נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 17

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. פעם קודמת דיברנו על סובלנות, פלורליזם ועל שאלת האמת ההלכתית. אזכיר בקצרה מה שהעלינו בחכתנו. דיברתי על זה שיש נקודת המוצא הייתה הגמרא בעירובין. הגמרא שם אומרת שנחלקו בית שמאי ובית הלל שנתיים ומחצה נדמה לי, ואז יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. והגמרא מסבירה למה הלכה כבית הלל, מפני שנוחי נפש היו והקדימו דבריהם לדברי בית שמאי. אמרתי כשאנחנו קוראים את הגמרא הזאת אפשר לקרוא אותה בשתי צורות: אפשר לקרוא אותה במשקפיים מוניסטיות ולקרוא אותה במשקפיים פלורליסטיות. במשקפיים מוניסטיות, מוניזם פירושה שיש אמת הלכתית אחת. פלורליזם משמעותו שיש כמה, יכולות להיות כמה אמיתות הלכתיות. במשקפיים מוניסטיות, אז ברור למה הלכה כבית הלל כי האמת איתם. אבל לא ברור מה המשמעות של אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אם יש אמת הלכתית אחת אז איך כולם דברי אלוהים חיים? ב', לא ברור הנימוק של הגמרא. הגמרא מסבירה שהלכה כבית הלל כי הם נוחי נפש והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. מה עניין בגלל שהם היו הצודקים כי האמת איתם? זה נראה כמו פרס על התנהגות טובה, עניין שיקול חינוכי, לא שיקול לגופו של עניין. בקריאה פלורליסטית אז ברור למה אלו ואלו דברי אלוהים חיים כי כולם צודקים. למה הלכה כבית הלל? מה המשמעות של הלכה כבית הלל? אז פה גם אפשר להסביר שפסיקת הלכה כבית הלל זה לא כי בית הלל צודקים, אלא כי צריך להגיע לאיזושהי שורה תחתונה מוסכמת. אז מחליטים ללכת עם בית הלל למרות שהאמת היא לא דווקא איתם. והנימוק עכשיו גם הוא מובן לפי זה, כי הנימוק זה נימוק חינוכי, פרס על התנהגות טובה. אנחנו צריכים הרי לבחור דעה אחת וכולן אמיתיות, אז אין קריטריון של אמת שיאמר לי מי זאת הדעה הנכונה. אז אומרים אוקיי, אז בוא נעשה שיקול חינוכי. אם בית הלל מתנהגים טוב וזה הזדמנות לחנך את הציבור להתנהג כמו שצריך, אז נשתמש בשיקול הזה כדי להחליט את מי אנחנו בוחרים לפסוק הלכה כמותו, כי אין שיקול של אמת. אז בקריאה הפלורליסטית הכל נהיה מובן. אוקיי? בקריאה המוניסטית יש בעיה עם האמירה אלו ואלו דברי אלוהים חיים ועם הנימוק לפסיקה. והבאתי את דברי רבי יוסף קארו בספר כללי הגמרא, שרבי יוסף קארו בעצם אומר, רבי יוסף קארו אומר, שזה שפסקו כבית הלל, הנימוק הזה של נוחי נפש וענווים והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, זה נימוק לגופו של עניין, זה לא נימוק חינוכי. בגלל שהם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם ושקלו את עמדת בית שמאי לפני שהם גיבשו את עמדתם שלהם, אז הם הגיעו יותר קרוב לאמת. לא פרס הזה של התנהגות יפה, אלא התנהגות הזאת זה לא רק התנהגות מנומסת, אלא זאת התנהגות שעוזרת לך לגבש עמדה הלכתית נכונה יותר, לאו דווקא הלכתית אבל במקרה הזה מדובר בשאלה הלכתית. אז לכן אומר רבי יוסף קארו שהנימוק, את הדבר השלישי הוא הסביר לנו מה הנימוק של הגמרא בקריאה המוניסטית, הנימוק הוא שהם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם ולכן הם צודקים, לכן רוב הסיכויים שהם צודקים יותר מאשר בית שמאי. עדיין אנחנו צריכים להסביר מה המשמעות של אלו ואלו דברי אלוהים חיים בקריאה המוניסטית. איך רבי יוסף קארו יסביר את האמירה של בת קול אלו ואלו דברי אלוהים חיים, הרי רק בית הלל צודקים לכן נפסקה הלכה כמותם? אז באיזה מובן גם דברי בית שמאי הם דברי אלוהים חיים. רק הערה נוספת בסוגריים, הזכרתי את זה, אמרתי שיש בעצם איזשהו סוג של שיקול לוגי שעובד נגד הפלורליזם. אז בעמדה הפלורליסטית בעצם אנחנו אומרים שאין אמת הלכתית. כולם צודקים, או בניסוח אחר אין טעות הלכתית. זאת אומרת כולם צודקים, אין מי שטועה. מה לגבי הוויכוח בפרשנות של העיקרון אלו ואלו דברי אלוקים חיים עצמו? הרי ראינו כמה פרשנויות, יש פרשנות מוניסטית, יש פרשנות פלורליסטית. בוויכוח הזה עצמו אני אמור להתייחס אליו פלורליסטית או מוניסטית? הוויכוח על הפלורליזם. האם יש דעות שונות? האם לגבי הוויכוח הזה אני יכול ליישם עמדה פלורליסטית? די ברור שלא, כיוון שאם הפלורליזם צודק אז המוניזם טועה. אם יש ריבוי אמיתות, אז לא יכול להיות שגם המוניזם צודק. המוניזם אומר שאין ריבוי אמיתות, באיזה מובן גם הוא צודק? לכן על הוויכוח הזה עצמו אי אפשר ליישם את העמדה הפלורליסטית. אבל אם זה כך, אז זה בעצם אומר שבוויכוח הזה כנראה המוניסט טועה ורק הפלורליסט צודק בהסתכלות הפלורליסטית. אבל אם זה כך אז למה להניח שבוויכוחים אחרים לא יכול להיות שיש טעות? ואתה רוצה להניח שכולם צודקים כי חכמים לא יכולים לטעות. אבל הנה אתה רואה שבוויכוח הזה היו חכמים שטעו. אז למה להניח שבוויכוחים אחרים לא ייתכן מצב שחכמים טעו? לכן אני טוען שעמדה פלורליסטית נכנסת פה ללופ לוגי. וזאת ראיה לטובת המוניזם.

[Speaker B] זה הוכחה בדרך השלילה. למה? זה הוכחה בסך הכל בדרך השלילה.

[הרב מיכאל אברהם] רגע שנייה, שנייה אחת, מישהו פה הוא מדבר. רגע שנייה, אתם יודעים מה? אני אעשה את זה שזה ייצא משם, בוא נראה רגע.

[Speaker C] אתם שומעים אותי עכשיו?

[Speaker B] כן.

[הרב מיכאל אברהם] דבר אתה, נראה אם שומעים אותך.

[Speaker C] אותי? כי שומעים? כן. יפה, יופי. רציתי לשאול כי בעצם לגבי העניין של השאלה של האם הקדוש ברוך הוא יכול לעשות משהו שהוא לא יכול לעשות. אז שמה הרב אמר שזה לא שאלה בעצם כי אין מציאות כזאת, אז אי אפשר לשאול. אז גם פה, הסיבה שהמוניסטים

[הרב מיכאל אברהם] לא צודקים זה לא

[Speaker C] בגלל שהם יכולים להיות לא צודקים,

[הרב מיכאל אברהם] זה בגלל שאין מציאות ש… אבל את זה עצמו הם לא תפסו. אז יש להם טעות, נכון? יש להם טעות במציאות. יש להם טעות בהלכה במקרה הזה. אם יש להם טעות פה למה אתה מניח שלא יכולה להיות להם טעות במקום אחר? מה ההבדל? זה לא כמו אבן. באבן זה לא מוגדר מושגית. פה זה מוגדר וזה לא נכון. אז איך הם פספסו שזה לא נכון? אז יכול להיות חכמים טועים. חכמים יכולים לטעות. ההנחה הזאת שחכמים לא יכולים לטעות היא לא נכונה כי גם אתה כפלורליסט חייב להודות שבמקרה המסוים הזה היו חכמים שטעו. אבל אם זה כבר כך, אז מה המוטיבציה שלך להגיד שבשאר המקרים זה לא יכול להיות? אז זה כנראה יכול להיות. במובן מסוים הפלורליזם פה, ההנחה

[Speaker C] של הפלורליזם זה שאין דבר כזה לטעות

[הרב מיכאל אברהם] או שחכמים לא יכולים לטעות. חכמים, רוח הקודש, חכמים לא יכולים לטעות. יש איזושהי אמונה מאוד גדולה ביכולותיהם של חכמים. פה אתה רואה שזה לא נכון אם הם טעו. אגב, בהפוך על הפוך, אז מה יוצא? שהוכחתי שהפלורליזם לא נכון. אז הנה זו ההוכחה שחכמים יכולים לטעות. אלו שדוגלים בפלורליזם טעו פה. ודווקא הראיה היא מזה שהפלורליסטים טעו ולא מזה שהמוניסטים טעו. בסוף בסוף יש ראיה נגדם מזה שהמוניסטים טעו אחרי שהוכחתי ששיטתם המוניסטית טעתה. אבל כיוון שזו ראיה נגדם, סימן שהמוניסטים בעצם באמת צדקו, לא טעו, אתם אלה שטעו. אבל הראיה עדיין נשארת, רק הפעם הראיה היא מכם ולא מהמוניסטים, שאתם טועים. תעלולים לוגיים משעשעים. אבל לענייננו, הדבר הזה בעצם הוא ראיה לטובת המוניזם. מה שנשאר לנו זה להסביר את הטענה אלו ואלו דברי אלוהים חיים לפי המוניזם. אם במוניזם יש אמת הלכתית אחת, אז באיזה מובן הדברים של כולם הם דברי אלוהים חיים? אוקיי, זה בעצם הטענה. אתם עדיין שומעים אותי שם? שומעים טוב?

[Speaker B] כן, הכל בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה שאני רוצה בעצם לטעון זה את הטענה הבאה. בעצם אמרתי את זה בפעם הקודמת, הבחנתי בין סובלנות לבין פלורליזם. ואמרתי שסובלנות זה ערך שיכול להתקיים רק בתוך מסגרת מושגית מוניסטית. בתוך מסגרת מושגית פלורליסטית לא תיתכן סובלנות. כי סובלנות פירושו שאני חושב שאתה טועה ובכל זאת אני מאפשר, אני מכיל אותך או מאפשר לך להתנהג כמו שאתה עצמך חושב. אם אני פלורליסט, אז אני לא חושב שאתה טועה. אתה צודק כמוני. אבל אם אתה צודק כמוני אז אין שום רבותא בהתנהגות סובלנית שלי כלפיך. אתה צודק, למה שאני אצר את צעדיך או למה שאני לא אכיל אותך? הרי אתה צודק כמוני. אז יש רבותא לסובלנות, יש ערך להתנהגות סובלנית, רק בתוך מסגרת מושגית שהיא מוניסטית. במסגרת פלורליסטית אין לזה שום משמעות. ואז בעצם יוצא דבר מאוד מעניין, שסובלנות ופלורליזם לא רק שזה לא מילים נרדפות אלא זה בעצם הפכים. סובלנות יכולה להתקיים רק על תשתית מוניסטית, על תשתית פלורליסטית אין דבר כזה סובלנות. ואמרתי שסובלנות שייכת לעולם המושגים המוסרי, סובלנות זה ערך. פלורליזם זה לא ערך, פלורליזם זו תפיסה פילוסופית, אתה חושב שיש ריבוי אמיתות. זה לא תפיסה טובה או תפיסה רעה, זה מה שאתה חושב, אתה פשוט חושב שיש ריבוי אמיתות. לכן הסובלנות והפלורליזם הם גם לא שייכים אפילו לאותו שדה סמנטי, הם לא שייכים לאותו סוג של מושגים, לכן לראות אותם כמושגים נרדפים זו טעות. ועכשיו אני רק גם רוצה לטעון שהם אפילו הפכים. עכשיו מה הטענה בעצם? הטענה בעצם זה שסובלנות מבוססת על תפיסה מוניסטית. אני חושב שאני צודק ואתה טועה, אני מוניסט, אבל יש לי ערך, ואני לא אחזור על כל המהלך שעשיתי בפעם הקודמת, אבל יש לי ערך בעולם הערכים שלי להתנהג בסובלנות כלפי טועים. אמרתי שזה מבוסס על התפיסה שיש לאדם אוטונומיה לקבוע את דרכו, את תפיסותיו ואת התנהגותו ואני אמור לכבד את זה. לא בגלל שהוא צודק, הוא טועה לדעתי, אבל אני אמור לכבד את ההחלטה שלו כי זה מה שהוא החליט, אז ככה הוא צריך לנהוג. אוקיי? זה בעצם מה שנקרא סובלנות. עכשיו אמרתי שיש הבדל בין סובלנות לבין פלורליזם, למרות שבשטח הם נראים, ההתנהגויות הסובלניות והפלורליסטיות נראות דומות. כי בשני המקרים אני בעצם לא מתערב לך בחיים אם אתה חושב אחרת ממני. הפלורליסט לא מתערב כי הוא חושב שאתה צודק כמוהו, הוא לא חושב שהוא עצמו יותר צודק ממך. המוניסט הסובלן לא מתערב לך בחיים כי הוא מכבד את האוטונומיה שלך, לא בגלל שאתה צודק או שאתה לא טועה. אתה כן טועה, אבל הוא מכבד, אז לכאורה בפרקטיקה הסובלנות והפלורליזם למרות שהם מושגים הפוכים אפילו, ודאי שונים אבל אולי הפוכים, בפרקטיקה זה נראה דומה. זאת אחת הסיבות אגב שמערבבים ביניהם, שבפרקטיקה זה נראה דומה. בשני המקרים אני בעצם מכיל את ההתנהגות של מישהו שחושב אחרת ממני. אבל אמרתי שיש הבדלים גם במישור ההתנהגותי בין סובלנות לבין פלורליזם. וההבדלים האלה בעצם אמרתי שיש שניים כאלה. הבדל אחד נוגע לפתיחות. פתיחות פירושו שאני מעוניין ומוכן, לא מוכן אלא מעוניין, לשמוע טענות, עמדות, נימוקים של אנשים שחושבים אחרת ממני. זה יכול להיות רק אצל מוניסט. זה לא יכול להיות אצל פלורליסט. הפלורליסט אין לו סיבה לשמוע עמדות אחרות כי הוא לא חושב שהוא צודק או שהוא טועה ושאחרים צודקים או שאחרים טועים, אין לו לשיטתו אין אפשרות להגיע לאמת, אין אמת בכלל או אין אפשרות להגיע אליה, שני סוגי פלורליזם, כן? אז בשביל מה להקשיב לטיעונים אחרים? מה זה יעזור? אני הרי לא מחזיק במשהו כי הוא אמיתי, אני מחזיק במשהו כי ככה בא לי. אוקיי? אז בעצם אין שום טעם להקשיב לנימוקים. אני אקשיב בנימוס, אני לא אפריע לו אם אני איש מנומס, אבל אין סיבה להיות קשוב לנימוקים ולעמדות אחרות משלי. לא אלמד מזה כלום. לעומת זאת המוניסט, המוניסט ודאי רוצה לשמוע עמדות אחרות משלו למרות שהוא חושב שהן טועות, או בגלל שהוא חושב שהן טועות. למה? כי יכול להיות שגם אני טועה. אני הרי כן חותר להגיע לאמת ואני מאמין שאני יכול להגיע לאמת. אז בוא נשמע, יש אנשים שחושבים אחרת ממני, אולי הם ישכנעו אותי, אולי אני אלמד משהו שלא חשבתי עליו קודם, בהחלט שווה לשמוע. לכן פתיחות גם היא קיימת רק בתוך מסגרת מוניסטית ולא בתוך מסגרת פלורליסטית. שוב פעם בניגוד לקומון ויזדום, בניגוד למה שבדרך כלל חושבים. שבדרך כלל חושבים שפלורליזם קשור לפתיחות. לא נכון. פתיחות קיימת רק בעולם מוניסטי. עולם פלורליסטי יש נימוסים, אין פתיחות. זה אגב, זאת הסיבה שפסקו הלכה כבית הלל. למה? כי הם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. והסביר לנו רבי יוסף קארו שהצורה הזאת, צורת הטיפול הזאת, צורת גיבוש העמדות הזאת תביא אותם יותר קרוב לאמת. זה בדיוק הפתיחות. הם שומעים את הטיעונים של מי שחולק עליהם, ורק אחרי זה מגבשים את העמדה שלהם כי אולי הם ישתכנעו, אולי זה ישתנה קצת, אולי הם יאמצו לגמרי את מה שחושבים בית שמאי. זה בדיוק פתיחות. ולכן פתיחות היא כלי מאוד חשוב בדרך לאמת. כי אני לא יכול לחשוב בעצמי על הכל. בוא נשמע אחרים, אולי אני אלמד מהם משהו. אבל זה הכל אם אני באמת מאמין ביכולתי להגיע לאמת ושואף להגיע לאמת, אז אני רוצה לשמוע את כולם. אבל הפלורליסט מבחינתו אין אמת, או אין אפשרות להגיע לאמת, אז בשביל מה להקשיב לכולם? במובן הזה רבי יוסף קארו שמסביר שבית הלל הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם ולכן האמת איתם, בעצם ממשיך את המוניזם ואומר המוניזם צריך להיות פתוח. יש אמת הלכתית, תהיה פתוח, תקשיב לכל הדעות ורק אז אתה תדע אם יש או אין אמת הלכתית. כמו שהגמרא בחגיגה אומרת, דיברנו על זה בסמסטר הקודם, הגמרא בחגיגה שאומרת הט אוזנך לשמוע דברי מטמאים דברי מטהרים, דברי פוסלים דברי מכשירים, דברי מתירים דברי אוסרים. כן, דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. אז הגמרא אומרת שם שצריך לשמוע את כולם ורק אחרי זה לגבש עמדה. בדיוק מה שבית הלל עשו כאן. אז זה בעצם ההשלמה למוניזם, זה הפתיחות. פתיחות קיימת בעולם מוניסטי. אז זה נפקא מינא אחת בין סובלנות לפלורליזם במישור הפרקטי. במישור הפרקטי המוניסט אם הוא מוניסט הגיוני ולא טמבל גאוותן, אז הוא צריך להקשיב לאחרים, לגלות פתיחות כדי ללמוד אולי הוא טועה. הפלורליסט לא בגלל גאווה, אין לו מה לשמוע את האחר, הוא לא מאמין באפשרות להתקדם לאמת, להבין מה היא אמת, שיש אמת, כולם צודקים, אז מה יש לי לשמוע?

[Speaker C] הרי יש לפעמים עוד מטרות חוץ מלהגיע לאמת?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בשביל מה להקשיב להם? סתם בשביל הנימוס. להקשיב להם סתם בשביל נימוסים, אני לא אפריע להם.

[Speaker C] אוקיי, נימוסים. לומדים דברים כשמקשיבים.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא לומד כלום הרי אין אמת. מה שאתה חושב זה לא בגלל שזה נכון. בוא נדבר על פלורליסט טהור, כזה שמבחינתו אין אמת, אז מה שהוא מחזיק בדברים זה לא כי הם אמיתיים, פשוט בא לו ככה, הוא התרגל ככה, לא משנה מה, אבל כשתשאל אותו הוא יגיד אני לא יותר צודק מהאחר. אז מה שווה להקשיב לו? זה לא יעזור כלום, סתם הוא יבנה אותך אחרת אז אולי תחשוב אחרת, אז מה? אבל זה לא שתהיה יותר צודק עכשיו ממה שהיית קודם. אז מה הטעם בכל זה?

[Speaker C] אולי יש מטרות אחרות, למשל להגיע לאיזושהי מסקנה משולבת כאילו מסקנה ממוצעת. אז כולם יגיעו למסקנה הממוצעת?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שיקבע.

[Speaker C] לא, זה מה שהכי יעבוד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, תעשה הצבעה. הכי יעבוד זה גם אמת. תעשה הצבעה. אין בעיה, אתה יכול לעשות הצבעה, החלטה דמוקרטית יכולה להיות בעולם פלורליסטי. אין בעיה, תעשה הצבעה, אבל אני לא צריך להקשיב לנימוקים שלהם כי אין משמעות לשכנוע, אין פה אני לא מתקרב לאמת בשום צורה יותר ממנו, אז מה הטעם? אין טעם בזה. אז זה נפקא מינא אחת בין סובלנות לפלורליזם במישור הפרקטי. במישור התיאורטי זה הפכים ממש, אבל במישור הפרקטי זה לכאורה מתנהג בצורה מאוד דומה, זה מה שמבלבל ולכן אנשים מערבבים סובלנות ופלורליזם. אז קודם כל במישור הפרקטי גם יש הבדל. ההבדל הוא הפתיחות, שפלורליזם לא מצריך פתיחות ומוניזם כן. הבדל שני, דיברתי על רדיוס הסובלנות. אמרתי שבעולם פלורליסטי, פלורליזם טהור כמו שאני מתאר, ספק אם יש בכלל דבר כזה אבל באופן עקרוני, אין גבול לפלורליזם. זאת אומרת, אם אין אמת ואין שקר ואין צודק ואין טועה וכולם צודקים באותה מידה וכל האמת היא רק נרטיבים, כן, בניסוחים הפוסט-מודרניים, אז גם אם מישהו לא יודע מה מחליט לטבוח את השני, מחליט להתאבד, מחליט להתמכר לסמים קשים, לא יודע, כל החלטות מטורפות שלא יהיו, הוא יכול להיות צודק כמוני. זה שאני חושב אחרת אז מה, כי ככה אני בנוי, כי ככה נולדתי, כי זה הנרטיב שבתוכו אני חי. אבל בעצם גם הוא לא טועה אם אני פלורליסט אמיתי. אז בעצם אין גבול למידת ההכלה שאני אמור להכיל את העמדות של האחר עד שלב המגננה, אמרתי שאם הוא מאיים. רוצה להרוג אותי אז אני כמובן אתגונן. אני אתגונן לא כי הוא לא צודק, אני אתגונן כי אני רוצה לחיות, זה הכל. אבל אין גבול לרמת ההכלה שנדרשת ממני. לעומת זאת במוניזם סובלני אני גם מכיל את האחר, אבל לא בכל מחיר. זאת אומרת יהיו דברים שאותם אני לא אכיל ולמה? כי המוניזם הסובלני, הסובלנות יושבת על מתח בסיסי. כי מצד אחד הרי אני צודק ואתה טועה. וראינו בפעם הקודמת לא רק שאתה טועה, הטעות שלך גם מזיקה. ויש לי אפשרות לשנות את זה, כל התנאים מתקיימים, הרי דיברנו על זה בפעם הקודמת, ובכל זאת בגלל הסובלנות אני מחליט לא להתערב. אז יש סיבות טובות להתערב, רק הערך של הסובלנות עוצר אותי. יש פה מתח, האם להתערב או לא. עכשיו במקום שהסיבות הן מאוד מאוד טובות, יכול להיות שהן יגברו על ערך הסובלנות ואז אני כן אתערב. זה לא כמו הפלורליזם. לכן יש הבדל נוסף בין פלורליזם לבין סובלנות וזה הרדיוס. במוניזם סובלני יהיה רדיוס מסוים של סובלנות, מעבר לו אני לא אהיה סובלן. אצל הפלורליסט באופן עקרוני, כיוון שאין אמת אז כל דעה וכל עמדה וכל התנהגות אמורה להיות מקובלת עליו, הוא לא אמור להתווכח איתה או לכפות נגדה או משהו כזה. אז הרדיוס הזה הוא בעצם נפקא מינה שנייה, חוץ מהפתיחות יש גם את הרדיוס של הסובלנות. אגב העליתי גם למודל וגם לדרופבוקס מאמר שבו אני מתאר את כל המהלך הזה: סובלנות, פלורליזם, רדיוסים, נפקא מינות, כל הדברים האלה מופיעים שם, יש שם מאמר מי שרוצה יכול לקרוא את זה שם.

[Speaker C] מה עם השימוש היומיומי, השימוש היומיומי שמדברים על פלורליזם, האם באמת הכוונה לפלורליזם הטהור הזה שאתה מדבר עליו עכשיו?

[הרב מיכאל אברהם] בשימוש היומיומי בדרך כלל הכוונה לא לזה, הכוונה היא לסובלנות.

[Speaker C] אבל זה בדיוק הנקודה כי ברור לכולם שלא אי אפשר לחיות בעולם שאין איזה שהם הגדרות, איזה שהם כללים, איזה שהם הנחיות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אומר, מה זה ברור, אני לא חי ככה אבל בעצם זה מה שאני חושב. אני לא יכול לחיות ככה אז מה? השאלה מה האמת, לא איך אני חי. איך אני חי, אני חי ככה כי בא לי. מה האמת? אז יש אנשים שתדחוף אותם לפינה הם יגידו נכון, אני פשוט מתנהג ככה כי ככה זה טבוע בי אבל למען האמת זה לא נכון שאני יותר צודק מהאחר או שיש פה אמת או אין פה אמת, זה לא קיים באמת. אני לא, ככה אני חי, זה הכל. אז זה, אבל אני אומר בפרקטיקה אני לא חושב שיש בעולם פלורליסט אמיתי אחד בהגדרות שלי כאן. למה חשובה ההבחנה הזאת שאני עושה כאן? בגלל שחשוב להסביר לאנשים את זה, כי אנשים הרבה פעמים, דיברתי על השדה בוקר הרי משמה התחיל ליפול לי כל האסימון הזה בפעם הקודמת או פעם שלפניה, דיברתי על זה ואמרתי שאנשים באים אליי בטענה רגע מה אתה מתערב תהיה פלורליסט. מה זאת אומרת מה אתה מתערב? אתה מניח פלורליזם אבל אתה בעצם מתכוון לסובלנות, אבל בסובלנות יש סיבות שבהן אני כן אתערב. לכן אנשים לא מודעים בעצמם לתפיסה שבה הם אוחזים, הם חושבים שהם פלורליסטים ומאוד חשוב להבהיר להם שהם סובלניים. כי זה יכול להקרין על מה שהם יטענו או מה שהם ידרשו. אנשים חיים בעולם מבולבל, המושגים לא מוגדרים להם. אז נכון שבעצם אין בעולם פלורליסט אמיתי אחד כנראה, זה הערכתי, אין פלורליסט אמיתי אחד. אבל יש הרבה מאוד אנשים שחיים בתוך אתוס פלורליסטי, בתוך תודעה פלורליסטית, ואז הם מגיעים לכל מיני טענות מופרכות בגלל שהם לא עקביים עם עצמם. ובמובן הזה מאוד חשוב לעשות את ההבחנה המושגית הזאת, לא כי יש בעולם כאלה ויש בעולם כאלה. אני לא חושב שיש בעולם באמת פלורליסטים כמו שתיארתי כאן, זה פלורליזם מאוד מאוד קיצוני. כמובן יכול להיות מצב שבשאלות מסוימות אני חושב שאין תשובה נכונה אחת, על זה דיברתי גם בפעם הקודמת, נגיד עשה מול אל תעשה, מה עם עשה מול עשה? אין דרך להכריע או שתבחר בזה או שתבחר בזה, שב ואל תעשה, זה החלטות של המקבל במקום שבו שתי האפשרויות הן שוות משקל. אז אין פה תשובה נכונה אחת וזה גם בעולם מוניסטי. עולם מוניסטי אין פירושו שלכל שאלה חייבת להיות תשובה אחת. יש שאלות שבהן תהיינה כמה תשובות נכונות גם בעולם מוניסטי. עולם מוניסטי פירושו שיש תשובות לא נכונות. לא בהכרח תמיד לכל שאלה יש רק תשובה נכונה אחת, אבל ישנן תשובות שהן לא נכונות. בעולם פלורליסטי באופן עקרוני אין תשובות לא נכונות. אז כל התשובות נכונות, ובכל מבחן אמריקאי צריך לסמן ד'. אז כל התשובות נכונות, אצל הפלורליסטים בכל מבחן אמריקאי צריך לסמן ד', אתם יכולים להגיש את המבחן לפני שראיתם את השאלה. זה אגב אנחנו כולנו צוחקים כי כי בדיוק אתם רואים שאף אחד הוא לא באמת… פלורליסט אמיתי. פלורליסט אמיתי היה צריך לסמן ד' בכל התשובות. אבל אף אחד לא עושה את זה וכולם מבינים שלא צריך לעשות את זה, כי הפלורליזם זה מן השפה ולחוץ, אנשים לא באמת פלורליסטים. וטוב, בכל אופן לענייננו, אני חוזר עכשיו להסבר הקריאה המוניסטית בגמרא, ומה שאני רוצה לטעון זה שהאמירה של הגמרא אלו ואלו דברי אלוהים חיים, בעצם מבוססת על סובלנות ולא על פלורליזם. ואמרתי שבעולם מוניסטי אפשר בהחלט לדבר על סובלנות. אוקיי? בעולם מוניסטי אתה יכול לדבר על סובלנות. ומה זה הסובלנות? אלו ואלו דברי אלוהים חיים, פירוש הדבר, גם בית שמאי וגם בית הלל הם בתחום הלגיטימי, בתחום שלגביו אני סובלן. עכשיו אני כבית הלל חושב שבית שמאי טועים, אני לא פלורליסט, אני מוניסט. אבל הם דברי אלוהים חיים במובן הזה שהם אמורים להתנהג כמו שהם חושבים, זה לגיטימי. זה להבדיל ממי שנמצא מעבר לרדיוס הסובלנות שלי, סתם איזה עם הארץ שלא מבין כלום ויש לו פתאום עמדה הלכתית. עליו אני לא אגיד אלו ואלו דברי אלוהים חיים. למה לא? הרי אם אני פלורליסט, אז מה? כולם צודקים. אני לא פלורליסט, אני מוניסט סובלני. אז מה שמעבר לרדיוס הסובלנות, אני לא אגיד עליו שהוא אמיתי. אני לא אתייחס ברצינות לילד שלא מבין כלום ואומר עמדה הלכתית. אז המשפט אלו ואלו דברי אלוהים חיים מתייחס לחכמים של תורה שבעל פה, בית הלל ובית שמאי. הם לא מדברים שטויות, הם יודעים על מה הם מדברים. אז גם אם אני חושב שהם טועים, כי אני מוניסט, אבל הטעות שלהם היא בתוך הרדיוס הלגיטימי, ברדיוס שיכול להיחשב דברי אלוהים חיים, עמדה לגיטימית שגם יכול וגם נקרא להתנהג על פיה. אם זה מה שאתה חושב, אז זה מה שאתה צריך לעשות. אוקיי? למרות שלא בגלל שאתה צודק, אתה טועה, כי אני מוניסט. אבל אני גם אני חושב שאתה אמור להתנהג כמו שאתה חושב, לא כמו שאני חושב. אוקיי? וזה האלו ואלו דברי אלוהים חיים בקריאה המוניסטית. אז זאת הטענה שלי. אני אמחיש את זה קצת יותר. תראו, כאשר הגמרא אומרת שכשבוחרים חכם לסנהדרין, אז בוחנים אותו האם הוא יכול לתת ק"ן טעמים לטהר את השרץ. אז רבנו תם שם במקום שואל מה לנו בפלפולים של הבל? מה אנחנו בוחנים אותו כמדרש של פורים? השרץ טמא, כתוב בתורה שהשרץ טמא. מה אני צריך מאה חמישים פלפולים לטהר את השרץ? אז הוא מסביר משהו אחר. המהר"ל טוען זה לא פלפולים של הבל. יש מאה חמישים טעמים אמיתיים לטובת זה שהשרץ טהור. אבל יש גם מאה חמישים טעמים לטובת זה שהשרץ טמא, ק"ן טעמים לטמא, ק"ן טעמים לטהר. בסוף בסוף התורה אומרת לנו שהטעמים לטמא את השרץ גוברים, הם במשקל יותר גדול מאשר הטעמים לטהר את השרץ, ולכן השרץ טמא. אבל זה לא אומר שאין טעמים נכונים לטהר את השרץ. ותלמיד חכם שנבחן לסנהדרין, נבחר לסנהדרין, חייב להיות אחד כזה שמבין את המורכבות של התמונה. הוא יודע שבשורה התחתונה השרץ טמא, אבל הוא חייב להבין טוב שיש גם מאה חמישים טעמים נכונים לטהר את השרץ. אחרת הוא לא יהיה דיין טוב. דיין טוב צריך להבין את כל המורכבות של התמונה ובסוף גם להחליט. אבל אתה צריך קודם כל להבין את השיקולים לכל הכיוונים, ואחרי זה להחליט. עוד פעם, בית שמאי ובית הלל, בית הלל הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, שמעו את הנימוקים של בית שמאי, או שהשתכנעו או שלא השתכנעו, והגיעו למסקנה שלהם. אם הם ממשיכים לחלוק על בית שמאי זה שהם לא קיבלו את דברי בית שמאי, אבל דברי בית שמאי היו נימוקים נכונים, רק בית הלל לא קיבל את זה כי הם חשבו שהנימוקים שלהם יותר שוקלים יותר, הם גוברים על הנימוקים של בית שמאי. לכן דיין טוב זה דיין שמבין את הנימוקים לכל הכיוונים ובסוף מקבל החלטה. לכן כשאני אומר שהדיין צריך לתת ק"ן טעמים לטהר את השרץ וק"ן טעמים לטמא את השרץ זה באמת נכון, זה לא פלפולים של הבל. יש ק"ן טעמים כאלה וק"ן טעמים כאלה. עכשיו אם תחשבו באמת, תראו, תחשבו רגע אתם תראו, אין ויכוח הלכתי שאתם מכירים של חכמים רציניים בעולם ההלכתי התלמודי, אין ויכוח אחד שבו צד אחד מדבר שטויות וצד אחד צודק. אין, אין ויכוח כזה. גם אם אני חושב כמו אחד הצדדים, זה בגלל שהנימוק שלו נראה לי מכריע את הנימוק של השני, לא כי הנימוק של השני לא נכון. הנימוק של השני, אם הוא מעלה את הנימוק הזה זה נימוק נכון. בדרך כלל אין ויכוח בין בית הלל לבית שמאי לגבי הטעמים. גם נגיד שבית שמאי מטהרים את השרץ ובית הלל מטמאים את השרץ, רק לצורך הדיון כן, אז כל הנימוקים שבית שמאי יעלו מקובלים גם על בית הלל. לא מדברים שטויות, זה נימוקים נכונים. והנימוקים של בית הלל יהיו מקובלים על בית שמאי. גם אלה נימוקים נכונים. הוויכוח הוא רק בשאלה איך למשקל את הנימוקים. איזה נימוקים שוקלים יותר, איזה נימוקים המשמעותיים יותר. וזה מה שיקבע אם בשורה התחתונה השרץ טמא או השרץ טהור. זה אומר שבמישור הנימוקים באמת כולם צודקים. המחלוקת היא בשאלה איך למשקל את הנימוקים, לא אם הנימוקים נכונים או לא. יש נימוק לזה שנימוקים

[Speaker C] החזקים יותר הם חזקים יותר. אבל הנימוק הזה, זה לא עובד עם

[הרב מיכאל אברהם] נימוקים, זה עובד עם איזה חוש ריח. בדרך כלל אתה לא צריך להביא לזה נימוק. זה נראה לי נימוק יותר משמעותי. כל מה שאתה מצליח לנסח כנימוק נכנס בתוך הקו"ף נו"ן מול הקו"ף נו"ן. עכשיו נשארת שאלת המשקול. שאלת המשקול, אתה יודע, זה תמיד אינטואיציה כזאת, זה נראה לי יותר משמעותי מאשר זה. האם לתת זכות הצבעה לילדים בני 17? יש נימוקים טובים בעד, יש נימוקים טובים נגד. נכון? באיזשהו גיל צריך לחצות את זה, אבל זה לא איזה גיל חתוך. גיל 18 הוא לא מקודש. יכול היה לבוא מישהו ולהגיד גיל 17 גם טוב. שיש חוש ריח שאומר כן, אבל 18 נראה לי יותר סביר. זה לא שיש איזה, אם מישהו יעלה נימוקים לטובת גיל 17, הוא יצדק בכל הנימוקים שלו. זה לא שהוא לא יצדק. אבל יש גם נימוקי נגד. ואני חושב שנימוקי הנגד עדיין יותר חזקים מהנימוקים של בעד. זאת אומרת, יש שאלות, לא יש שאלות, כל השאלות המשמעותיות בסופו של דבר מוכרעות על פי חוש ריח. חוש ריח שקובע כמה שוקל כל נימוק. כי את הנימוקים שאותם אתה מביא הם כולם נכונים וכל הצדדים מקבלים אותם. תחשבו על כל חקירה הלכתית שאתם מכירים, או למדנית שאתם מכירים. הנימוקים של כל הצדדים תמיד נכונים, ומוסכמים על כל הצדדים. אין ויכוח בנימוקים. הוויכוח הוא רק בשאלה מי הוא הנימוק שמכריע את האחרים. אני חושב שנימוק א' מכריע את ב', והוא חושב שנימוק ב' מכריע את א'. לכן יש לנו ויכוח בשורה התחתונה מה ההלכה. נגיד הממון שלי שהזיק אני חייב לשלם. אז יש דעות בין הראשונים והאחרונים שאני חייב לשלם מעצם העובדה שהוא שייך לי. אם ממון שלי מזיק אני חייב לשלם. אחרים טוענים שאני חייב לשלם כי התרשלתי בשמירה. שתי הסיבות הן סיבות טובות לחייב בתשלום. כל השאלה זה מי הסיבה העיקרית. אין ויכוח, אף אחד לא מתווכח עם השני שהסיבה שלו לא נכונה. אוקיי? וזה ככה תחשבו על כל ויכוח ודיון למדני והלכתי שאתם מכירים, כולם, כל מה שתצליחו לחשוב עליו זה יהיה ככה. אתם תראו, תנסו את זה. תבדקו כל מחלוקת שאתם מכירים בהלכה ובלמדנות. על הדוגמה הזאת אפשר לבוא ולהגיד עצם זה שמשהו שייך לי לא מחייב אותי… לא מספיק חזק כדי לחייב אותי. לא שזה מופרך. בוודאי שאי אפשר לחייב אותך, נכון? אותי יש יותר מקום לחייב מאשר אותך, שהממון שלי הזיק אפילו אם לא התרשלתי בשמירה. נכון? יכול להגיד זה לא מספיק כדי לחייב. עוד פעם, שאלת המשקל. אתה לא יכול להגיד זה מופרך. זה לא מופרך, יש בזה היגיון מסוים. אוקיי? וכך אם תחשבו אתם תראו. למה? כי חכמים לא מדברים שטויות. חכמים כשהם אומרים משהו, אז הם אנשים אינטליגנטיים, הם תלמידי חכמים, הם יודעים מה הם מדברים. לכן מה שאתה אומר הוא ודאי נכון. כל השאלה היא שאלה של משקל. יש לנו ויכוח במשקל, מי שוקל יותר. וכאן נוצר ויכוח בשורה התחתונה מה ההלכה. אז עכשיו אני חוזר לאלו ואלו דברי אלוקים חיים. אלו ואלו דברי אלוקים חיים פירוש הדבר הנימוקים שלך והנימוקים שלי לגמרי נכונים. גם בתפיסה המוניסטית, עכשיו שימו לב. בתפיסה המוניסטית, אני עכשיו אומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים פירוש באמת שני הצדדים צודקים. וזה עדיין מוניזם. למה זה מוניזם? כי בסוף יש אמת הלכתית ושקר הלכתי. השורה התחתונה שהנימוקים האלה יותר חזקים מאלה או להיפך, שם יש רק אמת אחת. וזה הלכה כבית הלל. אלו ואלו דברי אלוקים חיים זה במישור הנימוקים, והלכה כבית הלל זה במישור של השורה התחתונה, מישור של ההכרעה. אני אתן לכם דוגמה שתחדד אולי יותר את העניין. יש דוגמה חביבה עליי מאוד, מי שמכיר קצת דברים שלי בטח שמע את זה. דיברתי, יש ויכוח בין שני אנשים האם לאכול שוקולד. בסדר? צד אחד אומר לא כדאי לאכול שוקולד, זה משמין. צד שני אומר כדאי מאוד לאכול שוקולד, הוא טעים. מי צודק? שניהם. שניהם צודקים. הוא גם טעים וגם משמין. ההכרעה סובייקטיבית של משקל. ההכרעה היא בסופו של דבר סובייקטיבית. אני אומר קודם כל האם יש ויכוח ביניהם? אמיתית לא. במובן של הנימוקים לא. שניהם מסכימים ששוקולד הוא טעים וגם משמין. אבל יש ויכוח ביניהם לגבי המשקל שמייחסים לכל אחד. כשאני אומר לא לאכול. לא לאכול את השוקולד כי הוא משמין, בעצם מה אני מתכוון לומר? למרות שהוא טעים, השיקול של המשקל גובר על השיקול של הטעם, של ההנאה. ברור שהוא טעים, אני לא מכחיש את זה שהוא טעים. זו צורה מקוצרת, אבל זה בעצם מה שאני מתכוון לומר. ולהפך, השני אומר, תשמע, תאכל שורת קוביות שוקולד, מה קרה? קצת תשמין, אבל תיהנה מאוד, אז ההנאה גוברת על החשש מהשמנה. אז זאת אומרת, אין לנו בכלל ויכוח על הנימוקים, אנחנו מסכימים לגמרי, אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ק"נ טעמים לטמא וק"נ טעמים לטהר, הם נכונים. וזה שכולם נכונים, זה לא סותר מוניזם, כי זה הטעמים, אין סתירה בין הטעמים. זה שזה משמין סותר את זה שזה טעים? זה לא לקבל דבר והיפוכו. אוקיי? לכן זה אמת מוניסטית לגמרי, זה לא סותר מוניזם בכלל. אוקיי? בשורה התחתונה, כשאתה שואל אותי מי שוקל יותר, מי שוקל יותר פה זה תרתי משמע, כן? האם לאכול את השוקולד או לא לאכול את השוקולד, כאן יש רק אחד שצודק. הלכה כבית הלל. אבל עדיין אין בית שמאי טעו, הם משקלו אחרת, הם משקלו אחרת אבל הנימוקים שהם לקחו בחשבון היו נכונים. לכן הם בתוך רדיוס הסובלנות, לכן דבריהם זה דברי אלוהים חיים. זאת אומרת, מה שהם אומרים הוא לא טעות בנימוקים, טעות במשקל. מי שטועה בנימוקים, זאת אומרת הוא סתם לא תלמיד חכם או לא מבין לא יודע מה הוא מדבר, אז הוא לא בתוך רדיוס הסובלנות, ואליו אני בכלל לא אתייחס בצורה סובלנית כי זה לא רציני, זאת לא עמדה שאני מוכן לקבל אותה. אוקיי? אז כאן זה לא יהיה דברי אלוהים חיים, כי זאת טעות בעייתית מדי, טעות פשוטה מדי, טעות לא לגיטימית. יש טעויות לגיטימיות וטעויות לא לגיטימיות. גם בעולם המוניסטי שיש צודק ויש טועה, עדיין אנחנו מחלקים בין שני סוגי טעויות, יש טעויות לגיטימיות ויש טעויות לא לגיטימיות. וכשאומרים אלו ואלו דברי אלוהים חיים, פירוש הדבר כל חכמי תורה שבעל פה כשהם אומרים משהו, גם אם הם טועים זו טעות לגיטימית, כי הנימוקים שהם משתמשים הם וודאי נימוקים לעניין, ויכול להיות שהם טעו במשקול. אוקיי? ומי שיגיד כדאי לאכול שוקולד כי מי שאוכל שוקולד עף באוויר, אז הוא סתם מדבר שטויות, אז זה וודאי לא דברי אלוהים חיים. האם מישהו יגיד כדאי לאכול שוקולד כי הוא טעים? זה דברי אלוהים חיים, זה נכון, גם אם הוא טועה בשקלול. וגם אם מישהו יגיד לא כדאי לאכול שוקולד כי הוא משמין, הוא גם צודק, זה גם דבר נכון, זה דברי אלוהים חיים, זה נימוק נכון. כל השאלה זה רק המשקל, אבל מה שאתה אומר הוא נכון, זה נימוק נכון. לעומת זאת אם מישהו אומר אני אעוף באוויר כשאני אוכל שוקולד, מה שהוא אומר לא נכון, זה סתם שטויות, אין פה שום אמת, זה לא דברי אלוהים חיים. אז זה מחוץ לרדיוס הסובלנות. אוקיי? ובעצם מה שהדבר הזה מביא אותנו, זה מביא אותנו למוניזם שאני קראתי לו לפני כמה דקות נדמה לי, מוניזם הרמוניסטי. מה זאת אומרת? דיברתי על הגמרא בגיטין לגבי פילגש בגבעה, שאחד אומר זבוב מצא לה ואחד אומר נימא מצא לה, ואז בא אליהו ואומר זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. מה זה אומר? זה אומר שהאמת כולה ביחס לפילגש בגבעה זה שהוא מצא גם זבוב וגם נימא. ובמובן הזה שני החכמים שחלקו ביניהם שניהם צדקו. שאלה מה הקפיץ לו את הפיוז, אוקיי? זאת בעצם השאלה, אבל שני החכמים צדקו. זה בדיוק מקביל למה שאני אומר כאן. זאת בעצם מה שאני רוצה לומר זה ככה, האמת ההלכתית המלאה זה אוסף כל הנימוקים הנכונים, כל ה-300 הנימוקים, ק"נ לטמא פלוס ק"נ לטהר, זאת האמת ההלכתית המלאה. אחרי זה יש הכרעה. ההכרעה תזדקק לשאלה מי שוקל יותר ומי יכריע את מי. אבל האמת ההלכתית המלאה, כששואלים מה האמת ההלכתית זה כל 300 הנימוקים. מי שחושב רק על 150 מתוכם, לא מחזיק באמת. אז צריך לחשוב על כל ה-300, עכשיו השאלה רק איך לשקלל. אוקיי? אז הדבר הזה בעצם אומר כשאני עכשיו מסתכל במשקפיים כאלה על מחלוקות הלכתיות, אז בעצם ההבדל בין מוניזם לבין פלורליזם מצטמצם טיפה. כי אני בעצם אומר כשבית שמאי אומרים לא לאכול את השוקולד כי הוא משמין, ובית הלל אומרים לאכול את השוקולד כי הוא טעים, אוקיי? עכשיו אני אומר מי צודק? תשובה שלי ששניהם צודקים. האם זה פלורליזם? לא, זה מוניזם הרמוניסטי. זה הרמוניסטי במובן הזה שכל הדעות משתלבות ביחד כדי ליצור אמת הרמונית, אמת שמורכבת מכולם. האמת היא ששוקולד הוא גם טעים וגם משמין. לכן המוניזם פה הוא יותר מורכב ממוניזם פשוט. המוניזם אין פירושו שבית הלל צודקים ובית שמאי טועים כפשוטו. בית הלל צודקים ובית שמאי טועים בשורה התחתונה, במשקל. אבל מבחינת הנימוקים. והאמת ההלכתית המלאה הרי זה אוסף כל הנימוקים. הכרעה היא תוצאה, אבל קודם כל אתה צריך להבין את כל האספקטים של הסוגיה, את כל הנימוקים של הסוגיה, נימוקתם, את נימוק המשקל, והשוקולד, כן? אחרי זה אתה עושה גם שכלול. במובן הזה האמת היחידה המוניסטית זאת אמת הרמונית שמורכבת מכל המבטים. ולכן כל אדם שרואה את האמת מסוימת הוא רואה חלק או פן אחד של האמת. האמת של הקדוש ברוך הוא, כן? זה בעצם לראות את כל הפנים של האמת ביחד, שזה בדרך כלל בני אדם לא יכולים לעשות. כי בני אדם יש להם את זווית הראייה שלהם, ומכאן נוצר כל הפוסט מודרניות והפלורליזם והכל, כי אנשים מבינים שאנחנו שבויים בתוך נקודת המבט שלנו. אבל הפתרון לזה או ההתייחסות הנכונה לזה זה לא להגיד שכולם צודקים או שאין צודק, אלא להבין שבאמת כל אחד תופס פן מסוים של האמת. אבל יש אמת, האמת זה המכלול שרואים אותו מכל הזוויות. במובן הזה בית הלל ובית שמאי בעצם? נכון, כי בית הלל ובית שמאי שלקחו בחשבון גם את הנימוקים שלהם, בדיוק כך. זה משל הפיל של הרמב"ם, כן? שלא, זה לא של הרמב"ם, זה משל אחר של פיל בעצם. מישהו אומר פיל זה חיה שיש לה שתי רגליים, זנב ועין אחת. שתי רגליים רחוקות זו מזו, זנב ועין אחת. מישהו אחר אומר לא, פיל יש לו שתי עיניים, שתי רגליים מאוד קרובות זו לזו ואין לו שום זנב. מי צודק? שניהם טועים. שניהם צודקים. שניהם טועים. למה שניהם טועים? הם צודקים. להגיד שיש לו עין אחת? ועין אחת, יש לו שתי עיניים. לא. פשוט אחד רואה את הפיל מהצד ואחד רואה את הפיל מקדימה. מי שרואה את הפיל מהצד רואה שיש לו שתי רגליים רחוקות ויש לו עין אחת, את העין שפונה אליו. מי שרואה את הפיל מקדימה אומר יש לו שתי עיניים ושתי רגליים קרובות, שתי רגליים הקדמיות הן קרובות. מי צודק? כל אחד צודק, אבל הצדק שלו זה לראות פן אחד של הסוגיה נכון. כשאתה שואל מה היא האמת? האמת היא שכל ההיטלים ביחד נותנים לך את התמונה המלאה. אבל להגיד… אבל אם להגיד אבל שאין לו זנב זה לא נכון, כי יש לו זנב. זה שאני לא רואה… בהיטל של הפיל שאני רואה אין זנב. אז בגלל שאתה לא רואה את כל התמונה זו הבעיה. לא. כי בהיטל הזה באמת אין לו זנב. אם אתה תגיד שיש לו זנב זו אמת חלקית, בגלל שיש היטלים מסוימים שבהם אין לו זנב. יש היטלים אחרים שבהם יש לו זנב. אם אתה רוצה לתאר מציאות… אין מציאות. יש מציאות. לא, יש מציאות. כשאני מפרק את המציאות למרכיביה, אז צריך כמו במתמטיקה שאתה מפרק נקודה כן לשני היטלים ציר X וציר Y. אז את הנקודה עצמה אתה מתאר על ידי שני היטלים. כל היטל מתאר משהו אחד והוא לא יודע שום דבר על ההיטל האחר. האמת היא הסכום של כל ההיטלים ביחד. עכשיו כשאתה רוצה לתאר פיל אתה בעצם צריך לתאר אותו משני היבטים כי רק כך תתפוס באמת מה זה פיל. לכן בתיאור אמיתי של פיל זה להגיד פיל יש לו היטל מסוים שבו אין זנב, יש שתי רגליים קרובות ושתי עיניים, ויש היטל אחר שבו יש לו זנב, יש לו שתי רגליים רחוקות ועין אחת. מי שיודע לתכלל את כל ההיטלים האלה, וזה רק הקדוש ברוך הוא בעצם שיכול לראות את הפיל מכל הכיוונים, הוא מבין את התמונה המלאה שאתה מדבר עליה שיש לו זנב נכון, אבל לכן אתה לא רואה את זה מקדימה. נכון, אז לתכלל, אני אומר לתכלל את כל ההיטלים בדוגמה הזאת זה בעצם להבין טוב, הוא לא ראה את הזנב לכן הוא צדק, אבל למעשה יש זנב. הוא רק צדק בגלל שהוא לא ראה אותו, בגלל שהוא לא קיבל אותו. לא צדק בזה שאין לו זנב, הוא צדק מבחינתו, הוא תיאר נכון את ההיטל שלו, והשני תיאר נכון את ההיטל שלו. ועכשיו אני שואל אבל מה זה פיל? פיל זה הסכום של כל ההיטלים ביחד. כי אם מישהו יגיד שיש לפיל זנב הוא יטעה. כי מישהו אחר יחשוב שאם זה ככה אז מכל ההיטלים אמורים לראות את הזנב הזה וזה תיאור לא נכון של פיל. כי יש היטלים של הפיל שממנו אי אפשר לראות את הזנב של הפיל וזה חלק מהתיאור של מה זה פיל. וכדי לתת תיאור מלא כזה אתה חייב לתת את כל ההיטלים. לתאר את הפיל כשלעצמו בלי להתייחס לפירוק למרכיבים, לרכיבים, להיטלים, אתה מתאר אותו לא נכון. בן אדם שישמע ממך מה זה פיל לא ידע איך נראה פיל. בן אדם שישמע את כל ההיטלים הוא יצייר את ההיטל צד, הוא יצייר את ההיטל קדמי, הוא יעשה שכלול שלהם ואז פתאום הוא יבין מה זה פיל. וצריך להבין את זה על הדברים שיש כאילו שכל ההיטלים שכל אחד אומר שיש. אבל כשאתה אומר שאין… גם על האין. בהיטל הקדמי אין זנב. אם אני ארצה לצייר את הפיל אני צריך לצייר אותו באופן כזה שמהיטל הקדמי לא רואים את הזנב אחרת לא ציירתי נכון את הפיל. עכשיו אם אתה לא מפרק את זה להיטלים אתה אומר פיל זה דבר עם זנב, אז מישהו אמור לצייר את הפיל לפי התיאור שלך, הוא יצייר זנב שרואים אותו מכל הכיוונים, לא יודע מהגב, מלמעלה. כשאתה רוצה לתאר את הפיל אתה חייב לפרק אותו, ככה עושים גם בפיזיקה, מתמטיקה, אתה מפרק את הדבר למרכיביו, לרכיבים, כי אחרת אתה לא יכול לטפל בו, וכל מרכיב מתעסק כאילו שרק הוא קיים בעולם. כאילו. לא, בסדר, וזה התיאור הנכון. זה התיאור הנכון של המציאות. מי שינסה לתאר נכון את המציאות בלי לפרק אותו למרכיבים לא יצליח לעשות כלום. לא יתאר אותה נכון. הפירוק למרכיבים זה הצורה הכי נכונה לתפוס את המציאות לבני אדם מוגבלים כמונו. אם יש הקדוש ברוך הוא שיכול לראות את העסק בסקירה אחת מכל הכיוונים, אז יכול להיות שהוא לא צריך פירוק למרכיבים, אבל בני אדם לא יכולים את זה. אבל המרכיבים, כל מרכיב שייך למרכיב שלו. נגיד אם להגיד אין זנב, אז כאילו מי שמסתכל מקדימה, אז הוא יכול להגיד: בקדימה של הפיל אין זנב. נכון. זה לא שאין לפיל זנב בכלל. לא, הוא ראה רק את הקדימה. ברור, הוא ראה רק את הקדימה, אז הוא מתאר את הפיל כמו שהוא רואה אותו. עכשיו אני, כשאני שואל את עצמי מה זה פיל באמת, אני צריך להבין שכל אחד תיאר את האמת מנקודת המבט שלו. וכשאני עושה סינתזה של כל האמיתות האלה, אז יוצאת לי האמת כולה. בסוגיות עיוניות, פה אני יכול פשוט ללכת מסביב לפיל ולראות את זה, אולי לא בבת אחת, אבל אני יכול לראות את זה. אבל בסוגיות עיוניות הרבה פעמים באמת נקודת המבט קובעת את המסקנה שלך, וזה מה שמוביל לתפיסות הפוסט-מודרניות. במובן הזה יש צדק במה שהם אומרים, רק המסקנה שלהם לא נכונה. המסקנה שלהם אומרת שאין אמת ואף אחד לא צודק. הפוך, המסקנה היא שכולם צודקים. בתמונה המלאה יש תמונה מלאה נכונה אחת, שהיא שילוב של כל התמונות החלקיות של כל אחד מנקודת המבט שלו. נקודת המבט האינטלקטואלית במקרה הזה, לא ויזואלית כמו אצל הפיל. אוקיי? זה בעצם הטענה. וזה המשמעות של אלו ואלו דברי אלוקים חיים. עכשיו אני רוצה להביא, אפשר להמשיך או שאתם, אני בדרך כלל עשיתי הפסקה באמצע שיעור, אבל היום התחלנו קצת מאוחר, אז אני אמשיך. בסדר? אין התנגדות שם באנשי הזום? הכל בסדר. אוקיי, אז בואו נמשיך. בכל אופן, אז בעצם מה שיוצא לנו עד עכשיו זה ככה: יש לנו שלוש תפיסות עקרוניות ביחס לאמת ההלכתית. תפיסה אחת היא התפיסה הפלורליסטית. בתפיסה הפלורליסטית אין סובלנות, אין פתיחות, אין רדיוס של אמת, כולם צודקים. תפיסה אחת. תפיסה מוניסטית מתחלקת לשני סוגים: יש מוניזם סובלני ומוניזם לא סובלני. יש מוניזם קיצוני כזה שאם האמת היא איתי אני לא מוכן להכיל שום דעה אחרת. זה מוניזם לא סובלני. יש גם מוניזם סובלני. מה שתיארתי עד עכשיו זה מוניזם סובלני, כי הוא קצת דומה לפלורליזם והייתי צריך לעשות את ההבחנות שנבחין בין מוניזם סובלני לפלורליזם. מוניזם רגיל לא סובלני אין בעיה להבחין אותו מפלורליזם. זה שני דברים שונים. אוקיי? אז יש מוניזם סובלני ומוניזם לא סובלני, כשמאחורי המוניזם הסובלני נדמה לי לפחות בעצם יושב הרמוניזם. הרמוניזם זה מה שתיארתי עכשיו, את האמת כמורכבת מכל נקודות המבט הפרטיקולריות שלנו. אוקיי? עכשיו, יפה, יש לי שלוש תפיסות. עכשיו אני שואל מי מהן צודקת. וכיוון שאני מוניסט אז אני חושב שיש אחת מביניהן צודקת. אני גם חושב שאני יודע מי מהן צודקת. המוניזם כמובן. אבל איך בודקים את זה? אתם יודעים כששואלים שאלות מהסוג הזה, תראו למשל בספר של אבי שגיא, הזכרתי אותו, שנקרא אלו ואלו. הוא מדבר על המחלוקת ההלכתית ועל האמת ההלכתית, והוא באמת מנסה לדון בשאלה הזאת של מוניזם מול פלורליזם והרמוניזם, הוא מגדיר את המושגים האלה. וכשהוא דן בשאלה הזאת, אז הוא מביא כל מיני מקורות של פוסקי הלכה או חכמים או הוגים מחשבתיים וכולי, מה הם חשבו על העניין. ככה אנחנו רגילים לטפל בסוגיה תורנית. סוגיה תורנית שאנחנו לומדים אותה אנחנו בסך הכל מביאים מקורות ובודקים מה כל אחד אמר. זה צורת טיפול בעייתית. צורת טיפול בעייתית משתי סיבות: א, כי הרבה פעמים צריך לעשות ניתוח מושגי לפני שאני מביא את כל הדעות ושם אותן אחת ליד השנייה. ניתוח מושגי הרבה פעמים יכול לנפות לי כל מיני אפשרויות ולהגיד האפשרויות האלה לא רלוונטיות. לא רק זה, לפעמים הוא יכול להראות לי שחלק מהדעות טועות. אז מה אם יש דעות כאלה? אולי הן טועות? ניתוח מושגי מראה שהן טועות. לפעמים הוא יכול להסביר לי יותר טוב את הדעות השונות כי אם עשית ניתוח מושגי אתה יותר יודע להבחין מה היה. הבדל בין אם יש שתי דעות שנראות שונות אבל הם בעצם אותו דבר אחרי ניתוח מושגי וזה יכול להבהיר את התמונה. אבל מעבר לזה, הזדקקות למקורות היא בעייתית בגלל שמקורות מחשבתיים הם מקורות בעייתיים, בניגוד למקורות הלכתיים. אתם יודעים יש בהקדמה של הפני יהושע לספר שלו, אז הוא מספר שם שהייתה רעידת אדמה בעיר שלו והבית נחרב והבית התמוטט והוא איבד אישה ובת ברעידת אדמה הזאת והוא עצמו היה כלוא יומיים מתחת לאבנים עד שהצילו אותו. והוא מספר שם שכשהוא היה כלוא ביומיים האלה הוא נדר שאם הקדוש ברוך הוא יציל אותו הוא לא יעסוק בדברי אגדה. ואם תסתכלו בפני יהושע על הגמרא, אז אתם תראו האיש לא מוותר על כלום, כל דיבור של רש"י, כל דיבור של תוספות, הווא אמינא של תוספות, המסקנה של תוספות, הוא מנתח כל דבר, לא מוותר על כלום. ברגע שמגיעים לאגדות לא תמצאו פני יהושע. אין לו פירוש על האגדות, עובר שורה אחרי שורה בגמרא, ברגע שמגיעים לאגדות חפשו אותו שזה נגמר בסוגיה ההלכתית הבאה. הוא לא עוסק בזה. למה לא? אז הוא אומר כי באגדה אנשים לא מכוונים לאמת. אנשים אומרים וורטים בקלות, זה לא משהו שאדם באמת עומד מאחורי העמדות שלו. אתה אומר משהו, יש לך פשט במדרש, אני יודע כזה או אחר, אמרת רעיון נחמד, יצאת בחיים. אם אתה מחלל על זה שבת, אז אני יותר מאמין לך. אם אתה מחלל על זה שבת זה אומר שבדקת את זה וזה באמת מה שאתה חושב. אבל אם אמרת וורט ונשארת בחיים, היית צריך להגיד וורט לשבע ברכות הקרוב, אז חיפשת מדרש, מצאת פירוש מבריק למדרש הזה והנה יש לך וורט נהדר חינם. בסדר, אינטואיציה. זה לא באמת מחזיק מים. ובאמת אני חושב שכשתסתכלו בספר של אבי שגיא, כל המקורות שהוא מביא זה מקורות או בספרי מחשבה או הקדמות של ספרי הלכה. ובהקדמות, אתם יודעים, המחבר תמיד כותב כל מיני רעיונות מחשבתיים כאלה ואחרים. אבל זה טקסטים מחשבתיים, אני קורא להם טקסטים פובליציסטיים. אתה רוצה לקדם רעיונות. אם אתה רוצה באמת לבדוק שאלה, תבדוק אותה מתוך מקורות הלכתיים. תראה מי מוכן לחלל שבת על התשובה שלו לשאלה הזאת. אם הוא מוכן לחלל שבת על התשובה הזאת, זה כנראה באמת מה שהוא חושב, לא בטוח שאני אסכים איתו, אבל זה מה שהוא חושב, זה בדוק, זה לא, הוא בדק את זה וזאת המסקנה האמיתית שלו. אתן לכם אולי דוגמא, זה הסיפור של של התהליכים של יום כיפור, שמישהו אמר לו לבוא בתאריך עם… כן, רבי יהושע ורבן גמליאל? שמה זה שהוא היה מוכן להגיד למישהו אחר כביכול לחלל שבת? מה, כן, למרות ששם זה לא כל כך חוכמה כי בלוח השנה יש כלל אתם אפילו מזידים, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים. נשיא הסנהדרין קובע את הלוח אפילו אם הוא טועה, אפילו אם הוא טועה במזיד. אז ברגע שהוא קבע את הלוח רבי יהושע לא מחלל יום כיפור, כי זה היום כיפור האמיתי. להפך, עולה שם שאלה איך רבי יהושע התווכח בכלל, כי רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין. בכל אופן, יש למשל הים של שלמה בכמה מקומות כותב, בכמה מקומות כותב שהוא חבר'ה אני רואה שם לא מעט חבר'ה בלי מצלמות, כל מי שיכול אנא פתחו את המצלמות אני רוצה לראות עם מי אני מדבר. בסדר? הכללים היום שיושבים עם מצלמות פתוחות בשיעורים. זה נעלם אצלך אני חושב, כי אני רואה שאצלי המצלמה פתוחה ואצלך אתה לא רואה אותי. כן? וואלה? אותך אני רואה. כן, איפהשהו, אבל זה הרשימה למעלה. כי אני לא רואה את עצמי פה בזה. אה נכון, ברשימה למעלה לא רואים אותך. רואים את זה אבל חשוב ש… אה כן? מוזר מאוד. טוב לא יודע. בכל אופן תדליקו מצלמות כל מי שאין לו איזה אילוץ מיוחד אני מבקש. בסדר? בכלל באופן כללי בשיעור. אני אנסה להדליק חשמל אולי תראה. אה אוקיי, כן, אם זה חשוך אז לא רואים. אה זה יכול להיות. הו ויהי אור. זיו איקונין של פניך הופיע עכשיו על המסכים. אוקיי, טוב, בכל אופן אז הים של שלמה, כן המהרש"ל, כותב בכמה מקומות מצדד בעמדה אוטונומית מאוד חזקה. הוא טוען שאם אם יש נגיד מחלוקת תנאים או אמוראים הוא יפסוק כמו אחת הדעות בראיות. זאת אומרת הוא יביא ראיה נגד הדעה השנייה ויפסוק כמו הדעה הראשונה. אף אחד לא עושה את זה. אם יש מחלוקת תנאים או מחלוקת אמוראים שלא נפסקו להלכה, אז מבחינתנו זה ספק ודיני ספקות חלים שמה. הרי תחשבו איך אנחנו לומדים גמרא. אנחנו לומדים שיש מחלוקת אביי ורבא. עכשיו אנחנו פתאום מוצאים איזה ברייתא שקשה על אביי. אז מה נגיד? אוקיי, אז כנראה הלכה כרבא. מה פתאום? מיד אנחנו שואלים אז מה אביי עושה עם הברייתא הזאת ומוצאים איזשהו תירוץ איך הוא מיישב את הברייתא הזאת. נכון? ככה בנויים תמיד השיעורים. גם הגמרא עושה ככה. מביאה ברייתא ומסבירה כל אחד מסביר איך הוא מסתדר עם הברייתא. אבל המהרש"ל אומר לא. אם יש מחלוקת אמוראים מחלוקת תנאים הוא יכריע בראיות לטובת אחד הצדדים. שלא נדבר על מחלוקת ראשונים. בכמה מקומות כותב דברים חריפים מאוד. שפוסק צריך להכריע בראיות. זה די מוסכם על היסטוריונים שהאמירה הזאת ביחד עם האמירה של המהר"ל בנתיבות התורה בפרק טו, דיברנו על זה כשהתכוננו לשולחן ערוך בעצם, כן בדיוק. זה פולמוס במסגרת הפולמוס נגד השולחן ערוך. השולחן ערוך כשהוא כתב את השולחן שלו, את הספר שלו, אז הוא בעצם עשה עשה את זה על פי רוב בין שלושת עמודי ההוראה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. לא שהוא תמיד עצמו עמד בקריטריון הזה וככה הוא כותב שזה המנהג שלו ככה הוא פוסק הלכה. וכנגד השולחן ערוך וגם הרמ"א שבסופו של דבר הכריע על פי תקדימים, כנגד שניהם יצאו קבוצה של חכמים באותה תקופה וגם קצת אחר כך שאמרו מה זאת אומרת פוסק צריך לקבוע באופן אוטונומי מה עמדתו. תבדוק ותראה מה אכפת לי מה הרי"ף אמר מה הרא"ש אמר מה הרמב"ם אמר מה זה כישופים? עושים הוקוס פוקוס ומוציאים הלכה? תבדוק מה עמדתך ותכריע מה אתה חושב שההלכה. אתה לא אמור לעשות שקלולים או הגרלות או לא יודע מה הליכה אחרי הרוב בין פוסקים שקדמו לך. אתה צריך לגבש עמדה בעצמך. אז כחלק מזה מה שנקרא פולמוס הקודיפיקציה. אלו פולמוסים שיצאו נגד הקודקסים. נגד הרמב"ם היה פולמוס דומה ואחרי זה כשיצא השולחן ערוך יחד עם הרמ"א היה גם נגדם פולמוס. בראש הלוחמים עמדו שמה המהרש"ל והמהר"ל ואח של המהר"ל שחיבר על זה חיבור ויכוח מים חיים. חיבור שלם שנועד כדי לתקוף את השולחן ערוך. בכל אופן, אז במסגרת זאת ברור שהמהרש"ל האמירות שהזכרתי קודם בשם המהרש"ל נועדו בעצם לקדם את האג'נדה האוטונומית שלו שפוסק צריך לפסוק לפי דעתו לא לפי תקדימים אפילו לפי תקדימים של תנאים. עוד פעם, אסור לחלוק על תנאים. אם יש תנאים שאמרו משהו אתה לא יכול לחלוק עליהם גם לא על אמוראים. אבל אם יש מחלוקת תנאים או מחלוקת אמוראים אתה זה שצריך להכריע בראיות. אתה צריך להחליט מי צודק בראיות לא לפי כללים הלכה כמר בזה ונגד אביי או הלכה כשמואל בדיני דאיסורא. לא כללים. אתה צריך לקבוע לפי מה שנראה לך בסברה מראיה ממשנה או מה שלא יהיה. אז ברור שהייתה לו פה איזושהי אג'נדה, אג'נדה לא במובן השלילי, אג'נדה זאת הייתה התפיסה שלו. תפיסה הלכתית שלו הייתה תפיסה אוטונומית ואת האמירות האלה הוא כתב כפובליציסטיקה נגד השולחן ערוך והרמ"א. לכן אני קורא לזה אמירות פובליציסטיות. עכשיו מתברר תפתחו את השו"ת של המהרש"ל, שו"ת מהרש"ל. תראו שהוא בסך הכל בנוי כמו כל שו"ת אחר. מביא את הראשונים, דן בדבריהם, פוסק הלכה כמו זה פוסק הלכה כמו ההוא, אין זכר ליומרה האוטונומית שאפשר לראות בכל מיני מקורות שהוא כתב אותם. וכשהוא פוסק הלכה למעשה בשו"ת הוא פוסק הלכות למעשה אז הוא עובד כמו כולנו. אז איך להתייחס למה שהוא כתב בהקדמות שלו בכל מיני מקומות אפילו בים של שלמה שזה חיבור שבעצם מוציא פסקי הלכה מהגמרא אבל זה לא פוסק הלכה על מקרה אלא הוא מכריע מה תהיה ההלכה בדעות שונות בגמרא. אז זה גם לא חיבור הלכתי לגמרי אוקיי? שו"ת הוא החיבור הכי הלכתי שיש. אוקיי? אז איך להתייחס לאמירות שלו בחיבורים האחרים? זאת פובליציסטיקה. הוא נלחם נגד השולחן ערוך והרמ"א אבל בסך הכל הוא לא באמת מתכוון לזה עד הסוף. לא באמת מתכוון לזה עד הסוף. בסוף בסוף כשהוא צריך להכריע הלכה לגבי מקרה אז הוא עושה את זה לפי ראשונים ואחרונים ודן בזה ומגיע בסוף למסקנה בעזרתם של התקדימים. הוא לא מתעלם מהתקדימים ומחליט מה שהוא חושב. זאת אומרת שצריך לקחת בערבון מוגבל את האמירות הפובליציסטיות. מה שאתה עושה להלכה זה מה שאתה באמת חושב. בהתקפות האלה שהוא תקף. בכל מקום שאין עמדה והרמב"ם וכל גדולי הראשונים אומרים משהו, אתה יכול להגיד טוב, אז אם אין עמדה משלי אני סומך עליהם. אני מניח שהמהרש"ל יסכים לדבר כזה. אבל עקרונית אתה אמור קודם כל להכריע בעצמך. דיברנו על האוטונומיה בסמסטר הקודם אז אמרתי שהבאתי את המהר"ל הזה ואת המהרש"ל ודיברתי על זה קצת ואמרתי שהבאתי את הסיפור על רבי יונתן אייבשיץ, בין יתר הסיפורים שמסופרים על רבי יונתן אייבשיץ, שבא אליו הכומר פעם ואמר לו למה אתם לא הולכים אחרינו? הרי אנחנו הרוב, כתוב אחרי רבים להטות, הנוצרים הם יותר מהיהודים. אז הוא אומר לו הולכים אחרי הרוב במקום שאני בספק, אם אני לא בספק אני לא הולך אחרי הרוב. עכשיו זה לא בדיחה, זו תשובה רצינית. זאת אומרת, נגיד מצאתי חתיכת בשר, הבאתי את הדוגמה הזו, מצאתי חתיכת בשר ברחוב. אם רוב החנויות בעיר כשרות, מעיקר הדין מותר לי לאכול אותה, נכון? פריש כל דפריש מרובא פריש. אם רוב החנויות טרפות, אסור לי לאכול אותה. מה קורה במקום שרוב החנויות טרפות אבל יש עליה פלומבה של כשרות? מותר לאכול, נכון? למה? הרי רוב החנויות טרפות. כי כאן אין לי ספק. במקום שיש אני לא בספק, אני לא הולך אחרי הרוב. אם יש לי חתיכה שאני לא יודע מה היא, אני בספק, אז הכלל הוא שהולכים אחרי הרוב. אבל אם אני לא בספק למה שאני אלך אחרי הרוב? וזו תשובה רצינית, זו לא בדיחה, אוקיי? באותו מובן אני חושב שזה מה שהמהרש"ל והמהר"ל, כי דיברתי על זה אז, גם הם בעצם אומרים תראה, אתה יכול לסמוך על הרמב"ם במקום שבו אין לך עמדה משלך. אם אתה בספק אז אתה יכול ללכת עם כללי הלכה כאלה של אחרי הרוב או מה שלא יהיה. אם יש לך עמדה משלך, אז אתה לא בספק, אתה לא צריך לסמוך על אף אחד, תעשה את מה שאתה חושב. זו הטענה שלו בעצם. אוקיי, וזה בסוגריים, מזכיר מה שדיברנו בסמסטר הקודם, לא כולם היו בסמסטר הקודם. בכל אופן, הטענה שלי בעצם זה שכשאני רוצה באמת לבדוק סוגיה ברצינות, אני כדאי לבדוק אותה דרך ההשלכות ההלכתיות שלה, דרך מה שאומרים הפוסקים בפסיקתם, לא בכתבים פובליציסטיים, בהקדמות שלהם, בספרי מחשבה, כי שם אנשים רוצים להדגיש רעיונות, הם לא אומרים במדויק את מה שהם באמת חושבים, את העמדה שמאחוריה הם באמת מוכנים לעמוד. אוקיי? טוב, אז אנחנו עכשיו רוצים לבדוק את השאלה של המוניזם מול פלורליזם, סובלנות מול אי-סובלנות. מה אנחנו עושים במקרה כזה? לכאורה זו שאלה מטא-הלכתית, אי אפשר לבדוק אותה הלכתית. שאלה כמה צדקים יש, יש דעה הלכתית כזאת ויש דעה הלכתית כזאת. איך תבדוק הלכתית כמה דעות צודקות יש? יש רק אחת או יותר מאחת? זה חסר מובן, לכאורה אי אפשר לבדוק את זה הלכתית. אז קודם כל, אני חושב שכשבודקים את דברי הפוסקים כשהם מדברים כמסיחים לפי תומם, אז די ברור שהם מוניסטים. הרי כמעט כל פוסק תמיד כותב אולי טעיתי, אני חושש כך, אני חושש אחרת. כמו ר' משה פיינשטיין בהקדמה שלו והקצות בהקדמה שלו, הרי מעריכים בעניין הזה שאתה לא צריך לחשוש שמא טעית, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אם אתה עשית את המיטב אז אתה יכול לסמוך על מה שיצא לך. אבל הם לא אומרים אתה לא צריך לחשוש שטעית כי אין דבר כזה טעות כי אנחנו פלורליסטים. יש אמת הלכתית, זה מה שכולם מניחים. ולכן יכול להיות שאתה תטעה. זה לא שבלתי אפשרי שחכם תורני יטעה. לכן הדיבור של כל הפוסקים כמסיחים לפי תומם הוא דיבור מוניסטי. מה שהם אומרים אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושתי ההקדמות שהזכרתי עכשיו במיוחד מעריכות בעניין הזה, הם מדברים על סובלנות, לא על פלורליזם. סובלנות גם כלפי עצמי. זאת אומרת, במקום שבו הגעתי למסקנה כלשהי, נכון אני לא בטוח שאני צודק, אבל גם אם אני טועה כיוון שזאת המסקנה שלי ככה אני צריך לפעול. זו הטענה בעצם, סוג של סובלנות או אוטונומיזם. כן, גם ביחס לעצמי וגם ביחס לאחרים. זאת אומרת שהפוסקים כמסיחים לפי תומם בעצם מבטאים עמדה מוניסטית. עוד לפני שאני נכנס לספרי מחשבה והגות וזה, שם תמצאו שלל אמירות פלורליסטיות. כי שמה לא מדייקים בלשונם ואתה לא יכול לדעת אם הכוונה לפלורליזם או למוניזם סובלני. צריך להכיל את כולם וכל אחד צריך לפעול כמו שהוא חושב. כשאתם שומעים משפטים כאלה מה זה? אז הוא מיד אומר זה פלורליזם, לא נכון, זה יכול להיות מוניזם סובלני. לכן בספרי מחשבה במקומות שבהם אנשים לא מדייקים. ולא מגדירים היטב את המושגים שהם משתמשים בהם, קשה מאוד להוציא מסקנות. לכן אני אישית לא מתעסק בספרות הזאת בכלל, היא לא, בעיניי זה בזבוז זמן. סליחה, בשולחן ערוך כשמופיע ה"יש אומרים", הכוונה היא למוניזם סבלני? מופיע הלכה ואחר כך "יש אומרים". תלוי, תלוי את מי אתה שואל. כל בעלי הכללים בשולחן ערוך מסבירים לך שאם יש סתם ואחרי זה "יש אומרים", אז הלכה כמו הסתם בשולחן ערוך. מאיפה הכלל הזה עצמו יצא? הנפיצו אותו מהעננים, לא יודע מאיפה הוציאו את הכלל הזה. אבל השולחן ערוך כתב את מה שהוא כתב, עכשיו תחליט אתה איך אתה מתייחס לזה, אני לא יודע. לא, לא, זה הגיוני אבל כאילו, נראה לי הגיוני במקום שזה הגיוני ש… כאילו לכתוב את זה בצורה… מבחינתי זה הגיוני, אבל יש עוד כללים בשולחן ערוך שהם פחות הגיוניים. לא משנה. אתה צודק, הכלל הזה במקרה הוא דווקא נשמע הגיוני. שוב, אבל זה עדיין, זה היגיון שלי, זה לא קשור לאיזה שהם כללים כאלה ואחרים. אם ההיגיון שלי היה אומר אחרת לא הייתי מקבל את הכלל הזה, זה לא שהכלל הזה הוא מחייב מצד עצמו, פשוט ככה הגיוני. אוקיי. בקיצור, השולחן ערוך הוא וודאי מוניסט, אבל הוא מוניסט על פי תקדימים, זאת אומרת הוא לא אוטונומיסט. זאת אומרת הוא לא מאמין באוטונומיה של הפוסק, להיפך, הוא אומר שצריך להסתמך על תקדימים, נגד זה יצאו המהר"ל והמהרש"ל וכולי. בקיצור, איך אנחנו בודקים הלכתית את השאלה הזו? מעבר לדיבורי הפוסקים כמסיחים לפי תומם. אז בואו אני אציע לכם הצעה איך בודקים את זה. איך בודקים הלכתית האם ההלכה היא פלורליסטית, מוניסטית או מוניסטית סובלנית. הנה אני אביא לכם נפקא מינא הלכתית. נניח שיש לי ויכוח, איך קוראים לך? שמעון. יש לי ויכוח, סליחה, יש לי ויכוח עם שמעון. בסדר? יש לי ויכוח עם שמעון נגיד לגבי אוכל כלשהו. שמעון חושב שמותר לאכול את זה, ואני חושב שאסור לאכול את זה. אוקיי? ויכוח הלכתי. האם מותר לו להכשיל אותי באיסור, באיסור הזה? מותר לו לתת לי את הדבר הזה לאכול? או שהוא עובר על "לפני עיוור"? שאלה הלכתית, נכון? יפה. זה נייר הלקמוס, זה נייר הלקמוס שיכול לבחון לנו בדיוק את השאלה שאני שואל. ולמה? בוא נעשה ניתוח. אני טוען שהתוצאה של הניסוי הזה תהיה תלויה בשאלה אם אתה מוניסט או פלורליסט. אם אתה פלורליסט, מה התשובה? אסור. שימו לב הפלורליזם פה הוא לחומרה. בדרך כלל חושבים שפלורליזם זה לקולא. פה הפלורליזם יוצא לחומרה. לקחת בחשבון את האיסור שלו. כן. כי הרי אם אתה פלורליסט, אז אתה גם חושב שלשיטתי זה אסור. לשיטתך זה מותר וכל אחד מאיתנו צודק, אז כשאתה מאכיל אותי את הדבר הזה, אתה מאכיל אותי דבר שהוא אסור לי. גם אתה מסכים שהוא אסור לי. אז אתה עובר על "לפני עיוור". זאת אומרת שאם אתה פלורליסט, אסור. אם אתה מוניסט? מותר, נכון? אם אתה מוניסט, אז מבחינתך מה אכפת לך שאני חושב שזה אסור? שטויות. הרי אתה יודע שזה מותר, אז אם אתה מכשיל אותי, אתה לא מכשיל אותי באיסור, כי לשיטתך זה מותר. עוד פעם, לא בטוח שאתה צודק, זה לא משנה. לך מותר להניח שאתה צודק. ברגע שאתה מניח שאתה צודק, מה אכפת לך שאני טועה ואני חושב שזה אסור? אם אתה נותן לי את זה לאכול, לא נתת לי לאכול איסור, כי לשיטתך זה מותר. לכן דווקא המוניזם פה יוצא לקולא. נכון? אז הנה לנו סוגיה הלכתית, אם נצליח למצוא מקורות הלכתיים לשאלה הזאת, המקורות האלה יוכלו להכריע האם ההלכה היא מוניסטית או פלורליסטית. עכשיו בואו תראו, מצאתי מקור כזה. בואו נשתתף ביחד ותראו שהוא גם צופן לנו הפתעות. רגע. יש לי בעיה עם הפרויקטור פה. רגע. זהו, רואים. מה? רואים, רואים. אה, אתם רואים את זה? כי אני לא רואה את זה, כי המסך סגור. כן, אנחנו רואים, אבל במחשב פה זה סגור אז לא רואים. אה, אז אני צריך לעשות גם שיתוף פה. לא, נפתח את זה פשוט, את הקובץ. פתחתי אותו. רגע. במחשב רואים? מה? במחשב רואים? כן. אה, אז איך זה יכול להיות? אני חושב שאני יודע למה, בגלל שזה מפוצל המסכים. שזה מפוצל, כן. זהו, הוא לא מראה. מזמן זה מפוצל, הוא אמור להראות. אפשר להגדיר שמה שרואים פה גם יראו פה. לא שזה שני מסכים אלא… לא, אני יודע, אבל אני רוצה דווקא פיצול. אז רגע. פיצול. אוקיי? יפה. החלפתי. פשוט לקחתי את התמונות שלכם אליי ושמתי את ה… וואלה אני אלוף. טוב, אז בואו נקרא, בואו נקרא את… אחרי דברי השבח העצמי, בואו נראה את הגמרא בסוכה. הגמרא בסוכה. הבן שלי היה אבי-אבי, נראה לי, תמיד נחם מחשבים, אני בא אליו תמיד שיציל אותי מהדברים האלה. אוקיי. רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא. אתם רואים, נכון? חברים, אתם רואים בזום? כן, אבל לא את זה. לא, אתם רואים את הגמרא בסוכה. אנחנו רואים בסוכה, אנחנו רואים מהמילה טומאה. כן, אז אני סימנתי שם, אתה רואה רב חסדא, השחרתי. לא, לא רואים שהשחרת. לא מושחר אצלכם? ממש לא. לא, אני משחיר פה, אצלנו זה מושחר. רגע, עכשיו? גם לא. רב חסדא ורב הונא, מצאתי איפה שאתה על מה שאתה מדבר. לא, את הקרסור שלי אתם רואים? לא. שורה שנייה בגמרא. כן כן, מצאתי את זה, אבל זה לא מושחר. אוקיי, תסתכלו שורה שנייה בגמרא שם, רב חסדא ורבה בר רב הונא, יש לכם? כן. רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא. רגע, סליחה, אני צריך להתחיל קודם. איתמר, אני מתחיל מהשורה הראשונה. בסדר? השורה הראשונה, איתמר, נויי סוכה המופלגים ממנה ארבעה, רב נחמן אמר כשירה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה. יש להם ויכוח האם מותר לשבת בסוכה מתחת לנויים כשהמרחק בין הנוי לסכך הוא ארבעה טפחים ומעלה. אז רב נחמן אומר שמותר, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אומרים שאסור. מה קרה עכשיו? כמובן, איך לא? מרפי היה כבר בבבל באותה תקופה, רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא. רב חסדא ורבה בר רב הונא הגיעו לריש גלותא, עכשיו אתם יודעים מי היה אחראי שם אצל ריש גלותא בבית, היה הרב הראשי של בבל, גדול הדור, רב נחמן כמובן. אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגים ממנה ארבעה טפחים. הוא שם אותם בסוכה שהנויים שלה מופלגים ממנה ארבעה טפחים. אני מזכיר לכם לשיטתו זה מותר, לשיטתם זה אסור. ממש המקרה שתיארתי קודם עם שמעון ואיתי. אוקיי? אישתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. הם שתקו וישבו שם ואכלו, לא אמרו לו כלום. אמר להו, אז רב נחמן אומר להם, הדור בהו רבנן משמעתייכו? מה, אתם חזרתם בכם מדעתכם? איך אתם אוכלים מתחת לסוכה כזאת? אמרו ליה, אנן שלוחי מצווה אנן ופטורים מן הסוכה. בקיצור, הם אלה שצחקו אחרונים. באתם לנסות לעשות עלינו תרגילים, לא הלך לך. אוקיי? יפה. עכשיו, גם זה ששומעים אותו הרבה. מה? איך אפשר לעקוף את הבעיה? רגע. הריטב"א על המקום, רואים את הריטב"א? לא. מה לא? לא, לא רואים. באמת? פתחתי שם ריטב"א. נראה לי שכשיש שינויים אז צריך לעשות מחדש שייר, אחרת הוא לא מקבל. רואים אותך עכשיו. כן כן, יצאתי מהשייר ואני עושה עכשיו עוד פעם, מהשייר, שמנה לחמו, כמו שנאמר. עכשיו אתם רואים את הריטב"א? כן. הו, וואלה רעיון יפה, חידושי הריטב"א. אז רב חסדא ורבה בר רב הונא, רואים בפסקה שמתחילה, איקלעו לבי ריש גלותא. בסדר? כן כן. מעולה. פירוש, אומר הריטב"א, ואף על גב דאכתי לא ידע רב נחמן דהדרו משמעתייהו, או דהוו שלוחי מצווה, אגנינהו לפום דעתיה, ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידהו ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי, והוי כנותן מכשול. הוא שואל, עזוב את התשובה שלהם, איך אתה רב נחמן עשית את זה? הרי אתה נותן לבנאדם משהו שהוא לשיטתו אסור ואתה עוד לא יודע שהם שלוחי מצווה או שהם חזרו בהם, איך אתה מרשה לעצמך להכשיל אותם בעבירה? עכשיו שימו לב הסגנון שלו מאוד מעניין, והוי כנותן מכשול לפני פיקח. אנחנו רגילים נותן מכשול לפני עיוור, זה נותן מכשול לפני פיקח. למה? הם רואים, הם ראו, זאת אומרת זה לא שהם היו עיוורים הם ראו שיש שם נוי, עוד רגע נראה נחזור לנקודה הזאת כי זאת נקודה חשובה. יש אומרים, אני ממשיך לקרוא בריטב"א, דמהכא שמעינן שהמאכיל לחברו משהו שהוא מותר לו לפי דעתו, אין בזה משום לפני עיוור לא תיתן מכשול, ואף על פי שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו, וחברו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. מה הוא אומר? רואים כאן מהסוגיה שמותר לאדם להכשיל את השני בעבירה שהיא לשיטתו של השני עבירה. נכון? זה מה שרואים, כי אחרת איך רב נחמן עשה את זה? הם נתנו לו אחרי זה תשובות טובות, אבל הוא לא ידע את זה כשהוא הושיב אותם שם, אז הוא עשה משהו שלכאורה אסור. אומר הריטב"א לא, מהסוגיה הזאת רואים שזה לא אסור. או במילים אחרות, מותר היה לשמעון להכשיל אותי לאכול בדבר הזה שלשיטתי הוא אסור. נכון? זה מה שלומדים מכאן. מה זה אומר? מוניזם. נכון? הנה הוכחנו את המוניזם. אוקיי. עכשיו תראו הוא ממשיך, זה לא נגמר. תראו איזה יופי. ונראה לי, אני ממשיך לקרוא. אתם לא תראו אולי אבל בשביל שמעון אני מסמן, אתם רואים את הסימון שלי? עכשיו רואים. פלא פלאות. ונראה לי דהכא דווקא מפני שהאיסור ניכר לחברו, ואי סבירא ליה לא ליכול, הא בשאינו ניכר לחברו לא. ומביא זה מקום מהגמרא בחולין שלא ניכנס לזה כאן, וכן הורה לי מורי הרב נר"ו זה הרא"ה. הרא"ה אומר את זה גם בחולין אותו דבר. מה הוא אומר? נכון, מותר לשמעון להכשיל אותי לאכול את הדבר שלשיטתי אסור, אבל רק אם אני יודע מה זה הדבר הזה. עכשיו לכאורה אז זרקת את התינוק עם המים, שפכת את התינוק, בסדר ברור שאם אני יודע אז זאת החלטה שלי לא הכשלת אותי, אז לא הוכחנו כלום, נפלה לנו ההוכחה לפח. לא נכון. למה? כי הרי איסור לפני עיוור קיים גם במקום שהשני יכול להחליט לא לעשות את האיסור. תחשבו על נזיר שנמצא בצד השני של הנהר, מה שנקרא תרי עברי דנהרא. והוא מבקש ממני להושיט לו כוס של יין. עכשיו אני מושיט לו את כוס היין עברתי על לפני עיוור. הוא יכול לקחת את כוס היין ולשפוך אותה לפח. הוא מחליט לשתות לא אני. למה אני עובר על לפני עיוור? כי יש איסור לפני עיוור בכל מקום שאני מכשיל אותך גם אם בסוף אתה מחליט לעשות את העבירה. כל עוד היית צריך אותי, זאת אומרת כל עוד בלעדיי לא יכולת לעשות את זה לכן צריך תרי עברי דנהרא. אבל במקום שבו אתה צריך אותי אני עובר על לפני עיוור גם אם אתה מחליט לעשות את העבירה בידיעה, במזיד. טוב, אז אם ככה אנחנו חוזרים אלינו. אז לא הבנתי מה שהריטב"א אומר פה. אז בעצם הוא אומר מותר להאכיל את השני אבל רק אם השני יודע שמה שהוא אוכל אסור לשיטתו. ממה נפשך? אם יש פה לפני עיוור אז מה אכפת לי שהשני יודע עדיין עברתי על לפני עיוור? הרי גם כשהוא יודע אני עובר על לפני עיוור כמו בכוס היין. אם אין פה לפני עיוור אז מה זה משנה אם הוא יודע או לא? אני מוניסט מותר לי להאכיל אותו בין אם הוא יודע ובין אם לא. משהו פה לא מסתדר לא עם מוניזם ולא עם פלורליזם. מוניזם סובלני. או! הדבר הזה הוא ראיה למוניזם סובלני. וזה נקודה נפלאה. למה? כי מה זה מוניזם סובלני? בעצם אין פה לפני עיוור, כי אני מוניסט לשיטתי זה מותר מה אכפת לי שאתם טועים שזה אסור? מותר לי להכשיל אתכם. למה אני צריך לגלות לכם? כי עליכם יש חובה לנהוג כמו שאתם חושבים לא בגלל ההכשלה שלי, בגלל ערך האוטונומיה. ולזה אני צריך להיות סובלן, אני צריך לכבד את האוטונומיה שלכם, זה הרי היה בסיס הסובלנות, לכבד את האוטונומיה שלך ולאפשר לך לטעות גם אם לשיטתי אתה טועה. לכן היה צריך לגלות להם לא בגלל דיני לפני עיוור. ואז שנייה אחת ואז יוצא בעצם כך, הסוגיה. הזאת של להכשיל מישהו באיסור שהוא איסור לשיטתו אבל לא לשיטתי נותנת שלוש תוצאות שונות עבור פלורליזם, מוניזם לא סובלני ומוניזם כן סובלני. ולכן זה ממש נייר הלקמוס ההלכתי האידיאלי לפתור את הסוגיה, להכריע את הסוגיה הזאת. אם אתה פלורליסט אסור בכל מקרה להכשיל בין אם גיליתי לך בין אם לא גיליתי לך, אסור להכשיל כי זה לפני עיוור. אם אתה מוניסט לא סובלני מותר בכל מקרה להכשיל אותך בין אם גיליתי לך ובין אם לא, כי זה לא להכשיל. נכון. אם אתה מוניסט סובלני אז מותר לי להכשיל אותך אבל רק אם גיליתי לך. ולכן הריטב"א פה הוא אינדיקציה נהדרת לא רק למוניזם אלא למוניזם סובלני, זאת אומרת הרזולוציה של הניסוי פה היא רזולוציה נהדרת, זאת אומרת כל אחת משלוש הדעות תיתן תשובה הלכתית שונה. אפשר אבל להגיד גם שזה גם לפי מוניזם לא סובלני יש גם עניינים של גניבת דעת וזה, אני לא יכול לעבוד על אנשים, לתת לו משהו שהוא חושב שזה מותר, שהוא חושב שזה הכשר כזה, ובפני עיוור לא אומרים גניבת דעת אומרים לפני עיוור. גניבת דעת זה מוגדר מאוד. גניבת דעת זה במקום שבו אני מוכר לך משהו ואני לא מגלה לך מה מכרתי לך. לא חייב לך כלום. אני חייב לגלות לך את האמת? לא חייב לך כלום. חושב פה בסוכה, אני לא בקיא בזה, אבל אסור לעבוד על אנשים? לא, לא מחייב. היית עושה לו תרמית? לא, אין איסור. מדבר שקר תרחק אולי או משהו אבל פה זה אפילו לא שקר. אני מושיב אותם מתחת לסוכה, לא אמרתי שום שקר, הושבתי אותם שם, רק בעיית לפני עיוור יש פה. אין שום מקור או משהו תורני לאמון או להונאה תחת משא ומתן? לא, לא, לא. מוסר אולי, אבל לא הלכה. בכל אופן, ופה אפילו מוסר לא קיים כי אם אין פה בעיה הלכתית אז מה זה משנה, אין פה בעיה הלכתית אז לא גרמתי לך גם נזק. אז מה הבעיה? רק בגלל שאוטונומיה זה ערך אז יש פה גם נזק כי לא איפשרתי לך להתנהג כמו שאתה חושב, אז גם אם אתה רואה שיש פה בעיה מוסרית גם הבעיה המוסרית נובעת מתפיסה של מוניזם סובלני. אוקיי, טוב, זאת הסוגיה ההלכתית שממנה אפשר לחלץ את המסקנה של מוניזם סובלני. כשאתה מחבר את הסוגיה בחולין שממנה הריטב"א מוכיח את ההסתייגות שלו לסוגיה פה בעצם זאת ראיה ביחד, זה נותן לכם ראיה ברורה שבהלכה בעצם יש מוניזם סובלני. וזה לא מפובליציסטיקה ולא מספרי מחשבה זה מפסיקת הלכה, מתירים לך איסור על פי זה או אוסרים או מתירים בין שני הצדדים. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. יישר כוח. בסדר? טוב חברים, אז להתראות. תודה רבה.