מוסר והלכה 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מוסר, עובדות והכשל הנטורליסטי
- אבולוציה, שרידות ושיפוט מוסרי
- האדם הרבני והאדם הריבוני
- דסקריפטיבי ופרסקריפטיבי, וקאנט
- חיים פרלמן, טאוטולוגיה ושאלת ההצדקה
- דוגמת שינוי בהלכה והנחת הגשר
- תועלתנות, שכר ועונש, וכלכלה במקום מוסר
- ציווי אלוהי כשפה פרסקריפטיבית
- רגש מוסרי כעובדה
- ספר התניא פרק ט׳: נפש בהמית ונפש אלוקית
- מי הקטר: לב, מוח, והבחירה להיות בוחר
- יצר טוב ויצר רע, גיל מצוות, ואחריות
- אלטרואיזם: נטייה מול החלטה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר מוסר כתחום שאינו יכול להיגזר מעובדות בלבד, ומבסס זאת על ההבחנה של דייוויד יום בין ה-is ל-ought ועל מה שמכונה הכשל הנטורליסטי אצל מור. הוא טוען שהסברים אבולוציוניים או פסיכולוגיים יכולים לכל היותר להסביר כיצד נוצר רגש מוסרי או נטיות התנהגותיות, אך אינם נותנים תוקף לשיפוט מוסרי ולגינוי במובן של “לא בסדר”. הוא מבחין בין משפטים דסקריפטיביים לפרסקריפטיביים, מציב את העמדה הקאנטיאנית שלפיה “רצח זה רע” הוא עיקרון מחייב ולא תיאור ניטרלי, וממחיש את הצורך ב”הנחת גשר” כשמנסים להסיק נורמות מעובדות. בהמשך הוא קורא פרק מתניא ומפרש את המאבק הפנימי לא כמאבק בין יצר טוב ליצר רע אלא בין “נפש בהמית” אינסטינקטיבית ל“נפש אלוקית” של בחירה, כך שהשאלה המוסרית תלויה במקור ההחלטה והמוטיבציה ולא רק בתוצאה ההתנהגותית.
מוסר, עובדות והכשל הנטורליסטי
הטקסט מבחין בין מוסר נטורליסטי המבוסס על עובדות לבין מוסר “אמיתי” שאינו נגזר מהן. הוא קובע שאי אפשר לגזור נורמה או שיפוט מעובדה, ומציג את הכשל שבהסקת ought מ-is לפי דייוויד יום, כגון הטענה שקיר בצבע מסוים “ולכן הוא יפה” או שמישהו יסבול “ולכן אסור” לעשות דבר מה. הוא מסביר שהסקה תקפה דורשת “הנחת גשר” שמעבירה ממישור העובדות למישור השיפוט, כמו ההנחה ש”מה שחום הוא יפה”, ובלעדיה המסקנה אינה נובעת לוגית מן ההנחות.
אבולוציה, שרידות ושיפוט מוסרי
הטקסט מתאר עמדה מטריאליסטית הרואה במוסר תוצר של תהליך אבולוציוני שבו שיתוף פעולה ודאגה הדדית תורמים לשרידות הקבוצה. הוא טוען שגם אם התזה נכונה היא מסבירה רק כיצד נולד הרגש המוסרי או הנטייה להתנהג כך, אך אינה מסבירה מדוע יש תוקף לשיפוט מוסרי על מי שנוהג אחרת, כגון “מוטציה” שאין לה בעיה לגנוב או לרצוח. הוא קובע שכאשר קבוצה קובעת שרידות כמטרה אין בכך הצדקה מוסרית, משום שכל קבוצה יכולה להגדיר מטרות שרירותיות ואף אלימות, והשאלה אינה אם זה יקרה עובדתית אלא אם זה מוצדק. הוא מבדיל בין שיח של התגוננות והפעלת כוח לשם שרידות, שהוא עקבי גם בעולם בעלי החיים, לבין גינוי מוסרי הפונה לאדם כמי ש”לא בסדר”, וקובע שהפאתוס של גינוי כזה אינו מוסבר על ידי אבולוציה וגם לא מקבל ממנה תוקף.
האדם הרבני והאדם הריבוני
הטקסט מציג את רעיון “האדם הרבני והאדם הריבוני” של ארי אלון כאלטרנטיבה למחויבות לחוקים שמקורם מחוץ לאדם, כגון הקדוש ברוך הוא. הוא טוען שאם אדם מחוקק לעצמו את חוקיו אז בהגדרה הוא תמיד “מוסרי” לפי חוקיו, אך בפועל זה סותר את האינטואיציה השיפוטית משום שאדם המחוקק לעצמו להיות רוצח שכיר לא ייחשב מוסרי. הוא מקביל זאת לטענה שמי שנעשה רוצח “כי כך הוא בנוי” אינו יכול להיות נשפט עקרונית במובן מוסרי, כמו שלא שופטים לביאה על טבעה, ומכאן מסיק שמוסר אינו יכול להיות עובדה על מבנה האדם.
דסקריפטיבי ופרסקריפטיבי, וקאנט
הטקסט מציג הבחנה בפילוסופיה אנליטית בין משפט דסקריפטיבי המתאר עובדה לבין משפט פרסקריפטיבי המביע נורמה ומכוון לפעולה או להימנעות ממנה. הוא טוען שאמירות כמו “רציחה זה מעשה רע” אינן תיאור ניטרלי של מה שאנשים חושבים, אלא אמירה מחייבת שמשמעה “אסור לרצוח”, ולכן ניסיון להבין אותה כתיאור בלבד מחייב “הנחת גשר” נוספת כגון “מה שרע אסור לעשות”. הוא מייחס לקאנט את ההדגשה שמוסר לא יכול להיות תוצאה של עובדות בלבד, ומציע שאדם השואל “אם רצח זה רע למה אסור לרצוח” אינו מבין את משמעות המושג “רע” במובנו הפרסקריפטיבי.
חיים פרלמן, טאוטולוגיה ושאלת ההצדקה
הטקסט מביא את חיים פרלמן הטוען שאמירה כמו “אסור לרצוח כי זה רע” עלולה להיות חלולה משום ש”רע” מתפרש כ”מה שאסור לעשות”, ואז מתקבלת טאוטולוגיה של “אסור לרצוח כי אסור לרצוח”. הוא מציג גם את האפשרות ההפוכה שבה אדם אומר “רצח זה רע” אך אינו רואה בכך איסור, ומפרש זאת כהבנת “רצח זה רע” כעובדה חברתית על שיפוט הקבוצה ולא כנורמה מחייבת. הוא מסיק שהמשמעות הפרסקריפטיבית אינה עובדה ניטרלית ולכן אינה נשענת על עובדות באופן שמבטל את הכשל הנטורליסטי.
דוגמת שינוי בהלכה והנחת הגשר
הטקסט מדגים את הכשל הלוגי בטיעון “פעם נשים לא היו משכילות ולכן נפסלו לעדות, היום הן משכילות ולכן צריך להכשיר אותן לעדות”, וקובע שהמסקנה הנורמטיבית אינה נובעת מן העובדות אלא אם מוסיפים הנחה שהפסול נבע דווקא מן העובדות הללו ושהן הרלוונטיות לנורמה. הוא מדגיש שלעתים ההנחות המובלעות הן “עקב האכילס” של הטיעון, ושיש ערך בדיון סיסטמטי בהנחת כל ההנחות על השולחן כדי לברר היכן המחלוקת האמיתית.
תועלתנות, שכר ועונש, וכלכלה במקום מוסר
הטקסט מציג את התועלתנות כתפיסה נטורליסטית כאשר היא מנסה לגזור חובה מן העובדה שמשהו “מביא תועלת”, משום שתועלת היא עובדה והחובה היא שיפוט, והמעבר דורש הנחה נורמטיבית נוספת. הוא טוען שאם מחברים “מוסריות” לשכר ועונש או לפרס, אז מדובר בשיקולי תועלת וכלכלה ולא במוסר. הוא מציין שהשיח המוסרי הרגיל מניח משמעות למניע ולשאלה “למה עשית”, ולכן ניסיון לצמצם את המוסר לתיאור ההתנהגות בלבד מחמיץ את מה שאנשים בפועל משייכים לשיפוט מוסרי.
ציווי אלוהי כשפה פרסקריפטיבית
הטקסט טוען שגם אם מקבלים כעובדה שהקדוש ברוך הוא ציווה בהר סיני, עדיין עולה השאלה מה מצדיק מחויבות לציווי, אך הוא מציע ש”הקדוש ברוך הוא ציווה” מתפקד כמשפט פרסקריפטיבי שבו עצם המשמעות היא “צריך לעשות”. הוא מקביל זאת לכך ש”טוב” ו”רע” במובנם הפרסקריפטיבי אינם תיאורים ניטרליים אלא קטגוריות מחייבות, ולכן מי ששואל “אז מה אם הקדוש ברוך הוא ציווה למה אתה עושה” אינו מבין את משמעות הציווי במבנה הלשוני הזה.
רגש מוסרי כעובדה
הטקסט מתאר נטייה לראות מוסר כרגש ומזהיר שגם “יש לנו רגש מוסרי” הוא עצמו עובדה על המבנה המנטלי, שאינה מספקת תוקף נורמטיבי. הוא מציין שאנשים עשויים להסיק מכאן שאין מוסר כלל אלא רק עובדות ורגשות, ומודה שעמדה כזו יכולה להיות עקבית אף שאין לו טיעון משכנע נגד מי שמתעקש עליה, מלבד בדיקה עצמית של משמעות הגינוי והשיפוט שאנשים בפועל מפעילים.
ספר התניא פרק ט׳: נפש בהמית ונפש אלוקית
הטקסט מצטט מתניא פרק ט׳: “והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי… כי הדם הוא הנפש… אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש… וגם בלב בחלל הימני… והיא אהבת השם… ולאום מלאום יאמץ… כי הגוף נקרא עיר קטנה… וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת… כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית… נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו…”. הוא מפרש את הנפש הבהמית כהתנהלות אינסטינקטיבית “כמו בהמה”, שאינה מזוהה בהכרח עם רע משום שהיא יכולה להוביל גם להתנהגויות “טובות” לפי טבען, בעוד הנפש האלוקית היא מישור הבחירה וההכרעה שמעבר לאינסטינקטים. הוא משתמש במושג קליפת נוגה כערבוב טוב ורע, קושר זאת לחטא אדם הראשון ול”זוהמת נחש”, וטוען שהמאבק אינו בין שני יצרים חיצוניים אלא בין האדם לבין מכלול דחפיו הפנימיים, כשהקושי לאחר החטא הוא שהדחפים “בפנים” ולכן קשה להבחין בין נטייה לבין החלטה.
מי הקטר: לב, מוח, והבחירה להיות בוחר
הטקסט טוען שהשאלה אינה אילו “כלים” קיימים באדם אלא מי מוביל, ומדמה זאת לרכבת ארוכה שבה השאלה מי הקטר. הוא מגדיר את ההבדל בין נפש אלוקית לנפש בהמית כשאלה האם הלב מוביל או המוח מוביל, ומוסיף שהמאבק הוא על “כל העיר” כמו שני מלכים המתחרים על שליטה בכל האיברים. הוא מציב שתי רמות של בחירה: בחירה בהחלטה מסוימת, ובחירה להיות אדם מחליט במקום להישאר פסיבי ולתת לאינסטינקטים להוביל, ומפרש “נפילה” כחוויה של החלטה לא לבחור.
יצר טוב ויצר רע, גיל מצוות, ואחריות
הטקסט מביא את פירוש רש״י ל“מלך זקן וכסיל” כיצר הרע הניתן באדם מלידתו מול יצר הטוב הניתן “בשעה שנכנס למצוות”, ומפרש זאת במונחי תניא כהבחנה בין נפש בהמית לנפש אלוקית ולא כהכחשה שילדים עושים מעשים טובים. הוא טוען שההתגבשות של האדם כמי שמחליט והיכולת לשאת אחריות מתפתחות בהדרגה, ושגיל 13 הוא נקודת ייחוס לכך שמעמידים אדם כאחראי למעשיו, בדומה לכך שבתחומים משפטיים לא נותנים לילד צעיר לקבל החלטות מחייבות. הוא מסיק שאדם יכול להתנהג כ“צדיק מושלם” מטבעו ועדיין להיות “נמשל כבהמות נדמו” אם אין כאן החלטה, ולעומת זאת רוע שמקורו בהחלטה הוא רוע במובן עמוק יותר כי הוא בחירה ולא דחף בלבד.
אלטרואיזם: נטייה מול החלטה
הטקסט מבחין בין נטייה אלטרואיסטית כתוצר של נפש בהמית ובין התנהגות אלטרואיסטית הנובעת מהחלטה כנפש אלוקית, ותולה זאת בהגדרה של “אלטרואיזם” כנטייה טבעית או כמעשה שנבחר. הוא מסכם שהאבולוציה יכולה לתאר את היווצרות הנטיות והדחפים של הנפש הבהמית, אך אינה נוגעת לרובד של שיפוט והכרעה שהוא “עקרון הגשר” מן העובדות אל ההחלטה, והרובד הזה הוא מה שהוא מכנה כאן נפש אלוקית.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] פעם קודמת דיברנו קצת על ההגדרה מה זה בעצם מוסר, מוסר ואמונה, הראיה של קאנט כן, קיומו של אלוקים הראיה מן המוסר. הבחנתי שם בין מוסר נטורליסטי למוסר אמיתי. מוסר נטורליסטי זה מוסר שמבוסס על עובדות, ומוסר לא יכול להיות מבוסס על עובדות. הזכרתי אני חושב את הכשל הנטורליסטי מה שנקרא, שזה הכשל שבעצם כן ההבדל בין ה-ought וה-is לפי דייוויד יום, שאומר שאני לא יכול לגזור את ה-ought מה-is. זאת אומרת אני לא יכול להחליט שאם הקיר הזה הוא בצבע לא יודע מה חום קרם אז לכן הוא יפה, כי זה שהוא בצבע קרם זה עובדה וזה שהוא יפה זה שיפוט. שיפוט הוא אף פעם לא תוצאה לוגית של עובדה, תמיד חייב להיות משהו בדרך שמעביר אותנו ממישור העובדות למישור השיפוטיים. לכן כשאתה אומר לא יודע מה אסור לעשות משהו כי מישהו יסבול אם אתה תעשה את זה, גם זה בעצם לא טיעון תקף, כי זה שמישהו יסבול זאת עובדה וזה שאסור לעשות את זה זה שיפוט, זאת אומרת זאת נורמה, ואף פעם אי אפשר לגזור נורמה משיפוט. לכן זה בעצם אולי הניסוח הפילוסופי לעניין הזה, שמוסר נטורליסטי זה דבר בעייתי, זאת אומרת שמוסר…
[Speaker B] כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשלא הייתי.
[Speaker C] לפני שבועיים הייתי.
[הרב מיכאל אברהם] על מוסר נטורליסטי ודאי דיברנו, עם זה אני חושב, המוסר הכוונה שהמוסר הוא לא נגזר מהעובדות. אולי דייוויד יום לא הזכרתי,
[Speaker C] אני לא יודע על ה-is וה-ought.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי בסדר, לא על
[Speaker C] זה שכולם שותקים נראה לי, או שמפחדים להגיד או שלא מבינים.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בשביל זה אתה פה. אני צודק אז אני אגיד את זה עכשיו, לא משנה, אני כבר באמת לא אולי לא זוכר עד הסוף מה דיברנו, אבל הנקודה הייתה שמוסר לא יכול להיות תוצאה של עובדות. על זה אני כן זוכר שדיברתי, שכשאתה עושה אתה עושה משהו בגלל שככה אתה בנוי, זה לא הנמקה מוסרית. כן כשאומרים, מטריאליסטים הרבה פעמים מביאים אלטרנטיבה לקדוש ברוך הוא כביכול כעוגן של המוסר, שעל זה זה היה הנושא בפעם הקודמת, אז הם אומרים לא יכול להיות שהמוסר זה תוצאה של תהליך אבולוציוני, יש לו יתרונות אבולוציוניים, סך הכל שיתוף פעולה בין אנשים או דאגה הדדית בין אנשים תורמת להישרדות של הקבוצה הזאת שיש בתוכה את הדאגה ההדדית, זאת אומרת יש לזה ערך אבולוציוני ולכן זה נוצר, שרד. התזה הזאת גם אם היא נכונה, ויכול להיות שהיא נכונה, אבל היא רק מצביעה על השאלה איך נולד הרגש המוסרי אצלנו. וגם שמה אני אומר שיש טיעונים טובים גם נגד זה, אבל לא משנה, זה מסביר איך נולד הרגש המוסרי אצלנו אבל זה לא מסביר למה יש לי אפשרות לשפוט מישהו מוסרית. למה אני אומר שזה לא נכון אם אתה גונב או רוצח, אני רק יכול להגיד כך נולדה הנטייה שלי לא לגנוב ולא לרצוח, אבל העובדה שיש לי נטייה כזו או אחרת לא אומרת שיש איזה שהוא תוקף לטענה שאסור לרצוח, שאם מישהו נולד אחר, הוא מוטציה אבולוציונית, הוא מבחינתו אין בעיה לגנוב ולרצוח. אז אני בדרך כלל שופט אותו, זאת אומרת הוא לא בסדר, הוא מתנהג לא נכון. עכשיו אני שואל מה הבסיס לשיפוט כזה, זאת אומרת באיזה מובן זה לא נכון, אני בנוי והוא מתנהג כמו שהוא בנוי. אם כל הסיבה לזה שאני מתנהג באופן מסוים זה רק כי ככה אני בנוי, אז יש לו בדיוק את אותה הצדקה כמו לי. ולכן דיברתי על האדם הרבני והאדם הריבוני של ארי אלון, שהוא חושב שהאדם מחוקק לעצמו את החוקים, זאת האלטרנטיבה להיענות או מחויבות לחוקים שחוקק מישהו מבחוץ, הקדוש ברוך הוא. ואז אמרתי שמי שמחוקק לעצמו את החוקים הוא תמיד מוסרי, כיוון שמה שהוא עושה זה מה שהוא מחוקק לעצמו. ברור שהוא עצמו לא מתכוון לזה ארי אלון, זאת אומרת זה ברור שיש איזה שהוא מקור חיצוני שקובע אובייקטיבית מה נכון ומה לא נכון. אם מישהו מחוקק לעצמו את החוקים להיות רוצח שכיר אף אחד לא יגדיר אותו כאדם מוסרי. ולכן אני חושב בהקבלה לזה, אם מישהו נהיה רוצח שכיר כי כך הוא בנוי, אז ברמה העקרונית אפילו לא נכון לשפוט אותו בבית משפט, בגלל שבסדר נו מה, גם אריה הוא רוצח שכיר, או לביאה בעצם, אריה סתם בטלן, אבל הלביאה היא רוצחת שכירה. מה זאת אומרת, היא רוצחת חיות אחרות כדי שיהיה להם שכר מה לאכול. כן שיהיה להם כלכלה בבית. אז מישהו חושב שיש פה משהו לא בסדר או כן בסדר? אין פה שום דבר, זה פשוט זה הטבע שלה. אז לכן מוסר הוא לעולם לא עובדה. כשאתה אומר לי שתוצאה של האבולוציה זה איזשהו רגש אמפתיה או רגש של מחויבות הדדית, אז זה יכול להסביר את העובדה הפסיכולוגית שיש לנו נטייה כזאת, אבל זה לא יכול לתת תוקף לנטייה הזאת. זאת אומרת, זה לא יכול להגיד למה זה נכון או למה היפוכו לא נכון. כשאתה שופט מישהו, אז אתה מניח משהו יותר חזק מאשר ככה אני בנוי. אתה לא יכול לשפוט מישהו ולהגיד טוב, אני בנוי אחרת, לכן אני אהרוג אותך או אכניס אותך לכלא. זה נשמע אבסורדי.
[Speaker B] כן, דיברת על אותה תיאוריה של האבולוציה האבולוציונית שטובת שרידות הקבוצה אפשר להסביר את המוסר. אז לכאורה לשפוט זה תמיד בקבוצה, זה לא בן אדם כלפי עצמו, זה לפחות שניים. אוקיי, אז אם אותה שרידות אמורה להניע אותנו כקבוצה, אז זה כן יכול להפוך למידה לשיפוט. אם הקבוצה מודעת לכך שאלה תנאים שמבטיחים את השרידות, היא קובעת חוקים ואז היא יכולה לשפוט את מי שמתנהג שלא כמותם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, היא לא יכולה.
[Speaker B] כי אז הוא פוגע בשרידות שמוגדרת כמטרה לקבוצה.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני שואל, מה התוקף של המטרה הזאת? אני יכול להגדיר מה שאני רוצה, אני יכול להגדיר שיש מטרה לקבוצה שכולם עומדים על רגל אחת, ומי שעומד על שתי רגליים אנחנו נירה בו. אז כיוון שכולנו מרגישים ככה, אז נעשה מזה חוק ועכשיו נשפוט אותו. עכשיו אני אומר, יכול להיות שזה יקרה עובדתית, אני רק שואל האם כשזה יקרה זה יהיה מוצדק? אני לא שואל האם זה יקרה.
[Speaker B] אתה שואל האם מותר לקבוצה לדאוג לשרידותה? כן, בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] על בסיס מה? בדיוק, על בסיס מה היא דואגת לשרידותה? לא, לכן אני אומר, התשובה זה טבעי, זה בדיוק סוג התשובה שעליה אני מדבר. זה טבעי פירושו ככה אני בנוי. אבל ככה אני בנוי זה לא הצדקה לכלום.
[Speaker B] זה הישרדות, הישרדות זה דבר חיוני.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נורא חיוני, הכל נכון. אבל זה מה שאתה חושב, הוא חושב שלא, במיוחד ההישרדות שלך, הוא חושב שהיא לא חיונית, שלא כן. בסדר, זה מה שהוא חושב. אתה מבין? אני מבין לגמרי למה אתה עושה את זה, אני לא יכול לראות מה ההצדקה למה שאתה עושה. זה לא אותו דבר. כשאתה שואל אותי מה מביא בני אדם לעשות משהו, זה כמו בעלי חיים. הרי גם לבעלי חיים יש שיקולים אבולוציוניים שמביאים לפעמים להיווצרות של איזה עדר או קבוצה עם מחויבות הדדית. יש תופעות כאלה גם בעולם הטבע. אני לא חושב שנכון להגדיר את זה כתופעה מוסרית. זאת לא תופעה מוסרית, למה? בגלל שמה שהם עושים, למרות שהוא מתאים לכללי המוסר שלנו, אבל הם עושים את זה לא מהסיבות הנכונות, אלא הם עושים את זה בגלל שככה הם בנויים, הם פשוט בנויים לדאוג אחד לשני.
[Speaker C] יש פה איזה טיעון מעגלי האם עצם העובדה שאנחנו שואלים מה הצדקה, זה אומר שיש איזה משהו שאם אנחנו קולעים למטרה הזאת, אז זה בסדר. אבל זה בעצם ההגדרה של מוסר, לא?
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני טוען. אני מנסה להציע הגדרה של מוסר. אני לא טוען, אני מנסה להגדיר את המושג מוסר. אתה לגמרי צודק. זאת אומרת, עכשיו ברור שיכול לבוא מישהו ולומר, ונגד זה אין לי מה לומר, יכול לבוא מישהו ולומר, נכון, כל המוסר הזה הוא אשליה, ובסך הכל אנחנו פועלים מה שאנחנו בנויים. אין לי מה להגיד נגד דבר כזה. זאת אומרת, זאת טענה עקבית.
[Speaker B] לאו דווקא בנויים, אני יכול להגיד הקבוצה הגדירה לעצמה כיעד לשרוד.
[הרב מיכאל אברהם] לא כי היא בנויה.
[Speaker B] אז הקבוצה בנויה, זה לא חשוב. אבל מה זה הגדירה? מאיפה היא הגדירה את זה? מאיפה ההגדרה הזאת יצאה? כי היא רוצה לשרוד.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה רוצה? מאיפה ההגדרה יצאה? מה התוקף של ההגדרה הזאת? בזכות מה אתה יוצא למלחמה על ההגדרה הזאת? אתה הורג אנשים, או בעצמך אולי לפעמים הולך ליהרג, נגיד אם אתה שייך לצבא של הקבוצה הזאת, כן? על בסיס מה? אז מה אם הגדירו? אז הגדירו, עוד כזאת, אז הגדירו. כל קבוצת אנשים יכולה להגדיר כל מיני דברים, אז מה זה אומר? בגלל זה להגדרה הזאת יש תוקף? זה שהגדירו משהו זה לא אומר כלום.
[Speaker B] האמירה הזאת שאתה אומר יכולה להיות נכונה חוץ מהעניין של שרידות. שרידות זה דבר הכי הגיוני שיוגדר.
[הרב מיכאל אברהם] למה? למה זה הגיוני? כי ככה אתה בנוי. בסדר. אז אני לא, אני אדם אובדני, אני לא בנוי ככה, אין לי בעיה עם אי-שרידות. יש לך איזה טענה כלפיי? לא, אין לי טענה. זהו, אז עכשיו אני שואל מה הבסיס למי שכן?
[Speaker B] אני לא רוצה אותך בקבוצה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה בסדר גמור. אני אומר, זה עקבי לגמרי. לכן אני אומר, צריך נורא להיזהר. זה עקבי לגמרי, ואם אני אגיד שאני מתגונן מפני מישהו שמאים עליי גם אם אני לא חושב שהוא רשע, זה גם עקבי לגמרי, אין לי שום בעיה עם זה. אני שואל את השאלה מה הבסיס לשפוט אותו? לא לשפוט לא טכנית, אלא לשפוט מוסרית. זאת אומרת להגיד, האיש לא בסדר, הוא מתנהג לא נכון מוסרית.
[Speaker D] קודם כל אם אתה נגד שרידות אז אני עוזר לך בשלך, אני לא שופט אותך. אבל אני חושב שהמשל זה הסיפור של הבן אדם שנמצא בסירה והוא נוקב חור. אוקיי, אז בעלי הסירה, כן, כמו יונה, הם
[הרב מיכאל אברהם] לא ישפטו אותו, הם יזרקו אותו לים.
[Speaker D] בדיוק, התגוננות של החברה. 100%. אמרתי, זאת תפיסה אתית.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה בדיוק מה שאני אומר. מאה אחוז, אז אנחנו לגמרי מסכימים, אבל זה בדיוק הנקודה. לכן אני אומר, אם מישהו מכחיש את קיומו של מוסר במובן שבדרך כלל חושבים עליו, שזה איזשהו נכון ולא נכון כזה, לא שפשוט ככה אני בנוי ויש לי איזושהי נטייה שרידותית, ומי שמאים על זה אז אני אתגונן עד כמה שאני יכול. זה בסדר גמור, זה עקבי לגמרי, זה קיים גם אצל קופים וגם אצל בעלי חיים אחרים, ומי שחושב שזאת מהותו של המוסר הוא עקבי לגמרי. אין לי טענה כלפיו. מה שאני מנסה, יש לי טענה כלפיו שהוא לא צודק, אבל אין לי טיעון שיכול לשכנע אותו. זאת אומרת, הוא עקבי, אני לא יודע איך משכנעים אחד כזה.
[Speaker D] הוא שם מוסר גם ברמה מאוד רדודה. כן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב שזה מוסר בכלל. זה התנהגות טובה אולי. מוסר זה בדיוק מה שניסיתי להגדיר בפעם הקודמת, מוסר זה משהו שלא יכול להיות מנותק מהמוטיבציות שלו. מאיך ההחלטה מתקבלת, לא מה היא ההחלטה שהתקבלה. ההגדרה של מוסר זה לא רק השאלה איזו החלטה אתה מקבל או איך אתה מתנהג, כי זה נכון גם לכבשים, הבאתי את הסיפור של אמנון יצחק, את זה אני זוכר. אז זה נכון גם לכבשים. ואם בני אדם עושים את אותו דבר, אז זה משהו אחר, ואני חושב שזה משהו אחר כי זה בא מתוך איזושהי החלטה, שיקול מוסרי, שאומר כך נכון לנהוג וזה מה שאני עושה גם אם אני צריך להתגבר על היצר שלי. כמובן הדטרמיניסטים יגידו ההתגברות עצמה גם היא תולדה של איך שאתה בנוי. אין לי טיעון שיכול לשכנע אותם. אני רק מנסה להעמיד זה מול זה את האלטרנטיבות, זו מול זו את האלטרנטיבות. זאת אומרת, אני רק רוצה לומר שלא ייתכן לקבל את המוסר במשמעותו העמוקה, המלאה, לא האינסטינקטיבית שרידותית, ובו זמנית לחשוב שאין שום דבר מבחוץ, שזה פשוט אוסף של עובדות, או תוצאה של אבולוציה. זה שטויות. בעולם אבולוציוני אין דבר כזה ערכים. יש התנהגויות שנרכשות עם התהליך ואתה דואג לעצמך, זה ברור לגמרי, אבל אין פה שום בסיס באמת לטענה אמיתית אתה לא מוסרי. הנה הפאתוס המוסרי הזה שאנחנו מרגישים כשאנחנו פונים למישהו ואומרים לו רגע, איך אתה מתנהג באופן כזה? אנחנו לא סתם יורים לו בראש בשביל להתגונן, יש לנו איזשהו גינוי כלפיו. הגינוי הזה, התחושה שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות מוסבר על ידי אבולוציה. וגם אם זה יוסבר אגב, זה לא מוסבר גם לדעתי על ידי אבולוציה. אבל גם אם זה היה מוסבר על ידי אבולוציה, זה לא משנה כי זה רק מסביר איך זה נוצר, זה לא מסביר למה זה נכון.
[Speaker C] יכולה להיות סתירה בין המוסר של הקבוצה למוסר האלוקי, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] אני אם אתה שואל את דעתי האישית אני חושב שלא אבל נגיע לזה בהמשך. אני חושב שכן, אבל נגיע לזה בהמשך.
[Speaker D] אני חושב שברמה הסובייקטיבית אגב זה שאלה אם זה לא קורה במוסר האלוהי יותר, אבל זה נורא סובייקטיבי. למשל לדבר עם האויב. יש כאלה שיגידו זה לא מוסרי כי זה פוגע בקבוצה, יש כאלה שיגידו להפך, זה מציל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כי יש להם ויכוח על עובדות, פשוט מה יועיל לקבוצה. יש כאלה שחושבים שזה יותר יועיל לקבוצה ויש כאלה שחושבים שזה יפגע בקבוצה.
[Speaker D] ובתוקף בזכות מה אני יכול לשפוט מישהו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז לכן אני אומר, אם אתה עושה לזה רדוקציה לעובדות אז לא אכפת לי, אני לא מדבר על זה. כי אם יש אנשים שאומרים אני מדבר עם האויב כי בסופו של דבר הסכם שלום יותר טוב לי ממלחמה ואני רוצה לשרוד וזה עוזר לי לשרידות, מישהו אחר אומר אל תדבר עם האויב כי זה יביא עלינו אסון, לא בגלל שזה לא מוסרי, זה יביא עלינו אסון, זאת הערכה אחרת של העובדות שיקרו בעקבות הדיבור הזה. זה ויכוח בהערכת מציאות, זה לא ויכוח מוסרי. אבל אם מישהו אומר אסור לדבר עם האויב כי זה מגונה, זאת אומרת כי זה לא בסדר מוסרית, לא משנה מה תהיינה התוצאות, פה הוויכוח הוא ויכוח מוסרי. מבין? ועכשיו השאלה על בסיס מה איך מצדיקים דבר כזה? זאת אומרת הרי בסופו של דבר מה שאני מנסה לפחות להגדיר כאן זה שמוסר זה הדבר השני, לא הראשון. עכשיו עוד פעם, יכול לבוא מישהו ולהגיד אוקיי, אם זאת ההגדרה נסכים על ההגדרה אבל אין דבר כזה. אני לא חושב שיש דבר כזה אלא רק איך שאני בנוי או איך שהקבוצה בנויה, לא משנה לי כרגע. אוקיי? אמרתי זה עקבי לגמרי, אין לי מה לטעון כנגד תפיסה כזאת חוץ מזה שכל אחד יבדוק לעצמו אם זה באמת מה שהוא חושב, או שהוא באמת חושב שלא, שמוסר זה אוסף של עקרונות מחייבים שאפשר מכוחם לגנות ולשפוט ולהעריך וכדומה. אוקיי, זה היה פעם קודמת ואז מה שאמרתי עכשיו עם הכשל הנטורליסטי, אז דיוויד יום הבחין בין ה-ought ל-is, מה שראוי שיהיה לבין מה שקיים, עובדה לבין נורמה או שיפוט. זה נכון במישור האסתטי, זה נכון במישור האתי, זה נכון בכל מישור שהוא לא עובדה. אז כשאני רוצה לגזור מסקנה שהיא לא עובדתית מהנחות שהן עובדתיות בלבד, יש פה כשל. ולימים מור קרא לזה הכשל הנטורליסטי. למה? כי נטורליזם זה הדברים הטבעיים, העובדות. כשאתה טוען טענה נטורליסטית פירושו של דבר שאתה מעמיד את העיקרון המוסרי, האתי, האסתטי, כל תחום שהוא לא עובדתי, על הנחות עובדתיות. זאת אומרת אתה חושב שהנורמה המוסרית או האסתטית, אם תמונה יפה או לא יפה, זה תוצאה של עובדה. התמונה הזאת יפה כי. כי יש בה שילוב צבעים כזה וכזה, זה טיעון בטל מבחינה לוגית. הוא בטל מבחינה לוגית למרות שיכול להיות שהוא נכון. נכון, כן, זאת אומרת זה. הוא נכון, אבל הוא לא נובע רק משילוב הצבעים. אתה צריך עוד איזושהי הנחה ששילוב צבעים מהסוג הזה יש לו ערך אסתטי. אוקיי, אם אתה לא מניח את ההנחה הזאת, זה שיש פה שילוב צבעים מה זה אומר? זה עובדה. כולנו מסכימים יש שילוב צבעים. אוקיי, איך זה אומר שזה יפה? זה שזה יפה זה סוג של שיפוט. אז אתה מניח פה בעצם אוקיי, כן, בשביל התקפות הלוגית אפילו של הטיעון, נניח שטיעון השולחן הזה הוא חום ולכן הוא יפה. אתם מבינים שהמסקנה לא נובעת מההנחה? אז רגע, אז בשביל שהמסקנה תינבע מההנחה אני צריך להוסיף עוד הנחה שמה שחום הוא יפה. נכון? אם אני אומר עכשיו השולחן הזה הוא חום ומה שחום הוא יפה, המסקנה היא שהשולחן הזה הוא יפה. זה טיעון תקף לוגי. אוקיי? זאת אומרת שברמה הלוגית כשאתה לוקח רק את ההנחה העובדתית ואתה מסיק ממנה מסקנה נורמטיבית, הטיעון הוא בטל. המסקנה לא נובעת מההנחות. מה חסר? חסרה הנחת גשר, הנחה שמעבירה אותי מהעובדות אל השיפוט. כל מה שחום הוא יפה. החום זה העובדה, היופי זה השיפוט. אם אני מכניס לתוך ההנחות משהו שמעביר אותי מהעובדות אל השיפוטים, אז הטיעון יכול להיות נכון. נכון גם להיות שלא, אבל לפחות יש לו סיכוי להיות נכון. אם הטיעון מבוסס רק על עובדות והמסקנה היא נורמה, אז הטיעון הזה הוא בטל נקודה, לא צריך להסתכל עליו פעמיים. הוא בטל. מי מאשר את הגשר?
[Speaker B] מה? מי מאשר את ההנחה?
[הרב מיכאל אברהם] אף אחד לא מאשר, הנחות לא מאשרים. אני מדבר כל אחד לעצמו. כשאתה מעלה טיעון שיש בתוכו רק הנחות עובדתיות והמסקנה היא שיפוט, אתה עצמך צריך להחליט שטעית, לא אני. על הנחות אפשר גם להתווכח, גם על הנחות עובדתיות וגם על הנחות לא עובדתיות. או שאני לא אסכים עם ההנחות שלך. אבל כשאתה מציג טיעון אתה צריך להציג טיעון כזה. ועכשיו נתחיל לדבר האם אנחנו מסכימים או לא. כמו טיעונים לטובת שינויים בהלכה, גם על זה אולי נדבר פעם. אז אנשים אומרים צריך להכשיר נשים לעדות. למה? כי פעם נשים לא היו משכילות או לא עסקו בעניינים כלכליים, בענייני העולם, ולכן לא הכירו, לא הבינו את הדברים האלה ולא האמינו לעדותן, נניח, כן. ולכן היום נשים הן אחרות, הן כן מכירות וכן משכילות, לכן צריך להכשיר אותן לעדות. הטיעון הזה הוא טיעון בטל. בטל לוגית, אני אומר, לא בטוח שהוא לא נכון. הוא בטל לוגית, המסקנה לא נובעת מההנחות. בגלל שבהנחות יש רק עובדות. מה העובדות? שנשים פעם היו כאלה ונשים היום הן אחרות, זאת עובדה. אוקיי? אבל מהעובדה הזאת או מצמד העובדות הזה אי אפשר לגזור שום דבר שהוא נורמטיבי או משפטי. בשביל לגזור את זה אתה מה אתה צריך להניח עוד? שהטעם למה פוסלים אישה לעדות, הנורמה, נובעת מהעובדות האלה, שאלה העובדות הרלוונטיות לנורמה, ואז הטיעון הוא טיעון תקף. עכשיו אפשר לדון האם ההנחות נכונות או לא נכונות. אבל עכשיו זה טיעון.
[Speaker C] מי שאומרים את זה, זה הנחות שונות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, אני לא תוקף, אני רק מנסה להמחיש נקודה. ברור, הרבה פעמים בשפת היומיום אנחנו לא כותבים את מלוא ההנחות או לא אומרים את מלוא ההנחות. יש דברים שאנחנו מניחים כמובן מאליו. אבל אני כן חושב שנורא חשוב לשים לב לזה, כי לפעמים מה שאתה מניח כמובן מאליו ולא כותב, שם עקב האכילס של הטיעון שלך. ואם אתה לא כותב את זה אנשים לא מבינים איפה להתווכח. כי יש פה משהו כאילו שנראה ברור, עליו לא מדברים וכל השאר, מי לא מסכים שנשים פעם היו כאלה והיום הן כאלה? אז על מה אנחנו מתווכחים? יש ערך רב כשעושים את הדיון לפחות בצורה סיסטמטית, יש ערך רב לשים את כל ההנחות על השולחן, לא להשאיר דברים מובלעים. ואז אפשר להתחיל לדון, זה כן נכון, זה לא נכון, אבל כשהטיעון הוא בנוי עכשיו אפשר להתחיל לדבר. כשהטיעון לא בנוי יש הרבה קפיצות כאלה באמצע שאתה לא שמת על השולחן, אולי שם בכלל הוויכוח. בדרך כלל אגב שם הוויכוח.
[Speaker C] אבל זה הגמרא למעשה, מישהו אומר משהו, התוספות אומר זה בגלל שזה זה, אז אומר לא, הוא לא אומר זה בגלל שזה, בגלל שמשהו אחר. אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא רק הגמרא, כל דיאלוג בין בני אדם. מה ברור, מה זאת אומרת, זה לא חידושים גדולים מה שאני אומר עכשיו, רק לשים לב לנקודה הזאת. שכאשר אני גוזר מסקנה שיפוטית, ערכית, אסתטית, מאוסף של עובדות זה כשל. זה כשל אלא אם כן אני מוסיף עוד הנחה שתעביר אותי מהעובדות אל המסקנה. רוצה להעיר?
[Speaker C] כן, בסינתיסייזר של מוזיקה, אופני מוזיקה מודרנית, יש אצל הגדולים יש להם תוכנה שהם יכולים להכניס לתוכה מוזיקה חדשה, באופן שיפוט האם זה יצליח או לא יצליח.
[הרב מיכאל אברהם] פה האינפוט הוא רק עובדה. ברור, אבל גם התוצאה היא עובדה. למה? זה לא אומר שזה יפה. זה אומר שאולי כשזה יגיע בפני, אם זו תוכנה מוצלחת, אז זה אומר שכשזה יגיע לקבוצה מסוימת של אנשים שהיא קבוצת הייחוס של התוכנה הם יגידו שזה יפה. זאת עובדה. כשאני אומר משהו, כשאני אומר לא, זה לא שיפוט בכלל. כשאני אומר אתה שופט משהו שהוא יפה. זאת עובדה. כשאתה שופט אותו להיות יפה זה שיפוט. כשאני אומר פלוני שופט את הדבר הזה שהוא יפה, זאת עובדה. אתה מבין? עכשיו התוכנה נותנת לך עובדות, התוכנה לא נותנת שיפוטים. היא רק אומרת מה העובדות, העובדות הן שהשיפוטים של קבוצת האנשים הזאת תהיה כזאת, יהיו כאלה וכאלה. בסדר, אם תוכנה טובה יכול להיות שזה יעבוד. כן, כן. אז אני חוזר אל, אז בעצם מה שזה אומר, זה הכשל הנטורליסטי של יום, זה מה שעומד מאחורי הבעיה של מוסר נטורליסטי. הבעיה של מוסר נטורליסטי זה מוסר שהתוקף שלו מנסה להיגזר מעובדות. אבולוציה לצורך זה זאת עובדה, בהנחה שהיא נכונה, אז זאת עובדה, אוקיי? אבל העובדה הזאת לא נותנת תוקף לשיפוט, היא בדיוק הדוגמה שלך. היא יכולה להסביר למה אנשים התנהגו באופן מסוים, התיאוריה האבולוציונית, היא לא יכולה להסביר למה, זאת אומרת, מה ההצדקה שכל אחד כשהוא מחליט לעשות את זה. היא יכולה להגיד אין דבר כזה הצדקה, זה רק, בסדר, אמרתי קודם, את זה אני לא מדבר. אבל אם אתה מנסה לבסס הצדקה או לבסס תוקף של טיעון מוסרי, אין דרך לעשות את זה באמצעות עובדות. זה קאנט העיר למכביר טוב בנקודה הזאת, הוא מקדיש חלק ניכר מכל הספרים שלו שעוסקים במוסר לנקודה הזאת, שמוסר לא יכול להיות תוצאה של עובדות בלבד. אנשים לא מבינים את זה. אוקיי, במישור הלשוני מבחינים בפילוסופיה אנליטית, מבחינים בין שני סוגים של משפטים. יש משפט דסקריפטיבי ומשפט פרסקריפטיבי. משפט דסקריפטיבי זה משפט מתאר. אני מתאר משהו, זה בעצם מבטא עובדה. כן? משפט פרסקריפטיבי זה משפט שטוען טענה, שמנסה אולי להניע אותי לפעולה לפעמים. לא תמיד, נגיד באסתטיקה זה לאו דווקא להניע לפעולה אלא לתאר איזושהי התייחסות לדבר, לא לתאר את הדבר עצמו. אז כשאני אומר למשל שרציחה זה מעשה רע או שמתן צדקה זה מעשה טוב, אוקיי? אנשים בדרך כלל רגילים לחשוב שמשפט כזה הוא דסקריפטיבי. זאת אומרת הוא משפט מתאר. אבל אם זה רק משפט דסקריפטיבי אז הוא לא אומר כלום. אז הוא אומר בעצם את מה שהמחשב אמר. האנשים האלה שופטים רציחה כמשהו רע. אם אתה רוצה להגיד שהרציחה היא רעה, זה לא משפט דסקריפטיבי זה משפט פרסקריפטיבי. זה משפט שאומר אסור לרצוח, הוא גם נותן הוראה, הוא לא רק ניטרלי עומד. כשאתה עומד מול עובדה פיזיקלית, עובדה פיזיקלית היא ניטרלית, היא פשוט שם. כן, זה המטפס הרים, לא זוכר מי זה היה, שאלו אותו למה הוא עולה על האוורסט. אז הוא אומר כי הוא שם. זאת אומרת יש עובדה, העובדה כופה את עצמה עליי. אז פה זה לא עובד ככה.
[Speaker D] זאת אומרת זה בדיוק הדוגמה, הוא לא עולה בגלל שהוא שם, הוא עולה בגלל שהוא חושב שזה טוב.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. לא, הוא רוצה להגיד שזה כל כך מובן מאליו אצלו שמה זאת אומרת, אתה רואה את האוורסט לא תעלה? ברור שכן. הוא היה משוגע, אבל בסדר. והנה פה אנחנו רואים את ההבדל, שהוא בנוי כך ואני בנוי אחרת. האמת שפה ההחלטה הזאת מתקבלת לא בראש אלא ברגליים או בבטן. אבל הטענה שמשפט מוסרי שמתאר נורמה זה לא משפט מתאר, זה לא משפט דסקריפטיבי. ולכן למשל יש חיים פרלמן, זה פילוסוף של המשפט, פילוסוף בלגי של המשפט, שכתב כמה ספרים שגם תורגמו לעברית, בין היתר הוא מדבר שמה על זה כשאתה אומר למישהו תראה אסור לרצוח כי זה רע, לא אמרת כלום. לא אמרת כלום כי מה זה רע? רע זה אותו דבר שאותו אסור לעשות. אז מה אתה בעצם אומר? אסור לרצוח כי אסור לרצוח. נכון? זה בעצם מה שאתה, לא אמרת שום דבר מעבר לאמירה אסור לרצוח בזה שאמרת שזה רע.
[Speaker B] אמרת שאסור לעשות דבר רע.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אסור לעשות דבר רע זה טאוטולוגיה. כי דבר רע פירושו משהו שאסור לעשות. מה זה דבר רע? מה זה רע? רע זה אותם דברים שאותם אסור לעשות, לא? אוקיי, אז על זה אני אדבר אם זה כן או לא, אבל זה מה שהוא טוען. עכשיו אני אשאל את השאלה ההפוכה. בעצם אתם מבינים שמה שהוא מניח זה שהטענה אסור לרצוח היא פרסקריפציה, לא דסקריפציה. וכשאני מנסה להגיד לך אל תרצח ואני מביא כנימוק את אסור לרצוח, אז האסור לרצוח הוא לא עובדה ניטרלית אלא הוא אמירה שאתה אסור לך לרצוח ולכן הוא אומר אז מה להגיד את זה זה אותו דבר. בוא נשאל ההפך.
[Speaker C] מישהו כן הולך במקרים שלא אסור לרצוח. אוקיי, זה לא בדיוק אותה רמה. למשל במקרה של גוננות, של הגנה, בסדר,
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר בסיטואציה שאסור, לא משנה.
[Speaker C] שם לא אסור. נכון, וזה עדיין רע.
[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שזה עדיין רע?
[Speaker C] למה אתה חושב שזה עדיין… מי אמר?
[הרב מיכאל אברהם] אולי לא? למה למה להניח שזה עדיין רע? אם מותר לעשות את זה אז זה לא רע. לא יודע, יש מקום לדון, אבל זה קצת סמנטיקה.
[Speaker C] לא, רצח בצורה כללית פעולה. מה? רצח בדרך כלל, בסדר. אבל יש מקרים, רצח, עדיין יש איזשהו הבדל בין ההכללה של רע והרצח שהוא תת קבוצה של הרע.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני לא מדבר על ההכללה. אבל אני לא מדבר על ההכללה, אני מדבר על האמירה על המשפט על הסיטואציה המסוימת הזאת. ובסיטואציה המסוימת הזאת אני אומר אסור לרצוח כי זה רע. בסדר? תת הקבוצה הזאת של מעשה הרציחה היא רעה. נתעלם מהקבוצות האחרות ששמה זה לא. אוקיי, מה זה מוסיף? זה לא מוסיף שום לכאורה לא מוסיף שום דבר. זה מצד אחד. מצד שני, יבוא מישהו ויאמר ממש הפוך מאה שמונים מעלות. מישהו אומר אני מבין שאסור לרצוח, שרצח זה רע, סליחה. אני מבין שרצח זה רע, אוקיי, עכשיו אני הולך לרצוח. אז מי אמר שמה שרע אסור לעשות אותו? אני מבין לגמרי, אתה לא צריך ללמד אותי שיעורים באתיקה, אני יודע, רצח זה רע. גם אני הייתי איתך בכיתה. בסדר, עכשיו אני הולך לרצוח. למה זה שזה רע אמור לגרום לי לא לרצות? אז אם מישהו ישאל שאלה מהסוג הזה, איך הוא מבין את המשפט אסור לרצוח? כדסקריפציה, נכון? הוא בעצם אומר זה תיאור. אוקיי, את העובדה המעניינת ועכשיו אני הולך לדרכי. כמו שמישהו אומר הקיר הזה הוא חום, אבל מי אמר שהוא יפה? אני חושב שהוא לא יפה.
[Speaker D] כמו שאנשים אומרים אסור לעשן ומעשנים. כן, נכון. סליחה, זה לא מחשבה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אם הם יגידו לא רק שהם כן, יגידו שעישון זה רע אבל מותר לעשן, לא שהם יעשנו בפועל. יעשנו בפועל זה נפילה פשוט בגלל היצר, משהו אחר. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על סתירה במישור הקוגניטיבי. אני אומר אסור לרצוח, בסדר? אבל סליחה, רצח זה רע, לא אסור לרצוח. רצח זה רע אבל מותר לרצוח. לא שאני רוצח בפועל. זה שאני רוצח בפועל אני יכול לחשוב שזה אסור, רק פשוט נפלתי כי אני לא מחזיק מעמד. אני מדבר על משהו יותר עמוק או יותר עדין. אני מדבר על מצב שבו אתה אומר רצח זה רע, אוקיי, זאת עובדה, רצח זה רע, אבל מותר לרצוח. איך להבין דבר כזה? אני חושב שרק באופן שאתה אמרת, זה דווקא דוגמה טובה הטענה הזאת. כי בעצם מה שאתה מתכוון לומר כשאתה אומר רצח זה רע בהקשר הזה, שקבוצת האנשים שבתוכה אני חי מגדירה רצח כדבר רע. נכון, אני יודע את זה. אוקיי, ומה זה אומר מבחינתי? למה זה אסור לי לעשות את זה?
[Speaker B] פה אני רוצה לחזור למה שאמרת לגבי עדות נשים. רצח זה רע זאת עובדה נורמטיבית. אל תרצח זה פרסקריפציה או הוראה. נכון. אני לא רואה את הקשר ביניהם. איפה ההנחה המגשרת?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אין. אין הנחה מגשרת. לכן אני אומר, אם אתה רואה את זה כדסקריפציה.
[Speaker B] אני רואה את זה כפרסקריפציה,
[הרב מיכאל אברהם] לא כפקט, כי חסרה הנחה מגשרת. אין הנחה מגשרת. ברגע שאתה רואה את זה כפרסקריפציה זה עצמו אומר שאסור לרצוח. לא צריך שום הנחה מגשרת. אם אתה רואה את זה כתיאור, אתה אומר רצח זה רע, אז עכשיו אתה צריך להעביר אותי ממישור התיאורים למישור ההוראות האתיות. אז פה צריכה להיות עוד הנחה שמה שרע אסור לעשות, או מין משהו כזה. אוקיי, נכון. אבל אם אתה רואה את זה כפרסקריפציה אז לא צריך את זה. כי פרסקריפציה זה בדיוק מה שזה אומר, שעובדה מוסרית היא לא עובדה ניטרלית. זה לא עובדה שאתה שיש עליה את הכשל הנטורליסטי שעכשיו בשביל לעבור להוראה המוסרית צריך עוד עיקרון, עוד הנחה. לא. זה עצמו כולל את ההנחה. זה משפט שהוא משפט טעון. כשאומרים רצח זה רע, לא מתכוונים לקבוע איזושהי עובדה כמו הקיר הזה הוא חום. רצח זה רע פירושו שאסור לעשות את זה. זה פירושו שזה משפט שאמור להניע אותך לפעולה או למנוע אותך מפעולה. אוקיי?
[Speaker D] הוא גם לא מתבסס על עובדה. מה? הוא גם לא מתבסס על עובדה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, לא יכול להתבסס על עובדה. וזה הגשר מהצד השני. בדיוק. לא יכול להתבסס על עובדה. אם תרצה לגזור משפט פרסקריפטיבי מהדסקריפטיבי, מזה שכל האנשים חושבים שזה רע לגזור את זה שזה רע, פה תצטרך עיקרון גשר. כי זה שתי משמעויות, אתה אומר את אותם מילים אבל בשתי משמעויות שונות לגמרי. אוקיי? וזה בדיוק שתי התפיסות שאני מדבר עליהן. התפיסה השנייה היא התפיסה הקאנטיאנית. התפיסה שאומרת שלרצוח זה רע זאת לא עובדה. לרצוח זה רע זה עיקרון אתי. למרות שהמבנה של המשפט נראה כמו רצח זה רע, הקיר הזה הוא חום. זה אותו מבנה לשוני, אבל זה לא אותו דבר. אוקיי? ולכן בתמונה הקאנטיאנית, אם מישהו יבוא וישאל אותי "כן, אני מבין שרצח זה רע, אבל למה אסור לרצוח?", אתה כנראה לא מבין מה זה רע. אין לי מה לענות לך. לא צריך לענות לך. אתה פשוט לא מבין מה זה רע. רע פירושו זה אותו דבר שאסור לעשות. אם אתה לא מבין את זה או לא מסכים לזה, לא משנה, לא מבין את זה או לא מסכים לזה, אין לי מה לדבר איתך. אני לא יודע מה לעשות עם אחד כזה.
[Speaker B] מה זאת אומרת למה?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת למה? מה אני אמור להגיד לך?
[Speaker B] למה אסור לעשות, אני שואל אותך אני רוצה לדעת למה אסור לעשות דבר רע.
[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שאני אומר. אסור לעשות דבר רע כי זה פירוש המושג רע. רע זה אותו דבר שאסור לעשות. זה הגדרה. אני לא צריך בשביל זה הסבר. כמו להגיד למה אני אומר שהשולחן הזה הוא חום אם אורך הגל של הקרניים שיוצאות ממנו הוא כזה וכזה? כי זה מה שיוצא, שאתה אומר שזה בין-סובייקטיבי, זאת אומרת שזה לא עובדות אובייקטיביות, אבל לא, שאני לא חושב שזה אותו דבר. הכשל הנטורליסטי בעינו עומד. גם בתפיסה… אז אפשר לשנות, נכון. אם את באמת מצליחה לנמק, לבסס את הטענה שבגלל שדעתן קלה לכן הם היו פסולות לעדות ואת העובדה שהיום דעתן לא קלה, אז המסקנה היא שהיום הן כשרות לעדות. זה טיעון תקף לגמרי. אבל צריך לדעת שבשביל שהטיעון יהיה תקף, צריך להראות שהפסול של נשים אז נבע מזה שדעתן קלה. גם אם נקבל את העובדה שדעתן הייתה קלה, צריך להסביר, צריך להבין שזאת העובדה הרלוונטית לנורמה עליה אנחנו מדברים. ואת זה להראות זה די קשה. לא פלא שלא שמים את זה על השולחן בוויכוחים, כי די קשה להוכיח דבר כזה. אוקיי, לפה ולשם אגב לשני הצדדים. טוב, אבל לשינויים בהלכה עוד נדבר. אז בעצם ההבחנה בין פרסקריפציה לדיסקריפציה היא בעצם ביטוי ששני המשמעויות של המושג כמו שתיארתי אותם עד עכשיו. האם בעצם מוסר זה עובדות? ואז אם זה עובדות, אז אתה בסך הכל מתאר. כשאתה אומר רצח זה רע, אתה מתאר איך בנוי בן אדם. זה הכל. אתה לא באמת אומר משהו שיפוטי או משהו נורמטיבי. אתה מתאר איך בנוי בן אדם, כמו התוכנה שמתארת מה אנשים יגידו כשישמעו את השיר הזה. אוקיי? כשאתה רוצה להגיד אסור לרצוח במובן הפרסקריפטיבי, אז זה תפיסה מוסרית אחרת. זאת תפיסה קאנטיאנית של המוסר שבעצם עליה אי אפשר לטעון אוקיי ואם זה רע אז למה אסור לעשות את זה? או אם זה טוב אז למה צריך לעשות את זה? זאת המשמעות של המושג רע וטוב. עכשיו, יכול לבוא מישהו ולומר אני לא מסכים שזה רע או לא מסכים שזה טוב או אין קטגוריות כאלה בכלל של רע וטוב במובן הפרסקריפטיבי. בסדר, אין לי מה להגיד לך עד כזה.
[Speaker C] אבל יש משהו באמצע עם יוטליטריאניזם?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה כשל. מה? יוטליטריאניזם הוא כשל. ברור, זה תפיסה נטורליסטית. מה? תועלתנות. זה כשל בגלל שהעובדה שמשהו יביא תועלת זאת עובדה, והשאלה היא למה בגלל זה עכשיו צריך לעשות משהו זה שיפוט. אתה יכול להוסיף שמה שמביא תועלת צריך לעשות, אבל אז שים לב אתה כבר שם פה משפט שקל לתקוף אותו או אפשר לתקוף אותו כי הוא כבר לא עובדה. שמה שמביא תועלת אז הוא… תבין עכשיו את זה בדרך כלל לא אומרים. מדלגים על זה אבל שם המוקש של התפיסה הזאת.
[Speaker C] אני חושב שזה משהו שבני אדם הגיעו, ההנחות שלהם.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל אני אומר שהשאלה היא אם ההנחות שלהם רק שזה מביא תועלת, אז חזרנו לדיסקריפציה ואז אנשים מתגוננים, אנשים לא שופטים מוסרית. אבל אותו דבר עצמו יכול להיאמר ממקום אחר. אותו דבר עצמו יכול להגיד זה מביא תועלת ואני חושב שיש חובה מוסרית לעשות את אותו דבר שמביא תועלת למקסימום בני אדם, נגיד, אחת התפיסות התועלתניות. אוקיי? אז זה כבר אמירה מוסרית. אבל תועלתנות במובן האבולוציוני התיאורי זה כשל בעיניי. זה לא מוליד מוסר, זה מוליד הסבר להתנהגות אנושית. בסדר, כן.
[Speaker B] השאלה היא בתכלס, אנחנו מדברים על המוסר ועל ההצדקה שלו. אם אני מתרשם מהמעט מאוד שאני יודע, כל המונחים האלה של מוסר וערכים זה משהו מאוחר בתרבות היהודית. נגיד בתורה, בנביאים, אתה רואה חוקים, התנהגויות, אף אחד לא דיבר על ערכים.
[הרב מיכאל אברהם] לא דיברו אולי כי זה היה מובן מאליו, אני לא יודע. אולי לא דיברו כי זה היה מובן מאליו. לא עסקו בפילוסופיה, חז"ל לא עסקו בפילוסופיה בשום תחום. אולי, אמרתי, אני לא יודע להתמודד עם הטענה שאולי זה לא קיים. זאת טענה של אנשים שהם עקביים לגמרי שאומרים אין, זה לא קיים, יש רק את ההתנהגויות הנרכשות או הנצברות וזהו. וציווי אלוהי, זה דברים שקיימים. לא מחפש מוסר עכשיו. מוסר זה… לא, עזוב, אני לא מדבר על מוסר, על שיפוט. לכן בכוונה הבאתי גם דוגמה לשיפוט אסתטי או שיפוט הלכתי. כולם אותו דבר, לא אכפת לי, מוסר זה רק דוגמה פה. כשאתה אומר לי שהקדוש ברוך הוא ציווה, נגיד שזאת עובדה, הגעתי למסקנה שהקדוש ברוך הוא ציווה בהר סיני. אז מה? הוא ציווה. אני עכשיו אצווה אותך גם כן ציוויים, אז עכשיו גם את זה תעשה? אני אישית מחויב לציווי. למה אתה מחויב לציווי אלוהי? מה זה למה? אבל למה אתה מחליט? אני שואל אם זה מוצדק או שככה אני בנוי. אותה שאלה שאני שואל על המוסר אני שואל גם פה, זה אותו דבר. למה זה, באיזה מובן זה מוצדק? כי אתה מבין שציווי אלוהי זה בהגדרה משהו שצריך לעשות אותו כמו שהטוב זה בהגדרה. בדיוק. ולכן אם מישהו ישאל אותך אז מה אם הקדוש ברוך הוא ציווה למה אתה עושה, התשובה היא זה כמו שאני אשאל אותך אז מה אם זה טוב למה אתה עושה את זה או אז מה אם זה רע למה אתה לא עושה את זה? אם אתה שואל את השאלה הזאת אתה לא מבין מה זה שהקדוש ברוך הוא ציווה. הקדוש ברוך הוא ציווה פירושו שאת זה צריך לעשות, זאת משמעות המושג שהקדוש ברוך הוא ציווה. אוקיי? אני מדבר כשאני אומר הקדוש ברוך הוא ציווה פירושו זאת אמירה פרסקריפטיבית, לכן זה לא קשור למוסר דווקא. אני מתכוון כל שיפוט ביחס לעובדות. טוב, עכשיו באמת עולה השאלה, או השאלה שבעצם לאור הדברים האלה ישנה ישנו איזשהו הלך רוח כזה שרואה את המוסר כסוג של רגש. כי הרי אם זה לא קשור לעובדות, גם למסקנה שזה לא תוצאה של העובדות, אז מה זה כן? אז הרבה אנשים מגיעים למסקנה שיש לנו רגש מוסרי והם כמובן לא שמים לב לנקודה שרגש מוסרי גם הוא עובדה. זה שיש לנו רגש מוסרי אז מה? בסדר, אנחנו בנויים ככה אולי לא רק פיזית אלא גם מנטלית. אוקיי, אבל עדיין אנחנו מבססים את זה על זה שככה אנחנו בנויים וזה הכל, אז זה עדיין עובדה. בסדר? ואז אנשים כשאתה חושף בפניהם את העניין הזה, אומרים נכון, אתה צודק, אין מוסר, הכל עובדות והרגש זה בעצם אוסף של רגשות. זה הכל, אם הם מתעקשים. אולי נסתכל על קטע בספר התניה, נראה לי שיש פה קטע מאוד יפה. אי אפשר לחבר… לא… את מה? לא שמעתי.
[Speaker C] לכבות את כל המוסריות בשכר ועונש?
[הרב מיכאל אברהם] אז זה עוד פעם תועלת, אז חזרנו לתועלת. שאלה של תועלת, זה לא מוסריות, שיקולי תועלת, זה כלכלה.
[Speaker D] במטרה לקבל פרס?
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כלכלה, זה לא מוסריות. אתה נוהג ככה משיקולים כלכליים. בסדר? הרבה פעמים מאשימים נגיד אנשים עשירים שתורמים ככה ושמים את השם שלהם על התרומה שהם עשו את זה בשביל פרסומת. אם המוסר הוא בסך הכל תיאור של מה שאתה עושה, אז מה זה נפקא מינה למה הם עשו את זה? זאת אומרת, כל הגינוי, עוד פעם לא אכפת לי כרגע אם הגינוי נכון או לא, אבל עצם השיח סביבו מניח שיש משהו בשיפוט המוסרי מעבר לשאלה מה אתה עושה. השאלה גם למה עשית את זה? זה מאוד חשוב. זאת אומרת עשיתי את זה כי ככה אני בנוי, מה השאלה? אנשים כמעט כולם לדעתי מאמינים במוסר במובן הזה, רק כשאתה דוחף אותם לפינה ואתה אומר להם רגע, שימו לב מה זה אומר, אז הם פתאום נהיים אבולוציוניים וניאודרוויניסטים וכל מיני דברים כאלה. זאת הערכתי האישית. טוב, בכל אופן בספר התניה בפרק ט', אז הוא כותב כך, והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה למוח שבראש. כן, המחשבות של נפש בהמית עוד רגע אני אגדיר יותר, הן עושות את אותו מסלול שעושה הדם. הן מקורן בלב וכמו שהדם עולה לראש להזין את המוח גם המחשבות האלה עולות למוח. אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש ולא בלב כמו הנפש הבהמית, ומשם מתפשטת לכל האיברים, כן, עושה תהליך הפוך, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם כמו שכתוב לב חכם לימינו. והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה וכולי. עוד נאריך. אולי אני אקרא עוד קצת ואז אני אסביר. אך הנה כתיב, אני מדלג קצת, ולאום מלאום יאמץ, כן, ורב יעבוד צעיר. כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל וכולי. והנפש הבהמית רוצה את ההיפך. טוב, זה ה… יש פה תיאור שעל פניו קצת אולי חלקו נראה כתב חידה ואני חושב שיש פה משהו מאוד מאוד מעניין. והוא… זה פרק מרכזי אבל אני חושב שיש אותו גם בפרקים אחרים, אני ממש לא מומחה בתניה אבל… מה שהוא אומר בעצם זה כך, כשאנחנו מתארים לעצמנו, כך גדלנו מהגן, כשאנחנו מתארים לעצמנו את המאבק שמתנהל בתוך האדם בין טוב לרע, אנחנו בדרך כלל מתארים את זה כמאבק בין שני יצרים. יש לנו יצר טוב ויש לנו יצר רע, ושאלה מי מתגבר. השאלה הזאת, התיאור הזה, הוא תיאור מאוד בעייתי. הוא תיאור מאוד בעייתי בגלל השאלה איפה אני בתמונה הזאת. אם שני היצרים כל אחד מנסה לגרור אותי לכיוון אחר, אותי, הוא מנסה לגרור אותי. שימו לב לנחש כן ואדם הראשון, נגיע לרמב"ם שדיברנו שנגיע אבל כבר לא היום אני רואה. יש משהו כאילו שהוא חיצוני לי שמנסה לקחת אותי ימינה או לקחת אותי שמאלה והשאלה מי יותר בריון, היצר הטוב או היצר הרע, ומה זה קשור אליי? למה אני בגלל זה נהיה אדם טוב או אדם רע? זה תיאור דסקריפטיבי, נכון? זה בעצם תיאור שאומר מי שבנוי באופן שהצד הימני שלו יותר חזק הוא צדיק, מי שבנוי באופן שהצד השמאלי שלו יותר חזק הוא רשע. זאת דסקריפציה. זה לא משאיר שום מקום להחלטה של האדם עצמו. מה זה קשור? היצרים שלי כבודם במקומם מונח אבל מה זה קשור אליי? אלא אם כן אין דבר כזה אליי. אני זה אוסף יצריי או אוסף הלא משנה לא רק יצרים אבל כל המכלול הנפשי הפסיכולוגי שלי. אוקיי? זה אפשרות אחת. בעל התניא טוען כנגד זה שהחלוקה המהותית היא לא בין יצרים או נגיד במטפורה שלנו לא בין צד ימין לצד שמאל אלא בין המעלה למטה. זאת אומרת יש נפש אלוקית ונפש בהמית, לא יצר טוב ויצר רע. זה לא אותו דבר. כשהוא מתחיל את הפרק הזה הוא אומר והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל. קליפת נוגה אצל האר"י ז"ל יש שער קליפת נוגה בעץ חיים, וזה בעצם משכא דחיויא זה עור הנחש ששוב פעם חזרנו לחטא אדם הראשון שהנחש הטיל באדם את זוהמתו. אחרי החטא זה בעצם קליפת נוגה. עכשיו האר"י ז"ל כותב שבקליפת נוגה להבדיל יש ארבע קליפות בקבלה, שלוש קליפות הם רע מוחלט וקליפת נוגה זה רע וטוב מעורבבים. ומה שהנחש הטיל לתוך אדם זה יודעי טוב ורע, כן? מה שכתוב בפסוק. יודעי טוב ורע זה קליפת נוגה. זה קליפת הנחש, נשל הנחש כן בלשונה של מאיר אריאל. אז הקליפה הזאת זה מה שנפש בהמית. זאת אומרת שנפש בהמית מול נפש אלוקית זה לא סינונימי ליצר טוב מול יצר רע. נפש בהמית כוללת בתוכה את שני היצרים, גם את היצר הטוב וגם את היצר הרע. שניהם זה נפש בהמית. למה? כי נפש בהמית פירושו התנהלות כמו בהמה. בהמה יכולה להתנהג טוב, יכולה להתנהג רע. ראינו את הכבשה של אומניצ'קה, נכון? אלא מה? היא עושה את זה פשוט בגלל שזה הטבע שלה, ככה היא בנויה. אז לכן גם באדם יש איזשהו מימד שהוא כמו הבהמה, יש את המימד הנמוך יותר הוא כמו בהמה. אדם שמתנהל ברובד הזה זה אדם של נפש בהמית. תועלתני? מה? תועלתני תמיד. תועלתני או אפילו הייתי אומר בצורה יותר כללית גם אם הוא אובדני הוא יכול להיות כזה. אז הוא לא תועלתני אבל אינסטינקטיבי. בדיוק אינסטינקטיבי. הוא מתנהל לפי איך שהוא בנוי פשוט. הוא לא מעביר את זה עוד שיקול דעת כלשהו אלא איך שהוא בנוי זה מה שהוא עושה. זה רפלקסיבי. בדיוק נכון. אז זה נקרא נפש בהמית וזה לא קשור לטוב ורע. זה יכול להיות אדם שעושה מעשים שאנחנו מגדירים אותם כמעשים טובים ואדם שעושה מעשים שהם מעשים גרועים. וכנגד זה יש נפש אלוקית. הנפש האלוקית גם היא לא טוב ורע. יכול להיות רשע עם נפש אלוקית ויכול להיות צדיק עם נפש אלוקית. אדם עם נפש אלוקית זה פשוט אדם הבחירה. בדיוק, שהוא לא בהמה. זאת אומרת שהוא מחליט הוא לא נותן לאינסטינקטים לקחת אותו אלא הוא מחליט מה יש לו גם אינסטינקטים זה ברור לכולנו יש. יש יצר טוב ויש יצר רע. השאלה מה אנחנו עושים איתם, אוקיי? ואדם שבוחן מה הוא עושה עם היצרים האלה וכך מקבל את ההחלטות שלו זה אדם שמתנהל במישור של הנפש האלוקית בחלוקה שלו. עכשיו גם זה תיאור פשטני. זה ממש פרקטל הפרק הזה. זאת אומרת המאבק בין בינתיים תיארתי יש או ימין מול שמאל או מעלה מול מטה. אבל גם זה לא נכון. כמו שהוא אומר זה שני מלכים שנלחמים על כל העיר. אז בסופו של דבר הנפש האלוקית רוצה להשתלט גם על הלב והנפש הבהמית רוצה להשתלט גם על הראש. אז בעצם שניהם נמצאים בכל העיר כעיר קטנה ואנשים בה מעט. אז יש פה איזשהו מאבק על כל הקופה גם על הלב וגם על הראש. אז לפני שאני נכנס לשאלת המאבק הזה, השאלה שעולה כאן אז מה בכל זאת ההבדל אם שניהם נמצאים בכל המקומות? אז מה ההבדל האמיתי בין נפש אלוקית לנפש בהמית? שניהם בעצם זה גם לב וגם מוח. אז זה לא נכון שזה סינונימי להבדל בין ימין ושמאל אבל עכשיו פתאום אנחנו רואים זה גם לא נכון שזה סינונימי להבדל בין מעלה ומטה. אז מה כן ההבדל ביניהם? בין נפש בהמית ונפש אלוקית? המקורה. בדיוק המקור. שלך, יש לך רכבת, הרכבת היא ארוכה, השאלה מי הקטר. בסדר? יש נפש בהמית ונפש אלוקית, יש לב וראש, יש לב וראש, אוקיי? או לב ומוח. זה מטאפורות כמובן, כן? אל תתפוס אותי על הביולוגיה.
[Speaker D] כמו למלך ולמך. כן, בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אז השאלה אם אתה מלך או למך, זה בדיוק השאלה, מה מוביל, האם הלב מוביל או המוח מוביל. השאלה מי הקטר.
[Speaker C] איך זה קשור לשאלה הקודמת שלי?
[הרב מיכאל אברהם] אתה מחליט מי מוביל. ההחלטה הזאת מי מוביל היא שלך. אתה מחליט להיות איש מחליט. אגב, יש על זה עוד נדבר, יש שתי רמות של בחירה של האדם. יש בחירה של האדם שהוא מחליט מה לעשות, ויש בחירה של האדם להיות אדם מחליט. זאת אומרת, לא ללכת ככה עם הסביבה או עם האינסטינקטים שלו או משהו כזה. זה שתי רמות שונות של בחירה וזה יוצר פרדוקסים קצת, אולי על זה עוד נדבר. אז לכן בעצם ההבדל הוא לא בשאלה באיזה כלים משתמשת הנפש הזאת, כל נפש כזאת משתמשת בכל הכלים שיש לנו. אבל השאלה מיהו הקטר. ובנפש האלוקית הקטר זה המוח, בנפש הבהמית הקטר זה הלב. ויש מאבק מי יהיה הקטר. עכשיו זה המאבק בעצם. מי יהיה הקטר. כולם מבינים שצריך גם לב וגם מוח, השאלה מי הקטר. וכאן אני רוצה רק לחדד את הנקודה מה זה אומר. יכול להיות בן אדם שמתנהג כצדיק מושלם. פשוט בגלל שהנפש הבהמית שלו היא נורא טובה. הוא נולד אדם נורא טוב. הוא עדיין אדם כמו נמשל כבהמות נדמו. אם הוא מתנהג לגמרי טוב ויש לו נפש לגמרי טובה. אבל הוא לא עושה את זה בגלל שהנפש לגמרי טובה, אלא כי הוא החליט ללכת איתה בגלל שהוא חושב שהיא טובה, אז זה נפש אלוקית, כי לא חייב להיות שכל אחד שנולד טוב הוא איש רע. זה משונה להגיד דבר כזה. אני רק אומר שלא חייב להיות שמי שנולד טוב הוא איש טוב. אוקיי? זה יכול לנבוע גם פשוט מהטבע שלו. ואותו דבר לכיוון הרע. גם בנפש אלוקית אותו דבר. יכול להיות בן אדם שמתנהג בצורה רעה. בסדר? זה לא אומר שהטבע שלו הוא רע. זה אומר שהוא בחר ברע אם הוא נפש אלוקית אני מדבר. זה אומר שהוא בחר ברע, אז הוא רשע אמיתי. זה לא משנה מה הטבע שלו. זה נסיבות לטיעונים לעונש. זאת אומרת אם יש לך יצרים נורא חזקים לכיוון מסוים עד כדי דחף לאו בר כיבוש, משהו שאתה לא יכול לעמוד בו, זה יצרים להקל בעונש, אבל לא מבחינת השיפוט. בשיפוט אתה אדם רע. אוקיי. אז זאת אומרת שאם אתה אדם רע או אדם טוב זה לא תלוי בשאלה מה אתה עושה, זה תלוי בשאלה מאיפה זה בא מה שאתה עושה. גם בשאלה מאיפה זה בא. כן.
[Speaker D] הוא לא יכול להתווכח. לפני החטא אדם הראשון היה בחירי לגמרי? בוודאי.
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נשאיר את זה שנגיע לרמב"ם כי זה בדיוק הכנה לקראת העניין הזה. זאת אומרת אני בדיוק לשם אני חותר להגיע.
[Speaker B] אתה אומר שהבחירה היא להחליט לפי הראש או לפי הלב, הבחירה שלי. נכון. אבל אתה גם אומר שגם הראש וגם הלב יש בהם חלקים טובים ורעים.
[הרב מיכאל אברהם] לא. בראש אין חלקים. הראש זה הבחירה עצמה. אם אתה בן אדם אז אתה מתנהל עם נפש אלוקית, אין בן אדם שמתנהל עם נפש בהמית. הבוחר זה הנפש האלוקית עצמה. השאלה אם היא נותנת לנפש הבהמית להשתלט ולהוביל להיות הקטר או שהיא מחליטה לא אני הקטר.
[Speaker B] ואם אני הקטר ואני מתנהג רע? אז אתה רשע. אז זאת אומרת יש בנפש האלוהית גם? לא, עוד פעם.
[הרב מיכאל אברהם] פוטנציאל כן, אבל אני אומר אם אתה מניח שיש בה חלק רע ולכן היא עושה את זה אז הפכת אותה לנפש בהמית, כי אז גם היא עושה את זה פשוט בגלל שיש בה את זה. ואני רוצה להימלט מזה. אני טוען התיאור הזה נכון לנפש הבהמית. בנפש האלוקית זה לא אותו דבר. אין שם לא טוב ולא רע. יש שם אותך. ומה שאתה בוחר זה מה שיש שם. עכשיו אם אתה בוחר שיהיה שם טוב אז יהיה טוב. אם אתה בוחר שיהיה רע יהיה רע.
[Speaker B] או אני יכול לבחור לתת לבהמית להוביל לפי…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לבחור לא לבחור. בדיוק. לבחור להישאר פסיבי. אוקיי? והרבה פעמים אנחנו מרגישים שכשאנחנו חוטאים או עושים משהו שאנחנו לא רוצים, אגב חטא זה לאו דווקא במובן הדתי, במובן המוסרי יכול להיות גם מובן של דיאטה. לא חשוב. בכל מקום שאנחנו מרגישים שנכשלנו, שעשינו משהו שהוא לא מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות. זה בעצם אומר החלטנו לא לבחור. נכון? זה בעצם מה שזה אומר. נתנו לנפש הבהמית להוליך אותנו. מה בעצם הדבר הזה אומר, שהמאבק של האדם הוא לא מאבק בין טוב לרע, הוא מאבק בין להיות הוא עצמו לבין לתת לעצמו להיות מולך, להיות מובל. וגם כשהוא מובל הוא יכול להיות מובל לטוב. לא צריך להיות מובל לרע. יש לנו המון יצרים טובים, נעים לנו לעשות טוב. וזה לא אומר שמישהו נפש בהמית אוטומטית יהיה רע, ממש לא. כמו שרש"י בקהלת נדמה לי מביא מדרש שמלך זקן וכסיל. אז רש"י שם מסביר שזה יצר הרע, כי יצר הרע ניתן באדם מלידתו ויצר הטוב ניתן באדם משם מהבר מצווה, בשעה שנכנס למצוות. עכשיו אנחנו יודעים, ילדים עושים גם מעשים טובים מדי פעם, לפחות כשהם ישנים. הם עושים גם מעשים טובים. אז מה, איפה, מה זה היצר, מה זה ה… היצר הטוב שניטע בו רק בגיל בר מצווה? מה זה, זו הסתכלות כל כך פסימית, כאילו שהיצר הרע נמצא בך מלידה והיצר הטוב נמצא בנחיתות מובנית? הוא צעיר, כן, הוא תינוק חכם לעומת מלך זקן וכסיל שכבר השתלט על כל על כל העיר, כן, זה המלחמה הזאת שיש פה. במינוח של בעל התניא, המדרש חז"ל הזה לא מדבר על יצר טוב ויצר הרע, הוא מדבר על נפש בהמית ונפש אלוקית. המינוח של חז"ל זה מינוח של יצר טוב ויצר הרע אבל מתכוונים לזה. הילד עושה מעשים טובים, ברור שכן, אבל הוא לא עושה את זה כי הוא החליט, לא אחד אפס, אבל הוא לא עושה לגמרי בגלל שהוא החליט לעשות מעשים טובים. ההתגבשות של האדם כאדם מחליט, ההבשלה שלו, זה בעצם ההגעה לגיל מצוות. הוא לא נהיה אדם טוב בגלל זה, הוא נהיה אדם, הוא נהיה מישהו שהוא פחות בהמה. עכשיו ברור שזה לא קורה בגיל 13 בפונקציית מדרגה. זה תהליך הדרגתי, אבל קבעו שגיל 13 זה כבר מספיק בנוי בשביל שיש לך אחריות למעשיך. לכן גם המישור המשפטי, כשאתה קונה ומוכר דברים כשאתה בגיל צעיר לא נותנים לך לעשות את זה. אתה יכול להבין היטב מה זה קניין, אתה אדם חכם, ילד חכם, הוא מבין לגמרי. את האחריות להבין מה זה אומר שזה ככה ומה ההשלכות, את זה עוד אין לו. אנחנו לא רוצים שהוא יקבל החלטות.
[Speaker B] אולי זה בגלל שיש לך מגיל 13 עד גיל 20 יש
[הרב מיכאל אברהם] לך מאבק כזה. זה ממשיך שמה התהליך, אני חושב שזה קיים גם לפני גיל 13, אבל לא סביר שפתאום בגיל 13 קורה משהו. זה דבר שנבנה, אתה להפך אתה אמור לעזור לו לבנות את זה, לבנות אצלו את היכולת להחליט ואת המודעות לזה שהוא צריך להחליט, ולא לתת ליצרים שלו כולל יצר טוב לקחת אותו. אלא אם יצר נראה לו טוב אז שיילך איתו, אבל לא ככניעה להגיד אוקיי תוביל אתה.
[Speaker F] האם זה קשור לדיון מה יותר טוב צדיק גמור ובעל תשובה?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני לא חושב שזה קשור, למרות שבמבט ראשון זה באמת נראה דומה, כי הצדיק הגמור זה אדם של נפש אלוקית. זה לא אדם שנולד טוב, כי אז הוא לא צדיק גמור, הוא כבשה. אוקיי, עכשיו מה זה בעל תשובה? בעל תשובה זה גם נפש אלוקית. זה אדם שהחליט ללכת לכיוון הזה למרות שקודם היו לו החלטות אחרות או שלא היו לו החלטות בכלל. בסופו של דבר הם מגיעים להיות נפש אלוקית. אז זה לא השוואה בין נפש אלוקית ונפש בהמית. אם זאת הייתה ההשוואה, אז באמת אתה צודק שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, אבל כמו שכבר אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אתם יודעים, זה בגלל הצפיפות. אז הטענה שבעצם ההחלטה של האדם מורכבת משני רבדים, אני רוצה לסיים, מורכבת משני רבדים. הרובד האחד זה הרובד האינסטינקטיבי, אני מתרגם את זה לשפה שלנו. הרובד האינסטינקטיבי שלאן היצרים שלי לוקחים אותי והוא כולל גם טוב וגם רע. הרבה טוב אצל רוב בני אדם. אנשים נעים להם לעשות טוב, יש להם זה האבולוציה אגב. האבולוציה מתארת את היווצרות הנפש הבהמית, את הנטייה לעשות טוב. אבל מוסר אין פירושו, שנייה אחת, אין פירושו להתנהל עם היצר הטוב. ובדיוק זה בבואה של הכשל הנטורליסטי. זאת אומרת כי הנפש הבהמית זה בעצם אוסף של עובדות, אתה תהליך מתוכנת שעושה ככה, עושה ככה, נטייה שלך לפה נטייה שלך לשם וזה מה שאתה עושה. הנפש האלוקית זאת החלטה לעשות משהו מעבר לעובדות. מה אני חושב על העובדות? ההחלטה עקרון הגשר הזה שמוליך אותי מהעובדות אל ההחלטה. זה הנפש האלוקית. והמאבק העיקרי של האדם בין טוב לרע זה לא מאבק בין יצרים. זה מאבק בינו לבין מכלול יצריו, הטוב והרע. בקליפת נוגה זה שניהם ביחד. וכשנכנסה קליפת נוגה לאדם, אז נכנס אליו גם יצר טוב וגם יצר רע. אלא מה, מה שקורה הנחש שעמד מבחוץ והיה ברור שזה מישהו מחוץ לי ובעצם אני צריך לקבל את ההחלטה, אז היה יותר קל. זה כבר מדבר טיפה על חטא אדם הראשון. אז היה יותר קל כי היה ברור שהיצרים זה שם ואני פה. למה אנשים חושבים היום שהבחירה בין טוב לרע זה בין היצרים? כולל גם כל הדטרמיניסטים חושבים ככה, גם הרבה לא דתיים. דתיים זה כשל מחשבתי אצלם זאת התפיסה. שזה נקרא יצר טוב ויצר רע כי אחרי חטא אדם הראשון נזרקה לתוכם לתוך האדם הקליפת נוגה הזאת, זוהמת נחש. זוהמת נחש זה גם טוב וגם רע זה קליפת נוגה. והיצרים עכשיו הם בפנים, לא בחוץ. אז עכשיו נדמה לי שאני רוצה לעשות טוב או אני רוצה לעשות רע, וקשה מאוד להבחין מתי זה הנטיות שטבועות בי לוקחות אותי ומתי זאת באמת החלטה מושכלת או שיקול דעת שלי. וזה הקושי הגדול אחרי חטא אדם הראשון בגלל שזה בפנים, כי קשה להבין שזה בעצם דברים אחרים וזה מה שהוא רוצה להבהיר פה בפרק הזה.
[Speaker C] הוא השטן הוא היצר הרע. השטן שנראה שהוא בחוץ הוא היצר הרע.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אחרי החטא זה היצר הרע. וזה גם היצר הטוב. כי השטן שלוקח אותי לעשות טוב זה גם שטן. אז הוא אדם של נפש אלוקית שהוא רשע. ומה אנחנו חוזרים לאיפה שהתחלנו,
[Speaker F] הוא אומר זה מה שאני רוצה ואתה אומר זה רע.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לא, אני רק מסביר במה עוסקת האבולוציה ועל מה אני מדבר. האבולוציה עוסקת בהיווצרות הנפש הבהמית. ונגיד שיש הסבר טוב למה נולדו בנו נטיות להיטיב, לעזור לשני, אז זה נולד, זה נטמע בתוכנו בתהליך אבולוציוני. הכל נכון. השאלה אם זה מסביר את טוב ורע. אני רציתי לטעון שיש עוד רובד, מי שמקבל את זה שיש עוד רובד של שיפוטים וזה מה שנקרא פה נפש אלוקית. האבולוציה לא קשורה לזה בכלל. האבולוציה מציבה פה איזושהי מפה של לחצים ודחפים ואני עכשיו, המפה הזאת זה אני, כאילו, או הפריפריה שלי בעצם, זה לא אני באמת. ואני זה בעל המפה, כן, הרמ"א. זאת אומרת, הזה שכל הדחפים והיצרים האלה הם שלו והוא עכשיו צריך להחליט מה לעשות איתם. זה הנפש האלוקית. זה פשוט נותן המשגה להבחנות שנתתי קודם שאפשר יהיה להשתמש בזה.
[Speaker C] אלטרואיזם בהגדרה נפש בהמית?
[הרב מיכאל אברהם] תלוי איך אתה מגדיר אותו. אם אלטרואיזם זה הנטייה לדאוג לקבוצה, אז כן. אם אלטרואיזם פירושו לדאוג לקבוצה, אז לא. אתה מבין?
[Speaker B] אם אתה כאינדיבידואל דואג לקבוצה זה לא באמת אלטרואיזם?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר זה שאלה של הגדרה. אתה יכול להגדיר ככה, כמובן שהגדרה זאת נובעת מתפיסת עולם רחבה. לא יודע, אתה יכול להגדיר את זה ככה, אתה יכול להגדיר את זה ככה. הנטייה האלטרואיסטית זה נפש בהמית, ההתנהגות האלטרואיסטית זה נפש אלוקית.
[Speaker C] עכשיו תחליט מה אתה קורא אלטרואיזם, אני לא יודע. הנטייה מול ההתנהגות?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, או ההחלטה וההתנהגות. זאת אומרת הנטייה מול ההחלטה ובעקבותיה ההתנהגות. אוקיי? טוב.