מפגש 239 הרב דר מיכאל (מיכי) אברהם – התייחסות אחרת למחלוקות – קפה דעת – אונ' עממית חינמית

שלום לכולם. נתחיל? כן, כן, אפשר להתחיל. טוב, אני רוצה קצת לדבר היום על מחלוקות. זה בסך הכל נדמה לי שזה ענייני היום, אבל טיפה להתבונן בהם באיזשהו מבט, מבט כללי יותר. אני אתחיל אולי עם גמרא במסכת עירובין. הגמרא, אני לא מביא פה את המקורות כי אין לי עניין להתחיל להיכנס לפרטים בהם. תקשיבו למה שאני אומר. הגמרא במסכת עירובין מתארת שבית הלל ובית שמאי נחלקו שלוש שנים ולא הצליחו, לא הצליחו להגיע להכרעה. ואז יצאה בת קול מהשמים ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. זה, זו גמרא מאוד מעניינת וצריך להבין מה בדיוק המשמעות של מה שבת הקול שמה אמרה, אבל לפני כן אולי מעניין לשים לב לעצם המחלוקת. יש שמה מחלוקת ששלוש שנים לא מוכרעת והשאלה למה? מה בעצם היה מיוחד במחלוקת ההיא שלא הצליחו להכריע אותה? אז הגמרא, יש גמרא אחרת במסכת יבמות. הגמרא אומרת שם שאנשי בית שמאי היו מחודדים יותר, מחדדי טפי, יותר מחודדים מאשר אנשי בית הלל, ובית הלל היו רבים יותר. זה מטבע הדברים, אתם יודעים, יש פירמידת אינטליגנציה. יש מעט חכמים ויותר פחות חכמים. אז בית שמאי היו מחודדים יותר ובית הלל היו רבים יותר. ואז בעצם מסבירים כמה מהמפרשים שהוויכוח ביניהם היה בשאלה כאשר, הרי אנחנו יודעים שכאשר יש מחלוקת אז הכלל הוא אחרי רבים להטות. עושים הצבעה, מנסים לשכנע אחד את השני. לא הולך, עושים הצבעה, והרוב קובע. מה הבעיה? למה שמה לא עשו את זה? אז המפרשים מסבירים, כמה מפרשים מסבירים שהייתה פה איזושהי בעיה מטא-הלכתית במתודולוגיה של ההכרעה. למה? כי אנשי בית שמאי באופן מפתיע טענו שהרוב שאחריו צריך ללכת זה רוב החכמה, לא רוב האנשים, וממילא כמובן צריך לפסוק כמותם. ובית הלל טענו שצריך ללכת אחרי רוב האנשים. פעם שמעתי מישהו שאומר שהוויכוח היה אם לספור ראשים או לספור רגליים. זאת אומרת אם הולכים אחרי רוב הרגליים או אחרי רוב הראשים. ולכן ברגע שזאת מחלוקת שעומדת בבסיס המחלוקות ההלכתיות אנחנו תקועים, כי מה נעשה? נעשה הצבעה ואז מה? יהיה בית שמאי נגד בית הלל. טוב, אז עכשיו אין בעיה, אחרי רבים להטות, אבל גם אחרי רבים להטות בית שמאי אומרים כן, כן, אנחנו הרבים, הרבים בראש, ובית הלל אומרים אנחנו הרבים, ברגליים. אז בעצם ההצבעה לא תעזור לנו כאן. אז מה לעשות? את המחלוקת הזאת עצמה אם הולכים אחרי רוב החכמה או רוב הרגליים, רוב הראשים או רוב הרגליים, נכריע גם אותה בהצבעה? גם על ההצבעה הזאת הרי תיווצר אותה בעיה. לכן בעצם המחלוקות של בית שמאי ובית הלל זה פעם ראשונה בהיסטוריה של ההלכה שהיו מחלוקות שהתמשכו והתמשכו ולא הצליחו להגיע להכרעה. אי אפשר היה להכריע. אגב זאת הסיבה שיוצאת בת קול מהשמים ומכריעה ואומרת שהלכה כבית הלל. וכבר הראשונים שם מעירים, שואלים, איך זה יכול להיות? הרי אנחנו יודעים בגמרא במסכת בבא מציעא כתוב לא בשמים היא. זאת אומרת אנחנו לא פוסקים הלכה לפי בת קול שיוצאת מן השמים. אנחנו צריכים לפסוק הלכה לפי הכללים המקובלים בהלכה. מתווכחים, עושים הצבעה ומכריעים. אז יש מפרשים ששואלים, כן, למשל תוספות בעירובין, שואל אז למה פה כן נתנו לבת הקול להכריע? לאור מה שאמרתי קודם התשובה כמובן מאוד פשוטה. כשהגמרא אומרת לא בשמים היא, היא מתכוונת לומר אנחנו לא נזקקים לבנות קול ולטיעונים טרנסצנדנטיים כאלה או אחרים. אנחנו הולכים על פמי כללי ההלכה. יש לנו את כללי ההלכה ואלה הכלים שבהם אנחנו משתמשים כדי להכריע. אבל מה לעשות כשכללי ההלכה תקועים? אין לנו אפשרות להשתמש בהם כמו שהסברתי קודם, כי הכלל של אחרי רבים להטות במקרה הזה לא יעזור לנו. מה עושים במצב כזה? במצב כזה אי אפשר ליישם את הכלל לא בשמים היא. כי לא בשמים היא תמיד, כן, כמו ששמעון פרס היה אומר, מה האלטרנטיבה שלהם? זאת אומרת אנחנו תמיד צריכים להכריע בין שתי אלטרנטיבות. אם יש לנו אלטרנטיבה להכריע באמצעות כללי ההלכה, אז אומרים לנו תשתמשו בזה ואל תיזקקו לבת קול. אבל אם אין לנו יותר האפשרות להכריע באמצעות כללי ההלכה, אומרים טוב, אז מה לעשות? אז יוצאת בת קול ומחלצת אותנו מהפלונטר הזה. ולכן נזקקו לבת קול. השאלה שאותה, שבה אני רוצה לפתוח זה מה בעצם יסוד הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל? הוויכוח, המטא-וויכוח. זאת אומרת האם הולכים אחרי רוב החוכמה או רוב האנשים? זה קצת מזכיר את הדיון האפלטוני, נכון? שלטון הפילוסופים. אפלטון כבר העלה את השאלה למה בעצם אנחנו נותנים, נסתכל על דמוקרטיה בת ימינו, כן? יוון זה לא היה בדיוק כך, היו שמה אחוזים לא כל כך גבוהים שזכו לזכות הצבעה, אבל נגיד שלכולם יש זכות הצבעה כמו אצלנו. למה למה אנחנו בעצם נותנים לרוב להכריע? למה לא נבחר את רוב החכמים, ניתן לחכמים להכריע? זאת דרך טובה יותר להגיע להחלטות נכונות, לא? זאת אומרת אנשים חכמים יקבלו החלטות טובות יותר. אם אתם רוצים מודל רך יותר, אני אגיד לא נבחר כמה אנשים חכמים שיקבלו את ההחלטה, אבל לפחות נמשקל את הקול של כל אחד לפי האינטליגנציה שלו. אוקיי? ניתן למישהו עם אינטליגנציה גבוהה יותר משקל גדול יותר בקלפי, כך שבסך הכל אנחנו עדיין משתמשים גם או מתחשבים גם בחוכמה של האנשים ולא רק סופרים את האנשים. זאת בעצם השאלה האפלטונית או הבעיה האפלטונית של שלטון הפילוסופים. ועל פניו זה נראה הגיוני. זאת אומרת למה שאנחנו לא נמסור לחכמים את ההחלטה? זאת דרך טובה יותר להגיע להחלטה מאשר למסור אותה להמון הרחב. כמו שאמרתי קודם, בדרך כלל אנשים חושבים שהרוב הוא קריטריון לצדק. הרוב קרוב יותר לאמת מאשר המיעוט. אצלי בדרך כלל ההנחה היא הפוכה. זאת אומרת אם יש מחלוקת בין רוב למיעוט בדרך כלל המיעוט צודק אלא אם כן הוכח אחרת. בגלל אותו אותה פירמידת אינטליגנציה שהסברתי קודם. מי קובע מי החכם? הא? מי קובע מי החכם? אוקיי, אז פה אנחנו נכנסים כבר להסברים או לצשובות. אז בעצם יש לנו שאלה למה לא לתת את ההחלטה לחכמים? למה לתת זכות שווה או משקל שווה לכל הקולות? בהקשר הזה עולות בדרך כלל שתי תשובות, שני סוגי תשובה. תשובה אחת זה השאלה איך אפשר לקבוע מי חכם לעניין זה. לא רק השאלה מי יקבע מי החכם לעניין זה, אלא האם באמת יש דבר כזה חכם לעניין זה? זאת אומרת הבעיה מי יקבע היא שאלה טכנית. אני רוצה לשאול גם את השאלה המהותית. זאת אומרת מי אמר שבכלל יש איזושהי חוכמה שתוביל אותך להחלטות טובות יותר? לחלופין, יכול להיות שבתחום הכלכלי דרושה חוכמה מסוימת, בתחום המדיני חוכמה אחרת, בתחום הביטחוני עוד חוכמה אחרת. לצערנו אנחנו הצלחנו כנראה לקבל מנהיגות שאין לה אף אחד מסוגי החוכמה הזאת, אבל אלו חוכמות שונות וכל אחד עם כישורים מסוימים יכול לקבל החלטות בתחומים מסוימים. אין לנו סוג אינטליגנציה אוניברסלית, בטח בעידן של אינטליגנציות מרובות כמו שמקובל בדור האחרון, שיכול לקבל החלטה בכל, החלטה יותר מוצלחת בכל התחומים. אז זאת התשובה הראשונה. זאת אומרת התשובה הראשונה בעצם אומרת אין לנו דרך לקבוע או אולי אפילו אין דבר כזה חוכמה אוניברסלית, חוכמה שיכולה לוודא או לפחות לשפר את הסיכוי לקבל החלטה טובה יותר. זה תשובה אחת. התשובה השנייה זאת תשובה טכנית, והיא אומרת שגם אם הייתה לנו דרך לקבוע מי חכם ולאתר את האנשים החכמים ולתת להם את האפשרות להחליט או לקבוע את המשקל שיינתן לכל קול של בנאדם בקלפי, עדיין יש לנו חשש מהתנהגות לא ראויה של אותם חכמים. זאת אומרת מי לידנו יתקע שאותם חכמים לא יפעלו לקדם את האינטרסים של עצמם ולא לטובת כלל הציבור? ואז יכול להיות שאפילו אם הם באמת חכמים ובאמת יכולים לקבל החלטות טובות יותר מאשר אנשים אחרים, אבל לא בטוח שהם ינצלו את הכישרון הזה למטרות הנכונות. זאת אומרת יכול להיות. פה נכנסים לנושא של המוסר. סליחה? פה נכנסים לנושא של המוסר. כן, זאת אומרת השאלה היא איך אנחנו נוכל לוודא שאותם חכמים שמקבלים את הזכות להחליט עבור כולנו יתנהגו בצורה מוסרית, זאת אומרת ידאגו לכלל הציבור ולא לאינטרסים שלהם עצמם. אז אלו בעצם שני סוגי הכיוונים שאני לפחות מכיר כדי לענות על הבעיה של אפלטון. זאת אומרת, כיוון ראשון זה השאלה האם בכלל ישנו סוג אינטליגנציה אוניברסלית כזה, האם יש לנו דרך לאתר אותו, גם אם הוא ישנו, כדי לקבוע למי מהאנשים אנחנו נותן את הזכות להכריע. והשאלה השנייה זה גם אם יש דבר כזה, איך אנחנו נוכל לוודא שהאיש משתמש באינטליגנציה שהוא ניחן בה לטובתנו, לטובת כולנו, ולא רק למען האינטרסים שלו עצמו או של קבוצתו שלו. שתי התשובות האלה יש בהן ממש, אבל נדמה לי שהשאלה פשוט מוטעית. לא צריך לחפש תשובות. השאלה מוטעית. למה? אני חושב שאפלטון, לא יודע אם לא הבין או בזמנו זה אולי היה קצת אחרת, אבל מי ששואל את זה היום לא מבין את מהותה של ההכרעה הדמוקרטית. אם ההכרעה הדמוקרטית הייתה מיועדת להשיג את המטרה הטובה ביותר, הנכונה ביותר, האפקטיבית ביותר, אז היה מקום לשאול אז למה לא ניתן לחכמים להכריע, ואז צריך להגיע לכל ההסברים שנתתי קודם. אבל יש מקום לשאלה. זאת אומרת, השאלה, אם אתה רוצה להגיע להחלטה הכי טובה, יש לי מנגנון או מתודולוגיה טובה יותר להגיע להחלטה הטובה – תן לחכמים להחליט. אז אני מבין את השאלה, ואז אפשר להיכנס לתשובות שנתתי קודם. אבל המטרה בהחלטה דמוקרטית היא לא להגיע להחלטה הנכונה. זאת פשוט טעות בתפיסה של דמוקרטיה. המטרה בהכרעה דמוקרטית זה לייצג את מה שהציבור רוצה. זאת אומרת, ההנחה היא הנחה של זכויות, לא הנחה של אמת או שקר. ההנחה הדמוקרטית היא שלכל אדם יש זכות שווה להשפיע על גורלו וגורלנו של כולנו. זאת אומרת, לכולם יש זכות שווה להשפיע. וכיוון שכך, אז בעצם שלטון דמוקרטי היה אמור לבצע את מה שהציבור רוצה. מה שהציבור רוצה, השלטון ממונה מטעמו לבצע. אלא מה, שלפעמים לא ברור מה הציבור רוצה, יש חילוקי דעות. מה השלטון יעשה במצב כזה? אז אפשר לחשוב על כל מיני מנגנונים שייצגו את מה שהציבור רוצה במצב כזה. צריך הרי למצוא איזשהו מדד שיגיד לי אוקיי, תעשה איקס, ואיקס אפשר לקרוא לו מה שהציבור רוצה, למרות שיש חילוקי דעות. אגב יש תחום במתמטיקה, בכלכלה מתמטית, שעוסק בשאלות האלה. יש ספר של פרופסור שמואל ניצן מבר-אילן שיצא באוניברסיטה הפתוחה, ספר מרתק, מי שמתעניין כדאי שיקרא, אני כבר לא זוכר את שמו. ושמה הוא מוכיח משפט במתמטיקה שאומר שאם החלטה שמייצגת את רצון הציבור צריכה לקיים חמישה מדדים, נדמה לי משהו כזה, יש משפט במתמטיקה שאי אפשר להגיע אליה. אין החלטה כזאת. אין החלטה שיכולה לקיים את כל חמשת המדדים. או במילים אחרות, כשיש מחלוקת בציבור, אין דרך ברורה לייצג מה הציבור רוצה במצב כזה. שימו לב, לא השאלה מה נכון לעשות במצב כזה, אלא מה ראוי לעשות במצב כזה. ומה שראוי לעשות במצב כזה זה מה שהציבור רוצה, אבל מה הציבור רוצה? יש מחלוקת. אז אנחנו צריכים מדדים. עכשיו, המדד הפשוט ביותר שאומץ בתרבות הדמוקרטית זה הליכה אחר הרוב. הרוב מבחינתנו, מה שנקרא בהלכה רובו ככולו. זאת אומרת, הרוב מבחינתנו הוא זה שמייצג את מה שהציבור רוצה. ייצוג לא מוצלח כל כך דרך אגב, הוא לא מקיים חלק מהתנאים שהזכרתי קודם, הוא לא מוצלח כל כך בגלל שלמשל יכולים להיות מצבים שבהם למיעוט הסוגיה הזאת מאוד מאוד חשובה מבחינתו, ולרוב יש עמדה אחרת, אבל זה לא כל כך חשוב לו. האם במצב כזה גם כן צריך ללכת אחרי הרוב? לא כל כך פשוט. נמדוד את רמת הפגיעה שנוצרת מזה שלא מתנהגים כמו שאני רוצה, יש גם מקום להתחשב בשאלה עד כמה זה פוגע בכל אחד, לא רק בכמה אנשים זה פוגע. כן, תוחלת הפגיעה זה המכפלה של כמות האנשים כפול עוצמת הפגיעה בכל אחד. אז לכן למשל, זאת דוגמה למשל לזה שהקריטריון של רוב הוא לא קריטריון אידיאלי. אבל הוא הכי פשוט שיש, לעשות דברים יותר מסובכים זה קשה. בשוויץ עושים משאל עם על כל שאלה, במקומות אחרים פחות, כי גם זה מסובך, אז אפילו קריטריון הרוב הוא מסובך מדי בשבילנו. אבל אנחנו עושים קריטריון רוב מפושט. פעם אחת עושים הצבעה בבחירות אחת לכמה שנים, והרוב יקבע את מה שיקרה לכמה שנים הקרובות. אז זה גם כן איזשהו סוג של יישום פשוט של הכרעת הרוב. אבל עדיין לענייננו, מה שחשוב זה שהכרעת הרוב במקרה הזה לא מיועדת להגיע לתשובה הנכונה. זה בכלל לא המטרה שלה. לא בגלל שהיא לא מצליחה להגיע לתשובה הנכונה, היא לא רוצה להגיע לתשובה הנכונה, זאת לא המטרה. המטרה של הליכה אחר הרוב בדמוקרטיה זה בעצם לנהוג כפי מה שהציבור רוצה. והרוב הוא מדד הכי פשוט שיש לייצג מה הציבור רוצה כשיש חילוקי דעות. אז אני אומר הרוב מבחינתי זה פחות או יותר על זה אני יכול להגיד שזה מה שהציבור רוצה. ואני דורש מההנהגה לעשות את מה שהרוב רוצה. למה? לא כי הרוב צודק, אלא בגלל שהוא הרוב. בגלל שאנחנו רוצים לעשות את מה שהציבור רוצה. סקר זה מדד? לא שומע. סקר, סקרים. מה זה מדד? איך אתה מגדיר מדד, אבל למה זה חשוב לענייננו? כדי למדוד את דעת הציבור, אתה עושה סקר. אז אני אומר, בשוויץ למשל מנסים לעשות סקר על כל, משאל עם על כל שאלה, ובסדר, אז הם הולכים בשיטה הזאת, אבל גם זה מסובך. לא רק זה, גם אם תעשה סקר, אז תגלה ששמונים אחוז רוצים ככה. אבל עוד פעם אתה חוזר לשאלה האם הרוב הוא בכלל מדד. אז מה יעזור הסקר? הסקר רק אומר שיש רוב. ועכשיו אני שואל, יש רוב, הבנתי, אבל עדיין האם הרוב הוא באמת ייצוג נכון של מה הציבור רוצה? זאת השאלה החשובה לענייננו. איך להגיע לזה שהרוב רוצה או לא, זה כבר שאלות טכניות. למה המדד הזה? רגע, שאלות בסוף. אז בסופו של דבר אם אני חוזר לשאלה האפלטונית, במחלוקות שמתנהלות בתוך דמוקרטיה, בתוך קהילה, בתוך מדינה, עיר, השאלה האפלטונית לא זקוקה תשובות, היא בכלל לא עולה. מי שמעלה את השאלה האפלטונית בהקשר הזה פשוט לא מבין מה היא דמוקרטיה. כיוון שהוא מניח שמטרת ההכרעה היא להגיע לתשובה הנכונה, ואז הוא אומר טוב, לתשובה הנכונה נגיע יותר טוב אם ניתן את ההחלטה לחכמים. אבל אם ההנחה שלו לא נכונה, מטרת ההכרעה היא לא להגיע לתשובה הנכונה, אז ממילא אין מה לדון בשאלה האם לתת את ההכרעה לחכמים. כיוון שאנחנו מדברים על זכויות, במישור של הזכויות לכל אחד יש זכות שווה, לא משנה אם הוא חכם או לא חכם, לכל אחד יש זכות שווה להשפיע על ההתנהלות של החברה שבה הוא חי. ולכן בהגדרה צריכה להיות זכות שווה לכולם. זה בכלל לא שאלה האם הרוב מגיע להחלטה הנכונה או לא, והאם הרוב ינצל את זה לרעה, או אולי החכמים ינצלו את זה לרעה, או אנחנו לא יודעים לקבוע מי הוא חכם ומי לא חכם, כל זה לא משנה. גם אם הייתי יודע לקבוע, וגם אם החכמים האלה היו צדיקים גמורים והיו עושים את הכל לטובת הציבור, עדיין לא נכון להפעיל את השיטה האפלטונית בהקשר הדמוקרטי. זה פשוט טעות. אבל למה זה כל כך משכנע במבט ראשון, ההצעה האפלטונית הזאת? בגלל שאנחנו רגילים למחלוקות מסוג אחר. יש מחלוקות שהן לא מחלוקות בהקשר הדמוקרטי, אלא למשל כמו שהזכרתי בהתחלה, מחלוקות הלכתיות. מחלוקות הלכתיות בין חכמים, או מחלוקות בין דיינים בבית דין, או בין שופטים בבית משפט. אלה מחלוקות שבהן אנחנו כן חותרים להגיע לתשובה הנכונה. בניגוד למחלוקות בדמוקרטיה שהן עוסקות בשאלה מה אני רוצה שיקרה, לא מה הכי טוב שיקרה, אלא מה אני רוצה שיקרה. בבית דין או במחלוקת הלכתית או במחלוקת פילוסופית או בהרבה מחלוקות אחרות, הדיון הוא באמת בשאלה מה היא התשובה הנכונה. לא מה אני רוצה שיקרה. אז בהקשר הזה בהחלט מתבקש לשאול את השאלה האפלטונית. כשאנחנו נמצאים בבית דין ויש ויכוח בין שני דיינים, לזה דעת הרוב, בית דין של שלושה בממונות יושבים בית דין של שלושה ויש ויכוח. שני דיינים כנגד דיין אחד. שם בהחלט יכולה לעלות השאלה האפלטונית אם הדיין האחד הוא חכם גדול, תלמיד חכם גדול, ושני האחרים פחות. האם אנחנו צריכים לספור ראשים או לספור רגליים? עכשיו פה, זאת שאלה מצוינת, בגלל שפה המטרה של המחלוקת, או המטרה של ההכרעה במחלוקת, היא להגיע לתשובה הנכונה. זה לא שאלה של זכויות של הדיינים שיינהגו כמו שהם חושבים. לדיינים אין זכויות. הדיינים צריכים להחליט מה ההלכה אומרת, או השופטים צריכים להחליט מה החוק אומר. וכיוון שכך, שם במחלוקות האלה, המטרה היא להגיע לתשובה הנכונה, לא לתשובה שמייצגת את דעת הקבוצה, בניגוד למחלוקת דמוקרטית. במקרה כזה, בהחלט יש מקום לומר שאם הדיין האחד הוא חכם מאוד מאוד גדול, ושני הדיינים האחרים חכמים קצת פחות גדולים, או הרבה פחות גדולים, אז למרות שהם הרוב, יש להם ארבע רגליים, אבל כשאנחנו סופרים ראשים, אז צריך ללכת אחריו, בגלל שכנראה שהוא צודק. או כמו שאומר בעל ספר החינוך, אפילו כת בורים כיוצאי מצרים, שש מאות אלף איש, לא יכריעו חכם אחד. אז מה אם יש לכם מיליון ומאתיים אלף רגליים? ומבחינת הראש, אם נסכם את כל החוכמה שלכם, זה עדיין לא מתגבר על חוכמתו של הדיין החכם האחד. לא לראש, לא לרגליים. כן, בדיוק, אז אני אומר, צריך ללכת אחרי הראש ולא אחרי הרגליים, זאת בדיוק הטענה. אתם יודעים, יש מאוד מקובל היום לדבר על חוכמת ההמונים. אני לא מאלה שמאמינים בחוכמת ההמונים, כמו שאמרתי קודם, אבל חוכמת ההמונים גם במקום שבו זה כן עובד, זה פשוט במקום שבו קיים חוק המספרים הגדולים. אתם יודעים, עשו סוג של ניסיונות שעושים כאשר נגיד סופרים עלים על עץ או סופרים בהמות שרועות באחו. אז נותנים למומחה לספור או להעריך, לא לספור, להעריך כמה בהמות יש, ומול זה נותנים לאלף הדיוטות שאף פעם לא עסקו בזה ואין להם ניסיון בעניין הזה, שיגידו כמה בהמות רועות פה באחו. אם נעשה ממוצע על התשובות של אלף ההדיוטות, נגיע לתשובה כנראה טובה יותר מאשר תשובתו של המומחה בעל הניסיון. זה בדרך כלל מה שמובא בהקשר של חוכמת ההמונים, אבל כאן זה דבר מאוד פשוט, בגלל שזה חוק המספרים הגדולים. חוק המספרים הגדולים רק אומר שברגע שיש לי סכום של אלף משתנים אקראיים, סכום של אלף דעות או סכום של אלף הטלות מטבע או מיליון הטלות מטבע, ההתפלגות של התוצאות תהיה בדיוק לפי התוחלת הצפויה, שישית על אחת, שישית על שתיים, שישית על שלוש וכן הלאה. אם נטיל מספר קטן של הטלות, אז זה לא יתפלג בצורה שווה בין התוצאות, נכון? רק אם אנחנו מטילים הרבה מאוד הטלות. גם בהקשר הזה, אם נסתכל על כל ניחוש כזה כאיזשהו סוג של הטלת מטבע, אז אם יש אלף איש שמטילים מטבע, התוצאה בסוף כשנעשה את הממוצע תהיה מאוד מאוד קרובה לתוצאה האמיתית. צריך להניח פה כמה הנחות סטטיסטיות, אבל אני מדלג על זה. ולעומת זאת, בן אדם בודד יכול לטעות, גם אם הוא מומחה הוא יכול לטעות. אז יש מקומות שבהם חוכמת ההמונים עובדת, אבל זה רק במקומות מאוד פשוטים שבהם בדרך כלל יורים באפלה. כשיורים באפלה אז יש יתרון להמונים. כאשר צריך לחשוב, אז נדמה לי שעדיף לא ללכת עם חוכמת ההמונים, זה לפחות חוכמת המעטים שאני חושב כמוה. טוב, בכל אופן, אז לענייננו, אז החינוך בעצם טוען, ובזה הוא פותח למעשה מסורת שלמה של פוסקים שאומרים שכאשר יש מחלוקת הלכתית, אז לא הולכים אחרי רוב האנשים, אלא הולכים אחרי רוב החוכמה. עוד פעם, במקום שבו ישנם מדדים ברורים ומוסכמים מיהו החכם הגדול, כי אפשר להתווכח גם על זה. הדיינים יכולים להגיד אנחנו לא מכירים בזה שהוא חכם יותר גדול מאיתנו, אז אין לדבר סוף. אז שמה ילכו אחרי רוב האנשים. אבל במקום שבו גם כולם מסכימים שהוא באמת התלמיד חכם הכי גדול, אבל גם אנחנו בסדר, גם אנחנו דיינים, אבל יש שניים נגדו, אז גם אנחנו מודים שהוא חכם יותר גדול. במצב כזה, אומר החינוך ועוד כמה וכמה פוסקים, שאנחנו צריכים ללכת אחרי החכם הגדול יותר גם אם הוא נמצא במיעוט מספרי. וזאת בעצם העיקרון האפלטוני, והוא ישים באותם מקומות שההכרעה מנסה לחתור להכרעה הנכונה, מנסה לחתור לאמת. בהכרעות הדמוקרטיות שבהן המטרה אינה האמת. שם אין שום חשיבות לחוכמה, ועוד פעם, אלא אם כן מישהו ישכנע אותי ואז אני אשתכנע בגלל שהוא חכם ואני גם אחשוב כמוהו, אין בעיה. אבל אחרי שאנחנו הגענו למסקנות, כל אחד הגיע למסקנותיו, ואנחנו עושים את ההצבעה, אין שום יתרון לחוכמה כמו שאומר קוהלת בהקשרים האלה. אז זה בעצם אומר לנו שיש שני סוגי מחלוקת. יש מחלוקת שעוסקת בשאלה מה היא האמת, ויש מחלוקת שעוסקת בשאלה מה אנחנו רוצים שיקרה. שני דברים שונים. לפעמים אפשר אולי לקשור את זה להבחנה שעשה דיוויד יום בין האוט לאיס. יש הראוי והמצוי. הוא אומר שיש כשל בלוגיקה או בפילוסופיה כאשר אנחנו גוזרים מסקנה שיפוטית או נורמטיבית מהנחות עובדתיות. למשל, אני אומר אסור להכות בן אדם. למה? כי אם אני מכה אותו זה כואב לו. זה טיעון כושל. למה? כי זה שכשאני מכה אותו זה כואב לו, זאת עובדה. והאמירה שאסור להכות אותו היא נורמה. נורמה לעולם לא נגזרת מעובדות. לעולם. מי שעושה את הגזירה הזאת טועה ברמה הלוגית. אלא מאי, בדרך כלל כשאומרים, מעלים טיעון מהסוג הזה, בעצם מחביאים עוד הנחה סמויה שלא שמים אותה על השולחן, שאסור לגרום כאב לבן אדם. עכשיו זה בסדר, נכון? אם אני אומר כשאני מכה את הבן אדם זה כואב לו, הנחה ראשונה. הנחה שנייה, אסור לגרום כאב לבן אדם. מסקנה, אסור להכות. אל תכה זה לא יפה, כמו שאמא אמרה. אוקיי? אבל זה צריך להוסיף את ההנחה השנייה כיוון שאם אנחנו מניחים רק את ההנחה העובדתית שההכאה כואבת, מעובדות אי אפשר לגזור נורמה. אגב גם לא שיפוט אסתטי. אי אפשר להגיד שהתמונה הזאת היא יפה כי יש לה שילוב צבעים כזה וכזה. טיעון כושל. אתה צריך להניח הנחה ששילוב צבעים מסוים כזה וכזה הוא יפה, יש לו איזה ערך אסתטי כזה או אחר. אבל עצם העובדה שיש שילוב צבעים כזה וכזה היא עובדה. מעובדה אי אפשר לגזור שיפוט או נורמה. לא אתי, לא אסתטי ולא שום דבר שהוא לא עובדתי. למה אני מביא את הכשל הזה כאן? בגלל שכאשר אנחנו דנים במישור העובדתי, אז בדרך כלל אנחנו רגילים להתייחס לזה כדיון שמטרתו לדעת מה היא האמת. ואז יכול להיות יש מקום להצעה האפלטונית שההכרעה תיקבע על פי החוכמה ולא על פי רוב האנשים. אבל כאשר אנחנו עוסקים בשאלות נורמטיביות, מה ראוי לעשות, מה מוסרי לעשות, שם יש מקום לדון על זה, אני לא רוצה לפתוח את זה כאן, אבל שם לפחות הרבה אנשים יגידו שזה לא עניין לחוכמה. זה עניין לערכים. כל אחד והערכים שלו. וכשיש ויכוחים אז אין יתרון לחוכמה על פני הכסילות. זאת אומרת בסופו של דבר כל אחד וערכיו שלו, ולכן מחלוקת מהסוג הזה היא לא מחלוקת ששואפת להגיע לתשובה הנכונה אלא להגיע למה שראוי לעשות. ולגבי מה שראוי לעשות אין חכם ולא חכם, יש דעות שונות ואנחנו צריכים לקבל החלטות משותפות איך לנהוג, ולכן זה יותר קרוב לוויכוחים הדמוקרטיים. רוב השאלות שאנחנו מתווכחים עליהם אגב בהקשרים הפוליטיים ובמדינות אלו לא שאלות עובדתיות, כמעט כולן, למרות שהרבה פעמים הן נחזות להיות כאלה. הן שאלות של ראוי ולא של מצוי. לכן גם השימוש במומחים הוא שימוש מאוד פזיז. זאת אומרת מביאים כל המומחים אומרים כך, כל אחד כמובן, כל המומחים אומרים את מה שהוא חושב, אז כל המומחים הרי אומרים שצריך להיות כך או אומרים אחרת. מומחים יכולים לומר דברים לגבי עובדות. מומחים לא יכולים לומר דברים לגבי ערכים, לגבי מה שראוי. תחשבו על ויכוח בין קומוניסט לקפיטליסט, אוקיי? בשני הקצוות של הסקאלה. אז הרבה פעמים אתם יכולים לראות שכל אחד מהם מגייס לטובתו את כל גדולי הכלכלנים ואני לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. גדולי הכלכלנים זה כמובן אלה שחושבים כמוני. אז כל גדולי הכלכלנים הרי אומרים שצריך להיות סוציאליסט או שצריך להיות קפיטליסט. אבל לגדולי הכלכלנים אין מה לומר בתחום הזה. זה לא רלוונטי. כיוון שהוויכוח בין קומוניזם לבין קפיטליזם הוא ויכוח ערכי. הוא לא ויכוח עובדתי. השאלה אם אתה מעדיף נגיד באופן פשטני קצת, אם אתה מעדיף את ערך השוויון או אתה מעדיף את ערך החירות. מה יש למומחה להגיד בעניין הזה יותר ממני? השאלה מה הערכים שלי. אם הערך שוויון מבחינתי גובר על ערך החירות אז אני קומוניסט. סוציאליסטים תרצו, ואם ערך החירות גובר, אז אני יותר קרוב לקוטב הקפיטליסטי. ובמחלוקת הזאת אין שום משקל לדעתם של מומחים. אין לזה שום משמעות. הם יכולים לתת לי אינפוטים, יכולים להגיד לי, תראה, אם תתנהג ככה התוצאה הכלכלית תהיה כזאת, תהיה אחרת, קח את זה בחשבון, בסדר, מאה אחוז, וזה התפקידו של מומחה. אבל לחשוב שדעתו של מומחה יכולה לקבוע, זאת פשוט טעות. בוויכוחים נורמטיביים אין ערך מוסף גדול למומחיות. זה קצת ניסוח קצת קיצוני, כי יש גם בדיונים מוסריים, למשל, יש מיומנות בניתוח אתי ובהעלאת טיעונים אתיים, והעובדה היא שמי שיותר מיומן בדרך כלל יצליח יותר לשכנע את מי שפחות מיומן. זאת אומרת, יש כן איזה שהוא משקל למומחיות גם בשאלות נורמטיביות, אבל זה רק הערה בסוגריים כדי שהתמונה לא תהיה פשטנית מדי, תמונה שתיארתי כאן. לענייננו, אני חוזר, אז יש לנו שני סוגי מחלוקת. מחלוקת אחת זה מחלוקת שנוגעת לשאלה של אמת או שקר, ושם יש מקום לתת משקל לחוכמה. מחלוקת אחרת זה בשאלה מה ראוי לעשות או מה צריך לעשות, ושם השאלה האפלטונית לא עולה. פרמטר החוכמה הוא לא רלוונטי. עכשיו אני רוצה להתמקד בוויכוחים שמתנהלים במישור של האמת או של הצדק, לא של מה ראוי. אז עזבתי עכשיו את המחלוקות של המחלוקות הדמוקרטיות. אני מדבר עכשיו על המחלוקות ההלכתיות, המחלוקות של מה נכון. גם במישור הזה יש כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת. אני אסתכל רגע מה השעה. אני רק רוצה לראות שאני עומדת בזמן. אז יש כמה נקודות שצריך לתת עליהן את הדעת. בדרך כלל כשאני נפגש במחלוקות בנושאים שונים אני מגלה, ברוב המקרים אני מגלה שאני לא מסכים עם אף אחת מהדעות. וזה מפתיע במבט ראשון, כי בחלק גדול לפחות מהוויכוחים האלו נראה ששתי הדעות, אני מדבר על שתי דעות כרגע, ויכוחים בינאריים, במקרים רבים נראה שהתמונה הבינארית מכסה את כל האפשרויות, אז איך אפשר לא להסכים לא עם זה ולא עם זה? כמו אשתו של השופט, שבא אליו פלוני, מרצה את טענתו, אומר לו אתה צודק. בא השני, גם אתה צודק. אמרה אשתו רגע, איך זה יכול להיות ששניהם צודקים? אמר לה גם את צודקת. זאת אומרת, אז אם איקס נכון אז לא איקס לא נכון ולהיפך. זאת אומרת, איך יכול להיות שאתה יכול לא להסכים עם אף אחד משני הצדדים? אז פה אני רוצה להעלות כמה נקודות מבט שנותנות מוצא גם בוויכוחים שנראים ללא מוצא. זאת אומרת, גם בוויכוחים שנראה שאתה צריך לבחור צד. לא, לא תמיד אתה צריך לבחור צד. לפעמים אתה יכול לחלוק על שני הצדדים. ואני רוצה להראות שני מנגנונים לפחות עם כמה דוגמאות איך עושים את זה. זאת מיומנות חשובה אגב, כי הרבה פעמים זה תעלול רטורי מאוד נפוץ שהרבה פעמים מעמידים אותך בפני דיכוטומיה. או שאתה כזה, ואם אתה לא כזה אז ברור שאתה כזה, מה שהיה להוכיח. לכן אתה חייב למצוא את עצמך פה. אבל אתה מרגיש בפנים שלא, אני לא מוצא את עצמי פה. נכון שאני גם לא פה, אבל אני גם לא מוצא את עצמי פה. אבל כיוון שאני לא מצליח לתת לעצמי דין וחשבון איך זה יכול להיות, אז הרבה פעמים אני ארגיש שאני בכל זאת חייב להיות כאן כי הרי האלטרנטיבה היא בעייתית. זה הוכחה בדרך השלילה. אם אתה לא מקבל את לא איקס אז ברור שאתה צריך לקבל את איקס. לכן מאוד חשובה המיומנות לפרק דיכוטומיות. לפרק דיכוטומיות הכוונה כשמציגים לפניך תמונה דיכוטומית, לראות למה בכל זאת יש גם אפשרות שלישית שהיא לא אף אחת מהשתיים שמוצגות לפניך. אתן לכם למשל דוגמה אחת. הרבה פעמים כשאני כותב כל מיני עניינים שנוגעים לאקטואליה, אז הרבה פעמים אנשים אומרים לי, רגע רגע, אתה ממש חרדי. אוקיי. ואחרים אומרים לי לא, אתה ממש רפורמי. זאת אומרת אוקיי, גם כן בסדר. אבל באיזשהו שלב ובשלב מסוים ככה יש אנשים ששאלו אותי רגע, משהו פה לא מסתדר. זאת אומרת הרי יש שתי אפשרויות. אם אתה נגיד שאתה בן אדם דתי לצורך הדיון, אז מה יכול להיות? או שאתה דתי וכן ציוני, או שאתה דתי ולא ציוני, נכון? מה עוד יכול להיות? אין אפשרות שלישית. אז איך זה יכול להיות שאתה לא לא ממוקם לא פה ולא שם? אז במבט ראשון זה באמת שאלה שככה מביכה, שאלה טובה. זאת אומרת אתה הרי איך זה יכול להיות שאתה לא הלא ולא הכן? אז מה? יש אתם יודעים יש חוק השלישי הנמנע או חוק השלישי המוצא בלוגיקה, שאומר שבהכרח או שאיקס נכון או שלא איקס נכון, אין אפשרות שלישית. אז אבל מתברר שבחיים יש אפשרות שלישית. צריך להיזהר מלוגיקה בחיים. יש הרבה פעמים אפשרויות שלישיות. אז בהקשר של הדוגמה הזאת למשל, אז באיזשהו שלב אחרי זה אמרו לי שזה כנראה לקוח מליבוביץ', אם כי לא, או שיכול להיות ששמעתי את זה פעם, אבל באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהתצוגה הדיכוטומית של חרדי או ציוני דתי לא נכונה. למה? בגלל שציוני דתי שאלו פעם את יוסף בורג מה זה ציוני דתי, אז הוא אמר מה עיקר בציוני דתי, הציוני או הדתי? אז הוא אמר המקף. המקף שמחבר את שניהם. זה לא בדיחה, זה לגמרי נכון בעיניי. זאת אומרת העיקר בציונות דתית זה המקף. אבל תשימו לב שאם זה באמת ככה אז נפתחת אפשרות, נפתחות אפשרויות נוספות. זאת אומרת נגיד אם אני גם ציוני וגם דתי אבל אין לי מקף, אז אני חרדי? או אני ציוני דתי? לא, אני לא זה ולא זה. אז הנה אפשרות שלישית. מה הכוונה? אתם יודעים בבני ברק הייתי בתקופה, תקופה מסוימת כמה משנותיי העליזות ביליתי בבני ברק, והאנשים שמה סיפרו לי לא פעם את הבדיחה הידועה על הרב מפוניבז' שהוא ביום העצמאות לא אמר הלל ולא אמר תחנון. כשלא אומרים תחנון זה סוג של יום חג, וכשלא אומרים הלל אז לכאורה זה לא יום חג מבחינתך. אז שאלו אותו עוד פעם שאלת הדיכוטומיה, כן? אז הוא אמר אני ציוני כמו בן גוריון. גם הוא לא אומר הלל ולא אומר תחנון. זאת אומרת עכשיו גם זה נראה כמו בדיחה אבל זה לא. לדעתי זאת תשובה רצינית לגמרי. זאת תשובה רצינית לגמרי וזה מה שבני השיח שלי לא הבינו. זאת אומרת הם חשבו שמתבדחים על חשבון הציונות הדתית, הם התבדחו על חשבון עצמם. בגלל שמה שהרב מפוניבז' אמר ולדעתי הוא התכוון לזה ברצינות לגמרי, זה שהוא ציוני כמו בן גוריון. הציונות שלו היא לא דתית. הוא ציוני כמו כל אדם או יהודי שמרגיש מחובר למדינה, לעם שלו, אבל אין לזה מימד דתי בעיניו. אין לזה מימד דתי. ולכן הציונות שלו היא לא דתית, והדתיות שלו לא ציונית. אז מה זה? אז הוא ציוני והוא דתי רק אין לו מקף ביניהם. זה הכל. האופציה הזאת למשל היא אופציה שלישית בנוסף לחרדי רגיל או לציוני דתי רגיל. אז אתם רואים שהתחלנו עם הצגה דיכוטומית של אם אתה דתי אז או שאתה דתי ציוני או שאתה דתי לא ציוני, מה עוד יכול להיות? לא, כשמסתכלים על זה ברזולוציה יותר גבוהה אז מגלים שמתחבאות כל מיני אופציות נוספות. אני אתן לכם אולי דוגמה נוספת מתחום אחר. עסקתי גם לא מעט בנושא הבחירה החופשית, מדעי המוח והקשר ביניהם. ואחד הטיעונים הנפוצים בהקשר הזה זה טיעון של פילוסוף אמריקאי בשם פיטר ואן אינוואגן, ממוצא הולנדי, והוא אומר כך. הוא מנסה להוכיח שאין לנו בחירה חופשית. המושג בחירה חופשית בכלל לא מוגדר. למה? אז הוא אומר ככה. נגיד שאני עושה משהו. אם הייתה סיבה שגרמה לי לעשות את זה, אז אומר שזה פעולה דטרמיניסטית, נכון? היא כפויה עלי, היא לא תוצאה של הבחירה שלי. אם לא הייתה סיבה, אז זה מקרי, זה אקראי. כך או כך זה לא תוצאה של בחירה חופשית. או שיש סיבה או שאין סיבה, מה עוד יכול להיות? אין אפשרות שלישית, נכון? אז אם יש סיבה זה דטרמיניסטי, ואם אין סיבה זה מה שנקרא אינדטרמיניסטי. זאת אומרת זה אקראי, זה מקרי. כשאנחנו מדברים על בחירה חופשית של בן אדם, אנחנו לא מדברים על פעולה מקרית. בן אדם שבוחר לעשות משהו הוא מפעיל שיקול דעת והוא מחליט שזה מה שנראה לו ולכן הוא פועל כך. זה לא הגרלה או ירייה באפלה. ולכן הוא אומר כיוון שיש רק שתי אפשרויות, או שיש סיבה או שאין סיבה, אף אחת משתיהן לא מתארת מנגנון של בחירה חופשית, לכן אין בחירה חופשית. מה שהיה להוכיח. זהו. טיעון דומה מאוד אגב למה ש- תארתי קודם והפתרון גם הוא מאוד דומה. מה שקורה פה זה שתחת המושג אינדטרמיניזם בעצם מתחבאים שני מנגנונים שונים, לא אחד. זה מה שהוא מפספס. למה? יכולות להיות פעולות שנעשות או מתחוללות כתוצאה מסיבה, אלו פעולות שמתבצעות באופן דטרמיניסטי. יש פעולות שאין להן סיבה. בסדר, אבל זה שאין להן סיבה זה עדיין לא אומר שאין איזושהי תת חלוקה אחרת. למשל, פעולות שיש להן תכלית. אין להן סיבה אבל הן נעשות לשם תכלית. כשהיעד נמצא בעתיד, לא העבר גרם לי לעשות את זה אלא איזושהי שאיפה או רצון לממש ערך כזה או אחר ובעצם לכן פניי אל העתיד. זאת פעולה שאפשר לקרוא לה תכליתית. ויש פעולה שאין לה סיבה ואין לה גם תכלית. זאת אומרת, יש פעולות בלי סיבה עם תכלית ופעולות בלי סיבה בלי תכלית. שני סוגי הפעולות האלה הם פעולות בלי סיבה. ולכן תחת הכותרת אינדטרמיניזם בעצם מתחבאים שני מנגנונים שונים. כאשר יש לי תכלית זה נקרא בחירה חופשית, כאשר אין לי תכלית זה האינדטרמיניזם הרגיל שהוא מדבר עליו, הפעולה המקרית העיוורת. אוקיי? אז לכן פתאום אתם רואים איך נולדה לנו אפשרות שלישית למרות שבמבט הראשון זה נראה לגמרי דיכוטומי, או כן או לא, מה עוד יכול להיות? מה בעצם עומד מאחורי הדוגמאות האלה? אפשר להביא עוד הרבה מאוד דוגמאות כאלה. מה שעומד מאחורי הדוגמאות האלה אני חושב זה מנגנון אחד. כאשר אנחנו מדברים על שני הפכים, בדרך כלל שני הפכים שייכים לאותו סוג. כן? זאת אומרת אם מישהו אומר לי מה ההפך של ציפור? כיסא זה הפך של ציפור? לא, נכון. אפשר להגיד אולי דג יותר קרוב להפך של ציפור, גם כן לא בדיוק, אבל למה? מה ההבדל בין דג לבין כיסא? שהדג והציפור שייכים לאותה קטגוריה, הם בעלי חיים. רק ההבדל המיני ביניהם יכול להיחשב כהיפוך, כניגוד. אבל ציפור וכיסא הם לא שייכים לאותו סוג בכלל. היפוך שייך בין שני דברים או ניגוד שייך בין שני דברים ששייכים לאותו סוג. אם הם לא מאותו סוג אין היפוך ביניהם. עכשיו שימו לב מה זה אומר. שכאשר מציגים לפנינו דיכוטומיה בין שתי אפשרויות הפוכות, ברור ששתי האפשרויות האלה שייכות לאיזשהו שדה משותף כי אחרת הן לא היו הפוכות. אבל אז תמיד אני יכול לשאול את עצמי רגע, האם אני בכלל מוכן לשחק בשדה הזה? אולי אני בכלל לא בשדה הזה? אם אני לא בשדה הזה פתאום נפתחות לפניי אפשרויות נוספות. זאת אומרת כאשר אנחנו רואים תמונה דיכוטומית זה תמיד או שחור או לבן בתוך המסגרת הזאת. אבל אני יכול לא לשחק את המשחק, אני יכול ללכת מחוץ למסגרת הזאת ולהיות לא שחור ולא לבן. ולכן אני חושב שזה בעצם מה שעומד מאחורי הדוגמאות שהבאתי וגם דוגמאות אחרות. אני כאשר אתה מדבר על חרדי או ציוני דתי למשל בדוגמה הזאת, אתה בעצם אומר שניהם תופסים את המתייחסים לשאלה מה הערך הדתי של הציונות. אחד אומר ערך חיובי ואחד אומר ערך שלילי. אוקיי? אבל אם אני אומר אני לא מסתכל על הציונות במונחים של ערך דתי בכלל. לא חיובי ולא שלילי, אני לא במשחק. אז הנה יש לנו אפשרות שלישית. זאת אומרת הרבה פעמים כאשר מציגים לפנינו שתי אפשרויות דיכוטומיות בעצם מניחים איזושהי הנחה בלי לשים אותה על השולחן, אבל מניחים איזושהי הנחה או מסגרת שבתוכה הדיון מתנהל. ואז אומרים לך או שאתה פה או שאתה פה. ואני תמיד יכול להגיד לא לא אני לא בכלל במסגרת הזאת, אני פה. ולכן בעצם כמעט תמיד כשמציגים לפנינו דיכוטומיה אנחנו צריכים לשים לב יש אפשרויות נוספות. דוגמה אולי נוספת לגבי האבולוציה, גם כן דבר שהתעסקתי בו, אבולוציה ואמונה. מקובל לחשוב שיש מחלוקת קוטבית כן בין מי שנקרא בריאתנים לבין מאמיני האבולוציה או נאו-דרוויניסטים או איך שלא תקראו להם. והמשחק הוא עוד פעם דיכוטומי. זאת אומרת אם אתה מקבל את האמונה אתה צריך לדחות את האבולוציה, ואם אתה מקבל את האבולוציה אתה צריך לדחות את האמונה. אחת משתיים, או שהאבולוציה יצרה את החיים או שהקדוש ברוך הוא יצר את החיים. ושוב פעם זאת תמונה דיכוטומית. שמשום מה מוסכמת על שני הצדדים של הוויכוח. שניהם מסכימים שזה משחק סכום אפס. הוויכוח הוא רק בשאלה אם להיות פה או להיות פה. אבל שניהם מסכימים שהמסגרת של הדיון היא כזאת, שאתה צריך להחליט על אחת משתי האפשרויות האלה. אבל גם כאן אני מוצא את עצמי לא נמצא לא פה ולא פה. אני חושב שאלוהים ברא את העולם ואני גם חושב שהאבולוציה נכונה. ואז אפשר כמובן לחשוב פתאום על עוד אפשרויות, כי הדיכוטומיה הזאת מניחה כל מיני הנחות שהן ממש לא הכרחיות. למשל שהוא ברא את העולם באמצעות תהליכים אבולוציוניים, ברא את החיים באמצעות תהליכים אבולוציוניים. זאת גם אפשרות. אז לכן אני לא נכנס לפרטים של הדוגמאות, אני רק מנסה דרך הדוגמאות להראות לכם דרכים להתמודד עם מחלוקות כמו שאמרתי קודם, מחלוקות כאלה ששואפות כן להגיע לאמת או שקר, לא מחלוקות במובן הדמוקרטי. ועדיין, לא תמיד צריך להחליט האם אתה פה או שאתה שם. לפעמים אתה צריך לבדוק אולי יש גם אפשרות שלישית או רביעית או חמישית או מה שלא יהיה. אז זה מנגנון אחד. המנגנון הראשון של שבירת דיכוטומיה במחלוקת זה בעצם לצאת מחוץ לקופסה, לא להסכים לנהל את המשחק הזה. המנגנון השני זה מנגנון שאני יכול להדגים אותו דרך מה שקרוי בלוגיקה פרדוקס הערמה. מה זה פרדוקס הערמה? נגיד אנחנו יודעים שאבן חצץ אחת היא לא ערמה, נכון? עכשיו אם יש לי כמות מסוימת של אבני חצץ שהיא לא ערמה, להוסיף עוד אבן חצץ אחת לא ישנה את הסטטוס של הצבר, לא יהפוך אותה לערמה, אוקיי? אבל מיליון אבני חצץ לכל הדעות זה ערמה. עכשיו אתם מבינים ששלושת הטענות האלה לא מתיישבות אחת עם השנייה. נכון? אבן חצץ אחת היא לא ערמה, הוספת אבן לא משנה את הסטטוס של הצבר, אבל מיליון אבני חצץ הן ערמה. זה לא יכול להיות. איך יכול להיות? איך? אם מוסיפים עד… אבל אם נגיד הוספת אחד, אז הגעת לשניים. שניים זה ערמה? לא. לא אחד שתיים. לא, רגע, אבל אני מוסיף אותם אחד אחד. בוא נחשוב על זה כל פעם לחוד. הוספתי אבן אחת, אז הגעתי לשתיים. שתיים זה ערמה? לא. אז אם שתיים זה לא ערמה, הוספת אבן אחת זה שלוש, גם זה לא ערמה, כי הוספת אבן אחת לא משנה. אז גם ארבע לא וחמש לא וגם מיליון לא. זה מתמטיקה, אין דרך. שלושת הטענות האלה לא מתיישבות אחת עם השנייה. זה נקרא פרדוקס הערמה. אגב לפרדוקס הזה יש הרבה מאוד יישומים או מופעים, לדוגמה הילדים שואלים אותי מתי זה אחרי הצהריים? שמותר ללכת לשחק בחוץ, לעשות רעש. אצל האמריקאים שתים עשרה ושנייה זה אחרי הצהריים. אבל פה במזרח התיכון זה הולך פחות מדויק, ולכן אתה שואל את עצמך מתי זה אחרי הצהריים. שתים עשרה זה לא אחרי הצהריים, נכון? שנייה אחת שעוברת לא משנה באמת את המצב, אבל ארבע או חמש זה כבר אחרי הצהריים. עוד פעם זה לא מתיישב. שלושת הטענות האלה לא מתיישבות אחת עם השנייה. מתי השנייה הזאת שמגיעה והופכת אותנו מצהריים לאחרי הצהריים? אז כן, בחוקי העזר העירוניים פותרים את זה וקובעים השעה ארבע, לא אחרי הצהריים, כי המושג אחרי הצהריים הוא בעייתי, אז אומרים ארבע. בין שתיים לארבע אסור. אבל אם היו אומרים אחרי הצהריים, אז זה מושג עמום, כמו מושג הערמה, הוא מושג עמום. עכשיו צריך להבין שכל מושג יומיומי, כל מושג יומיומי חשוף למתקפה כזאת, אין מושג שלא. תחשבו על… מכירים את הציורים של אשר? איך שאוסף של ציפורים הופך ללהקת דגים ולהפך? תשאלו את עצמכם מתי זה הופך מלהקת ציפורים ללהקת דגים? אין מנוס איך לקבוע את זה. אבל פה זה ציפורים ושם זה דגים. אז כשאתם מפעילים את זה בצורה כזאת, אתם רואים שגם המושג דג הוא מושג עמום, או ציפור, זה גם מושג עמום, וכל מושג הוא כזה. אגב במחשב אין שום בעיה לייצר מטמורפוזות כאלה בין כל שתי תמונות שאתם רוצים, וזה יעורר את אותה שאלה מתי זה מוגדר להיות כיסא ומתי זה ציפור. דיברתי קודם על כיסא וציפור. אז מה הפתרון לעניין? יש פה איזה שהוא פרדוקס, יש פה שלוש טענות שכל אחת מהן נשמעת סבירה, אבל ביחד הן לא מתיישבות. נחזור לערמה, כן, אומרים… כן, מי זה קרח? גם יישום ידוע. עם שערה אחת על הראש אתה קרח. אם אתה קרח והוסיפו לך עוד שערה על הראש, אתה עדיין קרח, לא יעזור לך כלום, נכון? ואם יש לך לא יודע מה מאה אלף שערות על הראש אז אתה כבר לא קרח. ועוד פעם אותה שאלה. זה בדיוק אותה שאלה. עכשיו תבינו, זה נשמע אולי מבדר, אבל זאת בעיה פילוסופית לא פשוטה. כי בעצם זה אומר שכל המושגים בשפת היומיום שלנו לא מוגדרים. כולם חשופים לפרדוקס. אתם יודעים שכשיש פרדוקס במשחק, אי אפשר להסיק שום מסקנה. זאת משפט בסיסי בלוגיקה. חסר פרמטר. אוקיי, אבל סימפטומטי. לא, אז אם אתה אומר לי, אתה יכול להגיד לי הגדרה, מ-13 אבנים זה ערימה. אין שום בעיה, פתרת את הבעיה. אבל פתרת אותה באופן מלאכותי, כי השימוש במושג ערימה שאנחנו עושים זה לא מתאר אותו. אנחנו לא משתמשים במושג ערימה בצורה הזאת. וכשאני שואל מה המשמעות של המושג ערימה בשפה שלנו, לא יעזור לי שתגיד לי טוב בוא נגדיר מ-13 ומעלה זה ערימה. זה כמו להגדיר מארבע אחרי הצהריים שזה אחרי הצהריים. הגדרות טכניות אפשר לתת. אבל כשאני מנסה להבין את שפת היומיום, את השפה שבה אני משתמש, ההגדרות האלה לא באמת מתארות את המשמעות של המושגים. ואז אני אומר רגע, אז יש להם משמעות למושגים שאני משתמש בהם או אין? אני בעצם סתם מניע שפתיים. אם זה מפריע לי ביומיום. לי מפריע כשאני מדבר דברים שאין להם משמעות, אני לא יודע כל אחד וטעמו. אבל לי זה מפריע. אז מי ששותף לעניין הזה יכול להקשיב הלאה. תראו, נדמה לי שהבעיה הזאת של בעיית הערימה, כולם מבינים שהמוקש נמצא בהנחה השנייה. נכון? אבן חצץ אחת היא לא ערימה, זה כנראה נכון. מיליון הן ערימה, גם נראה נכון. הוספת אבן חצץ אחת לא משנה, פה הקאטץ'. עכשיו, אבל זה קל להצביע על זה שפה הקאטץ'. אבל מה הקאטץ'? זאת אומרת, מה האלטרנטיבה? מה אני, איזה ניסוח אחר במקום הניסוח הזה כן יחזיק מים? יפתור את הבעיה וגם יחזיק מים. בנקודה מסוימת כמות הופכת לאיכות. זה לא עוזר, כי אני שואל בדיוק על הקביעה הזאת, באיזה נקודה? אז כולנו מסכימים שזה נכון, אבל הפרדוקס שואל למה זה נכון. זה כמו לפתור את בעיית, מכירים את הפרדוקס של אכילס והצב? שאכילס לא מצליח להשיג את הצב, כי אם אכילס נתן לו פור של מטר, ונגיד שהוא רץ פי עשרה מהר יותר. אוקיי? אז אחרי שנייה אכילס נמצא בנקודת המוצא של הצב, אבל הצב כבר התקדם עשרה סנטימטר. ואז אחרי עוד עשירית שנייה אכילס נמצא בנקודה הזאת, אבל הצב כבר התקדם עוד סנטימטר וככה הוא לא משיג אותו אף פעם. אז פעם היו לא מעט פעמים שמעתי אנשים אומרים, טוב, אבל הרי ברור שאכילס משיג את הצב, ולכן זה ברור. זה לא פתרון לפרדוקס, זה הגדרה של הפרדוקס. זאת אומרת, כשאני מעלה לך טיעון שאתה לא יכול לשים לי אצבע איפה הוא לא נכון, למרות שברור שהמסקנה שלו לא נכונה, זה מה שנקרא פרדוקס. זה לא הפתרון, זה השאלה. אתה צריך להצביע מה בטיעון לא נכון כדי לסנכרן את הטיעון עם המסקנה, כן? כדי להראות למה המסקנה לא נכונה היא באמת לא נכונה. שם הסכום הוא סכום. כן, התשובה שם ברורה. התשובה שם ברורה, אני רק אומר שזה הפתרון הזה הוא לא פתרון. מה כן הפתרון? טוב, כן, זה טור אינסופי, זה ברור. טוב, בכל אופן, מה קורה לגבי פרדוקס הערימה? בפרדוקס הערימה אני חושב שהפתרון הוא הבא. צריך לשנות את ההנחה השנייה ולומר במקום הוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס, להגיד הוספת אבן חצץ אחת משנה בקצת את הסטטוס. משנה בקצת. מה זה אומר? שככל שאני מוסיף עוד אבנים, מידת הערימתיות גדלה. המושג ערימה הוא לא מושג בינארי, או כן ערימה או לא ערימה. פשוט בשימושים שלנו כשמשהו הוא עם מידת ערימתיות מאוד גבוהה, אנחנו קוראים לזה ערימה. כשמידת הערימתיות מאוד נמוכה, אנחנו אומרים זה לא ערימה. אבל האמת היא שזה מה שנקרא פזי לוג'יק, כן? לוגיקה עמומה. יש פה איזושהי לוגיקה שיש לה ערך רציף של ערכים, לא רק כן או לא, או אמת או שקר, אלא רצף של ערכים בין אפס לאחד. אז לכן נדמה לי שמה שמשקף פרדוקס הערימה זה שהרבה פעמים החשיבה שלנו לוקה בדיכוטומיה. הדיכוטומיה היא כשל. אנחנו מניחים שיש רק שתי אפשרויות, ועוד פעם, אתם רואים, מוכר לכם, מוכיחים בדרך השלילה שלא יכול להיות ערימה ולכן אין ערימות. אבל אתה מניח שיש רק שתי אפשרויות, או שיש ערימה או שאין ערימה. ויש אפשרות שלישית, שיש רמות שונות של ערימתיות. מידות שונות של קירחות, או רמות שונות של אחרי הצהריים, כן? עומק שונה של אחרי הצהריים, וכן הלאה. תחשבו למשל על טיעון בלוגיקה, יש למשל טיעון בלוגיקה, זה נקרא טיעון דילמה. אין טעם לעשות מבחנים. למה? כי העצלנים לא ילמדו גם עם מבחן, והחרוצים לומדים גם בלי מבחן. אז מה הטעם לעשות מבחנים? מה הבעיה בטיעון הזה? למה זה שהוא לא נכון עוד פעם, זה הפרדוקס, אני שואל למה הוא לא נכון? כי יש רצף של רמות של חריצות. העולם לא מחולק לעצלנים פתולוגיים וחרוצים פתולוגיים. לשני הקצוות זה באמת לא משנה. אבל לכל מיני אנשים שנמצאים באמצע במנעד החריצות, יכול להיות בהחלט שהם לא ילמדו בלי מבחן וכשיהיה מבחן הם כן ילמדו. ועוד פעם זאת אותה בעיה דיכוטומית. הרבה מאוד מהפעמים שאנחנו נקלעים לדיכוטומיה ואנחנו לא מבינים איך לצאת ממנה, צריך לבדוק. זאת הטכניקה השנייה. קודם דיברתי על זה שלפעמים אפשר לצאת החוצה מחוץ לקופסה ולגלות אפשרות שלישית. פה אני אומר הרבה פעמים הדיכוטומיה בעצמה היא לא דיכוטומיה כי המושגים הם מושגים עמומים ולא מושגים בינאריים של שחור לבן או כן או לא. המושג בעצמו הוא מושג עמום. עכשיו יש לי זמן קצר אז אני אעשה בקצרה את המכניזם השלישי. המכניזם השלישי מדבר על הסתירה בין שני צדי הדיכוטומיה. מה זאת אומרת? אתם יודעים למשל המיתולוגיה המדעית מספרת על ניוטון שישב מתחת לעץ ואז נפל עליו תפוח. שואל את עצמו למה תפוחים נופלים על נוצרים תמימים ואז הוא עונה שכנראה יש כוח גרביטציה. עכשיו פה בהקשר הזה בעצם אפשר לשאול את עצמנו למה ניוטון לא ענה לעצמו התפוח נפל לי על הראש כי אתמול לא הגשתי את הלחי השנייה. עשיתי איזושהי עבירה ואלוקים מתנקם בי. אוקיי? הוא היה נוצרי הדוק. מה הפריע לו בתשובה הזאת? למה למה הוא חיפש תשובה אחרת? כנראה שהתשובה התיאולוגית הייתה נכונה בעיניו. אבל במקביל הוא חשב שצריכה גם להיות תשובה במישור המדעי. איך זה קורה פיזיקלית? לא רק למה זה קורה במובן המדעי. אגב קשור לבחירה החופשית של תכלית מול מול סיבה. אז בעצם אנחנו רואים שישנם מצבים שבהם שתי עמדות מנוגדות הם לא באמת מנוגדות, הם פשוט שייכות למישורי דיון שונים. יש מישור דיון פיזיקלי ובו התשובה היא כוח הגרביטציה ויש מישור דיון תיאולוגי ובו התשובה היא אתה מקבל את זה על הראש כי חטאת. ולכן אתה מקבל את זה על הראש. אין סתירה בין שני המישורים האלה ואתה לא צריך לבחור האם זה נכון או שזה נכון. אני אומר במישור המדעי זה נכון ובמישור התיאולוגי זה נכון. גם אתה צודק וגם את צודקת כמו שאמר השופט. דוגמאות לעניין הזה לא חסרות, אני אסיים אולי עם דוגמה אחת נוספת. בן אדם חילוני מחליט לחזור בתשובה. הרבה פעמים חבריו החילוניים תוהים איזה משבר הוא עבר. מה קרה לו? נפרד מחברה שלו, עבר התעללות בבית, לא יודע מה, איבד אדם יקר, איזה משבר הוא עבר. מה אומרים החברים הדתיים החדשים שהוא רכש עכשיו? טוב הוא גילה את האור הוא הבין שזאת האמת. זאת אומרת החילוניים הם פסיכולוגיים והדתיים הם פילוסופיים, נכון? החילוניים מסבירים את זה במישור הפסיכולוגי והדתיים מסבירים את זה במישור הפילוסופי. מה קורה כשמישהו יוצא בשאלה? אז הדתיים אומרים הוא רצה להתיר לעצמו את העריות, נכון? חיפש חיים קלים. אוקיי? הם פסיכולוגיים. והחילוניים אומרים אה סוף סוף הוא הבין את השטויות שהוא חי בהם הוא גילה את האמת. אז הם פילוסופיים. ומה היה בטלוויזיה היום שאחד בחנות של מכשירי מחשבים למכור את זה הדתיים התנפלו עליו עשו לו לינץ' אוקיי הוא חזר בשאלה. מה? אחד בחנות של מכשירי מחשבים למכור את זה הדתיים התנפלו עליו עשו לו לינץ' אוקיי הוא חזר בשאלה. אז יש לך הסבר טוב פסיכולוגית למה הוא חזר בשאלה. את יכולה להצטרף לחבורת הפסיכולוגים. טוב, בכל אופן אז מי צודק? מי צודק? ההסבר של הפסיכולוג? זה נכון. אבל מעבר לזה מי צודק ברמה הפילוסופית? שניהם צודקים. כל צעד שכל אחד מאיתנו עושה אפשר להסתכל עליו במבט פסיכולוגי ולחפש מה ההסברים הפסיכולוגיים ואפשר להסתכל עליו במבט פילוסופי ולשאול מה ההסבר הפילוסופי. וכל בן אדם, אף אחד מאיתנו לא פטור מהשפעות סביבתיות ופסיכולוגיות כאלה ואחרות, מצד שני אני חושב שרובנו ככולנו בדרך כלל גם מוצאים לעצמנו הצדקות למה אנחנו עושים דברים. אז יש את הסיבות הפסיכולוגיות. הפסיכולוגיות והצדקות הפילוסופיות ולא צריך לחפש אם זה צודק או שזה צודק, כיוון שזה שני מישורי דיון שונים. רצית להגיד משהו? מישורי דיון? כן. בדיוק, אז זה רק אומר שאנחנו לא ישרים. שנינו צודקים, רק הבחירה באיזה משני האמיתות לבחור היא בחירה לא ישרה. זאת אומרת, הדבר היחיד שאפשר להגיד על כולנו זה שכולנו לא ישרים. אבל חוץ מזה כולנו צודקים והכל בסדר. טוב, אנחנו נעצור כאן. תודה רבה לדוקטור מיכאל אברהם. להזכיר לכם, תודה רבה מהמכון הגבוה לתורה בבר אילן, וגם דוקטור לפיזיקה עיונית, לכן הוא איפשר לנו להשכיל ולהחכים. תודה רבה. תודה רבה לך, תודה רבה. שמע, שמעתי פעם את דוקטור מיכה גודמן כשאני נמצא במוזיאון ישראל.