מוסר, אמונה והלכה – שיעור 4 – הרב מיכאל אברהם

בפעם הקודמת דיברתי על פרק ט' של ספר התניא, וראינו שם שיש בעצם נדרשות מהאדם שתי דרישות. דרישה אחת זה להיות בוחר, והדרישה השנייה זה לבחור בטוב. את הדרישה להיות בוחר בעל התניא מציג דרך מתח בין נפש אלוקית ונפש בהמית. נפש אלוקית זאת התנהלות של אדם שבוחר, נפש בהמית זה מישהו שנגרר אחרי יצרים, אינטרסים וכדומה. ואמרתי עוד שאם כבר האדם בוחר, אז בדרך כלל הוא גם יבחר בטוב. קשה מאוד לראות מישהו שהוא בוחר באופן חופשי, לא דרך יצרים ואינטרסים וכדומה, ועושה רע, ומחליט לעשות רע. זה לא סביר. אינטרסים, יצרים, כן, יכולים לגרום לאדם לעשות רע. אבל אדם שבוחר באופן חופשי ומבין שהפעולה הזאת היא רעה, אפילו נאצים נגיד, קשה לי להעלות בדעתי מצב שבו הוא בעצם מבין שהוא עושה משהו רע, אין לו יצר שגורר אותו לעשות את זה, זאת אומרת זה לא אינטרס, לא שום דבר, והוא מחליט לפעול באופן כזה, זאת אומרת לרצוח יהודים. או שהוא חשב שזה לא רע מאיזושהי סיבה דפוקה ככל שתהיה, אבל זה מה שהוא חשב, או שהיה לו פחד שייענה לו רע כלשהו אם הוא לא ישתף פעולה, אינטרס, הוא הרוויח מזה כסף, לא יודע, משהו צריך להיות. בסדר? אבל אם אין את כל הדברים האלה, אם זאת פעולה אלטרואיסטית כמו שהגדרתי קודם, אז פעולה אלטרואיסטית זאת פעולה שנעשית לא לשם מטרות אחרות פרט להכרעה החופשית שלי. אז פעולה אלטרואיסטית שתעשה לכיוון רע, קשה לדמיין. אני לא יודע אם יש דבר כזה. לא יכול לשלול תאורטית, אבל אני לא רואה למה שזה יקרה. זה כמו ראיתי כל מיני דיונים מדי פעם בהאם למלאכים יש בחירה. הם תמיד יעשו את הטוב כי אין להם יצר הרע. אוקיי, אבל האם עקרונית יש להם בחירה, זאת אומרת האם הם יכלו לעשות גם אחרת? זה לא יקרה אף פעם בפועל. למה שיעשו אחרת? אין להם יצר הרע והם מבינים שזה מה שצריך לעשות, זאת המשימה שלהם, אז ברור שהם יעשו את זה. ועדיין יש מקום לדון בשאלה ההיפותטית האם יש להם בחירה, את הכוח לבחור, לו יצויר שעכשיו אני אשתיל לתוכם יצר רע. מה יקרה עכשיו? מה שיקרה עכשיו זה שהם יוכלו עכשיו להחליט או שלא, אין להם יכולת החלטה כי אין להם בחירה. זאת אומרת השאלה אם יש להם בחירה ככושר נפשי, כיכולת נפשית, היא לא מותנית בשאלה אם זה מתממש בפועל. זה לא הכרחי. המלאכים תמיד בוחרים בטוב, וזה עדיין לא אומר שהם לא בוחרים. גם צדיק שיש לו בחירה חופשית והוא תמיד עושה את הטוב, תמיד, הוא מצליח תמיד לעשות את הטוב, זה אומר שאין לו בחירה? יש לו בחירה, הוא השתמש בה כי הוא בוחר תמיד לעשות את הטוב, ויש לו בחירה. אוקיי? אז גם בהקשר שלנו, אז הטענה בעצם שמצד אחד יש פעולות אלטרואיסטיות, זאת אומרת אדם כן עושה פעולות גם אם אין לו יצר או אינטרס או משהו כזה מתוך הכרעה, ואני אומר עוד שאם כבר הפעולה היא פעולה אלטרואיסטית, אני לא רואה איך זאת פעולה רעה, זאת אומרת איך זה יכול להיות שהבן אדם יעשה משהו שלשיטתו הוא רע. אם הוא עצמו חושב שזה טוב וטועה, עניין אחר, אבל דבר שהוא עצמו חושב שהוא רע, לא רואה איך זה קורה. נניח אני חושב עכשיו, הגעתי למסקנה שיש נגיד אני מבקש ממך חמישים שקל, עכשיו אני חושב על זה, או שאני מביא לו את החמישים שקל ואני באמת אהיה צדיק, או שאני אשמור את החמישים שקל הזה לעצמי ואני מגיע למסקנה שזה הכסף שלי, אשמור את הכסף לעצמי למרות שאני יודע שיהיה טוב להביא לו. וגם טוב לשמור את זה לעצמך, מה זאת אומרת? השאלה מה יותר טוב. תצליח להחליט בסוף מה אתה חושב, לא משנה מה נכון, אלא מה אתה חושב. ואם נגיד אני חושב שזה אולי קצת נכון אבל גם קצת אני רוצה את זה. מה אתה רוצה יותר? עזוב קצת ולקצת, מה יותר, מה בעיניך ערך יותר גדול, לעזור לעני או לעזור לעצמך? נראה לי אני חושב שלעזור לעני הערך יותר גדול, אבל גם האינטרס שלך הוא יותר הצד השני, אז אתה פועל מתוך אינטרס. נכון. אז זה לא פעולה אלטרואיסטית, זו פעולה מתוך אינטרס. אני מדבר פעולה נקייה, אין אינטרסים, אין יצרים, אין שום דבר אחר פרט להכרעה החופשית שלך. עכשיו אתה אומר זה צעד טוב וזה צעד רע, ואין שום דחף לעשות את הרע, שום אינטרס, שום דבר. אני בוחר באופן חופשי. אני מניח שתמיד אני אבחר בטוב, לא? זאת אומרת, אם לשיטתי זה טוב. אבל אי אפשר לבחור ברע? כן. מה זה אי אפשר? זה מה שאני אומר. אפשר לבחור ברע. כי אני לא טוען שאין לי בחירה. זה בדיוק מה שטענתי. אני לא טוען שאין לי בחירה. יש לי בחירה, רק אני בוחר בטוב. זה לא שאי אפשר לבחור ברע. אנשים לא בוחרים ברע. אפשר. אנשים לא בוחרים. אנשים יכולים לעשות רע בגלל שיש להם אינטרס, זה כן, זה אנשים עושים. אבל בלי האינטרסים, סתם לעשות רע כי בא לי לעשות רע, זה לא אני לא רואה איך זה קורה. זה נשמע קצת מצחיק. כאילו אתה אומר או שאתה לא בוחר, או שאתה בוחר אבל אתה בוחר בטוב. בדיוק. זאת אומרת, הטענה בסופו של דבר שיוצאת מכאן והיום אני אמקד זאת עוד יותר, אבל הטענה שיוצאת מכאן זה שבעצם המשימה העיקרית שלנו זה להיות בוחרים. כי ונס אנחנו בוחרים, אנחנו כבר נבחר בטוב. אין משימה של מאבק של טוב נגד רע. המשימה הזאת לא קיימת. המשימה היחידה זה רק להכריע, להיות מכריע, להיות איש של נפש אלוקית. מכאן ואילך אתה כנראה תעשה את הטוב. עכשיו זה לא לגמרי מדויק, כי יכול להיות, ועל זה אני אדבר עוד היום, יכול להיות שאתה איש בוחר אבל עדיין אתה לא תעשה את הטוב, כי אתה תבחר ללכת עם האינטרס ולא עם הטוב. אוקיי? מה שאמרתי קודם זה מה קורה בהעדר אינטרס. אין לי יצר, אין לי אינטרס, אין לי כלום ואני אדם בוחר. בסדר? אם אני אדם בוחר אני אבחר בטוב. אבל יש מצב נוסף. יש לי יצר, יש לי אינטרס, ולכן אני יודע שזה רע לרצוח, אבל משלמים לי מאה אלף דולר בתור רוצח שכיר אם אני אלך לרצוח את הבן אדם. אז בהחלט יכול להיות שאני אבחר, אכריע לרצוח, למרות שאני מבין שהרצח הוא רע כי אני מעדיף להרוויח את המאה אלף דולר ולעשות רע. זה כן אפשרי. בסדר? זה כן אפשרי. אני מדבר על מצב שבו אין אינטרסים, אין יצרים, לא משלמים לי מאה אלף דולר, אין לי סיפוק, אין שום דבר, פעולה אלטרואיסטית, ואני אדם בוחר, לא נגרר, אני אדם בוחר ואני עוסק בפעולה אלטרואיסטית, אז אני אעשה את הטוב. תמיד אני אעשה את הטוב. זאת אומרת, לא יכול להיות משהו אחר. עוד פעם, יש לי את הבחירה בכל מקרה, רק בפועל אני תמיד אבחר בטוב. כמו הצדיק הגמור כמו שאמרתי קודם, שהוא עקרונית בכל צומת בוחר בטוב. לא אומר שאין לו בחירה, נכון? יש לו בחירה. בכל צומת הוא היה יכול לעשות אחרת, אבל הוא בחר בטוב. גם פה, יש לי בחירה במובן הזה שאני יכול לעשות אחרת, אבל בפועל למה שאני אבחר כך? ברור שאני אבחר לעשות את הטוב. זה לא שאין לי את הכוח לבחור אלא בפועל זה לא יתממש הבחירה ברע, תמיד אם אני בוחר אני אבחר בטוב. אלא אם כן אינטרסים משפיעים ואז אני צריך להחליט אם האינטרס גובר או הטוב גובר וזה החלטה כבר. אוקיי? היום אנחנו נלך עוד צעד אחד הלאה ונראה שאפילו האינטרס לא פותר את הבעיה. אבל סיימתי בסוף עם אליהו בהר הכרמל, כן? שאומר לעם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. אז בדרך כלל רואים את זה כאיזושהי התגרות רטורית. כן? אומר להם אתם לא גברים. זאת אומרת אם אתם מאמינים בבעל אז לכו על זה. מה אתם פוסחים על שתי הסעיפים? כשבעצם המטרה שלו היא כמובן לגרום להם לעבוד את השם, לא ללכת אחרי הבעל. הוא לא באמת קורא להם לעבוד את הבעל. ואני טענתי שלא, אני קורא זה כפשוטו. קורא להם לעבוד את הבעל. אם אתם באמת מאמינים בזה, אז תלכו על זה. אם באמת אתם מאמינים בזה. ולכן אם אתם לא הולכים, אם אתם לא הולכים אחרי זה תמיד, אז אתם לא באמת מאמינים בזה. אם אתם לא באמת מאמינים בזה, אז למה אתם עושים את זה? סתם יצרים. אז לא, אז תעבדו את השם. אל תלכו אחרי היצר, תלכו אחרי מה שנכון. הרי אם אתם באמת מאמינים בבעל, אז תלכו אחרי הבעל. יש ערך בלהיות בוחר גם אם אתה בסופו של דבר תבחר לעשות רע. במקרה הזה אגב אם הם מאמינים בבעל, אז לשיטתם זה לא רע. זה מה שצריך לעשות אם הם מאמינים בבעל. אז אם הם אנשים בוחרים והם גם מאמינים שעבודת הבעל זה הדבר הנכון, אז הם יבחרו לעבוד את הבעל. זה בסדר. זאת אומרת, זה לא סותר את מה שאמרתי קודם שאם הבנאדם בוחר הוא ודאי בוחר בטוב. הוא בוחר בטוב במה שנראה לו כטוב. בסדר? לא שהוא בוחר בטוב, אולי הוא טעה והוא חושב שהטוב הוא רע. בסדר. אבל הוא יבחר תמיד במה שהוא רואה כטוב. בסדר? זאת הטענה בעצם. ולכן בעצם אליהו אומר להם תפסיקו להיות אנשים של נפש בהמית. אנשים של נפש בהמית בעצם כשיש להם יצר הולכים לעבוד את הבעל, אין להם יצר עובדים את השם, זאת אומרת בעצם הם מסורים ביד יצרם. הם אנשים שמתנהלים על סמך יצרים, אינטרסים, לא פעולות אלטרואיסטיות. והוא אומר להם תהיו אנשים של נפש אלוקית. אנשים שפועלים פעולות אלטרואיסטיות. מה הכוונה? עוד פעם אלטרואיזם לאו דווקא עבודת השם זה לאו דווקא אלטרואיזם, אלטרואיזם זה דאגה לזולת. פעולה אלטרואיסטית במובן שהגדרתי קודם הכוונה פעולה לא מתוך האינטרס אלא פעולה מתוך הכרעה. אוקיי? עכשיו בעצם כשאנחנו נעשה עכשיו את החשבון אז בוא נראה האם ייתכן בכלל מצב שהאדם חוטא. חוטא מוסרית או דתית, כרגע לא משנה לי, ברמה הלוגית. על פניו נראה שזה פשוט בלתי אפשרי. למה? כי אם הוא לא בוחר הוא אדם של נפש בהמית אז הוא נגרר לעשות רע, הוא לא בחר ברע, הוא נגרר לעשות את הרע. אוקיי? אם הוא בוחר אז הוא עושה את הטוב. אז מתי יכול להיות מצב שהאדם עושה את הרע ואנחנו רואים את זה ככישלון, כעבירה, כמשהו שמגיע לו עונש עליו? אוקיי? איך איך הדבר? אם הוא בוחר אז הוא תמיד יבחר בטוב. אלא מה? אם הוא עשה את הרע הוא כנראה לא בחר. נפש בהמית, היצרים שלו גררו אותו. היצרים שלו גררו אותו בסדר, אז אז הוא לא בחר ברע. הוא נגרר לעשות רע, הוא אנוס אפילו הייתי אומר. אוקיי? עדיין אבל היית יכול לבחור. אה? עדיין היית יכול לבחור. אוקיי פה אני אני רוצה לחדד את זה, אני אגיע בסוף לזה אבל אני רוצה טיפה לחדד את זה יותר. אולי אני אקדים עוד עוד נקודה. יש יש שני מושגים שאנשים מתייחסים אליהם כמושגים סינונימיים כן שיש להם אותה משמעות אבל הם לא. במובן מסוים הם הפוכים. זה בעל תשובה וחוזר בתשובה. זאת אומרת כשאנחנו מדברים על בעל תשובה במובן של חז"ל, בעל חוזר בתשובה מה שקוראים היום מישהו שחוזר בתשובה זה מושגים הפוכים. הבעל תשובה של חז"ל זה מישהו שתמיד ידע שצריך לקיים את התורה ולהתנהג כמו שצריך והכל. הוא נכשל. הוא צריך לחזור בתשובה, לחזור לעשות את מה שהוא מבין שכך ראוי לנהוג. אוקיי? זאת אומרת הוא צריך לחזור לעשות את מה שהוא מאז ומעולם ידע שצריך לעשות. החוזר בתשובה של היום זה הפוך. החוזר בתשובה של היום זה מישהו שמשנה תפיסת עולם. כשהוא עשה את הדברים הוא לא חשב שהוא הוא עושה רע, שזה מה שהוא חשב, זה מה שהוא האמין בו. באיזהו שלב הוא הגיע למסקנה שהוא טעה. הוא מאמץ אמונה שונה. עכשיו הוא מאמין בתורה, בקדוש ברוך הוא, בעשיית טוב דתי וטוב מוסרי לא משנה כרגע מה ולכן הוא מחליט לעשות את הטוב. זה מה שקוראים היום בדרך כלל חוזר בתשובה, נכון? חוזר בתשובה זה מישהו שנהיה דתי. מה זאת אומרת נהיה דתי? כשהוא היה חילוני הוא לא תפס את עצמו כעבריין. זאת אומרת הוא לא חשב, הוא לא חשב שצריך לקיים את המצוות ובחר לא לקיים אותן. הוא לא חשב צריך לקיים אותן בכלל. נכון? ועכשיו כשהוא חוזר בתשובה הוא משנה תפיסת עולם. עכשיו הוא חושב שכן צריך לקיים את המצוות ואז הוא מתחיל לקיים את המצוות. אז בשום שלב הוא לא נכשל. נכון? בכל שלב הוא עשה באמת את מה שהוא חושב. הבעל תשובה שחז"ל מדברים עליו זה בעל תשובה שנכשל, הוא צריך לחזור בו מהכישלון, לעשות תשובה על הכישלון. מה זאת אומרת? זה בן אדם שידע תמיד שצריך לקיים את המצוות, הוא רק לא עשה את זה. הוא נכשל. יש תפיסות כאלה שזה אומרות שכל אחד בתוכו מאמין וכאילו. כן, אני מכיר את הבובקס האלה. זה זה שטויות בעיניי. אולי אני אכנס לזה עכשיו. אולי אני אכנס לזה עכשיו אם אתה כבר העלית את זה אבל עוד רגע. אז הטענה היא בעצם הטענה היא בעצם שבעל תשובה של חז"ל הוא כמו רבי אלעזר בן דורדיא. כן, הגמרא בעבודה זרה שלא הניח עבירה בכל העולם שהוא לא עשה. עד שהוא הגיע לאיזה זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זוזים בשכרה, וקרה מה שקרה, הפחה יצאה לה, ציצית טפחה על פניו, זה שני גרסאות יש, והוא הבין את מה שהוא הבין. ומצבו וחזר בתשובה ובכה עד שיצאה נשמתו בתור בעל תשובה. ואז יצאה בת קול ואמרה, רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. מה, מה היה עד השלב שבו טפחה לו הציצית על פניו? הוא חשב שמה שהוא עושה זה בסדר? אם הוא חשב שמה שהוא עושה זה בסדר אז אין לו מה לעשות תשובה, הוא אנוס בדעתו. הוא באמת חשב שהוא נוהג בסדר. די ברור שמדובר פה באדם שמבין שהוא לא בסדר. יצרים או משהו כזה, והוא בחר לעשות את זה למרות שהוא חושב שזה לא בסדר. ואז הוא מחליט לחזור בתשובה. מה הכוונה לחזור בתשובה? לא לשנות תפיסת עולם, כמו שאומרים היום לחזור בתשובה. הוא לא משנה תפיסת עולם, תפיסת עולם שלו הייתה תמיד כזאת. לחזור חזרה לנהוג לפי אותה תפיסת עולם שמעז ומעולם הייתה ברורה לו. אבל לסנכרן את ההתנהגות שלו עם תפיסת העולם שלו, נכון? הוא משנה התנהגות, לא משנה תפיסת עולם. החוזר בתשובה של היום משנה את ההתנהגות אבל זאת תוצאה של שינוי של תפיסת עולם. זה לא המשך אותה תפיסת עולם ושינוי התנהגות, לסנכרן את ההתנהגות עם תפיסת העולם, זה משהו אחר, אוקיי? אז בעצם הטענה היא שאם בן אדם הוא חוזר בתשובה במונחים של היום, אז הוא אף פעם לא היה עבריין. תמיד עשה את מה שבאמת חשב שנכון, הוא לא בחר ברע אף פעם, מה שהוא חושב שרע. אולי בחר ברע כי אני חושב שזה רע אבל לשיטתו הוא אף פעם לא בחר במשהו שהוא עצמו תופס שהוא רע, נכון? זה בעצם אף פעם לא באמת חטא, הוא היה אנוס בדעתו. אפילו אם הוא טעה, טעות זה לא חטא, זאת אומרת הוא היה אנוס, זה מה שהוא חשב, מה אתה רוצה? אנוס בדעתו. יש תשובת הרדב"ז, הרדב"ז אומר שיש דבר כזה אונס בדעות, זאת אומרת אם אתה חושב שמשהו הוא לא נכון אז אתה לא תעשה אותו וגם אם אתה טועה אבל מה לעשות, אתה אנוס, זה מה שאתה חושב. כן, חילונים, תינוק שנשבה וכל מיני דברים כאלה, לא צריך להגיע לכל המודלים המתוסבכים האלה של תינוק שנשבה והכל, הוא אנוס, פשוט הוא חושב שזה נכון, מה אתה רוצה ממנו? הוא אנוס, זה הכל. מה, אז שהוא יעשה את מה שאתה חושב? בן אדם עושה את מה שהוא חושב, זה מה שהוא חושב. כן, הרדב"ז שאלו אותו שמה, היה שם בן אדם שאמר שמשה רבנו אלוהים. מין תפיסה נוצרית כזאת, כאילו, שכן, החיבור בין האדם ל… אז שאלו אותו את הרדב"ז מה לעשות עם הכופר הזה. להוריד אותו לבור בלי להעלות אותו, מה לעשות איתו? אז הרדב"ז אומר להם, עזבו אותו, מה אתם רוצים, הוא אנוס בדעתו, זה מה שהוא חושב, מה אתם רוצים ממנו. הוא חושב שמשה רבנו אלוהים, הוא מדבר שטויות, הוא טועה, בסדר, אבל זה מה שהוא חושב, הוא לא רשע. זאת אומרת הוא טועה, בסדר, טועה זה לא רשע. אוקיי, אז גם… מה? הרדב"ז… לפי הרמב"ם זה לא כך. מה לא כך? להיפך, כאילו המה שמשנה זה האם אתה תופס את האמת או לא, וזה לא… אבל אם אני חושב אחרת אז אני אנוס, למה שנניח שהרמב"ם חולק על זה? למה לא? איפה אתה רואה אחרת? אתה רואה ברמב"ם שהרמב"ם קובע קביעות תפיסתיות או מחשבתיות, י"ג העיקרים או דברים כאלה, אבל הוא לא כותב בשום מקום שאם הבן אדם באמת ובתמים לא מאמין באחד העיקרים אז הוא פושע. אני באמת ובתמים לא מאמין בזה, מה לעשות, אני אנוס. הוא לא אומר שהוא צודק, הוא אומר שהוא לא פושע, שהוא לא רשע, זה מה שהוא חושב, הוא טועה אבל זה מה שהוא חושב, מה לעשות. כל אדם שוגג עושה משהו לא נכון. למה הוא נקרא שוגג? הוא נקרא שוגג כי הוא לא יודע שזה לא נכון. אוקיי, זה בדיוק המצב פה. רק אנחנו הרבה פעמים תופסים את השוגג כמי שלא יודע הלכה או מי שלא יודע את העובדה, לא יודע ששבת היום או לא יודע שאסור לברור בשבת. ויש גם שוגג בתפיסות העולם. אתה לא חושב שיש אלוקים, אתה אתאיסט, אתה שוגג או אנוס, זה מה שאתה חושב באמת, מה אתה רוצה? אחד כזה הוא לא פושע, זה מה שהוא חושב. פושע זה רק מישהו שמבין את האמת ופועל נגדה. גם הוא מבין שזאת האמת ופועל נגד, זה פושע. אוקיי, אז מה שאני רוצה לומר בעצם זה שאם אתה מדבר על חטא, אתה צריך לדבר על מישהו שתפיסת העולם שלו כן נכונה, ההתנהגות שלו לא נכונה, ואז הוא צריך להיות בעל תשובה, לא לחזור בתשובה. מישהו שגם התפיסות שלו לא נכונות הוא צריך לחזור בתשובה, צריך לשנות תפיסות, בסדר? זאת הטענה. עכשיו השאלה היא איך אנחנו מבינים את המצב הזה של החטא. המצב הזה של החטא בעצם אומר שהבן אדם חושב איקס ועושה וואי. רגע, אני רק ארשום לעצמי לחזור למה שאמרתי לך שאני אכנס אליו. שנייה אחת. אוקיי, אני אגיע לזה אחרי שאני אעשה את מה שרציתי לעשות היום, כדי לא לאבד את הרצף. אז עכשיו אני רוצה לדון איך, אם בכלל, ייתכן מצב של חטא. זה בעצם הדיון. זאת סוגיה פילוסופית שממלאת מדפים בספריה לפילוסופיה, קוראים לה חולשת הרצון. וויקנס אוף דה וויל, הרצון החלש, החולשה של הרצון. ואני רוצה קצת לחדד קודם כל את הבעיה. נגיד שבן אדם חטא. אמרתי קודם, הסברתי, מה זה נקרא חטא? הוא הבין שצריך לעשות איקס ועשה וואי. נכון? שוב פעם, הוא הבין את זה כבר בשלב שהוא עשה. כי אם הוא מבין את זה עכשיו זה לא מעניין. אני מדבר על מישהו שהוא ידע שאסור לעשות וואי כבר אז ובכל זאת עשה את זה. אוקיי? זה מצב של חטא. נכון? עכשיו כאשר אני עושה חטא, עכשיו החטא הזה יכול להיות מכל מיני סוגים. זה יכול להיות חטא דתי, יכול להיות חטא מוסרי, יכול להיות חטא של דיאטה. החלטתי לא לאכול דברים משמינים ונפלתי, אכלתי משהו משמין, עוגת קצפת. אוקיי? עכשיו אני שואל את עצמי איך נפלתי. זה גם מבחינתי כרגע בלוגיקה זה גם חטא. חטא הכוונה להחטיא. זאת אומרת להחטיא, לפספס, כן? זאת אומרת לא לעשות את מה שאני חושב שצריך לעשות, שנכון לעשות. זה נקרא חטא. אוקיי? עוד חטא מוסרי, יכול להיות חטא הלכתי, יכול להיות חטא משפטי, יכול להיות חטא של דיאטה, חטא בריאותי, לא משנה. כל מיני דברים כאלו. השאלה היא אם אני חושב שצריך לעשות איקס, איך זה ייתכן שעשיתי וואי? נכון? זה נקרא חטא. שואל את עצמי איך זה ייתכן? בדרך כלל התשובה שאני נותן את זה לעצמי, התשובה שאני נותן לעצמי, זה נכשלתי. הייתי חלש. נכון? הייתי חלש, נפלתי, אכלתי את העוגת קצפת הזאת למרות שנורא רציתי לעשות דיאטה. אז הייתי חלש, הרצון לא התמודדתי עם היצרים שלי. כן? שאור שבעיסה מעכב, כמו שאומרים חז"ל. אוקיי? אז הטענה בעצם, הטענה בעצם זה שחטא תמיד משקף מצב של רצון חלש. זה נקרא חטא. חטא פירושו שהרצון, רציתי את הדבר הנכון, אבל לא עשיתי אותו. למה? כי הרצון הזה לעשות את הדבר הנכון היה חלש. זאת אומרת הוא לא התמודד עם היצרים, עם האינטרסים, עם מה שלא יהיה. נכון? זה ההגדרה של חולשת הרצון. עכשיו אני אבחין את זה מול פעולה אחרת. נגיד שאני רצחתי, אבל אני חשבתי שבאמת ראוי לרצוח. כן? החילוני לפני שחזר בתשובה. לא הבעל תשובה אלא החוזר בתשובה, אבל לפני שהוא חזר בתשובה. אז הוא עשה פעולה כי הוא באמת חשב שזה מה שנכון. זה לא פעולה של חולשת רצון. הוא לא יגיד היה לי רצון חלש ולכן חיללתי שבת. הוא יגיד חיללתי שבת כי לא חשבתי שזה בעייתי לחלל שבת. לא חשבתי שצריך לשמור שבת. נכון? זה לא פעולה של רצון חלש. נקרא לזה אולי פעולה שקולה. כן? פעולה מתוך הכרעה. זו לא פעולה של רצון חלש. פעולה של רצון חלש זו תמיד פעולה נגד ההכרעה העקרונית שלי. ההכרעה העקרונית שלי זה שצריך לעשות ככה, ובפועל מה שעשיתי זה ככה. אוקיי? אז זה פעולה של רצון חלש. פעולה שקולה זאת פעולה שנעשית מתוך תפיסה שלי. עכשיו התפיסה יכולה להיות שגויה, לא אכפת לי. אני לא אומר שכל פעולה שקולה היא פעולה טובה. אני טוען שכל פעולה שקולה היא פעולה שבה אני עושה את מה שאני עצמי רוצה. חושב שמה שאני עצמי רוצה שגוי, לא נכון, רע, בסדר, אבל לשיטתי אני תמיד אעשה את מה שאני חושב אם הפעולה היא שקולה. לעומת זאת ברצון חלש, בפעולה של חולשת רצון, גם מה שאני עצמי חושב לנכון לא בהכרח אני עושה אותו. אני עושה משהו שאפילו אני עצמי חושב שהוא לא נכון. מה בעצם הבעיה בפעולה של חולשת רצון? אז אני, הסוגיה הזאת של חולשת הרצון יש לה כל מיני צורות ניסוח וטיפול. אני אעקוב פה אחרי ניסוח של דונלד דייווידסון, זה פילוסוף אמריקאי ידוע, פילוסוף אנליטי אמריקאי, והוא אומר ככה: בוא נניח יש לנו, הוא מציב שלוש טענות שכל אחת מהן נשמעת סבירה, אבל שלושתן ביחד לא מתיישבות. טענה ראשונה, אם בן אדם חושב שמעשה מסוים X נגיד הוא נכון, אז הוא רוצה לעשות אותו. זה מה שהוא רוצה לעשות. לא אמרנו שזה מה שהוא עושה, אמרנו שזה מה שהוא רוצה לעשות, נכון? עכשיו כמובן פה אני צריך להבהיר קצת. נגיד בן אדם חושב שאסור לגזול, שגזל זה דבר רע. הוא עדיין יכול לרצות לגזול. כשאני אומר שאדם חושב שמעשה מסוים הוא נכון, אין פירושו שהמעשה המסוים הזה הוא טוב. לא זאת הטענה. אלא אחרי כל השיקולים שעשיתי, אם זה מה שאני חושב שנכון לעשות, אז זה מה שאני ארצה לעשות גם, נכון? השיקולים יכולים להיות שיקולים מוסריים, אינטרסנטיים, מה שאתם רוצים. ואחרי שאני לוקח בחשבון את כל השיקולים, מה אני חושב שנכון לעשות במצב כזה? בסדר? נגיד אני עכשיו מתלבט אם לגזול. אני אומר אני יודע שאסור לגזול, זה רע לגזול. מצד שני אבל אני ארוויח מזה הרבה כסף. בסדר? עכשיו השאלה היא אם מבחינתי הרווח הכספי מצדיק עבירה מוסרית, או הלכתית, או משפטית, כן? אם כן, אז מבחינתי זה מה שנכון לעשות. אוקיי? כשאני אומר נכון וטוב זה לא אותו דבר. גם לא הטוב לשיטתי, לא רק הטוב האובייקטיבי, גם הטוב לשיטתי לא, כי יש לי עוד שיקולים חוץ מהשיקולים המוסריים. האם אני לוקח את כל השיקולים שלי ובסופו של דבר מגיע למסקנה ש-X הוא המעשה הנכון מבחינתי, לא הטוב אלא הנכון, אז אני גם ארצה לעשות את X. אז זה בהגדרה? כן, כמעט בהגדרה. לחשוב שמשהו נכון זאת אמירה קוגניטיבית. לרצות לעשות את זה זאת כבר אמירה על תנועה נפשית כלשהי. כן, זה במישור האינטלקטואלי וזה במישור הנפשי. אז זה לא אותה טענה. אבל זה נשמע מאוד ברור שאם מתקיימת הטענה הקוגניטיבית אז תתקיים גם הטענה הנקרא לה פסיכולוגית. אוקיי? עכשיו אם אני חושב שנכון לא לאכול את העוגה, אבל לא לאכול, לרצות. אני עוד לא הגעתי ללאכול, לרצות. מה אני רוצה? ככל שהרצון שלי במובן של, אז אני ארצה לאכול את העוגה? אם תרצה לאכול את העוגה זה אומר, עוד פעם, אם אתה חושב שנכון לאכול את העוגה, היא משמינה אבל היא גם טעימה. אוקיי? ואתה מעדיף לאכול משהו טעים גם אם הוא משמין, אז מבחינתך זה הדבר הנכון. אם זה הדבר הנכון אז זה מה שתרצה לעשות. טוב, אם יש מישהו שיש לו עוגה וברוקולי, הוא לא רוצה לאכול את הברוקולי זה מגעיל, אבל הוא הגיע למסקנה שזה הנכון. זה מה שהוא אמר. לא, עוד פעם, הוא לא הגיע למסקנה שזה נכון. לא, הוא יאכל את הברוקולי. לא, הוא לא הגיע למסקנה שזה נכון. אתה עוד פעם מדבר על נכון מבחינת הבריאות. אבל אני אומר נכון אחרי כל כלל השיקולים שאני עושה, וחלק מהשיקולים שאני עושה זה עד כמה זה טעים או מגעיל. גם זה שיקול. ואם מבחינתי השיקול של המגעיל הוא יותר חזק מאשר השיקול של הבריא, אז מה שאני חושב שנכון לעשות זה לאכול את העוגה ולא את הברוקולי. אבל בסוף אני אוכל את הברוקולי. אז לא, אז אתה כנראה חושב שנכון לאכול את הברוקולי. נכון, זה מה שאני אומר. אני חושב שנכון לאכול את הברוקולי. יכול להיות דיסוננס בין מה שנכון לבין מה שאתה רוצה? זה אני שואל. תאר לי מצב. שמעתי. בחרתי שלאכול את הברוקולי זה הדבר הנכון לעשות, אני אוכל את הברוקולי אבל ברור שהייתי מעדיף לאכול את העוגה. מה זה היית מעדיף? אבל אתה יותר מעדיף להיות בריא מאשר לאכול טעים. אז תכל'ס בשורה התחתונה זה מה שעשית, את מה שרצית. בסדר. אבל אם אני מעדיף את הבריא מאשר הלא בריא ו… בסדר אבל מצד שני הלא בריא הוא גם טעים. עכשיו אתה צריך להחליט לא אם מעדיף הבריא על הלא בריא, זה כולנו יודעים. השאלה אם מעדיף הבריא על הטעים. נגיד שהטעים פחות עדיף מהבריא, אז תאכל את הבריא. אבל עדיין לאכול טעים… אתה יכול? מה זה יכול? זה יקרה? לא, זה לא יקרה. לא, כי אם אתה רוצה לאכול את זה אז פירוש הדבר שזה בעצם מה שאתה חושב שנכון, כי אתה חושב שהטעם גובר על שיקולי הבריאות. בסדר, אז זה מה שאתה חושב. אני אומר אחרי שעשית את כלל השיקולים, זה מה שאני קורא נכון. אל תפריד את השיקולים המוסריים או הבריאותיים משיקולי היצר. גם היצר הוא שיקול. אני רוצה ליהנות, וההנאה הזאת גוברת על האיסור המוסרי או הדיאטטי או הבריאותי או מה שלא יהיה. אם היא גוברת, אז זה מה שאני חושב שנכון לעשות. ואם זה מה שאני חושב שנכון, אז כנראה שזה מה שאני גם ארצה לעשות. כאשר נכון עוד פעם זה אחרי כל השיקולים. לא נכון במובן של מה מוסרי לעשות, מה נכון אינטלקטואלית, האתי, אני לא יודע מה, אלא נכון אחרי שלקחתי בחשבון את כל השיקולים. אז זה גם מה שאני ארצה. הנחה שנייה, אם אדם רוצה לעשות את מעשה איקס ואין עליו מגבלות חיצוניות כלשהן, אז הוא יעשה את איקס. גם הנחה מאוד סבירה. לכן המסקנה בעצם שמה שאתה חושב שנכון אחרי כל השיקולים זה גם מה שתעשה. זה הסיכום של שתי הטענות שראינו עד עכשיו. מה שאתה חושב שנכון זה מה שאתה רוצה, מה שאתה רוצה זה מה שאתה עושה. אז מה שאתה חושב שנכון זה מה שתעשה. אז זו הנחה שנייה הייתה. והנחה השלישית היא שיש מצבים של חולשת רצון. יש מצבים שבהם אני לא עושה את מה שאני חושב שנכון. חטא, מה שקראתי קודם. אבל חטא לא במובן הפשטני. חטא במובן הפשטני אין בעיה. נגיד גזלתי, אני יודע שלא טוב לגזול אבל אני גם רוצה את הכסף, אני מרוויח כסף מזה. זה בסדר, זה לא מצב של חולשת רצון. מצב של חולשת רצון כמו שהגדרתי אותו כאן, זה מצב שבו עשיתי כבר את החשבון של מה עדיף לי, הכסף או המוסר, הגעתי למסקנה שהמוסר עדיף ורציתי להתנהג באופן מוסרי, אבל בפועל בכל זאת גזלתי. זה מצב של חולשת רצון. בדיוק מה שתיארתי. ברור, עכשיו אני שואל, שלושת הטענות האלו לא מתיישבות זו עם זו. שתי הטענות הראשונות סותרות את השלישית. כי הטענה השלישית בעצם אומרת שייתכנו מצבים שבהם אני חושב שנכון לעשות איקס אבל אני לא אעשה אותו, למרות שאני חושב שצריך לעשות איקס. משתי ההנחות הראשונות יוצא שזה לא ייתכן. אם אני חושב שנכון לעשות איקס אז זה מה שאני רוצה. אם זה מה שאני רוצה בהעדר אילוצים, אם יש אילוצים משהו אחר, בהעדר אילוצים זה גם מה שאני אעשה בפועל. עכשיו צריך להבין, אם יש אילוצים שגורמים לי לעשות את זה, דחף לאו בר כיבוש או לא יודע מה, אז זה לא רלוונטי, אז זה שוב פעם לא חטא. חטא זה תמיד שאני עושה דברים כי אני החלטתי לעשות, לא בגלל האילוצים. נכון? אז אני מדבר על מצב ללא אילוצים. מצב ללא אילוצים וזה בכל זאת אני עושה משהו שלדעתי עצמי הוא לא הדבר הנכון, זה חולשת רצון. מצד אחד אנחנו חווים את זה כל הזמן שיש מצבים כאלו, מצד שני שתי הטענות הראשונות מראות לנו שאין מצבים כאלו. אז משהו בשלישיית הטענות האלו מביאה אותנו לסתירה פנימית. עכשיו אני רוצה לחדד קצת יותר את הטענה. תראו, יש לפעמים מצבים שאנשים למשל, אני כבר יש לי ניסיון קצת עם הדברים האלו, אז כשדיברתי על הדברים האלו עלו כמה התנגדויות אצל השומעים לתמונה שתיארתי. התנגדות ראשונה, לפעמים אדם לא פועל באופן רציונלי. נכון, זה מה שהוא חושב שנכון אבל לא השכל הנחה אותו פה. נפש בהמית בעצם בשפה הקודמת. זאת אומרת, לא פועל לפי הנכון והלא נכון אלא לפי יצרים או דברים אחרים. אבל נגיד אני החלטתי לעשות דיאטה והיה לי יצר חזק לאכול את עוגת הקצפת הזאת אז אכלתי אותה. אז נכון, לא פעלתי באופן רציונלי כי הרי אני עצמי החלטתי שאני רוצה לעשות דיאטה אבל בכל זאת עשיתי את זה. עכשיו פה אני צריך להבין, הרי למה אני שואל עכשיו מה בעצם זה שהיצר, תיארתי את זה בשיעור הקודם, כשהיצר מנסה לגרור אותי לאכול את העוגה, למה נעניתי לו? אני הרי החלטתי להיענות לו, אלא אם כן זה דחף לאו בר כיבוש ואז זה מצב. מצב שבו פעל עליי היצר ולא הייתה לי האפשרות להתגבר, כן? יש מצבים מסוימים, מצבים נפשיים מסוימים, גם המשפט הפלילי גם מכיר בדברים האלה, נכון? שיש לפעמים מצבים זה מישהו נתפס איזה בולמוס, דחף שהוא לא יכול לעמוד בפניו והוא עושה משהו שהוא לא אחראי עליו. אוקיי? זה מצבים קיצוניים. אבל אני אומר אם זה לא המצב, אם היצר כפה אותי, אז כמובן אני לא עבריין. נכון? כי מה לעשות, אני לא אחראי פלילית למעשיי, הייתי אנוס. הפסיכולוגיה שלי גם יכולה לאנוס אותי. האונס לא חייב להיות מבחוץ. פשוט לא היה לי את השיקול הדעת, לא הייתה לי האפשרות לבחור. אוקיי? אז היצר, לא מדובר במצב שהיצר גרר אותי או אנס אותי בעל כורחי לעשות את זה. לא זאת הסיטואציה. אז מה כן? הוא פיתה אותי או ניסה למשוך אותי, אבל יכולתי להתנגד, זה לא דחף לאו בר כיבוש. נכון? יכולתי להתנגד. אז למה לא התנגדת? כי היה לי יותר חשוב לאכול משהו טעים מאשר לשמור על הבריאות. נכון? אי אפשר לברוח מזה, אחרת הייתי מתנגד. או במילים אחרות, אל תספר לעצמך סיפורים של רצון חלש, אתה רצית לאכול את העוגה. זה לא שהרצון שלך לעשות דיאטה היה חלש ולא עמד נגד היצר. לא, אכלת את העוגה כי רצית לאכול את העוגה. נכון, זה לא בריא. מתברר שאתה רוצה לאכול דבר טעים לא פחות מאשר לשמור על הבריאות שלך, אבל זה מה שאתה רוצה. אם עשית את זה אז זה מה שרצית, כי אחרת למה עשית את זה? אם היצר לקח אותך, אז זה לא חטא, אתה אנוס. נכון? בתחום הדיאטה לא יעזור לך, אתה עדיין תשמין, אבל בתחום המוסרי וההלכתי אז אין בעיה, אם אתה היית אנוס אז אתה לא עבריין, נכון? לא מדובר במצב שהיצר כופה אותך. אבל אם הוא לא כופה אותך, אז למה לא התנגדת? לא התנגדת כי בעצם זה לא היה מספיק חשוב לך. או במילים אחרות, אתה יותר רצית לאכול את העוגה מאשר לשמור על הבריאות. אז זה לא רצון חלש, זה פשוט רצון אחר. הרצון שלך היה לאכול את העוגה, לא שהרצון שלך היה לשמור על הבריאות רק היה רצון חלש מדי. כי התיאור של רצון חלש בעצם אומר שהיצר כפה אותי, כי אני רציתי לאכול את העוגה והיצר הכריח אותי, לא הייתי מספיק חזק כדי להתגונן, אז אני אנוס. כשאנחנו מדברים על חטא שאני לא אנוס, חטא שיש עליי אחריות כשעשיתי את החטא הזה, פירוש הדבר שזה לא נכון שהיה לי רצון חלש והיצר גבר עליי. לא. אני מוכר לעצמי לוקשים. אני רציתי לאכול את העוגה לכן אכלתי אותה. היה לי יותר חשוב הטעם מאשר הבריאות, זה הכל, ולכן אכלתי את העוגה. אז זה לא רצון חלש אלא זה מה שרציתי. אלא מה? אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, מוכרים לעצמנו לוקשים. אח, איך פספסתי פה, היה לי רצון חלש כי הרי ברור שנורא רציתי לשמור על הבריאות, רק שכחתי שגם רציתי לאכול את העוגה כי זה יותר טעים ויותר רציתי את זה מאשר לשמור על הבריאות. לא נעים לי לשים את האמת המרה מול הפרצוף, אז אני מספר לעצמי סיפורים, היה לי רצון חלש, מה לעשות? כי זה תמיד התחושה שהיצר אנס אותי, אני לא אשם, מה לעשות, היה לי רצון חלש. לא. כי אם אתה אנוס אז אין לך אחריות על החטא שעשית. חטא שעליו יש לך אחריות זה חטא שאתה החלטת לעשות אותו, אין לך טענת פטור של אונס, אוקיי? ואם החלטת לעשות אותו, אני חוזר אחורה במדרג של דייוידסון, אז כנראה זה מה שרצית לעשות. אם עשית את זה כנראה זה מה שרצית. אם רצית, זה מה שחשבת שנכון. אז אל תספר לי שרצון חלש, לא חשבתי שזה נכון אבל בכל זאת עשיתי את זה. לא. אם עשית, אז זה מה שרצית, ואם רצית, זה מה שחשבת שנכון. ובין זה אני פשוט מתרגם את הסתירה שיש בשלושת הטענות האלה עכשיו, פורט אותה לפרוטות. המובן זאת אומרת אנחנו מוכרים לעצמנו סיפור שיש לנו רצון חלש, אבל לכאורה מדובר פה בסיפור. זה פשוט לא נכון. פשוט רציתי את זה. אם חיללתי שבת, אמרתי אח היה לי יצר הרע, לא יודע מה, הייתי שם משהו שהייתי חייב להגיע אליו, יצאתי מחוץ לתחום, חיללתי שבת. אוקיי? אח היה לי רצון חלש באמת, אשמנו בגדנו גזלנו, אני עושה תשובה. לא, לא היה לי רצון חלש, אני פשוט יותר רציתי את הדבר ההוא מאשר לשמור שבת, זה הכל. לא יכול להיות שבשפה גדולה יותר שאני לא מבין בה, אז זה שטחי ומופשט אבל ככה באופן שטחי, אז לא יכול להיות שחולשת הרצון זה שאני לא מפעיל מספיק את הפריפרונטל קורטקס אלא פועל לא מפעיל את הפריפרונטל בשביל לרסן את ה… אתה קופץ הרבה קדימה. אני אגיע לניסוח הזה בסוף. אני מסכים, אבל אני אגיע אליו… לא לא, זה לא ניסוח, זאת טענה. כן, אני אגיע לטענה הזאת בסוף, אבל אני רוצה לעשות את זה שלב שלב. בסדר? אז על פניו נראה שההתנגדות הזאת שהאדם הוא לא פועל רציונלי היא לא התנגדות רלוונטית לעניין הזה. אז יוצא ככה, ממה נפשך, אם היית כפוי, כי הרצון חלש והיצר גבר עליך, אתה לא אחראי למעשיך, זה לא חטא. אם לא היית כפוי, ואז זה כן חטא, אז זה לא רצון חלש, אז זה מה שרצית, לא שרצית משהו אחר והרצון שלך היה חלש. זה מה שרצית. אז לכן ממה נפשך אין פה מצב, יש מצב של חטא כשאתה רוצה לעשות חטא, אבל אין מצב של רצון חלש שאתה רוצה לעשות את המצווה ואתה עושה בפועל חטא. זה המצב של רצון חלש. מצב כזה אין לפי התמונה שתיארתי עד כאן. עכשיו יש טענה אחרת שעולה פה, התנגדות אחרת לתמונה הזאת שתיארתי, וזה ההתנגדות שאומרת יכול להיות שזה ניתוח שבדיעבד. זה ניתוח שמזהה את החוזר בתשובה עם הבעל תשובה. מה זאת אומרת? נגיד אכלתי את העוגה כי זה מה שרציתי. אוקיי? אבל עכשיו, אני כבר שבע, נכון? אז עכשיו פתאום אני מבין שעשיתי טעות, כי חבל, השמנתי, ההנאה כבר פרחה לה והשומן נשאר. יש לו איזה, כן, האסימטריה הזאת שהדברים הרעים נשארים איתנו והדברים הטובים נעלמים ברגע שסיימנו. אוקיי? לכן תמיד המאבק הזה הוא בין העכשווי לעתיד, בין ההנאה העכשווית לבין הערך העתידי, המטרה שלי בחיים. אז אני בעצם אומר לעצמי ככה, נגיד שאני אכלתי את העוגת קצפת עכשיו, אחרי שאכלתי אני בעצם מתחרט כי כבר אכלתי, אז עכשיו אני מבין אני מתמודד עם התוצאות, השמנתי או אני עומד להשמין. אוקיי? ועכשיו אני מתחרט. זה המצב של חטא. אבל אתם מבינים שגם זה לא מצב של חטא, כי זה בעצם אומר שזה לא רצון חלש, אלא הרצון של אז היה לאכול את העוגה. הרצון עכשיו הוא לא לאכול את העוגה. מה שעשיתי אז תאם את מה שרציתי אז. הוא לא תואם את מה שאני רוצה עכשיו. בסדר, אז מה? השאלה אם אני חוטא או לא חוטא נקבעת לפי מה שחשבתי אז, לא לפי מה שאני חושב היום. אחרת זה חוזר בתשובה, לא בעל תשובה. נכון? החוזר בתשובה אחרי שהוא חזר בתשובה הוא הבין שהוא חילל שבתות. אבל כשהוא חילל אותם הוא לא חשב שזה דבר בעייתי, זה מה שהוא חשב שכך צריך להתנהג, הכל בסדר. אז במבט אחורה, אנכרוניסטי כזה, מהמבט של היום הוא מאמין, הוא מחויב למצוות והוא מתחרט על זה שהוא חילל שבת. אוקיי? אבל זה לא באמת חרטה של חטא. הוא לא חטא, הוא היה אנוס, זה מה שהוא חשב כשהוא חילל את השבת. זה שהיום הוא חושב אחרת אז מה? אין פה שום חטא, הוא היה אנוס בדעתו. אין לו על מה להתחרט, הכל בסדר. יש לו אולי להצטער כי הוא חושב שזה תוצאות רעות או משהו כזה, אז הוא יכול להצטער אולי על התוצאות האלה, אבל לא להתחרט על הרשע שלו, על הכישלון שלו, על הגברא, לא על החפצא. אין מה להתחרט פה, כי באותו שלב שעשית את הפעולה חשבת גם שזאת הפעולה הנכונה. זה שהיום אתה חושב אחרת אז מה? זה לא רלוונטי. חולשת רצון זה תמיד כאשר הפעולה סוטה מהרצון שלך באותו רגע. מה שרצית באותו רגע זה לא מה שעשית. מה שאתה רוצה אחרי יום, אחרי יומיים, זה לא מעניין. עכשיו, אז כשאני מסתכל על שלושת הטענות האלה שלא מתיישבות אחת עם השנייה, אני יכול לשאול את עצמי, כן, יש כאלה שמציגים את המבנה הזה כפרדוקס, כי זה שלוש טענות שכל אחת מהן סבירה בפני עצמה אבל הן סותרות. כלומר, שתי הראשונות מובילות אותי למסקנה שהיא הפוכה לשלישית. אוקיי? זה אפשרות אחת להסתכל על זה. אפשרות שנייה זה להסתכל על זה בתור הוכחה לזה שבאמת אין חולשת רצון. שתי הטענות הראשונות נכונות, לכן אין חולשת רצון, את הטענה השלישית צריך לזרוק לפח. פשוט לא נכון, טעות. הנה הוכחנו שזה לא נכון, אכן אין דבר כזה חולשת רצון. כשאנחנו מסתכלים על הדבר הזה כפרדוקס, מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שהאינטואיציה שלנו שאומרת שיש דבר כזה חולשת רצון אנחנו לא מוכנים לוותר עליה, כי זה נראה לנו מאוד נכון. אנחנו לא נוותר על זה גם אם תביא לי הוכחות. וזה כמו, זה באופן כללי דוגמה לאיך מתייחסים לפרדוקסים. תחשבו על פרדוקס אכילס והצב, כן? מכירים אותו אני מניח, נכון? אחד הפרדוקסים של זנון. אומר אכילס עושה תחרות עם הצב, הוא רץ פי עשר מהר ממנו. אוקיי? הוא עושה תחרות, עכשיו הוא נותן לו פור של עשרה מטר לצב. אוקיי? הטענה היא שאכילס אף פעם לא ישיג אותו למרות שהוא רץ פי עשר מהר. למה לא? כי אחרי שנייה אכילס יגיע למקום שבו הצב. כשאכילס יגיע את העשרה סנטימטר האלה הצב יתקדם עוד סנטימטר, ותמיד שאתה תגיע לשמה הצב יהיה כבר טיפה קדימה, אף פעם לא תשיג אותו. יוצא שאכילס לא משיג אף פעם את הצב. טוב, מה הבעיה? אז הוכחנו שאכילס לא משיג אף פעם את הצב. הבעיה היא שהוא כמובן כן משיג אותו. נכון? ברור, אנחנו יודעים מהניסיון, ברור לנו לגמרי שאכילס כן ישיג את הצב. עכשיו, כשאני מציב פרדוקס, הרבה פעמים אומרים טוב, בסדר, אז באמת אכילס לא ישיג את הצב, מה הבעיה? לא, כי ברור לי שהוא כן ישיג את הצב ולכן זה יוצר פרדוקס. לוותר על האינטואיציה שלי זה תמיד פותר את הפרדוקס. זה אומר שלא היה אף פעם פרדוקס. פרדוקס נוצר תמיד כשאני לא מוכן לוותר על האינטואיציה שלי, כי ברור לי שהיא נכונה, ואז אני צריך לשאול את עצמי, אז מה הייתה הבעיה בטיעון שמוביל למסקנה ההפוכה? נכון? זה בעצם נקרא לפתור את הפרדוקס. אם אני שם את האצבע מה בטיעון פגום, מה איפה יש כשל בטיעון שהוביל אותי למסקנה ההפוכה, כי אני לא מוכן לוותר על אף אחת משלוש ההנחות האלה. שלושתן נראות לי סבירות, ולכן אני לא רואה את זה כהוכחה לזה שאין חולשת רצון, אני רואה את זה כפרדוקס. אגב, זה הולך לשני הכיוונים. כתבתי את זה גם באתר כמה פעמים. לפעמים מישהו מציג לך פרדוקס ובאמת הדרך לפתור אותו זה להגיד שאחת משלוש הטענות באמת לא נכונה. חשבתי שהיא נכונה, הייתה לי אינטואיציה שהיא נכונה, טעות, צריך לוותר עליה. בסדר, גם זה אפשרי, אבל לא תמיד. זאת אומרת לפעמים כך ולפעמים כך, ואין לי כללים מתי כך ומתי כך. כל אחד צריך להחליט כמה זה נראה לו נכון, כמה זה מובן מאליו. לכן, אם אני יוצא מנקודת מוצא ששלושת הטענות האלה הן סבירות, אז מבחינתי המבנה הזה הוא פרדוקס. זאת אומרת, אני לא מוכן לוותר על הטענה של חולשת הרצון כי זה בעצם אומר שאין לנו בחירה חופשית, אין לנו אחריות למעשינו, אין לנו כלום. אם עשינו חטא, אז עשינו חטא, אנחנו אנוסים, אנחנו אין לנו שום אחריות למעשינו. והתחושה האינטואיטיבית היא שיש לאדם אחריות על מעשיו, שבן אדם לפעמים כן חוטא, בן אדם לפעמים כן פועל באופן שהוא עצמו מבין שהוא לא בסדר, לא שאני מבין שהוא לא בסדר, אלא הוא עצמו מבין שהוא לא בסדר. והשאלה היא איך הדבר הזה קורה. נחסוך לכם את הפילוסופיה. אוקיי, אז זאת בעצם הייתה הצגת הבעיה. זאת הבעיה של חולשת הרצון. עכשיו אני רוצה לנסות ולהציע פתרון. אוקיי? עכשיו, אני כבר מקדים ואני אומר, שזה בעצם בערך מה שאתה טענת קודם, הוא לא פותר לגמרי את הבעיה הפתרון הזה. זאת אומרת, אני חושב שכן, אבל יש שם איזושהי נקודה שהיא עדינה. השאלה הזאת היא שאלה קשה מאוד, צריך להבין. אנשים נוטים לזלזל בשאלה הזאת. ברור שיש לנו רצון חלש, זאת אומרת ברור שאנחנו חוטאים. מה אתה עושה לי פלפולים ומוכיח לי שאנחנו לא יכולים לחטוא? אנחנו יודעים שכן. זה אותו דבר כמו להגיד: מה אתה עושה לי פלפולים ומוכיח שאכילס לא משיג את הצב? אני יודע שהוא משיג את הצב. בסדר, אבל תמצא לי מה הבעיה באותם פלפולים שמוכיחים שהוא לא משיג את הצב. זאת אומרת, תסביר לי מה לא נכון שם. אוקיי? זה נקרא לפתור את הפרדוקס. יש לי שני טורים באתר שלי ששם אני גם עשיתי טור אחד על הצגת הבעיה. ואז אנשים הציעו כל מיני פתרונות בטוקבקים. ובטור השני, כשהצגתי את הפתרון שלי, הסברתי למה אני לא מסכים עם הפתרונות שהם הציעו, למה זה לא מספק, ואז הצעתי את הפתרון שלי, אבל זה אני אעלה את זה למודל אם תרצו ותוכלו להסתכל על זה שם. אני בעצם רוצה לטעון את הדבר הבא. כשאני מדבר על בחירה חופשית, אז הרבה פעמים בוויכוח נגיד בין ליברטן, מי שמאמין בבחירה חופשית, לבין דטרמיניסט, הרבה פעמים מציגים איזה איש קש בתור ליברטן. מה זאת אומרת? למשל אתם מכירים בטח את הטיעונים האלה של ברור שהעולם הוא דטרמיניסטי ואין לנו בחירה חופשית כי עובדה שמי שנולד בבית דתי נהיה דתי ומי שנולד בבית חילוני נהיה חילוני, או מי שיש לו גן כזה וכזה אז הוא קמצן ומי שיש לו גן… בגלל שאנחנו רואים שהגנום קובע את פעולותיו או החינוך או הסביבה או מה שלא יהיה. אגב נייצ'ר אור נרצ'ר מה שנקרא, זאת אומרת סביבה או הטבע שלי, זה תמיד הדילמה הנצחית בפסיכולוגיה ובמדעי החברה, מה קובע את הפעולות שלי? נייצ'ר אור נרצ'ר. בסרט מאוד ידוע, ממליץ לכם לראות, היו שלושה תאומים שהופרדו בגיל מאוד צעיר וכל אחד נשלח לגדול בבית אחר. עכשיו תאומים זה גנטיקה זהה. אוקיי, נשלח לגדול בבית אחר ואז הם נפגשו בגיל מאוחר יותר. אגב זה ממש היה אני חושב תוצאה של זה ממש ניסוי מתוכנן מהתחלה אם אני זוכר נכון. לא יודע איך זה עבר את ועדת הלסינקי, אבל הם עקבו אחריהם כל הזמן ובסוף הם גם נפגשו ואמרו להם שהם תאומים, תאומים כמה שלישייה, וראו את ההבדלים ההתנהגותיים שנבעו לא מהגנום כי הגנום זהה, הם נבעו מבית הגידול השונה. כל אחד מהם גדל בבית גידול אחר. וזה היה אינדיקציה, זה חידד מאוד את השאלה של נייצ'ר מול נרצ'ר, כן, הסביבה מול הטבע. ומה התוצאות? מה? מה התוצאות? התוצאות הן שהיו הרבה הבדלים משמעותיים. אתה אף פעם לא יכול לשים משהו כמותי או חד, אבל היו הבדלים משמעותיים. זאת אומרת ברור שלנרצ'ר יש השפעה, לא רק לנייצ'ר. כן, זה בעצם הטענה. טוב, אפשר לחשוב שמישהו חשב אחרת. אבל אני רוצה לומר רק שנייצ'ר ונרצ'ר שניהם לא מעניינים אותי. אותי מעניין דבר שלישי, שהוא לא נייצ'ר ולא נרצ'ר, זה הבחירה. כי גם נייצ'ר וגם נרצ'ר זה דטרמיניסטי. הטבע שלי כופה אותי להתנהג ככה דטרמיניסטית, הגנום או המבנה המוחי או מה שלא יהיה. אבל גם אם הסביבה גורמת לי להתנהג באופן מסוים, זה דטרמיניסטי באותה מידה. אז הוויכוח בין דטרמיניסטים נייצ'ר מול נרצ'ר. אני שואל האם באמת התמונה הדטרמיניסטית נכונה, לא אכפת לי נייצ'ר או נרצ'ר, נייצ'ר פלוס נרצ'ר. בסדר? זה התפיסה הדטרמיניסטית, והתפיסה הליברטנית אומרת לא, הנייצ'ר פלוס הנרצ'ר לא קובעים את ההתנהגות של האדם. יאמרו לי תראו, אבל הנה יש גנום ואנחנו רואים שמי שיש לו גן כזה מתנהג כך, מי שיש לו גן אחר מתנהג אחרת, יש עובדות מדעיות היום, איך אפשר להישאר ליברטן? יש פה טעות תפיסתית בשאלה הזאת. אותו דבר עם חינוך, כן, בית דתי, לא משנה אם תביאו ראיות מהנייצ'ר, זה הגנום, או מהנרצ'ר, מהבית גידול. עדיין, זאת אומרת כל הטענות האלה בעצם אומרות העולם הוא דטרמיניסטי, או נייצ'ר או נרצ'ר ולא תלוי בבחירות שלך, אוקיי? ויש פה טעות. מה הטעות? כשאני מסתכל על מודל של בחירה חופשית, זאת אומרת מי שמאמין בבחירה חופשית, המודל שעומד לי מול העיניים אני מתאר אותו דרך, אני קורא לזה מודל של מתווה טופוגרפי. תחשבו על מתווה טופוגרפי כלשהו, הרים וגיאיות ואוכפים וגבעות ועמקים וכל הדברים כאלה, מתווה טופוגרפי כלשהו. עכשיו אם אתם שמים שם כדורון או סתם זרם מים, אז המתווה הטופוגרפי קובע את המסלול שיעבור הכדורון או המים, נכון? תמיד למקום הנמוך, המתווה יקבע להם את המסלול איך הם ינועו. הכדורון, מים, מה שלא יהיה, כל עצם דומם. אוקיי? מה קורה כשאתם שמים שם בן אדם? או אפילו בעל חיים, אבל נגיד לצורך הדיון בן אדם. אז הבן אדם בעצם, נגיד שיש לו, נגיד שאני עומד בנקודה הזאת ופה יש לי הר ושמה יש לי עמק. אז אם הייתי כדורון, ברור שהייתי יורד לעמק, נכון? או זרם מים. אם אני בן אדם, אני יכול להחליט לטפס על ההר. האם זה אומר שאני לא משלם מחיר אנרגטי? ברור שאם אני מטפס על ההר אני צובר פה אנרגיה פוטנציאלית, זאת אומרת אני צריך להשקיע אנרגיה בשביל לעשות את זה. קשה לי לעשות את זה. יותר קל לי לרדת לעמק, נכון? אז אני מרגיש את ההשפעה של השטח כמו שהכדורון מרגיש. ההבדל בינינו הוא לא בשאלה איזה השפעות סביבתיות פועלות עלינו. ההשפעות הסביבתיות פועלות גם על הכדורון וגם עליי. ההבדל הוא בשאלה האם ההשפעות האלה קובעות את מה שאני אעשה או רק משפיעות על מה שאני אעשה. אצל הכדורון ההשפעות האלה קובעות את מה שהוא יעשה. תן לי את המתווה הטופוגרפי אני אגיד לך מה יעשה הכדורון, נכון? זה קובע את ההתנהגות של הכדורון. לעומת זאת אצל בן אדם, אם תשימו שם נגיד אלף בני אדם ויש להם בחירה אם לעלות לפה או לרדת לשם, אני מהמר שיותר ירדו מאשר יעלו. לא יודע כמה, אבל יותר, נגיד שבע מאות ירדו ושלוש מאות יעלו, כן? אז יש השפעה למתווה הטופוגרפי גם על בני אדם, אבל זאת השפעה שאתה לוקח אותה בחשבון, היא לא קובעת את ההתנהגות שלך. היא משפיעה על ההתנהגות שלך. בסופו של דבר אתה יכול להחליט שלמרות שיש כוח שאתה צריך שפועל עליך כשאתה תעלה, שאתה צריך להשקיע אנרגיה, אתה תשקיע אנרגיה ואתה תחליט לעלות, מה שכדורון לא יכול לעשות. אז ההבדל בין האדם לבין הכדורון הוא לא בזה שהסביבה משפיעה או לא משפיעה. על שניהם הסביבה משפיעה. ההבדל הוא בשאלה אם ההשפעה הזאת קובעת את התוצאה באופן דטרמיניסטי, זה הכדורון, או שיש השפעה, אבל אני משקלל גם אותה, אבל אני יכול להחליט לפעול נגדה אם אני בן אדם. תגיד הרב, תגיד לי אם אני צודק, אני כאילו התיאור שלך הגיוני, אבל אני חושב למה צריך אותו בכלל? כי נניח נולדתי לבית נוצרי, אני אחשוב שלעשות נצרות זה דבר טוב ואז אני יכול לבחור לעשות נצרות. ואם נולדתי בבית יהודי, אני יכול לבחור ביהדות שזה דבר טוב ואני יכול גם לא לבחור. נכון. אבל בסופו של דבר מה שאני חושב שהוא טוב, שזה מה שאני יכול לבחור בו, זה כן יבוא לי מאיפה שגדלתי בו, נכון? יש השפעה. אז מה שאני חושב, אני יכול לבחור מה אני חושב? ברור. שיקול דעת, יש לך שיקול דעת. אבל בוא נשאיר את זה רגע כי אני רוצה להשלים את המודל. אם אחרי זה תרצה לחזור לזה נחזור לזה. בסדר? עכשיו מה שאני אומר זה שהמתווה הטופוגרפי עליו דיברתי זה הנייצ'ר פלוס הנרצ'ר. כל ההשפעות שיש עלי לכל הכיוונים, אני יכול לתאר את זה כאיזושהי מפה טופוגרפית שבתוכה אני מסתובב. אוקיי? עכשיו תבינו שבאופן מטאפורי נגיד מישהו נתן לי אגרוף. אוקיי? עכשיו יש לי מצד אחד דחף להחזיר לו. מצד שני, יש לי איזשהו רצון לא לפתוח במלחמה, יש לי שיקול מוסרי או שאני פוחד, לא משנה, כל מיני שיקולים לא לעשות את זה. אוקיי? עכשיו השיקולים השונים האלה יתוארו על ידי מתווה טופוגרפי. מה זאת אומרת? הכיוון של להחזיר לו אגרוף, זה כיוון של עמק, זה קל לי נורא. יש לי דחף להחזיר לו אגרוף, אז קל לי ללכת לכיוון הזה. בסדר? הכיוון של לעצור את עצמי, להתאפק, בכיוון ההוא יש לי הר, כי קשה יהיה לי להתאפק, כי הדחף הראשוני הוא לתת לו אגרוף בחזרה. אז קשה לי להתאפק. אתם מבינים את המודל? זאת אומרת הצעדים שאותם קשה לי לעשות יתוארו על ידי כיוונים שבכיוון הזה יש לי הר, קשה לי ללכת לכיוון ההוא. הצעדים שאני נגרר לעשות אותם שבאופן טבעי מתבקש שאני אעשה אותם, זה הצעדים שבכיוון שלהם יש לי עמק. אוקיי, עכשיו אני מסכם את כל ההשפעות שיש על האדם, נייצ'ר פלוס נרצ'ר. אוקיי? בעצם בסוף בסוף זה יוצר מתווה טופוגרפי. זה הטענה שלי. המתווה הטופוגרפי הזה מנסה לגרום לי להחזיר לתת אגרוף, לא להתאפק, אבל אני יכול להחליט לטפס על ההר בכל זאת, לא להידרדר לעמק, וכן לעצור ולא להחזיר את האגרוף. כי אני לא כדורון, אני בן אדם. אז המתווה הטופוגרפי קיים, הוא משפיע גם עלי. הוא מפעיל את הכוחות שהוא מפעיל על הכדורון, הוא מפעיל גם עלי. ההבדל ביני לבין הכדורון זה לא שלאחד יש מתווה טופוגרפי ולי אין. לשנינו יש. גם אני ייצור פיזיקלי. לעלות על הר יעלה לי אנרגיה, בדיוק כמו לכדורון. ההבדל הוא אבל שיעלה לי אנרגיה ועדיין יכול להיות שאני אעלה את ההר הזה. והכדורון לא. זאת אומרת אני טוען שהדטרמיניסט מבין שהאדם הוא המתווה הטופוגרפי עצמו. האדם זה המתווה הטופוגרפי, זאת אומרת אם המתווה הטופוגרפי גורם לך לעשות משהו זו ההחלטה שלך, זה מה שתעשה. האדם, המתווה הטופוגרפי זה האדם. ואני טוען שהמתווה הטופוגרפי זה הסביבה שבתוכה פועל האדם. אבל האדם זה אותו אחד שמסתובב על המתווה הזה והוא צריך לקבל החלטות. ואז זה אומר שהמתווה הטופוגרפי הזה משפיע עליו, כי יהיה לו קשה לעלות יותר קל לו לרדת, אבל לא קובע את מה שהוא יעשה. בניגוד לכדורון ששמה המתווה קובע את מה שהוא יעשה. אוקיי? זה התיאור היותר נכון או יותר שלם של ההתנהלות הליברטנית, של התפיסה שיש בחירה חופשית. שימו לב, אם אני תופס את זה כך, אז עכשיו נגיד שאני אעשה סטטיסטיקה. לאנשים שיש גן מסוים שאחראי על אמונה דתית, נגיד לצורך הדיון, אז נגיד שאני אקח אלף אנשים עם הגן הזה, אלף אנשים בלי הגן הזה. אני מניח שיותר אנשים יאמינו מהקבוצה הראשונה מאשר מהקבוצה השנייה. שמה יהיו שבע מאות ופה יהיו חמש מאות. בסדר? יהיו יותר. אבל לא כולם. לא כל אלה יאמינו וכל אלה יהיו אתאיסטים. אלא תהיה הטיה, תהיה השפעה. למה? כי המתווה הטופוגרפי זה הגן, כן? משפיע, גם על בני אדם זה משפיע. אבל הוא לא קובע. זה לא שכל האלף האלה יאמינו וכל האלף האלה יהיו אתאיסטים. זה לא. אם זה היה דטרמיניסטי, אז כל האלף היו מאמינים והאלף האלה היו אתאיסטים. מבינים מה שאני אומר? בסדר? אז בעצם מה שאני רוצה לומר, כשאתה עכשיו שואל תראה, אנחנו רואים שאין בחירה חופשית, כי עובדה שמי שיש לו את הגן הזה מאמין, מי שאין לו את הגן הזה לא מאמין. לא נכון. פשוט קודם כל עובדה, העובדה לא נכונה. לא נכון שכל מי שיש לו את הגן הזה מאמין. אין תכונה נפשית מנטלית אחת שמצאו גנום שקובע אותה באופן דטרמיניסטי. אין. פחדנות, קמצנות, אמונה דתית, לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. אין שום תכונה, שום תפקוד מנטלי של האדם שאפשר לתלות אותו באופן דטרמיניסטי במבנה גנטי. אין. כל מה שיש זה השפעות. אם יש לו מבנה גנטי כזה, יש לך יותר נטייה להאמין, או פחות נטייה להאמין, לא משנה. אוקיי? אבל זה לא קובע את העניין, זה רק משפיע על העניין. ולכן הטענה שבדרך כלל אלה עם הגנום האלה מאמינים ואלה לא מאמינים, לא אומרת שהעולם הוא דטרמיניסטי. הטענה הזאת מניחה שליברטן חושב שאני בכלל פועל בוואקום. אין עלי השפעות. אני פועל בוואקום. זה נקרא בחירה חופשית. חופשי זה לגמרי לבד, כמו שאומר השיר, כן? אני, אין עלי שום השפעות. ואז הוא תוקף, אומר הנה אנחנו רואים שיש השפעות. אבל זה לא נכון. ליברטניזם מפוכח, כן, לא נאיבי, זה ליברטניזם שמכיר בזה שיש על האדם השפעות. זה ברור שיש השפעות. הוא אך טוען שאלה השפעות, אבל זה לא קובע את מה שאני אעשה, זה רק משפיע על מה שאני אעשה. אוקיי. ויש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בפרק ו' הלכות תשובה, הרמב"ם אומר שמה, אם זאת אומרת הקדוש ברוך הוא הרי אמר לאברהם בברית בין הבתרים שיעבדו אותם ויענו אותם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. אוקיי? אז שואל הרמב"ם, אז מה רוצים מהמצרים? הרי זה בעצם הקדוש ברוך הוא הכריח אותם, הוא קבע את זה מראש שזה מה שהם יעשו. אז אומר הרמב"ם, כי לכל מצרי ומצרי הייתה בחירה. הקולקטיב המצרי נגזר עליו שהוא ישעבד את ישראל, אבל לכל מצרי בודד הייתה בחירה. אז שואל עליו הראב"ד שם, זה דברי נערות הוא אומר, שטויות של ילד. למה? כי נגיד שאם לכל המצרים הייתה בחירה, אז באופן עקרוני יכול להיות שכולם יבחרו לא להשתעבד בישראל. ואז לא תתקיים הנבואה הקולקטיבית. בסדר, אולי זה סיכוי קטן, אבל זה יכול לקרות, כן? שכולם, אם יש להם בחירה חופשית, עקרונית יכול להיות שכולם יחליטו לא להשתעבד בישראל. או תשע מאות תשעים ותשע מצרים מתוך אלף החליטו לא להשתעבד בישראל, לאלף יש בחירה. הרי בסופו של דבר הקולקטיב כן צריך לעשות את זה כי זה נגזר מראש. לכן הוא אומר, אז דברי הרמב"ם זה לא דברי נערות, כן, זה לא עונה על השאלה. חוץ מזה אומר הראב"ד, אני בכלל לא מבין מה הרמב"ם רוצה, הרי פרק קודם, בפרק ה' הלכות תשובה, הרמב"ם כבר אמר שהידיעה האלוקית לא מכתיבה את הבחירה. הקדוש ברוך הוא יודע מראש אבל יש לנו עדיין בחירה חופשית. אז מה עכשיו הרמב"ם נזכר להקשות עוד קושיה עוד פעם פרק אחר כך? כבר פתרת בעיה זאת, או פתר או לא יודע הציב אותה לפחות, לא יודע אם פתר. אוקיי? עכשיו, הטענה היא לא טענה נכונה. כי פה הקדוש ברוך הוא, קודם כל מה שהרמב"ם כתב בפרק ה', לדעתי זה שהקדוש ברוך הוא לא יודע. לא שהידיעה שלו לא סותרת את הבחירה, הוא פשוט לא יודע, דברים שתלויים בבחירה הוא לא יודע. אבל מעבר לזה יש גם הבדל בין מצב שהקדוש ברוך הוא יודע משהו לבין מצב שהוא מגלה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. עכשיו כבר אברהם אבינו יודע שהמצרים ישתעבדו בישראל, זה לא רק ידיעה אלוקית. בן אדם יודע את זה. מה תגיד פה? גם זה לא סותר את הבחירה החופשית? לכן הרמב"ם מתקשה, למרות שבפרק ה' הוא אומר ששני הדברים האלה לא סותרים. בפרק ו' הוא אומר כן אבל פה אברהם יודע, עדיין יש לנו בחירה חופשית למצרים זאת אומרת? אבל מעבר לזה, הרמב"ם מדבר פה בעצם על חוק המספרים הגדולים. שהקדוש ברוך הוא בעצם אומר שהמצרים ישתעבדו בישראל, זה לא דטרמיניזם זה ליברטניזם. מה זאת אומרת? המצרים נגיד אם לא הייתה התערבות של הקדוש ברוך הוא הייתה להם בחירה חופשית אם להשתעבד בישראל או לא. נגיד שבמצב כזה הם לא היו משתעבדים בישראל, היה מיעוט קטן ובסוף לא היה יוצא השעבוד הגדול הזה. אוקיי? מה שהקדוש ברוך הוא עשה הוא שינה את המתווה הטופוגרפי שבתוכו המצרים פועלים. עכשיו לכיוון השעבוד יש… עמק יותר תלול ואי שיעבוד זה הר, כן, זאת אומרת, מתבקש יותר להשתעבד בישראל. עדיין יש להם בחירה חופשית. אבל אם יש לך אלף מצרים, או מאה אלף מצרים, ובאופן סטטיסטי יש לך יודע מה, שישים אחוז להשתעבד בעם ישראל וארבעים אחוז לא, כי זה כבר לא חמישים חמישים, הקדוש ברוך הוא הטה את המשקולות, "הכבדתי את לבו", כן, זה כמו שכתוב בתורה, אז סטטיסטית ברור שהמצרים ישתעבדו בישראל למרות שלכל אחד מהם יש בחירה חופשית. וזה בדיוק המודל הזה שאני מדבר עליו כאן של השפעה שאינה קובעת. כשאתה מסתכל על מספרים גדולים, אז ההשפעה גם תקבע. נכון? זה חוק המספרים הגדולים. אבל באופן עקרוני לכל בן אדם לחוד זה רק השפעה, הוא יכול להחליט שהוא לא עושה את זה. ועדיין אני יכול להגיד לך מראש אם יש מספיק מצרים, אז חוק המספרים הגדולים אומר שהם ישתעבדו בישראל. כי שמתי להם את המשקולות ב… אתן לך נגיד ש… נגיד שלקחתי קובייה, קובייה הוגנת, בסדר? עם שש פאות. ועכשיו עשיתי לה הטיה. ואני עשיתי לה הטיה כזאת שיש לה שמונים אחוז ליפול על הפאה אחת. וכל שאר הפאות, חמש פאות אחרות, כל אחת זה ארבעה אחוז. ביחד זה מאה אחוז, כן? ארבע ארבע חמש פעמים ועוד שמונים אחוז ליפול על אחד. אוקיי? עכשיו אני מטיל את הקובייה. אני לא יכול לנבא שהיא תיפול על אחד, נכון? אבל אני כן יכול לנבא שאם אני אטיל אותה מיליון פעמים, אז שמונה מאות אלף מתוכם היא תיפול על אחד. פלוס מינוס קצת. נכון? זאת אומרת חוק המספרים הגדולים הופך משהו שהוא סטטיסטי למשהו שהוא דטרמיניסטי. כן, אבל זה אתה משווה פה רנדומליות לבחירה חופשית. נכון, אני משווה רנדומליות לבחירה חופשית במובן הזה שאני באמת אומר שזה פועל אותו דבר. הראיה הכי טובה לזה היא העובדה שבמחקר פסיכולוגי משתמשים בסטטיסטיקה. עכשיו כשאתה חוקר התנהגות של בני אדם זה לא כמו לחקור קוביות. אבל מתברר שבחירה חופשית נענית לסטטיסטיקה כמו דבר אקראי. וכשתטה את המשקולות, אז על מספרים גדולים אתה תראה את ההבדל. הבן שלי, כתבתי על זה גם פעם טור באתר שלי, הבן שלי עבד בפייסבוק. הוא אמר לי תשמע, אני ממש מתוסכל מהדבר הזה. למה? הוא עבד שמה על דאטה של קידום מכירות ומעקב אחרי הדאטה על תוצאות. אז הוא אומר לי תראה, אני יכול לקבוע שקוטג' יימכר במלבורן שבאוסטרליה ביום שני בשעה אחת עשרה בעשרים אחוז יותר. הכל בידיי. אם אני אחליט, אני אומר לך כבר עכשיו, תבדוק אותי. במלבורן שבאוסטרליה ביום שני הבא בשעה אחת עשרה, כמות הקוטג'ים שיימכרו תהיה עשרים אחוז יותר. כי הוא עושה איזה מניפולציה על השיווק ופרסום ואני לא יודע מה ברשת, מקפיץ לאנשים פרסומת לקוטג', אני לא יודע בדיוק מה. עכשיו לכל בן אדם יש בחירה חופשית לגמרי. וזה מה שהוא לא הבין. אני הסברתי לו את זה ועל זה כתבתי את הטור אחר כך. הוא אומר לי תשמע, מה זה הבחירה החופשית, אנחנו כולנו מריונטות, החבר'ה בפייסבוק משחקים איתנו, שזה הוא עצמו בין היתר. כן? אומר בעצם אני מזיז פה את האנשים כמו מריונטות על המגרש. אני יכול לקבוע להם מה הם עושים. אמרתי לו אתה טועה טעות מרה. אתה לא קובע לאף אחד מה הוא עושה. לכל אחד יש בחירה חופשית. אבל כשאתה מטה את המשקולות במספרים גדולים אתה באמת תראה ביטוי להטיית המשקולות שלך. אז עשרים אחוז יותר יקנו קוטג', אבל כל אזרח אוסטרלי שם במלבורן לחוד יש לו בחירה חופשית אם לקנות או לא לקנות את הקוטג'. איטס נוט פיקינג באט צ'וזינג. מה? זה נראה לי גם יותר פיקינג מאשר צ'וזינג. לקנות קוטג'? נכון. אז מה? אתה אומר שזו לא בחירה בכלל זה סתם… אז זה באמת אקראי. אולי. בכל מקרה גם לגבי בחירה זה ככה. אז זה נכון, אני מניח שבחירה פועלת כמו תהליך… אגב, מה זה תהליך אקראי? תנו לי דוגמה לתהליך שהוא באמת אקראי. הטלת קובייה? כן, הטלת קובייה, מטבע. אין דבר כזה בעולם. נכון, אין. אבל אנחנו משתמשים בסטטיסטיקה. ואפילו הדוגמאות שעליהן לא היית שואל למה אתה משתמש בסטטיסטיקה, כמו הטלת קובייה, גם שם אתה יכול לשאול את אותה שאלה. זה עוד יותר גרוע. כי בהטלת קובייה זה לא בחירה ולא אקראי, זה דטרמיניסטי לגמרי, זה חוקי ניוטון. תן לי את המהירות ההתחלתית, את משקל הקובייה, את הצורה שלה, את צפיפות האוויר, אני אגיד לך על איזה פאה היא תיפול. דטרמיניסטי לחלוטין. ובכל זאת משתמשים בסטטיסטיקה, כי יש רגישות לתנאי התחלה, כאוס, דברים כאלה, ולכן אנחנו משתמשים בסטטיסטיקה. זאת אומרת מתברר שסטטיסטיקה זה כלי שלא מתאר רק אירועים אקראיים, למעשה הוא אף פעם לא מתאר אירועים אקראיים, הוא מתאר רק אירועים שהם לא אקראיים. האירועים האקראיים היחידים שאנחנו מכירים וגם זה נתון לפרשנויות זה בתורת הקוונטים. ושם זה לא סטטיסטיקה במובן הרגיל. משתמשים שם בסטטיסטיקה, אבל זה סטטיסטיקה פתולוגית, זה משהו אחר לגמרי. מה שאנחנו רגילים בתור סטטיסטיקה ומה שמסבך כל כך גם בתורת הקוונטים שזה לא הסטטיסטיקה הרגילה שאנחנו מכירים מתחומים אחרים. הסטטיסטיקה זה כלי שמשמש אותנו דווקא בהקשרים שהם לא אקראיים. זה סתם אנשים לא מודעים לזה. בכל אופן אבל לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לומר זה שתמונה ליברטנית זאת תמונה שבה הסביבה משפיעה עליי אבל לא קובעת את מה שאני אעשה. היא מטה את המשקולות. אז אם היו הרבה אנשים במצבים שלכולם מטה את המשקולות, אפשר לנבא איזה אחוז מתוכם יתנהגו איך. אבל אדם בודד, יש לו בחירה חופשית לגמרי. אגב, חוק המספרים הגדולים גם אומר שהמספרים, החוק הזה יתקיים רק אם לכל פרט יש בחירה חופשית באמת. אם אני מטיל מטבע ואני יודע שבמספר הטלות גדול חצי ייפול על עץ חצי ייפול על פלי. אוקיי? זה רק אם ההטלות הם בלתי תלויות וכל הטלה היא באמת שקולה עם הסיכויים עץ ופלי. אם ההטלות הם תלויות, אם יש השפעות נוספות, אם זה לא אקראי לגמרי, אז חוק המספרים הגדולים לא ייתן לי פה חצי חצי. זה האבסורד הגדול. זאת אומרת חוק המספרים הגדולים עובד דווקא כשאין לי שליטה על המצב. דווקא כשאין לי שליטה על המצב, אז אני יכול לנבא מה ייצא. אם יש לי שליטה על המצב, אני לא אוכל לנבא מה ייצא. אני חושב שדווקא מרקוב, נכון? מרקוב שעשה את שרשראות מרקוב, דווקא הוכיח שזה לא נכון. שגם בתלויים חוק המספרים הגדולים… לא, ממש לא. מרקוב רק הגדיר תהליכים מרקוביים, זה תהליכים ללא זיכרון, הוא רק, רק הצעד האחרון, מתחשבים רק בצעד האחרון. ויש להם תכונות סטטיסטיות כלשהן, הכל בסדר. וחוק המספרים הגדולים לא קיים כשיש תלות. אף פעם לא. אז מה שאני בעצם רוצה לומר זה שהתמונה, תמונה מפוכחת של ליברטניזם זה לא תמונה שאין השפעות, בטח שיש השפעות. אוקיי? אלא מאי? שאני יכול להטיל וטו על ההשפעות. יש השפעות אבל אני יכול להחליט לא ללכת איתם, מה שכדורון לא יכול לעשות. עכשיו אני בעצם אומר, נחזור למה שדיברנו בשיעור הקודם על נפש בהמית ונפש אלוקית. אם אני פועל במוד של נפש בהמית, אז אני כדורון. אז הסביבה והשפעות ייקחו אותי לאיפה שהם לוקחים אותי. אני מכבה את מתג הבחירה ומכאן ואילך הפכתי לכדורון. אבל אם אני בוחר, אם אני אדם של נפש אלוקית, אז הסביבה תשפיע אבל לא תקבע את מה שאני עושה. אוקיי? אז עכשיו בעצם מה שאני אעשה תלוי בשני דברים. תלוי בשאלה אם אני אדליק את מתג הבחירה, ואחרי זה שאני גם אעשה שימוש בבחירה. אני אחליט. ברגע שאני במוד של בוחר, עכשיו אני גם מחליט מה אני עושה. אם אני לא במוד של בוחר, אני גם לא מחליט. הנסיבות לוקחות אותי. אוקיי? אז כשאני, כן, אפשר לקרוא לזה נגיד שאני רוכב על מרכבה עם סוסים. כן? אז אני יכול לתת לסוסים לקחת אותי, ואז הם ייקחו אותי לאיפה שהם מחליטים. ואני יכול להחזיק את המושכות. עדיין הסוסים ייאבקו איתי והם ישפיעו על מה שאני עושה, אבל אני לא משחרר את המושכות. ההחלטה אם להיות בוחר, נפש אלוקית, או נפש בהמית, לא להיות בוחר, זה החלטה אם להחזיק את המושכות או לתת לסוסים לקחת אותי. סוסים זה היצרים, האינטרסים, המתווה הטופוגרפי שסביבי. אוקיי? עכשיו מה שאני רוצה לטעון וכאן אני מגיע לניסוח שלך מקודם, פתרון היחיד שאני מצליח לחשוב עליו בהקשר של חולשת הרצון. הרי מה הבעיה בחולשת הרצון? איך זה ייתכן שאני עושה דברים שמבחינתי לא נכון לעשות אותם? לא נכון עם כל השיקולים, לא נכון מוסרית, אלא על סמך כל השיקולים. איך זה יכול להיות? נכון זאת הייתה השאלה, חולשת הרצון. התשובה, אני באמת לא עושה דברים שאני לא חושב שנכון לעשות אותם. מה שאני עושה, אני מכבה את מתג הבחירה. ברגע שאני לא בוחר, היצרים שלי כבר לוקחים אותי לעשות את הדברים האלה. אז אין פה את ההתנגשות החזיתית בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה. אני לא מחליט לעשות דברים שאני לא רוצה. אין, זה לא יכול לקרות. אבל הרבה פעמים אני מחליט לא להחליט. וזה יכול לקחת אותי לעשות דברים שאני לא רוצה. תחשבו על בן אדם ששותה אלכוהול ואחרי זה הולך לנהוג. הוא לא אשם במה שקרה כשהוא נהג, נכון? על מה מאשימים אותו? מאשימים אותו על זה שהוא שתה. אחרי שהוא שתה אין לו שליטה, הוא לא אשם בכלום. אבל יש לו אחריות, כי הוא הכניס את עצמו למצב שאין לו שליטה ועכשיו קרה לו באונס מה שקרה. אותו דבר פה. כשאדם עושה חטא הוא אף פעם לא בוחר לעשות משהו שהוא לא רוצה. אף פעם לא. לא בוחר לעשות משהו שהוא חושב שלא נכון. כן, אין, זה לא קורה. מדובר באדם שלא בוחר. רק אז אתה עושה חטא. זה מה שאמרתי קודם, רק אם אתה לא בוחר אתה עושה, אם אתה בוחר אתה לא עושה חטא. אלא מאי? יכול להיות מצב שאתה בוחר לא לבחור. אתה מחליט לא לבחור. ועכשיו אתה יכול להגיע לעשות כל מיני דברים, וגם דברים טובים אגב. אם היצרים ייקחו אותי לעשות דברים טובים, אני עושה דברים טובים. אבל אני מסור בידי היצרים שלי. מה שהם יעשו, זה מה שהם, לאן שהם יקחו אותי, זה מה שאני אעשה. במצב כזה יכול להיווצר סיטואציה, יכולה להיווצר סיטואציה שאני אעשה משהו שבו בזמן אני חושב שלא נכון לעשות אותו. למה? כי אין התנגשות חזיתית בין מה שהחלטתי לעשות לבין מה שאני חושב. לא החלטתי לעשות את זה. הסוסים לקחו אותי לעשות את זה. למה אני אשם תשאלו, הרי הייתי אנוס, זה מה ששאלתי אתכם בהתחלה. הרי אני אנוס. לא, אני לא אנוס. כי אני שמטתי את המושכות מהיד. החלטתי לפעול במוד של נפש בהמית ולא של נפש אלוקית. נתתי לסוסים שליטה. אז יש לי אחריות על כל מה שקרה אחר כך למרות שזה קרה לי באונס. ואני לא אחראי כאילו, לא עשיתי אף פעם משהו שהוא נגד מה שאני חושב שהוא נכון. לא בחרתי לעשות משהו שאני חושב שהוא לא נכון. עכשיו כמובן, למה אני אמרתי שאני לא לגמרי שלם עם הפתרון הזה? כי כמובן אפשר לשאול על הבחירה לא לבחור. למה אותה בחרת? אתה חושב שזה נכון לבחור? אז למה החלטת לא להיות בוחר, לא לבחור, לשמוט את המושכות? ושם חוזרת אותה שאלה של חולשת הרצון. אז רגע, אז בעצם אם זה מה שחשבת אז זה מה שעשית. מה אתה רוצה להגיד? שאני הייתי חלש, רצון חלש ולכן הפסקתי לבחור? חזרנו בסך הכל צעד אחד אחורה אבל זאת אותה בעיה. הרי גם זו בסוף בסוף אם אני אחראי זה בגלל שקיבלתי החלטה. ואם על החלטות אני שואל רגע, איך זה יכול להיות עם חולשת הרצון, אז השמה החלטה האם לבחור או לא לבחור היא תהיה חשופה למתקפה הזאת, לא ההחלטה האם לרצוח או האם לאכול עוגת קצפת. אוקיי? אלא ההחלטה האם להיות בוחר. אז שם אני עוד פעם אשאל, רגע, אני החלטתי לא לבחור ועל זה תובעים אותי. אז יאמר לי רגע, אבל היה לי רצון חלש לכן החלטתי לא לבחור. אוקיי? אז מה זה רצון חלש? מה, היה לך יצר לא לבחור? כפה עליך לא לבחור? אז אתה אנוס. הוא לא כפה עליך? אז למה נכנעת לו? כי אתה רצית לא לבחור. בחרת לא לבחור. אז תכלס חזרנו לאותה בעיה. אבל אני אומר שזה לא אותה בעיה. אני אגיד למה אני חושב שבכל זאת זה פותר את הפרדוקס הזה. כי כשאני מחליט לא לבחור, מה שאני רואה מול העיניים זה לא את הרצח שיצא כתוצאה מזה. להיפך, כל הרעיון הוא שבעצם אני מגיע לרצוח בלי שבחרתי לרצוח. אבל אני עדיין אחראי. אם לא בחרתי אז מה רוצים ממני? לא. אני לא בחרתי לרצוח אבל אני אחראי על זה שרצחתי. למה? כי אני בחרתי לא לבחור. עכשיו כשבחרתי לא לבחור, כן, אני רציתי לא לבחור. אבל לא שרציתי לרצוח. רציתי לא לבחור. ועל זה אני אתן את הדין. בסוף בסוף זה הביא אותי לרצוח כשלא בחרתי. בזה לא רציתי. אבל כיוון שבחרתי לא לבחור והסוסים לקחו אותי לרצוח, אז יש לי אחריות על מה שקרה. כמו הנהג השיכור. אוקיי? לכן אני טוען שזה כן פותר את הבעיה. למרות שהיה אפשר לשאול את אותה שאלה על ההחלטה האם לבחור. כי החלטה האם לבחור לא עומדת בניגוד לערך של הרצח. אני כשאני מחליט, אני לא מחליט לרצוח. אני מחליט לא לבחור. כן, בן אדם לפעמים אין לו כוח, הוא אומר אני עכשיו זורם עם הסוסים. אני לא, לא רוצה לבחור. נכון, זאת החלטה שהיא לא חולשת רצון. זאת החלטה, החלטה לא לבחור. בסדר? אבל ההחלטה הזאת היא לא החלטה לרצוח. לכן החלטות כאלה אני מוכן לקבל שאדם מקבל אותן. אדם מקבל החלטות כאלה. אדם לא מקבל החלטה לרצוח כשהוא מבין שלא נכון לרצוח. זה לא קורה. אבל אדם יכול לקבל החלטה לא לבחור, מה שיביא אותו לרצוח למרות שהוא חושב שאסור לרצוח, שלא נכון לרצוח. זה כן יכול לקרות. אז בשורה התחתונה באמת אין פה רצון חלש. זאת אומרת, בסוף בסוף זה לא שהיה לי רצון לא לרצוח רק הוא היה חלש. לא. אני לא רציתי בכלל לרצוח. מה שהיה חלש אצלי זה ההחלטיות להחזיק במושכות. זה מה שהיה חלש אצלי, לא הרצון לא לרצוח היה חלש אצלי. בסדר? ולכן ההתנגשות היא לא התנגשות חזיתית מול הערך שאני מאמין בו, שאסור לרצוח או שלא לאכול עוגת קצפת, אכלתי את העוגת קצפת לא כי החלטתי, כי כיביתי את המתג של השליטה. עכשיו אכלתי כי היצרים שלי לקחו אותי. מסרתי את עצמי בידי יצריי. אוקיי? אז לא שאני בחרתי לעשות משהו שאני חושב שלא נכון לעשות אותו. זה לא קורה. צודק דונלד דוידסון. אבל עדיין יכול להיות מצב שאני מצד אחד לא בחרתי לעשות את זה ומצד שני אני עדיין אחראי למה שקרה. שזה הפרדוקס פה. אם אני לא בחרתי אז אני לא אחראי. אם אני אחראי אז כנראה בחרתי בזה. אחרת למה אני אחראי? לא לא, אני בחרתי לא לבחור. וזה מה שמטיל עליי את האחריות. אבל לא בחרתי לרצוח. לרצוח לא בחרתי. זה קרה. אבל אני אחראי לזה שזה קרה כי שמטתי את המושכות. אוקיי? אני חושב שזה, זה הפתרון. עכשיו זה בעצם מייצג. אני חוזר למאבק בין נפש בהמית לנפש אלוקית מהשיעור הקודם, בעצם המאבק הזה הוא השאלה אם לשמוט את המושכות. זה לא אדם של נפש בהמית אז הוא הולך עם היצרים ואדם של נפש אלוקית הולך עם הרצון, עם החלקים הגבוהים שלו. אתה אדם שיש בתוכו שתי נפשות, גם נפש בהמית וגם נפש אלוקית. אתה מחליט איזה מהן תנהל אותך. וההחלטה הזאת זו ההחלטה אם להיות בוחר. זו ההחלטה היחידה שיש לנו, האם להיות בוחר, כמו אליהו בפרק א'. אם אני מחליט להיות בוחר אז אני אדם של נפש אלוקית ואז אני אעשה את מה שאני רוצה, אוקיי? אם אני מחליט לא לבחור אז אני אדם של נפש בהמית. עכשיו יותר מזה אני אגיד, גם אם אני אדם של נפש אלוקית במובן המופשט הזה, זאת אומרת שאני אדם בוחר, עדיין יכול להיות שאני אחטא. אני אחטא כי בחרתי את האינטרס על פני הערך. בחרתי לגזול כדי להרוויח כסף למרות שזה לא מוסרי, אבל בחרתי בזה, זה לא רצון חלש. פה אני נותן את הדין כי בחרתי בזה, לא כי הרצון שלי היה חלש. לכן חולשת רצון אין, באמת אין. אבל זה לא אומר שאין אחריות לאדם על מעשיו. יש לי אחריות על מעשיי כי אני בחרתי באינטרס על פני הערך. אוקיי? אז זה בעצם התיאור היותר מפורט של המאבק בין נפש בהמית לנפש אלוקית. זאת אומרת המתג שקובע אם נפש בהמית תוליך אותי או נפש אלוקית תוליך אותי זה מתג הבחירה, המושכות, האם אני מחזיק את המושכות או שומט אותם ונותן לסוסים לרוץ. זה בעצם המשמעות של המאבק וזה בעצם מהותו של המעשה המוסרי. מהותו של המעשה המוסרי ביסוד זה להיות בוחר. וזה התשתית בעצם של כל הערכה מוסרית של מעשה. אוקיי. נראה לי שאני אעצור כאן. תודה רבה. תודה רבה. פעם הבאה אני אגיע להערה שלך.