לימוד ופסיקה – שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מעמד הלכות דרבנן כלימודי משפטים
- גדרים, סייגים, ודוגמת עוף בחלב
- חנוכה ופורים כהלכות דרבנן בעלות מהות
- חתם סופר, ל״ג בעומר, ופורים של קהילות
- בה״ג, הרמב״ם, ומעמד דרשות וקל וחומר
- תלמוד תורה כהידבקות ברצון השם
- נדרים ח׳ ע״א, שבועה על מצווה, וקריאת שמע כמינימום
- תלמוד תורה כערך שאינו נכנס להלכה הפורמלית
- רבי ישראל מסלנטר: “שנה וקבל שכר” וברכת התורה
- ברכת התורה: ברכת השבח מול ברכת המצוות, ונשים
- מנחות צ״ט ע״ב: “לא ימוש”, עמי הארץ, וחכמת יונית
- “פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה” והשלמת הסוגיה
- ברכות: “תורה מה תהא עליה” והיעדר סתירה
- השלכות: נשים, סברה, ובירור גבולות דרבנן
סיכום
סקירה כללית
הטענה היא שהלכות דרבנן דומות ללימודי משפטים: הן מערכת מחייבת הלכתית מכוח “לא תסור”, אך עצם בירור דברי חכמים הוא בירור עובדתי שאינו לימוד תורה, משום שאין בו עיסוק במהות רצון הקדוש ברוך הוא אלא בציווי וגדרים. החריג האפשרי הוא הלכות כמו חנוכה ופורים שיש מאחוריהן ערך מהותי של הודאה על נס, ולכן ייתכן שלימודן הוא “תלמוד תורה דרבנן” או תורה מדרבנן. בהמשך נבנית תפיסה שלפיה תלמוד תורה הוא הידבקות ברצון השם “הוא ורצונו חד”, והוא רחב יותר ממצוות תלמוד תורה הפורמלית; מתוך כך מוסבר מושג ביטול תורה, פירוש “שנה וקבל שכר”, משמעות ברכת התורה, וחלוקה בין לימוד לשם ידיעת המעשה לבין לימוד כבעל ערך עצמי.
מעמד הלכות דרבנן כלימודי משפטים
הטענה קובעת שהלכות דרבנן הן מערכת משפטית נוספת המחייבת כמו דינא דמלכותא דינא ומנהג המדינה, ולכן צריך לברר מה חכמים אמרו כדי לדעת מה לעשות. הבירור של מה שנאמר בדרבנן מוגדר כאוסף עובדות ולא כלימוד תורה, בדומה לבירור מה החוק אומר או מה פלוני נדר. הטענה מסיקה שהלכות דרבנן “לא חלק מהתורה” ושעיסוק בהן אינו נקרא ללמוד תורה, ואף “אפילו לא תורה בגברא”, מפני שהן אינן מגלות תובנות אלוקיות אלא גדרים וסייגים.
גדרים, סייגים, ודוגמת עוף בחלב
הטענה משתמשת בדוגמת עוף בחלב כדי להראות שהאיסור הדרבנן אינו מבטא בעיה מהותית במעשה עצמו אלא חשש להגיע לבשר בחלב. הטענה קובעת שאין טעם לעיין “מה רע בעוף בחלב” כי “אין שום דבר רע בעוף בחלב”, וכל התוכן הוא רק הידיעה ממה להיזהר מפני שחכמים גזרו. ההשוואה למשפט חוזרת בכך שהחוק או הגזירה מחייבים מכוח סמכות, אך אינם משקפים “רצון השם” כשלעצמם.
חנוכה ופורים כהלכות דרבנן בעלות מהות
הטענה מוציאה מן הכלל הלכות דרבנן שיש מאחוריהן מהות ממש, ובעיקר חנוכה ופורים, משום שהן “בעלות מעמד עצמאי” ולא רק תוספת כסייג להלכות דאורייתא. הטענה מגדירה את ערכן כציון ניסים, הודאה לקדוש ברוך הוא, ומעשה שיש לו ערך מצד עצמו ולא כמכשיר למשהו אחר. הטענה מציעה שייתכן שעיסוק בהלכות דרבנן כאלה הוא לימוד תורה “מדרבנן”, ואולי אף “תורה בחפצא, אבל מדרבנן”.
חתם סופר, ל״ג בעומר, ופורים של קהילות
הסיפור מובא מתשובות חתם סופר: הוא לא רצה לעלות לארץ ישראל כדי לא להסתבך בענייני ל״ג בעומר, מפני שחוגגים בארץ ל״ג בעומר שלדעת הפרי חדש יש בו איסור בל תוסיף, והוא לא רצה לריב אך גם לא להיות חלק בכך. החתם סופר מבדיל בין ל״ג בעומר לבין “פורים” של קהילות (כמו פורים קזבלנקה ופורים פרנקפורט) שנקבעו על נס שקרה לקהילה. החתם סופר מצדיק את הפורים הקהילתיים מכוח קל וחומר של הגמרא במגילה על פורים, ומציג את קריאת מגילה כ“קריאתה זו הלילא”, כך שההודאה על הצלה ממות לחיים נלמדת כתוקף ממשי ולא כבל תוסיף.
בה״ג, הרמב״ם, ומעמד דרשות וקל וחומר
החתם סופר משתמש בקל וחומר להסביר את שיטת בה״ג שמונה חנוכה ופורים בתרי״ג, והרמב״ם תוקף זאת בשורש הראשון. החתם סופר טוען שדבר הנלמד במידות הדרש הוא הלכה למשה מסיני, ולכן החובה היא הלכה דאורייתא לכל דבר ועניין ואין סיבה שלא למנותה. ההצעה ביחס לרמב״ם היא שהבעיה אינה שאין כאן מצווה דאורייתא עקרונית של הודאה על ניסים, אלא שכפילות למנות חנוכה ופורים כמצוות נפרדות היא מימושים שונים של אותו עיקרון; עדיין שיטת הרמב״ם בשורש השני רואה דברים הנלמדים ממידות כ“דברי סופרים” שאינם נמנים, וזו שיטתו הייחודית. המסקנה היא שחנוכה ופורים מבטאים רצון השם המהותי להודות על נס, וחכמים רק קובעים את הדפוסים המעשיים כמו קריאת מגילה והדלקת נרות.
תלמוד תורה כהידבקות ברצון השם
הנפש החיים ובעל התניא מובאים כמי שמגדירים לימוד תורה כהידבקות ברצונו של הקדוש ברוך הוא, דרך ליבון רצונותיו וצורות החשיבה והטמעתן, מפני ש“הוא ורצונו חד”. הטענה מבחינה בין ציות לחכמים כרצון השם לבין הבנת תוכן גזירה מסוימת שאינה רצון השם המהותי, ולכן לימוד הלכות דרבנן הוא צורך מעשי לדעת מה לעשות אך אינו לימוד תורה במובן המהותי. הטענה מרחיבה שלימוד תורה “כדי לדעת מה לעשות” הוא מכשיר מצווה ולא הערך של תלמוד תורה עצמו.
נדרים ח׳ ע״א, שבועה על מצווה, וקריאת שמע כמינימום
הגמרא בנדרים ח׳ ע״א מובאת להראות שאפשר “לזרוזי נפשיה” בשבועה לקיים מצווה, ושאומר “אשכים ואשנה פרק זה” נודר “נדר גדול”. הגמרא מקשה “והלא מושבע ועומד מהר סיני” ועונה שכיוון שיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, השבועה חלה לגבי לימוד מעבר למינימום זה. הר״ן מקשה שהפסוק “ושננתם” מחייב ידיעה רחבה, ומציע שחיוב מעבר לקריאת שמע אינו כתוב במפורש אלא נלמד מדרשה, ולכן שבועה חלה עליו אף שהוא דאורייתא לשיטתו; ראשונים אחרים טוענים כפשוטו שמעבר לקריאת שמע אין זה חיוב מצווה אלא רשות. מכאן נבנית חלוקה בין “מצוות תלמוד תורה” כמינימום פורמלי לבין “תלמוד תורה” כערך רחב יותר, והמושג ביטול תורה מוסבר כחוסר מימוש של ערך ולא כביטול עשה פורמלי.
תלמוד תורה כערך שאינו נכנס להלכה הפורמלית
הטענה מציגה אפשרות שיש דברים שאינם נכנסים להלכה הפורמלית לא מפני שאינם חשובים אלא מפני שהם “יותר מדי חשובים”, ותלמוד תורה מוצג כערך כזה. ההסבר הוא שהפיכתו לעוד מצווה פורמלית “היה מקטין אותו”, ולכן הדגש הוא ללמוד מפני ההבנה שזה דרך להידבק ברצון השם ולא רק “לצאת ידי חובה”. ההקבלה לנבל ברשות התורה ולרעיון של קדושים תהיו משמשת כדי להראות שהתורה משאירה ערכים מסוימים מחוץ לפרטי החיוב הפורמלי.
רבי ישראל מסלנטר: “שנה וקבל שכר” וברכת התורה
המאמר של רבי ישראל מסלנטר על בן סורר ומורה מובא כדי לפרש ש“שנה וקבל שכר” הוא עיקרון של תלמוד תורה גם בדברים היפותטיים “שלא היו ולא נבראו”, כדי ללמד שלימוד תורה אינו רק לצורך קיום מעשי. הוא מפרש את הגמרא על “מפני שלא בירכו בתורה תחילה” כטענה שתלמידי חכמים ראו בלימוד התורה מכשיר מצווה לדעת מה לעשות, ולכן חשבו שאין לברך על מכשירי מצווה, ומתוך תפיסה זו לא הנחילו לילדיהם את ערך הלימוד העצמי. הטענה משתמשת בכך כדי לומר שהפיכת התורה כולה ללימוד טכני של פסיקה דומה להפיכת “כל התורה לדיני דרבנן” במובן של לימוד כבירור מה לעשות בלבד.
ברכת התורה: ברכת השבח מול ברכת המצוות, ונשים
נטענת עמדה שברכת התורה היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות, משום שבפשט הגמרא בברכות היא ברכה דאורייתא הנלמדת בקל וחומר, והרמב״ן אף מונה אותה כמצוות עשה. ההסבר הוא שברכת שבח נאמרת כשהדבר “נוכח מול עיניך”, ולכן תקנו לומר פסוקים או משנה כדי שלשבח יהיה על מה לחול; ההשוואה לברכות הנהנין מראה ששבח נקשר לסיטואציה מעשית ולא נאמר סתם. הדיון בשולחן ערוך סימן ו׳ על חיוב נשים בברכת התורה מובא דרך המגן אברהם והמשנה ברורה, שמקשים מפני שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה ומתרצים שהן חייבות ללמוד את ההלכות הנוגעות להן; מכאן נטען שלימוד כדי לדעת מה לעשות הוא מכשיר מצווה ואינו “מצוות תלמוד תורה” עצמה. נוסף לכך נטען שאם ברכת התורה היא ברכת השבח, השבח שייך גם לנשים כחלק מעם ישראל שקיבל תורה, בדומה לרעיון שהובא בשם הרב צבי פסח פרנק על “אף הן היו באותו הנס”.
מנחות צ״ט ע״ב: “לא ימוש”, עמי הארץ, וחכמת יונית
הגמרא במנחות צ״ט ע״ב מובאת כמקור מרכזי להבחנה בין מינימום המצווה לבין ערך הלימוד: רב אמי אומר שפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית מקיים “לא ימוש”, ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי אומר שגם קריאת שמע שחרית וערבית מספיקה, אך “אסור לאומרו בפני עמי הארץ” מחשש רשלנות, ורבא אומר “מצווה לאומרו”. השאלה מדוע אסור לומר אמת מוסברת בכך שעמי הארץ עלולים לזהות את המינימום הפורמלי עם כל מהות תלמוד תורה. שאלת בן דמא לרבי ישמעאל “מהו ללמוד חכמת יונית” לאחר “שלמדתי כל התורה כולה” מפורשת כלימוד כל ההלכות והמצוות, מול השאלה האם יש חיוב עקרוני של עיסוק תמידי; תשובת רבי ישמעאל “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה” מוצגת כהצבת דרישת תלמוד תורה מעבר למינימום המצווה.
“פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה” והשלמת הסוגיה
הגמרא קובעת שדברי רבי ישמעאל “פליגא דרבי שמואל בר נחמני” שאומר בשם רבי יונתן ש“לא ימוש” אינו מקור לחובה או מצווה אלא ברכה ליהושע, כי “דברי תורה חביבים עליו ביותר”. ההבחנה בין “חובה” ל“מצווה” נקשרת לשני הרבדים שהוצגו: רף פורמלי של חיוב לעומת ערך עקרוני שאינו מוגדר כמצווה. הסיכום “תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן” מוצג כהכרזה שהלימוד אינו מתמצה בחובה הלכתית צרה, אך גם אינו רשות להיפטר ממנו, אלא מחייב מצד ערכו.
ברכות: “תורה מה תהא עליה” והיעדר סתירה
נטען שאין סתירה בין מנחות לברכות למרות ההיפוך לכאורה בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל, מפני שבמנחות רבי ישמעאל אינו חולק על המיעוט של מצוות תלמוד תורה אלא משלים אותו ברובד של תלמוד תורה כערך. בברכות, המחלוקת “הנהג בהם מנהג דרך ארץ” מול “תורה מה תהא עליה” מוצגת כמחלוקת בתוך גדרי תלמוד תורה הרחב על היחס לפרנסה, ולא על עצם ההבחנה בין מינימום המצווה לבין ערך הלימוד.
השלכות: נשים, סברה, ובירור גבולות דרבנן
נטען שתלמוד תורה הרחב הוא “חיוב שיסודו בסברה” ולא מצווה פורמלית, ולכן אין בו פטורים, ומכאן מסקנה שנשים חייבות בתלמוד תורה במובן זה ואף “צריכות ללמוד את כל הש״ס עם הראשונים ואחרונים”. בהלכות דרבנן נטען שהלימוד הוא בעיקר מכשיר לדעת מה לעשות, ולכן אינו תלמוד תורה, בעוד שבהלכות דאורייתא לימוד רק לשם פסיקה נתפס כטעות ביחס לערך הלימוד העצמי. בסיום נטען שיש צורך בהיתר ללמוד הלכות דרבנן מצד ביטול תורה, בדומה להיתר “הנהג בהם מנהג דרך ארץ” לעסוק בפרנסה, ושחלוקת דרבנן-דאורייתא אינה תמיד חדה, עם הערה שהלכות צניעות הן בעלות ערך עצמי וחלקן דאורייתא וחלקן עיצובי חכמים.
תמלול מלא
אנחנו בסדרה על לימוד ופסיקה, ועכשיו אנחנו בדיון על המשמעות של הלכות דרבנן. אני אסכם רגע איפה אנחנו עומדים מבחינת מה שראינו לגבי הלכות דרבנן, ואת הטענה שרציתי לטעון בפעמים האחרונות זה שהלכות דרבנן יש להן בעצם מעמד כמו לימודי משפטים. לימודי משפטים זה בעצם לימוד של עקרונות שמחייבים אותי ברמה ההלכתית, כן, דינא דמלכותא דינא ובכל כמנהג המדינה, אז מבחינת לפחות מבחינת דיני ממונות, מה שקובעת המלכות זה בעצם ההלכה, זה מה שמחייב אותי הלכתית, ועדיין הטענה שלעסוק בלימודי משפטים לא יכול להיחשב כלימוד תורה. והסיבה לזה היא שמבחינת ההלכה לימודי משפטים זה אוסף של עובדות. זאת אומרת מה החוק אומר זה בירור עובדתי. אחרי שביררתי את העובדה הזאת, ההלכה באה ואומרת זה מחייב אותך גם הלכתית, אבל זה לא שונה מלברר מה פלוני נדר בהקשר מסוים שזה בירור של כוונתו של האדם, בירור פסיכולוגי, בירור עובדתי, כאשר אחרי שביררתי את זה זה בעצם מה שיחייב אותו מבחינת הלכות נדרים. והטענה שבהלכות דרבנן זה בעצם אותו דבר. הלכות דרבנן זה עוד נקרא לזה עוד מערכת משפטית, זה כמו דינא דמלכותא. יש עוד מוסד או גורם שיש לו סמכות הלכתית, מה שהוא אומר מחייב אותי להלכה, ולכן אני צריך לבדוק מה הוא אומר כדי לדעת מה לעשות. אבל הבירור של מה הוא אומר הוא כשלעצמו הוא לא לימוד תורה, הוא רק אמצעי, בירור עובדתי כמו שקראתי קודם. אחרי שביררתי מה חכמים אמרו יש את לא תסור, בדיוק כמו המקביל לדינא דמלכותא שאומר לי שהדבר הזה מחייב אותי ברמה ההלכתית. ולכן בעצם הטענה שלי הייתה זה שהלכות דרבנן זה לא חלק מהתורה. זה לא נקרא ללמוד תורה כשאני לומד הלכות דרבנן. אני אמרתי אפילו יותר מזה, זה אפילו לא תורה בגברא, לא רק שזה לא תורה בחפצא. זאת אומרת זה יותר גרוע מביקורת התבונה הטהורה או מלימוד תחום עיוני תאורטי או תחום חוכמה מסוג אחר. כי חוכמה מסוג אחר אפשר להגיד זאת חוכמה אלוקית, היא לא התורה ההארד קור, כן, זה לא יודע מה פיזיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, לא משנה כל אחד והתחומים שלו, אבל זה לא נכלל בתורה שבסיני. אבל זה כן מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, זה מראה את רצונותיו, זה מראה את איך הוא ברא את העולם, זה אומר משהו עליו, עליו ועל רצונותיו. אז במובן הזה זה תורה בגברא גם אם זה לא תורה בחפצא. אבל הלכות דרבנן גם את זה לא עושות. הלכות דרבנן לא מראות משהו על הקדוש ברוך הוא. כמו שראינו, מאחורי הלכות דרבנן לא עומדות איזשהן תובנות מהותיות. מה הקדוש ברוך הוא רוצה, יש פה איזושהי בעיה עקרונית במעשה כזה או תועלת עקרונית במעשה אחר מצוות לא תעשה ומצוות עשה, אלא זה רק גדרות או דברים מן הסוג הזה שמא אני אגיע לעשות מעשה שהוא לא בסדר או כן בסדר ברמה המהותית. אבל אם אכלתי עוף בחלב כרגע לא עשיתי משהו שהוא בעייתי מצד עצמו. לכן אין טעם לעיין בסוגיה מה רע בעוף בחלב. אין שום דבר רע בעוף בחלב. כל מה שבעייתי בעוף בחלב זה שחכמים אמרו לא לאכול את זה מחשש שתגיע לאכול בשר בחלב. אז זה רק לברר מה הם אמרו כדי לדעת ממה להיזהר. אבל התוכן מצד עצמו לא משקף תובנות אלוקיות, לא משקף רצונות אלוקיים, אין לו מאחוריו מה שאמרתי, אין לו מאחוריו מהות, זה רק ציווי. ובמובן הזה זה ממש כמו לימודי משפטים. זאת אומרת לימודי משפטים אין מאחוריהם מהות במובן של רצון השם. החוק לא משקף את רצון השם. אבל יש כלל של דינא דמלכותא או מנהג או מה שלא יהיה שאומר לי שזה מחייב הלכתית, זאת אומרת אני צריך לנהוג כך. אבל זה לא תורה כי אין מאחוריו מהות. זאת בעצם הטענה העקרונית. הקטגוריה הזאת, שימו לב זה די מרחיק לכת המסקנה הזאת. בעצם הטענה היא שאין הבדל בין ללכת ללמוד בפקולטה משפטים, בפקולטה למשפטים לבין ללמוד הלכות דרבנן. זה בדיוק אותו דבר. זה שתי מערכות משפט, שתיהן מחייבות אותי, אבל הן זרות לתורה, זאת אומרת הן לא משקפות רצון אלוקי כשלעצמן. הרצון האלוקי הוא שנציית להם, כמו דינא דמלכותא. הוצאתי אולי מן הכלל את ההלכות דרבנן שאולי יש מאחוריהן גם מהות של ממש, כמו חנוכה ופורים למשל, שהם לא סעיפים שנוספו להלכות דאורייתא, אלא הם הלכות בעלות מעמד עצמאי. יש מאחוריהן מהות. אז למה זה לא דאורייתא? כי המהות היא לא מספיק חד משמעית או לא מספיק קשורה לרצון השם בשביל להיחשב דאורייתא. אבל עדיין זה לא רק איזה סייג, זה לא רק איזה משהו שמצד עצמו אין לו שום חשיבות אבל אתה יכול להגיע למשהו אחר שהוא כן יהיה בו בעיה מהותית או ערך מהותי. כאן יש ערך מהותי בחנוכה ובפורים, מציין את הניסים, נגיד תודה לקדוש ברוך הוא, לא משנה כמה דברים מן הסוג הזה. אז לכן זה כשלעצמו יש מאחוריו, זה מעשה שיש לו ערך מצד עצמו. זה לא גדר או משהו שהוא רק מכשיר למשהו אחר. ולכן יש פה כן מהות. המהות היא לא מהות דאורייתא, אז אמרתי, יכול להיות שהדבר הזה אפשר להתייחס אליו, עיסוק בהלכות דרבנן אלו, אפשר להתייחס אליהם כלימוד תורה מדרבנן, כתלמוד תורה דרבנן. זאת אומרת יש פה תלמוד תורה כמו בהלכות דאורייתא, אבל זה לא דאורייתא אלא דרבנן. ולכן אפשר לחלק את הקטגוריה הזאת של הלכות דרבנן ולשים אותה איפשהו באמצע. זה לפחות, לא יודע אם זה תורה בגברא אפילו יכול להיות שזה ממש תורה בחפצא אבל מדרבנן. אולי אני אמחיש את זה דרך דוגמה. יש בתשובות חתם סופר, בתשובות חתם סופר הוא מדבר על השאלה של ל"ג בעומר. והוא אומר שהוא לא רוצה לעלות לארץ ישראל, אמירה מעניינת, הוא לא רצה לעלות לארץ ישראל כדי לא להסתבך בענייני ל"ג בעומר. כי הוא אומר שעושים פה בארץ, חוגגים פה את ל"ג בעומר, שיש בזה איסור לפי הפרי חדש, בל תוסיף. סתם בודים חג מלבם שלא קרה שם שום דבר, ומצד שני ברור שכוונתם טובה, והוא לא רוצה לריב איתם, אבל הוא לא רוצה חלק בעניין הזה. עכשיו בתוך הדיון הוא מביא שם כשהוא מנסה להסביר מה הבעיה בל"ג בעומר, אז הוא מביא שם למה אין את אותה בעיה בכל מיני חגי פורים של קהילות שונות, פורים קזבלנקה או פורים פרנקפורט, כן כל מיני קהילות שקרה להן נס מתישהו והן קבעו איזשהו יום טוב, זה נקרא פורים של הקהילה, כמו פורים שהיה לנו לזכר הנס של כלל עם ישראל, אז כשהיה נס של קהילה מסוימת עושים איזה פורים קטן כזה, פורים פרנקפורט או של קהילה מסוימת. אז הוא אומר שם אין את הבעיה של ל"ג בעומר. למה? משום ששם הם חוגגים נס שקרה להם, מציינים נס שקרה להם, ואת הדבר הזה אפשר ללמוד בקל וחומר שהגמרא במגילה עושה לגבי פורים המקורי. מה אומרת? ומה פסח שניצלנו מעבדות לחירות אומרים שירה, אז בפורים שניצלנו ממות לחיים לא כל שכן? קל וחומר. הרי בפסח אנחנו אומרים שירה על הצלה מעבדות לחירות. הצלה ממוות לחיים היא הצלה יותר משמעותית. אז אם על הצלה מעבדות לחירות אומרים שירה, אז הלל כן, אז הצלה ממות לחיים ודאי שאומרים שירה וקריאת מגילה קריאתה זו הלילא, כמו שהגמרא אומרת, אז זה כמו הלל וזה בעצם השירה של פורים. אז אומר החתם סופר, מכוח הקל וחומר הזה אני לומד שאפשר לעשות פורים בקהילות מסוימות כשקרה להם נס. כי אם קרה להם נס הצלה ממות לחיים קיים שם אותו קל וחומר שחז"ל מביאים ביחס לפורים שלנו, הפורים הכללי. ולכן אי אפשר להגיד שזה בל תוסיף, קל וחומר הרי זה אחת המידות שהתורה נדרשת בהן. ולכן זה חיוב ממש. בעצם במקומות אחרים, נגיד בחידושים למסכת שבת לדוגמה, אז החתם סופר משתמש בקל וחומר הזה כדי להסביר את שיטת בה"ג, שבה"ג מונה את חנוכה ואת פורים בתרי"ג המצוות שלו. והרמב"ם תוקף אותו על זה בשורש הראשון, אז החתם סופר אומר מה הבעיה, הרי חנוכה ופורים זה נלמד מהקל וחומר של הגמרא במגילה, ודבר שאתה לומד בקל וחומר מפסוק בתורה, מידות הדרש זה הלכה למשה מסיני, אז אם אתה לומד באמצעות מידת דרש את החובה הזאת מתוך פסוקים, אז זה בעצם הלכה דאורייתא לכל דבר ועניין, לכן אין סיבה שבה"ג לא ימנה את זה במניין המצוות שלו. עכשיו הרמב"ם שלא מקבל את זה, הוא יכול אולי להסביר את זה, ובמאמר על השורש הראשון דיברתי על זה קצת, שבאמת הבעיה פה היא לא שהיא לא שזה לא מצווה דאורייתא, אלא שזה לא מצווה ייחודית מדאורייתא או נפרדת מדאורייתא. יכול להגיד שאולי יש מדאורייתא איזשהו עיקרון להודות על ניסים שלומדים את זה בקל וחומר מפסח, את זה אפשר למנות, אבל למנות את חנוכה כמצווה ואת פורים כמצווה וכל אחד מהדברים האלה כעוד מצווה בתרי"ג, זאת כפילות, זה בסך הכל מימושים שונים של אותה מצווה. אבל עדיין ברמה הרעיונית יש פה בעצם מצווה דאורייתא כי זה נלמד בקל וחומר מפסוקים. שיטת הרמב"ם בשורש השני זה שדברים שנלמדים ממידות גם הם דברי סופרים ולא נמנים, אבל זו שיטתו שלו, רוב הראשונים חולקים עליו ולכן אני אומר ברמה העקרונית גם הרמב"ם מסכים שהדבר הזה נלמד ממידת דרש והוא מה שנקרא דאורייתא לשאר הראשונים. הוא אישית חושב שזה לא דאורייתא כי לדעתו גם דבר שנלמד מדרשה הוא לא דאורייתא, בסדר, אז זו שיטתו הייחודית של הרמב"ם. אבל ברמה העקרונית הדברים האלה בעצם מייצגים, עכשיו אני מתרגם את זה לשפה שלנו, הדברים האלה בעצם מייצגים את רצון השם. הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נגיד תודה על נס. מה זה הקדוש ברוך הוא רוצה? זאת אומרת התורה רוצה, כמו שאנחנו אומרים שירה בפסח, אז הקל וחומר מלמד אותנו שיש מאחורי חנוכה ופורים רובד מהותי. זה לא רק חובה לציית לחכמים, חכמים רק קבעו את הדפוס, איך אנחנו חוגגים את חנוכה ואיך אנחנו חוגגים את פורים. פה זה קריאת מגילה, שם זה הדלקת נרות, אז יש דפוסים, היה משלוח מנות וכולי, יש דפוסים שחכמים קבעו. אבל אלה רק הדפוסים שמעצבים איזושהי חובה שהיא חובה מהותית. החובה המהותית היא בעצם לציין את הנס שקרה לנו. ובמובן הזה למרות שחנוכה ופורים הם הלכות דרבנן, עדיין ברור שיש מאחוריהם מהות. הם לא שונים במהותם מפסח או משזה וודאי דאורייתא או מפורים שזה הדרבנן המקורי, זאת אומרת זה אותו עיקרון. ולכן בהחלט שם יש מקום לומר שהעיסוק בהלכות דרבנן מן הסוג הזה כן יש בו מהות, זה כן לימוד תורה, זה לא כמו עוף בחלב או גזירות וסייגים דרבנניים. זאת בעצם הטענה. עכשיו מה שהדבר הזה אומר זה, כן דיברתי בתחילת הסדרה על המשמעות של תורה ושל לימוד תורה, אני רוצה אולי לחזור ולהרחיב טיפה כדי לראות את המשמעות לגבינו. ראינו שמה את הנפש החיים וגם בעל התניא אומר דברים דומים שלימוד תורה זה בעצם איזשהו סוג של הידבקות ברצונו של הקדוש ברוך הוא. הידבקות ברצונו של הקדוש ברוך הוא הכוונה ליבון הרצונות שלו, ליבון צורות החשיבה שלו והטמעתן בתוכנו. כאשר אנחנו עושים את זה בעצם איזשהו סוג של הידבקות בקדוש ברוך הוא כי הוא ורצונו אחד כמו שהנפש החיים כותב ולכן בעצם כשאנחנו עוסקים ברצונותיו אנחנו מדבקים בו. במובן הזה כאשר אני עוסק בהלכות דרבנן אני עוסק באיזשהו מובן ברצונו של הקדוש ברוך הוא כי הוא רוצה שאני אציית לחכמים. אבל התוכן הדרבנני המסוים, איסור אכילת עוף בחלב, הוא לא רצון של הקדוש ברוך הוא, ולהבין אותו זה לא נקרא להפנים עוד חתיכת רצון של. אני ארחיב את זה טיפה יותר אולי, בסדרות קודמות דיברתי קצת על השאלה מה היחס בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה. אז אולי אני אתחיל בהגמרא בנדרים, דקה אולי, רק שנייה אחת. ואמר רב גידל אמר רב, אני קורא פה בגמרא בנדרים בדף ח' עמוד א'. מניין שנשבעים לקיים את המצווה? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כן, באופן עקרוני אנחנו לא אמורים להישבע לא לקיים מצווה ולא לעבור על מצווה. אבל אפשר להישבע לקיים את המצווה מפסוק. יש פסוק שמלמד אותנו שאפשר. שואלת הגמרא: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? הרי השבועה הזאת אין לה שום משמעות כי אני כבר מושבע מהר סיני לקיים את המצווה הזאת. אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. כן, זה בעצם שבועת זירוזין. אני נשבע כדי להמריץ אותי את עצמי לקיים את המצווה הזאת. אפשר לדון מה זה ממריץ, מה השבועה הזאת מוסיפה מעבר לשבועה שכבר נשבעתי בסיני לקיים את המצווה הזאת. אבל טוב, אולי שתי שבועות ממריץ יותר, לא משנה. ואמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכת זו, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. כן, מישהו נשבע עכשיו שהוא ילמד את פרק שלישי של מסכת ביצה, אוקיי? או את מסכת מגילה. אז אומרת הגמרא: נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. פשוט זה שבועה ולא נדר, אבל בגמרא המונחים שבועה ונדר מתחלפים, למרות שהם לא אותו דבר. שואלת הגמרא: והלא מושבע ועומד הוא? ואין שבועה חלה על שבועה. כמו ששאלו קודם. הרי בעצם יש לנו מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה אנחנו מושבעים מהר סיני, כמו כל המצוות, לקיים את המצווה הזאת. אז מה הטעם להישבע עכשיו ללמוד פרק במסכת ביצה כשאני כבר מושבע בין כה וכה לקיים את זה? אין שבועה חלה על שבועה. מאי קא משמע לן? דאפילו זירוזי בעלמא? כן, אז מה תגיד לי, אולי גם זאת שבועת זירוזין כמו שראינו למעלה? אומרת הגמרא: היינו דרב גידל קמייתא. זה לא מחדש כלום, כי את זה כבר המימרא הקודמת לימדה אותנו. אז למה אני צריך ללמוד את זה עוד פעם? אז אומרת הגמרא: הא קא משמע לן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה. בן אדם יכול לפטור את עצמו ממצוות תלמוד תורה בקריאת שמע בוקר וערב, שחרית וערבית. אז כל מה שהוא לומד מעבר לקריאת שמע שחרית וערבית, זה בעצם מעבר למינימום שהוא צריך כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה, ולכן במצב כזה שבועה חלה עליו. אז יש פה בראשונים כבר שואלים: איך הגמרא אומרת דבר כזה שקריאת שמע בוקר וערב זה גדרי מצוות תלמוד תורה וכל מה שמעבר לזה בעצם משתמע מהגמרא שהוא לא מצווה? כל מה שמעבר לקריאת שמע בוקר וערב זה לא מצווה, כי אם זה היה מצווה חוזרת השאלה אז מה אתה מחדש לי שנשבעים לקיים את זה, הרי כבר לימדת אותי שנשבעים לקיים מצוות, את שבועת הזירוזין. אז מה החידוש פה? אלא מה, כנראה שכל מה שמעבר לקריאת שמע בוקר וערב הוא בכלל לא מצווה ולכן אפשר להישבע לעשות את זה. איך זה יכול להיות דבר כזה? הר"ן פה במקום תוהה איך זה יכול להיות, הוא גם מביא כתוב ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תהסס ותאמר לו, זאת אומרת שתהיה מונח בכל התורה, אתה צריך לדעת את כל התורה. והרי קריאת שמע בוקר וערב לא יביאו אותך לשליטה כזאת בכל התורה. לכן ברור שיש מצווה ללמוד תורה גם מעבר לקריאת שמע בוקר וערב. אז הר"ן טוען משהו שהוא כותב גם בנדרים, שנכון, אבל החיוב הזה הוא לא חיוב דאורייתא או לא חיוב שכתוב בתורה, אלא חיוב שנלמד מדרשה. וכיוון שזה חיוב שנלמד מדרשא, זה החידוש של הר"ן, שבועה חלה עליו. מה ששבועה לא חלה על דבר מצווה זה רק על מצווה שכתובה במפורש בתורה, אבל על מצווה שנלמדת מדרשא, שלא כתובה במפורש בתורה, אם אני נשבע לקיים אותה, אז שבועה חלה. זה לא שבועת זירוזין, זה שבועה ממש. זה לא נקרא להישבע על מצווה. פה אין את הכלל של אין שבועה חלה על שבועה, כי על זה אני לא מושבע בהר סיני. זאת כנראה שיטת הר"ן. יש הרבה להאריך בר"ן הזה ויש פה המון הנחות שרוב הראשונים לא מקבלים, אבל זאת טענתו. שמה שמופיע בתורה נשבענו בהר סיני, מה שיוצא מדרשא, למרות שהר"ן כותב במפורש שזה גם דאורייתא, לא כמו הרמב"ם שאומר שמה שיוצא מדרשא זה לא דאורייתא. הר"ן טוען שמה שיוצא מדרשא זה דאורייתא. הוא אומר למרות שזה דאורייתא, על זה אנחנו לא מושבעים, כי נשבענו בהר סיני על התורה שקיבלנו בהר סיני, על מה שכלול בתורה. אבל דבר שיוצא מדרשא, על זה, זה לא כתוב בתורה, וממילא על זה לא נשבענו, למרות שהוא דאורייתא, ולכן אפשר להישבע. כך טוען הר"ן. אבל ראשונים אחרים כותבים כאן, הראש פה על המקום והמפרש, רש"י על נדרים זה לא רש"י, זה הריב"ן כנראה. אז הראשונים אחרים טוענים שכפשוטו, לא, זה לא מצווה. קריאת שמע בבוקר וערב זה המצווה, כל מה שמעבר לזה זה לא מצווה. זה דבר רשות באופן עקרוני, ולכן שבועה חלה על זה. אז כמובן עולה השאלה, אז מה זה המושג הזה ביטול תורה? מה זה ביטול תורה? ביטול תורה פירושו שהיה זמנים שיכולתי ללמוד ולא למדתי. מה הבעיה? קריאת שמע בוקר וערב זה מצוות תלמוד תורה, כל מה שמעבר לזה זה דבר הרשות. אז מה המשמעות של ביטול תורה? למה תובעים בן אדם על ביטול תורה? אז הטענה היא שכנראה צריך לחלק בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה. תלמוד תורה זה משהו יותר רחב מאשר מצוות תלמוד תורה. קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובת מצוות תלמוד תורה. מבחינת החובה ההלכתית ללמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב זה מספיק, אבל זה לא ממצה את המושג תלמוד תורה, לימוד תורה. לימוד תורה באופן כללי יותר זאת חובה ללמוד כל הזמן. ואם לא למדת מתי שיכולת ללמוד, עוד פעם, מה זה כל הזמן? אחרונים דיברו על זה, זה לא שאתה צריך להפסיק את כל עיסוקיך ורק ללמוד תורה כל הזמן, אלא במגבלות ההיגיון, זאת אומרת כשיש לך עיסוקים אחרים תעסוק בהם, אבל מתי שאתה יכול אתה צריך ללמוד תורה. ואם לא עשית את זה, זה ביטול תורה. מה מקור החיוב לעשות את זה? חיוב מסברה. זה לא חובה הלכתית של גדרי מצוות תלמוד תורה, זה לא שייך למצוות תלמוד תורה. זה הערך של תלמוד תורה וזה לא מצוות תלמוד תורה, שני דברים שונים. והמושג ביטול תורה הוא שייך במהותו לערך של לימוד תורה לא של מצוות תלמוד תורה. ביטול תורה הוא לא ביטול עשה. אם אתה מבטל מצוות עשה, אז עברת סוג של עבירה, זה ביטול עשה. פה לא עברת סוג של עבירה במובן ההלכתי הפורמלי. זה לא ביטול מצוות עשה של התורה, כי מצוות עשה קריאת שמע בוקר וערב יצאתי ידי חובה. אבל יש חובה שמחוץ להלכה הפורמלית, חובה שמסברה אם תרצו, ללמוד תורה כמה שאני יכול. ושם אם לא עשיתי את זה, זה נקרא ביטול תורה. זה כמו מצווה קיומית? לא שומע. זה כמו מצווה קיומית שזה לא חובה אבל… יש מקום להתלבט, יכול להיות שכן. יכול להיות שכן, ויכול להיות שאפילו זה לא. באמת יכול להיות שאפילו זה לא מצווה בכלל, זה כמו מוסר. זה כמו משהו שיוצא מסברה, הוא לא מצווה קיומית, אבל הוא ערך. והוא ערך ולא פחות חשוב לפעמים ממצוות, אבל הוא ערך. כי נדמה לי שדיברתי בעבר כמה פעמים על זה שיש דברים מסוימים שלא נכנסים להלכה הפורמלית בגלל שהם לא מספיק חשובים, כמו הלכות דרבנן שראינו בפעם הקודמת. זה לא מספיק חשוב בשביל להיחשב דאורייתא אבל צריך לעשות את זה, אז זה ברמה של דרבנן. אבל יש דברים שלא נכנסים להלכה הפורמלית בגלל שהם יותר מדי חשובים, לא בגלל שהם לא מספיק חשובים. ואני חושב שמצוות תלמוד תורה, או תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה, תלמוד תורה זה ערך שהוא כל כך חשוב שדווקא לא רצו להכניס אותו לגדר ההלכה הפורמלית של המצווה, של חיוב כמצווה ללמוד תורה, כי זה היה מקטין אותו, זה היה הופך אותו לעוד אחת מתרי"ג. לא בגלל שאנחנו מצווים, אלא בגלל שאנחנו מבינים עד כמה זה משמעותי. כי זה בעצם הדרך שלנו להידבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא. ומי שלא מבין בעצמו שצריך להידבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא, אז והוא עושה את זה רק בגלל שיש מצוות תלמוד תורה והוא רוצה לצאת ידי חובה, אז זה לא אז זה מאבד מערכו. מה שהזכרתי לגבי כן, נבל ברשות התורה הרב הזכיר. מה? לגבי נבל ברשות התורה. של הרמב"ן קדושים תהיו. כן. הרב הסביר שזה הרב שכאילו תורה לא רצתה להקטין. נכון, יש דברים שלא נכנסים, כן. לא, אבל הזכרתי משהו אחר, אני חושב שהזכרתי את המאמר של רבי ישראל סלנטר על על בן סורר ומורה. שהוא שואל שמה למה למה כתוב שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, כן מחלוקת תנאים, אבל לאחד התנאים לא היה ולא נברא, אז למה נכתב? שנה וקבל שכר. אז שואל רבי ישראל סלנטר, מה זה שנה וקבל שכר? זאת אומרת, את השלושה פסוקים האלה אני צריך שיהיו בתורה כי את כל השאר גמרתי ואם אני אם לא יהיו שלושת הפסוקים האלה אז לא יהיה לי מה לעשות? זה נשמע לא סביר. אז הוא אומר אנחנו קוראים לא נכון את הגמרא. הגמרא אומרת שהפסוקים של פרשת בן סורר ומורה נכתבו כדי ללמד אותי את העיקרון של שנה וקבל שכר, לא כדי שאני אשנה אותם ואקבל שכר. נכתבים פסוקים שלא היו ולא נבראו ולא עתידים להיות, למה הם נכתבו? כדי ללמד אותי שכשאני לומד תורה אני לא אמור ללמוד דווקא דברים שהם יתממשו, שאני אצטרך לקיים. גם דברים היפותטיים לגמרי הם בגדר תלמוד תורה. יש תלמוד תורה שהוא שנה וקבל שכר ולא רק ללמוד כדי לדעת מה לעשות ולא רק שיש, אלא זה המושג תלמוד תורה. תלמוד תורה זה ללמוד את רצונו של הקדוש ברוך הוא גם דבר שלא יתממש לעולם. לא קשור. עדיין אני נדבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא. ולהיפך, ללמוד תורה כדי לדעת מה לעשות זה לא לימוד תורה, זה מכשיר מצווה. זאת אומרת אני צריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות. זה לא לימוד תורה, לימוד תורה זה הידבקות בקדוש ברוך הוא שהוא ערך מצד עצמו. ולכן הוא אומר שהפסוקים של בן סורר ומורה נכתבו כדי ללמד אותי את הרעיון הזה, שתורה אין פירושו הלכה. תורה אין פירושו מה שצריך לעשות ברמה המעשית בפועל, אלא רצונות של הקדוש ברוך הוא, שבדרך כלל גם צריך לקיים אותם כשאני מגיע לסיטואציה רלוונטית, אבל הערך שלהם זה בעצם היותם רצונות של הקדוש ברוך הוא, לא בזה שהם מגלים לי מה אני צריך לעשות ומה אסור לי לעשות. ובתוך המאמר הזה שמה רבי ישראל סלנטר מביא, הוא מביא את הגמרא, הגמרא אומרת שם שמפני מה לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים יוצאים גם הם תלמידי חכמים? אחד ההסברים זה מפני שלא בירכו בתורה תחילה. אז הוא אומר זה כן כל נפש תתמה כשהיא רואה את הגמרא הזאת. זאת אומרת תלמידי חכמים שמשקיעים את כל מרצם וזמנם בתורה, אבל בברכת התורה הם מחפפים. לא מברכים בתורה תחילה. זה מחלה של תלמידי חכמים, הם מחפפים בברכת התורה. ואז לכן בניהם לא יוצאים תלמידי חכמים. מה פשר העניין? אז הוא רוצה לומר זה לא חיפוף, זאת תפיסה לא נכונה. הטענה שלו זה שאותם תלמידי חכמים לא מברכים ברכת התורה בגלל שהגמרא אומרת שלא מברכים על מכשירי מצווה. מברכים רק על דבר שהוא סוף המצווה, אבל לא על מכשירי מצווה. למשל על בניית סוכה לא מברכים. הירושלמי אומר שכן, אבל הבבלי אומר שלא. לא מברכים בגלל שלא מברכים על מכשירי מצווה. המצווה זה לשבת בסוכה. לבנות סוכה זה רק לבנות כדי שתהיה לי סוכה שאני אוכל לקיים בה את המצווה, אבל הבנייה מצד עצמה היא לא מצווה. כשאני בונה את הסוכה אני לא מקיים מצווה כלשהי. אני עושה דבר שמאפשר לי לקיים אחר כך מצווה. כן, כמו סייגים דרבנן. זה לא ערך מצד עצמו ולכן לא מברכים על זה. אז אומר רבי ישראל סלנטר, אותם תלמידי חכמים שלא בירכו בתורה תחילה, זה אותם תלמידי חכמים שתופסים שלימוד תורה זה אמצעי כדי לדעת מה לעשות, כן הרב עובדיה, זאת אומרת תפיסתו הייתה ובניו גם, תפיסתם היא שהלימוד עניינו בירור של מה מוטל עליי לעשות. זאת אומרת זה מכשיר כדי לדעת מה לעשות. ובעצם זה אומר שלימוד התורה הוא אמצעי. ולא מטרה. ועל אמצעי, זה מכשיר מצווה, לא מברכים. לכן אותם תלמידי חכמים לא ברכו בתורה תחילה, זה מתוך תפיסה עקרונית, כי הם חשבו שזה מכשיר מצווה ועל מכשיר מצווה לא מברכים. ואיפה הטעות שלהם? הטעות שלהם שלמוד תורה זה לא מכשיר מצווה. ומי שרואה זה כמכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות, זה מרשם לכך שבניו לא יצאו תלמידי חכמים. כי הוא לא מנחיל לילדים שלו את הערך האמיתי של התורה. הוא רואה בתורה כאמצעי לדעת מה לעשות, במילים אחרות בשפה שלי, הוא הופך את כל התורה לדיני דרבנן. אני לומד כדי שאני אדע מה לעשות, אבל הלימוד מצד עצמו אין בו ערך, אין בו הידבקות ברצונות של הקדוש ברוך הוא, אין לו תובנות מהותיות מאחוריו, אלא אני מבין אני צריך לדעת מה לעשות, לעשות ככה לעשות ככה. אני לא לומד את הפלפולים, מה שהרב עובדיה קורא הפלפולים של האשכנזים, זאת אומרת, אני לא לומד את הרעיונות שעומדים מאחורי הלמדנות, את הרעיונות שעומדים מאחורי ההלכות האלה, אלא אני לומד את ההלכות כדי לדעת מה לעשות. ואם אני מנסה לעשות ניתוח של ההלכות האלה, גם הרב עובדיה יכול לעשות את זה, אם כי פחות מהמקובל בעולם הישיבות האשכנזי, אבל הוא עושה את זה פשוט כי הניתוח הזה מאפשר לו להבין את ההלכה ולדעת מה לעשות. לא בגלל שהניתוח הזה הוא הוא הערך של לימוד תורה, שיש לו ערך עצמי. זה מכשיר מצווה מבחינתו, זה כדי לדעת מה לעשות. וכיוון שכך בעצם אתה לא נותן לילדים שלך את הערך המהותי של לימוד תורה והם לא יוצאים תלמידי חכמים. כך מסביר רבי ישראל סלנטר. ובאמת אפשר לראות את זה בעוד היבט. רבי ישראל סלנטר מניח פה שברכת התורה היא בעצם ברכת המצוות. זה ברכה על מצוות תלמוד תורה. ולכן הוא אומר שלא ברכו את הברכה הזאת אותם תלמידי חכמים, לא ברכו את הברכה הזאת בשביל שחשבו שתלמוד תורה זה לא מצווה אלא רק מכשיר מצווה, כי הוא מבין שבעצם זה ברכת המצוות. אבל האמת היא שלדעתי הוא טועה, וזאת חקירה ידועה גם בראשונים, בעיקר באחרונים, וזה קצת מתחיל בראשונים, השאלה אם ברכת התורה זה ברכת המצוות או ברכת השבח. כי ברכת התורה בפשט הגמרא בברכות זה ברכה דאורייתא, כמו ברכת המזון. לומדים את זה בקל וחומר מה תורה ממזון, הגמרא בברכות מדברת על זה. והרמב"ן אפילו מוסיף את זה לרמב"ם בתור עוד מצוות עשה, הוא מוסיף את זה על מניינו של הרמב"ם, מצוות עשה של ברכת התורה. החינוך מזכיר את זה בתור ברכת המזון, אבל עדיין משמע שזה אותו, זה בעל מעמד של דאורייתא. ואם זה ככה אז לא ברכת המצוות באופן הרגיל. ברכת המצוות באופן הרגיל זה ברכה דרבנן. אם ברכת התורה היא ברכה דאורייתא זה לא ברכת המצוות. יותר מזה, בעצם גם ברכת השבח בדרך כלל זה תקנות דרבנן לברך, כך שזה לא ראיה מוכרחת מה שאמרתי כאן. אני רוצה לטעון עדיין שברכת התורה היא בעצם ברכת השבח ולא ברכת המצוות. זאת הטענה. אז למה צריך לברך לפני הלימוד הרב? לא שומע. אז למה חייבים לברך לפני הלימוד? בגלל שכשאתה עושה שבח על משהו צריך שהוא יהיה מול עינך. אתה אומר ברכת השבח על הקשת בענן, אתה עושה את זה כשיש קשת בענן. אז הדרך שבה התורה תהיה נוכחת לפניי כשאני מברך משבח את הקדוש ברוך הוא על זה שקיבלתי תורה זה כאשר אני עוסק בה. אז אומרים לי תעסוק בתורה, תגיד כן, המשנה בפאה או מה שאנחנו אומרים בבוקר, איזשהו סוג של חתיכת תלמוד תורה כדי שיהיה לברכת השבח על מה לחול, לא ברכת המצוות. פשוט כדי שיהיה נוכח מול עינך ותוכל לשבח על זה. זה לא כמו כאילו ברכת השבח של ברכת השחר שגם אם אני לא רואה אני כן מברך. מה תעשה? אתה עכשיו התעוררת אז אתה אומר מודה אני או אלוהי נשמה. בסדר? התעוררת, זה קרה עכשיו. אבל מי שלא למד תורה נגיד, לא למד ולא קרא קריאת שמע אפילו, האם הוא יוכל לברך את זה או לא? לא, זה מה שאני אומר לא. וזה לא בגלל שזה ברכת המצוות, אלא בגלל שגם ברכת השבח נאמרת במקום שבו הדבר שעליו אתה משבח נמצא לפניך. אתה לא אומר סתם פתאום אתה עוצר באמצע החיים ומשבח את הקדוש ברוך הוא על משהו. אתה משבח אותו, כשאתה אומר בורא פרי העץ, למה אתה אומר את זה לפני שאתה אוכל? הרי הוא ברא את פרי העץ, זה נכון תמיד. אני יכול סתם עכשיו לעצור ולהגיד ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ. זה נכון, לא? אני משבח אותו על זה שהוא ברא את פרי העץ. לא, אני צריך לשבח אותו את השבח הזה. ברכת הנהנין, אבל הרעיון הוא דומה, לפני שאני אוכל. זה תמיד נעשה כאשר יש איזושהי זיקה לסיטואציה מעשית שאני נמצא בה. אז גם ברכת השבח על התורה, ככה קבעו את זה. קבעו את זה שזה יאמר עובר לעשייתן בלימוד. אוקיי? ולכן ונטילת ידיים נגיד הרב, אז שמה אני לא צריך שיהיה תרנגול לפניי. אוקיי. נכון. פה שמה למה ממתי איך אני עושה את זה? שמה כי שמה רוצים לברך, אני פוגש את העולם אחרי שהתעוררתי ואני מברך את הקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא עשה בעולם. המפגש הכללי עם העולם זה מפגש מספיק בשביל שאני אפרט עכשיו בברכות השחר את כל הטובות שהקדוש ברוך הוא עשה לי ואברך עליהן. כל בוקר אני נפגש עם העולם הזה מחדש. גם אם לא ראיתי כרגע תרנגול או לא שמעתי את התרנגול, אבל איך שהעולם מתנהל זה בעצם דבר שאותו אני פוגש כל בוקר. פוגש את העולם מחדש. כן, החזירו בי את נשמתי ועכשיו אני זוכה לפגוש מחדש את העולם שהקדוש ברוך הוא ברא ואני מברך אותו על כל מה שהוא ברא בעולם. איפה היינו? כן, אז הטענה היא בעצם שברכת התורה היא ברכת השבח. וברכת השבח עדיין צריכה להיאמר כאשר הדבר נוכח מול העיניים. יכול להיות אגב שרבי ישראל סלנטר לא צריך להגיד שהוורט שלו מבוסס על זה שזה ברכת המצוות, גם אם זה היה ברכת השבח אפשר היה להגיד דבר דומה. כי ברגע שהתורה זה רק אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אין מה לשבח את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לי תורה. אין ערך מצד עצמו לתורה. זה רק ספר החוקים כדי שאני אדע מה לעשות. ספר החוקים הוא לא דבר בעל ערך כשלעצמו. החוקים אולי הם משמעותיים, אבל לא ספר החוקים, לא העיסוק בספר החוקים. זה רק מכשיר מצווה, זה כדי לדעת מה לעשות. אז לכן גם לשבח לא שייך על זה, לא רק אם זה ברכת המצוות. יש עוד מקום שבו הדבר הזה עולה, וזה בשולחן ערוך, סימן ו'. השולחן ערוך כותב שם שנשים חייבות בברכת התורה. אז המגן אברהם, המשנה ברורה, שואלים: הרי נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. אז אם הן פטורות ממצוות תלמוד תורה, למה הן חייבות בברכת התורה? מה הם מניחים? שברכת התורה זה ברכת המצוות. אומרים: מי שפטור מהמצווה הזאת, למה הוא מברך? טוב. השאלה אם נשים מברכות על מצוות שהן לא חייבות בהן זה מחלוקת ראשונים ואחרונים, כן האשכנזים והספרדים נוהגים פה באופן שונה. אבל בשולחן ערוך זה מופיע כדבר ברור, ולכן מספיק שיש דעה שלו כדי להקשות עליו. אז למה אתה לא תולה את זה במחלוקת הראשונים, האם נשים יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמן או מצוות שהן לא חייבות בהן? אז הם אומרים, המגן אברהם והמשנה ברורה אומרים, אני כשלעצמי הייתי אומר שהשאלה שלהם בכלל לא קשה. למה? כי זה לא ברכת המצוות, זה ברכת השבח. וגם נשים משבחות את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו את התורה. ברור שהוא נתן את התורה לכל עם ישראל. זה שאין עליהן את המצווה של תלמוד תורה, בסדר, אבל התורה היא חלק מעולמן, ולכן הן יכולות לשבח את הקדוש ברוך הוא על זה שעם ישראל קיבל תורה. הן חלק מעם ישראל. כן, זה מזכיר לי, זה מזכיר לי, הייתי פעם אצל רבי צבי פסח פרנק במקראי קודש. הוא הביא שמה: הגמרא אומרת שנשים חייבות בהדלקת נרות, שאף הן היו באותו הנס. זאת אומרת בגלל שגם נשים ניצלו, או הולופרנס או לא משנה מכל מיני סיבות שגם נשים היו בכלל הנס של חנוכה, לכן גם הן צריכות להדליק נרות. גם הן חייבות במצוות החנוכה. שואל שמה: ואם לא, אם הגזירה לא הייתה על הנשים רק על הגברים? אז הנשים לא צריכות להדליק נרות? אז הנס לא קרה להן? זאת אומרת הן היו נשארות אי של אמזונות, כל הגברים היו נהרגים והיה נשאר עם של נשים. אז זה לא נקרא הצלה של הנשים? זאת אומרת רק אם הנשים עצמן היו בסכנה וניצלו ממנה? זאת אומרת אותו רעיון. זה שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה זה לא אומר שמתן תורה הוא לא דבר שעליו יש גם עליהן צריך לשבח, גם הן צריכות לשבח את הקדוש ברוך הוא, או לשמוח בזה שקיבלנו תורה. כי עם ישראל ככלל קיבל תורה, כשיש אולי חלוקת תפקידים בין גברים לנשים. אבל התורה היא ניתנה לכל עם ישראל, ועל זה בהחלט יש מקום לשבח. שבח, אז השאלה של המגן אברהם והמשנה ברורה לא מתחילה בכלל. אבל מה שמעניין לא פחות זה התשובה שלהם. הם אומרים אז למה נשים מברכות ברכת התורה לשיטתם שזה ברכת המצוות, בגלל שהן צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן. עכשיו אם נשים צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן, אז בעצם גם הן נמצאות בכלל תלמוד תורה ולכן הן צריכות לברך ברכת התורה. ואז אני שואל, אז למה אומרים שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה? הם לא פטורות, הם חייבות. הם חייבות רק ביחס למצוות שקשורות אליהן. זה כמו שישראל צריך ללמוד את המצוות שנוגעות אליו ולא את מצוות הכהונה. כל אחד שילמד את המצוות שנוגעות אליו. למה אם נשים חייבות ללמוד את המצוות שנוגעות אליהן זה עדיין נקרא שהן לא חייבות במצוות תלמוד תורה? והתשובה היא, או לא חייבות בתלמוד תורה או מצוות תלמוד תורה, והתשובה היא כי זה לא מצוות תלמוד תורה. ללמוד כדי לדעת מה לעשות זה לא תלמוד תורה, זה מכשיר מצווה. תלמוד תורה זה כאשר אתה לומד ויש ערך עצמי לעצם הלימוד, לא כשאתה לומד כדי לדעת מה לעשות. מי שחייב ללמוד כדי לדעת מה לעשות הוא פטור ממצוות תלמוד תורה, זה לא חיוב במצוות תלמוד תורה. ולכן מצד אחד הן פטורות מתלמוד תורה, מצד שני איכשהו הן שייכות בתורה ולכן הן בכל זאת מברכות ברכת התורה. כך צריך כנראה להבין את המגן אברהם ואת המשנה ברורה. ושוב פעם, לשיטת הרמב"ם זה ברכת השבח ולכן אין צורך להגיע לזה, אבל לשיטתם עכשיו, אז גם לשיטתם זה לא ברכת המצוות הרב. כאילו, אין להן מצווה. אם גם לשיטתם זה לא ברכת המצוות. אז הם טוענים שזה מספיק שייכות במצווה בניגוד נגיד למצוות עשה שהזמן גרמא, פה יש להם מספיק שייכות במצווה גם אם הם לא עושות את המצווה הפורמלית, עדיין יש להם שייכות במצווה הזאת ולכן הם מברכות. אי אפשר להגיד שאולי הם גם אומרים כמו הרב שזה ברכת השבח, אבל הם אומרים, בסדר, אין להם כלום בשבח הזה כאילו אין להם שום נגיעה בו, ועכשיו אנחנו אומרים שהם שייכים. אני לא זוכר את הלשון, אבל לדעתי הם אומרים במפורש שזה ברכת המצוות. כן, אפשר היה אולי להגיד את זה, אבל עוד פעם, אם זה ברכת השבח אז באמת השאלה היא שאלה מוזרה, כמו שהבאתי מרב צבי פסח פרנק. לשבח את הקדוש ברוך הוא אל התורה, לשבח את הקדוש ברוך הוא אל התורה, אז זה ברור שגם נשים שייכות בזה אפילו אם הן פטורות ממצוות תלמוד תורה. אז הטענה בעצם בסופו של דבר זה שמצוות תלמוד או מצוות תלמוד תורה או תלמוד תורה בכלל זה לא לימוד כדי לדעת מה לעשות. אז מה זה כן? זה לימוד שהוא הידבקות ברצונו של הקדוש ברוך הוא. אם אתה לומד משהו שמבטא את רצונו של הקדוש ברוך הוא, כמו שבעל התניה כותב ובנפש החיים ראינו את הדברים האלה בתחילת הסדרה, בעצם כשאתה לומד תורה אתה נדבק בקדוש ברוך הוא כי הוא ורצונו חד. וזה בעצם תלמוד תורה או מצוות תלמוד תורה או תלמוד תורה, ולא הלימוד כדי לדעת מה לעשות. לימוד כדי לדעת מה לעשות זה לא תלמוד תורה, זה מכשיר מצווה. אתה פשוט צריך ללמוד את החוק כדי לדעת מה לקיים, בדיוק כמו לימודי משפטים. לימודי משפטים זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות. תורנית, אם גם ההלכה מכירה בתוקף של חוק המדינה או של דינא דמלכותא. אז ללמוד תורה דאורייתא כדי לדעת מה לעשות, זה לא מצוות תלמוד תורה, זה לא תלמוד תורה, זה מכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות. בהלכות דרבנן אין שום דבר אחר. בהלכות דאורייתא ללמוד ככה זו טעות. אתה צריך ללמוד כי יש ערך ללימוד מצד עצמו ולא רק כדי לדעת מה לעשות. בהלכות דרבנן זה לא טעות, זה הלימוד של הלכות דרבנן. הלכות דרבנן באמת זה רק מכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות, כמו לימודי משפטים. בתלמוד תורה יש ערך ללימוד עצמו, ואם אתה לומד רק כדי לדעת מה לעשות, טעית. אתה לא תופס נכון את המושג תלמוד תורה, לכן בניך לא יצאו תלמידי חכמים וכולי. בלימוד הלכות דרבנן כמו בלימודי משפטים, זה מה שיש, זו לא טעות, שמה לומדים כדי לדעת מה לעשות. שם זה רק מכשירי מצווה, זה לא לימוד תורה. יש בהקשר הזה הזכרתי גם שיש הבדל בין מצוות תלמוד תורה לבין לימוד תורה, כי לימוד תורה זה בעצם ההידבקות ברצונותיו של הקדוש ברוך הוא. מצוות תלמוד תורה זה איזה שהוא רף מינימלי שאומר קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה. אבל תלמוד תורה זה משהו יותר רחב מאשר מצוות תלמוד תורה. עכשיו אני רוצה להראות את זה דרך סוגיה גם כן פה. פעם עשיתי את זה באחת הסדרות. תראו את זה איזה יופי זה מופיע בגמרא במנחות. בוא נקרא, צ"ט עמוד ב'. אמר רב אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כן, אם אתה לומד איזה חלק, פרק כלשהו, משנה, תורה, לא משנה משהו, בבוקר ופרק בערב, קיימת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", כן? תזכרו את המשך הפסוק, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". מה זה יומם ולילה? ביום ובלילה. פרק בבוקר, פרק בערב. לא כמו שאנחנו מבינים עכשיו, יומם ולילה הכוונה בכל רגע ורגע. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש". ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. קודם כל, רבי יוחנן רוצה להרחיק לכת יותר מרב אמי. רב אמי אומר, פרק בבוקר, פרק בערב אתה יוצא ידי חובה. רבי יוחנן אומר, על מה אתה מדבר? גם את זה לא צריך. קריאת שמע בבוקר ובערב אתה אומר? זה עצמו כבר מצוות תלמוד תורה. זאת אומרת, אתה אפילו לא צריך להוסיף עוד פרק בבוקר ופרק בערב כדי לצאת ידי חובת תלמוד תורה. את אותה קריאת שמע שאתה אומר בשביל קבלת עול מלכות שמיים בין כה וכה, יש מצווה לומר קריאת שמע בוקר וערב, זה כבר מצוות תלמוד תורה כבר. זה לא, אתה לא צריך אפילו את הפרק. זאת אומרת, הוא מפחית עוד יותר לעומת רב אמי, הוא מפחית עוד יותר את המצווה של תלמוד תורה. ועל זה באמת הוא מוסיף שמה, רבי יוחנן הוא מוסיף שמה שאסור לומר את הדבר הזה בפני עמי הארץ. למה לא? למה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? גורם לרשלנות. כן, כי הם לא ילמדו, הם יחשבו שלא צריך ללמוד. נו, אבל הם יצדקו, לא? באמת לא צריך ללמוד, אז מה הבעיה? החשש הזה הוא מן אוקסימורון כזה. אסור לך להגיד את האמת בפני עמי הארץ שמא הם יחשבו שזאת האמת, אבל זאת באמת האמת. כן, אבל הם תופסים את האמת בצורה לא מורכבת, אין להם חלוקה פנימית, סוג של תלמוד תורה שהוא המצווה ותלמוד תורה שהוא הערך. בדיוק. זאת אומרת, מכאן רואים את מה שראינו גם בגמרא בנדרים. ברור שתלמוד תורה זה ללמוד כל הזמן. מצוות תלמוד תורה יש תחרות פה בגמרא במנחות למעט את זה ככל האפשר. פרק בבוקר, פרק בערב או שאפילו זה לא, קריאת שמע בבוקר וערב, אבל זה מצוות תלמוד תורה. אבל תלמידי חכמים יכולים לחשוב שזה כל מה שיש ולא ללמוד תורה. ולכן אסור להגיד את זה בפני עמי הארץ כי האמת שצריך ללמוד כל הזמן. אבל לא בגלל מצוות תלמוד תורה, כי זה יוצאים ידי חובה בפרק בבוקר או קריאת שמע בבוקר וערב, אלא בגלל תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה. ועל זה רבא אומר, חולק על רבי יוחנן, רבא אומר, אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. למה? כי מה שראינו בשם הרב ישראל סלנטר, שלמה נוצרים עמי הארץ? בגלל הגישה הלא נכונה ללימוד תורה. הזיהוי בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה. מה שתלמידי חכמים לא, בניהם לא יוצאים תלמידי חכמים כי הם לא בירכו בתורה תחילה. יש זיהוי בין תלמוד תורה לבין ללמוד כדי לדעת מה לעשות. לא מבינים שלתלמוד תורה יש ערך מצד עצמו. זה לא סתם קיום מצווה ולא רק כדי לדעת מה לעשות, אלא זה הידבקות בקדוש ברוך הוא. ולכן רבא אומר, להפך, את העיקרון הזה אתה צריך להגיד בפני עמי הארץ. אתה צריך להגיד בפני עמי הארץ כדי להסביר להם שמצוות תלמוד תורה היא כל כך גדולה עד שדווקא בגלל גדלותה לא נכנסה למניין המצוות, למערכת המצוות הפורמלית. לא בגלל קטנותה, לא בגלל שהיא לא מספיק מחייבת, אלא בגלל שהיא כל כך יסודית שלא רצו לעשות מזה מצווה פורמלית. ולכן התחרות הזאת בין רב אמי לבין רבי יוחנן מי ממעיט יותר את החיוב של מצוות תלמוד תורה, הוא בעצם אמירה עד כמה תלמוד תורה הוא גדול. זה לא ניסיון להקטין את תלמוד תורה, זה ניסיון להקטין את מצוות תלמוד תורה. למה? כדי להגיד לך שתלמוד תורה לא מתמצה במצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה עזוב, אתה יוצא ידי חובה בלי כלום. תלמוד תורה זה לא קשור למצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה זה דבר הרבה יותר יסודי. לכן לדעתי למשל, בניגוד למצוות תלמוד תורה, בתלמוד תורה גם נשים חייבות. נשים נפטרו ממצוות תלמוד תורה. אבל מתלמוד תורה? תלמוד תורה זה חיוב שיסודו בסברה. זה לא מצווה. חיוב שיסודו בסברה כל אחד שמבין את הסברה מחויב בו. ומה זה משנה? כל הפטורים שיש לנשים ממצוות זה כאשר המצוות יסודן בציווי. ואומרים לי הציווי לא חל על נשים, הציווי לא חל על קטנים, הציווי לא חל על לא משנה, על כל מיני גורמים, כל מצווה לפי מה שהיא. אבל אם יש חיוב שיסודו בסברא, אז אין פטורים. כל מי שמבין את הסברא מחויב ועומד. ויש לזה הרבה ראיות מהרבה מקומות אפשר להביא ראיה לדברים האלה. אני לא אכנס לזה כאן, אבל זה ברור. ולכן כיוון שתלמוד תורה, להבדיל ממצוות תלמוד תורה, זה חיוב שיסודו בסברא, אני חושב שגם נשים חייבות בתלמוד תורה. ולא רק ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן, צריכות ללמוד את כל הש"ס עם הראשונים והאחרונים ישר והפוך, בדיוק כמו גברים, אין שום הבדל. ההבדל הוא הבדל פורמלי במצוות תלמוד תורה נשים פטורות וגברים חייבים. אבל מצוות תלמוד תורה זה עניין מינורי. תלמוד תורה בזה נשים חייבות, כך שכל השאלה של המגן אברהם והמשנה ברורה לא מתחילה בכלל אם מבינים את זה כך. וזה ברכת השבח ולא ברכת המצוות. אתה מברך ברכת השבח על זה שקיבלנו תורה, על זה שיש לנו דרך להידבק בקדוש ברוך הוא, על זה שאנחנו שייכים בתלמוד תורה, לא על זה שהצטווינו באחת מתרי"ג מצוות את מצוות תלמוד תורה, זה ברכת המצווה. אני מדבר על ברכת השבח. והברכת השבח הזאת ודאי שייכת גם בנשים, לא רק בגלל שהגברים שייכים בתלמוד תורה, שגם אני אומר שזה גם היה מספיק, אלא אני טוען יותר מזה, הנשים שייכות בזה כמו גברים, הן צריכות לעסוק בזה בדיוק כמו שהגברים צריכים לעסוק בזה, לא בגלל מצוות תלמוד תורה, אלא משום שהן מבינות שזה הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא. זה סברא. וזה המסר של הגמרא במנחות, שהגמרא במנחות באה לומר לנו בדיוק את הנקודה הזאת, שמצוות תלמוד תורה זה עניין מינורי. תלמוד תורה זה הדבר היסודי, לא מצוות תלמוד תורה. וככל שאני מקטין את מצוות תלמוד תורה, כך בעצם אני מגדיל את המושג תלמוד תורה, כי אני מראה לך שהתורה מתעקשת לא להכניס את זה למערכת הפורמלית של המצוות כדי להסביר לך עד כמה זה יסודי, להסביר לך שאתה צריך לעשות את זה לא בגלל שאתה מצווה במצווה רל"ג ללמוד תורה, אלא בגלל שיש ערך להידבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא. כל מי שמבין את זה, מבין שצריך ללמוד ככל יכולתו. ואם הוא לא עושה את זה זה ביטול תורה וכל מה שדיברנו קודם. וביטול תורה הוא לא ביטול עשה, ביטול תורה זה חוסר הבנה במה זאת תורה. אתה לא לומד תורה כי אתה לא מבין עד כמה הדבר הזה הוא יסודי, זאת המשמעות של ביטול תורה. וזה כל המסר של הגמרא, עכשיו תראו את המשך הגמרא. סליחה הרב, כן. סליחה הרב, אז מושג תלמוד תורה שהחיוב נובע מסברא והוא שונה ממצוות לימוד תורה הוא לא מצווה בפני עצמו? לא. אני אומר עוד פעם, מישהו העיר קודם שאולי זה מצווה קיומית. יכול להיות, אבל אני חושד שזה מעבר לזה. למה למשל אני אומר את זה? אם זה היה מצווה קיומית, יכול להיות שגם על מצווה קיומית אי אפשר להישבע כי אין שבועה חלה על שבועה, מושבע ועומד מהר סיני. איך אני יודע את זה? למשל הראב"ד בתחילת הספרא, תחילת ספר ויקרא, הוא אומר שבמצוות עשה שהזמן גרמא אצל נשים, נשים פטורות. מה יקרה אם הן עושות מצוות עשה שהזמן גרמא שדוחה לא תעשה? הרי עשה דוחה לא תעשה. מה קורה אם הן צריכות לעשות מצוות עשה, לא צריכות סליחה, הן לא חייבות כי זה מצוות עשה שהזמן גרמא, אבל הביצוע של מצוות העשה כרוך במעבר על לאו? אז אצל גברים עשה דוחה לא תעשה, עושים את העשה בכל מקרה. אבל נשים הרי לא חייבות במצוות עשה. אומר הראב"ד גם אצלן עשה דוחה לא תעשה. למה? אז הוא מבין שהמצווה הזאת אצל נשים היא גם מצווה, רק היא מצווה קיומית ולא חיובית. לא חייבות, אבל אם הן עושות זאת מצווה. אם זאת מצווה קיומית אז היא דוחה לאו, למרות שכאילו לא חייבים לעשות אותה. עכשיו אם זה כך, יכול להיות שאותו דבר בעצם קורה גם אצלנו. שאם זה היה מצווה קיומית הלימוד תורה שמעבר למצוות תלמוד תורה, אז להישבע על זה אי אפשר היה כי זה מושבע ועומד מהר סיני, אפילו זה רק מצווה קיומית. ולכן אני חושב שפשט הגמרא בנדרים שאומרת ששבועה לא חלה על זה, סליחה ששבועה כן חלה על זה, אומרת שזה לא מצווה בכלל, לא שזה מצווה קיומית. זה לא מצווה בכלל. זה ערך חוץ הלכתי, זה לא מצווה. הוא לא פחות חשוב ממצוות, הפוך, הוא יותר חשוב. לכן לא הגדירו אותו כמצווה, הוא כל כך יסודי שלא רצו להגדיר אותו כמצווה כי זה היה מקטין אותו. אבל זה לא מצווה במובן הפורמלי, ובזה גם נשים חייבות. קצת הופך את התמונה של איך אנחנו מבינים ביטול תורה. איך אנחנו מבינים ביטול תורה, איך אנחנו מבינים את היחס של נשים לתורה, ומה זה תורה בכלל. אבל אני חושב שזה נכון. עכשיו תראו את המשך המשך הגמרא במנחות, תראו איך שכל הסיפור נסוב סביב העניין הזה. כן, אז עד כאן אמרנו שמספיק פרק בבוקר פרק בערב, קריאת שמע בבוקר ובערב, זאת אומרת מינימום שבמינימום, אסור לומר בפני עם הארץ או מצווה לומר בפני עם הארץ. וכל הסיפור הזה בעצם המסר הוא שתלמוד תורה זה לא מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה זה משהו יותר יסודי, מצוות תלמוד תורה זה אחת מתרי"ג מצוות, תלמוד תורה זה משהו, תלמוד תורה כנגד כולם, מה שהמשנה אומרת. לא מצוות תלמוד תורה כנגד כולם, תלמוד תורה כנגד כולם. ואז הגמרא ממשיכה, תראו איך זה ממשיך עכשיו. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יוונית. פעם מישהו שאל אותי, תלמיד בירוחם, תיקון ליל שבועות, אני זוכר הגעתי לבית מדרש, ניגש אליי תלמיד אחד שואל אותי: תגיד, בן דמא למד את כל התורה כולה, אז איך את התשובה לשאלה הזאת הוא לא יודע? אם הוא שואל שאלות זה אומר שהוא לא יודע הכל. מה זה אני למדתי את כל התורה כולה? אז אמרתי לו, וזה ככה הפיל לי את האסימון בסוגיה הזאת, אמרתי לו זה ממשיך את החלק הקודם של הסוגיה. בן דמא למד את כל התורה כולה, את כל המצוות, את כל ההלכות, כל מה שהתורה מצווה. עכשיו הוא שואל, מהו ללמוד חכמת יוונית? האם המושג של תלמוד תורה מתמצה במצוות תלמוד תורה? אם כך, אז אפשר ללמוד חכמת יוונית, נכון? כי שחרית וערבית עשיתי, אין מושג של ביטול תורה. ועל זה עונה לו רבי ישמעאל: צא ובדוק לך שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה ותלמד בה, בקיצור אתה לא יכול ללמוד. צריך ללמוד כל הזמן, יש ביטול תורה. אבל העיקרון הזה הוא לא עיקרון הלכתי פורמלי. כי את כל ההלכה וזה בן דמא למד, הוא יודע את כל התורה. זה עיקרון חוץ-הלכתי. הוא אומר לו התפיסה החוץ-הלכתית, התפיסה העקרונית של מה זאת תורה, אומרת שצריך לעסוק בזה כל הזמן. וזה המושג ביטול תורה. וזה מה שרבי ישמעאל עונה לאחיין שלו, לבן דמא. כן? זאת אומרת זה ממשיך את אותו חלק הקודם בסוגיה שאומר לנו את ההבדל בין תלמוד תורה לבין מצוות תלמוד תורה. פה בן דמא ורבי ישמעאל ממשיכים באותו מהלך. בן דמא מניח שמצוות תלמוד תורה זה חזות הכל, ורבי ישמעאל עונה לו מה פתאום, יש תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה מחייב אותך ללמוד כל הזמן, גם אם קראת קריאת שמע בבוקר ובערב, גם אם אתה יודע את כל התורה, עצם העיסוק בתורה יש לו ערך. למה? כי זה הידבקות ברצונו של הקדוש ברוך הוא. ולכן יש מושג ביטול תורה ואתה לא יכול שלא לעסוק בתורה לפחות במינונים המחויבים. עכשיו תראו את ההמשך. הרב עדיין רואה את זה כחובה הלכתית? מה? הרב עדיין רואה את הביטול תורה כחובה הלכתית? לא, זה חובה מטא-הלכתית. קודם כל זה גם הלכה, לא אכפת לי, אבל זה לא מכוח מצווה. תראו את ההמשך: ופליגא, כן? מה ממשיכה פה? אם זה נתקע הדבר הזה עם השחור. כן ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. כן? רבי ישמעאל שענה לבן דמא שצריך ללמוד כל הזמן, חולק על רבי שמואל בר נחמני. בוא נעצור רגע כאן. אם הייתי שואל אתכם, תגידו על מי רבי ישמעאל חולק? מה הייתם אמורים לענות לי? על רבי אמי, על כל האמוראים שהובאו רק עכשיו בסוגיה. מה הם אומרים לי? קריאת שמע בבוקר וערב מספיק. ופתאום בא רבי ישמעאל ואומר רגע, יומם ולילה, אתה לא יכול להפסיק לשנייה אחת. אז אם כבר, ומצאת לך מישהו שרבי ישמעאל חולק עליו, רבי שמואל בר נחמני שעוד מעט נראה מה הוא אומר, הוא חולק על כל הדעות שהובאו עד עכשיו. זה כל כך מוזר הגמרא הזאת, עכשיו אתה מביא את רבי ישמעאל? תגיד לי, והוא חולק על רבי יוחנן ועל רבי שמעון בר יוחאי ועל רבי אמי ועל כל מי שראינו למעלה. כי הם אומרים קריאת שמע שחרית וערבית זה מספיק, והוא אומר יומם ולילה, כל הזמן. לא, הגמרא אומרת הוא לא חולק עליהם, הוא חולק על רבי שמואל בר נחמני, לא עליהם. למה? אתם יודעים למה? כי הוא לא חולק עליהם. הוא באמת לא חולק עליהם. הם אומרים את הגדר במצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה קריאת שמע שחרית וערבית זה באמת מספיק, גם רבי ישמעאל מסכים. רבי ישמעאל חידש שמעבר למצוות תלמוד תורה יש גם תלמוד תורה, שזה חיוב של כל הזמן. הוא לא בא לחלוק עליהם, הוא בא להשלים את התמונה. הפוך, הוא בא להגיד מה המסר בסאבטקסט שלהם. הם אומרים שיש מצוות תלמוד תורה קריאת שמע שחרית וערבית, בא רבי ישמעאל דעו לכם, למה זה ככה? כי תלמוד תורה זה הדבר הגדול, לא מצוות תלמוד תורה. ומבחינת תלמוד תורה אז צריך כל רגע. זה מה שהוא אומר שמה רבי ישמעאל, ולכן הוא באמת לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי ועל רבי אמי ועל רבי יוחנן ועל כל הדעות שהובאו למעלה. על מי הוא כן חולק? על רבי שמואל בר נחמני. בוא נראה למה, מה אומר רבי שמואל בר נחמני? תראו כל מהלך הסוגיה הוא סביב הנקודה הזאת. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה. פסוק זה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. עכשיו אנחנו מבינים. תראו יש פה לשון נורא מוזרה. מה זה פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה? מה ההבדל בין חובה למצוה? שוללים פה שני דברים. לא חובה ולא מצוה, זה ברכה. הם מברכים את יהושע בן נון שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אל תחשוב שזה מצווה ואל תחשוב שזה חובה. מה זה מצווה ומה זה חובה? את מה באים לשלול? מצווה וחובה זה אותם שני דברים שאמרתי קודם. יש מצוות תלמוד תורה קריאת שמע שחרית וערבית, יש את תלמוד תורה שזה גם חובה, אבל היא לא מצווה. זה תלמוד תורה כל היום. אוקיי? רבי שמואל בר נחמני טוען שהפסוק הזה שלא ימוש לא אומר לא את המצוות תלמוד תורה ולא תלמוד תורה. לא את החובה ללמוד ולא את המצווה ללמוד. מה הוא כן אומר? זה ברכה ליהושע בן נון. שימו לב, אני לא, רבי שמואל בר נחמני לא אומר שאין חובה ושאין מצווה. הוא טוען שלא הפסוק הזה הוא המקור. כי הפסוק הזה הוא ברכה ליהושע בן נון. הוויכוח הוא לא וויכוח עקרוני, הוויכוח הוא וויכוח פרשני על מה אומר הפסוק. רבי שמואל בר נחמני יכול להסכים לכל מה שאמרתי עד עכשיו, אבל בפירוש הפסוק הוא טוען שהפסוק הזה הוא ברכה. הוא לא חובה ולא מצווה. ולכן כשהגמרא מחפשת על מי חולק רבי ישמעאל שאומר שיש תלמוד תורה מעבר למצוות תלמוד תורה, אז הגמרא לא אומרת שהוא חולק על רבי שמעון בר יוחאי שאמר קריאת שמע שחרית וערבית, כי הגמרא מבינה שהוא לא חולק עליו. קריאת שמע שחרית וערבית זה מצוות תלמוד תורה, ורבי ישמעאל בא להגיד שיש גם תלמוד תורה שהוא רחב יותר. על מי הוא כן חולק? על מי שאומר שבפסוק הזה אין לא מצווה ולא חובה. ולכן הוא חולק על רבי שמואל בר נחמני. עליו הוא חולק. ושוב פעם אני אומר, בפשטות הוא חולק עליו בפירוש הפסוק. הוא לא חושב שרבי שמואל בר נחמני חולק על עצם התפיסה, לא חייב להיות לפחות, שהוא חולק על עצם התפיסה של מצוות תלמוד תורה ושל תלמוד תורה בכלל. עכשיו תראו את ההמשך. רב יש לי שאלה לפני שאתה ממשיך. כן. חובה, אמרת חובה, מצווה אלא ברכה, אבל חובה זה משהו שאתה מתחייב עליו ואתה חייב לעשות אותו. מצווה זה משהו שאתה עושה כדי לקבל שכר וברכה זה גם שכר, לא? לא, ברכה זה לא שכר. ברכה זה איחולים. אני מאחל ליהושע בן נון שלא ימוש ספר התורה הזה מפיו. אבל זה סוג של ברכה הוא הרי קיבל שכר לא? הוא קיבל שכר זה נכון, אבל הפסוק הזה עוסק באיחולים. אמרתי, רבי שמואל בר נחמני לא בהכרח אומר שאין ערך בתלמוד תורה ובמצוות תלמוד תורה, ברור שיש. אומר אבל הפסוק הזה לא עוסק בזה. הפסוק הזה רק מאחל ליהושע שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אוקיי כלומר לא שכר ולא חובה רק איחולים? שום כלום, לא קשור בכלל לחובות. זה רק איחולים. אני מאחל לך שתמשיך לעסוק בתורה יומם ולילה. הבנתי. בסדר? עכשיו תראו. אגב, המושגים מצווה וחובה פה הם הפוכים ממה שאני השתמשתי לדעתי. זאת אומרת, המצווה פה זה לא הקריאת שמע בבוקר וערב, זה דווקא מה שאני קראתי תלמוד תורה. והחובה זה מה שאני קראתי מצוות תלמוד תורה. במושגים זה מתהפך, אבל לא חשוב, זה רק סתם במושגים של הכאן. המושג מצווה בגמרא פה זה כמו מצווה ברחוב. אתה אומר למישהו, אתה בא למישהו ואומר אה, זה מצווה גדולה לעשות. הכוונה לומר יש ערך לעשות את זה, לא מצווה במובן ההלכתי הפורמלי. חובה זה החובה הישותית הפורמלית. ככה אני חושב מבחינת המושגים, אבל זה לא משנה עקרונית. יש את שני הדברים האלה, מי מהם נקרא חובה ומי נקרא מצווה זה דיון אחר. עכשיו תראו איך הגמרא ממשיכה. זה עוד לא נגמר הסאגה הזאת. תנא דבי רבי ישמעאל, אותו רבי ישמעאל שראינו למעלה, כן? דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. מה זה? בדרך כלל מבינים את זה כאיזושהי אמירה מוסרית. אל תעשה את זה כמצווה ועושה אלא תשמח בזה, שזה לא יהיה עליך עול. אני טוען שזה הסיכום של כל הסוגיה. כל הסוגיה הולכת סביב העניין הזה. דברי תורה הם לא חובה במובן ההלכתי, כמו שאמרתי קודם, הם לא מצוות תלמוד תורה, אבל אתה לא רשאי לפטור עצמך מהם. זה שזה לא מצוות תלמוד תורה כי זה יוצאים בקריאת שמע בבוקר וערב, זה לא אומר שאתה יכול לפטור את עצמך ולא ללמוד יותר. זה העם הארץ שראינו למעלה. אתה צריך לדעת שיש את הערך של תלמוד תורה. הוא לא מתמצה במצוות תלמוד תורה. ולכן, אני חושב שזה הסיום הכי יפה של כל הסוגיה הזאת, שרבי ישמעאל בא ומסביר בעצם מה היה כל המהלך הזה. כל המהלך הזה בא להגיד לך שמצוות תלמוד תורה זה חלק פורמלי ומינורי מתוך המושג תלמוד תורה. המושג תלמוד תורה הוא הרבה יותר רחב ויסודי. ולכן, גם אם קראת קריאת שמע בבוקר וערב, בן דמא האחיין שלו שקרא קריאת שמע בבוקר וערב, זה לא פוטר אותך מתלמוד תורה. לא כי אתה מבטל עשה של מצוות תלמוד תורה, אתה לא, אתה יוצא ידי חובה בקריאת שמע בבוקר וערב. אתה לא רשאי לפטור את עצמך כי יש את תלמוד תורה, שזה חובה מסברה, לא את מצוות תלמוד תורה. זה הסיכום של כל הסוגיה. כל הסוגיה הולכת סביב העניין הזה וכל מילה נופלת פה במקום, אם מבינים שזה הסאבטקסט. עכשיו דבר אחרון בהקשר הזה, יש גמרא בברכות, וכל האחרונים מקשים סתירה. בגמרא בברכות רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי עושים הצרחה. אצלנו בגמרא רבי שמעון בר יוחאי ממעט את מצוות תלמוד תורה, קריאת שמע בבוקר וערב. ורבי ישמעאל הוא האימפריאליסט. רבי ישמעאל אומר שאי אפשר לפטור את עצמך ובשכר שעה שלא מן היום ולא מן הלילה, אתה חייב ללמוד כל הזמן. זאת אומרת רבי שמעון בר יוחאי הוא המקל, מספיק קריאת שמע בבוקר וערב, ורבי ישמעאל הוא המחמיר, צריך ללמוד כל הזמן. בגמרא בברכות כתוב הפוך. הגמרא בברכות אומרת, אני כבר לא אקרא בפנים כי כבר הזמן שלנו נגמר, הגמרא אומרת שמה רבי שמעון בר יוחאי כשהוא יצא מהמערה, לא משנה, יש שם איזה סיפור סביב היציאה שלו מהמערה, אז הוא אומר, הוא רואה בני אדם שחורשים זורעים והוא אומר תורה מה תהא עליה. מה, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, קוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? מה פתאום אנשים עוסקים בעבודה לפרנסתם? צריכים לשבת ללמוד כל הזמן. פתאום רבי שמעון בר יוחאי הוא האימפריאליסט ואומר אסור לעשות, אפילו לעבוד לפרנסתך אסור, צריך כל הזמן ללמוד. אצלנו אמר קריאת שמע בבוקר וערב מספיק. ומי עונה לו שם? לא אחר מאשר רבי ישמעאל. ורבי ישמעאל אומר לו רבים עשו ולא עלתה בידם אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ. כן, תלך להתפרנס, תזה, ותלמד תורה בזמן שנשאר לך. ואצלנו זה רבי ישמעאל שאומר צא ולמד שעה שלא מן היום ולא מן הלילה, ואתה לא רשאי לפטור את עצמך בשום רגע. זאת אומרת הוא האימפריאליסט ושמה הוא הופך להיות המקל יותר. זה ממש הצרחה של הדעות של הסוגיה במנחות. יש כל מיני תירוצים באחרונים, אבל לא צריך תירוצים כי הקושיה מוטעית, קושיה לא נכונה. אין שום סתירה. אין מחלוקת. הגמרא עצמה במנחות אומרת שרבי ישמעאל לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי, הוא פליגא על רבי שמואל בר נחמני, לא על רבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל בסך הכל משלים את התמונה שנתן לנו רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי אומר מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר וערב, מינימום שבמינימום. רבי ישמעאל אומר כן, אבל אתה לא רשאי לפטור את עצמך כי יש את תלמוד תורה, לא רק את מצוות תלמוד תורה. נכון? אז אין פה מחלוקת, זה ממש משלים את התמונה. אנחנו עוברים לברכות. מה קורה בברכות? שם רבי שמעון בר יוחאי אומר צריך ללמוד כל הזמן. למה? כי גם הוא מסכים עם רבי ישמעאל. מה שהוא מיעט אצלנו זה את מצוות תלמוד תורה. אבל תלמוד תורה שזה כל היום זה גם רבי שמעון בר יוחאי מסכים, הוא לא חולק על רבי ישמעאל. ועכשיו יש רק ויכוח פנימי איך להתייחס לעבודה לפרנסתנו, כן, מאוד אקטואלי. שרבי ישמעאל טוען שאפשר לעבוד, אפשר להתפרנס, מנהג דרך ארץ ובשאר הזמן תלמד ככל שאתה יכול. ורבי שמעון בר יוחאי אומר צריך ללמוד הכל. אבל זה הכל ויכוח בתוך גדרי תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה. כולם מסכימים שמצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר וערב. כולם מסכימים שצריך ללמוד כל היום לא בגלל מצוות תלמוד תורה אלא בגלל תלמוד תורה. השאלה היא זה עד כמה. יש כאלה שאומרים כל הזמן, ויש כאלה שאומרים לא, מותר לעבוד לפרנסתך, ובזמן שנשאר תלמד תורה עד כמה שאתה יכול. וזה לא הצרה לעומת הגמרא במנחות, זה פשוט המשך של אותה תמונה, אין קושיא ולכן לא צריך תירוצים. אז כשקוראים את הגמרא בצורה כזאת אז מבינים בעצם מה המשמעות של לימוד תורה. המשמעות של לימוד תורה זה לא קיום מצווה, את זה עושים בקריאת שמע בבוקר וערב. זה גם לא ללמוד כדי לדעת מה לעשות, אלא זה להידבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא, ובמובן הזה צריך לראות את כל רצונותיו ולכסות את הכל, ללמוד כל הזמן, לדעת את כל התורה כולה. למה? כי זה ההידבקות המלאה ברצונו של הקדוש ברוך הוא. זה המשמעות של לימוד תורה, לא של מצוות תלמוד תורה אלא של תלמוד תורה. אוקיי? וזה הרב גם תורה בגברא נכנס פה. זה גם תורה בגברא, כן, לעניות דעתי כן. אבל מצוות דרבנן לא. כי מצוות דרבנן, מצוות דרבנן זה מכשיר כדי לדעת מה לעשות, זה מכשיר מצווה. לכן זה לא, לא נכלל שם. ההיתר ללמוד מצוות דרבנן צריך היתר, בשביל לא רק שזה לא מצווה, צריך היתר כי אחרת זה ביטול תורה ללמוד מצוות דרבנן. צריך היתר, אבל בסדר, כמו הנהג בהם מנהג דרך ארץ, מותר ללכת לעבוד, אז מותר גם ללמוד כדי לדעת מה לעשות. יש חובות דרבנן, צריך לדעת מה לעשות, אז צריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות. אז יש היתר ללמוד מצוות דרבנן. הרב, הלכות בית הכיסא. מה? הלכות בית הכיסא, מה הגדר שלהם? תלוי מה, מה בהלכות בית הכיסא? הגמרא אומרת מגלה טפח, מגלה טפחיים. אז אני אומר, יש דברים שהם דאורייתא, יש דברים שהם דרבנן. מושגי צניעות באופן עקרוני זה דאורייתא, זה לא דרבנן. חכמים הכניסו את זה לתוך דפוסים מסוימים, הם אומרים מה זה נקרא להיות צנוע או לא צנוע. אבל מושג הצניעות הוא מושג שיש לו מהות, זה לא כמו אכילת עוף בחלב, שהוא מצד עצמו לא משנה שום דבר, רק חשש למשהו אחר. צניעות זה דבר בעל ערך עצמי. כל דבר לגופו. אני עוד אגיע לזה שהחלוקה בין דרבנן לדאורייתא שעשיתי היא ממש לא, קשה לשים את האצבע, זה לא קשה לשים את האצבע מתי אתה עוסק בזה ומתי אתה עוסק בזה. אבל ברמה העקרונית אני חושב שהחלוקה הזאת היא חלוקה נכונה וזה מאיר באור הרבה יותר חד את מה שאמרתי על הלכות דרבנן. שאת כל מה שתיארתי עד עכשיו לא מתקיים בהלכות דרבנן, הלכות דרבנן זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות. זה לא מצוות תלמוד תורה וזה לא תלמוד תורה, זה לא אף אחד משניהם. פשוט להיות מכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות, כמו לימודי משפטים. זה בדיוק אותו דבר כמו לימודי משפטים. טוב, אנחנו עוצרים כאן, פעם הבאה אני מקווה לגמור את העניין של המצוות דרבנן, כבר לוקח לנו יותר מדי זמן. אבל נדמה לי שזה זה עצמו כן תלמוד תורה, כן? להבין שמצוות דרבנן הם לא תלמוד תורה זה לימוד תורה כמובן. צריכים לדעת מה זה תלמוד תורה. אנחנו מבררים פה מושג דאורייתא. הרב, שאלה אחרונה? טוב. הרב, אפשר? שאלה או הערה? שאלה, כן. לימודי משפטים זה נחשב לימוד תורה? לא. למה? זה כל מה שהסברתי. כן, הוא שואל למה לא תורה בגברא. כדי לדעת מה לעשות, זה מכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות. אין שמה רעיונות שהם באות, מבטאות רצון של הקדוש ברוך הוא, זה החלטה של מחוקק. וזה כמו הלכה? כמו הלכה דרבנן. אה, אוקיי, הבנתי, זה דאורייתא וזה תורה בגברא ובחפצא, כן. הרב באמת אמר שנגיד לגבי כלכלה הרב הסביר שזה גם תורה בגברא. נכון. מצוות דרבנן היא תורה בגברא. משפטים למה לא? כי משפטים זה מעשה ידי בני אדם, זה לא איזה לימוד של איך בנוי העולם. לימוד של החלטות שהחליטו בני אדם, יכלו להחליט כך יכלו להחליט אחרת. אולי תורת המשפט, התפיסה של מה זה. וחוץ מזה הרב, יש להרב מה המקור באמת להלכות צניעות מדאורייתא? תמיד הרב מפנה לנדב שנר. כן, נכון, זו סוגיה שבה עסק גם נדב במאמר שלו. אפשר להביא מקורות אבל מקורות לא מאוד משכנעים. בפשטות זה נראה איזושהי תפיסה מסברה שצריך להיות צנוע. עכשיו אתה יכול לראות סקירות באינטרנט, אתה יכול לראות מביאים לך כל מיני מקורות כאלה ואחרים, זה לא ממצה את מושג הצניעות. כן. טוב, תודה רבה הרב, שלום, להתראות, שבת שלום. שלום שלום. תודה רבה.