. אז. השאלה האם באמת כל המיונים האלה, כל המיונים האלה, הם בסך הכל עניין סובייקטיבי של מה שנוח לנו, או שבאמת יש בהם משהו במציאות עצמה. זאת שאלה פילוסופית מעניינת והיא נוגעת גם אלינו לסוגיה. אריסטו צודק, אפשר לדבר במונחים של אריסטו, צדק או אריסטו טעה?

[Speaker C] קודם כל אתה יכול להפריך את ה… אם אמרת מערכת צירים אתה יכול להפריך, בוא נגיד הם לא בלתי תלויים, האש והאוויר.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל צירים יכולים להיות תלויים גם. אתה יכול לבחור תיאור דרך מערכת צירים תלויה.

[Speaker C] לא, הצירים היו במובן שהם בלתי תלויים.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, צריך להראות לי ניסוי שיפריך את הטענה הזאת, אני לא בטוח שתמצא. אבל הכוח ו…

[Speaker C] בסדר, נכון, אריסטו הוא לא שימושי. מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא שימושי, הכל בסדר, לכן אל תשכנע אותי שזה יותר יעיל. אתה לא צריך לשכנע אותי. השאלה האם זאת מחלוקת. זאת אומרת, האם יש פה מישהו צודק ומישהו טועה, או שזאת בחירה סובייקטיבית שלנו, מה שנוח לנו אנחנו בוחרים, מה שלא נוח לנו אנחנו לא בוחרים. כן, תחשבו על קופרניקוס למשל. כן, מקובל לחשוב שיש מהפכה קופרניקאית. מה זאת אומרת? עד אליו חשבו שכדור הארץ במרכז והשמש או כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ, מסתובבים ועוד כל מיני אפיציקלים ודיפרנטים, וקופרניקוס בעצם הפך את נקודת המבט. בעצם השמש היא במרכז ואנחנו מסתובבים סביבה. ועד היום אני רואה קורא ושומע כל מיני אנשים שמסבירים שהדתיים החשוכים עוד תקועים עם לפני החידושים המדעיים המופלאים של קופרניקוס. זה הבל הבלים כמובן. קופרניקוס לא חידש כלום. קופרניקוס בסך הכל הציע מערכת צירים יותר נוחה כדי לתאר את המציאות, היא לא יותר נכונה. פשוט יותר נוחה. יותר נוח לתאר את המציאות שלא כדור הארץ במרכז אלא השמש במרכז. לפחות בגלקסיה שלנו. כן, שהשמש במרכז ולא כדור הארץ במרכז. אין בזה שום דבר שהוא יותר נכון או פחות נכון. זה בסך הכל צורת תיאור. אין דרך לקבוע האם הארץ מסתובבת סביב השמש או השמש סביב הארץ. זה שקול לגמרי קינמטית. כל השאלה זה איפה אתה שם את ראשית הצירים שלך. דינמית יהיו הבדלים, כוחות מדומים וכולי, אבל זה רק דינמית. קינמטית זה אותו דבר. אוקיי, אתם זוכרים, הרמב"ם,

[Speaker I] הפירוש של אריסטו מסובך מאוד והוא לא מתאים למציאות.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, טוב, הוא מתאים למציאות אחרי שתעשה אינסוף תיקונים של אפיציקלים ודיפרנטים, כן, שאף פעם זה לא באמת יתאים לגמרי. טוב, אבל בכל אופן הנקודה היא שהרבה מאוד דברים כאלה שאנחנו מתייחסים אליהם כנכון ולא נכון, או כהמדע התקדם, קודם הוא טעה ועכשיו הוא צודק, זה לא נכון. פשוט יש לנו מערכת צירים יעילה יותר לתאר את המציאות. זה לא במובן… לא התקדמנו מהשקר אל האמת. התקדמנו למערכת יותר יעילה. וכמובן, אם היא יותר יעילה אנחנו גם מגיעים איתה ליותר הישגים. זאת אומרת, ברור שהמדע גם התקדם מבחינת ההישגים שלו. אבל זה רק בגלל שבחרנו מערכת יעילה יותר. זה לא בהכרח שהמערכת הזאת היא נכונה יותר. זה שני דברים שונים. יש שפות שבהן מאוד נוח לתאר דברים ויש שפות שבהן פחות נוח לתאר דברים. זה לא אומר שהשפה היא לא נכונה או כן נכונה. פשוט פחות נוחה לתאר את הדברים האלה, זה הכל. בשפה מתמטית נוח לתאר את הפיזיקה. תנסה לתאר את הפיזיקה במילים לא תגיע רחוק. אז מה זה אומר שעברית היא שפה לא נכונה? אתה יכול גם לתאר את הפיזיקה בעברית אגב ולתאר אותה לגמרי במדויק, אבל זה נורא מסובך. מתמטיקה היא הרבה יותר יעילה, הרבה יותר אפקטיבית כדי להשתמש בה כשאנחנו מתארים את הפיזיקה. אז זה לא שאלה של נכון ולא נכון, זה שאלה של צורות תיאור. לכן מיונים שאנחנו עושים, כמו המיונים של הרמב"ם והטבלה המחזורית וכולי, או מיונים של בעלי חיים למיניהם, גם שם עולה השאלה האם זה טענה על המציאות המיון הזה או שפשוט לנו נוח למיין את הדברים באופן הזה וזה לא באמת… אין פה באמת אמת ושקר. אוקיי? או אני אראה לכם את זה מכיוון קצת אחר. יש בעיה בפילוסופיה של המדע, פילוסופיה נאיבית של המדע, כן, הערות פילוסופיות קצת אבל אני חושב שזה נותן משמעות לדברים. בפילוסופיה הנאיבית של המדע מאז פרנסיס בייקון חושבים שמדען בעצם, או היסטוריון או מדען, לא משנה, חוקר בעצם, כשהוא רוצה להסביר תופעות כלשהן הוא צריך לאסוף את הנתונים, לאסוף את המידע, ואז להציע תיאוריה שמסבירה את המידע. כן, זה דרך העבודה. זאת אומרת קודם אוספים נתונים אמפיריים ואז בונים תיאוריה. זה הבל הבלים כמובן. זה הבל הבלים, זה לא הפוך אלא זה שניהם ביחד. כן, ואפשר לראות את זה ב… יש, הרי אני מכיר לזה שני תיאורים, שני אנשים שלא שמעו אחד על השני מתארים בדיוק את אותו דבר. יש היסטוריון בריטי בשם קאר שכתב ספר שנקרא מה זה. מהי היסטוריה. ובספר של המפל, שהוא פילוסופיה של המדע, הוא מביא דוגמה, זה הספר של האוניברסיטה הפתוחה בקורס לפילוסופיה של המדע. הוא מביא שם דוגמה מרופא יהודי הונגרי בשם זמלווייס, שהוא גילה את קדחת היולדות. וזה בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, קאר אומר, נגיד שאנחנו רוצים להסביר למה בליכר ניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו. אוקיי? אז בליכר וולינגטון ביחד ניצחו את נפוליאון בקרב ווטרלו. עכשיו מה אומר לנו פרנסיס בייקון? בואו נאסוף את הנתונים, נראה מה היו העובדות, כמה הציוד היה, כמה חיילים, הטקטיקה, כל הדברים האלה, ואז נבנה את התיאוריה שמסבירה את תוצאות הקרב. אוקיי? למה זה לא יכול להיות נכון? כי תחשבו על זה, תחשבו על מישהו שמגיע בלי שום ידע צבאי. כלום, אנחנו טבולה ראסה בתחום הזה. עכשיו אני שואל את עצמי איזה עובדות לאסוף. איזה עובדות לאסוף? איך קוראים לאמא של השליש? זה רלוונטי? אולי? לא יודע כלום בינתיים, כן? אני בא טבולה ראסה בתחילת המחקר הצבאי שלי. אז אני לא יודע איזה מידע הוא רלוונטי. לא יודע מה, באיזה קו אורך הם עמדו, מה היה גובה ההר שעליו התנהל הקרב, לא יודע איזה, מה היה צבע הסוסים. איך אני יכול להחליט איזה מידע הוא רלוונטי ואיזה לא? אתם מבינים שבשביל להחליט איזה מידע הוא רלוונטי יש אינסוף עובדות, אי אפשר לאסוף את כל העובדות. אני צריך לאסוף את העובדות הרלוונטיות. אבל בשביל לדעת איזה עובדות הן רלוונטיות אני צריך לדעת איך מסבירים ניצחון בקרב. כלומר את התיאוריה. זאת אומרת אני צריך לדעת את התיאוריה כשאני בא לאסוף את העובדות. אבל אם אני כבר יודע את התיאוריה, אז בשביל מה אני אוסף את העובדות? אני כבר יודע. יש כאלה שאוהבים לאסוף רק את העובדות שמתאימות לתיאוריה שלהם. אוקיי? לא מגיעים רחוק עם זה. אז מה בעצם נכון פה? אתה מגיע עם איזשהו רעיון כללי, אתה מבין מה יכול להיות רלוונטי ומה לא. ואז אתה אוסף עובדות, אתה מנתח אותן, אתה מנסה לבדוק, אתה בונה תיאוריה. מסתדר? מצוין. לא מסתדר? מנסח משהו אחר, אוסף עובדות, בודק, חוזר, רצוא ושוב. וככה מתקדמים. אין, זה לא נכון לראות לא התיאוריה קודמת לעובדות ולא העובדות קודמות לתיאוריה. זה תהליך שקורה במדורג. אוקיי? המיון של העובדות לפי איזה עובדות רלוונטיות לתיאוריה שלי ואיזה לא הוא תלוי בתיאוריה שלי. בסדר? אותו דבר כן זמלווייס עם קדחת היולדות שמה, היו שתי מחלקות יולדות. באחת מהן הייתה תמותה מאוד גבוהה של יולדות, הרבה יותר גבוהה מאשר במחלקה השנייה. הם ניסו להבין למה. אז התחילו לאסוף עובדות כדי לראות מה ההבדל בין המחלקות. למשל מאיזה דלת נכנס הכומר ובאיזה שעה. מה גובה הצליל של הפעמון שלו. לאיזה כיוון פונים החלונות, מה צבע השולחנות, כל מיני הזוי. למה? כי לא היה להם שמץ של מושג, הם לא ידעו איזה עובדות רלוונטיות לדבר הזה. הם אספו אינספור עובדות וכמובן לא הגיעו לשום מקום. באיזשהו שלב קרה להם איזה נס והם גילו שבשתי המחלקות יש סטודנטים לרפואה שבאים אחרי פתולוגיה, אחרי קורס פתולוגיה, הם עשו עבודה פתולוגית, ניתחו גופות, ואז הגיעו למחלקה. במחלקה אחת רחצו ידיים ובשנייה לא. ואז הם מבינים שזה מה שגורם לתמותה. ואגב שימו לב, זה היה בשלב שבו לא היה שמץ של מושג על חיידקים ועל דברים מהסוג הזה, זאת אומרת זה כמו להגיד שיש פה מכשפים ושדים שעושים את זה. זה אותו דבר. זאת אומרת אתם צריכים להבין שאם אין לי שום ידע על התיאוריה, אין לי דרך לדעת מה הן העובדות הרלוונטיות. אני חייב שיהיה לי איזשהו רעיון כללי לפחות שיעזור לי למיין איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות ואז להתחיל לחפש מתוכן מה באמת רלוונטי. אבל איזשהו מיון ראשוני אני בכל מקרה צריך לעשות. או תחשבו למשל על ניוטון. ניוטון אסף אוסף של עובדות ובנה מהן את תיאוריית הגרביטציה. למשל עובדה אחת זה שגופים שאני עוזב אותם נופלים לכדור הארץ. עובדה שנייה זה גאות ושפל. עובדה שלישית זה מסלולי הכוכבים וכן הלאה. עכשיו לפני ניוטון, אם הייתם שואלים אותי אם יש משותף בין שלושת התופעות האלה, הייתי מאשפז אתכם. מה הקשר בין גאות ושפל לבין הנפילה של זה למטה לבין מסלולי הכוכבים? למה לא צבע הציפור שמה על העץ? מה לא היה שמץ של מושג. עכשיו ניוטון החליט שכל העובדות האלה שייכות כולן לשדה אחד, שדה הגרביטציה, והוא אומר שאם נמצא, אם נציע את קיומו של כוח גרביטציה אני יכול להסביר לכם את כל העובדות האלה באמצעות הנחה אחת כזו. מה? כולם זזים? אז מה? גם סוסים זזים, הרבה דברים זזים. לא אומר כלום. מה שניוטון אמר זה שאני יכול להציע לכם תיאוריה שתסביר לכם את אוסף העובדות האלה, אבל אוסף העובדות האלה בכלל לא היווה תחום עד שניוטון הגיע עם התיאוריה. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לאסוף את העובדות האלה כדי להתחיל לחפש הסבר משותף לעובדות האלה. באותה מידה יכולתי לחפש למה השולחן הזה הוא חום, למה הציפור שמה היא באורך עשרה סנטימטר ולמה העננים פה הם קומולונימבוס. ושלושת העובדות האלה לחפש להם תיאוריה משותפת. אין שום קשר. תיאוריה היא זו שקובעת מהן העובדות ששייכות לשדה. ולהיפך, אחרי שיש את העובדות אני גם יודע את התיאוריה. קיצורו בכל המקומות האלה אתם רואים שמיון זה עניין מאוד סובייקטיבי. מאוד סובייקטיבי. עד כדי כך שיש מקום לטעון שבעצם המיון הוא כל כולו סובייקטיבי, זה סתם בעיניים שלנו. אין מיון אמיתי. יכול לבוא מישהו אחר להציע בכלל הסברים אחרים לתופעות הטבע, לא הסבר של ניוטון, ומבחינתו באמת נפילת גופים לכדור הארץ ואורכה של הציפור שם זה שייך לאותו שדה, אם הוא ימצא חוק מדעי שמסביר את שני הדברים האלה. אז מבחינתו שני הדברים האלה יהיו שייכים לתחום המחקר המסוים שעכשיו תיפתח פקולטה באוניברסיטה עליו. והפקולטה לפיזיקה לא תהיה, כי אין תחום כזה פיזיקה. מה זה פיזיקה? מה הקשר בכלל בין חשמל לגרוויטציה? למה זה אותו תחום בכלל? אוקיי? לכן יש בהחלט מקום לטענה שמיון או ארגון של קבוצות של גופים, של תופעות, של מה שלא יהיה הוא עניין סובייקטיבי. ואם זה באמת כך, אז נחזור אלינו, הרי בעצם נגיד מחלוקת רש"י ותוספות או מחלוקת אביי ורבא. הם בעצם חולקים בשאלה איזה תופעות באמת הם מהותיות לפעולת החיתוך, כמו למשל במקרה הזה או לפעולות אחרות, ואיזה תופעות הם מקריות צדדיות. מה מגדיר את פעולת החיתוך מול פעולות אחרות? ומה לא מהותי שמה אלא הוא מקרי. אוקיי? המחלוקת הזאת היא בעיני המתבונן, זאת אומרת אין פה צודק וטועה. אם זה ככה אז באמת זה מחלוקת קצת מתרוקנת מתוכן. כי בסדר, אז אתה בוחר לארגן את זה כך, הוא בוחר לארגן את המידע אחרת. אין פה צודק וטועה. יכולתי גם לבחור את זה באופן שלישי, זה שרירותי לגמרי. אני לא חושב שאנחנו נלך עד כדי כך. אני חושב שרובנו נסכים שלא נכון ללכת עד כדי כך. זאת אומרת יש חלוקות נכונות ולא נכונות. עוד דוגמה אחת אולי בזה אני תכף נראה. יש ויכוח למשל, אתם יודעים, יש ויכוח בין אינדיבידואליזם לבין פאשיזם. אינדיבידואליזם זו תפיסה שמעמידה את האדם הפרטי במרכז, ומדינה או קולקטיב או משהו כזה באים לשרת את האדם הבודד, נכון? הם מתאגדים יחד כי זה לטובת כל אחד מהפרטים. פאשיזם תופס הפוך. פאשיזם אומר שהאדם הבודד נועד כדי לשרת את הקולקטיב, זאת אומרת הוא איבר בקולקטיב. עכשיו יש תפיסות שתולות את הוויכוח הזה בוויכוח מטאפיזי אונטולוגי, זאת אומרת ויכוח על המציאות עצמה. זה לא ויכוח בערכים, ויכוח על המציאות עצמה. האם אתה באמת חושב שקולקטיב זאת ישות קיימת? יש דבר כזה? או שזאת הגדרה פיקטיבית? מה שקיים זה בני אדם בודדים. את הקולקטיבים אנחנו מגדירים כי זה נוח לנו לטפל בעולם דרך עמים, ערים, מדינות, לחלק את זה לקבוצות. אבל זאת חלוקה שרירותית. לפני העידן המודרני שלא היו מדינות במובן שקיים היום, אז באמת לא השתמשו בחלוקה הזאת. אוקיי? אז בעצם הטענה של האינדיבידואליסטים המטאפיזיים זה שזאת טענה אונטית, זה לא טענה ערכית. הטענה היא שקולקטיב זה לא באמת דבר שקיים, זאת הגדרה פיקטיבית. אנחנו מגדירים את זה כי זה מועיל. מי שקיים זה רק האדם הפרטי. אוקיי? ואז אני שואל, תגיד למה אתה חושב שהאדם הפרטי קיים? גם האדם הפרטי הוא אוסף של תאים או מולקולות, תלוי באיזה רזולוציה אתם מסתכלים. אוקיי? הוא כן ישות מוגדרת וקיימת? או שגם כן זה רק אנחנו בוחרים לראות את אוסף התאים האלה כאדם. ובאותה מידה יכולנו לחבר את התאים שיש לי פה עם התאים של החתול בחצר שמה עם הציפור שמה ולראות בזה יצור אחד. זו רק שאלה של הגדרה. אז העובדה שהאינדיבידואליסט כן מוכן לראות, או אלה מהם שכן מוכנים לראות את האדם כישות קיימת, כן, אז אין שום מניעה לקבל גם את הטענה שגם הקולקטיב הוא ישות קיימת. אין הצדקה לזה יותר מאשר לזה לכאורה. אוקיי? או לפחות לא מהותית. אתה יכול להתווכח איפה עובר הקו, אבל זה כבר לא איזה שהוא ויכוח של שחור לבן. השאלה היא איפה עובר הקו. זאת אומרת איזה ישים קולקטיביים אתה מוכן לראות כישים קיימים ומאיפה והלאה זה רק הגדרות פיקטיביות, הגדרות שרירותיות. אוקיי? לכן אני אומר שגם דברים שנראים תלויים בהגדרה, לא תמיד הגדרה מבטאת את העובדה שזה עניין שרירותי. לפעמים ההגדרה מתארת משהו מהותי. נגיד אם מישהו מגדיר משהו באופן לא נכון, אני יכול להגיד עליו שהוא טועה. שהוא הגדיר לא נכון. תשאלו מתמטיקאים, הם לא יגידו לכם ככה. זה לא שאתה מגדיר לא נכון, תגדיר איך שאתה רוצה, רק תהיה עקבי עם ההגדרה שלך. אני מגדיר אחרת, בסדר. זכותך להגדיר איך שאתה רוצה, כל עוד אתה עקבי עם ההגדרה שלך. אין דרך לבקר הגדרות, כי הגדרה זה עניין שרירותי. ואני רוצה לטעון שזה לא נכון. לפחות חלק מההגדרות הן לא עניין שרירותי. חלק מההגדרות מנסות ללכוד משהו במציאות עצמה. ואם אתה מגדיר אחרת, אז אתה טועה. לא שאתה בוחר בשפה לא יעילה או ש… אתה טועה. לא, זה לא נכון. יש בני אדם. בן אדם הוא יצור מוגדר ואחד, מובחן מהאחרים. זה לא אוסף תאים. זה כן אוסף תאים, אבל אוסף התאים הזה הוא יצור מובחן שאפשר להתייחס אליו. זו טענה אמיתית, הטענה שאדם קיים והוא לא רק הגדרה… זה לא רק הגדרה שרירותית, אוקיי? זאת בעצם הטענה. עכשיו אני חושב שאם אנחנו באמת רואים פה מחלוקות ראשונים, אמוראים, או מה שלא יהיה סביב השאלה הזאת של איך אנחנו מקבצים פעולות בעולם לקבוצות של פעולות. זאת פעולת חיתוך, זאת פעולת הבערת אש. כל השבת היא בעצם הגדרה של פעולות שונות. עכשיו אני רוצה לדעת האם אני עושה פעולה של חיתוך או פעולה של לא יודע מה תלישה. אני עושה פעולה של הבערה או פעולה של בישול, עושה… אז עכשיו יכולות להיות מחלוקות, האם אני עושה פעולה כזאת או פעולה כזאת? במה זה יהיה תלוי? בשאלה אילו מאפיינים מגדירים כל סוג של פעולה, נכון? אבל אם זה הכל עניין של שפה, עניין שרירותי, אז כל אחד יכול להגדיר איך שהוא רוצה, אין פה אמת ושקר. אין פה נכון ולא נכון. אז על מה הוויכוח בכלל? למה בכלל אתה חושב שמה שאתה חושב זה גם מה שהקדוש ברוך הוא התכוון? זאת אומרת, מה הקשר? נדמה לי שבסאבטקסט די ברור שיש פה הנחה שהמיונים האלה משקפים משהו שהוא גם נכון. זאת אומרת שזאת הגדרה נכונה והגדרה לא נכונה. כש רש"י ותוספות מתווכחים בשאלה אם מישהו חתך פרי והוא חשב שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר. רש"י אומר זה פריט מידע צדדי. זה לא מהותי לפעולת החיתוך. תוספות אומר לא, זה מהותי לפעולת החיתוך, זה אחד המגדירים של פעולת החיתוך. אוקיי? זה ויכוח. זאת אומרת, יש פה, כל אחד טוען שהשני טועה. זה לא שאני בוחר בשפה כזאת ואתה בוחר בשפה אחרת, אחרת אין פה באמת ויכוח. תעשה מה שאתה רוצה, זאת אומרת, אין פה אמת ושקר. אוקיי? לכן אני רוצה לטעון שמאחורי ויכוחים כאלה יושבת איזושהי תפיסה פילוסופית.

[Speaker J] ומה זאת טעות בתוך הפעולה? הוא אומר שאני בכלל לא יודע מה אני עושה. לכן כשאני עושה פעולה וזה מחובר או לא, אני התכוונתי לחתוך וחתכתי. אבל הפריט הזה שהוא מחובר או לא מחובר זה לא משנה את הפעולה שאני עשיתי. אוקיי. ולכן הוא אומר צריך להיות משהו אחר לגמרי. אני הלכתי מענף אחד מחובר, לא מחובר, ועברתי לענף אחר, לכן טעיתי לגמרי בפעולה. אוקיי. ואתם אומרים לא, אני צריך…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה ברור. מה הטענה? אז מה הטענה?

[Speaker J] אם אני חותך דבר מחובר זה שם אחד ואם אני חותך דבר…

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, עד כאן זה מה שאמרתי, אבל עכשיו מה הטענה?

[Speaker J] מה שאני אומר שיש ויכוח שלהם בעצם הוא לא סתם על הגדרות אלא על המהות של הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק סתם על הגדרות. מה שאמרת עכשיו זה בדיוק ויכוח סתם על הגדרות. זה בדיוק הוויכוח. השאלה היא האם כשאתה חושב שמשהו הוא תלוש והתברר שהוא מחובר, האם אתה עדיין עושה פה פעולת חיתוך? זאת אותה פעולה שחשבת שאתה עושה? זה הגדרה… נכלל בהגדרה של פעולת חיתוך או שלא? זאת פעולה מסוג אחר? זה בדיוק ויכוח על הגדרות. רק אני אומר שאולי לא סתם על הגדרות אלא ויכוח על הגדרות. עכשיו השאלה אם כל ויכוח על הגדרות הוא ויכוח סתם, זה מה שהערתי קודם. אז אני חושב שלא. אוקיי? יש הגדרות שהן הגדרות מכוננות ויש הגדרות שהן הגדרות מכוונות, בשפה פילוסופית. זאת אומרת הגדרות מכוננות זה הגדרות שההגדרה מכוננת את המושג. זאת אומרת ברגע שהגדרת אותו, זה המושג. הגדרות מכוונות זה הגדרות שמכוונות את עצמן למושג קיים ואתה צריך ללכוד אותו נכון. ואם לא לכדת אותו נכון אז יש לך טעות בהגדרה. בהגדרות מכוננות אין טעות בהגדרה. הגדרת אחרת אז זה פשוט מושג אחר, כמו הפיל של הרמב"ם. אז הגדרת אותו אחרת, זה פשוט לא פיל, זה משהו אחר. אוקיי? זו לא טעות. בסדר? כשהגדרת פיל לא נכון זאת טעות. אתם רואים שכל המשפחה של השאלות האלה זה בדיוק השאלות שבהן עוסקת הסוגיה, אתם יודעים? זה אותן שאלות ממש. כן, יש את הספינה של תזאוס. אתם מכירים טוב את זה, אני באמת אסיים כבר. הספינה של תזאוס זו דוגמה מפורסמת, תזאוס כן היה מצביא אתונאי ידוע, מצביא אתונאי ידוע, והוא נהג בספינה, וכל פעם כשהייתה סערה והיו נשברים חלק מהעצים הוא היה הולך למבדוק ומתקן את הספינה, מחליפים את העצים, שמים שם עצים חדשים. ואז הייתה עוד… האם זאת עדיין אותה ספינה? האם זו עדיין הספינה של תזאוס? זה מחלוקת ראשונים דרך אגב, מחלוקת ריטב"א ותוספות. כן, שאלה אם כשהוא אומר 'על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם' ונפל הבית ועכשיו הקימו אותו מחדש מהאבנים, האם מותר לה להיכנס לבית הזה? זה אותו בית אביה שהיה קודם או לא? עכשיו מה קורה אם החליפו את האבנים? חלק מהאבנים נגיד זה הבית שנפל וחלק אחר הביאו עוד אבנים, או הגדילו את הבית. איפה הקו? מתי זה מפסיק להיות בית אביה שנסר עליה בתנאי של הגירושין ומתי זה בית אחר? טוב, עד כאן הערות פילוסופיות. נחזור חזרה לענייננו. נחזור רגע לרש"י. ראינו ברש"י שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר בעצם הוא אומר, תרים את ה… אתה בעצם רוצה להרים סכין, סכין זה דבר תלוש, אתה רוצה להרים אותו ואתה חותך תוך כדי זה משהו מחובר. נכון? זה בעצם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. תוספות אומר לא, זה מישהו שהרים את הפרי עצמו שחשב שהוא תלוש והתברר שהפרי הוא מחובר. זאת אומרת אצל רש"י צריך שני עצמים, הסכין והפרי. ותוספות אומר לא, גם באותו עצם עצמו זה מתעסק. אוקיי? עכשיו התיאור של רש"י כבר מקרב אותנו עוד יותר לאינו מתכוון. כי פה זה כבר ממש כמו אינו מתכוון. אני מרים את הסכין ומה אני עושה כתוצאה מזה? חותך את המחובר, נכון? מה זה שונה מלגרור ספסל ותוך כדי זה אני עוצר חריץ? לפי תוספות זה עולם אחר לגמרי. זה ההבדל שאמרתי קודם. נכון, לפי תוספות שאתה מתכוון לחתוך את התלוש וחתכת מחובר, לא עשית שתי פעולות של אחת מהן התכוונת ולשנייה לא התכוונת. עשית פעולה אחת רק לא ידעת מה היא. באינו מתכוון אתה עושה שתי פעולות. אתה גורר את הספסל ואתה יוצר חריץ. רק אתה מתכוון לגרירת הספסל ולא לפעולה האסורה של חריצת החריץ. אוקיי? זה אינו מתכוון. אז לפי תוספות זה ברור ההבדל. לפי רש"י זה מאוד לא ברור. כי לפי רש"י מתעסק זה רק כאשר אתה מרים סכין וחותך את הפרי. נו, אז חזרנו חזרה ממש לאינו מתכוון. מה ההבדל? מה אתם אומרים? שבאינו מתכוון הוא

[Speaker B] יודע שיהיה את החריץ.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. מה שאמרתי קודם. זה רק מחדד את מה שאמרתי קודם. נכון, אם הוא יודע זה פסיק רישא, אבל נכון, הוא יודע שיכול להיווצר פה חריץ. באינו מתכוון ההבדל הוא במישור השוגג. ההבדל הוא במישור השוגג. זאת אומרת, אם אתה גורר ספסל ויוצר חריץ, אתה יודע שהולך להיווצר פה חריץ, שיכול להיווצר פה חריץ, נכון? במובן הזה אתה לא שוגג. אין פה את מימד השוגג. זה אינו מתכוון. במתעסק אפילו לפי רש"י שהציור מאוד דומה לאינו מתכוון, לכן אני מביא את זה. אפילו לפי רש"י שאתה מרים סכין ותוך כדי זה אתה חותך את המחובר… עוד פעם שתי פעולות, מרים סכין זה כמו גורר את הספסל וחותך את המחובר זה כמו יוצר חריץ. אז פה זה שתי פעולות, אי אפשר לעשות את החלוקה שתוספות עושה בין מתעסק לאינו מתכוון. אבל החלוקה ברמה הרעיונית היא אותה חלוקה. כי לפי רש"י בעצם מה שהוא יגיד זה שכאשר אתה מרים את הסכין ותוך כדי זה אתה חותך את המחובר, יש הבדל בין זה לבין גרירת ספסל ויצירת חריץ. כי אתה לא יודע שזה ייווצר. אז תשימו לב, בעצם לפי רש"י שבספסל הוא חייב לדעת שזה יכול ליצור…

[Speaker C] אם אתה לא יודע זה מתעסק.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר עכשיו לפי

[Speaker C] רש"י כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, נראה לי ברור, אבל בסדר.

[Speaker C] אתה משנה כאילו את ה…

[הרב מיכאל אברהם] לפי רש"י בעצם יוצא שהניתוח המושגי שעשיתי קודם צריך להיות טיפה שונה. מתעסק הוא ממש חיבור של אינו מתכוון עם שוגג. לגמרי חיבור. זאת אומרת, זה לא פה זה כבר לא הרעיון של אינו מתכוון עם הרעיון של שוגג. זה פשוט חיבור ממש. זאת אומרת, אינו מתכוון כשאתה שוגג לגבי הפעולה האסורה, זה מה שנקרא מתעסק. אוקיי? זה בדיוק זה. כי אתה לא יודע שאתה עושה פה פעולה אסורה, לא שאתה לא יודע שהיא אסורה. אתה לא יודע שהיא קורית. אוקיי, אז לפי רש"י החיבור בין שוגג לבין אינו מתכוון זה פשוט חיבור אריתמטי. זאת אומרת שוגג פלוס אינו מתכוון זה מה שנותן לי את המתעסק. אוקיי. זה מחדד לנו את הנקודה שהטעות זה אלמנט מאוד מהותי בהגדרת מתעסק. למרות שמתעסק זה לא טענה לעונש אלא טענה להעדר עבירה, אבל הטעות מאוד חשובה כדי להבין מה זה מתעסק. רק שבמקרה של מתעסק, המשמעות של הטעות משתנה. הטעות לא הופכת אותך לשוגג, כי אז אתה חייב חטאת, עשית איסור. הטעות הופכת את זה למצב שבו בכלל לא נחשב שעשית את הפעולה. אין עבירה. אבל זה נגרם על ידי הטעות. זה לא שלא עשית, הרי כן עשית את הפעולה, זה לא שלא עשית, הלכתית זה נחשב שלא עשית את הפעולה. למה? כי אם אתה לא יודע שהפעולה הזאת נעשית, אז זה נחשב כאילו שלא עשית אותה. ושוב, לא כי אתה לא אשם כי לא ידעת אז סולחים לך. לא, כי ההגדרה ההלכתית היא שאם זה ככה, אז זאת לא פעולה אסורה. תיאורטית אם היה אפשר, יכולת בכוונה לא לדעת ולעשות את הפעולה. זה לא שאתה מתנצל אחר כך תראו קרה לי לא ידעתי, תסלחו לי, תחייבו אותי רק חטאת ולא סקילה. לא, אני יכול לכוון מראש לא לדעת, אם הייתי יכול כן, לא לדעת ולעשות את זה בלי לדעת, וזה היה בסדר גמור, לא הייתה שום בעיה, כי אין פה עבירה. תראו הרמב"ם בפרק א' הלכה ח' מהלכות שבת. רק רקע, בכל פרק א' של הלכות שבת בהתחלה הוא מדבר על חיוב חטאת וסקילה, שוגג ומזיד. אחרי זה אינו מתכוון. אחרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה בהלכה ז', ובהלכה ח' הוא מתחיל את מתעסק. עכשיו זאת הלכה ח', כן, רק בשביל שתהיה בהקשר. כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה, פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה כדי להרגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג, הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה. אם הוא התכוון לאיסור אחד ועשה איסור אחר, אז הוא פטור, יש איסור דרבנן. אם הוא התכוון לדבר מותר והתברר שהוא עשה איסור, אז מותר לגמרי. הכל תלוי בשאלה למה הוא התכוון, לא מה הוא עשה בפועל. אוקיי, אבל שימו לב, כל ההלכה הזאת זאת הלכה ששייכת לאיזו פרשה, לאינו מתכוון או למתעסק? בניסוח שלו זה מתכוון, הוא אומר כל המתכוון ולא התכוון לזה וכן התכוון לזה, נכון? זה הכל מדבר פה על כוונות. אבל ברור שמדבר על מתעסק, לא אינו מתכוון. אפילו בהקשר ההלכות, הלכות אינו מתכוון נגמרות בהלכה ו'. הלכה ז' זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועכשיו זאת הלכה ח'. מה חזרת פתאום לאינו מתכוון? גמרנו את אינו מתכוון, עברנו למלאכה שאינה צריכה לגופה, מה אתה חוזר עכשיו לאינו מתכוון? הוא לא חוזר לאינו מתכוון, הוא חוזר למתעסק. בסדר? וכשהוא מדבר פה על כוונה, המונח כוונה בהקשר הזה של הרמב"ם הוא לא הכוונה של אינו מתכוון. הוא לא, הוא לא, הוא לא מתכוון כמו בשפה שלנו, אני לא התכוונתי לזה. לא ידעתי בכלל שזה מה שיקרה, לא התכוונתי להרביץ לך, טעיתי, לא שמתי לב שאני מרביץ לך. סליחה, לא התכוונתי. נכון? ככה אנחנו אומרים. זה לא אינו מתכוון של הלכות שבת, שאינו מתכוון של הלכות שבת אם קרה משהו לבן אדם, אני גררתי ספסל על הפרצוף של מישהו ועשיתי בו חריץ. אוקיי? אני יכול להגיד תראה לא התכוונתי. מה זה לא התכוונת? אתה ידעת שאתה גורר ספסל יצא חריץ על הפרצוף שלי, נכון? מה זה לא התכוונתי? זה אינו מתכוון בהלכות שבת. זה לא אינו מתכוון בשפת היומיום שלנו. שפת היומיום שלנו זה לא מה שנקרא אינו מתכוון. כשהרמב"ם מדבר פה על מתכוון הוא מדבר במונח מתכוון של השפה שלנו, לא מהשפה ההלכתית. הוא אומר לא התכוונתי, זה מתעסק. אוקיי, אז זה מאוד מעניין שמצד אחד ברור שמתעסק זאת קטגוריה נפרדת, מצד שני הוא משתמש במונח של כוונה. למה הוא משתמש במונח של כוונה? אולי, לא יודע, יכול להיות שהוא באמת מתכוון להגיד שמתעסק זה מהמשפחה של אינו מתכוון. זאת אומרת הוא בא להגיד לנו שבעצם הפטור של מתעסק זה העדר עבירה, זה לא כמו שוגג או משהו כזה אלא כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו אינו מתכוון, כל הסדרה שמובאת שמה בפרק א'. זה בעצם העדר עבירה. אז גם זה איזשהו סוג אחר של חוסר כוונה. שם זה חוסר כוונה במובן אחד, פה זה חוסר כוונה במובן אחר. באמת האור שמח שמה, יש אור שמח מאוד ארוך על הרמב"ם הזה, ואני ממליץ למי שיש לו זמן להסתכל שמה והוא עומד על הדברים האלה בהרחבה, על ההבדל בין זה לבין שוגג ובין זה לבין מלאכת מחשבת. עכשיו, יותר מזה, תחשבו על תוספות למשל, תוספות שאומר שנגיד אפילו בלי תוספות, סתם בגמרא, אם מישהו לא יודע שהצמח הזה מחובר, הוא חושב שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר, בסדר? אז הוא מתעסק, נכון לפי תוספות? לפי רש"י אם זה אותו דבר אז לא, אבל לפי תוספות זה מתעסק. אוקיי? מה קורה אם מישהו חותך את הצמח הזה ולא ידע ששבת? הוא ידע שהוא מחובר, אבל לא ידע ששבת היום. אז הוא שוגג, נכון? האם יש הבדל בין שני אלה מבחינת רמת האשמה? מה ההבדל? פה לא ידעתי משהו ופה לא ידעתי משהו. אם יש רשלנות בחוסר הידיעה אז יש רשלנות גם פה וגם שם. אני לא רואה שום אבחנה מבחינת רמת האשמה שלך. אז למה בשוגג אתה חייב חטאת, זאת אומרת יש עבירה, ובמתעסק זה פטור? כי הפעולה לא אסורה. זה לא טיעון לפטור בגלל חוסר אשמה, זה מה שאני מנסה להדגיש כל הזמן. זה לא טיעון לפטור בגלל חוסר אשמה. אוקיי? יש סוגיה שלא נגענו בה אני חושב בסמסטר הקודם, נדמה לי שלא. דיברנו על אפשר ולא קמיכוון ובסוגיות האלה פסחים כ"ה. יש שם נגיד מישהו הולך למקום כלשהו, הוא הולך לעשות משהו, לא יודע, צריך לעשות משהו. בדרך הוא עובר ליד חנות שמוכרת בשמים של עבודה זרה, אוקיי? ואסור להריח. אביזרייהו דעבודה זרה, אסור להריח בשמים של עבודה זרה. השאלה אם מותר לו ללכת בדרך הזאת כדי להגיע לאיזשהו מקום או שאסור לו, איסור של עבודה זרה. הוא יודע, הוא יודע שיש שם את החנות, זה לא שהוא נתקל בזה והוא לא יודע. אז הגמרא אומרת ככה: אם יש דרך אלטרנטיבית, שילך בדרך אלטרנטיבית. אבל אם הדרך האלטרנטיבית היא קצת יותר ארוכה, לא שאתה אנוס ואתה לא יכול להגיע, לא, היא יותר ארוכה ב-100 מטר, אז אתה יכול ללכת בדרך הזאת. עכשיו אתם מבינים שברור שזה לא בעיה של אונס. זה אינו מתכוון, לא אפשר ולא קמיכוון. זאת אומרת, זה לא בעיה של אונס. מה זה אונס? תלך עוד 100 מטר בשביל להימנע מאיסור של אביזרייהו דעבודה זרה. לא תלך עוד 100 מטר? זה לא אונס. יכול לא ללכת בכלל, נכון, בדיוק. כאן זה לא פטור של אונס בכלל. אלא מה כן? הטענה היא כזאת: אם יש דרך אחרת והלכת מפה, אז אל תספר לי שלא הלכת בשביל להריח את הריח של העבודה זרה. ודאי שכן, אחרת למה לא הלכת משם? אז ברור שאתה כן מתכוון. לכן אתה חייב. אבל אם אין דרך אחרת, אתה לא יכול לבוא אליי בטענות. הלכתי מפה כי אין לי דרך אחרת. אז פה אני פטור לא כי אני אנוס, אלא כי לא הלכתי בשביל להריח עבודה זרה. זה מתעסק או אינו מתכוון או מה שלא תרצו. מה קורה אם יש לי דרך אחרת אבל היא ארוכה יותר ב-100 מטר? מספיק טוב. למה? כי עדיין אני יכול לטעון שמה שאני הולך מפה זה רק בגלל שיותר קצר, לא בשביל להריח עבודה זרה. זה מספיק. זאת אומרת, הטענה לא צריכה להיות טענה של אונס. הטענה רק צריכה להראות שמה שעשיתי זה ללכת למחוז חפצי ולא ללכת להריח עבודה זרה. ובשביל להוכיח את זה מספיק לי להראות שהאלטרנטיבה קצת יותר מכבידה. זה הכל. זאת אומרת הנה דוגמה לאינו מתכוון שהוא לא פוטר אותך בגלל שהיית אנוס. אנשים נורא נרתעים מדבר כזה. מה, אתה לא אנוס, אז תלך עוד 100 מטר. יש לזה הרבה השלכות אגב. למשל, האם מותר ללכת לראות סרטים עם סצנות בעייתיות? לא צנועות וכולי. אני טוען שאפשר. למה אפשר? בדיוק כמו פה. אתה לא יכול לראות את הסרט בלי הסצנות, אין לך סרט אם אתה רוצה לראות את הסרט הזה. סתם לבחור אותו אם יש לך סרט אחר שלא פחות טוב בעיניך, אסור. אבל אם אתה רוצה לראות את הסרט הזה, אין לך אופציה לראות את זה בלי הקטעים האלה. אז זה לא אפשר ולא קמיכוון. ועוד פעם, למה כולם נורא מופתעים מהדבר הזה? כי אנשים נוטים לחשוב שזה פטור מחמת אונס. עכשיו, אל תגיד לי שאתה אנוס, אל תלך לראות סרט, מה אתה חייב לראות סרט? אתה לא אנוס. זאת אומרת, אם הבעיה הייתה שזה אונס, אז זה לא נכון מה שאני אומר. אבל כיוון שהבעיה באינו מתכוון זה לא אונס אלא אין עבירה, אז זה לא משנה שיכולתי להימנע מזה. זה לא הנקודה. אין לי ממה להימנע. זה לא עבירה. ברמה ההלכתית יכול לבוא מישהו ולומר אוקיי, אבל עדיין לא כדאי לעשות את זה, אבל אני אומר ברמה ההלכתית היבשה זה בדיוק ההבדל בין טענה של אונס לבין טענה של העדר עבירה. אוקיי? ובכל זאת אני רוצה לחבר איכשהו את הפטור הזה לפטור של אונס. מה זאת אומרת? הטענה שאני רוצה לטעון בעצם זה למה באמת למה באמת הדבר הזה הוא לא עבירה? נחפר פה נחפרה פה נחפר פה חריץ בשדה בשבת. בסדר, זה בונה או חורש תלוי אם זה בבית או בשדה. זה מה שהתורה אוסרת וזה אחד מאבות המלאכה. אלא מה? לא אני עשיתי את זה. זה לא נחשב כמעשה שלי. כן, לא שלא נעשה פה המעשה האסור, המעשה האסור נעשה, המעשה בחפצא, כן? אבל המעשה בגברא לא נעשה, זאת אומרת הגברא לא עשה את המעשה הזה. בסדר, זה הטענה. עכשיו אם תשימו אם אתם יודעים גם לגבי אונס יש הרבה אחרונים שטוענים שיסוד הפטור באונס זה בגלל שלא נחשב שאתה עשית את זה. דבר שאתה אנוס לעשות אותו לא נחשב כמעשה שלך. אגב גם בפילוסופיה של הפעולה, תחום בפילוסופיה אנליטית, פילוסופיה של הפעולה מאוד ברור שמה שלא התכוונת לעשות לא נחשב מעשה שלך. אתה לא אייג'נט בשפה הפילוסופית, לא סוכן. אוקיי? זאת אומרת אדם שפועל מתוך הכרעה שלו ומודעות שלו הוא אייג'נט. אתה יכול לשפוט את המעשים שלו, להגיד זה טוב, זה רע, מותר לעשות, אסור לעשות, חובה לעשות. אוקיי? אבל פעולות שאתה עושה לא מתוך הכרעה שלך כי אתה אנוס או בלי משים מתעסק או משהו כזה אלה לא נחשבות כפעולות שלך. עכשיו אם זה כך אז אתם רואים שבעצם שני הצדדים של הספקטרום שתיארתי קודם האינו מתכוון והשוגג הם לא כל כך שונים זה מזה. בוא נדבר על אונס לא שוגג כרגע כי שוגג זה אונס מופחת אבל אונס ואינו מתכוון. אונס לכאורה הייתה פה עבירה רק אין שום אשמה כי אתה אנוס. המי שאומר שהמעשה הזה הוא לא שלך הוא בעצם טוען שאונס זה לא טענה לחוסר אשמה, אונס אתה לא עשית בכלל את המעשה האסור, אין עבירה. ואז יוצא שהמודעות או האונס בצד אחד והאינו מתכוון או המתעסק בצד השני בעצם שניהם מבוססים על אותו רעיון הלכתי. הרעיון ההלכתי הוא שמעשים מהסוג הזה לא נחשבים כמעשים שלך. ההקשרים הם שונים הסיבות הם שונות אבל בסוף בסוף הפטור נובע מזה שאנחנו לא רואים את המעשה כמעשה שלך. ואז יש כן איזה שהוא קשר בין מתעסק לבין אנוס. עוד פעם הקשר הוא לא מהותי כמו שאמרתי קודם אתה לא צריך להיות אנוס כדי להיחשב מתעסק. אבל אבל עדיין יש איזה שהוא קשר כי בשני המקרים אתה בעצם פטור בזה שאתה לא נחשב מי שעשה את הפעולה כי אי אפשר להגיד שהפעולה האסורה לא נעשתה, נעשתה. בעולם יש עכשיו חריץ או לא יודע מה שקרה פה. אוקיי? אז יש כן איזה שהוא קשר בין פטור של מתעסק ואינו מתכוון לבין אונס. אולי נספיק עוד את הדבר הזה. תוספות בשבת בדף ע"ב נתכוון להגביה את התלוש. פירש בקונטרס כגון סכין מוטל בערוגת ירק ונתכוון להגביה וחתך את המחובר. אם כן הא דפליגי בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר. אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכולי עלמא. תוספות מדייק מרש"י דיוק הפוך ממה שעשינו קודם. גם את הדיוק ההפוך הוא מוסיף עוד דיוק. רש"י אמר ככה, רש"י אמר נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר זה מתעסק כך כתוב בגמרא. מה הכוונה? מי שהתכוון לחתוך את התלוש הזה וחתך את המחובר הזה בשני עצמים שונים. משמע שבאותו דבר עצמו התכוון לחתוך את התלוש חשב שהוא תלוש והתברר שהוא מחובר זה שוגג, נכון? זה הדיוק שאנחנו עשינו. תוספות מוסיף עוד דיוק. מה קורה אם אתה התכוונת לחתוך את המחובר הזה וחתכת את המחובר האחר? שניהם היו מחוברים. חתכת את המחובר הזה וחתכת מחובר אחר התכוונת לחתוך את המחובר הזה וחתכת מחובר אחר תוספות טוען שלפי רש"י גם זה יהיה שוגג ולא מתעסק. מה הדיוק? כי אחרת למה אתה צריך להעמיד בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך מחובר? בכל מקרה מדובר בשני עצמים. אז תעמיד בחתך התכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר, חידוש יותר גדול אפילו שהתכוונת למחובר. איסור אתה בעצם פטור מדין מתעסק. ודאי וודאי אם התכוונת להיתר. תוכיח את הרמב"ם. רמב"ם הרי התכוונת לאיסור זה איסור דרבנן. התכוונת להיתר מתעסק הוא מותר לגמרי. זה הדיון של תוספות פה. בתוספות פה בעצם רוצה לטעון שברש"י יש שתי יש שני מקרים שיחשבו שוגג ולא ולא מתעסק. התכוון לחתוך את המחובר הזה וחתכת מחובר הזה זה שוגג, זה לא מתעסק. התכוון לחתוך את התלוש והוא עצמו נמצא מחובר גם זה שוגג ולא מתעסק. מתעסק זה רק התכוון לחתוך את התלוש ההוא וחתך את המחובר הזה. נכון. בשביל רש"י כדי שהדבר יהיה מתעסק ולא שוגג נדרשות שתי דרישות. א', שזה יהיה אותו עצם וב' שתתכוון כן שתעשה שתתכוון לעשות פעולה אחרת. לחתוך תלוש לעומת לחתוך לחתוך מחובר. אוקיי? רק אם שניהם מתקיימים אז זה מתעסק. כל אחד מהם שחסר זה שוגג. הופך להיות שוגג. אוקיי? לעומת זאת תוספות אומר וקשה לרבינו תם דבסוף פרק ספק אכל אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אז יש סייגים על דין מתעסק. מה הסייגים? בחלבים ועריות למרות שמתעסק פטור בחלבים ועריות הוא חייב. בשבת פטור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. וזאת לא מדין מתעסק אלא מדין מלאכת מחשבת פטור. זאת דעת שמואל. לא לא בהכרח כמו אביי ורבא שראינו. וזאת דעת שמואל. ומוכח התם אומר התוספות דאפילו בנתכוון ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל. אז מה? מה מוכיח מכאן תוספות? קשיא על רש"י. התכוון לחתוך את התאנה זאת וחתך תאנה אחרת מה זה אמור להיות לפי רש"י? שוגג לא מתעסק נכון? ופה שמואל פטר. לא חייב חטאת. מדבר כזה הוא מתעסק הוא לא שוגג. אוקיי? ולקמן בפרק הזורק פטר רבא נתכוון ל שזה כבר יותר בעייתי כי זה רבא. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה כי לא אמר בכל מקום שתרצה תנוח וכל שכן בנתכוון לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור. כל אלו זה קושיות על רש"י. בסדר? כי רואים שמי שהתכוון לעשות את אותה פעולה על שני עצמים שונים זה מתעסק למרות שזאת אותה פעולה. שניהם זה חיתוך. לפי רש"י מתעסק זה רק פעולות שונות על עצמים שונים. סליחה לפי רש"י רגע מתעסק זה רק פעולה שונה על עצם שונה. כן פעולה שונה על עצם שונה. אם זאת אותה פעולה לעצמים שונים או פעולות שונות על אותו עצם אז זה שוגג. אוקיי? זה מה שמקשה על רש"י ולכן אומר רבנו תם ונראה לרבנו תם דהכא מיירי בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר. חולק על רש"י. רש"י אומר התכוון לחתוך את התלוש ההוא וחתך את המחובר הזה. אומר אומר רבנו תם לא לא צריך לקרוא את הגמרא כפשוטה. התכוון לחתוך תלוש והתברר שהתלוש הזה עצמו הוא מחובר וזה באותו עצם עצמו. חולק על רש"י. וחתיכה מה שהיה מתכוון אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה במוקי לה רבי אליעזר בפרק ספק אכל פרט למתעסק. והכי איתא התם בהדיא דקאמר ליה לרבא משכחת לה דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוון להגביה את התלוש וכולי. טוב בהדיא זה תלוי איך אתה מפרש את הגמרא. רש"י מפרש את הגמרא בשני עצמים. אבל זה נכון שפשט הגמרא הוא באמת כמו תוספות. ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו. שימו לב נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר מה זה לפי רש"י? שוגג נכון? אז מה פירוש אז מה שמואל עושה כשהוא פוטר את זה מדין מלאכת מחשבת? שמואל אומר שנכון שבכל התורה כולה מי שהתכוון לעשות את אותה פעולה על שני עצמים הוא שוגג הוא לא מתעסק. אבל בשבת יש לו פטור של מלאכת מחשבת. זה בכל התורה. בשבת יש פטור מדין מלאכת מחשבת לא מדין מתעסק. אם תרצו זה מתעסק מה? כן אבל לא צריך להגיע לזה אני אעשה את זה על אינו מתכוון. זה אנלוגיה יותר חזקה כי מלאכה שאינה צריכה לגופה גם זה רק בהלכות שבת ולא בכל התורה. אבל פה בעצם הוא אומר. אומר ככה: יש פטור מתעסק שהוא בכל התורה, בסדר? בשבת יש עוד פטור שזה מלאכת מחשבת. איפה הנפקא מינה? במקומות שבהם לא יהיה פטור של מתעסק, עדיין יכול להיות שבשבת יהיה פטור מדין מלאכת מחשבת. למשל, נתכוון לחתוך את המחובר הזה וחתך מחובר אחר, שלפי רש"י, לפי תוספות סליחה זה מתעסק, ולפי רש"י זה שוגג. שמואל טוען: בכל מקרה יהיה פטור מדין מלאכת מחשבת. בסדר? לפי תוספות אגב זה מיותר. זה מיותר ויש את… זה גם מדין מתעסק שייך פה. לפי רש"י אין פה דין מתעסק. לפי תוספות יש פה גם את הדין מתעסק, וחוץ מזה גם יהיה פטור מדין מלאכת מחשבת. בסדר? יכול להיות שזה נפקא מינה למשל במקלקל שלא צריך מלאכת מחשבת או יכולות להיות איזה אולי איזה שהם נפקא מינות. למה אני מביא את זה? כי זה מאוד דומה למה שראינו בהקשר של אינו מתכוון ברב חיים, בסמסטר הקודם. באינו מתכוון בעצם ראינו גם שיש אינו מתכוון של כל התורה, והוא פוטר בכל התורה וגם בשבת. חוץ מזה יש בשבת גם פטור של מלאכת מחשבת, שזה האינו מתכוון של שבת. ולכן הוא אומר שגם לרבי יהודה שאינו מתכוון חייב, בשבת זה יהיה רק איסור דרבנן, אומרים הרבה ראשונים. למה? כי בשבת יש גם את הפטור של מלאכת מחשבת, שאת זה רבי יהודה כן מקבל. את הפטור של אינו מתכוון הוא לא מקבל, זה לכל התורה, אבל בשבת יש גם את הפטור של מלאכת מחשבת, את זה הוא כן יקבל. ממש אותו מבנה קורה גם פה במתעסק לפי תוספות. טוב, נעצור כאן.