מוסר, אמונה והלכה – שיעור 13 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, כאמור השיעור האחרון בסמסטר הזה. בפעם הקודמת התחלתי לדבר על הראיה מן המוסר, או התחלתי, הצגתי אותה בעצם, ובתמצית הטענה הייתה הטענה הבאה: זאת אומרת, אם אנחנו אומרים שישנו תוקף לערכים, תוקף אובייקטיבי לערכים, כי מוסר מניח את זה, כל שאר העמדות הן לא עמדות במוסר, אלא עמדות שאין דבר כזה מוסר, אז זה אומר שבעצם חייב להיות איזשהו מקור סמכותי שנותן תוקף לערכים האלה. כי בלי זה, אז אין שום סיבה, כן, זה מה שנקרא אולי הכשל הנטורליסטי, או זה שיש עובדות בעולם כשלעצמו לא מחייב אותי בשום דבר. ולכן אם אני חושב שישנם קני מידה לטוב ורע, צריך להיות איזשהו מקור שאחראי לקני המידה האלה, וזה אלוקים, כן, זה בעצם הטיעון, הטיעון מן המוסר. דיברתי קצת על המתודולוגיה של הטיעון הזה או על הלוגיקה של הטיעון הזה, ואמרתי שבקלות אפשר לראות בו טיעון פרגמטיסטי. זאת אומרת, אני רוצה שיהיה מוסר, אז בוא נמציא אלוקים כדי שייתן תוקף למוסר והכול נהדר. אבל זה בעצם לגזור את המצוי מהרצוי. כמו שאת הרצוי אי אפשר לגזור מהמצוי, גם את המצוי אי אפשר לגזור מהרצוי, כן, זה הכשל הנטורליסטי המהופך. הכשל הנטורליסטי אומר שאני גוזר את הרצוי, מה אסור ומה מותר מהמצוי, מעובדות, שזה אי אפשר לעשות, זה יום, כן, האוט מהאיז. אבל באותה מידה אי אפשר גם לגזור את האיז מהאוט. זאת אומרת, אני לא יכול להגיד טוב, בגלל שצריך לעשות ככה, סימן שיש כך וכך. מה זה אומר? זה שאני צריך את הישות הזאת כדי ליצור את החובה להתנהג באופן מסוים, זה לא אומר שהישות הזאת קיימת. או שהיא קיימת או שלא. אם היא לא קיימת, אז באמת לא תהיה חובה. בסדר? אין אלוקים ואין חובה. אז לכן אמרתי שכששומעים את זה בפעם ראשונה את הטיעון הזה, אז הוא נראה כמו טיעון פרגמטיסטי. אני בעצם ממציא את אלוקים כדי שיהיו לי חיים יותר נוחים, נעימים, מוסריים, מה שלא יהיה. אבל הטענה שלי הייתה שזה לא, זה לא טיעון פרגמטיסטי, כי הטיעון הזה בעצם לא אומר אני ממציא את אלוקים כדי שיהיה מוסר. הטיעון הזה הולך הפוך. אני מניח שיש מוסר תקף, זה האינטואיציה שלי אומרת, המצפון שלי אומר שיש תוקף לעקרונות המוסר, לערכי המוסר, ואז אני אומר רגע, אבל בלי שיש אלוקים לא יכול להיות שיש תוקף לערכי המוסר. לכן יש אלוקים. זאת אומרת אני מתחיל עם האינטואיציה שאומרת יש תוקף לעקרונות המוסר, זו האינטואיציה שלי מאוד ברורה, ואז אני עושה חשבון אחורה ואני שואל את עצמי רגע, אבל איך זה יכול להיות? הרי אם אין אלוקים, אז האינטואיציה הזאת כנראה רק משלה אותי או מטעה אותי, כי בלי אלוקים לא יכול להיות שיש תוקף לעקרונות המוסר. לכן אם אני מניח שיש תוקף לעקרונות המוסר, חייב להיות שברקע אני גם מאמין שיש אלוקים. זה לא אומר שיש אלוקים. זה אומר שאני מאמין שיש אלוקים. אולי אני טועה. אבל אני, אם אני חושב שיש תוקף לעקרונות המוסר, אז בהכרח באופן מובלע, אולי לא מודע, אני גם מאמין שיש אלוקים. עכשיו השאלה אם אני צודק בזה או לא, שאלה אחרת. זאת אומרת אני לא יודע. אבל לפחות הבן אדם אני יכול להראות לו שהוא מאמין. עכשיו לך תתמודד לבד עם האמונה הזאת, אשליה או שהיא דבר אמיתי. טוב, אבל הראיתי לך שבתוכך מקננת אמונה, שאתה בעצם מאמין למרות שאתה אולי לא מודע לעניין הזה. אז זאת בעצם הראיה מן המוסר, והתחלתי לטפל בקצת ערעורים או טיעוני נגד כנגד הראיה הזאת. אז זה שזה פרגמטיזם הסברתי למה לא. זאת אומרת, זאת לא טענה רלוונטית. יש טענות שאומרות שהמוסר הוא תוצאה של אבולוציה. זאת אומרת האבולוציה נטעה בנו כי יש ערך שרידותי לאלטרואיזם, כן, לפעולה של שיתוף פעולה, לדאגה לקבוצה כולה ולא רק לי עצמי, וכיוון שיש לזה ערך שרידותי, לכן זה בעצם התפתח בתוכנו, התגבש בתוכנו. בסדר? אז אין תוקף לעקרונות המוסר. אתה בסך הכל אומר אין תוקף לעקרונות המוסר. עזוב אותי מאבולוציה. זה רק הסבר למה אני מרגיש שיש תוקף למרות שהאמת היא שאין. ההסבר הוא האבולוציה. משהו הכניס את זה בתוכי. אבל ברור שאני בעצם אומר אין תוקף לעקרונות המוסר. כי אם אתה אומר לי שהעקרונות המוסר נוצרו על ידי אבולוציה, אמרת שאין להם תוקף. כי האבולוציה גם אמרה לי לדבר לשון הרע, נכון? כנראה גם הנטייה שלנו לדבר לשון הרע יש לה איזשהו שורש אבולוציוני. אז מה זה אומר שבגלל זה צריך לדבר לשון הרע? העובדה שהאבולוציה יצרה בתוכי משהו לא אומרת שום דבר אם המשהו הזה הוא חיובי או שלילי. אז אתה יכול להסביר לי למה אני מרגיש שיש תוקף לעקרונות המוסר, אז האבולוציה יצרה את ההרגשה הזאת. אבל האבולוציה היא לא הסבר למה יש תוקף לעקרונות המוסר. היא הסבר למצב הנפשי שבתוכי שאני מרגיש שיש להם תוקף, ולא לזה שבאמת יש להם תוקף. אוקיי? לכן אני אומר הטיעון הזה בעצם תוקף, הטענה טענת הנגד הזאת תוקפת את עצם קיומו של מוסר. אתה בעצם אומר שאין מוסר. אין בעיה. אבל הטיעון מן המוסר פונה למי שחושב שיש מוסר תקף. ואומר, אם אתה חושב שיש מוסר תקף, אז בהכרח אלוקים נמצא ברקע, כי בלי זה לא יכול היה להיות מוסר תקף. אם אתה לא חושב כך, אינהינמי. מי שלא מקבל את ההנחות אף פעם אני לא יכול להביא לו טיעון שיוכיח לו מסקנה. הטיעון מבוסס על הנחות. אם אתה לא מקבל את ההנחות, בסדר, אז הטיעון הזה לא רלוונטי לגביך. הטיעון הזה פונה רק למי שכן מקבל את ההנחות. לכן הערעור מן האבולוציה הוא בלתי רלוונטי.

[Speaker B] זה לא הסבר מספיק כדי לכל אינטואיציה אפשר להגיד אשליה. אבל האם זה לא הסבר מספיק שמראה למה יש אינטואיציה כזאת גם בלי שזה ישקף משהו במציאות?

[הרב מיכאל אברהם] זה כן, זה מסביר.

[Speaker B] לא, האבולוציה אם היא הסבר מספיק אז זה לא אז אפשר להגיד שזה אשליה.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר להגיד ואפשר שלא. עכשיו תחליט אם אתה חושב שזאת רק אשליה שהאבולוציה נטעה בנו, ואז הראיה לא פונה אליך כי אתה לא מקבל את ההנחות. אבל אם אתה חושב שהמוסר הוא כן תקף, בלי קשר אם האבולוציה גם נטעה בנו אבל זה בכל זאת תקף או שאתה לא חושב שהאבולוציה היא שנטעה בנו זה עניין אחר, אם אתה חושב שזה כן תקף אז חייב להיות אלוקים ברקע. זאת אומרת האבולוציה לא תוקפת את זה. האבולוציה לכל היותר יכולה להסביר למה אתה לא מקבל את ההנחה. אבל זה לא משנה, אם אתה לא מקבל את ההנחה אז בסדר אז אני מכל מקום לא מדבר איתך. אני בכל זאת אגיד איזה משפט על הטענה הזאת עצמה, למה האבולוציה לדעתי גם היא לא יכולה להסביר את התחושה שיש תוקף לעקרונות המוסר. כי האבולוציה בעצם מה שהיא הייתה צריכה לעשות, היא הייתה צריכה לטעת בי את ההתנהגות הזאת. היא הייתה צריכה לוודא שככה אני אתנהג, אלטרואיסטית. אבל למה היא נטעה בי את התחושה שכך צריך להתנהג? זה לא צורך אבולוציוני. זאת אומרת כל מה שצריך אבולוציונית זה רק לוודא שאני באמת עושה את זה בפועל. אבל את אותה תודעה שאומרת שיש חובה להתנהג כך שמכוחה אני גם עושה את זה, זה לא צורך אבולוציוני. אין שום צורך אבולוציוני בזה. למה?

[Speaker C] יכול להיות שיש מצב שאתה תצטרך לבצע החלטה בין לדאוג לעצמך ובין גם לצאצאים שלך, בדיוק הרעיון של האבולוציה, לעומת לעזור לבן אדם אחר. ואתה תצטרך להחליט מה נכון ומה לא נכון. אז פה זה בדיוק העניין של התחושה, אתה מרגיש שאתה צריך לעזור לו, אבל בכל מקרה אתה יכול לבצע את ההחלטה פה שלעזור לעצמך.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי את הטענה, אז מה הטענה? למה אני צריך, למה האבולוציה צריכה, למה זה מועיל שרידותית לחשוב שיש חובה להתנהג באופן מוסרי? מה שמועיל שרידותית זה להתנהג בפועל באופן מוסרי. אז אם ההסבר היה אבולוציוני הייתי מבין אם אנשים היו מתנהגים בפועל באופן מוסרי. זה אני מבין, לזה יש הסבר אבולוציוני. אבל למה אנשים חשים שיש חובה להתנהג באופן מוסרי? לא, מתנהגים גם, אבל מיותר לחוש את החובה. תדאג לזה שההתנהגות תהיה כזאת. למה צריך שזה ילווה בתחושת חובה? תחשוב על אותה כבשה שליוותה אותנו כבר מתחילת הסמסטר, כן? הכבשה הזאת שמתנהגת כל כך יפה לחברותיה ולא פוגעת באף אחד והכל נהדר, גם היא מתנהגת באופן מוסרי ואלטרואיסטי וזה כנראה באמת משיקולים אבולוציוניים, אבל אני מניח שאין לה תחושת חובה שכך צריך להתנהג כי אין לה תחושות חובה בכלל, אוקיי? אז למה בני אדם זה לא אותו דבר כמו הכבשה? הרי ברמה האבולוציונית זה מספיק טוב. אני לא צריך את התחושות, תחושות החובה שמלוות את ההתנהגות. למה יש ערך אבולוציוני רק להתנהגות עצמה, לא לתחושת החובה שמלווה אותה. אז מה הבעיה?

[Speaker C] שאלה קצת קשה כי יש דמיון ביניהם לבין כאילו ככל שאתה יותר…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, כבשה היא רק דוגמה. אני שואל עלינו, עזוב את הכבשה, אם אנחנו דומים לכבשה. הכבשה היא רק מראה לך שהכבשה שורדת באותה מידה, בגלל שגם בלי תחושת חובה, אם היא מתנהגת אלטרואיסטית, אז היא שורדת. אז עכשיו מבחינתנו, אם כל העניין היה רק לשרוד, אז היינו אמורים להתנהג כמו הכבשה. זאת אומרת, בלי תחושת חובה, רק להתנהג אלטרואיסטית. הייתי צריך למסור את נפשי לטובת עם ישראל ומדינת ישראל, לא בגלל תחושת חובה, אלא כמו כבשה. זאת אומרת, פשוט לעשות את זה. ואם האבולוציה פועלת רק בשביל השרידות, היה מספיק לה הדבר הזה, לא היה צריך את תחושת החובה שמלווה את זה.

[Speaker D] למה אבל התודעה הזאת צריכה רציונליזציה?

[הרב מיכאל אברהם] וזאת למה? האבולוציה יצרה גם את זה. למה? בשביל מה? מיותר לחלוטין. כל התודעה המפותחת הזאת, על זה אני מדבר, מיותר לגמרי. להיפך, זה רק מזיק. כי אם היו נוטעים בנו את ההתנהגות כשלעצמה ולא אומרים נטעו בנו את תחושת החובה, אבל אחרי זה עוד יש לי דילמה אם ללכת עם תחושת החובה הזאת או לא, הרבה יותר גרוע אבולוציונית. הרבה יותר טוב אבולוציונית לפעול ישר, זאת אומרת, לדאוג ישר שאני אתנהג כמו שצריך אבולוציונית. למה צריך לאפשר לי לא לעשות את זה? זה רק חיסרון אבולוציוני.

[Speaker C] למה, למה יש לי תחושה שנטועה בי אבולוציונית לאכול? למה אני פשוט לא אוכל?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אותה שאלה. למה אני פשוט אוכל?

[Speaker C] האבולוציה נתנה לך את הרצון לאכול כדי שתאכל.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אבל היא יכלה לתת בי את האכילה גם בלי רצון לאכול, כמו כבשה. מה הבעיה? כבשה היא גם פרי האבולוציה. נו, אז למה אני צריך עוד משהו חוץ מכבשה? מה יש לי

[Speaker C] שאין לכבשה?

[הרב מיכאל אברהם] תחושת החובה. לכבשה אין תחושת חובה.

[Speaker C] זה אתה מניח משהו על הכבשה שאתה לא באמת יודע.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל נניח שההנחה הזאת נכונה. אתה מבין שזה מספיק אבולוציונית, נכון? אז גמרנו, אז גם מבחינתנו זה היה צריך להספיק. יש פה אלמנט שהוא מיותר, אין לו ערך שרידותי. להתנהגות יש ערך שרידותי, אבל לא למוטיבציות שמחמתן אני מתנהג. להיפך, כמו שאמרתי קודם, אם אני עושה את זה בגלל המוטיבציות או תחושות החובה, זה יותר גרוע שרידותית. כי זה אומר בעצם יש לי תחושת חובה, אבל לך תדע אם אני אעשה את זה. כי אני יכול להחליט אם כן או לא לעשות את זה. אבל זה רע שרידותית. למה? בגלל שיש

[Speaker E] לי אפשרות בחירה. אם יש לי איזשהו אלמנט אחר שהוא יותר טוב שרידותית.

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אז תיטע בי את ההתנהגות הזאת, לא את ההתנהגות האלטרואיסטית, אבל למה צריך את כל הדילמות? הדילמות מיותרות. תתכנת אותי לעשות את מה שהכי מועיל שרידותית. זה הכל. לא, זה לא בדיוק. אצלנו יש תודעה. התודעה היא מיותרת, אין לה שום תפקיד. מה שאתה מדבר על המימד המנטלי. ברור, אבל בהקשר של תחושת החובה, אם אתה מדבר בהקשר של תחושת החובה, זה בדיוק אותו דבר. נכון, גם תחושת האכילה זה אותו דבר. אותו דבר. כל קיומה של תודעה, כל קיומו של מימד מנטלי, מיותר לחלוטין במובן השרידותי. מיותר לגמרי. תעשה חברה של בני אדם שהיא נראית בדיוק כמו החברה שלנו, מתנהגת בדיוק אותו דבר, הכל אותו דבר, אבל כולנו כבשים בפנים. זאת אומרת, שום דבר, זה הכל פשוט תוצאה של תכנון. זהו, בלי שום מימד מנטלי. מה הבעיה? או רובוטים, אתה יודע, היום כבר יש, אתה לא צריך כבשים. יש רובוטים שממש מתנהגים כמו בני אדם, נכון? ואין להם, כנראה שאין להם, את אותה מודעות או תחושות או… מה הבעיה? הם ישרדו כמונו. כי מה שקובע את השרידות זה ההתנהגות, לא התחושות.

[Speaker C] וזה לדעתי כבר מגיע לבעיה של התודעה, המדעית, כי קשה מאוד להגדיר תודעה.

[הרב מיכאל אברהם] לא אכפת לי, מה אכפת לי, אני לא צריך להגדיר תודעה. אני יודע שיש לי תודעה, נכון? שואל למה. זה הכל. טוב, אבל זה סוגריים, זה לא חשוב לענייננו, כי אמרתי המתקפה מן האבולוציה תוקפת את ההנחה של הטיעון, זה לא מעניין. הטיעון תמיד פונה למי שמקבל את ההנחה, אז זה לא משנה. אתה בסך הכל אומר לי אני לא מאמין שיש מוסר תקף. אם אתה לא מאמין שיש מוסר תקף, אז ברור אני לא יכול להוכיח לך את קיומו של אלוקים מתוך ההנחה שיש מוסר תקף. אבל אם אתה כן מקבל את קיומו של מוסר תקף, אז ברקע אתה בעצם במובלע, אתה בעצם מאמין באלוקים. זאת למעשה הטענה. אז זה לגבי הטיעון המוסרי. אחרי זה עברתי לצו הקטגורי. אמרתי שהצו הקטגורי של קאנט בעצם מוביל אותנו לקיומו של אלוקים בשני מישורים. אני פשוט עוד יותר מעמיק באותו טיעון, זה אותו טיעון, זה לא טיעון אחר, אבל אני מנסה לחפור בו יותר כדי לחזק אותו. כי בעצם תמציתו של המוסר זה היותו צו קטגורי. נכון? זה מה שקאנט אומר, שמעשה מוסרי זה מעשה שנעשה מתוך מחויבות לציווי המוסרי. נכון? זאת צריכה להיות המוטיבציה. אז קודם כל כמו שאמרתי קודם, אבולוציה. אבולוציונית אין שום צורך להיזקק למוטיבציות. זאת אומרת, תעשה את מה שצריך לעשות כדי לשרוד, וזה יביא אותך להישרדות. השאלה למה נטעו בנו את התחושה הזאת, לא רק נטעו בנו את המוטיבציה, אלא נטעו בנו גם את התחושה שהמוטיבציה היא מהותית להערכה המוסרית של המעשה. שאם אתה עושה את זה ממוטיבציה אחרת, אז לא, זה לא מעשה מוסרי. מה הבעיה? אם עשית את המעשה הזה שהוא מועיל הישרדותית, אז עשית אותו. למה משנה המוטיבציה? זה כבר כשלעצמו אומר שיש פה איזושהי בעיה עם האבולוציוניות. מעבר לזה אבל אני אומר שברגע שאתה עושה את המעשה בגלל המחויבות לצו המוסרי, אז חייב להיות שאתה מאמין בקיומו של צו מוסרי ולכן יש מצווה של הצו המוסרי הזה. כי בלעדיו אין צו. זאת אומרת עולם נגיד מטריאליסטי, עולם שבו רק אנחנו קיימים והכיסאות והיונים, מה זה נקרא צו מוסרי? זה פשוט אוסף של עובדות שהן עובדות, הן קיימות כי הן קיימות. מאיפה יוצא פה צו מוסרי? צו צריך מצווה. צו צריך להיות חוק, חוק צריך מחוקק. לכן לא יכול להיות שיש צו מחייב שאני אמור לעשות את הדברים לא מתוך שום שיקול אחר אלא רק בגלל המחויבות לצו, כשהצו בעצמו אין שום מצווה. אז מה זה נקרא מחויבות לצו? למה שתהיה לי מחויבות לצו? אז זה הקטגוריות של הצו, זאת המשמעות של הקטגוריות של הצו, היא בעצמה אומרת שיש אלוקים. כי אחרת לא יכולה להיות קטגוריות לצו. לא יכול להיות שהוא מחייב מעצם היותו צו מוסרי, לא בגלל שיקולים של תועלת, פגיעה כזו או אחרת, לא משנה מה, אלא מעצם היות הצו הזה צו מוסרי הוא מחייב אותי. למה הוא מחייב אותי? כי מאחוריו עומדת סמכות שציוותה את הצו הזה. אוקיי? כי אחרת קשה מאוד להבין איך יכול להיות שהצו הזה הוא צו שמחייב. עכשיו, היה לי איזה דיבייט עם דוד אנוך על העניין הזה של אלוקים והמוסר, ושמה הוא אמר תשמע מה זה ולמה לאלוקים אני צריך לשמוע? זה פוסטולט, זה אקסיומה. שאם הוא ברא אותי אני צריך לשמוע בקולו. אז אמרתי תהיה פוסטולט לציית לצווי המוסר. למה צעד אחד אחורה ללכת? אוקיי? אני אומר הכל בסדר, אני מסכים שהפוסטולט שלך זה החובה להישמע לצו. אני רק שואל למה יש לך את התחושה הזאת שזו חובה. כי בלי שיש גורם מצווה אין בזה שום היגיון. למה להיות מחויב למשהו שאין מאחוריו גורם מצווה שאתה מחויב אליו? אז זה שיש לך תחושה כזאת אני מבין, ועכשיו אתה צריך לתת לעצמך דין וחשבון האם התחושה הזאת היא לא סתם שטות. אז מה אם יש בך תחושה, יש לי גם תחושה שאני רוצה לדבר לשון הרע. זה שיש בתוכך תחושה זה לא אומר כלום. האינטואיציה לבדה היא לא תמיד תנאי מספיק. זאת אומרת האינטואיציה אומרת לי משהו, אבל יכול להיות שתהיה ביקורת, אני אשווה את זה מול משהו אחר, ואני פתאום אבין שהאינטואיציה פה מטעה אותי. או שאני שואל את עצמי מה יכול לעמוד בבסיס האינטואיציה הזאת בשביל שהיא תהיה נכונה. כי אם לא היה לה בסיס, אז היא לא יכולה להיות נכונה. אז אם יש אינטואיציה שזה נכון, אין בעיה, רק אני אשאל את עצמי אבל איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שיש מחויבות לצו? כנראה שיש מאחוריו גורם סמכותי שאני מחויב אליו. אוקיי? אז לכן אני חושב שזה טעות להגיד שטוב, אם אתה מאמין אם אתה מקבל את המחויבות לאלוקים כפוסטולט, אתה יכול לקבל את המחויבות לצו המוסרי כפוסטולט בלי להיזקק לאלוקים שציווה עליו. זה לא נכון. בגלל שהצו המוסרי אם הוא לא ישות, אם הוא לא זה, אז למה להתנהג כך ולא אחרת? מה פתאום? למה שאני אעשה את זה? מחויבות היא תמיד מחויבות כלפי משהו שיש לו איזשהו סוג של סמכות. אוקיי? ואם אין דבר כזה, אז אין. אז זה לגבי הקטגוריות של הצו. אבל אמרתי שגם התוכן של הצו מחדד את העניין למה בעצם עומד ביסודו אלוקים. וכאן אני לא זוכר כבר כמה נכנסתי לעניין הזה, אז את זה אני אעשה קצת בצורה יותר מסודרת עכשיו. אני רוצה להסביר יותר מה זה הצו הקטגורי. דיברנו על זה, נכון? שזה ניסוי היפותטי שזה לא בעצם עניין תוצאתי. פשוט דיברנו, נכון? בעצם אני מדגים את זה דרך דוגמאות. עוד פעם לא לגמרי זוכר מה עשינו, אבל יכול להיות שכבר עשינו משהו מזה. נגיד שאני מתלבט האם להעלים מס הכנסה. אוקיי? דיברנו על זה? אז אני אומר נגיד שאני אעלים אלף שקל ממס הכנסה. באוצר המדינה אלף שקל זה בדיחה, נכון? שום דבר לא יקרה עם האלף שקל הזה. אלף שקל שלי יהיו או לא יהיו באוצר המדינה. נכון, זה לא, אלף שקל לא משחק שום תפקיד. לכן ברמה התוצאתית אין שום הצדקה לתביעה לא להעלים מיסים. אז אומר קאנט, נכון, אבל אם כולם היו מעלימים מיסים, זה כן היה משמעותי, כי אז לא היה בכלל כסף בקופת המדינה. אני מניח שכל האחרים משלמים ואני מעלים אלף שקל. אבל אם כולם יעלימו, אז המדינה לא תוכל לתפקד. וזה ודאי גרוע. וזה מה שקאנט אומר, תעשה את החשבון מה היה קורה אם זה היה המצב הכללי שכולם מעלימים מס. אבל אז אני שאלתי, מה זאת אומרת, אבל זה שאני משלם או לא משלם זה לא משפיע בשום צורה על כל האחרים. כל האחרים כל אחד מקבל את ההחלטה שלו אם להעלים מס, לא להעלים מס וכולי. כמה שמחליטים לשלם, מחליטים לשלם, כמה שלא מחליטים, לא מחליטים. עכשיו מה שאני מחליט זה רק על האלף שקל שלי. האלף שקל שלי בכל מקרה לא משחקים תפקיד. אם כל האחרים לא שילמו, אז המדינה בכל מקרה תכחד, גם אם אני אתן את האלף שקל זה זרקתי אותם לפח. אם האחרים כן שילמו, או מספיק אחרים שילמו, אז זה שאני מעלים אלף שקל שוב לא ישנה שום דבר. אז נכון שאם כולם היו עושים אותו דבר כמוני ומעלימים מס המצב היה רע, אני מסכים לגמרי. אבל זה החלטה שלי לא על כולם, היא רק עלי. אז מה שכולם יחליטו יחליטו, אבל אני כשאני שוקל שתי אפשרויות, או לשלם אלף שקל או לא, ואני משווה את המצבים: אם שילמתי אלף שקל מה המצב ואם לא שילמתי את האלף שקל מה המצב, אין הבדל. אז אם אין הבדל, אז למה לשלם. לכן העובדה שכולם יעלימו מס כמוני היא לא רלוונטית לדיון. ואותו דבר כן על הדילמה, זה הוויכוחים הנצחיים שלי עם הבן שלי, האם יש היגיון ללכת להצביע בבחירות. אוקיי? אז להצביע, אין שום היגיון ללכת להצביע בבחירות, הקול שלך לא משפיע כלום. לא שהוא משפיע קצת וכל אחד משפיע קצת ולכן זה אפילו יותר גרוע ממיסים. במיסים האלף שקל שלך יעשו גם משהו אחרי שהצטברו הרבה דברים, גם האלף שלך עם עוד הרבה אלפי שקלים של אחרים בסוף בסוף זה אוצר המדינה. אז אתה נתת איזה צ'ופצ'יק וכל האחרים נתנו עוד צ'ופצ'יק. אוקיי? בהצבעה אתה אפילו לא נותן צ'ופצ'יק, אין לך שום השפעה כלום, כלום, אפס, אפס עגול, לא אפסילון. כיוון שהמקום היחידי שבו יכולה להיות לך השפעה זה במקום שבו המפלגה שאתה הצבעת עבורה קיבלה כפולה שלמה של מספר הקולות שדרוש למנדט. נכון? נגיד שמספר הקולות שדרוש למנדט זה חמישים אלף קולות, בסדר? אם יש מפלגה שקיבלה בדיוק כפולה של חמישים אלף קולות, אז זה שהצבעתי שמה הוסיף מנדט, נכון? ואם לא הייתי מצביע אז היה יורד מנדט. אבל זה לא קורה. אין מאז קום המדינה ועד היום וגם לעתיד לא יקרה אף פעם מצב שבו אחת המפלגות קיבלה בדיוק כפולה שלמה של מספר מנדטים של מספר קולות שדרוש למנדט. אין, לא קורה, סיכוי הוא אפס. היה פעם אחת ביישוב קטן בבחירות מוניציפליות לפני, היה ביישוב קטן שיש שם בסך הכל לא יודע כמה, שלוש מאות קולות או משהו כזה, שם נדמה לי היה ממש שוויון בין שני מועמדים, שוויון מוחלט בין שני מועמדים בדיוק. אבל בסדר כשיש שלוש מאות קולות. בבחירות לכנסת אתה מדבר על חמישים אלף קולות למנדט, מה הסיכוי שזה נופל בדיוק על חמישים אלף? אין שום סיכוי, לא יקרה. אז שימו לב, אז הקול שלך אין לו השפעה קטנה שמצטברת עם עוד הרבה קולות אחרים, אין לו שום השפעה, כלום. ופשוט שוב פעם אתה יכול להגיד רגע אבל אם כולם לא יצביעו אז ודאי תהיה השפעה. אם כל המיליונים לא יצביעו אז אין בחירות ואין כנסת ואין שום דבר. נכון, אבל לי אין השפעה על האחרים. ההחלטה שלי זה רק אם לשים את הקול שלי, כמו שאמרתי על המס הכנסה. אז אם הם יחליטו להצביע או לא יחליטו להצביע שיחליטו מה שיחליטו. האינפוט שלי לעניין הוא עוד קול אחד, ועל הקול הזה אני צריך לבדוק שתי אפשרויות, או שאני מצביע או שאני לא מצביע. בוא נראה מה יהיה המצב אם אני מצביע, בוא נראה מה יהיה המצב אם אני לא מצביע. יש הבדל ביניהם? תשובה היא לא. אז למה ללכת להצביע? אוקיי? עכשיו העניין הזה של הפעולה הזאת זה שאלה פילוסופית שעסקו בה הרבה הרבה בכל מיני תחומים, ואני כתבתי על זה פעם שניים שלושה טורים על העניין הזה של השפעה מצטברת או השפעה שיש לה קאט-אוף. כן? זאת אומרת יש השפעה מצטברת. נגיד אלף שקל זה השפעה מצטברת. כל אלף שקל נוסף, נכון שאלף שקל כשלעצמם לא משפיעים כלום, אבל תכלס מיליון מורכב מאלף אלפים. נכון? זאת אומרת אלף אנשים ששילמו אלף שקל. נתן לנו מיליון שקל. אוקיי? אז זה השפעה מצטברת. בבחירות זה לא השפעה מצטברת. בבחירות זה פשוט אפס השפעה. יש קאט אוף כמובן. זאת אומרת אם חמישים אלף איש לא יצביעו אז ירד מנדט או משהו כזה. אבל כל עוד אתה מתחת לקאט אוף אין בכלל השפעה. בסדר? על איכות סביבה למשל יש גם כן דיונים פילוסופיים על העניין הזה. למה שאני לא אשליך פלסטיק לפח או לים? אוקיי? מה בקבוק הפלסטיק שלי יעשה? כלום. כמובן אוסף בקבוקי הפלסטיק בסך הכל עושה השפעה רעה מאוד. אבל עדיין מה שאני צריך להחליט עליו זה רק על בקבוק הפלסטיק שלי. זאת אומרת כל האחרים מה שהם עושים הם עושים. וכן הלאה, יש מיליון דברים. היום בעולם, בכפר הגלובלי שבו אנחנו חיים, כמעט כל הבעיות הן כאלה. מחזורים וכל הדברים. אז הטענה היא שלמעשה אין שיקול תוצאתי שיוכל לגרום לך לפעול בכל המצבים האלה, כי אין הבדל תוצאתי.

[Speaker C] והיה אפשר תמיד להגיד שזה מתחיל בבן אדם אחד, גם אם זה שינוי…

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, זה מילים. אני עכשיו שוקל הבדל בין שתי אפשרויות. יש לי אפשרות ללכת להצביע או לא ללכת להצביע, נכון? זה שתי האפשרויות שלי. עכשיו אני בודק: אם הלכתי להצביע זאת התוצאה, אם לא הלכתי להצביע זאת התוצאה. אני עושה השוואה בין התוצאות. אותו דבר. זהו. זהו. אז מה עוד נשאר? זו החלטה שלי. אנחנו לא מקבלים החלטות קולקטיביות, אני מקבל החלטות על עצמי. אני גם לא אגלה לאף אחד מה החלטתי, אני עושה את זה בשקט. בסדר? אף אחד לא ידע. זה לא מעניין ששינויים מתחילים מקטן וזה לא משנה. אני עכשיו מדבר על השאלה מה אני אמור לעשות, אני הקטן עם ההשפעה הפיצפונת שיש לי. אוקיי? אז בפועל

[Speaker C] אין הבדל בין התוצאה הזאת לתוצאה הזאת. אני כן חושב שצריך לעשות את הבחירה של כן לפעול.

[הרב מיכאל אברהם] למה?

[Speaker C] כי בוא נניח ולא תעשה את זה אז בחיים לא יהיה שינוי. גם

[הרב מיכאל אברהם] ככה לא יהיה שינוי, מה זאת אומרת?

[Speaker C] לא, תקשיב. לא, לא יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] אין שינוי. הצבעה של בן אדם אחד לעולם לא משנה כלום. אני יכול להצביע כל חיי, ללכת בדבקות לקלפיות, בכל בחירות מוניציפליות, ארציות והכל, מעולם ולעולם לא תהיה לי השפעה. אפס עגול, לא קטן, אפס עגול. שום השפעה. אז למה ללכת? מה אני מבזבז זמן? סתם ללכת? בשביל מה זה טוב?

[Speaker C] בוא נגיד שכל אחד פועל… כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אני יודע, יש לי ניסיון עם הבן שלי. זאת אומרת הוויכוחים האלה כל הזמן. רגע, אבל מה יקרה אם כולם יעשו כמוך? אם כולם יעשו כמוני אז בלאו הכי אין משמעות למה שאני עושה כי אוצר המדינה ריק ובחירות לא קיימות. אלא מה? אחרים לא עושים כמוני. טוב שיש טיפשים בעולם. הם לא עושים כמוני ולכן אני לא אעשה את זה. ההשפעה שלי לא קיימת.

[Speaker C] זה בדיוק הקטע, אנחנו צריכים טיפשים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל למה אני אשם? שיהיו הטיפשים שילכו להצביע. אני לא אשם, אני רוצה להרוויח את האלף שקל שלי. למה אני אזרוק אלף שקל לפח שהם לא יתרמו לאף אחד ולי אני צריך את האלף שקל? מבחינתי זה כן משמעותי. אז למה לזרוק את זה לפח כשזה לא תורם לאף אחד? אוקיי, אז זה בדיוק הנקודה. מה שאני רוצה לומר זה שההנמקה היחידה שיכולה לעלות בהקשר הזה, דווקא בגלל שהנמקות תוצאתיות לא עובדות כאן, ההנמקה היחידה היא הצו הקטגורי. עכשיו מה אומר הצו הקטגורי? בהסתכלות הפשוטה הצו הקטגורי הוא בעצם שיקול תוצאתי: מה קורה אם כולם יעשו כמוך? אז תראה, העולם יחרב. אז לכאורה שיקול תוצאתי, אבל כל הרעיון של קאנט זה שאנחנו בכלל לא מדברים על שיקולים תוצאתיים. זה כל הנקודה. והשיקול הוא בעצם אני רוצה למיין את המעשים למעשים טובים ומעשים רעים. איך אני יודע מה זה מעשה טוב? אז בשביל לדעת אם המעשה הזה הוא מעשה טוב אני עושה ניסוי היפותטי: בוא נניח שכולם עושים את המעשה הזה בדיוק כמוני. האם העולם יראה טוב? התשובה היא כן. אם כולם ישלמו מס הכנסה העולם יראה טוב, אם כולם לא ישלמו מס הכנסה העולם יראה רע. לכן לשלם מס הכנסה זה מעשה טוב. ברגע שזה מעשה טוב אז אני צריך לעשות אותו. שימו לב, זה לא שיקול תוצאתי, אלא הניסוי ההיפותטי רק עוזר לי למיין את המעשה, לסווג את המעשה כמעשה טוב. ברגע שמעשה טוב אני צריך לעשות אותו כי הוא טוב, אוקיי? ולא בגלל התוצאות. אין לו תוצאות. ולכן שום שיקול תוצאתי לא יכול לגרום לי לעשות אותו. אני עושה אותו כי הוא טוב. וזה כל הרעיון של הצו הקטגורי של קאנט. לכן הטעות הפרשנית הזאת היא כל כך בעייתית, למרות שהרבה נופלים בה, אבל היא כל כך בעייתית כי… אלא פשוט בגלל שהוא טוב. והניסוי הקטגורי הזה לעשות לבדוק מה יהיה החוק הכללי רק עוזר לי למיין את המעשה, לסווג את המעשה, האם המעשה טוב המעשה לא טוב. וואנס הגעתי למסקנה שהמעשה הזה הוא טוב, כי אם אף אחד לא ילך להצביע יהיה רע מאוד, אם אף אחד לא ישלם מיסים יהיה רע מאוד, אם כולם יזרקו בקבוקים לים יהיה רע מאוד, אז כיוון שכך לזרוק בקבוק לים או לא להצביע או להעלים מס הכנסה זה מעשה רע. ברגע שזה מעשה רע אני לא עושה אותו, אני לא עושה אותו לא כי יש לו איזושהי תוצאה בעייתית, אין לו. אני לא עושה אותו כי הוא מעשה רע. וזה אני חושב מחדד הרבה יותר את הצורך באלוקים ברקע. כי יש אנשים שחושבים שטוב, אם יש לי הסבר תוצאתי אני לא רוצה לפגוע באנשים אני לא זה, אז זה הסבר מספיק למה אני מתנהג מוסרי. התוצאה היא ההסבר, לא רוצה לפגוע באנשים. למרות שאני חושב שזה לא נכון, זאת אומרת מה לא מה אתה לא רוצה אל תפגע אין בעיה, אבל למה אני חייב לא לפגוע באנשים? זה שאתה מרגיש רע אחרי שאתה פוגע באנשים אז בסדר אז אל תפגע, אבל למה אתה בא בטענות למישהו אחר שפגע באנשים והוא מרגיש בסדר עם זה, מה הבעיה? לכן אני לא מקבל את הטענה הזאת, אבל אני אומר אפילו מי שטוען את הטענה הזאת כשאני אציב אותו בפני סיטואציות של הצו הקטגורי ששמה כבר אין פגיעה באנשים ואין עניין תוצאתי, אז למה להתנהג כך? אז מה אכפת לי זה מוגדר להיות טוב? אז מה אם זה מוגדר להיות טוב? זה מוגדר אז אני אעשה מעשה לא טוב, מעשה רע, אין שום תוצאה אף אחד לא ניזוק מזה, אז מה אכפת לי שאני עושה מעשה רע? אוקיי? פה אתה צריך איזושהי סמכות אני חושב, זה מחדד עוד יותר את הצורך בזה שתהיה איזושהי סמכות מאחורי הצו הזה שאתה חייב לציית לה ולכן אתה עושה את זה, לא בגלל התוצאות.

[Speaker B] אוקיי, אם אין לזה קשר לתועלת בכלל, למה התועלת היא סימן? למה התועלת הכללית היא כן סימן לזה שזה טוב?

[הרב מיכאל אברהם] זה שיקול פילוסופי זה לא שיקול תוצאתי, אם השיקול תוצאתי אז

[Speaker B] לא עשינו כלום.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל למה אתה

[Speaker B] צריך את זה כסימן?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, לקאנט יש לו חיבורים שמסבירים למה זה הסימן, אלה הסברים פילוסופיים זה לא הסברים תוצאתיים. לכן אם אתה מחפש הסבר תוצאתי אז אתה שופך את התינוק עם המים. אז איזה הסבר אחר אתה רוצה? פשוט שאני מבין שכך נכון להתנהג, לא יודע מה עוד אני יכול להסביר.

[Speaker B] מה על דברים שמלכתחילה יש עליהם סימן שאלה? זאת אומרת אם אני אהיה נגר, כולם יהיו נגרים יהיה רע. זאת אומרת דברים שמלכתחילה הם בשאלה אם זה מוסרי או לא?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כבר ערעורים שונים על הצו הקטגורי, יש כל מיני ערעורים, רגע אבל זה יהיה רע מאוד אם כולם ילכו להיות רופאים, נכון? העולם צריך גם בעלי מקצוע אחרים, אז אולי לא להיות רופא? כי לא הייתי רוצה שזה יהיה לחוק כללי. בסדר, אני הייתי רוצה שיהיה לחוק כללי שיהיו עשרה אחוז רופאים, עשרה אחוז סנדלרים ועשרה אחוז חיילים לא יודע מה, בסדר? ברור שיש פה הרבה דרגות חופש, זה רחוק מלקבוע חד ערכית מה נכון ולא נכון לעשות, אבל עדיין אני חושב שיש פה איזושהי אינטואיציה מוסרית חשובה. בסדר? זה לא כלל מכריע, זה לא כלל שאומר לך בכל סיטואציה מה התשובה הנכונה, אבל זה כן אינטואיציה מוסרית חשובה, הנה למשל בסוגיות האלה שדיברתי עליהם קודם. אז הנקודה היא שאם באמת הצו הקטגורי הוא לא תוצאתי אלא אתה עושה את הטוב מפני שהוא טוב ונמנע מלעשות את הרע רק בגלל שהוא רע, אז זה עוד יותר ברור שמאחורי הטוב והרע הזה צריך לעמוד גורם סמכותי שמצווה עליהם ואני עושה את הטוב כי זה מה שהוא ציווה לעשות. אבל אם אין גורם כזה, אז מה אם זה מוגדר להיות טוב? מה זה מעניין? זאת אומרת למה זה רלוונטי? אוקיי? עכשיו, עוד מעט אני אערער על זה קצת, אבל לפני כן אני אביא דוגמה אהובה שנשאלתי באתר שלי פעם, מישהו שאל אותי בתקופת האזעקות העליזה, לא עם איראן זה עוד היה עוד קודם אני חושב עם הרקטות מעזה או מחיזבאללה או כאלה, לא ב-12 הימים של איראן. אז הוא אמר לי האם מותר, ננעלתי מחוץ לבית בשבת והדלת היא חשמלית, האם מותר לפתוח את הדלת החשמלית כדי להיכנס הביתה לחדר מוגן, מרחב מוגן? אוקיי? כי זה פיקוח נפש. אמרתי לו שלדעתי לא, אסור לעשות את זה, למה? אמרתי לו ככה. בעצם, נגיד שאני הולך ברחוב ופתאום נשמעת אזעקה. הסיכוי שאני אפגע אפס. אין שום סיבה לחשוש מכלום. אין שום סיכוי להיפגע זה שטויות. הפחד הוא מהאזעקה ולא מהטיל. זאת אומרת, יש איזשהו אינסטינקט כזה שאנחנו שומעים אזעקה זה יוצר אצלנו פחד. אם לא היו עושים אזעקה לא היה קורה כלום. זאת אומרת, אף אחד לא צריך לפחד מכלום. הסיכוי שתיפגע הוא כלום. עוד פעם, לא מדבר על, עזבו כרגע את הטיל האיראני, למרות שגם שם אני חושב שזה נכון. אבל הטילים של חמאס או חיזבאללה, שום דבר. נגיד שאתה נמצא במרחב של אני לא יודע קילומטר מרובע, שזה קטן מאוד. האזעקות בדרך כלל הכניסו למקלטים מרחק הרבה יותר, שטח הרבה יותר גדול מאשר קילומטר מרובע, כן? אבל נגיד אפילו קילומטר מרובע. והטיל פוגע באני לא יודע מה, עשרה מטר רבועים. אז מה הסיכוי שהוא, זה אחד חלקי עשרת אלפים שהוא יפגע בך. מה? כן, לא משנה, אחד חלקי עשרת אלפים זה פחות או יותר הסיכוי שאתה תיפגע בקילומטר מרובע. עכשיו אם אתה מדבר על מדינה שלמה, נו באמת, מה הסיכוי שאני, פשוט אפס. אין שום סיכוי שאני אפגע, זה שטויות. כל הפחדים האלה זה סתם באמת. לא פחדתי בגרוש מהדברים האלה, ממלחמת העולם המפרץ הראשונה כבר זה היה ככה. אתם לא זוכרים את זה בכלל אבל גם כן זה כל כך הצחיק אותי, אנשים נורא פחדו, מה יש לפחד? זאת אומרת, ברגע שזה היה טיל כימי זה היה מפחיד. כי טיל כימי מכסה שטח ושמה כולם יסבלו. אבל ברגע שהתברר שזה לא טילים כימיים אלא טילים בליסטיים, שום דבר, אין בזה, זה כלום. אז מה? אבל בכל זאת לדעתי צריך להיכנס למרחב מוגן. חייבים. למה? זה כמו הצו הקטגורי. דומה לצו הקטגורי, אבל קצת יותר חזק אפילו. מה זאת אומרת? נגיד שכולנו לא ניכנס למרחב מוגן, אז אחד כן ייפגע. בכל הקילומטר מרובע הזה נמצאים אנשים בגדול, נכון? עכשיו נגיד שאף אחד לא נכנס למרחב המוגן כי אין סיכוי להיפגע, סיכוי אחד לעשרת אלפים. אז אין סיכוי להיפגע. אוקיי? בסדר, אבל אם יש נגיד עשרת אלפים אנשים, אז אחד ייפגע. אוקיי? אז אם אחד ייפגע, אז רע מאוד. ואנחנו לא יודעים איזה מי מאיתנו ייפגע, נכון? אז בשביל למנוע את העובדה שאחד ייפגע כולנו צריכים להיכנס למקלט. אוקיי? ויותר מזה, כשאחד, נכון שאני יכול לקחת על עצמי סיכון ברמה האישית, אוקיי? אבל ברמה הציבורית, אם אחד ייפגע, זו פגיעה בכל המדינה. בגלל שכשהאיראנים או החיזבאללה או לא יודע מי הצליחו להרוג אזרח ישראלי מהטילים שלהם, זה בעיה מוראלית, תדמיתית, לא משנה, הרתעתית, כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, יש פה שיקול אסטרטגי, זה לא רק השאלה של החיים הפרטיים שלי שאני יכול לקחת עליהם סיכון. אוקיי? אז אם הייתי צריך לקחת על עצמי סיכון על החיים שלי, בטוח שהייתי לוקח זה סיכון אפסי. אוקיי? אבל כיוון שכולנו אם ניקח כולנו את הסיכון האפסי הזה, בסוף בסוף אחד בטוח ייפגע או כמעט בטוח ייפגע, אנחנו כן צריכים כולנו להיכנס למרחב המוגן. אז זה אומר שהחובה להיכנס למרחב המוגן היא חובה קולקטיבית. היא לא חובה פרטית, זה הצו הקטגורי. זאת אומרת, אם כולם היו מתנהגים כמוני ולא נכנסים למרחב מוגן, המצב היה רע כי אחד היה נפגע. לכן כולנו צריכים להיכנס למרחב המוגן למרות שעוד פעם, הכניסה למרחב המוגן לא תביא לי שום תועלת, כי הסיכוי שלי להיפגע הוא אפסי. פה יש תועלת, אבל תועלת של אחד לעשרת אלפים, זאת אומרת סיכוי מאוד מאוד קטן. אוקיי? אז לכן הטענה היא שגם פה זה בעצם סוג של צו קטגורי. כי זה בעצם אומר אני בשיקול התוצאתי שלי אין הצדקה להתנהג ככה. אבל כיוון שזו לא יכולה להיות חוק כללי, אז המעשה הזה הוא מעשה לא טוב, לא להיכנס למרחב מוגן, ולכן אני חייב להיכנס למרחב מוגן. אוקיי? זאת הסיבה למה נכנסים למרחב מוגן. והנה הנפקא מינה. מה קורה אם ננעלנו בחוץ בשבת בדלת חשמלית ויש אזעקה? אין שום היתר לפתוח את הדלת. בגלל שאתה לא נמצא במצב של פיקוח נפש. אין שום סיכון, הסיכון הוא אפסי. עכשיו אם כל המדינה הייתה ננעלה מחוץ לדלת בשבת והיו יורים טיל, אז כן, אז כולם היו צריכים לפתוח את הדלת ולהיכנס. כי מישהו מאיתנו היה נפגע, אחד היה נפגע. נכון? אבל זה לא המצב. כולם נמצאים במרחב מוגן. אני אישית ספציפית נתקעתי בחוץ. אני בשביל לנטרל את הסיכון הקטן שנשקף לי אישית אין שום הצדקה לחלל שבת לפתוח את הדלת. סיכון כל כך פצפון לא מצדיק חילול שבת. אוקיי? אז הנה נפקא מינה מצוינת להבדל כי כל הזמן אומרים לנו שמרחב מוגן מציל חיים וכולי, תצביעו ותשפיעו, מכירים את כל ה… זה שטויות, זה תעמולה. אוקיי? אבל עדיין התעמולה קוראת לנו לעשות משהו שהוא כן משהו נכון. אנחנו צריכים ללכת להצביע, אנחנו צריכים להיכנס למרחב מוגן, אנחנו צריכים לשלם מס הכנסה, אנחנו צריכים לעשות את הדבר הזה. זה דבר נכון. הוא נכון בגלל הצו הקטגורי, לא בגלל התוצאה. לא בגלל שיש סכנה ומרחב מוגן מציל חיים. הוא לא מציל שום דבר. קולקטיבית הוא מציל, זאת אומרת, אחד מאיתנו יינצל אולי אם כולנו ניכנס למרחב המוגן. אוקיי? אבל עכשיו כיוון שזה לא פיקוח נפש, אלא רק השיקול הקולקטיבי הזה, אז אם הבעיה שבה אני נתקל היא הבעיה האישית שלי, נגיד אם יורים טיל על המדינה ורק אני מסתובב בה, אף אחד אחר לא מסתובב בה. נשארתי לבד במדינה, האחרון שמכבה את האור זה אני. אוקיי? בנתב"ג. כן? אז בוודאי שאין שום סיבה להיכנס למקלט ואין שום הצדקה לדבר הזה ולא לזרוק בקבוקים לים וכל מה שאתה רק רוצה. זה עולם שבו אפשר לעשות מה שרוצים. עולם שבו אתה נמצא לבד. ולכן כשאתה נתקע מחוץ לבניין בשבת, אם אני משווה את המצבים, זאת אומרת, אם אני אחלל שבת, אז אני אכנס למרחב מוגן, אם אני לא אחלל שבת, אז אני אמצא בחוץ בסיכון אפס. אז אין שום הצדקה לחלל שבת.

[Speaker B] פשוט הערך הכללי הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הערך הכללי אבל הוא לא קיים פה, כיוון שהערך הכללי זה לא אומר שכולם יחללו שבת עכשיו כדי, הם לא צריכים לחלל שבת, הם לא נתקעו בחוץ, רק אני נתקעתי בחוץ. זאת אומרת, אם כולם היו נתקעים בחוץ, אז כן, הייתי אומר לכולם לחלל שבת, למרות שכל אחד בחוץ אין שום סיכוי שהוא ייפגע. בסדר, אבל בגלל השיקול הכללי אנחנו כולם מחללים שבת. אבל השיקול הכללי אומר להיכנס למקלט, אבל לא לחלל שבת במקרה הזה שהחילול שבת נדרש לכניסה למקלט רק אצלי, לא אצל כל האנשים האחרים. ואצלי אין את השיקול הקטגורי הזה.

[Speaker B] אז זה חלק מה…

[הרב מיכאל אברהם] חלק מכלום. מה זה חלק? אני נשאר בחוץ ואף אחד לא ייפגע, הכל בסדר.

[Speaker B] במקרה שנדרש פה חילול שבת זה פשוט סתם התנגשות בין איזה ערך…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל הערך הזה לא דוחה שבת. פיקוח נפש דוחה שבת. לא ערך אחר. אוקיי? אז לכן זה לא רלוונטי. עשיית טוב לא דוחה שבת. פיקוח נפש דוחה שבת. ובמקום שבו כולם נקלעו מחוץ לבתים, זה פיקוח נפש שדוחה את השבת. למה? לי עצמי לא, אבל קולקטיבית אחד מאיתנו ייפגע. בסדר, זה איזה תלמיד שלי פעם כתב מאמר על נסיעה בתחבורה ציבורית. הוא טען שיש חובה לנסוע בתחבורה ציבורית כי מכוניות פרטיות זה מסוכן. יש הרבה תאונות דרכים וכולי ביום חול, לא בשבת. לא משנה, אז הוא כתב מאמר שבין היתר הוא נגע בנקודות האלה של בעיות קולקטיביות של הצו הקטגורי. והוא הביא שמה איזה מקרה שהוא ראה של הרב מרדכי אליהו, כן, אבא של הרב שמואל אליהו, שהוא בא אליו פעם קצין דתי מהצבא ושאל אותו ההוראות של הצבא זה שכשאתה בתור קצין פורק נשק לחייל, אז אתה צריך להדליק פנס להאיר לבית הבליעה ולראות אם נשאר שם כדור בבית הבליעה. וחייבים לעשות את זה בחושך, חייבים לעשות את זה עם פנס. זאת אומרת לא מספיק לדחוף אצבע ולמשש. והוא בא לרב אליהו ושואל אותו מה קורה בשבת, האם כשאני פורק את הנשק לחיילים, האם מותר לי להדליק פנס כדי להיכנס לבית הבליעה? אז הוא אמר לו שבהחלט כן. צריך להדליק פנס. למה? בגלל שזאת הוראה כללית לכלל הקצינים שבודקים נשק אחרי שמירה. וכיוון שיש הרבה שומרים וקצינים בצבא בהרבה מאוד מקומות, אז גם אם הסיכוי שאם לא הארת בפנס נשאר שם כדור הסיכוי הוא מאוד מאוד קטן, אבל כיוון שיש הרבה מאוד מקרים, הרבה ימים, הרבה קצינים, הרבה חיילים, תכפיל את זה זה מיליוני מקרים. אוקיי? אז בתוך מיליוני המקרים האלה במקרה אחד יש פיקוח נפש, מישהו יירה בעניין הזה. ולכן כולם צריכים להדליק פנס כדי להאיר בבית הבליעה. אוקיי? זאת בעצם הטענה. עכשיו זאת הערה מעניינת, כי לעצם השיקול אני מסכים, זה כמו השיקול שאמרתי קודם. אבל כמה קצינים דתיים יש? הרי רובם מאירים בפנס גם ככה, גם בלי הרב אליהו. מאירים בפנס כי לא אכפת להם. מאירים בפנס… כמה קצינים שמתלבטים אם להאיר בפנס יש? עשרים? לא יודע, משהו כזה. זה כבר לא מסה גדולה. זאת אומרת, מה הסיכוי שבהם יקפידו, יכניסו את האצבע וימששו שאין כדור בבית הבליעה? בסך הכל זאת בדיקה. מה?

[Speaker C] כשאתה הרב הראשי לישראל, נראה לי שאתה כן צריך להסתכל במבט של אוקיי, מה כולם יממשו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא נכון, כי כיוון שהציבור לא מקשיב לרב הראשי לישראל.

[Speaker C] תגיד פה את ההלכה, שיקשיבו או שלא יקשיבו, זה לא משנה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל ההלכה פה היא פונקציה של המציאות. אם במציאות ההלכה שלי לא תציל חיים, אז מה ההצדקה לחלל שבת? במציאות זה לא יציל חיים.

[Speaker C] כן, אבל אם זה יציל חיים או לא, תלוי אם הם יעשו את ההלכה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני יודע שהם לא יעשו. הרי יודע שרובם לא יעשו. אז מה? אני אביא לך דוגמה אחרת, אני לא שולל את מה שאתה אומר. זאת טענה. אני אביא לך דוגמה אחרת ששמה גם אמרתי דבר דומה למה שאתה אומר עכשיו, אני חושב. היה פעם, איפה ירד לי האסימון? כתבתי מאמר על הצו הקטגורי בהלכה. איפה ירד לי האסימון? היה ויכוח בין שני רבנים בצהר, אתם רואים צהר? ז"ל. היה הרב נהוראי, שהוא רב של קיבוץ, והרב יהודה עמיחי, שהוא מאוצר הארץ, ארגון כזה שמצוות התלויות בארץ וכולי. והארגון הזה של אוצר הארץ קבע כללים איך להתנהג בשנת שמיטה. והוא אמר שאנחנו משתדלים לא לצרוך היתר מכירה אלא אוצר בית דין. אם אין סחורה או משהו כזה, אז נקנה מהיתר מכירה. אוקיי? ואז הרב נהוראי נזעק, אומר מה פתאום? מה זאת אומרת? מה, אתה מפקפק בהיתר המכירה? אז הוא אומר לא, אני לא מפקפק בהיתר המכירה, אבל אם אני יכול להחמיר יותר, אני אחמיר יותר. אלה שעושים היתר מכירה שיהיה להם לבריאות, אבל אני ממליץ לאנשים תחמירו יותר. אם אין לכם ברירה, תסתמכו על היתר מכירה. זה בסדר, אני לא משמיץ את היתר המכירה, אבל זה עדיין פחות טוב מאשר אוצר בית דין. זה הטענה. והרב נהוראי ככה התווכח איתו והרגשתי שהוא לא מוצא את המילים. אז כתבתי מאמר בגיליון אחרי זה על הצו הקטגורי. ואמרתי שבעצם מה שהוא התכוון לטעון הרב נהוראי זה הצו הקטגורי. מה זאת אומרת? הרי אין באמת פתרון שכולם יזדקקו לאוצר הארץ. כן, הרי הוויכוח היה כזה. הרב נהוראי אמר לו ומה יקרה אם כולם יעשו ככה? יזדקקו באוצר הארץ? מה יעשו החקלאים של היתר המכירה? איך הם יתפרנסו? ואנחנו רוצים לדאוג להם שיתפרנסו. כן? הוא אמר בסדר, אבל זה מיעוט קטן שצורך את אוצר הארץ. הרי היתר המכירה כל המדינה אוכלת, כי בסופרמרקטים ובזה זה הכל היתר מכירה, זה הסחורה הרגילה היתר מכירה, אוקיי? בכל הסופרים, אז כל המדינה, גם החילונים לא רק הדתיים, קונים את היתר המכירה, אז אין חשש לפרנסה שלהם. והוא לא מצא את המילים, הרגשתי, הרב נהוראי, כדי להגיד לו בעצם מה שהוא רצה לומר אני חושב זה זה, שזה לא בכלל שאלה תוצאתית. זה שיקול של ניסוי היפותטי. זאת אומרת, אם כולם היו קונים אוצר בית דין, אז החקלאים של היתר המכירה לא היו מקבלים, לא היה להם פרנסה. עכשיו, נכון, בפועל זה לא יקרה. בפועל הכל בסדר, יש להם פרנסה והכל מצוין. אבל אם כולם היו עושים כך, אז העולם לא היה טוב, גם אתה מסכים. אם כך, אסור לעשות כך, אפילו שאין בעיה תוצאתית. זאת אומרת, הפרנסה של החקלאים האלה לא בסכנה. אבל כיוון שהמעשה הזה הוא לא מעשה טוב, אז אסור לעשות אותו, בלי קשר לשאלה תוצאתית. זה בעצם מה שהוא כנראה רצה לומר. עכשיו, זאת נקודה מעניינת, כי פה אני לגמרי מסכים, להבדיל מהרב אליהו. ואני אגיד לכם מה ההבדל. ההבדל הוא שהרי תמיד אני יכול להגיד תראו, אני אחמיר יותר. אני לא פוסל את אלה שלוקחים היתר מכירה, אני רוצה להדר יותר, אז אני לוקח את אוצר בית דין. אז אני אומר לא. במקום שבו ההידור שלך מבוסס על זה שחייב להיות שאחרים לא יהדרו, אל תעשה אותו. זאת אומרת, אם אתה מהדר יותר ואחרים מהדרים פחות, אבל לא שאתה בשביל להדר אתה צריך שהם לא יהדרו. רגע, שנייה, שנייה, אתה צריך שהם לא יהדרו, אז אל תהדר יותר. איפה אתה יכול להדר יותר מהמקובל? אתה רוצה לעשות מהדרין מן המהדרין בנר חנוכה, אתה לא בונה על זה שאחרים לא יהדרו, אדרבה, כל אחד יכול להדר או לא להדר. אז אין, אני לא צריך שכולם יהדרו מן המהדרין כדי שיהיה ערך במהדרין מן המהדרין. אבל במקום שבו לא אוכל להדר בלי שהאחרים לא יהדרו, אז אין ערך להידור הזה. זה הצו הקטגורי. אוקיי? עכשיו למה אני אומר שזה לא בדיוק אותו דבר כמו הרב אליהו? אני אומר יש צד כזה אבל זה לא בדיוק אותו דבר. פה אני אומר מותר לך לא להדר, זאת גם אופציה מותרת, היתר המכירה. אתה רוצה להיות יותר צדיק, להדר. אתה לא יותר צדיק, כי אם אתה לא נוהג לפי הצו הקטגורי אז אתה לא צדיק. אז מה מה הרווחת? אבל פה אני אומר זה חילול שבת. בחילול שבת, אם אתה עושה משהו בשביל הצו הקטגורי זה לא מצדיק חילול שבת. פיקוח נפש דוחה שבת, לא צו קטגורי. אוקיי? אז לכן פה אתה צריך פיקוח נפש ממשית. יש מקום לדון, אני לא שולל את זה, יש מקום לדון. כי גם נגיד אם אתה מחלל שבת בגלל שיקול של פיקוח נפש יכול להיות שזה הותרה ואין פה באמת איסור של חילול שבת, כי אם אתה עושה את זה בגלל שיקולים של פיקוח נפש אז זה לא איסור. אבל כן, אבל עוד פעם אני טוען כן, אבל זה לא שיקולים של פיקוח נפש כי אין באמת פיקוח נפש, זה רק צו קטגורי. אז פה יש מקום להתלבט קצת. זה כמו היה דוגמה דוגמה אחרת שפעם חשבתי, כשגרתי בבני ברק היה מתחתנו מכולת. ולמכולות הרי אנחנו נוהגים לא למכור חמץ גמור בפסח. תערובת חמץ וכולי אבל לא חמץ גמור. לעסקים מרשים גם למכור חמץ גמור. אוקיי? יש פקפוקים לגבי המכירה וכולי, אבל לעסקים אם לא תרשה להם למכור חמץ גמור זה הפסד מאוד גדול, כי הם מחזיקים סטוק של חמץ גמור ומפסידים המון כסף. אוקיי? אז מרשים להם למכור חמץ גמור. עכשיו בבני ברק היה מקובל שהצדיקים לא קנו מהמכולת את החמץ הגמור שהוא מכר. וזה חמץ שעבר עליו הפסח מבחינתם, אנחנו לא מוכרים חמץ גמור. אבל אני לא, בהתחלה גם אני עשיתי את זה, אבל באיזשהו שלב התאפסתי אמרתי רגע זה לא יכול להיות נכון. הרי אם כולם לא היו קונים ממנו את החמץ שהוא מכר אז מה הועיל לו ההיתר למכור חמץ גמור? כל ההיתר שלו למכור חמץ גמור כדי שאחרי זה יוכל למכור לאנשים ולהתפרנס ולא להפסיד. ואם אתה לא קונה ממנו את החמץ הגמור הזה כי לך אסור לקנות למרות שלא היה מותר למכור, אז מה מועיל ההיתר שלו למכור אם לך אין היתר לקנות את מה שהוא מכר? בזה שהוא מוכר חמץ גמור? כן, אין טעם להתיר לו את זה. זאת אומרת ברגע שהתרת לו את זה בעצם גם התרת לאחרים לקנות ממנו, אחרת ההיתר למכור לא שווה כלום בלי שיש לי היתר לקנות את מה שהוא מכר. נכון? לכן ברור שאפשר לקנות ממנו. אין שום סיבה בעולם להחמיר, להפך, מי שמחמיר בעניין הזה הוא עושה לא כדין. ואתה בונה על זה שאחרים יהיו עבריינים ויקנו חמץ שעבר עליו הפסח, מה מה אתה בונה? ההיתר שלו למכור נובע מזה שאתה יכול אחרי זה לקנות. מה עוד שזה גם לא חמץ שעבר עליו הפסח, זה רק הידור, כמו שזה דומה לשמיטה במובן הזה. רק הידור, זאת אומרת בסך הכל הוא מכר. זה לא חמץ שעבר עליו הפסח. חמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן בכלל סתם היסטריה, זה סתם חומרה היסטרית, אין לזה שום יותר מזה אני בכלל חושב שזה חומרה לא רלוונטית בכלל לא רק שהיא היסטרית. אפילו הסיכוי הקטן שהייתה בעיה לא קיים פה, לא זה לא רק הבעיה של ההיסטריה. כי הרי כל מה שעסק רוצה זה למכור את הדברים שלו. איך אפשר להגיד שלא מכר בלב שלם? הלוואי שהגוי לא יחזיר לו את החמץ וישלם לו את תמורתו. אז הנה הוא מכר את כל הסטוק שלו, זה מה שהוא רוצה בדיוק לעשות. אצל אדם אצל סוחר אין חשש המכירה היא לא רצינית. אצל אדם פרטי שאתה מוכר את החמץ אתה רוצה אותו הרי הוא חמץ שלך, אתה מוכר אותו לגוי אולי לא התכוונת למכור ברצינות, עשית סתם תרגילים. אבל סוחר שיש לו בחנות חמץ זה מה שהוא עושה, הוא מתפרנס ממכירת חמץ. אז כשהוא מכר את זה לגוי הוא מת שהגוי לא יחזיר לו את החמץ וישלם לו את תמורתו לפי העסקה. מצוין, אז הוא מכר את כל הסחורה שלו. לכן שמה אין בכלל סיבה לחשוש שהמכירה היא לא מכירה רצינית. זה סתם שטות. בכל אופן אז זה גם סוג של שיקול של הצו הקטגורי. אוקיי. עכשיו ועוד פעם, אני כל הדברים האלה מראים לכם, זה נקודה חשובה לפני שאני עובר לחלק הבא, שהתוכן של לא רק הקטגוריות של הצו אומרת שמאחוריו צריך להיות מישהו עם סמכות קטגורית כדי שלצו יהיה סמכות מכוח עצמו, אלא גם התוכן של הצו. כי התוכן של הצו אומר שאתה צריך לעשות את המעשה בגלל שהוא טוב, לא בגלל התוצאות שהוא מביא. שזה עוד יותר לא מובן, אז למה המעשה הזה הוא טוב? למה שאני אעשה אותו? רק אם יש מאחורי המעשה הזה סמכות שמצווה עלי או מצפה ממני לעשות את המעשה הזה. לכן יש לו ערך למרות שאין תוצאות. עכשיו אני רוצה. עכשיו אני רוצה קצת להפוך את הקערה על פיה. ובעצם השיקול של הצו הקטגורי, זה מעניין שלא מצאתי הרבה דיון על זה, כתבתי על זה באתר שלי, חיפשתי קצת, הוא הוא ממש שקול לדילמת האסיר בתורת המשחקים. מה קורה בדילמת האסיר? שוטרים תופסים שני אנשים שחשודים בגניבה. אוקיי? שהם שיתפו פעולה וגנבו ביחד. זה החשד. עכשיו המצב, הם מוחזקים בתאים נפרדים. ואם השוטרים לא ימצאו שום ראיה לגניבה, אז הם רק יואשמו בעבירה קלה, כל אחד יקבל שנה. אבל אם יהיו ראיות על גניבה, חמש עשרה שנה. בסדר? אחרת זה עבירה קלה, פריצה למקום כלשהו או לא יודע מה, סתם, לא משנה. בסדר? אז אם שניהם אין ראיות נגדם, כל אחד מקבל שנה. אם יש ראיה על אחד מהם או על שניהם שהם גנבו, חמש עשרה שנה. עכשיו העובדה היא שאין ראיות. הם לא מצאו ראיות. עכשיו השוטרים מציעים להם עסקה. כן, זה דילמת האסיר. שוטרים מציעים להם עסקה לכל אחד מהם. לחוד כל אחד בתא אחר, כן? אם תלשין על החבר שלך, בסדר? אז הוא יקבל חמש עשרה שנה כי יש ראיה נגדו שהוא גנב. ואתה תהיה עד מדינה, כן? ואתה תצא לחופשי. תקבל בונוס, כי כך אחרת תקבל שנה בכלא. תלשין עליו ותצא לחופשי. נכון? בלי ראיות כל אחד מקבל שנה. אז אם תלשין עליו הוא יקבל חמש עשרה שנה ואתה תצא חופשי. אותו דבר אומרים לשני גם. תלשין עליו ואתה תצא חופשי והוא יקבל חמש עשרה שנה. אוקיי? עכשיו אם, אבל יש עוד דין, עוד נקודה. אם שניהם ילשינו אחד על השני, אז הם מקבלים חמש שנים. לא חמש עשרה שנה. כי תבינו, אם אני הלשנתי עליו אז אני יכול לצאת חופשי. אבל אם הוא הלשין עליי אז אני מקבל חמש עשרה שנה. אז מצד זה שהוא הלשין עליי מגיע לי חמש עשרה שנה. מצד זה שאני שיתפתי פעולה והלשנתי עליו מגיע לי לצאת חופשי. לא סביר שאם שנינו הלשנו אחד על השני שנינו נצא חופשיים. מה המערכת הרוויחה? הרי אתה יוצא חופשי אם הרווחתי שאני יכול להרשיע אותו, נכון? לכן ברור שהם יקבלו משהו בין שנה לחמש עשרה שנה. אם שניהם הלשינו, חמש שנים לשניהם. אוקיי? אז עכשיו הטבלה, יש טבלה. רגע, נעשה פה איזה שיתוף רגע לראות את זה זה יותר, יש, אוקיי. אז בואו תסתכלו. אני מציג פה את הטבלה. אוקיי? רואים אותה? כן. אז ככה, אז יש לנו עכשיו טבלה שמציגה את האופציות השונות של שני האסירים. אסיר א' זה בבולד ואסיר ב' זה לא בבולד. אוקיי? עכשיו אם אסיר א' שותק ואסיר ב' גם שותק, אז אסיר א' זה בבולד מקבל אחת שנה, ואסיר ב' גם מקבל שנה. נכון? אם אסיר א' שותק ואסיר ב' מלשין, אז אסיר א' מקבל חמש עשרה שנה, זה הבולד, ואסיר ב' מקבל אפס. אם שניהם מלשינים אז חמש וחמש. אם אסיר ב' שותק ואסיר א' מלשין, אז אסיר ב' מקבל חמש עשרה שנה ואסיר א' יוצא חופשי. זאת טבלת האמת, לא טבלת האמת, זאת הטבלה, טבלת האסטרטגיות מה שנקרא, אוקיי? בתורת המשחקים. אז עכשיו אסיר א' עושה, בואו נעשה את החשבון של אסיר א'. אסיר א' אומר תראו, אני לא יודע מה אסיר ב' יחליט, נכון? הוא נמצא באיזה תא אחר, אין לי תקשורת איתו, לא יודע מה הוא יחליט. בואו נעשה חשבון. נניח שאסיר ב' מחליט לשתוק. אוקיי? מה כדאי לאסיר א' לעשות? הא? נכון? כי אם הוא ישתוק גם אז מה הוא יקבל? שנה, נכון? ואם הוא ילשין הוא יקבל אפס. אז עדיף לו להלשין. מה קורה אם אסיר ב' מלשין? מה כדאי לאסיר א' לעשות? בואו נסתכל על הטור הזה, כן? אני מסתכל על הטור הזה. אוקיי? אסיר ב' מלשין, מה כדאי לאסיר א' לעשות? גם להלשין, נכון? כי הוא מקבל חמש שנים ולא חמש עשרה שנה. זאת אומרת בכל מקרה כדאי לו להלשין. נכון? ולכן הוא מלשין. עכשיו אתם מבינים שזה סימטרי לגמרי. זאת אומרת גם אסיר ב' בעצם מבין שבכל מקרה כדאי לו להלשין ולכן גם הוא מלשין. מה קורה? זאת התוצאה, נכון? אז תראו מה זאת התוצאה. כששניהם מחליטים להלשין, כל אחד מקבל חמש שנים. האם זאת התוצאה האופטימלית? לא. התוצאה האופטימלית היא זאת. מבחינת שניהם נגיד, כן? התוצאה האופטימלית היא זאת. זאת אומרת יוצא שכשכל אחד פועל למקסם את הרווח שלו עצמו, התוצאה הכללית היא ששניהם הפסידו. אם שניהם היו משתפים פעולה ושותקים, אז שניהם היו מרוויחים. לא רווח מקסימלי, זאת אומרת אם אני מלשין והוא שותק אז אני בכלל יוצא לגמרי לחופשי, אבל באותה מידה גם הפוך, ואני לא יודע מה הוא יעשה. לכן ברור שכדאי לשניהם לשתוק יותר מאשר לשניהם להלשין. ובשיקול הקואליציוני כשאנחנו מדברים על קואליציות ולא על שיקול של כל אחד לחוד, התוצאה היא בעצם שכדאי לשניהם לשתוק. בשיקול הפרטני יוצא שכדאי לשניהם להלשין. אוקיי? זאת אומרת אם כל אחד פועל למקסם את הרווח שלו עצמו, התוצאה הכללית יוצאת פחות טוב. אבל אם כל אחד פועל לטובת השני, הוא שותק, הוא לא מוכן להלשין על השני, הוא פועל לטובת השני, גם הוא עצמו מרוויח מזה. ובלבד ששניהם יעשו את זה. כי אם אני מחליט לשתוק אבל הוא ממזר כי הוא מלשין עליי, אני חוטף חמש עשרה. זאת אומרת אז כשאני שותק זו אסטרטגיה טובה בתנאי שגם הוא ישתוק. אם שנינו נשתוק זה מצוין, אבל אם הוא ממקסם את הרווח שלו, גם אני צריך למקסם את הרווח שלי. זאת אומרת חברה יכולה להיות בנויה או מאלטרואיזם מוסכם או מאגואיזם של כל החברים. אם צד אחד הוא אגואיסטי, הצד השני לא כדאי לו להיות אלטרואיסט. זאת בעצם הטענה. ולכן והתופעה המתמטית המעניינת פה זה ששיקולים קואליציוניים מובילים לתוצאה שונה של המשחק מאשר שיקולים פרטניים. זאת אומרת אם הם היו יכולים לתאם ביניהם עמדות ולקבוע קואליציה משותפת, אז אסטרטגיה משותפת קואליציונית, ברור שהם היו בוחרים ששניהם ישתקו, נכון? אבל הם נמצאים בתאים נפרדים. כיוון שנמצאים בתאים נפרדים אני לא יודע מה השני יעשה, יכול להיות שהוא ימקסם את הרווח שלו ואז גם לי כדאי למקסם את הרווח שלי. רק אם אני סומך על היושר שלו או על ההגינות שלו שהוא ישתוק, הגינות של גנבים כן, שישתוק, אז גם אני אשתוק ואז שנינו נרוויח. אבל זה נורא טריקי, כי אתה לא יודע מה הוא יעשה, אין לך תקשורת איתו. אוקיי? יש בבי-בי-סי יש תוכנית כזאת שנקראת גולדן בול, שמעתם עליה? גולדן בולס או גולדן בול משהו כזה, כדור מוזהב. זה תוכנית שבודקת את דילמת האסיר מול המצלמה. זה פשוט לא ייאמן. אחת התוכניות המרתקות שראיתי אי פעם. וזה אוסף סרטונים שכל אחד הוא שלוש דקות, ארבע דקות, חמש דקות, לא יותר מזה. המון, יש עשרות, מאות סרטונים. ואין משחק שדומה לחברו. מה יושבים שם שני אנשים והם צריכים כל אחד לבחור אסטרטגיה, הם יושבים אחד מול השני והטבלה היא כמו דילמת האסיר. זאת אומרת אם שניכם תשתקו אז יהיה ככה, אם שניכם תלשינו אז יהיה ככה, וזה רווח כספי, משחקים על כסף. אז ומה שכתוב פה תגיד תסתכלו על זה כאלפי שקלים. ואם אתה תגנוב והוא יהיה ישר, אתה תרוויח חמש עשרה אלף שקל והוא יצא עם אפס. בסדר? אם הוא יגנוב ואתה תהיה ישר, זה ספליט או סטיל או ספליט, ככה זה נקרא. או שאתה גונב או שאתה חוצה. אתה מוכן לחצות איתו, מצוין תקבלו כל אחד חצי, חמש חמש. בסדר? או אחד אחד בעצם. אם אתה רוצה להרוויח הכל, זאת אומרת אתה סטיל, אתה הולך לגנוב, אז אם גם הוא יגנוב זה יהיה חמש חמש. אם הוא לא יגנוב, אז חמש עשרה. הוא יחטוף, אני אקבל חמש עשרה והוא לא יקבל כלום. ממש כמו הטבלה הזאת. אוקיי? עכשיו מה ההבדל היחידי הוא ששם זה דילמת האסיר שהם יכולים לתאם ביניהם. זה לא בתאים נפרדים. ולכאורה זה שונה, אבל בפועל זה לא באמת שונה. למה? כי הרי אתה מתאם איתו קואליציה. עכשיו, אבל אתה לא יודע מה הוא יעשה בסוף. אתם יכולים להסכים ביניכם ששניכם הולכים על ספליט, בטח, ואנחנו נרוויח לפחות חצי מהכסף, נרוויח. זה הדילמה שמה. או שאתה מרוויח את כל הכסף והשני לא מרוויח כלום, או שאתם חוצים את הסכום לשניים, כל אחד מקבל חצי. כן? ואם שניכם זה סטיל, אף אחד לא מקבל כלום. בסדר? זה ה אז אני אומר, אז כל אחד מנסה לשכנע את השני אוקיי, בוא נעשה ספליט לפחות נקבל חצי, אבל חלקם גנבים. הם מנסים לשכנע את השני שיעשה ספליט בהנחה שהם הולכים לעשות סטיל. ואז הם יקבלו הכל והוא לא יקבל כלום. עכשיו כל אחד לא יודע אם השני משקר או לא משקר, ומה הוא יעשה בפועל. אנחנו יכולים להסכים בינינו ששנינו עושים ספליט. ועם שיקולים כאלה, שיקולים אחרים, אבל בסוף בסוף מה שהוא יעשה זה תלוי בו. ואף אחד לא יודע מה השני עשה. אז לכן בסוף זה כמו תאים נפרדים, למרות שאפשר לדבר. עכשיו מה שמרתק שם, זה הטיעונים שעולים כדי לשכנע אחד את השני או האסטרטגיות שהם מציעים לעשות כדי לשכנע אחד את השני. ואין סרטון שדומה לחברו. אין. ואני מדבר על מאות סרטונים. וזה פשוט מרתק, זה מדהים. ויש כמה סרטונים עם טיעונים גאוניים ממש שאנשים מעלים שמה, כי זה אנשים שחשבו על העניין כבר, זה פורמט ידוע, זה רץ כנראה הרבה זמן ב-BBC. כל פעם עם אנשים שונים. בכל אופן זה באמת תופעה, תופעה מרתקת. עכשיו, אתם מבינים שהתמונה הזאת שאתם רואים פה, זה בדיוק הצו הקטגורי. מה זה הצו הקטגורי? הצו הקטגורי אומר תראו, אני אשלם אלף שקל וגם אתם תשלמו אלף שקל לאוצר המדינה. ואז יהיה אוצר מדינה. נכון? עכשיו אני אומר רגע, אבל אם אני אגנוב את האלף שקל, אני לא אפסיד כלום. בגלל שאתם תשלמו, אוצר המדינה יהיה, אני אקבל את כל השירותים, ואני אשאר עם האלף שקל שלי. אז בוא נגנוב את האלף שקל, נכון? זה הסטיל. הספליט זה שכולם משלמים אלף שקל. אבל הסיכון הוא שכולם יגנבו ולא ייקחו את האלף שקל ויעלימו. ואז מה יקרה? לא יהיה אוצר המדינה, אנחנו כולנו נסבול. אוקיי? כשאני גונב, אני בונה על זה שהאחרים יהיו ישרים. אוקיי? אם כולם יגנבו, אז מצבנו אנוש. אז זה ממש דילמת האסיר. זה בדיוק דילמת האסיר. והצו הקטגורי בעצם אומר בוא נעשה אסטרטגיה קואליציונית. בוא נתנהג בהגינות באופן מוסכם כדי שלפחות נקבל אחד אחד. נכון שיכולתי להיות עם אפס, יותר טוב אם הייתי גונב, אבל זה הסיכון שגם האחר יגנוב. מה? רגע, שנייה, בדיוק לנקודה הזאת אני חותר. ואז בעצם הצו הקטגורי הוא רק דילמת האסיר ברמה החברתית. זה אותו דבר. אוקיי? עכשיו מה שקורה פה, זה תופעה מאוד מאוד טריקי. למה? כי מה שיוצא בסופו של דבר זה שהשיקול הפרטי נשאר כמו שתיארתי אותו קודם. בשיקול הפרטי כדאי לי להעלים את האלף שקל מהמס הכנסה. נכון? זה ברור. כדאי לי, זה השיקול הפרטי כמו בדילמת האסיר. זאת אומרת כדאי לי לגנוב. נכון? להלשין במקרה הזה. אוקיי? אבל אם כולנו נלשין, מה יקרה אם כולם יעשו כמוך? כן? אם כולנו נלשין חמש חמש, אכלנו אותה. אוקיי? אותו דבר במדינה. אם כולנו נעלים כל אחד את האלף שקל שלו, אז כולנו נוכל אותה. אוקיי? אבל מצד שני הרי אני אומר כל הזמן אבל אני… אעלים את האלף שקל שלי, אחרים מה שיעשו יעשו, זה במילא לא משפיע עליהם, כל אחד מקבל את ההחלטות שלו, אז למה שאני לא אעלים את האלף שקל שלי? התשובה היא כן, אבל כל אחד יעשה את השיקול הזה. כל אחד יעשה את השיקול הזה. שימו לב, לא קואליציה, כל אחד יעשה את השיקול הפרטי. בדיוק כמו פה, הוא החליט להלשין והוא החליט להלשין. כל אחד ממקסם את הרווח שלו, נכון? ואז יוצא חמש חמש, כולנו נפסיד. אז מה שקורה בעצם זה שהמרווח הזה בין התנהגות תועלתנית להתנהגות אלטרואיסטית די מטשטש. כי בסוף בסוף, עכשיו אני מקבל החלטה כאילו אלטרואיסטית, אני לא מעלים את האלף שקל לטובת הציבור, כן? אבל בסוף בסוף זה גם מביא לי את התועלת, כי רק אם כולם באמת יעשו את השיקול הקנטיאני הזה של הצו הקטגורי וישלמו את האלף שקל, יהיה אוצר למדינה. אם כל אחד יתנהג באופן אגואיסטי וימקסם את הרווח שלו בלי לפגוע כאילו באף אחד אחר, הנקודה הפרטית שלי לא פוגעת באף אחד אחר. אבל אם כולנו נקבל את ההחלטה הזאת, כולנו אכלנו אותה. אז בסוף זה כן שיקול תוצאתי תועלתני או לא? שאלה לא פשוטה, נכון? זאת אומרת, בסוף בסוף זה כן שיקול, השיקול הקואליציוני הוא תועלתני, השיקול הפרטי הוא שיקול אלטרואיסטי. אבל אתה צריך להבין שאם אתה לא תהיה אלטרואיסט, יש יכול שכל האחרים גם לא יהיו אלטרואיסטים, מצבנו יהיה ב'זאנטים. הבעיה היא שאני נרתע מלהיות אלטרואיסט, כי גם אם אני אהיה אלטרואיסט, מי אמר שגם האחרים יחליטו ככה? הם יחליטו לעשות סטיל ולא ספליט. אז זה כן אלטרואיסטי או לא אלטרואיסטי? זה ממש לא ברור. זאת אומרת, זה בנוי על זה שלכולנו יהיה רצון טוב אלטרואיסטי, וברגע שכולנו נהיה אלטרואיסטים, תהיה לנו תוצאה טובה יותר, למרות שאלטרואיזם זה לא פעולה בשביל תוצאה. אוקיי, אם כולנו נתנהג באופן אלטרואיסטי, אנחנו נגיע לתוצאה המיטבית, כך שבסוף בסוף השיקול הוא כן שיקול תוצאתי. חברה לא יכולה להתקיים אם הפרטים לא יעשו את השיקול של הצו הקטגורי של קאנט. זאת אומרת שזה כן תנאי לקיום החברה, יש פה עניין תוצאתי, כי הצו הקטגורי תמיד מוצג כמשהו שהוא לא תוצאתי, הוא אלטרואיסטי. אני עושה את זה כי זה נכון, לא בגלל התוצאות, אין תוצאות. לא, יש תוצאות, רק התוצאות הן תוצאות של הפעולה של הקואליציה כולה, לא תוצאות של הפעולה האישית שלך. להחלטה של כולנו כקבוצה, ודאי שיש תוצאות. מדינה לא יכולה להתקיים בלי זה. כן, זה כמו משל לדבר הזה, אתם יודעים ששמעתי פעם איזה ריאיון ברדיו עם יהודי מאוד מעניין, קוראים לו סמי ואקנין, שמואל ואקנין. הוא בן גילי מקרית ים, יש לנו איזה חבר משותף. גאון פתולוגי, גאון ממש, זאת אומרת הוא חבר שלי סיפר לי שהוא בכיתה ו' או ז' או משהו החליט ללמוד בעל פה את המילון והוא ידע אנגלית. פשוט למד בעל פה את המילון והוא ידע אנגלית. בחור, הוא גאון מאובחן. באיזשהו שלב בחייו הוא הסתבך, ישב בכלא, עסקים, עניינים, טיפוס ססגוני. בכל מקרה היה איתו פעם ריאיון ברדיו והוא הציע לפתור את הבעיה הישראלית פלסטינית באופן הבא. הוא אמר בשיטה של תורת המשחקים, יודעים איך מחלקים עוגה בין שני ילדים באופן שיחלקו, יקבלו חלקים שווים בדיוק? נותנים לאחד מהם לחלק ולשני לבחור ראשון. אתה תחצה את העוגה, והשני יבחר איזה חצי שהוא רוצה. למה זה מוודא את החלוקה המדויקת? כי הראשון, ברגע שהוא יעשה חלוקה שהיא לא מדויקת, השני יבחר את הגדול יותר, אתה תישאר עם הקטן. השיטה האופטימלית מבחינתך זה לחלק את זה כך שזה בדיוק חצי חצי, ואז הוא יבחר חצי אחד, אתה תבחר את החצי השני. זאת שיטה בתורת המשחקים להגיע לחלוקה מדויקת הגונה בין שניים. עכשיו הוא אומר, בואו נרשום את כל הנקודות שבמחלוקת בינינו לבין הפלסטינים, אחד הצדדים יחלק את זה לשני חלקים והשני יבחר ראשון. זאת ההצעה שלו. זה כמובן טיפשי, זה טיפשי מהרבה סיבות, זה טיפשי בגלל שאין דרך לאכוף את זה קודם כל. אתה תחלק לחצי ואז הם יתחילו איתך במלחמה כי הם לא מרוצים מהחצי שלהם. זה כמו שקישון הציע פעם למה לא נשחק שחמט עם הפלסטינים? במקום להרוג אנשים, למה לא לעשות מלחמות? נשחק שחמט ומי שמנצח מרוויח. מה הבעיה בזה? שאחרי שאתה תנצח, הם יצאו איתך למלחמה ולא יסכימו לתת לך את מה שהתחייבו לתת. בסוף בסוף יצטרכו להפעיל כוח כדי לאכוף את התוצאות. בסוף תמיד הכוח משחק, אז גם אם תעשה תרגילים בסוף. כמו פה, בדילמת האסיר אנחנו מסיימים. מסכמים בינינו הכל, אבל בסוף בסוף אתה יכול לעשות מה שאתה מחליט. מה שאנחנו סיכמנו זה כתוב על הקרח. אז גם בהקשר הזה, אבל מעבר לזה הטענה שלי הייתה שאמא שרוצה או הורים שרוצים לחנך את הילדים שלהם להיות אלטרואיסטים, הדבר האחרון שהייתי ממליץ להם זה השיטה הזאת לחלק עוגה. כי השיטה הזאת לחלק עוגה, זה מתקשר לאבולוציה שדיברנו קודם. השיטה הזאת לחלק עוגה תביא את הילדים להיות הכי אגואיסטים שאפשר. אם הילד הוא הכי אגואיסט שאפשר, זאת השיטה הכי טובה כדי להגיע לחצי חצי, נכון? כי הוא יוודא שזה בדיוק חצי חצי כדי שלא יפסיד חס ושלום שום דבר. אם אתה רוצה להגיע לחלוקה חצי חצי, זאת שיטה מצוינת. אם אתה רוצה לחנך את הילדים, זאת שיטה רעה מאוד. כי אתה מחנך אותם להיות אגואיסטים. זאת אומרת, וזה בדיוק המתח הזה שאני מדבר עליו כאן, שאומר שבשיקול הקנטיאני הוא לא שיקול תוצאתי. הוא דורש ממך להיות אלטרואיסט. אוקיי? אבל ברור שבסוף בסוף הוא גם מביא תוצאות. אבל אם הבן אדם יפעל בשביל להביא את התוצאות, אז זה יהיה רע מאוד. תגיע לחמש חמש ולא לאחת אחת. אם הבן אדם יפעל כדי להביא את התוצאות, כדי למקסם את הרווח שלו, אז זה לא יהיה טוב. דווקא אם הוא פועל כאלטרואיסט, אתה תשיג את התוצאות. אוקיי. לכן, אם אתה רוצה להשיג תוצאות טובות עם הילדים שלך, אז תחנך אותם להיות אלטרואיסטים. אל תחנך אותם לחלק את העוגה בשווה. לחלק את העוגה בשווה, אפשר לחלק אותה, לחנך אותם בכל מיני צורות, אתה תגיע לחלוקה שווה של העוגה. פעם הבאה הם ילכו מכות על כל דבר. אם אתה רוצה להגיע לתוצאה, אתה צריך לחנך אותם להיות אלטרואיסטים, לא לפעול בשביל תוצאות.

[Speaker B] כמו מישהו שעובד וחושב על שכר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. זה בבניין אב לכל מיני שיטות איך לפתור בעיות במדינה. פעם חשבו שהחוק לבחירה ישירה לראשות ממשלה הוא חזות הכל, הוא יפתור לנו את כל בעיות היקום. ברגע שישנו את שיטת הבחירות, הכל יהיה מצוין. שינו את זה פעם אחת, היה חורבן גמור. מיד החליפו חזרה. וכל הנביאים ואנשי מדע המדינה וכולם הסבירו שזה יביא את הגאולה השלמה. כלום. זה היה חורבן גמור. למה? כי בעיות מסובכות אתה לא יכול לפתור עם טקטיקות פורמליות. לחלק עוגה לשתיים, בסדר, אתה תצליח לחלק עוגה לשתיים עם פטנט פורמלי כזה של תורת המשחקים. בבעיות אמיתיות בחיים הן כל כך מסובכות שפטנט כזה של תורת המשחקים אף פעם לא יביא אותך לתוצאה. העולם יותר מורכב מהפטנטים שלך. הוא תמיד יעקוף אותך. כן, זה כתבתי כמה פעם את העניין הזה. המחותן שלי סיפר לי פעם שהאבא שלו היה בעל חנות רהיטים בלונדון. ובלונדון היה חוק שאסור לפתוח חנויות ביום ראשון, רק חנויות מזון. לא חנויות אחרות. והוא גם סגר בשבת, אז הוא בבעיה, גם בראשון וגם בשבת. אז הוא עשה, אז הוא רצה לפתוח את החנות ביום ראשון. מה הוא עשה? פתח את החנות והוא אמר שהוא מוכר עגבניות ומי שקונה קילו עגבניות יקבל ספה בעשרת אלפים שקל בתור בונוס. אוקיי? ואז הוא פתח את החנות ביום ראשון. או הוא סיפר לי פעם היה בהודו הייתה מכת נחשים באיזה אזור בהודו. אז הממשלה הכריזה שכל מי שמביא נחש מקבל רופיה. מקבל איזה כסף. מה קרה? אנשים צדו נחשים, גידלו אותם, הרבו אותם כדי שיהיה להם הרבה נחשים כדי להביא רופיות. את העולם לא אתה לא יכול לפתור בעיות אמיתיות עם פטנטים פורמליים. תורת המשחקים כידוע לא עוזרת לאף אחד בשום מצב, בניגוד לאגדות שמנסים לספר לנו אנשי תורת המשחקים. תורת המשחקים זה טוב בשביל לפתור בעיות מתמטיות. או בעיות פשוטות. בעיות מורכבות אי אפשר לפתור עם תורת המשחקים. העולם הוא מסובך מדי בשביל שטקטיקה מתמטית תצליח להביא תוצאות. זה אף פעם לא עובד. תמיד אם אתה בא מפה הוא יבוא אליך מהחלון. אתה תסגור את הדלת הוא יבוא מהחלון. לא יעזור. עכשיו עשו, זוכרים את הוויכוח שהיה לפני כמה שבועות על החניונים, שאמרו לקחת לגבות על חניה כל דקה, לא כל רבע שעה. כמובן כל בעלי החניונים העלו את התעריף לדקה. שילמו רק יותר חניה. הכנסת תמיד מנסה לפתור בעיות עם חוקים וזה רק יוצא יותר גרוע. חוק הסופרים, אני יכול להביא לכם אלף דוגמאות. חוק הסופרים, מירי רגב הייתה מאוד גאה בתור שרת התרבות שהיא העבירה את חוק הסופרים. אני מראש היה ברור לי שהיא הולכת לדפוק את כולם. חוק הסופרים אומר שההוצאות לא יכולות למכור ספר בפחות ממחיר מסוים או משהו כזה. הסופר מקבל אחוזים ממה שמקבלת ההוצאה. לכן ההוצאה מנסה למקסם את ההכנסות שלה, ואם היא תמקסם את ההכנסות שלה זה ימקסם גם את האחוזים שלי. אז אם היא חושבת שכדאי לעשות מבצעים, אז זה ימקסם גם אותה וגם אותי. אתה בכנסת לא יודע יותר טוב למכור ספרים מסטימצקי. סטימצקי מוכר ספרים יותר טוב ממך. ואתה תספר לו שהוא לא יעשה מבצעים אלא ימכור רק במחיר מלא, אתה מוריד את הכסף שהוא מקבל וגם של הסופר. אותו דבר עמלות הבנקים, מה שאתם רוצים. זאת אומרת כל פטנט שהכנסת תעשה, השוק יעקוף אותו. יש דברים מאוד מאוד מסוימים שהצליחו, כמו החוק על השמירה על פרחי הבר, דוגמה קלאסית, שבאמת שינו תודעה. אבל הם הצליחו כי הם שינו תודעה. לא בגלל שהחוק עשה פה פטנט והוא הצליח להגיע לתוצאה הרצויה, אלא הם הצליחו לשנות תודעה של אנשים, שבאמת עכשיו כבר לא נוגעים בפרחים מוגנים. טוב, בכל אופן לענייננו, מה שאני רוצה לומר זה שזה בדיוק המתח בין ההתנהגות האלטרואיסטית להתנהגות התוצאתית. לכאורה כל אחד ימקסם את התוצאות שלו וככה אנחנו נגיע לתוצאה הכי טובה, כן? הקפיטליזם במיטבו. אוקיי? אבל זה לא עובד ככה. אם כל אחד מנסה למקסם את התוצאות שלו, הרבה פעמים כולנו נגיע לתוצאות פחות טובות. כולנו נפסיד מזה. וצריך איזושהי יד מכוונת, לא רק היד הנעלמה של הקפיטליזם, אלא צריך יד מכוונת שתעזור לפתור בעיות, גם של קרטלים ומונופולים כמובן, זה ברור. אבל מעבר לזה גם במקומות של כשלי שוק מהסוג הזה. צריך איזשהו סידור שיעזור לאנשים לקבל החלטות אלטרואיסטיות, ואם לא אז ייכנסו לכלא. זאת אומרת לעזור להם להיות אלטרואיסטים. כי אחרת הפתרונות הפורמליים לא פותרים את העניין. ולכן גם בצו הקטגורי אתם יכולים להגיד שבאמת מה שקאנט מדבר עליו זה התנהגות תוצאתית ולא התנהגות אלטרואיסטית, אבל זה לא נכון. כי האדם הפרטי ששוקל אם להעלים אלף שקל, ברור שהוא הרי יעלים אלף שקל. מבחינת התוצאות שלו, הוא ירוויח אלף שקל ולא יקרה שום הפסד. למה שלא יעשה את זה? התוצאות מגיעות רק אם כולנו נחליט. אבל אם כל האחרים החליטו ואני העלמתי אלף שקל עדיין התוצאות יהיו מצוינות. אז מה הבעיה? בייחוד שיש פה הרבה שחקנים ולא רק שניים. יש המון שחקנים. אז אין שום סיבה לעשות את השיקול חוץ מהסיבה האלטרואיסטית שאני יודע שאם כולנו נעשה את השיקול האלטרואיסטי המצב יהיה טוב. ואם אנחנו לא נעשה את השיקול האלטרואיסטי, אז כל אחד מאיתנו יהיה כזה סטיל ולא ספליט, אז אנחנו כולנו נהיה בג'אנטים. אז זה כן אלטרואיסטי בסופו של דבר. זאת אומרת בסופו של דבר אתה צריך לחנך את האנשים. לא מספיק לתת אלגוריתם שינווט אותם לעשות את מה שאתה רוצה שהם יעשו כמו בחלוקת העוגה. ולכן זה כן, הצו הקטגורי כן מדבר על אלטרואיזם, הוא לא מדבר על תוצאתיות. למרות שבסוף בסוף רק התנהגות אלטרואיסטית מביאה את התוצאות הטובות ביותר. זה הנקודה. ולכן אם אנחנו חוזרים להוכחה לקיומו של אלוקים, אני אומר, אז למה להתנהג אלטרואיסטית? למה להתנהג אלטרואיסטית? אני יכול להרוויח אלף שקל. כי זה מעשה רע. הקדוש ברוך הוא אמר שלא. אבל פה זה כבר קצת יותר טריקי. כי מי שאומר תוצאות גם יכולות להביא אותי להתנהגות טובה, לא רק הקדוש ברוך הוא, אז יש פה איזשהו שיקול תוצאתי. כולנו נהיה אלטרואיסטים, מצב המדינה יהיה יותר טוב. יש פה עניין תוצאתי. אז מבחינת השיקולים של הבן אדם זה דומה למקרים שיש להם תוצאות או למקרים שאין להם תוצאות. עדיין לדעתי בלי אלוקים אין בסיס, אין תוקף לערכי המוסר. אבל זה ברמה הנמוכה הזאת, לא ברמה שאומרת אין בכלל תוצאות אז למה לעשות את זה? רק הצו האלוקי. זאת אומרת הטיעון הוא קצת יותר חלש, לא הטיעון החזק באמת. טוב, בכל אופן לענייננו קצת שעשועים סמי-מתמטיים. עד כאן. אז שיהיה לכם בהצלחה אם יש בחינות או משהו, אז נתראה.