לקראת פסח – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת השיעורים והמעבר לנושא ההשבתה
- בל יראה ובל ימצא כלאווין של הימצאות ברשות
- מצוות תשביתו ברמב״ם והכפילות מול הלאו
- סוגי מצוות עשה והגדרות אפשריות לתשביתו
- האם תשביתו היא מצווה על פעולה או על תוצאה
- לאו שתפקידו לדרבן עשה והאפשרות ההפוכה
- מחלוקת רבי יהודה וחכמים בביעור חמץ
- פסיקת הרמב״ם בביעור ודין פחמים לאחר זמן איסור
- הנשרפין והנקברין ודין אפרם בתמורה
- סיווג חמץ במסכת תמורה והשלכתו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים
- הטור: מחיקת “אף” ויישוב עקבי של דין אפר החמץ
- המגן אברהם: קושיה על הרמב״ם
- יישוב בדעת הרמב״ם: חמץ חריג בגלל מצוות תשביתו
- רבי עקיבא איגר ורב חיים: הקושיה על הטור והחזרה ליסוד המחלוקת
- שאלות מעשיות ושולי השיעור
סיכום
סקירה כללית
המרצה מסכם ששני השיעורים הראשונים עסקו בקורבן פסח כמעבר מפרטים לכלל ציבור ובאיסור חמץ כאיסור שיסודו היסטורי שנועד לדמות את יציאת מצרים, עם השלכות הלכתיות שונות. הוא עובר כעת לחיוב ההשבתה וליחס בינו לבין *bal yera’eh* ו-*bal yimatze* (בל יראה ובל ימצא), וטוען שהדיון המרכזי הוא כיצד להבין את מצוות *tashbitu* (תשביתו): האם היא מצווה על תוצאה של היעדר חמץ, או מצווה על פעולה אקטיבית של השבתה. הוא מציב מחלוקות תנאים וראשונים סביב אופן הביעור, שאלת השריפה לעומת דרכים אחרות, והשלכה עקרונית על דין האפר והפחמים, תוך עימות בין הטור והרמב״ם והצגת מהלך יישוב בדעת הרמב״ם שמנתק את חמץ מהקטגוריות הרגילות של “הנקברים והנשרפים” בגלל מצוות העשה המיוחדת של תשביתו.
מסגרת השיעורים והמעבר לנושא ההשבתה
המרצה קובע שבשיעור הראשון קורבן פסח מבטא התכה של הפרטים לכלל ציבור, ובשיעור השני איסור חמץ הוא איסור היסטורי שמטרתו סימולציה של יציאת מצרים. הוא קובע שכעת המוקד עובר מחמץ כאיסור אכילה והנאה לחיוב ההשבתה ולשאלת היחס בינו לבין בל יראה ובל ימצא.
בל יראה ובל ימצא כלאווין של הימצאות ברשות
המרצה קובע שלפי חז״ל אין הבדל מעשי בין בל יראה לבל ימצא, וכל העובר על אחד עובר גם על השני. הוא קובע שבל יראה אינו תלוי בראייה בעיניים אלא בהימצאות חמץ ברשות האדם, ולכן ראיית חמץ שאינו ברשותו אינה עבירה.
מצוות תשביתו ברמב״ם והכפילות מול הלאו
המרצה מצטט את הרמב״ם בספר המצוות מצווה קנ״ו: חיוב לבער חמץ ביום י״ד בניסן מכוח “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם,” ומדגיש שחז״ל משווים שאור וחמץ הן להשבתה והן לאכילה והנאה. הוא מצטט ירושלמי שמגדיר חמץ כ”עשה ולא תעשה,” עשה של תשביתו ולא תעשה של “שאור לא ימצא,” ומעמיד את בעיית הכפילות בין העשה לבין בל יראה ובל ימצא.
סוגי מצוות עשה והגדרות אפשריות לתשביתו
המרצה מגדיר מצוות עשה חיובית ככזו שאפשר לקיים ואפשר לבטל, ומצוות עשה קיומית ככזו שאפשר לקיים אך אין ביטול עשה באי-קיום, ומביא בשם רב משה פיינשטיין דוגמה ליישוב ארץ ישראל כמצווה קיומית. הוא מציג “לאו הבא מכלל עשה” כמצווה שניתן לבטל אך אי אפשר לקיים, ומביא דוגמה של “לאוכלה ולא לסחורה” בפירות שביעית. הוא מציג מצוות עשה “הגדרתית” ככזו שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל, ומביא כדוגמה את הרמב״ם במצוות הפרת נדרים שמגדירה כיצד ההפרה חלה אם רוצים. הוא מבהיר שמצוות ציצית איננה קיומית אלא “מצוות עשה חיובית מותנית,” ומדמה זאת לברכת המזון ולכיסוי הדם.
האם תשביתו היא מצווה על פעולה או על תוצאה
המרצה מציב אפשרות שמצוות תשביתו מחייבת פעולה אקטיבית של השבתה, כך שאם אין חמץ בבית לכאורה יש צורך לקנות חמץ ולהשביתו כדי לקיים פעולה. הוא מציב אפשרות אחרת שמצוות תשביתו מחייבת רק מצב של בית נקי מחמץ, כך שאם אין חמץ אין צורך לייצר חמץ לצורך קיום. הוא מחלק את הבנת “מצווה על מצב” לשתי צורות: כתוכן של “לאו הבא מכלל עשה” שבו רק הימצאות חמץ מבטלת את העשה, או כמצב חיובי שבו היעדר חמץ עצמו הוא קיום מצווה. הוא מחלק את הבנת “מצווה על פעולה” לשתי צורות: חובה מוחלטת לפעול גם אם אין חמץ, או חובה מותנית רק כשיש חמץ.
לאו שתפקידו לדרבן עשה והאפשרות ההפוכה
המרצה מביא בשם הרמב״ן אפשרות שלאו נועד רק לדרבן קיום עשה, ומדגים זאת ב”לא תשים דמים בביתך” כמנגנון מחזק למצוות “ועשית מעקה לגגך.” הוא מציין השלכה שכשלאו תלוי לגמרי בעשה, מי שפטור מן העשה יהיה פטור גם מן הלאו, ומוסיף אפשרות הפוכה שבה העשה בא להרחיק מהכשלת הלאו.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים בביעור חמץ
המרצה מצטט משנה בפסחים שרבי יהודה אומר “אין ביעור חמץ אלא שריפה” וחכמים אומרים “אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.” הוא מציג קריאה ראשונית שלפיה רבי יהודה רואה בתשביתו דרישה לפעולת השבתה מוגדרת בשריפה, בעוד חכמים נתפסים כמי שמעמידים את העיקר בתוצאה של היעדר חמץ ולא בדרך.
פסיקת הרמב״ם בביעור ודין פחמים לאחר זמן איסור
המרצה מצטט רמב״ם חמץ ומצה פרק ג׳ הלכה י״א שמאפשר “שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים” ומציג זאת כפסיקה כחכמים. הוא מדגיש שהרמב״ם אוסר הנאה מפחמי חמץ שנשרף לאחר שעה שישית משום שהוא כבר “אסור בהנאה,” ומבחין בין שריפה לפני שעה שישית שמותירה פחמים מותרים לבין שריפה לאחריה שמותירה פחמים אסורים.
הנשרפין והנקברין ודין אפרם בתמורה
המרצה מציג חלוקה הלכתית של איסורי הנאה ל”הנקברים” שאין חובה לכלותם בשריפה ול”הנשרפים” שיש חובה לכלותם. הוא מצטט גמרא בתמורה ל״ד: “כל הנקברים לא ישרפו וכל הנסרפין לא יקברו,” ומדגיש שהטעם לאיסור שריפת הנקברים הוא ש”אפרן אסור,” בעוד בנשרפים “אפרן מותר.” הוא מצטט תוספות שמסבירים שאפר הנשרפים מותר משום “כיוון שציווה הכתוב לשורפן… נעשית מצותו… הלך איסורי,” ומנסח עיקרון שמעשה המצווה מסיר את איסור ההנאה מן התוצר.
סיווג חמץ במסכת תמורה והשלכתו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים
המרצה מצטט משנה בתמורה שמונה “חמץ בפסח ישרף” בין הנשרפים, ומביא את הגמרא שמסבירה “סתם לן תנא כרבי יהודה.” הוא מסיק שלפי רבי יהודה חמץ הוא “מן הנשרפים” ולכן אפרו מותר, ולפי חכמים חמץ אינו מוגדר נשרף בהכרח ומסתבך מול כללי הנקברים שאפרם אסור ושאסור לשרפם.
הטור: מחיקת “אף” ויישוב עקבי של דין אפר החמץ
המרצה מצטט טור שמביא את מחלוקת הפסיקה ומנסח את דעת חכמים בלי המילה “אף,” כך שחכמים אומרים “מפורר וזורה לרוח או מטיל לים” ולא מתירים שריפה. הוא מציג את הטור כעוקב אחרי כללי תמורה: לרבי יהודה השריפה חובה ולכן האפר מותר, ולרבנן החמץ “מן הנקברים” ולכן האפר אסור והשריפה אינה דרך ההשבתה.
המגן אברהם: קושיה על הרמב״ם
המרצה מצטט מגן אברהם שמביא גרסאות שונות במשנה בפסחים ומציין שגירסת הרי״ף והרא״ש היא בלי “אף,” בעוד “בגמרא דידן גרסינן… אף מפרר.” הוא מצטט את הקושיה על הרמב״ם: הרמב״ם פוסק שאפרו אסור ובה בעת מתיר לשרוף, בעוד הרמב״ם עצמו פוסק בהלכות פסולי המוקדשין שכל הנקברים לא ישרפו משום קולא באפרן.
יישוב בדעת הרמב״ם: חמץ חריג בגלל מצוות תשביתו
המרצה מציג מהלך בשם אחרונים כגון אבני מילואים ומקור חיים שלפיו חמץ בפסח אינו נכנס לסיווגי נקברים ונשרפים משום שיש עליו מצוות עשה מפורשת של תשביתו. הוא קובע שלפי מהלך זה גם חכמים מחייבים פעולה אקטיבית של השבתה, אלא שמתירים לקיים אותה בדרכים שונות ולא רק בשריפה. הוא מסיק שמכיוון שנעשית מצוות תשביתו, דין האפר צריך להיות מותר, ומפרש שהרמב״ם אוסר הנאה מהפחמים משום שעדיין ניכרת בהם “צורת החמץ,” בעוד האפר עצמו עשוי להיות מותר.
רבי עקיבא איגר ורב חיים: הקושיה על הטור והחזרה ליסוד המחלוקת
המרצה מצטט קטע מרב חיים שמביא קושיית הגרעק״א על הטור: אם דין אפר תלוי ב”נעשית מצותו,” הרי גם כשחכמים מתירים השבתה “בכל דבר” עדיין מתקיימת מצוות תשביתו ולכן האפר היה צריך להיות מותר לכולי עלמא. הוא משיב שדעת הטור נשענת על תפיסה שתשביתו היא דרישה תוצאתית בלבד או אף “לאו הבא מכלל עשה,” ולכן חמץ כן נקשר לכללי נקברים ונשרפים, בעוד דעת הרמב״ם תופסת את תשביתו כמצווה על פעולה אקטיבית שמוציא את חמץ מן המסגרת הרגילה של איסורי הנאה.
שאלות מעשיות ושולי השיעור
המרצה קובע שמעיקר הדין השלכת חמץ לפח עשויה להיחשב השמדה אם החמץ כבר אינו ראוי לאכילה, ומדגיש שהרקע הוא הכלל “מבטלו בליבו ודיו” וההחמרות נובעות מחששות דרבנן שמא יבוא לאוכלו. הוא מייחס את פיזור עשרה פירורים בבדיקת חמץ ל”הסוד של האר״י” וטוען שמעיקר הדין אין בכך צורך, ושבדיקה אינה תלויה במציאה בפועל. הוא משיב על שימוש בסבון עם שיבולת שועל שאינו ראוי לאכילה מפני חומרים חזקים שאין בו איסור מן הדין. הוא קובע שהבדל בין עשה ללאו מתבטא גם בעונש, שעל לאו יש ענישה בבית דין ועל עשה אין, ומסיים בהבטחה לשלוח סיכום והקלטות, ובברכת מזל טוב לאליסה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מתחילים. שלום. בינתיים מה שנסכם זה שאנחנו עם מיקרופונים סגורים רק אם מישהי רוצה להעיר כדי שלא יהיה לנו פה כל מיני רעשי רקע. אני משתף את הסיכום כי גם את המקורות נוכל לראות שם, אז זה יהיה גם כן מול העיניים. טוב. אנחנו עסקנו בשני השיעורים הראשונים. בשיעור הראשון בעצם דיברתי על קורבן פסח ועל משמעותו, ההתכה של הפרטים לכלל ציבור. בשיעור השני דיברתי על מהותו של איסור החמץ שבעצם טענתי שזה לא איסור אכילה והנאה רגיל כמו שאר איסורי האכילה והנאה שבתורה, אלא זה איסור שיסודו היסטורי ובעצם המטרה שלו זה לעשות איזושהי סימולציה של מה שהיה ביציאת מצרים. כמו שביציאת מצרים לא אכלו חמץ אלא מצה, גם אנחנו אמורים לא לאכול חמץ אלא מצה. וראינו לזה כל מיני השלכות הלכתיות על חצי שיעור ועל היחס בין איסור הנאה ואיסור האכילה. בסיכום אם מישהי ראתה יכלה גם לראות עוד השלכות הלכתיות לגבי ביטולים, תערובת, הרבה מאוד השלכות הלכתיות יש ליסוד הזה. זה היה השיעור השני. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה לכיוון החיוב השבתה, והשאלה היא מה היחס בינו לבין האיסורים של בל יראה ובל ימצא. בשיעור הקודם, אני רק ממקם את עצמנו, בשיעור הקודם הדיון היה בעיקר על איסור האכילה וההנאה מהחמץ. עכשיו אני ממשיך, זה בעצם אנחנו עוברים פה על כל מצוות הפסח ואני מנסה להראות את האסנס שיש בכל מצווה כזאת. אז התחלנו עם מצוות קורבן פסח ופסח שני. המשכנו עם איסור האכילה וההנאה מחמץ בפסח. ועכשיו אני מדבר על חיוב ההשבתה ואיסור ההימצאות של החמץ, שזה בעצם שני לאווים של בל יראה ובל ימצא. ר' ור' א' שראיתם אותם אני לא אכנס לזה שוב כי הפרטים לא חשובים לנו. ההבדלים אגב ביניהם זאת שאלה למדנית לא פשוטה. על פניו נראה שאין הבדל. כל חמץ עוברים עליו בבל יראה עוברים עליו גם בבל ימצא ולהפך. למרות שבמשמעות המילולית נראה שאנחנו מדברים פה על לא לראות חמץ ושלא יימצא אצלנו. אבל בחז"ל, גמרא בפסחים בדף ה' ובעוד מקומות נראה שבעצם אין הבדל וכל פעם שעוברים על בל יראה עוברים גם על בל ימצא ולהפך. לא חייבים דווקא לראות בעיניים כדי לעבור על בל יראה ולהפך. אם רואים בעיניים משהו שהוא לא ברשותי אז לא עוברים על איסור. כשאני עובר ליד מאפייה של גויים בפסח ואני רואה חמץ, או אפילו מאפייה של יהודים עבריינים ואני רואה חמץ, אני לא עברתי על בל יראה. בל יראה זה רק מתי שהחמץ נמצא ברשותי ולכן זה בעצם לא באמת איסור לראות. למרות שמה שאני אומר כשלמדנו פסחים לפני הרבה שנים, זה היה שש שנים כמדומני שבע שנים גם במתן עם רותי ונחמה זוכרות, אז שמה דיברתי על הבדלים שבכל זאת יש בין בל יראה ובל ימצא אבל זאת אזוטריקה למדנית. בתפיסה המקובלת זה אותו דבר. עכשיו בנוסף לבל יראה ובל ימצא שהם איסורים על זה שיימצא חמץ בבית שלי, יש גם את מצוות עשה של תשביתו ומזה אני רוצה להתחיל. זה מצוות עשה קנ"ו. המצווה קנ"ו אני קורא מספר המצוות של הרמב"ם. המצווה קנ"ו היא שציוונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן, זאת אומרת בערב פסח. וזוהי מצוות השבתת שאור. והוא אמרו יתעלה: אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. כמובן הכוונה גם לשאור וגם לחמץ כמו שראינו גם בשיעור הקודם אין הבדל. בלשון התורה כשהיא מדברת על ההשבתה היא מזכירה דווקא את השאור. כשהיא מדברת על האכילה היא בדרך כלל מדברת על החמץ כי זה בדרך כלל מה שאוכלים. אבל חז"ל כבר אומרים לנו, הזכרתי את זה בשיעור הקודם שאין הבדל. שאור וחמץ זה אותו דבר הן לעניין חובת ההשבתה הן לעניין איסור האכילה וההנאה. ויקראוה החכמים, אני ממשיך לקרוא ברמב"ם, ויקראוה החכמים גם כן מצוות ביעור. רוצה לומר: ביעור חמץ. ובגמרא סנהדרין מתלמוד דבני מערבא, יודעים מה זה בני מערבא זה בני ארץ ישראל שנמצאת במערב ביחס לבבל, אז תלמוד דבני מערבא זה. תלמוד ירושלמי שנכתב בארץ ישראל להבדיל מהבבלי, אמרו חמץ חייבים עליו עשה ולא תעשה, עשה על ביעורו, דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, לא תעשה, שאור לא ימצא בבתיכם. הנה נתבארו משפטי מצווה זו בפרק ראשון מפסחים, יש שמה כמה סוגיות שעוסקות במצווה הזאת. אז מה הרמב"ם אומר? יש מצוות עשה להשבית את החמץ ואת השאור מבתינו, במקביל הוא כבר רומז כאן שיש הרי שני לאווין שהזכרתי קודם, ר' ור'א, של בל יראה ובל ימצא. ולכאורה, יש פה כפילות. הלאווין והעשה אומרים אותו דבר, שניהם בעצם אומרים לנו, תדאגו לזה שלא יהיה לכם חמץ בבית. אך אחד אומר את זה בשפה פסיבית, הוא אומר, אם יהיה לכם חמץ בבית אתם עוברים על שני לאווין, בל יראה ובל ימצא, והשני אומר את זה בשפה אקטיבית, תדאגו לזה שלא יהיה לכם, תשביתו את השאור מבתיכם. אבל בעצם, שלושת האיסורים האלה, בוא נדבר על שניים, על הלאווין ועל העשה, הלאווין מבחינתי כרגע זה יהיה אותו דבר, אז הלאו והעשה מדברים בעצם אומרים את אותו דבר רק בשפה שונה, יש כפילות ביניהם. והשאלה למה צריך בכלל אם ככה את הציווי של העשה או של הלאו, לא חשוב, יש פה איזושהי כפילות. הם אומרים אותו דבר. מה ההבדל בין להגיד לי, תדאג לזה שתשבית את החמץ, שלא יהיה לך חמץ בבית, לבין להגיד לי אם יש לך חמץ בבית אתה תעבור איסור? הרי אותו דבר. בשני המצבים בעצם מה שנדרש ממני זה לדאוג לזה שלא יהיה לי חמץ בפסח. אז למה צריך גם את העשה וגם את הלאו?
[Speaker B] מצוות עשה היא אקטיבית היא דורשת ממך עשייה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה לא פשוטה.
[Speaker B] והלאו בעצם זה הימנעות.
[הרב מיכאל אברהם] נגיע לזה עוד מעט, לא בטוח שזה ככה, אבל זאת אפשרות אחת. אנחנו נגיע לזה עוד מעט. אני רוצה להקדים כמה הקדמות בעניין הזה. אולי הקדמה כללית שבכוונה לא הכנסתי אתכן אליה בסדר, כי עדיף שאני אעשה את זה פה בקצרה. יש בעצם כמה סוגי מצוות עשה בתורה, להבדיל אגב ממצוות לא תעשה, מצוות עשה זה יש מבחר מגוון יותר של סוגים. ההבחנה הראשונה זה הסוג הראשון זה מצוות עשה חיובית. מצוות עשה חיובית זה רוב מצוות העשה הרגילות. למשל יש מצווה להניח תפילין, אז המצווה להניח תפילין מי שהניח תפילין קיים מצווה, מי שלא הניח תפילין ביטל מצוות עשה. אוקיי? זה מצוות עשה רגילה היא נקראת מצוות עשה חיובית. יש מצוות עשה קיומית. מצוות עשה קיומית זאת מצווה שאתה אם אתה עושה אותה יש לך מצוות עשה, אבל אם לא עשית אותה אין לך עבירה, זה לא ביטול עשה. זה אם אתה עושה הרווחת, אם לא עשית לא נורא. דוגמה לדבר, למשל, נגיד יש שיטה אחת לפחות, רב משה פיינשטיין אומר, שמצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה כזאת. הוא טוען שמצוות יישוב ארץ ישראל אם אתה עושה את זה, הוא ישב כזכור בארצות הברית, הוא אומר אם אתה נמצא בישראל, אם אתה יושב בארץ ישראל אז קיימת מצוות עשה של יישוב ארץ ישראל, אבל אם לא לא ביטלת את העשה. זאת מצווה שאם עשית אותה הרווחת, אבל אם לא עשית לא באים אליך בטענה אין פה עבירה. אז זה מצוות עשה קיומית אפשר הרבה לדון על זה אני לא נכנס עכשיו לפרטים. אז בעצם ראינו מה ההבדל בין מצוות עשה חיובית וקיומית? מצוות עשה חיובית זה מצווה שקיומה זה קיום של מצוות עשה וביטולה זה ביטול עשה. ביטול עשה זה סוג של עבירה, כי לא קיימת את מה שהיית חייב, אז זה סוג של עבירה. מצוות עשה קיומית היא מצווה שאם קיימת אותה יש לך קיום של מצוות עשה ואם לא לא קרה כלום. בסדר? אז ההבדל בין מצוות עשה חיובית וקיומית זה שמצוות עשה חיובית אפשר לקיים ואפשר גם לבטל, אבל מצוות עשה קיומית אפשר רק לקיים, אי אפשר לבטל. אפילו אם תרצה לא תצליח להיות עבריין. כי אם לא עשית את זה אז לא, לא באים אליך בטענות. אם עשית הרווחת מצוות עשה, אבל אם לא עשית לא קרה שום דבר. זה שני הסוגים הראשונים. עכשיו אם תפעילו כמובן את ההיגיון הקומבינטורי, אז תגלו שאמורים להיות עוד שני סוגים, אמורים להיות עוד שני סוגים של מצוות עשה. נכון? יש לנו מצוות עשה שאפשר לקיים ואפשר לבטל, יש מצוות עשה שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל. אז עכשיו הסוג השלישי, מצוות עשה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים. שזה נשמע קצת מוזר, אבל יש מצוות כאלה, קוראים להם בהלכה לאו הבא מכלל עשה. לאו הבא מכלל עשה זה. אגב מי שמי שיכולה להדליק מצלמה אם אין איזה מניעה מיוחדת אני מעדיף כי אני מנסה שיהיה איזשהו קשר עין אני מדפדף גם בין התמונות כדי לנסות לייצר איזשהו קשר עין.
[Speaker C] מה סליחה מה הדוגמה של של מה שאמרת עכשיו שאפשר לבטל?
[הרב מיכאל אברהם] עצרתי רגע רק כדי לבקש את הפעלת המצלמות אני עוד רגע חוזר בשיעור. בסדר? אז לגבי לאו הבא מכלל עשה אמרתי שיש פה סוג שלישי שמצווה שאפשר לבטל אבל אי אפשר לקיים. אז הדוגמה לזה למשל זה מצוות עשה כתוב והיה לכם פירות מפרי הארץ בשביעית לאוכלה וחז"ל דורשים לאוכלה ולא לסחורה. עכשיו התפיסה המקובלת היא התפיסה המקובלת היא שאין מצווה לאכול את הפירות של השביעית רק אם מישהו לא אוכל אלא עושה בהם סחורה אז הוא ביטל את מצוות העשה הזאת. זאת אומרת זאת מצוות עשה שאי אפשר לקיים אותה אם אני אוכל למרות שבתורה כתוב והיה לכם פירות הארץ לאוכלה אבל אם אני אוכל את הפירות האלה לא קיימתי מצווה רק אם לא אכלתי את הפירות אלא עשיתי בהם שימוש אחר למשל מסחר אז ביטלתי את העשה הזה. זה נקרא לאו הבא מכלל עשה. מה הרעיון שעומד מאחוריו? כשהתורה אומרת והיה לכם פירות הארץ לאוכלה צריך להוסיף את המילה רק. במילים אחרות והיה לכם פירות הארץ רק לאוכלה כדי להגיד לנו ששימוש אחר שהוא לא אכילה הוא אסור. בסדר? אז בעצם הדגש הוא על הרק זאת אומרת האכילה היא לא מצווה רק אל תעשה שום דבר שהוא לא אכילה. אוקיי זה בעצם הלאו הבא מכלל עשה. אגב יש לא מעט כאלה יש כמה וכמה לאווים כאלה יש מחלוקת בגמרא אבל ההלכה פוסקים שלאו הבא מכלל עשה נחשב מצוות עשה וממוין כמצוות עשה אבל מבחינת תוכנו הוא בעצם דומה ללאו. כי בעצם מה שיש פה זה איסור יש איסור לסחור בפירות שביעית אין מצווה לאכול אותם יש רק איסור לסחור בהם אבל כיוון שהתורה אומרת את זה בשפה אקטיבית היא לא אומרת אל תסחרו בפירות שביעית היא אומרת תאכלו את פירות שביעית אז כיוון שכך זה ממוין כמצוות עשה ולא כמצוות לא תעשה. רק להשלמת התמונה שזה הרבה אנשים לא יודעים יש גם סוג רביעי של מצוות עשה וזה מצוות שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל. זה ממש פלא פלאים. מה זה מצוות שהן לכאורה לא אומרות לנו כלום? זאת אומרת אי אפשר לקיים את המצווה וגם אם לא קיים אין לי ביטול עשה. אז מה אומרת המצווה הזאת? אני אביא לכם רק דוגמה אחת למשל המצוות עשה יש צ"ה וצ"ו במצוות העשה של הרמב"ם מצוות עשה צ"ה זה מצוות הפרת נדרים. כאשר אישה נודרת הבעל ביום שומעו יכול להפר לה את הנדר. כמו שחכם מתיר נדר לאנשים לאישה גם הבעל יכול להפר את הנדר שלה ביום שומעו אם הוא באותו יום שהוא שומע הוא מחליט להפר הוא יכול להפר את הנדר. האם יש מצווה להפר את הנדר? אומר הרמב"ם לא. אתה יכול להפר אתה יכול שלא להפר. האם יש איסור לא להפר את הנדר? ברור שלא אתה רוצה תפר אתה לא רוצה אל תפר. ובכל זאת הרמב"ם מונה פה מצוות עשה מצוות עשה צ"ה. באיזה מובן זה מצוות עשה אם זה לא מטיל עלי שום חובה לעשות ושום איסור על אי עשייה? אז מה למה זה מצוות עשה? אז הרמב"ם שם מסביר זאת מצוות עשה הגדרתית. מה זאת אומרת? זאת מצוות עשה שמגדירה איך אפשר להפר נדר אם רוצים. אם אתה רוצה להפר נדר תעשה את זה בצורה כזאת ביום שבו אתה שומע על הנדר ואז הנדר מופר. זה הגדרה. אם לא עשית את זה כך אין פה איסור רק הנדר לא מופר. זה הכל. זאת אומרת שהמצווה הזאת בעצם רק מגדירה מצב הלכתי. היא בכלל לא מטילה עלי לא חובת עשה ולא איסור על נחדל. שום דבר. לכן זה סוג רביעי של מצוות. בקיצור יש לנו ארבעה סוגים של מצוות מצווה שאפשר לקיים ולבטל זה מצוות עשה חיובית מצווה שאפשר לקיים ולא לבטל זה מצוות עשה קיומית מצווה שאפשר לבטל אבל לא לקיים זה לאו הבא מכלל עשה ומצווה שאפשר לא לקיים ואי אפשר לבטל זה עשה הגדרתי. המינוח הוא שלי בסוג האחרון. הערה בסוגריים אם אנחנו כבר מציגים פה איזושהי תמונה אז רק להשלמת התמונה יש מצוות מסוימות שאחרונים נוהגים להתייחס אליהן כמצוות עשה קיומיות. למשל מצוות ציצית. מצוות ציצית זה כאשר אני לובש בגד שיש בו ארבע כנפות. כנפות, כן? בגד מרובע כזה. יש פה בגד של ארבע כנפות, אז אני צריך להטיל בו פתילים. מצוות ציצית. אבל אם אין לי בגד של ארבע כנפות, אז לא. בגד אחר לא חייב בציצית. הרבה אחרונים התייחסו למצווה הזאת כמצוות עשה קיומית. השאלה היא למה זה מצוות עשה קיומית? אז הם אומרים כי אם אין לך בגד של ארבע כנפות, אז לא ביטלת את מצוות עשה של ציצית. אתה לא חייב לשים ציצית על בגד אחר. אם יש לך בגד של ארבע כנפות, יש לך מצווה לשים בו ציצית. לכן זה מצווה שאפשר לקיים אבל לא לבטל. אם ביטלת אותה לא קרה כלום. לכן זה מצוות עשה קיומית. אבל זאת טעות. למה זאת טעות? כי את מצוות ציצית אפשר לבטל. למשל, אם אני לובש בגד של ארבע כנפות ולא שם עליו פתילים. במצב כזה הרי אני חייב לשים פתילים כי הבגד הוא בגד שחייב בציצית ולא עשיתי את זה. מה זה אומר? שיש לי ביטול עשה. נכון? אז רואים שזאת מצווה שאפשר לבטל אותה. זה לא נכון שזאת מצווה שאפשר רק לקיים ואי אפשר לבטל. לכן זאת לא מצוות עשה קיומית. ההגדרה הנכונה יותר זאת מצוות עשה חיובית מותנית. מה זאת אומרת? החיוב שלך במצווה מותנה בהתקיימות של תנאים מסוימים. אם אתה לובש בגד של ארבע כנפות התקיימו התנאים, מוטלת עליך מצוות עשה והיא חיובית. אם עשית אותה יש לך מצווה ואם לא עשית אותה ביטלת את המצווה.
[Speaker E] כמו ברכת המזון. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] כמו ברכת המזון,
[Speaker E] או כיסוי דם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, רוב, הרבה מצוות הם כאלה. מצוות ברכת המזון, רק שאכלת כדי שביעה יש עליך מצווה. אם לא אכלת כדי שביעה אתה לא צריך לברך. האם זה אומר שהמצווה היא קיומית? ממש לא. אם אכלת כדי שביעה ולא בירכת, אז יש לך ביטול עשה. לכן זה מצווה שאפשר לבטל אותה. זה מצוות עשה חיובית מותנית. זה לא מצוות עשה קיומית. טוב, אז בכל אופן אז יש לנו ארבעה סוגים של מצוות.
[Speaker E] ולגבי הסוג הרביעי, יכול להיות שזה גם כינוי לאישה לסוטה? עוד פעם? מצוות כינוי, אם יש מצווה לקנאות או שרוב הפוסקים אומרים שאין מצווה לקנאות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ואז רק הגדרה. כן. אגב אני לא לגמרי בטוח, אני חושב שזאת לא מצווה שנמנית בכלל במניין המצוות.
[Speaker E] רק רבי עקיבא חשב שזה מצווה אני חושבת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר אבל עקרונית כשפותחים את ספרי המצוות נדמה לי שלא תמצאי את המצווה לקנאות. תמצאי את דין הסוטה אם הוא קינא לה והיא נסתרה.
[Speaker E] אה, זה אפילו לא בהגדרה הרביעית שלך.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה בכלל לא נמנה. זה פרט מפרטי מצוות הסוטה שאם הוא קינא והיא עברה אז אז יש את הדין שעושים את הפרשה של סוטה. אוקיי. עכשיו נקודה נוספת וכאן היא כבר מחזירה אותנו חזרה לעניין הזה של החמץ. כאשר הרמב"ם אומר שישנה כפילות בין מצוות העשה להשבית את החמץ לבין הלאו של בל יראה ובל ימצא, למה הוא מתכוון? מה, איזה סוג מצווה זו התשביתו הזה? אפשר הרי להבין את זה בכמה צורות. אפשר להבין שמצוות ההשבתה היא מצוות עשה לעשות פעולה של השבתה לחמץ. אפשר להבין שהמצווה היא מצווה שרק אומרת לי אתה לא צריך לעשות פעולת השבתה, רק תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. למשל, אם הגעתי לפסח, לסף פסח כן ביום י"ד ואין בבית שלי חמץ. פשוט גמרתי, אכלתי הכל. לא נשאר לי חמץ בבית. אז אם המצווה היא להשבית בפועל, אז כמובן אני עדיין צריך איכשהו לארגן שיהיה לי חמץ ולהשבית אותו. נכון? כדי לקיים את מצוות העשה של השבתת חמץ. אבל אם המצווה היא רק לדאוג לזה שלא יהיה לי חמץ בבית, אז אין בעיה, אין לי חמץ בבית. לא צריך לקנות חמץ ולהשבית אותו. נכון? לכן השאלה האם המצווה מוגדרת להיות כמצווה על הפעולה של ההשבתה או שהמצווה מוגדרת להיות שלא יהיה לי חמץ. אבל זה לא כל האפשרויות, יש עוד אפשרות. בעצם, אולי לפני שאני מפרט, רק אני אסביר מה זה אומר לגבי הכפילות בין הלאו לבין העשה. הרי אמרנו שבעצם הלאו והעשה אומרים את אותו דבר, רק הלאו אומר את זה בשפה פסיבית, אם יישאר לך חמץ עברת איסור, והעשה אומר לך את זה בשפה אקטיבית, תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. אבל בעצם יש להם תוכן שהוא תוכן כפול. זה לא לגמרי מדויק. למה? כי אם אני מגדיר את מצוות העשה של ההשבתה כמצווה לעשות פעולת השבתה, אז זה לא משהו שהוא עם כפילות עם הלאו. הלאו לא דורש ממני לעשות פעולת השבתה. הלאו רק אומר שאם יהיה לי חמץ בבית אני אעבור על לאו. אם לא יהיה לי, אין שום בעיה. אבל אם מצוות עשה תשביתו אומרת לי אתה חייב לעשות פעולה אקטיבית של השבתה, אז זה לא אותו תוכן כמו הלאו. אין פה בכלל כפילות. זה משהו אחר לגמרי. נכון? אבל אם המצוות עשה מוגדרת להיות רק מצווה על המין לאו הבא מכלל עשה, שאם יש לי נשאר לי חמץ בבית אז אני עובר על האיסור, אבל אני לא חייב לעשות פעולה אקטיבית של השבתה, אם זאת ההגדרה של המצוות עשה, אז זה לגמרי כפול עם הלאו, נכון? אז זה בעצם אומר אותו דבר. כי מה שמצוות עשה אומרת היא לא אומרת לך תעשה פעולת השבתה. היא אומרת לך תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. נו גם הלאו אומר את זה. תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. אז שמה באמת זאת כפילות רגילה בין לאו לבין עשה. יש להם באמת את אותו תוכן. והזכרתי את זה גם בדף שלכם ששיטת הרמב"ם בשורש השישי. הרמב"ם ככה הזכרתי כבר שיש לו ארבעה עשר שורשים לפני ספר המצוות ושמה הוא עוסק בכללים איך מגדירים את המצוות, את מניין המצוות. בשורש התשיעי הרמב"ם כותב שאם יש מצוות עם אותו תוכן לא מונים אותם. זה כפול. לא מונים שתי מצוות שמופיעות בתורה שיש להם את אותו תוכן. בשורש השישי הוא…
[Speaker F] אפשר לשאול? זה מעניין לגבי משפחה, נגיד שכולם צליאקים במשפחה ובכלל לא מחזיקים כל השנה אין חמץ. זה פשוט בית ללא חמץ כל השנה. שאלה היא באמת אם בי"ד בניסן הם צריכים לדאוג לקנות באופן זה לא שנגמר החמץ, אולי אפשר להגיד אל תגמרו את כל החמץ תחקו ל…
[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר מה שאמרתי קודם. אין הבדל בין זה לבין מה שאמרתי קודם בבית רגיל שבמקרה נגמר החמץ. אותו דבר. מה שאמרתי שם נכון גם פה. אוקיי. אז אני אומר שהרמב"ם אומר בשורש השישי, זה היה בשורש התשיעי, שמצוות כפולות יש להם את אותו תוכן לא נמנות כמצוות נפרדות. בשורש השישי הרמב"ם אומר שאם הכפילות היא בין לאו לבין עשה אז זה כן נמנה. למרות שיש להם את אותו תוכן. למה? בגלל ככה זה אפשר להאריך בזה אבל אני אומר את זה בקצרה. אני חושב שההסבר לזה הוא שיש הבדל בין לומר נגיד בחמץ, נגיד שיש להם את אותו תוכן. מצוות עשה של תשביתו אומרת לי תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. לא אומרת לי לעשות פעולה אקטיבית של השבתה אלא רק בשפה אקטיבית היא אומרת לי תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ. והלאו של בל יראה ובל ימצא גם כן בעצם אומר אותו דבר שאם יהיה לך חמץ אתה עובר על איסור. מה ההבדל ביניהם? בכל זאת יש הבדל ביניהם. לכן כשזה מנוסח כלאו וכעשה זאת לא נחשבת כפילות. כן מונים אותם כשתי מצוות. למה? כי מצוות עשה מה שהיא אומרת בעצם שהמצב שאין לי חמץ הוא מצב רצוי, הוא מצב חיובי. הלאו אומר שמצב שיש לי חמץ בפסח הוא מצב שלילי. הבנת את ההבדל? זה לכאורה אותו דבר אבל זה שני צדדים של מטבע. זאת אומרת הלאו בעצם הוא אומר תיזהר ממצב שיש לך חמץ בפסח. להימצא עם חמץ בפסח זה מצב בעייתי. לפי התפיסה הזאת אם אני בלי חמץ בפסח לא קרה שום דבר, הכל בסדר, אני פשוט לא במצב הבעייתי אבל לא עשיתי משהו חיובי. אבל אם התפיסה של מצוות… אם יש פה מצוות עשה שאומרת לי תדאג לזה שהבית שלך יהיה נקי מחמץ, אז אם הבית שלי נקי מחמץ זה לא רק שנמנעתי ממצב שלילי אלא אני נמצא במצב החיובי שהתורה דרשה ממני. זה המצב של להיות בלי חמץ בבית וזה הבדל גדול בין מצוות עשה למצוות לא תעשה שמצוות עשה מצביעה על זה שמצב בלי חמץ הוא מצב חיובי ומצוות לא תעשה אומרת שמצב עם חמץ הוא מצב שלילי. אוקיי? יש ביניהם יש הבדלים ביניהם אבל כרגע אני לא אכנס לנפקא מינות, אולי בהמשך אני אעיר על זה משהו. אני חוזר לאפשרויות להבין את היחס בין מצוות עשה והלא תעשה של החמץ. בעצם אני אומר ככה. אפשרות אחת, אמרתי עד עכשיו אמרתי שתי אפשרויות, כן? זה בעצם בסיכום זה הא' ב' האלה. אמרתי שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה שבאמת יש כפילות בין הלאו לבין העשה. אין הבדל בתוכן המעשי אבל יש הבדל בתוכן הרעיוני שמצוות עשה אומרת לי שבית נקי מחמץ זה מצב חיובי. מצוות הלא תעשה אומרת שבית שהוא לא נקי מחמץ זה מצב שלילי. אבל בעצם בפועל אין הבדל מעשי. זה רק הבדל רעיוני. האפשרות ב' אומרת שמצוות עשה של תשביתו יש לה בכלל תוכן מעשי אחר מהלאו. היא מטילה עליי חובה לעשות פעולת השבתה מה שה… הלאו לא מטיל עלי כמובן. הלאו רק אומר לי תדאג לזה שבבית לא יהיה חמץ. לא אכפת לי אם תעשה בשביל זה פעולות, לא תעשה בשביל זה פעולות. מצוות העשה של תשביתו זה גם הפירוש המילולי, כן, תשביתו שאור מבתיכם. מה הכוונה? תעשו פעולה של השבתה של החמץ. לפי התפיסה הזאת, הכפילות בין הלאו לבין העשה היא בכלל לא כפילות. יש הבדל בתוכן המעשי ביניהם. הלאו לא מטיל עלי חובה להשבית והעשה מטיל עלי חובה להשבית. יש לזה נפקא מינה מאוד ברורה. אם אין לי חמץ כשהגעתי לפסח, פשוט לא היה לי בבית, נגמר, או בית של צליאק. אוקיי? אז במצב כזה מבחינת הלאווים אין שום בעיה, הכל בסדר, אין לי חמץ בבית אז לא נמצאתי במצב השלילי. מצב שלילי זה כשיש לי חמץ בבית, אז אין בעיה. אבל אם מצוות העשה של תשביתו מטילה עלי חובה לעשות פעולת השבתה, אז ברור שאני צריך לקנות חמץ ולהשבית אותו. אם מצוות העשה של תשביתו לא אומרת לי לעשות פעולה של השבתה, היא רק אומרת שהמצב להימצא ללא חמץ הוא מצב חיובי, שוב פעם אני לא צריך לקנות חמץ כי אני במצב החיובי. אז מה הבעיה? אוקיי? אז יש הבדל בין איך אני מגדיר את מצוות ההשבתה כמצווה לעשות פעולה של השבתה או להיות במצב שהחמץ הוא מושבת, שאין לי חמץ בפסח. עכשיו אפשר היה להבין את שתי האפשרויות האלה בכל אחת מהן בשתי תת-אפשרויות. יש אפשרות אחת להבין שהעשה הוא מצב, הוא עשה על מצב ולא על פעולה, מה שאמרתי קודם, כן? זאת אומרת להימצא במצב שאין לי חמץ בבית. לא צריך לעשות פעולה של השבתה אלא אני צריך להימצא במצב שאין לי חמץ בבית. אבל גם זה עצמו יכול להיות מובן בשתי צורות. אפשרות אחת זה שמדובר בלאו הבא מכלל עשה. זאת אומרת אם יהיה לי חמץ בבית ביטלתי את העשה של תשביתו. אם לא יהיה לי חמץ בבית לא קיימתי עשה, לא קרה כלום. זה העשה מהסוג השלישי שנתתי בהקדמה, זה בעצם לאו הבא מכלל עשה, נכון? אז בעצם במקרה הזה התשביתו הוא בעצם איזה שהוא סוג של לאו. הוא בכלל לא מצוות עשה. הוא אומר לי שאם יש לך חמץ עברת על האיסור הזה, רק שהאיסור הוא ביטול עשה ולא לאו, אבל עברת על האיסור. ואז זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה, לא. אם יש לך בית ללא חמץ, אז קיימת מצוות עשה. עוד פעם, אתה לא צריך לעשות פעולת השבתה אקטיבית, כי המצווה היא מצווה על התוצאה. אבל אם התוצאה הנכונה הושגה, בין אם זה במעשה ובין אם זה לא במעשה, אני קיימתי את המצווה. לא רק שנמנעתי מעבירת ביטול עשה, אלא קיימתי את המצווה. אז יש שתי אפשרויות להבין את העשה גם על הצד שמדובר על מצב ולא על פעולת השבתה, אלא על מצב של בית נקי. האם המצב הוא מצב שאם הוא מושג אז קיימתי מצוות עשה, או שלא קיימתי מצוות עשה, רק אם המצב לא מושג אז ביטלתי את מצוות העשה. אז אלו שני הניואנסים בתוך התפיסה הזאת שהעשה הוא לא עשה על פעולה אלא עשה על התוצאה. יש גם שני ניואנסים בתפיסה השנייה, תפיסה שאומרת שהתשביתו מטיל עלי חובה לבער את החמץ, פעולה חיובית. אפשר להגיד ככה, שהפעולה היא פעולה חיובית. מה זאת אומרת? אם אין לך חמץ בבית, תקנה. תקנה בשביל לקיים את הפעולה הנדרשת מצוות עשה של פעולה להשבית את החמץ. אתה חייב לעשות את הפעולה הזאת. אפשרות שנייה זה מצוות עשה חיובית מותנית, מה שהגדרתי בתור הסוג החמישי בהקדמה. מה זאת אומרת? אם יש לך חמץ בבית, יש לך מצווה לעשות עליו פעולת השבתה. אם אין לך חמץ בבית, אז בסדר. זה כמו מי שלא אכל כדי שביעה לא חייב לברך ברכת המזון. המצווה החיובית הזאת מוטלת רק על מי שיש לו חמץ בבית. מי שאין לו חמץ בבית לא צריך לקנות חמץ כדי שיהיה לו. כמו שאין לי מצווה לאכול כדי שביעה כדי להתחייב בברכת המזון. אם אכלתי כדי שביעה אז המצווה מוטלת עלי, ואם לא אז לא. אוקיי? אם יש לי בגד של ארבע כנפות אני צריך לשים עליו ציצית. אם אין לי אז לא, לא קרה שום דבר. אוקיי. אז כל אחת משתי ההגדרות האלה בעצם מחולקת בעצמה לשתי אפשרויות. טוב. יש אפשרות נוספת שאולי אני לא אכנס אליה בפרטים, אני רק אגיד אותה באופן כללי, זה הרמב"ן הזה. שהבאתי פה. עוד פעם, לא נתתי לכם אותו בדף כדי שלא נסתבך איתו. הטענה היא הבאה, הרמב"ן בעצם אומר בקידושין, הרמב"ן אומר שיש מצוות לא תעשה שכל עניינן בעצם הוא לוודא שנעשה את מצוות העשה. זאת אומרת למשל, לא תשים דמים בביתך ועשית מעקה לגגך. שיש לאדם בית עם גג, הוא צריך לשים בו מעקה כדי שאנשים לא ייפלו מהגג. אז יש על הדבר הזה מצוות עשה של ועשית מעקה לגגך, אבל יש גם איסור שלא תשים דמים בביתך. מה היחס בין שני אלה? הרמב"ן אומר זה מצוות לא תעשה, לא תשים דמים בביתך, שעניינה רק לדרבן אותנו לקיים את מצוות העשה. זאת אומרת אם לא תשים מעקה אז דע לך שאתה גם תהיה עבריין, אתה תעבור על לא תעשה. לא רק שביטלת את מצוות העשה של מעקה אלא גם עברת על האיסור שלא תשים דמים בביתך.
[Speaker F] אז כל עניינו של הלאו זה לדרבן את האדם לעשות את מצוות העשה. זה דוגמה מוזרה כי היינו חושבים בדיוק הפוך, כל הקטע של המעקה זה שלא נשים דמים בביתנו, זאת אומרת מה זה מעניין מעקה, סתם מעקה אין לו עניין בשביל עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה מעניינת, אני מסכים לה, אבל לא רוצה להיכנס אליה כאן כי זה ידרוש מאתנו להיכנס לסוגיות אחרות. אני מבחינתי רק רוצה להציב פה את האופציה הזאת של לאו שעניינו לתמוך בעשה. אחת ההשלכות למשל זה שאם העשה הזה היה תלוי בזמן, אז מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, נכון? מה יהיה עם הלאו? הרי בלאוים גם אם הם תלויים בזמן נשים חייבות. אומר הרמב"ן לא, אם יש לאו שכל עניינו זה לוודא שתקיים את מצוות העשה, אז מי שפטור ממצוות העשה כמובן יהיה פטור גם מהלאו. לכן בעצם אם תוכנו של הלאו זה רק לוודא שתקיים את העשה, אז במהות יש פה בעצם עוד סוג של עשה הלאו הזה, זה רק מנוסח בשפה שלילית כדי לדרבן אותך לקיים את העניין. זה גם אפשרות ליחס בין לאו לבין עשה, אני שם את זה בינתיים רק על השולחן בלי להיכנס יותר מדי לפרטים. אגב יכולה להיות גם אפשרות אחרת, שהעשה בא לוודא שלא תיכשל בלאו. למשל במקרה שלנו פעולת ההשבתה נדרשת ממני כדי לוודא שאני לא אקלע למצב שיש לי חמץ ואני אעבור על בל יראה ובל ימצא. ואז יוצא שהעשה תומך בלאו, לא שהלאו תומך בעשה. אוקיי, יש פה אפשרויות שונות. טוב, עכשיו בואו ניכנס לסוגיה, עד כאן זה רק הקדמות. המשנה בפסחים בדף כ"א, סימנתי את זה על הדף, המשנה אומרת כך, כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנוכרי ומותר בהנאתו. כן, כל זמן שלא נכנס איסור חמץ תעשה מה שאתה רוצה עם החמץ. עבר זמנו, ברגע שנכנס איסור חמץ, אסור בהנאתו, חמץ אסור באכילה ואסור גם בהנאה, ולא יסיק בו תנור וכיריים. בסדר, אסור ליהנות ממנו. רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ, וזה הקטע החשוב לענייננו אז בואו נתמקד רגע בו, רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. האו פה זה מחלוקת ראשונים אם גורסים או או וגם, אוקיי, או ו. בכל אופן מה המחלוקת, רבי יהודה טוען שביעור חמץ חייב להתבצע בשריפה דווקא, וחכמים אומרים אתה יכול לעשות שריפה, אתה יכול לפורר ולזרות לרוח או לזרוק לים או מה שלא יהיה, העיקר שתדאג לזה שלא יהיה לך חמץ בבית. על פניו המחלוקת בין רבי יהודה לבין חכמים היא בדיוק בשאלה שהצבתי קודם, נכון? כי רבי יהודה שאומר שצריך דווקא לשרוף, איך הייתן ממקמות אותו מבחינת התפיסה של איך הוא מבין את מצוות העשה של תשביתו? איזה מהאפשרויות הקודמות שאמרתי?
[Speaker B] המעשה כפעולה.
[הרב מיכאל אברהם] מסכימות? רבי יהודה, אם רבי יהודה היה סובר שמצוות העשה עניינה רק לוודא שלא יהיה לי חמץ בבית, אין עניין לעשות דווקא פעולה, אז מה אכפת לכם אם זה נעשה בשריפה או בפירור או בלזרוק לים או מה שאתן רוצות? מה זה משנה? העיקר שבסוף לא נשאר לי חמץ בבית, נכון? למה רבי יהודה דורש לעשות את זה דווקא בשריפה? נראה שרבי יהודה מבין שמצוות העשה של תשביתו מטילה עליך חובה לעשות פעולת השבתה, ויותר מזה הוא אומר שפעולת ההשבתה הזאת חייבת להיעשות באופן של שריפה דווקא. זה תוספת. אבל מעבר לתוספת ביחס לשאלה שאותה הצבתי בהתחלה איך אנחנו רואים את המצווה. מצוות עשה של תשביתו, נראה די ברור שלפי רבי יהודה מצוות עשה של תשביתו מוגדרת להיות מצווה לעשות פעולה של השבתה, לא מצווה על התוצאה, תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ בבית. כי אם זאת הייתה מצווה על התוצאה, אז תעשה מה שאתה רוצה, העיקר שבסוף לא יהיה לך חמץ בבית. מה אכפת לי אם תעשה את זה בשריפה, בפירור, בזריה לרוח, לים או מה שאתה רוצה? וזה בדיוק מה שחכמים חולקים עליו. חכמים שאומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, מה הם אומרים? מה אכפת לי איך אתה עושה את זה? בסוף בסוף תישאר עם בית ללא חמץ. אם עשית את זה על ידי זה ששרפת את החמץ או שזרקת אותו לים, מה אכפת לי? תעשה מה שאתה רוצה.
[Speaker G] אבל בשני מקרים יש פעולה, גם אם הוא מפרר את זה או אם הוא שורף את זה, בשני דברים יש פעולה. אני לא מבינה את ההבדל.
[הרב מיכאל אברהם] יש פעולה כי אני צריך, אבל לא בגלל שצריך לעשות פעולה.
[Speaker B] אבל אם לא היה חמץ, אז
[הרב מיכאל אברהם] לפי כולם אני צריך לדאוג לזה שהחמץ ייעלם. איך אני עושה את זה? אז אומרים חכמים, תעשה את זה איך שאתה רוצה.
[Speaker F] הפעולה של השריפה היא פעולה כאילו יותר אקטיבית, צריך להתאמץ בשבילה. הפעולה של לזרוק, לפרר ולזרוק, זה נראה כמו משהו באמת יותר אגבי כזה. לא הייתי רואה את זה ככה.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא הייתי רואה את זה ככה, לדעתי זה שתי פעולות אקטיביות. השאלה היא אם חשוב לך בכלל איך נראית הפעולה שאותה עושים, איזה פעולה לעשות. אז לפי רבי יהודה אם חשוב לו איך עושים את הפעולה, ברור שלשיטתו יש עניין לעשות פעולת השבתה. כי הרי אם לא היה עניין לעשות פעולת השבתה, אז מה אכפת לי? תעשה את זה בשריפה, תעשה את זה בפירור, רק שבסוף לא יהיה לך חמץ בבית. ולכאורה זה בדיוק מה שחכמים טוענים נגדו.
[Speaker B] תעשה את זה בכל צורה, כי מה אכפת לי? בסוף בסוף מה שחשוב זה שהתוצאה היא שאין לך חמץ בבית. זה הכל. רגע, אבל לפי רבי יהודה צריך לעשות פעולה אקטיבית, אז צריך שיהיה לך חמץ כדי להשבית?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. לכאורה. כל מה שאמרנו קודם עכשיו, אני תולה את זה במחלוקת תנאים. קודם הצגתי את השאלה הכללית, איך מגדירים את מצוות תשביתו עם ההשלכות, אם לקנות חמץ אם אין לי וכל ההשלכות. עכשיו אני אומר, אותן שתי אפשרויות שהצבתי, לכאורה זאת מחלוקת רבי יהודה וחכמים.
[Speaker H] רגע הרב, אבל אפשר להבין את חכמים בעוד דרך, זאת אומרת אפשר להבין שגם הם טוענים שצריך לעשות פעולה, הם רק אומרים שהפעולה יכולה להיות או זה או זה או זה. זאת אומרת, לא בהכרח שהם לא חושבים שצריך פעולה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת הערה נכונה, נגיע לזה עוד מעט. אבל באופן דידקטי אני מציג את זה כרגע, לכאורה אלו שתי האפשרויות האלה. עוד מעט אנחנו באמת נראה שזה לא בדיוק ככה, או לא חייב להיות ככה. זו מחלוקת. בסדר? אבל על פניו, אם הייתי קורא את המשנה הזאת כפשוטה ואני כבר מצויד בשתי האפשרויות שתיארתי קודם, אז הייתי אומר שזאת כנראה המחלוקת בין רבי יהודה וחכמים. חכמים אומרים מה אכפת לי, תעשה את זה איך שאתה רוצה, אז כנראה שמה שחשוב להם זה רק התוצאה. רק שלא יהיה לי חמץ בסוף, לא משנה איך אני מגיע לתוצאה הזאת. רבי יהודה שאומר מאוד חשוב לי איך אתה עושה את זה, אז כנראה שמבחינתו לא חשובה רק התוצאה, אלא חשובה גם הדרך. אתה צריך גם לעשות פעולת השבתה, ולא רק להגיע לזה שלא יהיה לך חמץ בבית. נדמה לי שזה ההסבר המתבקש בינתיים. אוקיי?
[Speaker E] ואיריס שואלת האם אפשר לפרש את זה כחפצא וגברא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא קשור בהכרח לחפצא וגברא, לזה אנחנו נגיע בהמשך. כי אפשר היה להבין שצריך לעשות פעולת השבתה, אבל הפעולה הזאת היא דין בחפצא. החמץ חייב להיות מבוער, מושבת. או עם הגברא, האדם צריך לעשות פעולת השבתה. בשניהם הולכים לשיטה שצריך לעשות פעולת השבתה. אם הדין הוא דין בתוצאה, אז די ברור שזה גברא. אני צריך לדאוג שבבית שלי לא יהיה לי חמץ, אין פה חפצא, החפצא לא רלוונטי. אבל על הצד שיש חובה לעשות פעולת השבתה, זה עדיין פתוח לשתי האפשרויות. אוקיי, עכשיו אני קורא את הרמב"ם בפרק ג' הלכה י"א. כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים. אז כמו מי הוא פוסק?
[Speaker B] כמו חכמים. אבל הוא מעדיף קודם כל לשרוף.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, קודם כל הוא פוסק כמו חכמים, נכון? שאפשר לעשות הכל. או שורף, או פורר וזורה לרוח, זורק לים, תעשה מה שאתה רוצה. לכאורה הוא פוסק כמו חכמים. בתרגום שלנו מה זה אומר? שבעצם זה עניין תוצאתי, נכון? בעצם מה שחשוב זה שלא יהיה לך חמץ בבית, לא אכפת לי אם אתה עושה את זה בשריפה או בדרך אחרת, עיקר התוצאה, לכאורה, בינתיים זה מה שראינו עד עכשיו. עכשיו הוא ממשיך, ואם היה חמץ קשה ואין המים מכלתו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת וכולי, כל זה לא חשוב. ואם שרפו, אני קורא פה, ואם שרפו קודם שעה שישית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. למה? אם הוא שרף אותו לפני שעה שישית, אז החמץ לא היה אסור. אז כשרפתי את החמץ, בעצם יש לי פחמין. פחמין זה לא חמץ, אז אין בעיה, תשתמש בזה גם בתוך פסח. פחמין זה כבר לא לחם, פחמין זה משהו אחר. אבל, אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, הרי כששרפת אותו אחרי שעה שישית, אז הוא כבר היה חמץ. עכשיו כשאתה שורף אותו, אז הפחמין או האפר הוא אפר של חמץ, לא כמו שהיה קודם. אומר הרמב"ם, במצב כזה הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו. ואם אפה או בישל, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. וזה הקטע החשוב לענייננו ברמב"ם. אז הרמב"ם מצד אחד פוסק כמו חכמים, יש ראשונים שפוסקים כרבי יהודה, אבל רוב הראשונים, וככה אנחנו נוקטים להלכה, פוסקים כמו חכמים. ואומר הרמב"ם, שאם שרפנו את החמץ אחרי השעה שישית כשהוא כבר היה חמץ, אסור להשתמש באפר ובפחמין שלו. הם אסורים בהנאה. בסדר? זה מה שהוא אומר. בינתיים אלה הנתונים. רק במאמר מוסגר, אנחנו נורא רגילים לזה שבערב פסח כולם יוצאים ושורפים את החמץ. למה הם שורפים? הרי אפשר לעשות מה שרוצים. כיוון שיש פוסקים שפוסקים כמו רבי יהודה, אז אנחנו מהדרים ומחמירים לעשות גם בשרפה. אבל עדיין, מי שלא יכול לשרוף, יכול גם לפורר ולזרוק לרוח או לזרוק לים, זה גם בסדר. אוקיי? רק לא להשאיר את החמץ אפילו ברשות הרבים באופן כזה שהוא עדיין נגיש לאנשים שיעברו שם שבטעות יכולים לקחת ולאכול אותו. אז זה מדרבנן, צריך להיזהר שלא יקרה.
[Speaker F] עכשיו השנה כדאי שזה יהיה רלוונטי, לא בטוח שיאפשרו לצאת לביעור חמץ בכלל ברשויות.
[הרב מיכאל אברהם] זה דיון אחר מה נעשה השנה. אני מדבר כרגע באופן כללי.
[Speaker H] אפשר שאלה הלכתית קטנה? אז לזרוק לפח זה בגדר זורקו לים או שזה בעייתי?
[Speaker B] להשליך אותו לפח?
[הרב מיכאל אברהם] לפח האישי שלך אם באמת החמץ כבר לא ראוי לאכילה אז זה בסדר. לא, לפח שבחוץ כאילו, הפח שברחוב. לפח שבחוץ זה בסדר, אבל לפח שלך אני חושב שזה גם יכול להיות בסדר, למרות שנוהגים לא לעשות את זה, כי מה שנשאר החמץ אצלנו זה רק חשש שמא יבוא לאוכלו, כי הרי אנחנו מבטלים את החמץ. החובה לבער את החמץ זה רק בגלל חשש שמא יבוא לאוכלו. וחשש שמא יבוא לאכול משהו מהפח, נדמה לי שזה לא קיים.
[Speaker B] החתולים יכולים להוציא אותו משם. לא שומע. החתולים יכולים להוציא אותו משם כמו שהם עושים ומישהו יכול להיכשל בזה.
[הרב מיכאל אברהם] החתולים מהפח שלי מהבית? לא מהבית, מהפח הציבורי.
[Speaker B] אני מדבר על הפח בבית.
[הרב מיכאל אברהם] לנו יש חתולה בבית ולא נראה לי שהיא מוציאה דברים מהפח. אוקיי, טוב, אבל זה מעיקר הדין זה בסדר. נוהגים לא לעשות את זה, נוהגים כן להשמיד כמו שאמרתי קודם, אבל עקרונית מעיקר הדין זה בסדר. צריך לזכור שבחמץ אנחנו, טוב על זה כבר לא נספיק לדבר, אבל הגמרא אומרת שמבטלו בלבו ודיו. זאת אומרת, באופן עקרוני מעיקר הדין, אם ביטלנו את החמץ קיימנו את מצוות תשביתו. לא צריך לשרוף, לא צריך לבער, לא צריך כלום, הוא מבוטל. כל מה שאנחנו עושים מעבר לזה זה רק עניינים דרבנן מחשש שמא אני אבוא לאוכלו. יש כאלה שרוצים לטעון שאם החמץ הוא עדיין משמעותי וראוי לאכילה, אז יש איזשהו פגם בביטול. אולי לא התכוונת ברצינות לביטול כי זה חמץ משמעותי. אני לא בטוח שזה נכון, אבל יש כאלה שטוענים את זה. טוב, בואו לא לענייננו. מה?
[Speaker B] יש כאלה ששמים בביעור, בזמן שמחפשים את החמץ, בדיקת חמץ, הם משאירים כמה פירורים בגלל הבדיקה.
[הרב מיכאל אברהם] זה על פי הסוד של האר"י.
[Speaker B] אבל לפי חכמים זה מיותר?
[הרב מיכאל אברהם] לפי שיטת חכמים, אם את מקבלת, אצל חכמים זה רק שאלה תוצאתית. עוד מעט נראה בהמשך, אבל כן. בינתיים לפי מה שאמרנו אז כן. אבל בדיקת חמץ זה דין דרבנן בלי קשר. ומה שעכשיו הנקודה היא כזאת, אם יש מצווה לעשות פעולת השבתה, אז לכאורה צריך להשאיר את הפירורים. אבל גם זה לא לגמרי מדויק, בגלל שאנחנו עושים את פעולת ההשבתה בעת הניקיונות. לא צריך דווקא את הפירורים של הבדיקה לעשות. יש כאלה שרוצים לטעון שהפירורים זה כדי שהברכה על הבדיקה לא תהיה ברכה לבטלה. אבל בפשטות, אם אני אעשה את הבדיקה זה לא ברכה לבטלה, מה זה משנה שלא מצאתי? החובה היא לבדוק, לא למצוא. אז לכן אני לא חושב שזה ברכה לבטלה, זה לא מבוסס הלכתית לדעתי, עשרה פירורים זה על דרך סוד בגלל האר"י או משהו כזה אז הם מפזרים עשרה פירורים, אבל מעיקר הדין לא צריך לעשות את זה. אוקיי, אני עובר הלאה, עכשיו אנחנו נכנסים לגוף הבעיה שלנו. יש בהלכה כל מיני סוגים של דברים שאסורים בהנאה, דיברנו גם בשבוע שעבר, יש ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב, חמץ, כל אלה זה דברים שאסור לא רק לאכול אותם אלא גם ליהנות מהם. יש שני סוגים שהמשנה והגמרא מחלקים. יש איסורי הנאה שחייבים לשרוף אותם וזה נקרא הנסרפין, ויש איסורי הנאה שהם הנקברים. מה זאת אומרת הנקברים? שמספיק לקבור אותם, לא צריך לשרוף אותם. עכשיו, הנקברים בעצם זה לא עניין דווקא לקבור אלא העניין הוא שלא חייבים לשרוף. זאת אומרת אתה צריך לדאוג שלא תיהנה מהם אבל אין חובה לשרוף, אוקיי? למה קוברים? קוברים מעניין דרבנן, קוברים את זה רק כדי שאתה לא תבוא לאכול את זה, הרי לא שרפת, זה מסתובב פה ולך תדע בטעות אתה יכול לאכול או ליהנות מזה, לכן אומרים לך תקבור את זה, שלא תגיע לעניין ותעמוד במצב שאולי אתה תבוא ליהנות או לאכול מזה, בסדר? אז זה נקרא הנקברים. הנסרפין זה איסורי הנאה שצריך לשרוף אותם, בסדר? זה הדין, יש עליהם חובה לכלות אותם, לשרוף אותם, לכלות אותם מן העולם. עכשיו אומרת הגמרא ככה: הנסרפין זה מדאורייתא? מה? הנסרפין. שצריך לשרוף אותם? התפיסה הפשוטה היא שכן, למרות שגם על זה יש דיון, כי יש כאלה שרוצים לומר למשל לפורר ולזרות לרוח זה גם כמו לשרוף, אבל צריך לכלות אותם, זאת אומרת צריך לעשות פעולת כילוי. עכשיו, אני מדגיש את הגמרא בתמורה ל"ד, אני קורא: כל הנקברים לא ישרפו וכל הנסרפין לא יקברו. רבי יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, אמרו לו אינו מותר לשנות. עכשיו לא נכנס כרגע למשא ומתן ביניהם אבל רבנן שכמותם ההלכה עושים חלוקה מאוד ברורה, את הנסרפין חייבים לשרוף ואסור לקבור. למה? כי יש חובה לכלות אותם, אם אתה קובר לא כילית אותם, נכון? מצוות פעולה כמו שאמרתי קודם על התשביתו, אז אתה חייב לכלות אותם, אם קברת זה לא עשית פעולת כילוי, אז אתה חייב לשרוף ואסור לך לקבור. החידוש הגדול הוא בצד ההפוך, שהנקברים לא ישרפו. עכשיו זה מפתיע בגלל שהנקברים כמו שאמרתי קודם אין חובה לקבור וגם אין חובה לשרוף, אתה רק צריך לדאוג לזה שלא תאכל, שלא תגיע למצב שתבוא לאכול או ליהנות מהם. נו אז מה הבעיה? אני שורף אותם וזה ידאג לזה שאני לא אהנה מהם.
[Speaker B] אולי הסוס יאכל? מה? אולי הסוס יאכל כדי שלא תגיע למצב שתיכשל.
[הרב מיכאל אברהם] למה?
[Speaker E] אבל זה חומרא שמביאה לידי קולא.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, לשרוף הרבה יותר טוב מאשר לקבור, לקבור
[Speaker B] זה יכול עוד להימצא, להיחשף. ומה עם האפר שלהם? ובנסרפין אתה יכול ליהנות מהאפר שלהם.
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, עוד לא הגעתי להנאה מהאפר, תכף נראה. בשלב זה מה שכתוב פה בגמרא זה שהנקברים אסור לשרוף אותם. למה? אז אומרת הגמרא ככה בהמשך: כל הנקברים לא ישרפו, מאי טעמא? משום דנקברים אפרן אסור ונסרפין אפרן מותר. יש כלל שאומר ככה: איסורי הנאה שהם מהסוג של הנקברים, אם שרפתי אותם, האפר בעצמו גם אסור בהנאה. איסורי הנאה שהם מסוג הנסרפין, אם שרפתי אותם, האפר הוא מותר בהנאה. וכך גם פוסק הרמבּ"ם בפסולי המוקדשין: כל הנסרפין לא יקברו וכן כל הנקברים לא ישרפו, שאף על פי שהוא מחמיר בשרפתו, הרי לשרוף זה חומרא, זה יותר חזק מאשר לקבור, הרי הקל באפרן שאפר הנקברים אסור. מה זאת אומרת? הוא אומר ככה, אולי נקרא עוד פעם את התוספות, הפניתי אתכם לתוספות הזה. התוספות אומר ככה, הוא מסביר קודם כל הדין הבסיסי הוא, הדין הבסיסי הוא שאם שרפתי את הנקברים האפר אסור בהנאה למרות שזה אפר, אם שרפתי את הנסרפין האפר מותר בהנאה. זה הדין הבסיסי. מה הרעיון מאחורי זה? אז נקרא את התוספות: צריך עיון טעם. ציווה הכתוב לשורפן, אחר שעשה, כאילו נעשתה מצוותו, ואין לך דבר שנעשתה מצוותו ומועלין בו. הכי נמי, כיוון שנעשתה מצוותו, הלך איסורו, הלך האיסור שלו. וכולי. מה הוא אומר בעצם?
[Speaker B] הרב, זה לא רק נשרפים, אלא כל דבר שכבר נעשתה בו מצוותו אז מותר לשימוש?
[הרב מיכאל אברהם] כל דבר שהוא אסור בהנאה, אחרי שנעשתה מצוותו, מותר לך ליהנות ממנו. בעצם יש כאלו שיש בזה הסברים שונים, אבל אחד ההסברים, אני חושב שהוא הכי חזק, זה בעצם הסבר שאומר שכל איסור ההנאה מיועד כדי לוודא שתעשה בו את המצווה ולא משהו אחר. לכן אסרו עליך ליהנות מזה. כי זה מיועד למצווה, אל תעשה עם זה משהו אחר. אחרי שכבר ביצעת את המצווה, אז מה הבעיה? למה לאסור את זה בהנאה? אוקיי? זה הסבר אחד. הסבר אחר אומר שברגע שאפר, זה כבר אפר, אז זה כבר…
[Speaker J] למה הוא אמר "כאילו"? בעצם זה הוא רוצה לכלול בתוספות זה בכלל יותר גדול, שדברים שנעשתה מצוותם הנאתם מותרת. הוא אומר "כאילו".
[הרב מיכאל אברהם] נכון, כי בנשרפים רגילים להבדיל מחמץ, נראה את זה עוד מעט, המצווה לשרוף היא לא מצוות עשה שמנויה בתורה. זה פרט מפרטי הטיפול באיסור הנאה. הדבר שנעשתה מצוותו ולא… אין לך דבר שנעשתה מצוותו ומועלין בו, מדבר על קודשים. כשאני מקריב קורבן, אחרי שגמרתי לעשות בו את המצווה הוא הופך להיות חולין. אתה יכול לעשות איתו מה שאתה רוצה. למה? כי כבר נעשתה מצוותו. אוקיי? עכשיו, שם באמת איסור ההנאה כתוב במפורש בתורה והחובה להקריב גם היא כתובה במפורש בתורה. בנשרפים, זה פשוט סוג שלומדים חכמים על סוגים שונים של איסור הנאה שצריך לשרוף אותם, אבל לא שיש מצוות עשה לשרוף. ולכן אני חושב שהתוספות קורא לזה "כאילו נעשתה מצוותו", כי זה לא מצווה שכתובה במפורש בתורה, אבל כן, הלכתית צריך לעשות את זה.
[Speaker B] אבל למה להבדיל בין נשרפים לנקברים ולא בין מי שנעשתה מצוותו לבין מי שלא נעשתה מצוותו?
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מדברים על ההקשר של איסורי הנאה. איסורי הנאה מחולקים לנשרפים ונקברים. אז אם שרפתי את הנשרפים, התקיימה מצוותם. אם שרפתי את הנקברים, לא קיימתי בזה שום מצווה. אין מצווה לשרוף אותם. ולכן האפר של הנקברים הוא אסור, והאפר של הנשרפים מותר. אבל זה רק הדין הבסיסי. מזה יוצא עכשיו את הדין שנוגע אלינו, והוא, שבגלל זה אסור לשרוף את הנקברים. למה? כי אם תשרוף את הנקברים, אתה תבוא ליהנות מהאפר, תחשוב שזה כבר אפר וזה מותר והכל בסדר, בעוד שהאפר אסור בהנאה. אז לכן אומרים חכמים, למרות שלכאורה לשרוף את הנקברים זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, הרבה יותר טוב מאשר לקבור אותם, אבל זה סייג שעשו חכמים, כיוון שאתה תבוא ליהנות מהאפר, אז חכמים אומרים אל תשרוף את הנקברים. כדי לא להסתבך עם האפר, תקבור אותם וזה הכל. הנשרפים אין בעיה כי אם שרפת אותם, האפר מותר, אז אין לי בעיה שתשרוף אותם. גם אם תיהנה מהאפר זה מותר. בסדר? זה הדין. עכשיו, אני עובר למשנה שם בתמורה ל"ג עמוד ב', ושאלתי אתכם, תסתכלו במשנה, איפה משייכים את החמץ, הוא מהנשרפים או מהנקברים?
[Speaker B] אולי תלוי באיזה שעה הוא נשרף?
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני מדבר נגיד לצורך ה…
[Speaker F] המשנה בפשט זה בנשרפים, צריך לשרוף.
[Speaker B] האפר הזה הוא מותר, אז הוא מהנשרפים.
[הרב מיכאל אברהם] במשנה, בקריאת המשנה, מה כתוב שם?
[Speaker H] אבל לפי הרמב"ם הוא מהנקברים.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, נגיע לרמב"ם. חמץ בפסח יישרף כתוב. קודם כל נראה, קודם כל נראה. קודם כל את המשנה. לרמב"ם נגיע עוד מעט. המשנה אומרת…
[Speaker J] לא, אבל כבר רבי יהודה וחכמים, והמשנה לפי רבי יהודה כנראה.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, בדיוק, לכן אני אומר בוא נקרא את המשנה. המשנה אומרת אלו הן הנקברים. כן, הדגשתי את המשנה. קודשים וכולי וכולי וכולי, וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה וכולי. ואלו הן הנשרפים, אני קורא עכשיו מפה: ואלו הן הנשרפים, חמץ בפסח יישרף.
[Speaker B] אבל כתוב פה "בפסח", לא…
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר על חמץ בזמן האיסור. אני מדבר על חמץ בזמן האיסור. לא נכנסתי פה לפרטים של לפני זמן האיסור, אחרי זמן האיסור.
[Speaker B] לא, אבל האות ב' שזה "בפסח", זה סימן שזה בזמן שכבר היה אסור.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני מדבר על חמץ כזה. חמץ של לפני פסח לא יכול להיות מהנשרפים, אין חובה לשרוף אותו.
[Speaker F] גם אחרי השעה שישית, מהרגע שכבר אסור חמץ, גם אם זה לפני פסח, זה כבר נחשב שזה איסור.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ברור. זה זמן האיסור.
[Speaker F] וזה כלול בחמץ בפסח, זאת אומרת הזמן הזה שהוא
[הרב מיכאל אברהם] עוד לא לפני השעה שישית.
[Speaker F] לא לפני, אחרי.
[הרב מיכאל אברהם] לפני שעה שישית מה הבעיה? את יכולה גם לאכול אותו, הוא לא מהנשרפים. נכון. אז החמץ בפסח יישרף. אז לכאורה החמץ הוא מהנשרפים, נכון? בגמרא שם בל"ד כותבת, ואלו הן הנשרפים זה ציטוט מהמשנה. אמר מר: חמץ בפסח יישרף. סתם לן תנא כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שרפה. זאת אומרת הגמרא מסבירה שהמשנה שאומרת שחמץ הוא מהנשרפים הולכת בשיטת רבי יהודה. רבי יהודה שראינו בפסחים, נכון זוכרות? שרבי יהודה אומר שצריך לשרוף ורבנן אומרים אף מפרר וזורה לרוח או זורק לים. אז אומרת הגמרא פה שהמשנה במסכת תמורה הולכת בשיטת רבי יהודה ממסכת פסחים. כי למה? כי רק לפי רבי יהודה החמץ הוא מהנשרפים, לפי רבנן החמץ הוא לא מהנשרפים, נכון? אז לכן המשנה פה שאומרת שחמץ הוא מהנשרפים כנראה הולכת בשיטת רבי יהודה. לפי חכמים לא בהכרח מהנשרפים, אפשר גם לשרוף אבל זה לא הכרח לשרוף, אבל זה מה שנקרא נקברים.
[Speaker F] זה מסתדר עם רבי יהודה יותר טוב.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שנקרא נקברים. נקברים פירושו תעשה מה שאתה רוצה.
[Speaker H] לא, לא כל כך.
[הרב מיכאל אברהם] לא צריך לשרוף.
[Speaker H] לא, אבל אם הם היו נקברים לפי חז"ל אז אי אפשר היה לשרוף.
[הרב מיכאל אברהם] הו, זה כבר הדין דרבנן שאסור לשרוף וזה הסיבוך הבא שנגיע אליו. אבל מעיקר הדין, מדין תורה, הנקברים תעשה איתם מה שאתה רוצה. השאלה היא למה לא נאמר פה הדין דרבנן הזה שאסור לשרוף אם זה מהנקברים? תכף נגיע לזה.
[Speaker B] אבל לפי המשנה בפסחים, כן, הרי מדברים על השעה שבדיוק לפני שהאיסור נכנס, שאז רבי יהודה אומר שצריך לשרוף.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. זה מחלוקת רש"י ורבנו תם, אני לא נכנס לזה עכשיו, אבל באופן הפשוט מדובר אחרי, או גם אחרי או אחרי. טוב, בכל אופן אני לא רוצה להיכנס ללפני זמן האיסור ואחרי זמן האיסור כי זה סיבוך מההפטרה. התשביתו של לפני זמן האיסור והתשביתו שאחרי זמן האיסור. אז כרגע אני לא נכנס לנקודה הזאת. בואו נראה עכשיו, נסכם רגע מה עולה מהתמונה שראינו עד כאן. בעצם לאור הגמרא בתמורה והמשנה במסכת פסחים וכל הכללים שראינו פה, יוצא כך, שלפי רבי יהודה חמץ הוא מהנשרפים. לפי רבנן חמץ הוא מן הנקברים. ועכשיו בואו נראה את ההשלכות. לפי רבי יהודה צריך לשרוף את החמץ ואסור לעשות איתו שום דבר אחר, לא קבורה, לא פירור לים, שום דבר, נכון? חייבים לשרוף אותו. מה דין האפר?
[Speaker B] מותר. לא, אבל אם הוא שרף אותו אחרי זמן האיסור אז אסור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מותר.
[Speaker F] מותר, מותר, אבל אם זה נשרף לפי הרמב"ם אם זה נשרף לפני השעה השישית, אחרי זה כבר…
[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, רגע, רגע, לא, תעשו את החשבון איתי. אל תנצלו ידע אחר שיש לכם. לפי רבי יהודה חמץ הוא מהנשרפים, נכון?
[Speaker E] ואפרן מותר. אפרן מותר, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] ומה שנשרפים צריך לשרוף אותו ואסור לעשות איתו משהו אחר, נכון. דבר נוסף, אם הוא מהנשרפים ושרפתי אותו, האפר מותר בהנאה. אוקיי? זה מה שיוצא בחשבון. עוד מעט נראה אם זה מתאים או לא מתאים, אבל זה מה שיוצא בחשבון. לפי רבנן, לפי רבנן חמץ הוא מהנקברים, נכון? ואז מה זה אומר? אסור לשרוף אותו. אפרן אסור, אפרן אסור. חייבים לקבור, אסור לשרוף אותו, נכון? ואם עברת ושרפת, למרות שאסור, האפר אסור בהנאה. אוקיי? נמשיך את החשבון. הרמב"ם ראינו שפוסק כמו חכמים,
[Speaker B] זאת אומרת שחמץ הוא מהנקברים.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר? שבבאופן עקרוני אסור לשרוף חמץ כי הוא מהנקברים ואפרו צריך להיות אסור, נכון? עכשיו מה הרמב"ם כותב בפועל? ראינו אותו למעלה. אפרו באמת אסור, נכון? הוא אומר אסור לבשל בו…
[Speaker B] נכון?
[הרב מיכאל אברהם] אבל אם שרפו, אני מסמן, אתן רואות? אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יאפה בו וכולי. זאת אומרת האפר אסור בהנאה, זה דווקא מתאים. מה שלא מתאים זה מה שהוא כותב בתחילת ההלכה: כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורק לים. למה שורפו? אסור לשרוף! זה מהנקברים.
[Speaker H] אבל השאלה הזאת היא על חכמים, גם חכמים עצמם אמרו שמותר לשרוף, וזה לא הרמב"ם.
[Speaker F] חכמים לא אמרו ש… במשנה לפחות לא אמרו שאסור לשרוף, אלא שאפשר לשרוף וגם שאר הדברים אפשר לעשות. אז לפי זה אין סתירה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש סתירה. הרמב"ם, אבל הקושיה כפי שסיוון אמרה, הקושיה נכונה כבר בגמרא, היא לא על הרמב"ם, אבל יש סתירה. כי חכמים אומרים שזה מן הנקברים, לא מהנשרפים. אז אני מבין, אז לכאורה מה היה צריך להיות? שאסור לשרוף אותו. אבל חכמים אומרים מותר לשרוף, רק לא חייבים, אתה יכול לעשות גם משהו אחר. למה? אם חמץ הוא מן הנקברים, אז אסור לשרוף.
[Speaker F] והשאלה על הרמב"ם היא, אם חמץ הוא מן הנקברים, אז מותר לשרוף, רק שעדיין האפר יהיה אסור בהנאה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, אסור לשרוף! אסור לשרוף בגלל החשש מדרבנן, בגלל החשש שאם תשרוף.
[Speaker F] זה איסור נוסף, אבל זה לא מעצם העניין.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל עדיין אסור לשרוף, כיוון שיש חשש.
[Speaker J] לא מתיישב עם תמורה, בקיצור. מה שומע? סוגיית תמורה זה לא מתיישב. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] זה הרמב"ם עצמו שמביא את חכמים, ונכון שזה מתיישב עם לשונם גם במשנה, שגם שורף או פורר וזורה לרוח, שיעשה מה שהוא רוצה, הוא מתאים לדברי חכמים. אבל אם באמת כך, אז סליחה, אם באמת כך, אז המסקנה המתבקשת היא שהאפר צריך להיות מותר בהנאה. למה? כי הרי אם אפשר לשרוף את החמץ, אז גם האפר צריך להיות מותר בהנאה. כל הבעיה של האפר זה בגלל זה הרי אסור לשרוף, אז ממה נפשך? אתה לא יכול לפסוק שמותר לשרוף ולאסור את האפר. אם האפר אסור, אז היה צריך להיות אסור לשרוף. אם מותר לשרוף, אז האפר צריך להיות מותר. הקושיה הזאת היא כבר רק על הרמב"ם, לא על המשנה. על המשנה עצמה קשה על דעת חכמים במשנה, זה למה בכלל הם מתירים לשרוף. על הרמב"ם יש שאלה איך מתיישבת האמירה שמותר לשרוף עם האמירה שהאפר אסור. בסדר? עכשיו אני חוזר.
[Speaker J] לא, אז זה בביאור אם אתה הולך כמו חכמים שבאמת חוששים מאלו שצריך לקבור, שאפר אם שרפת אפר אסור, אז פה אולי הם לא חוששים משריפה, אבל עדיין אפר צריך להיות אפר צריך להיות אסור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז למה אפר צריך להיות אסור? האפר אם האפר אסור, אז צריך לאסור שריפה. ממה נפשך?
[Speaker J] אולי לא באופן טוטאלי, אלא במקום הזה הם לא אסרו.
[הרב מיכאל אברהם] למה? מה השאלה למה? הרי בפירוש אסור לשרוף אותו. זה הכלל, והוא נאמר גם על חמץ במשנה בתמורה. אז אני עובר לטור עכשיו. הטור, רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה. ורש"י פוסק כוותיה, כמותו, וכן בספר המצוות, והגאונים פסקו כחכמים, דאמרי מפורר וזורה לרוח או מטיל לים. שימו לב, אתן שמות לב להבדל? איך הוא מציג את דעת חכמים? כחכמים דאמרי…
[Speaker D] חסר פה… חסר
[הרב מיכאל אברהם] פה המילה אף. כי חכמים דאמרי אף מפורר וזורה לרוח או מטיל לים. אין אף. למה אין אף?
[Speaker F] כי לפי ההבנה של הטור, חכמים לא מוסיפים עוד אפשרויות לרבי יהודה, הם ממש חולקים והם חושבים שיש הבדל עצום בין
[הרב מיכאל אברהם] הדברים וזה מאוד הגיוני, מאוד הגיוני. למה? בדיוק בגלל מה שהקשינו קודם. כי הרי אם חכמים אומרים שזה מן הנקברים, אז אסור לשרוף. אז חכמים לא יכולים להגיד לרבי יהודה אף מפורר וזורה לרוח, כי השריפה היא לא אופציה מבחינתם, זה רק מפורר וזורה לרוח.
[Speaker F] שאלה אקדמית, האם אנחנו יודעים שהגרסה במשנה שיש לה אף והגרסה שעמדה מול הטור זו אותה גרסה? אולי באמת יש הבדלי גרסאות והמילה אף נוספה או שהורדה, אולי לפי ההבנה הזאת היא נוספה בטעות, אני לא יודעת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אולי, זה ברור.
[Speaker F] הטור גורס במשנה אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא אולי. לא, בטעות של גרסאות אני מתכוונת. הטור גורס בלי אף. אוקיי.
[Speaker J] אם זה אומר שהייתה לו גרסה אחרת, או שהוא חשב שחלה טעות…
[הרב מיכאל אברהם] או שהייתה גרסה אחרת או שהוא תיקן את הגרסה, אבל תכלס זאת הגרסה שלו במשנה. לעומת הגרסה של הרמב"ם שמדברת על אף, נכון? הרמב"ם הביא שורף אף מפורר וזורה לרוח. אוקיי? זה מחלוקת ראשונים. יש ראשונים שגורסים עם האף, יש ראשונים שגורסים בלי האף. יש ראשונים שגורסים בלי האף. בסדר? אחרי זה נכנסים בשעת ביעורו ואחרי שעת ביעורו, נעזוב את זה כרגע. אני עובר לפסקה האחרונה בטור. אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו, זה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. לרבי יהודה שהוא בשריפה, מותר, דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר. ולרבנן אסור, דכל הנקברין אפרן אסור. מה קורה פה? ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת, לרבי יהודה שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורים וכולי. אבל אם כבו מותרים, ולרבנן שאפרו אסור, אסורים בכל עניין. אוקיי? אז מה הוא אומר? הוא ממשיך באופן עקבי עם שיטתו, נכון? רבנן אומרים שזה מהנקברים, לכן אסור לשרוף, הוא לא גורס אף. ומה דין האפר לפי רבנן? אסור, נכון? לפי רבי יהודה האפר מותר כי זה מהנשרפים, ולפי רבנן האפר אסור כי זה מהנקברים. אז הוא עקבי לחלוטין. הטור ממש מתאים לגמרי לסוגיה בתמורה, המחיר הוא שהוא מתקן את הנוסחה והוא מוחק את המילה אף. ועכשיו הכל בסדר, נכון?
[Speaker B] הטור חושב שלפי רבי יהודה אם הוא שרף אותו כבר בשעת איסור מותר להשתמש באפר?
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.
[Speaker B] הטור חושב שאם הוא שרף אותו כבר כשהייתה שעת איסור חמץ אז מותר להשתמש באפר? כן. אבל כשנכנס הפסח זה היה עדיין חמץ.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ועכשיו זה אפר, לא חמץ. כיוון שלפי רבי יהודה מצווה לשרוף אותו, קיימתי את המצווה, אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו, עשיתי את המצווה, שרפתי, גמרנו. עכשיו מותר ליהנות מהאפר. לפי רבנן שזה מהנקברים, אז שריפה א' אסור לעשות ובוודאי זה לא התקיימה מצוותו ולכן האפר אמור להיות אסור. אז הטור מסודר לגמרי, נכון? כל עוד אנחנו מוחקים את המילה אף, הכל בסדר. הגמרא בתמורה עם המשנה בפסחים, דין האפר, הכל מסודר. עכשיו הוא אומר הטור, והרמב"ם, משפט אחרון בטור, והרמב"ם ז"ל כתב סתם: ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין. והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים, כי למעלה הטור הביא שיש כאלה שפוסקים כרבי יהודה ויש כאלה שפוסקים כחכמים. נכון, זה הפסקה הראשונה שקראנו בטור. אז אומר הטור, הרמב"ם שהוא מאלה שפוסקים כמו חכמים אז מובן מאליו שהוא אומר שהאפר אסור ולכן זה בסדר. מי שיפסוק כרבי יהודה יפסוק שהאפר מותר. רק דבר אחד הוא לא מסביר הטור בשיטת הרמב"ם. למה הרמב"ם אומר שמותר לשרוף? הרי הרמב"ם גורס את המילה אף, הטור לא גורס את המילה אף. אז הטור מסביר את הדין של הרמב"ם שהאפר אסור שזה בסדר גמור, זה עקבי עם זה שהוא פסק כחכמים. אבל עדיין יש את השאלה למה מותר לשרוף והרמב"ם כותב במפורש שמותר לשרוף. נעבור למגן אברהם. תראו את המגן אברהם. בגמרא דידן גרסינן וחכמים אומרים אף מפרר, וודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דייו. כך אומר הב"ח, בסדר? כך אומרים כמה אחרונים, זאת אומרת הם גורסים את המילה אף כמו מי? כמו הרמב"ם, נכון? אבל גרסת הרי"ף והרא"ש וחכמים אומרים מפרר, בלי אף, לא אף מפרר אלא חכמים אומרים מפרר וכולי. משמע דווקא מפרר. וכן משמע בטור כמו שאמרתי קודם שכתב דלרבנן הווה ליה מהנקברים שאפרם אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברים לא ישרפו דגזרינן שמא יבוא ליהנות מאפרן. לכן בטור באמת הוא לא גורס את המילה אף. אגב, לא צריך ראיות מהטור, כשקוראים את הטור כתוב שם שזה בלי הגרסה אף. נכון שגם הדין מתאים אבל הוא לא צריך ראיות עקיפות, הטור עצמו כשהוא מביא את זה הוא מביא את זה בלי המילה אף. עכשיו הוא שואל שאלה: ותימה על הרמב"ם, הטור מסודר לגמרי, הטור הכל מצוין. הבעיה שלי היא עם הרמב"ם. ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפילו הכי פסק שמותר לשורפו. מה שאני שאלתי קודם, הוא זכה לכוון ברוח קודשו לשאלה ששאלתי קודם. אוקיי? ובסוף הלכות פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברים לא ישרפו, שאף על פי שהוא מחמיר בשריפתם הרי הקל באפרן, כל מה שדיברנו קודם. אוקיי? אז הוא שואל את השאלה הזאת ואחרי זה הוא עונה איזה תירוץ שלו, לא ניכנס אליו, תירוץ דחוק. אז באמת הקושיה. הטור מסודר לחלוטין לכאורה. מסודר לחלוטין. נכון? הטור בעצם הולך לגמרי עקבי, הוא לא גורס את המילה אף, הוא פוסק כמו חכמים. לפי חכמים אסור לשרוף אלא רק לפורר או לקבור, לא משנה, והאפר אסור. הכל עקבי. לפי רבי יהודה, מי שפוסק כרבי יהודה, אז כמובן צריך דווקא לשרוף, ואז כמובן האפר גם מותר והכל בסדר הכל מיושר. הבעיה היחידה שלנו זה עם שיטת הרמב"ם. כי שיטת הרמב"ם היא שהוא פוסק כמו חכמים מצד אחד, הוא גורס את המילה אף, לא כמו הטור שלא גורס, הוא כן גורס את המילה אף, וזה אומר שלפי חכמים מותר לשרוף. איך זה יכול להיות שמותר לשרוף, הרי חמץ הוא מן הנקברים? ואם כבר מותר לשרוף, אז תסביר לי הרמב"ם למה אתה אומר שהאפר אסור.
[Speaker J] במאמר מוסגר אני רק אומר שוהשולחן ערוך פוסק כמו הטור? מה? שולחן ערוך פוסק כמו הטור?
[הרב מיכאל אברהם] כמו הרמב"ם נדמה לי. אה.
[Speaker F] זה לא כל העניין של הרמב"ם של השעה השישית בעצם החלוקה הזאת שהוא עושה שבעצם מנסה לסדר את הכביכול סתירה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא מיישב את הסתירה הזאת. אני מדבר אחרי השעה השישית כרגע. שהחמץ כבר אסור.
[Speaker F] לפני השעה השישית,
[הרב מיכאל אברהם] בוא לא ניכנס לפני השעה השישית, לפני השעה השישית בפשטות להגיד שחייבים לשרוף זה מאוד מוזר, כי אני יכול גם לאכול. כל עוד אני נמצא בשלב שמותר לי, תעשה עם החמץ מה שאתה רוצה. אתה צריך לדאוג למה יקרה מהשעה השישית והלאה. לכן הדיון הפשוט הוא אחרי השעה השישית. עזבו כרגע את ההסתבכות עם לפני השעה השישית. אך במאמר מוסגר אני אומר, אם תסתכלו רגע ברמב"ם למעלה, הרמב"ם למעלה לא מדבר בכלל על האפר, אני מזכיר לכם. על מה הוא מדבר? גחלים. בדיוק. אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכירה ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה ובישל, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה, וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנעשה איסור הנאה. יש כמה אחרונים שרוצים לטעון ששיטת הרמב"ם היא שהאפר מותר בהנאה, וזה מתיישב היטב עם מה שהוא אומר שמותר לשרוף. ומה שהרמב"ם כותב פה זה על הפחמים, לא על האפר. פחמים זה שלב קודם, שעוד יש צורת החמץ, הוא עוד לא הפך לאבק, לאפר, ואז זה עדיין אסור. זה חידוש בפני עצמו, אבל כשזה מגיע להיות אפר, זה כבר מותר לגמרי. כמובן שלפי השיטה הזאת עולה השאלה הראשונה שלנו. אם לפי חכמים זה מן הנקברים, אז למה מותר לשרוף? אוקיי? אבל מכל פנים יש שיטה כזאת, אבני מילואים ומקור חיים ועוד ועוד אחרונים שרוצים לטעון את הטענה הזאת. עכשיו אני רוצה להבין, להסביר עוד משהו. למעשה נחזור חזרה להקדמה שנתתי וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ' ליין. ההקדמה שנתתי אמרה שיש מצוות עשה של תשביתו בחמץ. הדבר הזה לא קיים בשום איסור הנאה אחר. זה הכאילו שרות שאלה קודם, או נחמה, לא זוכר, ששאלה קודם למה אמרו הכאילו התוספות. עניתי כי באיסורי הנאה רגילים מה שאנחנו שורפים אותם זה לא כי התורה מצווה לשרוף. חכמים למדו שצריך לשרוף, צריך לחלות אותם. בחמץ בפסח זה מצוות עשה מנויה, תשביתו שאור מבתיכם. אוקיי? מה זה אומר? זה אומר שבעצם הרמב"ם אומר כך: לפי האבני מילואים והמקור חיים אפשר ליישב את הרמב"ם לגמרי. מה זאת אומרת? הרמב"ם בעצם אומר שבחמץ בפסח הוא איסור הנאה חריג מכל שאר איסורי הנאה. ולמה? בגלל שבחמץ בפסח יש מצוות עשה להשבית אותו. ואם יש מצוות עשה להשבית אותו, אתה לא יכול סתם לקבור אותו, הרי אתה צריך לחסל אותו. תשביתו שאור מבתיכם. אז איך אתה עושה את זה? או שורף או מפורר וזורה לרוח. אבל כשאתה שורף או מפורר וזורה לרוח, זה אתה מקיים את מצוות עשה של תשביתו. אז לכן אין שאלה למה מותר לשרוף, ודאי שמותר לשרוף. למה? כי התורה מצווה עלי לחסל את החמץ. זה לא כמו בשאר איסורי הנאה שהם מן הנקברים, ששם אין לי בכלל עניין לחסל אותם, אני רק צריך לדאוג לזה שהם לא יגיעו למצב שאני אהנה מהם, זהו. אך בחמץ יש מצוות עשה להשבית. אז מצוות עשה להשבית בכל צורה שאתה רוצה, שרפה, פירור לרוח, כמו שאמרנו קודם בדעת חכמים. ואם זה ככה, אז מה צריך להיות דין האפר? מה אתם אומרות?
[Speaker H] לפי התוספות מותר.
[הרב מיכאל אברהם] אסור. מותר. מותר, נתקיימה המצווה. אם אני שרפתי את החמץ קיימתי את המצווה, מצוות תשביתו, ברור. הרי כל הדרכים האלה זה דרכים שבהם אני מקיים את מצוות תשביתו, נכון? נו אז קיימתי את המצווה, ממילא האפר מותר, כי אין לך דבר שנתקיימה מצוותו ומועלין בו, נכון? מה ההבדל? תבינו, אני רוצה לחדד לכם את ההבדל, כי זאת הנקודה. ההבדל הוא שהשריפה של איסורי הנאה רגילים זה שריפה כדי שאני לא, שלא יהיו ברשותי ואני אהנה מהם. השריפה בחמץ זה קיום של מצוות עשה תשביתו, זה לא חלק מאיסור הנאה. יש מצווה מפורשת מיוחדת להשבית את החמץ. אוקיי? זה שונה מכל איסורי הנאה אחרים. במצב כזה זה לא מהנקברים ולא מהנשרפים וזה לא קשור בכלל לסוגיית הנשרפים והנקברים. פה יש מצוות עשה מיוחדת לחסל את החמץ. איך לחסל? לפי רבי יהודה רק בשריפה, הוא לומד את זה מנותר, לא משנה, ולפי חכמים בכל דרך שתמצא לנכון, אבל אתה מחסל את החמץ בכל דרך. מה שהתחדש פה, תבינו, שבניגוד למה שאמרתי עד עכשיו, שלשיטת חכמים מה שחולקים על רבי יהודה זה שמצוות תשביתו היא מצוות תוצאה, תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ, החידוש עכשיו הוא לא, גם חכמים מסכימים מה שסיון אמרה קודם, שגם חכמים מסכימים שיש מצווה אקטיבית לעשות פעולת השבתה על החמץ. הם רק טוענים שהאופן לעשות את זה זה לא רק בשריפה אלא בכל דרך שתמצא לנכון. מה ההשלכה של זה? שברור שמותר לשרוף, כי הרי השריפה זה אחד האופנים, אולי אפילו המהודר ביותר לקיים את פעולת ההשבתה. ממילא, אם מותר לשרוף, לא רק מותר לשרוף אלא חייבים לשרוף, אז גם האפר מה יהיה? מותר, נכון? כי נתקיימה מצוותו. למה הרמב"ם כותב שאסור? כי הוא מדבר על פחמים, לא על האפר. זה מה שאומרים האחרונים האלה ובאמת האפר יהיה מותר. ואז יוצא כך, יוצא שלפי הרמב"ם בניגוד לטור ושניהם בדעת חכמים אני אומר, הטור לפי דעת חכמים איך הוא מסווג את איסור חמץ? שזה מהנקברים. לכן לשיטתו לפי חכמים אסור לשרוף את החמץ, נכון? והאפר צריך להיות אסור, נכון? אז חמץ, אז מה זה מצוות תשביתו לפי הטור? תדאג לזה שלא יהיה לך חמץ, נכון? הוא למד את חכמים כמו שלמדנו אותם בהתחלה, שהם חולקים עם רבי יהודה אין מצווה לעשות פעולה אקטיבית של השבתה, אתה צריך לדאוג שלא יהיה לך חמץ, נכון? אז אם כך חמץ הוא ממש מהנקברים, אין מצווה להשבית אותו, צריך לדאוג שלא יהיה לך. אז הכפילות עם הלאו היא כפילות מהסוג הראשון, זה לאו ועשה עם אותו תוכן, כך למד הטור. הרמב"ם למד לא כך. הרמב"ם טוען שמצוות העשה של תשביתו היא מצווה על עשיית פעולה אקטיבית של השבתה. אם זה כך זה בכלל לא שייך לפרשת הנקברים והנשרפים, טועה הטור כשהוא קושר את הרמב"ם לפרשה הזאת, לא צודק הטור, לא נכון. הרמב"ם שהוא פוסק כחכמים זה לא שהוא אומר שזה מהנקברים, טעות. הוא טוען שזה לא קשור לסוגיית נקברים ונשרפים בכלל, כיוון שפה הפעולה שאותה אני עושה זה לא טיפול באיסורי הנאה, הפעולה שאותה אני עושה זה קיום מצוות עשה של תשביתו, שאת זה אין בשום איסור הנאה אחר, מצווה להשבית אותו. אוקיי? וכיוון שכך פה ברור שמותר גורסים אף, זה מה שהרמב"ם הרי גורס, הוא גורס אף, אז אתה גם שורף וגם מפורר זורה לרוח מטיל לים בכל אופן שאתה רק רוצה, כל עוד אתה עושה פעולה של השבתה. ולכן כששרפת קיימת את המצווה של תשביתו, נתקיימה מצוותו, אז לא רק שמותר לשרוף אלא גם האפר מותר. אז מה הרמב"ם אומר שאסור? רק הפחמים, לא האפר. בניגוד למה שהטור למד ברמב"ם, הטור למד ברמב"ם שהאפר אסור. לא נכון, האפר מותר הפחמים אסורים. מה ההיגיון?
[Speaker B] כל זמן שיש פחמים זה עדיין לא השבתה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כנראה, זה חידוש אחר, לא ניכנס לזה כאן אבל כן זה מה שהרמב"ם.
[Speaker F] אבל למה זה? כי הפחמים זה שלב קודם לאפר, שזה עוד לא הגיע לאפר?
[הרב מיכאל אברהם] אפר זה אבק, פחמים זה הלחם הוא מפוחם אבל זה עדיין יש צורה של לחם, זה עוד לא הושמד, אז אי אפשר להגיד שזה כבר לא החמץ, זה כבר עצם אחר, אוקיי? זה עדיין החמץ רק הוא נורא שרוף. אפר זה כבר לא לחם זה סתם, זה אבק, זה משהו אחר.
[Speaker F] האם לפי זה זה אומר שלפי הרמב"ם נגיד שאנחנו.
[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני, אם היית עושה את הביעור על ידי שריפה, את לגמרי צודקת. צריך להגיע למצב שזה אפר. ולכן הרמב"ם אומר שגם כשאתה מפורר לרוח או זורק לים, תפורר קודם. לא מספיק לזרוק לים. למה? כי אתה צריך לכלות את החמץ. אוקיי? אלא מאי? אנחנו הרי מבטלים את החמץ, וככה אנחנו בין כה וכה עושים את פעולת ההשבתה, וכל השריפה זה רק איזה שהוא הידור דרבנן, ולכן זה כן בסדר. גם אם נשאר פחמים זה בסדר, כי ביטלת, אז את ההשבתה עשית כבר, וזה שאני לא אבוא לאכול, אם זה פחמים אני לא אבוא לאכול את זה, אז אין בעיה.
[Speaker F] ולרמב"ם לא אומר רק שאסור ליהנות מה… להשתמש אחר כך בפחמים? הוא אומר שאסור שיישאר פחמים? לא ראיתי שהוא הדגיש את זה שאסור ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אסור להשתמש. למה? כי אני שואל למה אסור להשתמש בפחמים? אסור להשתמש בפחמים בגלל שזה לא נקרא השבתה. אז אם זה לא נקרא השבתה, אז ברור שגם אסור להשאיר פחמים. בסדר? זה פשוט יוצא מדבריו. זה לא שהוא כותב.
[Speaker H] אפשר שאלה הלכתית? אם הרמב"ם אומר שמצוות תשביתו היא לבער או לפורר או לזרות לים וכולי, אז מאיפה הגיע הרעיון של הביטול בפה? איך אני מקיים תשביתו בביטול בפה?
[הרב מיכאל אברהם] ההנחה היא שאם אתה מבטל את החמץ זו גם פעולת השבתה. זו עוד אחת מהפעולות שאפשר לעשות.
[Speaker H] וזה מופיע ברמב"ם? אני ראיתי שם שהוא אומר שלושה דברים.
[הרב מיכאל אברהם] לא רק ברמב"ם, זה מופיע בגמרא. נפסק על ידי כל… יבטלו בליבו ודיו. זה מוסכם על כולם.
[Speaker H] אז איך הוא לא מזכיר את זה באותו הקשר? הביטול לא…
[הרב מיכאל אברהם] כי הנקודה היא כי לפני זמן ביעורו אתה יכול לבטל. אחרי שהוא כבר אסור אי אפשר לבטל. אתה מבטל לפני. אם הגיע זמן האיסור, אז זה או מפורר וזורה לרוח או שורף, אין דרך אחרת. אי אפשר לבטל את החמץ אחרי שהוא כבר לא שלך. אתה יכול לבטל חמץ שהוא שלך. אתה לא יכול לבטל חמץ שהוא לא שלך.
[Speaker F] ולפי זה עדיין נשאלת השאלה, אם ביטלת את החמץ נגיד לפני הזמן, איך אני יכולה לשרוף אותו? מה המשמעות של לשרוף אותו בכלל? בשביל מה? מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, רק כדי שלא תבואי לאכול אותו.
[Speaker F] אז כאילו בל יראה ובל ימצא אני כבר לא שם, זאת אומרת את האופציה הזאתי אני לא אעבור על זה, אבל עדיין יכול להיות שאני אוכל חמץ של מישהו אחר כביכול.
[הרב מיכאל אברהם] חשש דרבנן. לא, משלך אפילו.
[Speaker F] למה? אבל ביטלתי אותו.
[הרב מיכאל אברהם] ביטלת, אבל הוא אצלך. ביטלת, אבל הוא מבוטל אצלך, ואת יכולה לבוא לאכול אותו. לכן אומרים לך תשרפי אותו.
[Speaker F] נכון, אז זה אומר שאני יכולה לעבור על אכילה ולא על בל יראה ובל ימצא ברגע שביטלתי אותו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. לא רק זה, גם את תשביתו קיימת. לא רק של בל יראה ובל ימצא, גם את תשביתו קיימת. אבל אנחנו מדברים כאן במצב לא ביטלתי לפני הפסח. אין, לא ביטלתי, פשוט ניקיתי את הבית, אין לי חמץ בבית. פתאום בשעה שישית אני מגלה חמץ. אז לא ביטלתי, היום כבר כולם מבטלים ליתר ביטחון וכל הבעיות האלה הן בעיות הופכות להיות בעיות תאורטיות. אבל נגיד שמישהו לא ביטל, אז מוטלת עליו עדיין חובת תשביתו, נכון? הוא גילה חמץ. הוא צריך להשבית את החמץ. איך עושים את זה? לפי הרמב"ם או שריפה או פירור לרוח או זרייה לים. אוקיי? ואז כמובן היה צריך באמת לשרוף עד שאפילו פחמים לא יישארו, אלא רק אפר. כי אם אין את הביטול בהתחלה, אז זו הדרך להשבית.
[Speaker J] עכשיו, שאלה עוד תאורטית לגמרי. אם אני פיררתי לגמרי או אפילו באופן כימי איכשהו נמס החמץ הזה, ואז יכול להיות שלפי הרמב"ם יהיה מותר להנאה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כי זה פשוט לא כדרך הנאתו. ברור שאם את שמה על זה אקונומיקה, זה ביטול גמור. זה השבתה גמורה. עכשיו, רק אני רוצה לסיים כי זה ממש לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי, הוא קטע מתוך רב חיים. אני סימנתי. ונראה בזה דהנה הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על הטור. רבי עקיבא איגר דווקא מתקשה בדעת הטור לא בדעת הרמב"ם. למה? שכתב, הטור כתב, דלרבי יהודה דחמץ מצוותו בשריפה, אפרו מותר, כדין כל הנשרפין דאפרם מותר. ולרבנן דהשבתתו בכל דבר, אפרו אסור כדין הנקברין. ראינו, נכון? זה הטור. והקשה על זה הגאון רבי עקיבא איגר, דלפי מה שכתבו התוספות, דלפי מה שכתבו התוספות דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרם אסור הוא משום דנשרפין איכא מצווה בשריפתם ועל כן הוה נעשית מצוותם, ולכן מותר ליהנות מהאפר. מה שאין כן נקברין דליכא שום מצווה בקבורתם. שואל רבי עקיבא איגר, ואם כן בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצווה דתשביתו אם כן הוי צריך להיות לכולי עלמא אפרן מותר. מה זה? הוא לוקח את התירוץ שאמרנו על הרמב"ם והוא אומר זה לא תירוץ. אי אפשר להגיד אחרת. איך הטור בכלל מעז לחלוק על התפיסה הזאת? זאת תפיסה… אנחנו אמרנו שהרמב"ם קשה והטור הוא חלק כמובן מאליו. תירצנו את הרמב"ם. מה התירוץ היה? שיש מצוות תשביתו בחמץ. חמץ לא שייך לפרשה של נקברים ונשרפים כיוון שיש מצווה מפורשת להשבית את החמץ. אז אם אני שורף אותו קיימתי את מצוות ההשבתה והאפר אמור להיות מותר. נכון? זה תירצתי על הרמב"ם. אומר רבי עקיבא איגר זה לא תירוצים. כתוב בתורה תשביתו. מה זה תירוצים של הרמב"ם? יש מצוות עשה להשבית את החמץ. איך הטור יכול להתעלם מדבר כזה? איך הטור יכול להגיד שחמץ הוא מן הנקברים ולכן אם שרפתי אותו אסור לשרוף אותו ואם שרפתי אותו אפרו אסור? הרי יש מצוות עשה של תשביתו. איך מתקיימת מצוות העשה? מה אתן עונות?
[Speaker F] אני לא מבינה למה הוא מתקשה להגיד שמצוות עשה מתקיימת גם כשזורקים אותו לים? מה הבעיה? כאילו זה כאילו מבחינת…
[הרב מיכאל אברהם] ברור שזה מתקיים גם כשזורקים לים אבל גם בשריפה היא מתקיימת.
[Speaker J] אז האפר צריך להיות מותר.
[הרב מיכאל אברהם] כי לטור
[Speaker J] הם תופסים את המצווה באופן אחר. שמה? שיש מצווה רק שלא יהיה לך חמץ ולא מצוות פעולה שאתה צריך לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק כך. חזרנו חזרה לכל המשחק. רבי עקיבא איגר מניח שהמצווה היא מצווה על הפעולה להשבית והוא טוען להנחתו אי אפשר לחלוק על זה, לא יכול להיות שהטור אומר אחרת הרי יש מצוות תשביתו. אבל לאור מה שאמרתי בתחילת השיעור לא צריך להגיע לזה. הטור נשאר שמצוות תשביתו זה תדאג לזה שלא יהיה חמץ או אולי אפילו זה לאו הבא מכלל עשה, אין בכלל מצווה להשבית. רק אם יש לך חמץ ביטלת את העשה של תשביתו. ואז כמובן מצוות החמץ קשורה לפרשת הנקברים והנשרפים ורבי יהודה סובר שזה מהנשרפים רבנן סוברים שזה מהנקברים וכל מה שהטור אומר נכון. יסוד המחלוקת כמו שאמרתי קודם הוא בזה שמצוות תשביתו לפי הטור זה מצווה רק שלא יהיה לך חמץ ולפי הרמב"ם זה מצווה לעשות פעולה אקטיבית של השבתה. ואז כל הקושיות מיושבות הן לפי הטור והן לפי הרמב"ם. ורבי חיים מכניס פה עוד סיבוכים ויש פה עוד סיבוכים על גבי סיבוכים, זאת סוגיה נהדרת מבחינת המורכבות שלה אבל נדמה לי שאנחנו נעצור כאן, אלו עיקרי הדברים. עכשיו אם יש שאלות אני מפסיק את השרינג. אם יש שאלות אז אתן מוזמנות.
[Speaker J] השולחן ערוך אמנם פוסק כמו רמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, כן כן, אמרתי. זהו?
[Speaker E] הרב, אתה תשלח את הסיכום?
[הרב מיכאל אברהם] אני אשלח את הסיכום ואני אשלח גם הקלטה ולינק להקלטה בענן. יש גם הקלטת אודיו וגם לינק להקלטה של הזום בענן.
[Speaker K] רק זה
[הרב מיכאל אברהם] לפעמים לוקח ימים עד שזה מגיע. אבל…
[Speaker K] רק דבר קטן, יש יום הולדת של אליסה היום. אז יום הולדת שמח ומזל טוב לאליסה.
[הרב מיכאל אברהם] מזל טוב אליסה. מזל טוב אליסה. מזל טוב אליסה.
[Speaker K] מזל טוב אליסה.
[Speaker L] מזל טוב. לא ידעתי. מזל טוב אליסה. מזל טוב. מזל טוב. מזל טוב אליסה. עדיין, עדיין.
[Speaker D] אתה רואה מזל אליסה, מזל שזה רק בלועזי.
[Speaker L] הולכים לאכול כיבוד יאללה.
[Speaker I] היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאליסה.
[Speaker D] חג לו שמח וזר לו פורח, היום יום הולדת לאליסה.
[Speaker H] איפה העוגה? איפה
[Speaker I] העוגה?
[הרב מיכאל אברהם] יום שישי נפגשים, מחכים לעוגה.
[Speaker I] מזל טוב, מזל טוב! תודה רבה, מזל טוב.
[Speaker M] אני נכנס לצ'אט עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] אני נכנס לצ'אט עכשיו. מי שרוצה יכולה להישאר. אני אענה מילולית על הצ'אט.
[Speaker M] נקבל סיכום? יש סיכום, כן.
[הרב מיכאל אברהם] הכל יישלח בעזרת השם.
[Speaker M] תודה רבה, ביי, שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] תודה רבה, שבת שלום. אני אענה מילולית לאיריס בצ'אט. שאלה ראשונה, בברכת המזון לא חייבים… טוב, אז הסברתי. הסברתי שציצית וברכת המזון זה מצוות עשה חיובית מותנה. זה לא מצווה קיומית. אם מתקיימות ה… נסיבות אכלתי כדי שביעה או לבשתי בגד של ארבע כנפות, חלה עליי מצוות העשה והיא חלה באופן חיובי. אם לא עשיתי את זה אז ביטלתי את המצווה, לכן זה לא מצווה קיומית כי אפשר לבטל אותה.
[Speaker B] הרב, יש לי שאלה בקשר לחמץ.
[הרב מיכאל אברהם] ההבדל בין עשה ללאו לא מתבטא גם בענישה ובשכר? ודאי שכן. הלאו יש עונש בבית דין. לא בבית דין של מעלה, זה לא העניין שלנו. אבל בבית דין של מטה יש עונש על לאו ואין עונש על עשה, ודאי. מצווה חיובית מותנית היא קיומית? התשובה היא לא, זה מה שהסברתי קודם. מצווה קיומית אי אפשר לבטל, מצווה חיובית מותנית כן אפשר. אם התקיימו הנסיבות ולא עשיתי אותה, ביטלתי אותה. תודה חמוד. הרב?
[Speaker B] כן. יש לי שאלה, זה לא קשור לשיעור אבל זה קשור לחמץ.
[הרב מיכאל אברהם] אז שנייה אחת, אני רק עובר פה על השאלות ובסדר, נשאר רגע ל… את יודעת מה, את רוצה לשאול, תשאלי עכשיו אם את רוצה שאני אשחרר אותך. כן.
[Speaker B] אני עושה סבון טבעי שאני משתמשת בפתיתים של שיבולת שועל, אבל הוא ודאי לא ראוי לאכילה כי זה עם חומצה, עם בסיס מאוד חזק, אבל רואים את הפתיתים של השיבולת שועל. מותר להשתמש בזה בפסח? הצורה שלהם רואים? מה?
[הרב מיכאל אברהם] את הצורה שלהם רואים? הם לא ראויים למאכל? אי אפשר להוציא פתית כזה ולאכול אותו?
[Speaker B] לא לא, אי אפשר. וגם לא ירצו לאכול את זה בגלל שהכול פגום שם בגלל החומרים החזקים
[הרב מיכאל אברהם] שמה, שגם נכנסים לתוך הפתיתים האלה? כן. אז מן הדין אין בזה איסור, אני חושב שאין בזה איסור.
[Speaker B] טוב, תודה. אוקיי, שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] ארבע, הבדל בין מצב שאין לי חמץ לעומת שאני בפועל אסלק את החמץ חפצא וגברא זה עניתי, מה שעידית שאלה בשמך בשיעור. אם אישה לובשת בגד שיש בו שלוש כנפות, האם היא לא תבטל עשה? בגד של שלוש כנפות אף אחד לא מבטל עשה כי זה לא חייב בציצית. בגד של ארבע כנפות אם אישה תלבש היא לא חייבת בציצית כי זאת מצוות עשה שהזמן גרמה, אז היא לא מבטלת את העשה. שש, האם יש איזשהו קשר בין מצוות הביעור שמטרתה לסלק לבין הפועל מאותו שורש לבער? ברור. לבער זה מבער את הדבר, כאשר יבער הגלל עד תומו, הגמרא בבבא קמא. כל דבר שאסור באכילה… לכן רבי יהודה דיבר על שריפה זה עניין אחר, כי הביעור זה לא לשון התורה. אז זה לא הסבר למה רבי יהודה דיבר על שריפה. אם בתורה היה כתוב ביעור, הייתי יכולה להגיד שרבי יהודה למד מכאן שצריך לשרוף כי התורה אמרה לבער. אבל התורה לא מדברת על לבער, התורה מדברת על להשבית, אז לכן זה לא קשור לרבי יהודה. שבע, כל דבר שאסור בהנאה אחרי מותר ליהנות ממנו שנעשתה מצוותו? יש עוד דוגמאות לכלל הזה? אז הבאתי, למשל קודשים, אחרי שנזרק הדם ונעשתה מצוותו יורד איסור ההנאה. אולי מבחינת הרמב"ם כל שיטתו לחכמים שזה תופס את השריפה ולכן מאפשר גם לשרוף? אוקיי, שאלה שמונה זה מה שאמרתי בסוף השיעור, זה נכון. זה תפיסת הרמב"ם וכך אני הסברתי אותו בסופו של דבר. אוקיי, אז כמדומני שזהו. עוד משהו?
[Speaker F] תודה רבה שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, להתראות שבת שלום.
[Speaker N] תודה, להתראות, ביי.