מוסר, אמונה והלכה – שיעור 3 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, נתחיל. מזכיר לי את השם? איך? הירשפלד. אוקיי. בני הירשפלד. בסדר, אני ארשום שם. אוקיי, אני רושם אם תצטרך קרדיט וזה, אז אני רושם. טוב. בפעם הקודמת דיברתי קצת על, כן, בעצם התחלתי בהגדרה של מה זה מוסר. ראינו שמה כמה כמה תנאים כדי שמעשה מסוים יהיה מעשה מוסרי. זה צריך להיעשות לא מתוך אינטרס, צריך שתהיה בחירה חופשית שלך, צריך לעשות את זה בשביל, משום הרצון הטוב כשלעצמו ולא משום סיבה אחרת. ובסוף הפעם הקודמת דיברתי קצת על השאלה של האם תיתכן פעולה אלטרואיסטית? מה זאת אומרת? כאשר אני מניח שפעולה מוסרית זאת פעולה שנעשית לא למילוי האינטרס שלי, אז עולה השאלה: אז למה אני עושה את זה? אם אין לי שום אינטרס בעניין, אז למה אני עושה את זה? אז התשובה היחידה שיכולה להיות פה, אם מקבלים אותה, זה שאני עושה את זה מסיבות אלטרואיסטיות. זאת אומרת, אני לא עושה את זה בשביל עצמי, אני עושה את זה בשביל מישהו אחר, בשביל למלא ערך מסוים שאני מחויב לו וכדומה, אבל לא בשביל עצמי. אוקיי? זה המשמעות שאני לא עושה את זה בשביל ערך. זה כשלעצמו נושא שנוי במחלוקת. האם בכלל תיתכן פעולה כזאת? הבאתי קטע מהרב קוק שלכאורה אומר שלא. שרק אצל הקדוש ברוך הוא יש שמחה בזה שהוא נותן לנו מתנה, כן, את התורה. אבל אנחנו תמיד השמחה שלנו נובעת מזה שקיבלנו משהו. אנחנו לא יכולים לשמוח בזה שנתנו. אם אנחנו נותנים משהו, אנחנו שמחים במה שקיבלנו כנגד זה: תחושת הסיפוק, התמורה, מה? כן, זה בא להכול. בסופו של דבר אתה נגיד, זה מה שהוא אומר שדרכו של עולם שהנותן עצב והמקבל שמח, אוקיי? במתנה נגיד. למה הנותן עצב? כי הוא הפסיד. למה המקבל שמח? כי הוא הרוויח. זאת אומרת הכל לפי האינטרס. והקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה הוא שמח בזה. ולכן זה ייחודו של התורה, זה גמרא בשבת. אז הרב קוק אומר שבעצם במכירה, כן, במכירה אני מוכר לך משהו ומקבל תמורה. מה שאני שמח זה בתמורה, אבל בזה שהחפץ אבד לי, על זה אני עצוב. וכן הלאה לגבי הצד השני של העסקה, רק הפוך, כן? הוא שמח לקבל את החפץ אבל עצוב לתת את הכסף. לכן בסופו של דבר השמחה שלנו תמיד באה ממילוי אינטרס, ואם לא התמלא האינטרס, אם זה פועל נגד האינטרס שלי, אז אני עצוב, אני וודאי לא שמח. וזה בניגוד לקדוש ברוך הוא. ואז הוא ממשיך ואומר: אפילו במתנה כך. גם כשאני נותן מתנה, למה יכול להיות שאני שמח? למה אני נותן אותה אם אין לי שום אינטרס? רק השני מקבל. למה אני נותן אותה? כי זה נותן לי איזושהי תחושת סיפוק, תחושה של יצירת ידידות עם מישהו, אני מקבל איזשהו ערך תמורת המתנה שנתתי, וזה מה שמשמח אותי. בסדר? ולכן אפילו במתנה מה שאני יכול להיות שמח זה רק אם אני קיבלתי משהו כנגד העניין. הזכרתי את המסה של מרסל מוס, כן, הפילוסוף הצרפתי, שיש לו מסה שנקראת המתנה ושמה הוא מראה שבעצם מתנה היא עסקה. תמיד כשאתה נותן מתנה, אתה בעצם מקבל איזושהי תמורה למתנה הזאת. מה שאני טענתי שאני לא מסכים. אני לא מסכים כי אני טוען שגם בני אדם ולא רק הקדוש ברוך הוא יכולים לפעול באופן אלטרואיסטי. לפעול באופן אלטרואיסטי פירושו של דבר לעשות פעולה, נגיד מוסרית, בגלל שהיא מוסרית. אני לא מרוויח מזה שום דבר, כולל הסיפוק שיש לי מזה שאני מוסרי, גם זה לא. יכול להיות שיש לי סיפוק, אבל לא בגללו אני עושה את הפעולה, אוקיי? רק אז הפעולה הזאת יכולה להיחשב כפעולה מוסרית. וכיוון שכך, אם אתה לא מאמין שיכולה להיות פעולה אלטרואיסטית, אז בעולמך אין מוסר. וגם אין לי מה להוסיף, ברור. אותו דבר. מה? או, אז אני הערתי על זה בקצרה בפעם הקודמת, אני אחזור על זה רגע, רק שנייה אחת. נתנאל, נכון? אז אמרתי שאני חושב, לחומר הקושי, אני חושב שגם הרב קוק כשהוא מדבר על ה, כשהוא עושה את ההשוואות האלה, הוא מדבר על נתינה לא במסגרת מעשה שיש לו ערך מוסרי או הלכתי דתי. אוקיי? אם אני נותן צדקה, אז הפעולה הזאת זאת פעולה שיש בה ערך. שם הטענה שלי זה שיכולה להיות פעולה אלטרואיסטית. זאת אומרת, יכול להיות מצב שאני עושה את הפעולה הזאת כי היא פעולה שיש לה ערך חיובי, כי היא פעולה מוסרית, כי אני רוצה להיות אדם טוב, לא כי זה נותן לי סיפוק, אלא כי אני רוצה אינטלקטואלית, כן, אני רוצה להיות אדם טוב ולכן אני עושה את הפעולה הזאת. מה שהרב קוק מדבר זה לא על פעולות שיש להן ערך. כשאתה נותן מתנה למישהו, זה לא פעולה שיש לה ערך. נתת לו מתנה, אבל אין מצווה לתת מתנות לאנשים, נכון? לא מדבר על עניים. אנשים סתם. אוקיי? אז שמה אומר הרב קוק, למה אני עושה את זה? אין לזה ערך, זאת אומרת פעולה אלטרואיסטית זה לא. אז למה אני עושה את זה? כנראה בגלל משהו שאני מקבל בעקבות הדבר הזה. יש לי איזושהי תמורה. זה לא אומר שהרב קוק לא מקבל את אפשרותה של פעולה אלטרואיסטית. ופעולה אלטרואיסטית זאת פעולה שיש לה ערך מוסרי או ערך הלכתי, נותן צדקה. אז הנתינת צדקה זה גם מצווה הלכתית וזה גם פעולה טובה ברמה המוסרית. כשאני נותן צדקה יכול להיות מצב שאני אתן את הצדקה בלי, לא בגלל משהו שאני מקבל ממתנת צדקה. ושוב, גם אם עובדתית אני באמת מקבל, יש לי סיפוק מזה שנתתי צדקה, לא משנה. אבל אני נותן את הצדקה לא בשביל הסיפוק. לא הסיפוק הוא הסיבה שבגללה אני נותן את הצדקה. זה נקרא פעולה אלטרואיסטית. אבל פעולות אלטרואיסטיות יש רק פעולות כאלה שיש להן ערך. אבל פעולות של פעולות טכניות כמו לתת מתנה או ללכת או סתם לעשות משהו סתמי, אז אם זה נותן לך משהו אתה תעשה את זה, אם זה לא נותן לך שום דבר וגם אין בזה ערך, למה שתעשה את זה? יש שמזכיר לי, אולי הזכרתי את זה, אני לא זוכר. ערוך השולחן שואל, יש גמרא בשבת מדברת על טלטולי מוקצה בגזירת כלים. ויש כלי שמלאכתו לאיסור שאסור לטלטל אותו, מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, אבל אסור מחמה לצל, זאת אומרת לצורך הכלי עצמו אסור, אבל לצורך גופו או מקומו אם אתה צריך את המקום שלו או שאתה צריך להשתמש בכלי תשמיש מותר, אז אתה יכול להשתמש בכלי בשבת. זה בכלי שמלאכתו לאיסור, לא בכל מוקצה. אוקיי? עכשיו, בכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטל אותו גם מחמה לצל, לא רק לצורך גופו ומקומו. מותר לטלטל אותו באופן כללי. הוא לא מוקצה, כלי שמלאכתו להיתר. אוקיי? כוס. בסדר? כוס זה כלי שמלאכתו להיתר, מותר לשתות בשבת, נכון. אז כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטל, אין עליו איסור. אבל מוכיח הר"ן שמה, הגמרא בשבת בפרק כל הכלים, שאם אתה מטלטל אותו שלא לצורך כלל, אז זה אסור. זאת אומרת מחמה לצל אם יש לך איזשהו צורך נגיד בשביל הכלי, לא בשבילך, גם טוב בכלי שמלאכתו להיתר. בכלי שמלאכתו לאיסור לא. אבל אם זה לא לצורך כלל, אז אסור. אז שואל ערוך השולחן, מה זאת אומרת לא לצורך? אז למה אתה מטלטל אותו? מה זאת אומרת לא לצורך כלל? אתה עושה פעולה כנראה שיש לך איזושהי מטרה בפעולה הזאת. מה, סתם אתה עושה את זה בהיסח הדעת כזה? הא? אז אם זה מתעסק, אז לא, מה אתה מביא לי איסורים עם מתעסק? מתעסק הוא מותר. זה לא רלוונטי כל ה, אז מה כל הדיון? זאת אומרת, אם אתה עושה את זה לצורך מסוים, אז זה לצורך. אם אתה, אם אין לך צורך כלל, אז אתה לא עושה את זה פשוט. למה שתעשה את זה? אז הוא דן שמה שיכול להיות שזה לא לצורך השבת אלא לצורך יום ראשון. בסדר, אבל לא לצורך כלל אין דבר כזה. זאת הטענה. אז אני אומר עוד פעם, זה מה שבעצם אומר הרב קוק. אם אתה עושה פעולה שאין לה ערך מצד עצמה, אין לה ערך מוסרי, לא מצווה, היא לא אין שום דבר חיובי בלהעשות אותה, הכל בסדר, פעולת היתר, לא פעולה פסולה, אבל אין בה ערך חיובי. אז אתה לא תעשה את זה אם לא תרוויח מזה משהו. נכון? אחרת למה שתעשה את זה? זה מה שהוא אמר. אבל אם אני מדבר על פעולות שיש להן ערך, מוסרי, הלכתי או אחר, שם גם הרב קוק יסכים שתיתכן עשייה אלטרואיסטית, עשייה בגלל שזה ערך, בלי שזה נותן לי שום תמורה משום סוג שהוא. כן, זה הוא לא אמר. אני חושב שעל זה הוא יסכים, כי אחרת באמת אין לימוד תורה לשמה, אין מעשים מוסריים, זה הכל מתרוקן מתוכן. אתן לכם אולי דוגמה אחרת שתבהיר את ההבדל בין שני סוגי הפעולות האלה. יש במדעי המוח דיון, עולה שאלה גדולה לגבי הבחירה החופשית של האדם. כי במדעי המוח יש בעצם איזשהו תיאור מכני של כל קבלת החלטות שלנו. אומרים לנו שדרך תהליכים מוחיים, זרמים חשמליים במוח, שבעצם מסבירים את כל מה שאנחנו תופסים כשיקול דעת, קבלת החלטות, מחשבה, רגשות, הכל. אוקיי? בעצם הם מתארים את זה כאיזשהו סוג של קלט ופלט. אני מקבל נגיד מישהו נתן לי בוקס, עכשיו אני מחליט לתת לו בוקס בחזרה. אוקיי? אז הוא אומר, זה פשוט חישוב מכני. הוא נתן לי בוקס, אני תפסתי שקיבלתי בוקס, המוח שלי מאתר את הנתון הזה, מעבד, סליחה, את הנתון הזה. זה עובר למערכת אחרת שאמורה לקבל החלטה מה לעשות עם הדבר הזה. היא מחליטה לתת בוקס, נותנת הוראה לידיים שלי, והידיים שלי נשלחות ואני נותן בוקס בחזרה. הכל מכני. אז בסופו של דבר הבוקס שלו הפעיל את הבוקס שלי. לא היה בשום שלב בדרך איזשהו תהליך שבו אני החלטתי לתת בוקס. עכשיו אנחנו מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים שאנחנו מחליטים, נכון? יכולים גם להחליט לא לעשות את זה, להתאפק. אוקיי? התחושה שלנו האינטואיטיבית היא שאנחנו כן מחליטים. אוקיי? אז טוענים אנשי מדעי המוח, הרבה מאנשי מדעי המוח, זאת אשליה. אתה חושב שאתה מחליט, הכל זה חישוב מכני. יש לך אשליה שאתה חושב שאתה מחליט. אוקיי? זאת הטענה. עכשיו, איך בודקים את זה אם זה נכון או לא? הרי אין דרך באמת לבדוק את זה בפשטות. איך אתה יודע שזה תהליך מכני לגמרי? אף אחד לא יכול לעבור אחרי כל ההחלטות שבנאדם מקבל, כי חלק מהן מכניות זה ברור, השאלה אם כולן מכניות. בשביל זה אתה צריך לבדוק את כל ההחלטות שאדם מקבל ולראות בכל אחת מהן איך שהכל מכני ושום דבר לא תלוי בהחלטה של האדם. אין דרך לעשות את זה. מה זאת אומרת? גרביטציה.

[Speaker C] אני פשוט מחליל את זה על כלל העולם.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל הכללות זה דבר מסוכן. אם אני מבין שיש פה פעולות מסוימות שבהן אני מחליט, אז אל תכליל לי שאני מרגיש לא נכון בגלל שיש פעולות אחרות שבהן אני לא מחליט. ברור, הפעולות האחרות שבהן אני לא מחליט אני גם לא מרגיש שאני מחליט. אז אין טעם, זה כמו להגיד תכחיש את העובדה שאני בגובה מטר תשעים וחמש כי בסך הכל רוב האנשים הם לא בגובה הזה. אז לכן ברור שזה לא סביר ולכן אני עושה הכללה מדעית, לכן אתה אומר אני לא בגובה מטר תשעים וחמש. זאת דוגמה למה? מה זה בודק? גם פה, אני מרגיש שיש לי בחירה חופשית במעשה הזה. אתה אומר לי לא, זאת אשליה מה שאתה חושב. למה? כיוון שיש מעשים אחרים שבהם אין לך בחירה חופשית. אוקיי? באחרים גם לא הייתה לי הרגשה שאני בוחר חופשי, פה יש לי הרגשה שאני בוחר חופשי. אז הוא מרגיש שהוא היה בוחר. אוקיי, מה הבעיה? אז הוא בחר באמת. הם אומרים, אוקיי, הם אומרים, ארגו דזה, כמו שאומרים. זה בדיוק הנקודה, יש פה טענה והטענה הזאת דורשת בדיקה. עכשיו יש הרבה אנשים בפילוסופים ואנשי מדעי המוח שטוענים שאנחנו בעצם כבר, זה ויכוח עתיק בפילוסופיה, השאלה אם יש לאדם בחירה חופשית או שהעולם דטרמיניסטי. הם טוענים שאנחנו כבר נמצאים במצב שהוויכוח הזה לא נמצא בתחום הפילוסופיה, הוא עבר לתחום המדע. אפשר היום לבדוק את זה מדעית האם יש לנו בחירה חופשית או לא. יותר מזה, יש כאלה שמרחיקים לכת וטוענים אנחנו כבר לא שזה בתחום המדע, זה כבר הוכרע. זאת אומרת המדע כבר לימד אותנו גם את התשובה. לא רק שהשאלה עכשיו היא שאלה מדעית וצריך לבדוק. לא, כבר בדקנו והתשובה היא שאין לנו בחירה חופשית. אוקיי? עכשיו איך בדקנו? איפה בדקנו? יש כמה הצעות, אני כתבתי על זה ספר ושמה אני מסביר למה אף אחת מהבדיקות לא באמת עושה את העבודה. אבל אחד המועמדים הפופולריים זה הניסוי של ליבט, שאחריו באו מאות ואלפי ניסויים עוקבים. אבל זה ניסוי שנערך בשנות השבעים של המאה הקודמת. בנג'מין ליבט היה נוירולוג יהודי אמריקאי. הוא עצמו אגב האמין בבחירה חופשית, הוא היה ליברטריאן. והוא עשה את הניסוי הבא. הוא אמר, הוא הושיב בנאדם מול שולחן ויש שם כפתור. והוא אומר לבנאדם תחליט מתי אתה רוצה ללחוץ על הכפתור. תלחץ מתי שאתה רוצה. בסדר? עכשיו מולו יש שעון עם מחוג כזה שרץ, מחוג שניות כזה שרץ נגיד לצורך הדיון או מחוג עשיריות שנייה, אנחנו רוצים רזולוציה גבוהה. אז מחוג של עשיריות שנייה שרץ נגיד כל שנייה הוא מסיים סיבוב. אתם יודעים מה? אחד חלקי שישים של שנייה, כל שתיים. זה אחד חלקי שישים של שנייה. בסדר? אז כל שנייה הוא מסיים סיבוב. עכשיו אנחנו אומרים לבן אדם תראה, מחברים לו אלקטרודות למוח, אי אי ג'י, וידוע, זה כבר היה ידוע עוד לפניו, עשרים שנה לפניו או משהו כזה, שלפני שבן אדם עושה פעולה כלשהי, יש מה שנקרא רדינס פוטנציאל, אר פי. זה פוטנציאל חשמלי שעולה לו בראש והוא מקדים את הפעולה. זאת אומרת, לפני שנעשה את הפעולה תמיד יש פוטנציאל חשמלי שמתרים את הפעולה, אוקיי? זאת אומרת, לפני הפעולה יש תמיד איזושהי הכנה אלקטרונית בראש, הכנה חשמלית בראש. מתעורר שם איזשהו פוטנציאל ואז אני עושה את הפעולה, אוקיי? עכשיו זה כשלעצמו לא אומר שלבן אדם אין בחירה. לכאורה זה עניין מכני, התעורר חשמל ואני לוחץ, נכון? לא, זה לא חייב להיות. כי מי מעורר את הסיגנל החשמלי? יכול להיות שההחלטה שלי. אני מחליט לפעול, יש סיגנל חשמלי ואז היד נשלחת ועושה את הפעולה, נכון? אז זה כשלעצמו עוד לא שולל את האפשרות שיש לי בחירה חופשית. אז ליבט היה לו רעיון חדש. הוא אומר, שב ליד השולחן הזה עם הכפתור, מתי שאתה מחליט תלחץ עליו, אבל דבר אחד, תסתכל כל הזמן על המחוג הזה שרץ על השעון מולך ותגיד לי מתי קיבלת את ההחלטה, לא מתי לחצת. כשניסית, אנחנו רואים, אנחנו מודדים מתי לחצת, בסדר? את הרדינס פוטנציאל אנחנו גם מודדים, האי אי ג'י מודד, בסדר? אבל מה אני לא יכול למדוד? מתי קיבלת את ההחלטה, זה רק אתה יודע, נכון? תסתכל על המחוג הזה, תגיד לנו איפה היה המחוג כשקיבלת את ההחלטה. לכן צריך שהוא ירוץ מהר כי אתה צריך רזולוציה גבוהה, מדובר במילי שניות, אוקיי? אז תגיד לנו מתי קיבלת את ההחלטה. עכשיו מה קורה? עכשיו ככה, אם אנחנו רושמים את שלושת הזמנים, אנחנו רושמים את הזמן של הרדינס פוטנציאל, מתי התעורר הרדינס פוטנציאל, אני רושם את הזמן מתי הוא קיבל את ההחלטה לפי מה שהוא דיווח לי, ואני רושם את הזמן מתי הוא לחץ על הכפתור. עכשיו הרדינס פוטנציאל תמיד נמצא לפני הלחיצה על הכפתור, נכון? זה אנחנו יודעים. השאלה הגדולה היא מתי נמצא רגע ההחלטה? האם רגע ההחלטה נמצא פה או פה? אם רגע ההחלטה נמצא פה, אז יכול להיות שההחלטה גרמה לרדינס פוטנציאל והרדינס פוטנציאל עבר לעשייתן, כן, גרם לפעולה. אבל אם רגע ההחלטה נמצא פה, אז זה אומר שהרדינס פוטנציאל ניבא שתהיה פעולה עוד לפני שאני החלטתי, ולכן ההחלטה היא בעצם אשליה. למעשה הפוטנציאל גרם לפעולה הזאת לקרות והתחושה שלי שאני מקבל החלטה היא אשליה. אז אתם מבינים שזה בעצם הניסוי שיכול להחליט, לבדוק מדעית, האם תחושת הבחירה החופשית היא אשליה או לא. אוקיי? את הלא זה לא יכול לקבוע, את הכן זה יכול לקבוע. זאת אומרת, אם זה נמצא פה באמצע, ברור שזאת אשליה. אם זה נמצא פה, אז אולי זאת לא אשליה. זאת אומרת, אז אפשר לדון, בסדר? זה ניסוי לכיוון אחד. זאת הייתה הטענה. עכשיו הוא עשה ניסוי והוא גילה שזמן ההחלטה נמצא באמצע, אחרי הרדינס פוטנציאל. המסקנה, כולם כמובן קפצו משמחה או מצער או מלא יודע מה, התעורר ויכוח אימת אלוקים בעולם המדעי, המסקנה דטרמיניסטית. בעצם התחושה שלנו שאנחנו בוחרים חופשי היא אשליה. הפוטנציאל החשמלי בעצם יכול להגיד לנסיין, כן, יכול להגיד לו שאתה תעשה את הפעולה עוד לפני שאתה יודע שהחלטת. זאת אומרת זה שאתה חושב שהחלטת, אתה סתם מושלה. אתה תעשה את הפעולה הזאת, היה ברור שתעשה את הפעולה הזאת עוד לפני שהחלטת. לכן תחושת ההחלטה היא אשליה. בסדר? זאת הטענה. ועל זה היו ויכוחים גדולים מאוד. נכתבו על זה מאות, אלפי מאמרים, מיליונים, מלא. מלא מאמרים ונעשו המון המון ניסיונות לאורך השנים עד היום. מנסים ניסויי ליבט שמשתכללים כל הזמן. כל פעם שיש ביקורת, יש ניסוי אחר שמנסה לבדוק אם הביקורת הזאת צודקת. ואז עוד ויכוח, עוד ניסוי. המון. זה תחום עשיר ביותר ועורר הרבה מאוד ויכוחים. עכשיו אני הסברתי בספר למה לדעתי הניסוי הזה כמה שלא תשכלל אותו אף פעם לא יוכל להוכיח שום דבר בסוגיה הזאת. ואני אגיד לכם עיקרון אחד שבשבילו הבאתי את כל הדוגמה כי הוא נוגע אלינו. לחיצה על כפתור, מחלקים בדיונים האלה מחלקים בין פעולות שקוראים להם פיקינג לפעולות שקוראים להם צ'וזינג. צ'וזינג זה לבחור ופיקינג זה להרים באקראי. אוקיי? פעולות של צ'וזינג זה פעולות בעלות משמעות ערכית. פעולות של פיקינג זה סתם, טו פיק, זאת אומרת תעשה מה שאתה רוצה מה שבא לך. לא תלוי בזה שום דבר, אין פה עניין ערכי, אין פה שום דבר לא תלוי בזה, נכון? וזה בעצם פעולה של פיקינג. עכשיו בפעולה של פיקינג, ברור שאין בחירה חופשית. מה מה ההפתעה? כשאני לחצתי על הכפתור, למה באמת לחצתי? למה באמת לחצתי עכשיו ולא בעוד שתי שניות? כי היה לי רדינס פוטנשל שאמר לי ללחוץ, ואז לחצתי. נכון? עכשיו, אם הייתי רוצה להתנגד ולהחליט לא, אני לא נכנע לרדינס פוטנשל, הייתי יכול. אבל אין לי שום סיבה לעשות את זה כי מה אכפת לי ללחוץ עכשיו או ללחוץ אחר כך? לכן תמיד אני אעשה את מה שהרדינס פוטנשל מכתיב לי. וזה מה שטען ליבט עצמו, כי הוא היה ליברטן, הוא רצה הוא עצמו התקומם מהתוצאות של הניסוי שהוא עצמו ערך. זאת אומרת הוא היה אדם ישר, הוא לא הכחיש את התוצאות. אבל הוא אמר לא, אדם יכול להטיל וטו על הרדינס פוטנשל. הרדינס פוטנשל גורם לך ללחוץ, אבל אתה יכול להטיל וטו ולהגיד אוקיי, למרות שיש רדינס פוטנשל אני לא אלחץ. אוקיי? הטענה היא שתמיד כשאתה לוחץ לפני זה היה רדינס פוטנשל, אבל לא תמיד כשהיה רדינס פוטנשל אני גם לחצתי אחר כך. מה? וטו? רגע, עוד שנייה אני אסיים בזה. אבל עוד רגע אני רק רוצה לומר, אז זה אומר ככה, בעצם כיוון שהפעולה היא פעולה של פיקינג, פעולה של פיקינג גם ליברטנים, אלו שמאמינים בבחירה חופשית מסכימים שהיא לא נעשית מתוך שיקול דעת ובחירה. אז לא חוכמה לעשות את ניסוי ליבט על פעולה של פיקינג. ברור שהתוצאה תהיה שאין לי בחירה. אף אחד לא טוען שיש לי בפעולות כאלה. זה פעולות סתמיות. תעשה את ניסוי ליבט על פעולה שהיא צ'וזינג. בן אדם מחליט לרצוח מישהו, אוקיי? או לגזול או להרביץ, או לא משנה, משהו עם משמעות ערכית. לתת צדקה, לא חשוב. ועכשיו תבדוק את הבן אדם האם את ההחלטה הוא קיבל לפני הרדינס פוטנשל או אחרי הרדינס פוטנשל. ואז זה יכול אולי לתת אינדיקציה. אוקיי, אבל אני שם מראה שגם זה לא נכון, גם זה לא ייתן אינדיקציה, אבל זה החילוק, זה אחת הטענות כנגד הממצאים של ליבט. אז אני כתבתי את זה, הספר יצא ב-2013 נדמה לי. ב-2015 התפרסמו תוצאות של ניסוי שנערך, ליעד מודריק, אתם יודעים מי זו? חוקרת מוח מאוניברסיטת תל אביב, היא הייתה שדרנית בגלי צה"ל בתור חיילת. היום היא פרופסור באוניברסיטת תל אביב למדעי המוח. היא ואורי מעוז, שהוא באוניברסיטת ניו יורק, ישראלי באוניברסיטת ניו יורק, ועוד איזה כמה עשרות חוקרים ברחבי העולם, עשו ניסוי מאוד גדול שהוא ניסוי ליבט על פעולות של צ'וזינג, לא על פעולות של פיקינג. וזה לא פשוט לעשות דבר כזה, כי אתה לא יכול לתת לבן אדם בניסוי לרצוח או לגזול, אי אפשר לעשות ניסוי כזה. השאלה איך בונים ניסוי שאפשר לעשות אותו, ועדת הלסינקי תאשר את הניסוי הזה כניסוי בבני אדם, ועדיין יש לו משמעות ערכית. זאת אומרת אתה יכול לתת לבן אדם לעשות את שתי האפשרויות למרות שאחת מהן רעה והשנייה טובה. אוקיי? אז בקיצור היה להם רעיון איך לעשות את זה והם בדקו והתברר שבאמת התוצאות הם תוצאות שאין, ההחלטה היא לפני רדינס פוטנשל. שאלתי אותה אחרי זה, פגשתי אותה באיזה כנס, שאלתי אותה אם במקרה נתקלה בספר שלי, כי שם אני טענתי שאם יעשו את הניסוי על פעולה של צ'וזינג התוצאה תהיה אחרת. אז היא אמרה שלא, היא לא הכירה. אבל כן, התברר בסוף שעל פעולה של צ'וזינג זה לא עובד. עכשיו למה אני מביא את כל הסיפור הזה? כי פה אתם רואים את ההבדל, מה שדיברנו ברב קוק. יש פעולה של פיקינג. בפעולה של פיקינג אתה לא עושה אותה אם אין לך סיבה. אתה רוצה לתת מתנה למישהו. למה שתיתן לו מתנה? רק אם אתה מרוויח מזה משהו, נכון? או שיש רדינס פוטנשל שאומר לך לתת את המתנה. לא חשוב. זאת אומרת איזושהי סיבה שבגללה אתה עושה את זה, אוקיי? אבל אם יש לך פעולה של צ'וזינג, לרצוח, לתת צדקה, לכבד הורים, כל מיני דברים כאלה, אז שם גם אם אין שום סיבה שגורמת לך לעשות את זה במובן התועלתי, אבל זאת פעולה של צ'וזינג. פעולה של צ'וזינג אני יכול להחליט לעשות את זה כי זאת פעולה טובה. לכן אני עושה את זה. בלי, לא בגלל אינטרס, לא בגלל שהרדינס פוטנשל הכריח אותי. להיפך, אם יהיה לי רדינס פוטנשל לא לתת צדקה אני אטיל עליו וטו ואני כן אתן צדקה. בסדר? כיוון שולמה אני אטיל וטו? כיוון שפה יש טעם להתערב בתהליך הדטרמיניסטי, כי יש לי ערך. אז מבחינת התועלת אני מפסיד כסף כשאני נותן צדקה, אז הרדינס פוטנשל יגיד לי אל תיתן, כי הוא עובד לפי התועלות, כמו הרב קוק. הרדינס פוטנשל מייצג את הפעולות של הרב קוק, כן? אז הוא רוצה להגיד לך אל תיתן צדקה כי אתה לא מרוויח מזה שום דבר, אוקיי? אבל יכול להתווכח איתו להגיד אני מרוויח סיפוק, בסדר. אז אני אייצר רדינס פוטנציאל שייצג את התועלת כולל הסיפוק, לא חשוב. זה עדיין לא תהיה צדקה. זה יהיה פעולה לרכישת סיפוק. זו לא תהיה צדקה. צדקה זה כאשר אני עושה משהו כשאין לי אינטרס, לא לוקח בחשבון את האינטרס. אז זאת אומרת שלא הרדינס פוטנציאל גורם לי לעשות את זה אלא ההחלטה שלי לעשות את זה. ולכן הטענה היא שבפעולות של choosing, לא של picking, שם הפעולה יכולה להיעשות מתוך הכרעה חופשית ולא מתוך אינטרס ולא מתוך השפעות דטרמיניסטיות פנימיות או חיצוניות, אלא פעולה מה שקראתי קודם פעולה אלטרואיסטית. ואם לא מקבלים את זה אין מוסר בעולם. אין דבר כזה מוסר. פעולה מוסרית זאת פעולה שנעשית מתוך הכרעה חופשית. אם לא נעשית מתוך הכרעה חופשית זאת לא פעולה חופשית, זאת לא פעולה מוסרית, זאת פעולה, דיברנו על הכבשה של אמנון יצחק, זאת פעולה שאתה עושה כי זה משתלם לך, לא מגיע לך קרדיט מוסרי על העניין הזה. אז ההבחנה הזאת בין picking ל-choosing בניסוי ליבט היא מדגימה היטב את מה שטענתי לגבי הרב קוק. שבפעולות של הרב קוק דיבר על פעולות של picking ושם אתה לא תעשה משהו בלי אינטרס. אבל זה לא אומר מה דעתו על פעולות של choosing. בפעולות של choosing אתה יכול לעשות את זה מסיבות אלטרואיסטיות כי כך נכון לפעול. אוקיי? אלטרואיזם זה כמובן למען הזולת, זה לא המונח המדויק בהקשר המוסרי, זאת פעולה אלטרואיסטית, למען הזולת, בהקשר הדתי זה למען הקדוש ברוך הוא או למען התורה כי זה נכון, לאו דווקא למען איזשהו אדם אחר. אבל לכל זה אני קורא פעולה אלטרואיסטית רק במובן הזה שזאת לא פעולה שנעשית מתוך סיבה או מתוך אינטרס, אלא זאת פעולה שנעשית בגלל שאני החלטתי שכך נכון לנהוג. דיברתי על הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה שאומר שאדם צריך לעשות את האמת מפני שהוא האמת. מפני שהוא אמת. זה פעולה אלטרואיסטית. אני עושה את זה כי כך נכון לפעול, לא שום מניע שמניע אותי לעשות את זה או אינטרס שגורם לי לעשות את זה, פשוט כי זה נכון. זה פעולה אלטרואיסטית. עכשיו אני רוצה להסתכל על הדבר הזה מזווית אחרת. אני רוצה ללמוד פרק בספר התניא, פרק ט'. אם אתה רוצה בטובתו, למה אתה רוצה בטובתו? אתה רוצה בטובתו כי זה מוסרי, כי הוא נזקק למשל, בגלל שהוא עני? אין בעיה, אז זה מצוות צדקה, זה לא picking, זה choosing. זה choosing, זה לא picking. אתה רוצה כי יש ערך לשמח בן אדם, בסדר. אבל אם אני עושה סתם פעולה של picking אז למה שאני אעשה את זה אם אין לי איזשהו אינטרס? אין סיבה. אגב זה קצת עכשיו אני חושב על זה, הרי הוא עשה את ההבחנה בין הקדוש ברוך הוא לבין בני אדם, הרב קוק. עכשיו כשהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה אני מניח שהיה לו איזשהו עניין ערכי בזה, נכון? זה היה פעולה לא picking, זה choosing. אוקיי? אז זאת פעולה שהיא choosing, בסדר, אז מה ההבדל בינו לביננו? אז זה לא picking, בpicking הבן אדם לא שמח אלא אם כן יש לו איזושהי תועלת. יותר מזה לא רק שהוא לא שמח, הוא לא יעשה את זה אם אין לו תועלת, נכון? גם הקדוש ברוך הוא אותו דבר. למה שיעשה סתם פעולות? הוא עושה פעולה כי יש לו איזשהו עניין שמה. אז אם יש לו איזשהו עניין שמה אז מה הפלא שהוא שמח? הוא שמח ברור כי הוא שמח בערך המוסרי שיש בדבר, לא בתועלת שהוא מקבל. אבל זה גם אדם ככה. גם אדם יכול להיות שמח מזה שהוא פעל נכון, שהוא פעל מוסרית. לכן אתם מבינים שאם אתם מקבלים את המהלך שלי עד הסוף וגם כהסבר ברב קוק אז זה מפיל את דבריו מיניה וביה גם ככה. דבריו מופלאים בכל מקרה כי בסוף לא נשאר הבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין בשר ודם. כי ההבדל בין picking ל-choosing קיים גם אצל בני אדם. ואז אתה לא צריך בשביל זה להבחין בין הקדוש ברוך הוא, לפלוג וליתני בדידיה כמו שהגמרא אומרת. אתה לא צריך לעשות הבחנה בין הקדוש ברוך הוא לבין בני אדם. תעשה חלוקה בתוך בני האדם עצמם בין picking ל-choosing. בסדר? זה אותו, טוב, אז רדינס מוכנות, כן, פוטנציאל מוכנות, רדינס פוטנציאל. פוטנציאל, זה השאלה הגדולה. אם אתה חושב שלבני אדם יש בחירה חופשית אז הרדינס פוטנציאל הזה מופיע כי אני החלטתי שהוא יופיע. זה ברור, זה כולם מסכימים. המוח הוא פלסטי, זאת אומרת אתה יכול לשנות את המבנה המוחי שלך, גם הדטרמיניסטים מסכימים לזה. אתה יכול לשנות, המעשים שלך משנים. ביוגרפיה שלך, השפעות שונות משנות את מבנה המוח שלך. וברגע שמבנה המוח שלך שונה, הרדינס פוטנציאל יכול להופיע אחרת, במקומות אחרים, בזמנים אחרים, בהקשרים אחרים. ברור, זה פונקציה של המוח. אבל לטענתם זה רק פונקציה של המוח, זאת אומרת אין פה מימד של החלטה מקומית באותו רגע שאתה רוצה לעשות את הפעולה הזאת. אין פה החלטה. זה כי יש. לא, גם שם זה לא החלטות. ביוגרפיה, זה אירועים שעברת. אם אתה דטרמיניסט, אתה דטרמיניסט, אז אף פעם הבן אדם לא מחליט.

[Speaker C] אוקיי. בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. והנה, אני קורא עכשיו פרק ט' בתניא. והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי, שהוא מלא דם. וכתיב, כי הדם הוא הנפש. אני קודם קורא ואחרי זה אני אסביר הכל. וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש. בסדר. הנפש הבהמית, אני אסביר את כל המושגים, אבל כרגע רק תראו את התמונה מול העיניים. הנפש הבהמית שלקוחה מקליפת נוגה, זה בלב. המרכז שלה הוא בלב. איפה? בחלל השמאלי של הלב. הרי בלב יש שני חללים, שמאלי וימני. אוקיי? אז בחלל השמאלי. בחלל השמאלי מלא דם, החלל הימני ריק. לא קשור ללב שלנו, זה לא משנה, זה לב מטאפורי. אוקיי? אז החלל השמאלי הוא מלא דם, ולכן כל התאוות והתפארות שזה הנפש הבהמית בעצם הן פועלות כמו הלב. כמו שהדם יוצא מהחלל השמאלי ומתפשט בכל הגוף, ככה תאוות מרכזן בחלל השמאלי של הלב, ומשם זה מתפשט לכל הגוף כולל המוח שבראש. זאת אומרת התאווה שלנו לא נמצאת בראש, נמצאת בלב. משמה היא עוברת אל הראש. אוקיי? אך מקום משכן נפש, זה הנפש הבהמית. אך מקום משכן נפש האלוקית, זה האנטיתזה לנפש הבהמית, ושוב אני אסביר הכל, הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם. כמו שכתוב, לב חכם לימינו. בסדר. אז הנפש האלוקית המוקד שלה זה המוח, לא הלב כמו הנפש הבהמית. ומהמוח, כמו שההיא מהלב מתפשטת לכל הגוף כולל המוח, ההיא מהמוח מתפשטת לכל הגוף כולל הלב, אבל בלב זה בחלל הימני, ההוא שבלי דם. לא בחלל השמאלי שזה הטריטוריה של הנפש הבהמית. אוקיי? כמו שכתוב לב חכם לימינו, ואהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. בסדר? בסדר. אני מדלג טיפה. אך הנה כתיב, ולאום מלאום יאמץ. כי הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות, האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה מושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וכולי. כן, וכן הלאה. אך נפש, משפט המסכם את הפרק, זה נפש האלוקית שרוצה להשתלט על הכל. אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להיפך ממש, לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש. משל הזונה זה כאילו המלך שולח זונה לנסות את בנו הנסיך. אז הזונה עושה פעולה פסולה, אבל היא נשלחה למטרה טובה. המלך שלח אותה, הוא רוצה לנסות את בנו אם בנו נאמן או לא נאמן. בסדר. לא משנה. זה רק לענייננו. בקיצור, אני רוצה עכשיו להסביר קצת את הכתב חידה הזה שקראתי כרגע, ולהסביר למה זה נוגע לדיון שלנו. בדרך כלל, כשאנחנו מנסים לחשוב על המאבק בין טוב לרע בתוך האדם, כן? אז מקובלנו מהגננת שיש לנו יצר טוב ויצר רע, נכון? ומי אדם טוב? זה מי שהיצר טוב מתגבר על היצר רע. אדם רע זה מי שהיצר הרע מתגבר על היצר הטוב. זה ככה הגננת לימדה אותנו. למה זה לא יכול להיות נכון? עוד לפני הבחירה החופשית. לפני אפילו לפני הבחירה החופשית, איפה אני בכל הסיפור? כשהיצר הטוב מתגבר על היצר הרע, זה אומר שהיצר הטוב הוא טוב. אוקיי, אבל למה זה אומר שאני טוב? מי זה האני? אני זה לא היצר הטוב או היצר הרע, נכון? איפה אני בתמונה הזאת? מאבק בין שני יצרים זה איזשהו מאבק שמתנהל לנגד עיניי, ומי שינצח, מי שיותר חזק ינצח. איך זה קשור למי שאני? יש פה איזושהי חוסר מהותי בתמונה הזאת. אוקיי, מה שהזכרתי בפעם הקודמת את ה, אולי זה לא היה בשיעור הזה, יש ב… ראיתי פעם מאמר, מאמר של איזה פסיכולוג פה, אהרון רבינוביץ' מהמחלקה לפסיכולוגיה פה, שהוא מנסה לאתר איפה נמצא האני במפה הפסיכואנליטית לפי בעל התניא, לפי נפש החיים, לפי לא יודע מה, המהר"ל, הרב קוק, לפי כל מיני הוגים, איפה הם ממקמים את האני על המפה של הנפש שלנו. לכל אחד יש מפה של נפש, והשאלה איפה האני ממוקם לפי כל הוגה כזה. וכשקראתי את המאמר, התחושה שלי הייתה שיש שם איזושהי בעיה קטגוריאלית בסיסית במאמר כולו, לפני שאני נכנס לפרטים. האני לא נמצא במקום כלשהו במפה הפסיכולוגית שלי או מפת הנפש שלי. האני זה אותו אחד שהנפש מתארת אותו, או שייכת אליו. הוא לא אחד החלקים של הנפש. הנפש היא נפש שלי. אני זה בעל הנפש. זה לא החלק 17ג' של הנפש. בעל הנפש, זה כמו לשאול רגע, איפה אני מסתכל על מפת אסיה, בסדר? שואל רגע, אבל איפה אסיה במפה הזאת? זה בישראל? זה בירדן? זה ב… אתם מבינים? זה אבסורדי. אסיה, המפה היא מפה של אסיה. לא תמצא את אסיה במקום כלשהו על המפה. אותו דבר כשאתה שואל מי זה האני, זה אבסורד לחפש אותו במקום מסוים במפה שמתארת אותו, במפה הפסיכולוגית שמתארת אותו. האני זה אותו אחד שהמפה הזאת מתארת. בסדר? האוסף המאפיינים שמופיעים או הכוחות שמופיעים על המפה הפסיכואנליטית הזאת הם מאפיינים של האני. אוקיי? אותו דבר עם יצר טוב ויצר רע. זו אותה טעות. זאת אומרת, היצר הטוב והיצר הרע הם יצרים שלי, אבל לא ייתכן שהשיפוט שלי אם אני טוב או רע ייקבע לפי השאלה אם היצר הרע שלי יותר חזק או היצר הטוב שלי יותר חזק. מה זה קשור אליי? אם היצר הטוב שלי יותר חזק אז הוא יתגבר, אם היצר הרע יותר חזק אז הוא יתגבר. איפה אני נכנס לתמונה הזאת? למה זה שיפוט שרלוונטי לגביי? איך זה קובע מי אני, צדיק או רשע? לכן בעל התניא, אפשר לומר, מסובב את מערכת הצירים. זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים על מערכת הצירים, נגיד שיצר הטוב נמצא מימין, כן, מסתכל על ימין שלי, ויצר הרע נמצא בצד שמאל. אוקיי? אומר בעל התניא, המאבק הוא לא בין ימין לשמאל, יצר טוב ליצר רע. המאבק המוסרי או המאבק של טוב ורע הוא בין הלמעלה והלמטה, לא בין הימין והשמאל. הלמעלה זה נפש אלוקית, והלמטה זה נפש בהמית. אבל, זה רק התחלת המהפכה. קודם כל זה מאבק בין למעלה למטה ולא בין ימין ושמאל. ויותר מזה, הימין והשמאל, שני היצרים, גם זה שבימין וגם זה שבשמאל שייכים ללמטה. שניהם שייכים ללמטה. גם יצר טוב וגם יצר רע הם חלק מהנפש הבהמית. והנפש האלוקית זה משהו אחר, שעוד רגע אני אסביר. אוקיי? זה בעצם הטענה שלו. שני היצרים הם בעצם חלק מהנפש הבהמית. אלא מה? יש איזשהו מאבק בין טוב לרע. מה זאת אומרת? המימד היצרי שלנו, יצר טוב ויצר רע, שניהם, שהוא הנפש הבהמית, רוצה להשתלט. על כל הגוף, כמובן שהכוונה כל הנפש, אוקיי? רוצה להשתלט על כל הנפש, הנפש שלי. וגם הנפש האלוקית רוצה להשתלט על כל הנפש, זה מה שהוא אומר, ולאום מלאום יאמץ, זה כמו שני מלכים שנלחמים על השליטה בכל המדינה. אחד בירתו פה, השני בירתו שם. לכל אחד יש עיר בירה אחרת. אבל מתוך הבירה הזאת הוא יוצא כדי לכבוש את כל המדינה. זה מאבק ביניהם על כל המדינה. לכן כשאני שואל אתכם איפה נמצאת הנפש הבהמית? בכל הגוף, בכל הנפש, כן, אבל בכל לא בלב. ואיפה נמצאת הנפש האלוקית? גם בכל הגוף. שתיהן נמצאות בכל הגוף. אז מה הכוונה שהנפש הבהמית נמצאת בלב, בחלל השמאלי שהוא מלא דם, והנפש האלוקית נמצאת בראש? השאלה איפה נמצאת איפה נמצא מרכז השליטה, המוקד, השורש של העניין? הנפש האלוקית שורשה בראש. ושם אין שני אגפים של עם דם ובלי דם. בראש. הנפש הבהמית נמצאת בלב, בצד השמאלי שמלא דם. זה המרכז זה החמ"ל שלהם, כן? המפקדה שלהם, אוקיי? משמה הם רוצים לכבוש את כל הנפש שלנו. אז לכן הנפש הבהמית מהמרכז שלה בלב עולה למעלה ומנסה גם לכבוש את המוח, והנפש האלוקית שנמצאת במוח יורדת ומנסה לכבוש את הלב, מתמקמת בצד הימני בחלל הימני שהוא בלי דם. אוקיי? אז זה בעצם אומר שהמיקומים שאנחנו מייחסים לשתי הנפשות הם מיקומים של המפקדה שלהם. אבל איפה הם נמצאות? שתיהן כל אחת מהן נמצאת בכל הגוף, בכל הנפש. אוקיי. עכשיו אולי אני אחדד עוד משהו ואז ואז אני אמשיך הלאה בתמונה הזאת. הוא אומר מקום משכן נפש הבהמית זה מקליפת נוגה. מה זה קליפת נוגה? יש בקבלה ארבע קליפות, שלוש קליפות שהן רע מוחלט וקליפת נוגה שזה משכא דחיויא, כן? נשל הנחש, עור הנחש, זה רע וטוב מעורבבים. זה נקרא קליפת נוגה. יש בעץ חיים של האר"י ז"ל בשער קליפת נוגה, שמה הוא מדבר על זה קצת. בכל אופן זה הייחוד של קליפת נוגה מול שאר הקליפות. כלומר קליפת נוגה מעורבת ברע וטוב. ושימו לב, זה מקורה של הנפש הבהמית. הרע והטוב. למה? כי הנפש הבהמית כוללת את כל המימד היצרי שלנו, גם היצר הטוב וגם היצר הרע. בסדר? זה הכל, כל המימד היצרי שלנו זה הנפש הבהמית. אז מה זאת הנפש האלוקית? הנפש האלוקית זה החלק המכריע שלי. זה שמטיל וטו על ה-RP של ליבט, אוקיי? זה שמחליט אני לא הולך אחרי היצרים. לא יצר טוב ולא יצר רע. אני מקבל את ההחלטות. זה נפש אלוקית. נפש אלוקית זה הבחירה שלנו, ההכרעה שלנו. היצרים, שימו לב, לעשות טוב בגלל שהיצר הטוב שלי גבר על היצר הרע זה לא אומר שאני אדם טוב. אני בהמה טובה. יש לי נפש בהמית טובה, אני הולך עם הנפש הבהמית ובנפש הבהמית היצר הטוב גבר על היצר הרע, אז הדחף הבסיסי בשורה התחתונה שלי זה לעשות טוב. זה הדחף שלי כי יצרים דוחפים אותי, גם יצר טוב וגם יצר רע. נכון? הרבה פעמים טוב לנו לעשות טוב. זה לא תמיד מאבק. כשאנחנו באים לעשות טוב זה הרבה פעמים מאוד נעים לנו לעשות טוב. זה היצר הטוב. יצר הטוב מנסה לדחוף אותך לעשות טוב או למשוך אותך לעשות טוב. היצר הרע מנסה למשוך אותך לעשות רע. הנפש האלוקית אומרת אני לא מוכנה להימשך לשום מקום, לא לטוב ולא לרע. אני מחליטה, אף אחד לא ימשוך אותי לשום מקום. התנהלות של נפש בהמית זה אדם שנותן ליצרים למשוך אותו. לפעמים הם ימשכו אותו לטוב, לפעמים הם ימשכו אותו לרע, אבל עדיין זה אדם של נפש בהמית כי הוא כמו בהמה, הוא בעצם לא מקבל החלטות אלא הוא נמשך אחרי יצריו. בהמות הרבה פעמים עושות מעשים טובים, מטפלות בילדים שלהן, עוזרות לחברות שלהן, זה יכול לקרות נכון? כי יש להן יצר טוב אז הן הולכות עם היצר הטוב. אבל זאת התנהלות בהמית. אדם נדרש לא ללכת אחרי היצר הטוב. אדם נדרש ללכת אחרי מה שהוא מחליט ללכת. ולא לתת ליצרים, לא הטוב ולא הרע, למשוך אותו. לא להימשך. הנפש הבהמית מנסה לגרום לי להתנהג כמו בהמה. להימשך. לעשות טוב, לעשות רע, אבל להימשך. הנפש האלוקית אומרת לי אתה לא נמשך. אתה מקבל החלטות. אתה מחליט מה אתה עושה והיצרים שישחקו לפניך. הם לא קובעים. בשיעור שעבר למדנו בתניא, אז התחלתי שעל הנפש

[Speaker C] הבהמית זה בכל הדברים שהגוף צריך. למשל לשתות מספיק מים ביום, וזה נפש בהמית. ונפש רוחנית תשנא את זה, היא תשנא את המים ואת ה… אני לא יודע מה לאכול ודברים כאלה, כאילו, מה שזה… אולי?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב שצריך להגיע לזה שהיא תשנא את זה. היא אדישה לזה, זה לא התחום שלה. זה הכל. למה היא צריכה לשנוא את זה?

[Speaker C] אבל היא רוצה עניינים של תורה ושל לעלות.

[הרב מיכאל אברהם] אולי. אני לא מכיר מספיק בתניא בשביל להגיד לך מה אני חושב שהוא אומר. אני אומר לך מה אני חושב שנכון. אין שום סיבה לשנוא את זה. זה הכרח והכל בסדר. לעשות את זה במינון הנכון, הכל בסדר. אבל ברור, אני גם אומר שהנפש הבהמית היא טובה. אבל היא טובה בגלל שיש לה יצר טוב. ולהתנהל על פי היצר הטוב זה לא להיות אדם טוב, בגלל שאתה נמשך אחרי יצר שהוא במקרה יצר טוב. אז אם משך אותך יצר הטוב, אז עשית מעשה טוב. אבל זה לא באמת בגלל שאתה אדם טוב. אדם טוב זה אדם שפועל מתוך הכרעה, זה מה שדיברנו. המעשה מוסרי זה מעשה שנעשה מתוך הכרעה, וזה מעשה של נפש אלוקית. מעשה של נפש בהמית זה מעשה שפשוט נעשה כי נמשכתי, לטוב או לרע. אני נמשך לפעמים ככה לפעמים ככה. כן. מה, מכירים את ה… בטח לא מכירים את הגששים כבר, זה לא הגיל הנכון. הגשש החיוור. מישהו שם, שני חבר'ה מדברים ביניהם, רגע, אתה הלכת עם אבא או עם אמא? אמר אני הלכתי עם החבר'ה. זאת אומרת, לא עם אבא ולא עם אמא. וזאת הנפש האלוקית, אני לא הולך לא עם היצר הטוב ולא עם היצר הרע, אני לא מוכן ללכת עם יצרים. אני הולך עם מה שאני מחליט, לא אבא ולא אמא. אני מחליט מה אני עושה. אוקיי? אני יכול להחליט שאני רוצה ללכת עם היצר הטוב, בסדר גמור. אז אני אלך עם היצר הטוב אבל אני אלך כי החלטתי, לא כי היצר הטוב משך אותי. לפעמים אני אחליט שאני אלך עם היצר הרע אגב. בסדר? ואני אעשה את זה כי החלטתי. אוקיי? לזה אני עוד אחזור. אז בעצם, שימו לב עכשיו נקודה חשובה. זה לא… אם ככה, המאבק הוא לא בין טוב לרע. לא בין ימין ושמאל, יצר טוב ויצר רע. המאבק הוא בין האדם לבין המימד היצרי שלו. הנפש האלוקית והנפש הבהמית. האם אתה מכריע או אתה נגרר? זה הוויכוח. אתה יכול להיגרר לעשות טוב, יכול להיגרר לעשות רע. המאבק המהותי זה האם להכריע או להיגרר, לא אם לעשות טוב או לעשות רע. אחרי שאתה מכריע, אתה גם נדרש להכריע לעשות טוב. אבל המאבק היסודי הוא האם להכריע. אגב, ברגע שאתה כבר צלחת את זה, אם אתה כבר מכריע, אתה בדרך כלל תכריע לטוב. כשאתה עושה משהו רע זה כי נמשכת לעשות רע. לא עושה רע אידיאולוגית, זה כמעט קשה לדמיין בכלל דבר כזה. מישהו שעושה רע כי הוא יודע שזה רע והוא החליט אידיאולוגית לעשות את זה כי הוא בעד לעשות רע. או שהוא חושב שזה טוב, או שהוא עושה את זה כי היצר לקח אותו, בסדר. אבל לעשות אידיאולוגית פעולה אלטרואיסטית להרע, קודם הגדרתי פעולה אלטרואיסטית, כן? אין דבר כזה פעולה אלטרואיסטית להרע, זה כמעט בלתי נתפס בדמיון. אולי יש, אבל קשה מאוד לדמיין דבר כזה. מה? כן, הפסיכופטים עוד פעם זה אולי בגלל שבאמת אין להם את היכולת לבחור, אז לכן זה עוד פעם לא באמת הדבר הזה. לכן זה מוגדר כפסיכופתיה. אז המאבק הבסיסי עוד פעם, עשינו סיבוב של מערכת הצירים, הוא לא בין טוב לבין רע, אלא בין המעלה והמטה. לא בין ימין ושמאל אלא בין המעלה והמטה. לא בין טוב לבין רע, אלא בין הכרעה להיגררות. אוקיי? כשהמימד הבהמי שלי, שני היצרים, זה ההיגררות. הנפש האלוקית אומרת לא, אני עכשיו מקבל החלטות. יש לי בחירה חופשית, אני מקבל החלטות ואני עושה מה שאני מחליט. עכשיו עוד הערה, עוד הסתייגות, זה לא מאבק בין טיפשים לחכמים. זה לא שמי שמתנהל עם הנפש האלוקית שהיא במוח אז הוא איש חכם, ומי שמתנהל עם הנפש הבהמית הוא איש טיפש כמו בין בהמה לאדם. אדם יותר חכם מבהמה, אוקיי? בדרך כלל. אז יש איזה נטייה לחשוב שאם ככה, אם המאבק הוא בין האדם שבנו לבהמה שבנו, זה מאבק בין חכמה לטיפשות. אז לא, זה לא. זה מאבק בין הכרעה להיגררות. יכול להיות בן אדם מאוד מאוד חכם שהוא בטבעו נגרר. הוא לא מכריע, הוא נגרר. אבל הוא יפתור לך את כל המשוואות שאתה רוצה, הוא איש נורא חכם, הוא יודע תמיד מה טוב לעשות, גם במוסר הוא נורא חכם, הוא גאון. בסדר? זה לא קשור למנת משכל, לא קשור לחוכמה. לכן לא להתבלבל מהתיאור הזה של מוח מול לב, לא מדובר על מאבק של חוכמה מול טיפשות או חכמים מול טיפשים. אז מה כן? המאבק הוא לא בין שכל לרגש, אלא בין שכליות לרגשנות. מבינים את ההבדל? יכול להיות בן אדם שהוא מאוד מאוד חכם, אבל הוא אדם רגשי, אמוציונלי. אז הוא מתנהל לפי הרגש, למרות שהוא מאוד חכם. לא בגלל שהוא טיפש, יש לו גם מוח. מה קורה אצל אדם כזה? מה שקורה אצל אדם כזה זה שהנפש הבהמית שזה היצרים מתפשטת ומשתלטת לו גם על המוח. עכשיו היא רותמת גם את החוכמה שלו לטובת היעדים שהתוותה הנפש הבהמית. אז הוא אדם לא רק שהוא אדם חכם, הוא גם מתנהל באופן חכם. הוא עושה שיקולים מאוד מתוחכמים כדי להשיג את מטרותיו, אבל המטרות שאותן הוא מציב זה על ידי הנפש הבהמית. לא הראש הציב את המטרה אלא האמוציות או היצרים הציבו את המטרות. זה אדם של נפש בהמית, והוא יכול להיות חכם גדול או לא חכם גדול, אבל אין קשר לחוכמה. מה זה אדם של נפש אלוקית? אדם של נפש אלוקית יכול להיות גם טיפש, הוא לא חייב להיות חכם. אבל הוא עושה את מה שהוא החליט לעשות, מה שנכון בעיניו לעשות, לא מה שהיצרים לוקחים אותו. יכול להיות שהוא אידיוט וכל ההחלטות שלו שגויות, בסדר, אבל עדיין הוא מקבל את ההחלטות והוא עושה את מה שהוא החליט שנכון, ולא את מה שהיצרים שלו גוררים אותו לעשות. אז הוא אדם של נפש אלוקית. לכן לא נכון לזהות את זה עם טוב מול רע ולא נכון לזהות את זה עם חוכמה מול טיפשות, שניהם לא נכונים. יש טוב ורע פה, ועקרונית יש גם טוב ורע פה. יש חוכמה וטיפשות פה, יש חוכמה וטיפשות פה. אז מה הציר הזה של הפה ופה? מה הציר הוואי? הציר, ציר הגובה, מה מבחין בין הלב לבין המוח? זה ציר ההיגררות מול הבחירה. כשאתה בוחר אתה פה, כשאתה נגרר אתה פה. כמה שאתה יותר בוחר אתה יותר גבוה, אתה יותר נמצא פה. כמה שאתה יותר נגרר אתה יותר קרוב להיות אדם של נפש בהמית. וזה המוקד של הדיון, לא טוב מול רע, לא חוכמה מול טיפשות. זה בעצם הטענה אני חושב של בעל התניא. עכשיו אני רוצה להבהיר קצת יותר את המשמעות של הדברים. תחשבו למשל, תראו, נגיד שאתם לוקחים, קחו דיון אקטואלי אפילו. לוקחים דיון על המצב בעזה, בסדר? לעשות עסקת חטופים, לא לעשות עסקת חטופים, להגיע להסכם, לא להגיע להסכם, להמשיך את המלחמה, לא להמשיך את המלחמה. כל מיני דברים כאלה, או על הרפורמה המשפטית, כל הסוגיות האקטואליות שמטרידות את הציבור פה בארץ. אתם שומעים אנשים בהחלט נבונים משני הצדדים, יש אנשים נבונים משני הצדדים בכל ויכוח כזה. אבל הרבה פעמים התחושה שלי זו שיש תשובה, יש תשובה נכונה בוויכוח. זה לא ששתי התשובות נכונות, תשובה אחת בבירור יותר נכונה מהשנייה. ולמה אדם חכם מחזיק בתשובה לא נכונה? כי הוא חכם אבל הוא לא פועל מפה, הוא פועל מפה. הוא אדם של, בסדר, אפשר גם לטעות, אבל אדם חכם בדרך כלל טועה פחות, זה ההנחה שלי. בממוצע, אז אם יש פה אנשים חכמים וגם פה יש אנשים חכמים, למה האנשים החכמים האלה מחזיקים עמדה לא נכונה ואלה מחזיקים עמדה כן נכונה? ולדעתי הרבה מהמצבים הם כאלה, העמדות לא שקולות, בגלל שאלה אנשים של נפש בהמית. עוד פעם, לא אני לא מדבר על להשמיץ מישהו, אלא אנשים שמונעים על פי יצרים, רגשות, ולא מהראש. אתן לכם דוגמה. לא נדבר על היצרים, נדבר על רגשות, בסדר? תחשבו למשל על עסקת חטופים, שם זה מאוד בולט. אתם שמים, אני בטוח ששמתם לב, שמי שהתנגד בצורה הכי ברורה ועקבית לעסקת חטופים היו דתיים. לא כל הדתיים, אבל מי שהתנגד היה דתי. זאת אומרת, מבין אלה שלא התנגדו היו דתיים והיו לא דתיים. אבל אלה שהתנגדו כמעט כולם היו דתיים, הם הובילו את ההתנגדות לזה לפחות. נכון? הקורלציה מאוד ברורה. עוד פעם, מדובר הרבה אנשים, תמיד יש חריגים, אבל בגדול הקורלציה הזאת היא חד משמעית נכונה. עכשיו יש שיקולים לפה ושיקולים לשם, אני בכלל לא נכנס לשאלה מי צדק פה, מה הדיון. אבל אני רוצה שתשימו לב שהטיעונים שעלו לטובת עסקת החטופים הם טיעונים מאוד אמוציונליים באופי שלהם. אפשר לקבל את המסקנה, אפשר לא, וזה ברור. כשאומרים לביבי תשמע, מה היית עושה אם זה היה הבן שלך? נכון? שלטים בכל הארץ היו. מה היית עושה אם זה היה הבן שלך? מימיי לא ראיתי שאלה כל כך מטומטמת. עכשיו יש הרבה אנשים חכמים ששאלו את השאלה הזאת, אני מכיר חלק מהם, מאוד חכמים. למה הם שואלים שאלה כל כך מטומטמת? הרי ברור שאם זה היה הבן שלו הוא היה צריך להסתלק מההחלטה. ולהשאיר את ההחלטה למישהו אחר. הוא מוטה. ברור שאם זה הבן שלו הוא יקבל החלטה לא טוב. בכוונה לא אתם, שהבן שלכם שם, צריכים לקבל את ההחלטה, אלא הממשלה, או לא משנה המוסדות שאמורים לקבל את ההחלטה. כי הבן שלהם לא נמצא שם. ואם במקרה הבן של ביבי היה שם, והיו חוטפים אותו ממיאמי, אז הוא היה צריך לסלק את עצמו מהחלטה ולהשאיר את ההחלטה לאנשים אחרים. אז איך אדם מגיע לשאול שאלה כל כך מטומטמת? אז אני אגיד לכם איך. זה שמבחינתו המוסר נמצא בלב ולא בראש. תחושת האמפתיה כלפי הסובלים, החטופים שסבלו שם, והם סבלו קשות, והאמפתיה הזאת כמובן טבעית ונכונה וראויה. אוקיי? השאלה אם אתה נותן לאמפתיה הזאת לנהל אותך. כשאתה מדמיין מישהו שסובל שמה במנהרות, אתה לא מצליח לעמוד בפני זה. אז ברור שצריך לעשות בכל מחיר היום כל עסקה בכל צורה, העיקר להביא אותם חזרה. עכשיו, אחרי שהחלטת את זה, אתה תמצא נימוקים מתוחכמים כי אתה איש חכם. חלק מהם יהיו נימוקים מטומטמים, זה מה שמעיד שאתה פועל פה אמוציונלית. חלק מהטיעונים יהיו טיעונים מאוד חכמים ונבונים ואולי אפילו צודקים, כי אתה איש חכם. אבל אתה התחלת מהבטן והראש משרת את הבטן. הבטן החליטה שצריך עסקה, והראש עכשיו מגייס את הטיעונים לטובת עסקה. זה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש בהמית זה אדם שאת היעדים שלו, את הערכים שלו, את הכיוונים שלו קובעת קובעים היצרים או הרגשות, אני לא מבחין כרגע בין יצרים ורגשות, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל לצרכינו זה כל מה שלא ראש. אוקיי? וזה לא אומר שהוא טיפש וזה לא אומר שהוא גם לא משתמש בשכל שיש לו. משתמש. אבל זה הנפש הבהמית מתפשטת ועולה ומשתלטת על המוח. היא מפעילה את המוח. ובנפש אלוקית המוח מפעיל אותה. זאת אומרת, בנפש אלוקית, אני צריך להגיע נגיד שאני מגיע למסקנה שאני נגד עסקת חטופים. עכשיו, גם לי יש אמפתיה לאנשים האלו שסובלים שם סבל נורא, ואנחנו אשמים בזה שהם שם. אנחנו כמדינה, כן, אשמים בזה שהם שם. אתה לא יכול להתעלם מדבר כזה. אז אני חייב להתאפק ולהשליט את המוח שלי על הנפש הבהמית, לא לתת לחלק עם הדם הסוער, החם, הרותח, כן, זה שיניע אותי לפעולה אפילו אם זה לא הגיוני, לא לתת לו לפעול, לשבת בצד הימני מחוסר הדם של הלב, ולדאוג לזה שהרגשות יתועלו למקום הנכון איפה שהמוח אומר שהם צריכים להיות ולא ההפך, לתעל את המוח לאיפה שהרגש אומר לו שהוא צריך ללכת. זה ההבדל בין נפש בהמית ונפש אלוקית. תחשבו על דוגמה אחרת קצת יותר פילוסופית. תחשבו למשל על דיון, נגיד שאנחנו עושים דיון פילוסופי באתיקה, בתחום הפילוסופיה, בסדר? ואנחנו רוצים לברר מה תורת המוסר שלנו. עכשיו אני אומר, נגיד שאני רוצה לברר אם זאת תורה תועלתנית או לא תועלתנית. אז אני עושה ניסוי מחשבתי. אני אומר בוא נגיד שעשרה אנשים מטוסם מתרסק, מנצ'סטר יונייטד, מטוסם מתרסק בשיא החורף בהרים מושלגים, הם לא יכולים לצאת משם. בסדר? עכשיו הם ימותו ברעב אם הם נשארים שם ואין להם דרך לצאת משם. עכשיו השאלה אם לשחוט את אחד מהם שחבריו יוכלו אותו ויישארו בחיים עד שהשלג יפשיר, ושניים מהם לא יודע כמה שצריך, או לא? זאת אומרת אתה לא הורג בן אדם בטח לא בשביל לאכול אותו. אז אתה, מה שיקרה יקרה. עכשיו, אז הרבה פעמים דיון באתיקה פילוסופית מתנהל כך. אני מציע תזה תועלתנית. אני אומר לדעתי המעשה המוסרי זה המעשה שמביא את התועלת הרבה ביותר, בסדר? למקסימום אנשים. אני אומר כך זאת הטענה שלי. עכשיו אתה, שילה, כן? אתה עכשיו שואל אותי רגע אז בוא תגיד לי עכשיו מה דעתך על המקרה הזה של העשרה אנשים שהתרסקו על פסגת ההר. לשיטתך צריך לשחוט שניים מהם כדי ששאר השמונה יאכלו, לפחות שמונה ירוויחו אחרת עשרה ימותו. נכון? זה מקסימום תועלת. אבל הרבה פעמים אתה מביא את זה כדי להראות שאני לא צודק כי תראה זאת ההשלכה, זה הרי לא יכול להיות נכון, לכן ברור שהתיאוריה התועלתנית לא נכונה. סתם דוגמה, לא חשוב אני לא נכנס עכשיו לוויכוח, אבל כך מתנהל הרבה פעמים ויכוח בתורת המוסר. אוקיי? עכשיו אני שואל אותך, נגיד שהגעת למסקנה שבאמת מהתיאוריה שלי יוצא שצריך לשחוט שניים ולאכול אותם. אוקיי? מאיפה הגעת למסקנה שזה לא נכון? שלכן צריך לזרוק את התיאוריה שלי? ואתה נותן יותר אמון במה שאתה חושב על הסיטואציה מאשר בתיאוריה שלי? למה אתה מחליט כך? וכל דיון באתיקה פילוסופית כמעט מתנהל כך. דיון באתיקה פילוסופית תמיד מעמיד את התזה הכללית בפני ניסיונות מחשבתיים. אתה עושה ניסיון סיטואציה דמיונית כזאת, מה יוצא? בוא נראה אם זה make sense, אם זה הגיוני או לא הגיוני, וכך אתה בודק את התאוריה המוסרית שלך. אוקיי? עכשיו, זה אתה בעצם מניח איזשהו אמון מוחלט בדוגמאות האלה, או באינטואיציה שיש לך לגבי הדוגמאות האלה, ומכוח האמון הזה אתה משנה את התאוריה המוסרית שלך. עכשיו, צריך להבין שהרבה פעמים, למה אתה באמת חושב שלא נכון לשחוט שני אנשים כדי שהשאר יאכלו אותם? איכס, זה פשוט לא עולה על הדעת, מה לשחוט בן אדם כדי לאכול אותו? לא יכול להיות דבר כזה. זה התקוממות אמוציונלית. ובגלל ההתקוממות האמוציונלית הזאת, אתה עכשיו תשנה את התאוריה שהיא הממד השכלי שלך, אתה בונה תאוריה של המוסר, ואז אתה תעשה עוד דוגמה, עוד מקרה לדוגמה, ועוד פעם תשנה את התאוריה. מה?

[Speaker C] לא תהיה לך תאוריה רציפה. לא, תהיה בסוף.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שתהיה. אתה תיקח את כל הדוגמאות, כל פעם מקרה אחר, תשפץ את התאוריה, תשנה אותה, תארגן אותה כך שהיא תתאים לכל הדוגמאות שהבאת. אבל מה יש לך בסוף? מה שיש לך בסוף זה בסך הכול ניסוח אינטלקטואלי של אוסף הרגשות שלך. זה הכול. והשתמשת במוח, השתמשת במוח ולפעמים זה תהליך מבריק מבחינה אינטלקטואלית, אבל כל מה שעשית המוח פה שירת את הלב. המוח פה יוצק את תחושות הבטן שלך לאיזשהו דפוס אינטלקטואלי, אז הוא משרת את הלב. זה נפש בהמית. נפש אלוקית אומר, תראה, אני חושב שמוסר זה מקסימום תועלת. נכון, קשה לי מאוד לחשוב על זה שהורגים שני בני אדם בשביל לאכול אותם, אז אני אקח כדור אם קשה לי, כי התאוריה אומרת שזה מה שנכון לעשות. אם הראש שלי אומר שזה מה שנכון לעשות למרות שהבטן מתקוממת, אז היא מתקוממת, אז מה? אני אשליט את הנפש האלוקית כמשליטה את המוח על הלב, ולא משתמשת במוח כשרת של הלב. אוקיי? זה פשוט דוגמאות כדי להמחיש את העניין הזה. מה שהבאתי באחת הפעמים הקודמות, כן את הדוגמה הזאת שפעם ראיתי, היה תוכנית ריאליטי במוזיקה, בכיסאות המסתובבים של השופטים, אתם יודעים מה זה? שכחתי איך קוראים לזה. דה ווייס? אוקיי. אז שמה זה גם שמה זה נראה לי היה, שלומי שבת היה אחד השופטים והוא התייחס לאיזה שיר ששרו שמה, אמר תשמע היה בעיה כזאת והיה בעיה כזאת, אבל הלב, הלב זה פשוט נפלא, הלב מלא על גדותיו. וכולם מחיאות כפיים סוערות ונופלים על הרצפה מרוב התרגשות. ואז כשכולם גומרים, ואני ראיתי את זה עם כמה ילדים שלי, אז אמרתי להם אוקיי, עכשיו מה החלטת? אז הילדים שלי היו על הרצפה מרוב צחוק, כי כאילו היה ברור מה הוא החליט, נכון? מה הוא החליט? אם הלב אומר אז ברור שהוא מעביר אותו או אותה, לא יודע מי זה היה, נכון? למה? אבל הראש אמר שזה לא היה טוב הביצוע הזה, היו בעיות. כן, אבל הלב, הלב אומר שכן. זאת האטמוספרה שבתוכה פועלים בדור הזה, זה אטמוספרה כזאת שבעצם הלב קובע. צריך להגביר את הלב על המוח, לא את המוח על הלב. מי שמגביר את המוח על הלב הוא חסר לב. נכון? למה מאשימים את כל אלה שהתנגדו לעסקת שבויים? מאשימים אותם שהם רוצחים, לא אכפת להם מהשבויים, מהחטופים. למה איך הגעת למסקנה שלא אכפת לי מהחטופים? בגלל שלא הלכתי עם תחושת הלב שלי, לא נתתי לתחושת הלב שלי להכתיב את העמדה שלי, את מה שאני רוצה לעשות. נכון? אז אין לי לב. אבל יש לי לב, רק הלב לא קובע מה אני אעשה, המוח קובע מה אני אעשה כי אני משתדל להיות אדם של נפש אלוקית ולא נפש בהמית. אוקיי, עכשיו אתם יכולים לראות מכל מיני כיוונים שהדור שלנו הוא כזה, וסיפרתי את הסיפור הזה של דב סדן כן עם האורתופד היהודי, שיש איזושהי ירידה לאורך הדורות מהראש אל הלב אל הבטן אל הכפות הרגליים. זאת אומרת, הטענה היא שאנשים לא פחות חכמים אבל יש להם הרבה פחות אמון בשכל. לא מקבלים החלטות עם השכל, הם מקבלים החלטות עם הלב. מי שמקבל החלטות עם השכל נגד הלב נחשב אדם מנותק, מנוכר, לא מוסרי. אוקיי? אבל אבל אבל זה לא נכון. הוא לא מנוכר ולא מנותק ויש לו רגש, הכל נכון, אבל הראש שלו אומר שהמוסר אומר לעשות כך, למרות שהלב דוחף אותי לשם. שימו לב, כשהלב דוחף אותי לשם זה היצר הטוב דוחף אותי לשם, לא היצר הרע. החבר'ה האלה שרוצים להחזיר את החטופים זה לא יצר הרע. זה יצר טוב. הבעיה היא לא שהם רעים. הבעיה שהם יצריים. זה הבעיה. מבינים? והבעיה היא לא שהם פועלים רע, הם לא פועלים רע, הם רוצים את הטוב, זה ברור. הם פועלים כדי לממש את הטוב להבנתם. הנקודה היא רק שמה שקובע אצלם מה טוב ומה לא טוב זה היצר ולא הראש, או הלב, הרגש ולא הראש. הבעיה היא זה לא במילה בצירוף היצר הרע, הבעיה הגדולה נמצאת לא ברע אלא ביצר. זה שאתה יצרי זה הדבר הבעייתי, לא זה שאתה עושה רע. אחרי שאתה יצרי אתה יכול גם לעשות רע. אם אתה לא יצרי אתה בדרך כלל גם לא תעשה רע. כי אני לא מכיר בן אדם שמבין שזה הדבר הטוב לעשות והוא אדם של נפש אלוקית, הוא מחליט מה צריך לעשות, לא היצרים ולא האינטרסים ולא כלום והוא עושה רע. מצליחים להעלות בדעתכם מישהו כזה? לא יכול להיות. או שהוא טועה, הוא חושב שהרע הזה הוא טוב, זה כן. אבל אם הוא עצמו יודע שהטוב הוא זה, בסדר? הוא יודע. והוא אדם לא יצרי, הוא אדם שעובד עם הראש והוא החליט לעשות את הדבר הנכון בלי אינטרסים ויצרים ורגשות וכולי והוא עושה רע. יכול להיות דבר כזה? זה בדיוק הרב קוק, נכון? אם אין לך סיבה לעשות משהו וגם אין לו ערך, אתה לא תעשה אותו. למה שתעשה אותו? דבר טוב אני עושה גם אם אין לי אינטרס, כי הוא טוב. אבל הדבר רע למה שאני אעשה אותו אם אין לי אינטרס? הוא גם רע וגם אין לי אינטרס, אז בשביל מה? סתם רוע לשם הרוע? אין דבר כזה רוע לשם הרוע. מי פועל באופן כזה של רוע לשם רוע? עוד פעם, יש כאלה מטורפים שהרוע נותן להם איזשהו סיפוק סדיסטי או לא יודע בדיוק מה, אז הם עושים את זה בשביל הסיפוק, לא בשביל הרוע. הוא אומר לא, אני לא אדם יצרי, אני לא עושה את זה בשביל הרגשות ובשביל היצרים, אני אדם שכלי, אדם של נפש אלוקית ואני עושה רע כי החלטתי לעשות רע, אין דבר כזה. אני לא מצליח לדמיין אדם שפועל באופן כזה. תיאורטית יכול להיות אבל אני לא מצליח לראות את זה. זה לא מצליח לדמיין. כן, לטעות אתה יכול, אמרתי, בסדר גמור. לא בטוח, הרגש גם יכול לטעות כמו שראינו. בסדר. אבל הדרך הטובה ביותר לברר אם טעית או לא זה לא בבטן, זה בראש. המוח אחראי על השאלה אם אני טועה או לא טועה. זה לא אומר שהוא תמיד עובד נכון, אבל עדיין זה הכלי. מבינים? כמו שלא הולכים עם הבטן, גם לא חושבים עם הבטן. הולכים עם הרגליים וחושבים עם הראש. עם הבטן מרגישים. טוב. לפעמים הראש מטה ולפעמים הבטן במקרה תקלה לכיוון הנכון. נכון. אבל הכלי הייעודי כדי להחליט מה נכון ומה לא נכון זה הראש, זה לא הבטן. צריך להשתמש בראש. ונכון, יכול להיות שתטעה. יש במלכים מסופר שמה על מעמד הר הכרמל עם אליהו בהר הכרמל שהוא אומר לעם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם השם הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. עכשיו בדרך כלל כשאנחנו קוראים את הפסוקים האלה אז אנחנו נוטים לפרש אותם כאיזשהו תעלול רטורי, מנסה לדחוק אותם לפינה, אה אתם באמת מאמינים בבעל? אז לכו אל זה כדי להראות להם שהם לא באמת מאמינים בו, סתם יצר. אוקיי? אני קורא את הפסוק הזה כפשוטו. אליהו הנביא אומר להם תראו אתם מאמינים באמת בבעל? למה אתם לא עובדים אותו? הוא דורש מהם באמת לעבוד אותו, לא כתעלול רטורי. תעשו מה שאתם באמת חושבים. אם אתם לא עובדים אם אתם עובדים לבעל בלי שאתם מאמינים בו אז הבעיה היא לא שאתם עובדים לבעל. הבעיה שאתם לא עושים את מה שאתם חושבים. הבעיה היא זה שאתם יצריים, לא הבעיה במילה בצירוף היצר הרע, הבעיה הגדולה נמצאת לא ברע אלא ביצר. זה שאתה יצרי זה הדבר הבעייתי, לא זה שאתה עושה רע. אתם עובדים את הבעל כי אתם לא מאמינים בו, אם הייתם עובדים את הבעל ומאמינים בו הביקורת שלי עליכם הייתה פחותה. אני חושב שעדיין זה טעות כי אמונה בבעל היא מוטעית, אבל עדיין הייתי מבין שאתם עושים את הרע כי אתם באמת ובתמים חושבים שזה מה שנכון לעשות. אתם אנשים של נפש אלוקית, רק נפש אלוקית שתעתה. אבל אם אתם הולכים אחרי הבעל מחמת היצרים אז הבעיה שלי איתכם זה לא שאתם הולכים אל הבעל. מה שאתם הולכים מהיצרים. גם אם הייתם עובדים את השם מחמת אותם יצרים, הייתה לי אותה ביקורת עליכם. כי אתם עובדים את השם לא באמת כי אתם מאמינים בו, אלא כי זה מה שהחבר'ה עושים. כי זה מה שהיצר שלי, זה אזור הנוחות שלי. לכן אני עושה את זה. אוקיי? מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שהתביעה שיש לנו מבן אדם היא תביעה שיש לה שתי קומות. קומה ראשונה זה להיות בוחר. והקומה השנייה זה לבחור בטוב. קודם כל תהיה בוחר ולא נגרר. אפילו לא להיגרר לטוב. לא להיגרר, לא ליצר הרע ולא ליצר הטוב. להיות בוחר. אחרי שאתה בוחר אני גם רוצה שתבחר בטוב. אבל זה כבר כמעט טריוויאלי. אם אתה כבר בוחר ולא נגרר, אתה תמיד תעשה את מה שטוב בעיניך. אתה תטעה, לא חשוב, אבל תעשה את מה שטוב בעיניך. זה המקסימום שאני יכול לצפות. אם זה מה שאתה חושב שזה טוב, אז זה מה שתעשה. אוקיי? לכן בעצם אפשר להציג את זה כשתי דרישות: א, תהיה בוחר, ב, תבחר בטוב. אבל בעצם הדרישה היא רק תהיה בוחר. כי ברגע שאתה כבר בוחר אתה גם בוחר בטוב. אם אתה נגרר, פה יש כבר שתי אופציות: אתה יכול להיגרר לעשות רע, אתה יכול להיגרר לעשות טוב, תלוי איזה יצר גורר אותך. תמיד יצר, אבל תלוי איזה יצר גורר אותך. אוקיי? אבל אם אתה בוחר, אז אתה בדרך כלל תעשה את מה שטוב בעיניך. עד כדי הטעויות שיש לך, זאת אומרת שיכול להיות שיש לך טעויות, אבל אתה תעשה את מה שטוב בעיניך. זאת הנקודה. והמשל הזה גם, זה גם שיקול משיקול חינוכי. אנחנו רואים נגיד בחור שמסיים חינוך דתי ויוצא בשאלה, אז זה בדרך כלל נתפס ככישלון חינוכי של החינוך, של ההורים, לא משנה, מערכת החינוך, של ההורים, לא משנה של מי. ואני חושב שהראייה הזאת היא ראייה מצומצמת מדי. בעיניי בן אדם שנשאר בתלם לא כי הוא החליט, אלא כי זה אזור הנוחות שלו, זה כישלון חינוכי. למרות שהוא מקפיד קלה כבחמורה, כישלון חינוכי. כי הוא נמצא פה סתם כי הוא לא מעז לעשות משהו אחר, או כי הוא לא חשב מספיק, או כי הוא… אני אגיד יותר מזה, אם באמת הוא היה בודק את העניין והיה מגיע למסקנה שהוא לא מאמין בכלום, אז גם עכשיו הוא לא מאמין בכלום. הוא פשוט לא בדק, הוא מסתיר את זה מעצמו שלא מאמין בכלום. אבל האמת היא שלא מאמין בכלום. הוא רק מסתיר את זה מעצמו. הוא לא מסתכל על הטיעונים ולא בודק אותם, אז לכאורה הוא ממשיך במסלול ההוא. הוא לא באמת מאמין. בסדר. הרוב זה כישלון חינוכי. בסדר. ולעומת זאת אלה שעוזבים, שם זה רוב יותר קטן לדעתי. שם יש יותר אנשים שעוזבים באמת כי הם לא מאמינים, או לא מחויבים, לא משנה כל אחד והדרך שלו. יש כמובן הרבה שעוזבים בגלל הנוחות ויצר וכולי. אבל אני חושב שיש הרבה יותר כאלה שנשארים בגלל הנוחות מאשר כאלה שעוזבים בגלל הנוחות. תמיד מסתכלים על מי שעוזב כמי שנכנע ליצרו. אה, חיפשת לך חיים נחמדים, קלים ומהנים יותר, ולכן נטשת. כן, לא חטאו ישראל אלא כדי להתיר להם את העריות. לא, זה לא נכון, זו לא ההסתכלות. פה שמרקס אמר הדת זה אופיום להמונים. להישאר דתי זה מאוד נוח למי שנולד בבית דתי. נוח, החבר'ה פה, המשפחה פה, תמשיך כרגיל כמו שאתה רגיל, זה אזור הנוחות שלך. הכל בסדר. לכן הרבה מאוד נשארים כי הם פשוט כי הם זה אזור הנוחות שלהם. ולעזוב זה קשה. לעזוב זה לא קל. זה לא צעד טריוויאלי לעזוב. למרות שהיום זה כבר הרבה יותר קל ממה שהיה לפני לא יודע מה, עשרים שנה, אבל זה עדיין לא צעד טריוויאלי לעזוב. ולכן אני חושב שבין העוזבים המינון של אלה שעושים את זה אמיתית ולא מחמת יצרים או תאוות או דברים כאלה יותר גדול מאשר מבין הנשארים. בניגוד למיתוס הרווח. אבל זה כמובן עניין שלא יודע, צריך לבדוק אותו עד כמה שאפשר לבדוק את זה. אבל לענייננו זה לא חשוב. מה שאני רוצה לומר זה שהתביעה מבין אדם היא תביעה כפולה: א, להיות בוחר, וב, כמובן לבחור בטוב. אבל אם אתה כבר בוחר אתה בדרך כלל תבחר בטוב. וזה הנקודה. שואלים אותי הרבה פעמים בהקשר הזה: רגע, אז מה, אז בעצם מי שעושה רע הוא בעצם נגרר, נכון? כי מי שבוחר באמת הוא לא… אין מישהו שבוחר ברע. הוא נגרר. אם הוא נגרר אז הוא אנוס. מה אתה עושה ממנו? מה הטענה שלך כלפיו? לא, יש לי טענה כלפיו. הטענה כלפיו היא על עצם זה שהוא נגרר ולא בחר. אחרי זה כבר, אחרי שאתה כבר נגרר זה גורר אותך לכל מקום שזה גורר אותך. אבל מה פתאום היית במוד של נגרר? זאת הייתה הבעיה שלי איתך. למה אתה במוד של נגרר? ועל זה אני עוד אדבר אולי בהמשך כשנדבר על הבעיה הפילוסופית של חולשת הרצון, וויקנס אוף דה וויל. כן, זה סוגיה פילוסופית מעניינת שהיא גם קשורה לעניין הזה. מה שאני רוצה… מה שאני רוצה אבל לסגור אצלנו, אני רואה שאני כבר עוד מעט צריך לסיים ואני לא יכול להתחיל עכשיו משהו חדש, אז אני רק אסכם למה זה נוגע אלינו. בעצם כשאני דיברתי קודם על פעולה אלטרואיסטית, על פעולה בגלל שזה ערך לפעול כך ולא בגלל למלא אינטרס או יצר או סיפוק או משהו כזה, בעצם אני מדבר על התנהלות במוד של נפש אלוקית. כן, בתמונה הזאת של בעל התניא, התרגום הוא התרגום הזה. בעצם אתה נדרש להיות עם נפש אלוקית. אדם מוסרי זה אדם שפועל עם הנפש האלוקית שלו. אדם שפועל עם הנפש הבהמית שלו, אני בכלל לא שופט את המעשה שאותו הוא עושה. זה לא משנה אם הוא עשה רע או עשה טוב, זה בכלל לא מעשה שלו, זה מעשה של הבהמות שסחבו אותו. אני כן שופט אותו על עצם זה שהוא היה במוד של נגרר ולא של מחליט, זה כן. אבל לאן נגררת וואנס אתה נמצא במוד של נגרר, אז אם היצר טוב יותר חזק כמו הגננת, כן, אז אתה תעשה טוב, אם היצר רע יותר חזק אתה תעשה רע, אז זה כבר לא תלוי בך. זה כבר ברגע שאתה נגרר אז כבר לאן שנגררת נגררת. האשמה כלפיך היא על עצם זה שאתה נגרר, לא על השאלה מה עשית עם ההיגררות. כן, זה כמו במשל, משל לדבר הזה, מישהו ששתה, כן, אלכוהול ואחרי זה נוהג ופגע במישהו, כן, נהג בשכרות. אוקיי, אני לא יכול להאשים אותו על זה שהוא פגע במישהו, הוא היה שיכור. אני מאשים אותו על זה שהוא התחיל לנהוג בתור שיכור. אפילו על זה שהתחיל לנהוג בתור שיכור אני לא יכול להאשים אותו, כי אחרי שהוא שיכור גם אין לו שיקול דעת אם לנהוג או לא, אולי. יש לי האשמה כלפיו שברגע שהתחלת לשתות כשהייתה לך שליטה, לא וידאת מה אתה הולך לעשות ביחס לנהיגה, לא מינית, כן, כמו הרלב"ד, כן, לא מינית מישהו שינהג במקומך או שידאג לזה שאתה לא תעשה שטויות כשאתה שיכור. זאת אומרת האשמה היא בכלל לא בשאלה מה עשית, אתה לא אשם במה שעשית, על מה שעשית אתה רק אחראי, אתה לא אשם. האשמה היא באותו מקום שבו מעלת באחריות הזאת, שהתחלת לשתות ולא מינית מישהו שידאג לזה שלא תעשה שטויות. ואותו דבר בהקשר המוסרי בכלל. כשאני רואה בן אדם שפועל באופן רע, אני לא מאשים אותו שהוא אדם רע, זה בכלל לא הנקודה. הוא נגרר לעשות רע, כולם, עד האחרון. אין אדם שהוא רע באמת, אין דבר כזה, כן, אין ילד רע יש ילד שרע לו, כמו שאומרים תמיד. כן, אז אני טוען את זה עכשיו הרבה יותר רחב, אין אדם רע. אדם רע זה תמיד אדם שנגרר. אלא מה, זה יש תביעה כלפיו בעצם זה שהוא נתן לעצמו להיכנס למצב של נגרר, שהוא נכנס למוד של נפש בהמית ולא של נפש אלוקית. זה הטענה כלפיו. מה שקרה משם והלאה לאיפה שהסוסים לקחו אותו לשם הוא הגיע, וזה שנתת לסוסים למשוך אותך, זאת הבעיה שלי איתך, שהיית עם נפש בהמית במוד של נפש בהמית ולא במוד של נפש אלוקית. ולכן המאבק שמתאר בעל התניא, אני חוזר אליו, המאבק שמתאר בעל התניא זה בעצם לא מאבק בין טוב לרע, זה גם לא מאבק בין חוכמה לטיפשות, זה מאבק בין נפש אלוקית לבין נפש בהמית. האם להיות בן אדם או להיות בהמה. וההחלטה להיות בהמה גם היא החלטה, אחרי שכבר החלטת את זה אתה כבר נגרר לעשות כל מיני דברים, ואתה החלטת להיות בהמה ועל זה אתה נתבע, וזה הנקודה. והמאבק האמיתי של האדם זה עד כמה להיות בוחר. אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר את זה אחרי שנכשלנו במשהו, כן, דתי חטא מוסרי סתם לא צייתנו לדיאטה שלנו, לא משנה כל אחד יש כל מיני סוגי חטאים. למה עשינו את זה? והרבה פעמים שאתם נותנים לעצמכם, תמיד, לא הרבה פעמים, כשאתם נותנים לעצמכם דין וחשבון למה עשינו את זה, יצרי גבר עליי, נכון? זאת אומרת והייתי חלש. מה זאת אומרת יצרי גבר עליי? נתתי ליצר להוביל אותי לעשות את מה שהוא החליט שצריך לעשות. לא אני החלטתי מה אני עושה, היצר לקח אותי, נכון? זה תמיד התחושה, לכן זה אותה סוגיה של חולשת הרצון. שהיה לי רצון חלש, היצר גבר עליי ולקח אותי. בסדר? זה תמיד התחושה. אבל האשמה אליך היא לא תירוץ שהיה לך רצון חלש והיצר גבר עליך, אתה אחראי לזה שהרצון שלך לא יהיה חלש, לא לתת ליצר לקחת אותך, להיות איש של נפש אלוקית ולא איש של נפש בהמית. זה התביעה כלפיך, לא זה שעשית רע, זה שנתת ליצרים להוביל אותך. זה הנקודה. ולכן גם אם אני חוזר לחינוך, המטרה של החינוך זה לא שהילד ישמור מצוות בעיניי, זה בכלל לא המטרה היסודית, שהילד יקבל החלטות. זה המטרה. בהנחה שיקבל החלטות, אם הוא חושב שנכון לשמור מצוות אז הוא גם יעשה את זה. בסדר? אבל אם אני רוצה לחנך אותו אישיותית זה בכלל לא לחנך אותו לקיים מצוות, זה לחנך אותו לקבל בעצמו את ההחלטות על עצמו, לא להיות נגרר, להיות אדם של נפש אלוקית במקביל. מבחינה אישיותית לא מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה אישיותית מה שאני רוצה ממנו זה שהוא יהיה בוחר ולא שהוא יעשה את הטוב. אני לא מחנך ילד לעשות טוב. אני מחנך ילד לבחור. זה הנקודה. התמונה הזאת יש לה המון המון השלכות. זה דבר מאוד יסודי למרות שהוא אולי נראה פשוט אחרי שחושבים עליו.

[Speaker C] רק, אם כבר מדברים על התניא אז נראה שאתה לא נותן מקום לרשע גמור? הא?

[הרב מיכאל אברהם] רשע גמור זה נגרר גמור. לא, אין דבר כזה לדעתי לעשות רע בשביל הרע.

[Speaker C] אז אין רשע בתניא?

[הרב מיכאל אברהם] לא. רשע גמור במובן הזה אין לדעתי, לא. יש מישהו שהוא נגרר גמור, באמת הוא לא נאבק בכלל, הוא נותן ליצרים לעשות איתו. הוא לפעמים יעשה טוב, לפעמים יעשה רע. אתה יודע גם בין שודדים יש אתיקה של שודדים, עוזרים אחד לשני, מצילים את החיים אחד לשני, אז הם עושים טוב בתוך הדברים האלה, אבל זה הכל אתיקה של שודדים. טוב. להיות אדם של נפש אלוקית.