פרק שמיני של יומא – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת דיברתי על יום כיפור והכניסה אל הקודש, הכפרה של יום כיפור ואיזשהו ניסיון להסתכל קצת על עבודת יום הכיפורים כ…

[Speaker B] רק שאלה בקשר לסיכום, כתבת לי שזה בתיקייה באתר, אבל כתוב שהתיקייה ריקה שמה, כאילו אין שם…

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות הכנסתי את הקובץ הזה אז משהו שמה אולי השתבש, אני אבדוק את זה אחר כך, אני אכניס את זה שמה אם זה לא נמצא. הכנסתי את זה אחרי השיעור הקודם, שלשום כבר בעצם, לא יודע, אני אבדוק את זה, בסדר?

[Speaker C] יש שם בעיה כללית, היא גם של המרצים האחרים אין.

[הרב מיכאל אברהם] אה כן?

[Speaker B] לא יודע. אבל אני כן מצאתי של מרצים אחרים דווקא, אבל בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אני אבדוק את זה, בסדר. טוב, בכל אופן אז דיברנו קצת על הכפרה של יום כיפור, על משמעות של עבודת יום הכיפורים, אמרתי שיש שם חלקים שיכול להיות שהם על גבול הדרוש, אבל אני חושב שהתמונה היא תמונה נכונה בלי קשר לשאלה מה בדיוק הייתה הכוונה, כוונת המשורר. בכל מקרה אני רוצה להתקדם הלאה והיום אני רוצה לדבר קצת על להתחיל להיכנס קצת למהותו של יום, מהותן של המצוות של יום כיפור, לא עבודת יום הכיפורים, שזה כבר מתחיל להתקרב יותר לנושא שלנו. בסוף בסוף העיקר יהיה ענייני העינוי, אבל המצוות כוללות גם איסור מלאכה וגם עינוי, והיום אני רוצה להסתכל גם על זה במבט כללי, ושוב פעם יהיה פה עוד איזשהו אלמנט לא הלכתי או למדני נטו, אבל זה נדמה לי שבזה אנחנו נסיים את החלק המבואי הזה. אוקיי, אז ככה, כמו שאמרתי, הפרק מחולק בעצם לשלושה חלקים, יש את האיסור והמצוות של יום כיפור עד דף פ"ב בערך, פיקוח נפש וחילול השם זה השלושה דפים הבאים עד פ"ה, ואחרי זה פ"ו עד פ"ח זה כפרה, וידוי, טבילה ובעניינים האלו. אנחנו מתמקדים בחלק הראשון, אולי נצליח לגעת בשני אבל אני בספק רב, כנראה שאנחנו נעסוק רק בחלק הראשון. בהתחלה היא בעצם יום כיפור והמצוות שקשורות אליו. אז כמו שאמרתי, ביום כיפור יש שני חלקים, השביתה ממלאכה והעינוי, נראה היום קצת את היחס בין שני אלה. השלב הבא יהיה לעבור על המצוות עשה והלאו בשביתה ועשה והלאו בעינוי, מה היחסים ביניהם ומה ההגדרות שלהם. טוב, לגבי היחס בין שביתה לעינוי, אז אני רוצה להתחיל במקורות שבתורה עצמה מתייחסים ליום כיפור. בפרשת אמור אז מופיע כך: וידבר ה' אל משה לאמור, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה', וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם. גם את המלאכה קושרים לזה שזה יום כיפור שמכפר. אוקיי, כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, זה כרת על העינוי, וכל הנפש אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, שוב פעם כרת, כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם. אז יש כאן קודם כל קביעה שיום כיפור בעשור לחודש השביעי, בלי קשר למה שראינו בפרשת אחרי מות ששם זה הכניסה אל הקודש, פה זה ציווי במסגרת כל המועדים, יש גם את המועד הזה של יום כיפור, זה מקרא קודש. מה שמתחייב מזה זה לענות את הנפש, להקריב אישה זאת אומרת עבודת יום הכיפורים ואי עשיית מלאכה, כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה ושוב פעם כי יום כיפורים הוא, זאת אומרת זה בא להגיד לא רק העינוי הוא תוצאה של העובדה שזה יום כיפור, גם איסור המלאכה הוא תוצאה של זה שזה יום שמכפר. להבדיל מאיסור מלאכה בשבת או ביום טוב, ששמה זה לא קשור לכפרה. זה כבר איזשהו רמז בפסוק שאיסור המלאכה ביום כיפור יש לו איזושהי משמעות שונה מאיסור מלאכה בשאר הימים.

[Speaker B] איפה רואים שהעינוי יש לו קשר לכפרה? זה לא כל כך פשוט בפסוק, כי אני לא יודע אם

[הרב מיכאל אברהם] ביום כיפור, בפסוק רואים שהמלאכה, איסור המלאכה קשור לכפרה. למה? נסביר, כיוון שהעינוי מתבקש, זה ברור שהוא חלק מהכפרה. אנחנו רואים את זה גם בפרשת אחרי מות שראינו בשיעור הקודם. התורה רוצה לחדש שגם איסור המלאכה, שלכאורה מה הקשר שלו לכפרה? הרי יש את זה גם בימים טובים ובשבת, אומרת התורה לא, גם איסור המלאכה הוא חלק מתהליך הכפרה. העינוי הוא לכאורה הדבר הפשוט.

[Speaker B] מה, זה מסברא?

[הרב מיכאל אברהם] מסברא ומפרשת אחרי מות.

[Speaker B] מה, לא זוכר שבאחרי מות ראינו שיש כפרה?

[הרב מיכאל אברהם] בפרשת אחרי מות ראינו שמה שועניתם את נפשותיכם כי יום זה בא לכפר עליכם. זה שמה ראינו את הפסוקים שמה, אני חושב שזה מופיע גם פה. הנה, גם פה תראה את הסדר: והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כן, עינוי ומלאכה. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם.

[Speaker B] אז אתה מבין שזה חוזר על שניהם פה, על שני הדינים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, האמת שזה פשוט. כן. האמת שזה גם סברא. העינוי והשביתה משחקים פה שני תפקידים שאיכשהו זה מפתיע קצת מבחינת ההתייחסות של התורה, כי מבחינת המצוות יש מצוות על מלאכה, לאו ועשה, ויש מצוות על העינוי, לאו ועשה. עכשיו במקביל התורה מתייחסת לזה ככפרה ומועד או שבת. אוקיי? הייתי חושב שהמלאכה קשור למועד שבזה והתענית קשור לכפרה שבזה. התורה חוזרת בכל המקומות וקושרת גם את התענית וגם את ה… גם את העינוי וגם את השביתה, גם לשבת וגם לכפרה. זאת אומרת יש ערבוב מלא בין כל הקטגוריות. אי אפשר להבחין בין המלאכה לבין חובות העינוי.

[Speaker B] אבל משום מה בפרשת אמור זה נראה יותר קשור למלאכה ולא כל כך…

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי קודם, אני חוזר ואגיד שוב, זה לא קשור דווקא למלאכה אלא התורה רוצה להגיד שגם המלאכה היא כזאת, כי הכפרה ברור שהעינוי הוא חלק ממנה, לכן התורה מחדשת שגם המלאכה. אין סיבה לייצר סתירה בין פסוקים כשההסבר הוא פשוט. באחרי מות זה כתוב ופה נראה שההסבר הוא פשוט, שהכוונה היא לחדש שגם איסור המלאכה הוא כזה ולא רק העינוי.

[Speaker B] אבל אם כבר באחרי מות זה כתוב על הכל, מה צריך פה לחדש? אין חידוש בעצם, כי גם…

[הרב מיכאל אברהם] זה השאלה למה צריך את כפל הפרשיות. בכל מקרה אתה תמיד שואל את השאלה הזאת.

[Speaker B] לא, אבל לא רק הכפל, זה שכאילו פה בא להדגיש שגם מלאכה, זה לא סתם כפל.

[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר, זה אותה שאלה. אתה עדיין יכול לשאול גם על עצם הפרשה למה צריך כפילות, כל מה שכתוב פה כבר כתוב שם, אז מה כש… תבין למה צריך את הכפילות פה, אז אולי אפשר יהיה להבין למה צריך את החידוש הזה לחדש פה. לא יודע כרגע את התשובה, אבל בכל מקרה יש פה שאלה על כפל הפרשיות. טוב, בכל אופן…

[Speaker D] אפשר להעיר משהו הרב?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן. אפשר להעיר.

[Speaker D] אם אני לא טועה, נדמה לי שהציווי תשבתו הוא מיוחד ליום כיפור. אני חושב שבשבת מופיע או מנוחה או לא תעשה כל מלאכה, לא זוכר שבשבת מופיע תשבתו.

[הרב מיכאל אברהם] יש תשבתו, מופיע, כמה פעמים. עוד מעט. אוקיי. בכל אופן, אז וכל הנפש אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, אז עוד פעם זה כרת. כל מלאכה לא תעשו, בכל מושבותיכם. ואז מגיע הפסוק המסכם, אני חזרתי לקטע הראשון כן, שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם. פה עכשיו… קודם קשרנו את המלאכה לכפרה, פה אנחנו קושרים את העינוי לשביתה. זאת אומרת זה שני הקישורים המוצלבים. אני הייתי חושב שהעינוי קשור לכפרה והמלאכה לשביתה. התורה אומרת לא הפוך אלא מרחיבה את זה, היא אומרת העינוי קשור הן לכפרה והן לשביתה וגם איסור מלאכה קשור הן לכפרה והן לשביתה. זאת אומרת אני חושב שעולה בצורה מאוד ברורה מהתורה שהיא מנסה להסביר לנו לא לעשות את החלוקה הזאת בין איסורי המלאכה לבין איסורי השביתה לבין, סליחה, חובות העינוי. אוקיי? שני הדברים האלה קשורים הן לכפרה והן לשביתה. כן המלאכה זה השביתה הרגילה. מה? זה אותה שאלה ששאלת קודם רק בצד ההפוך. הפסוקים פה מחדשים רק את ההצלבות. זאת אומרת, רק זה שהמלאכה קשורה לעינוי ורק זה שהתענית, כן, וזה שהעינוי קשור לשביתה. הקישור הרגיל לא מופיע פה כי הוא ברור. אוקיי? אותו דבר בפרשת פנחס, כן, ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. עוד פעם מופיע ביחד. לעשור לחודש השביעי זה מקרא קודש, כאן זה לא בדיוק שבת אלא זה מקרא קודש, אבל זה שייך לשדה הסמנטי של שבתות וימים טובים, כן, זה מקראי קודש. אוקיי? ובמסגרת המקרא קודש הזה יש ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. עוד פעם מחברים את שני הדברים האלה, שמראים שהם כנראה משחקים איזשהו תפקיד דומה. את הקטע האחרון של פרשת אחרי מות קראתי פה.

[Speaker E] יש משהו מעניין במחלוקת של רבי וחכמים בעיצומו של יום מכפר או תשובה, אז הגמרא שואלת אז לפי רבי אז איך מצינו כרת? הרי תמיד עיצומו של יום מכפר. אז הגמרא אומרת שכרת של יומא, של יום הכיפורים, שמה יש שמה אין את הכפרה. זאת אומרת, מתייחסים למלאכה, לאיסור המלאכה של יום כיפור גם בהקשר של ה…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל שמה אומרים שאין עליו כפרה, לא שהוא חלק מתהליך הכפרה.

[Speaker E] נכון, אבל רואים שהוא הופקע. רואים שבגלל שהיום הזה הוא יום של כפרה, אז כאילו גם הכרת של העינוי וגם הכרת של המלאכה שניהם במעמד שונה. סתם.

[הרב מיכאל אברהם] היום לא מכפר עליהם. אבל זה לא אומר שהם עצמם חלק מתהליך הכפרה של היום, זה אמירה אחרת.

[Speaker E] ככה נראה. לא, שהם חלק מהסיסטם ולכן יש להם מעמד על.

[הרב מיכאל אברהם] חלק מהסיסטם זה נכון, אבל השאלה אם שניהם נוטלים חלק בכפרה, זה אני לא יודע. הם חלק ממהותו של היום.

[Speaker E] ובזה הוא הופקע מהכפרה. נכון, ואני מבין שזה הגיוני לומר שבגלל שהם חלק מהסיסטם של הכפרה, אז גם המלאכה לא יכול להיות…

[הרב מיכאל אברהם] ומי שעשה את זה אז אין עליו כפרה. זה עצמו מכפר.

[Speaker E] אבל אז לפי זה צריך

[הרב מיכאל אברהם] לצאת, אז לפי זה צריך לצאת שהיום הזה לא יכפר להם גם על שאר העבירות, כי מי שעבר על איסור מלאכה או על חובת העינוי, אז לא קיים את הסיסטם של הכפרה, אז עיצומו של יום לא אמור לכפר עליו גם בעבירות אחרות. אבל עיצומו של יום לפי רבי כן מכפר. דווקא משמה היה אולי מקום להגיד שזה לא הכרחי לתהליך הכפרה עצמו.

[Speaker E] שומע. מעניין.

[הרב מיכאל אברהם] בכל מקרה, אז זה לגבי המקורות האלה ואנחנו רואים שלכל אורך הדרך יש עירבוב בין חובת השביתה או איסורי המלאכה לבין חובת העינוי. ושוב פעם אני אומר, זה עירבוב כפול, שניים על שניים. מצד אחד יש איסורי מלאכה וחובות תענית, ויש יום כפרה ויש שבתון. התורה מערבבת את שני הצמדים אחד עם השני. הכפרה והשבתון זה עניין אחד, והתענית והשביתה ממלאכה זה עניין אחד. הכל עניין אחד. אוקיי?

[Speaker B] המושג שבתון, המושג שבתון מה זה, להימנע מלעשות משהו או זה לנוח?

[הרב מיכאל אברהם] בפשטות שביתה זה להימנע, לנוח ולהימנע מלעשות, זה אותו דבר.

[Speaker B] לא, כי יש להימנע מלאכול.

[הרב מיכאל אברהם] את זה אנחנו נראה עוד מעט. לכאורה זה גם להימנע מלאכול, ועוד רגע אנחנו נראה את זה. אבל כן, מהתורה עצמה לכאורה נראה ששבתון כולל הכל, שביתה מהכל. עוד מעט אנחנו נראה. אז במונה המצוות, זה נקודה שאני צריך להדגיש, למרות כל העירבוב הזה, אצל מונה המצוות מצוות התענית ומצוות המלאכה מופיעות בנפרד. זה לא פרטים של מצווה אחת. אתם יודעים שיש בהלכה מצוות שכוללות הרבה פרטים, נגיד ארבעת המינים. אוקיי? אז ארבעת המינים יש ארבעה פרטים, אבל זה לא ארבע מצוות. זה נמנה כמצווה אחת. זו מצווה אחת ליטול את ארבעת המינים. אז יש מצוות בהלכה שהן מצוות מורכבות, שיש כמה פרטים שמרכיבים את המצווה. יש מקומות שבהם יש שתי מצוות שיוצרות מכלול אחד, אבל הן נמנות לחוד. למרות שהן יוצרות מכלול אחד. אני אפשר להאריך בזה, אבל דוגמה לדבר זה תפילין למשל. בציצית התכלת והלבן נמנות כמצווה אחת ברמב"ם, ותפילין, תפילין של יד ותפילין של ראש נמנות כשתי מצוות. למרות שבמשנה במנחות כתוב שהתכלת לא מעכב את הלבן. הלבן לא מעכב את התכלת, תפילין של יד לא מעכבת של ראש ולהיפך. הרמב"ם אומר למרות שהמשנה מדמה אני מחלק. בציצית זאת מצווה אחת עם שני חלקים. בתפילין זה שתי מצוות שונות. למרות שהן שתי מצוות שונות זה ברור שהן יוצאות ממכלול אחד שנקרא מצוות תפילין. הוא מחולק במניין המצוות לשתי מצוות שונות. פה בהקשר של יום כיפור שגם ככה יש מכלול אחד שהוא השביתה ביום כיפור, השבתון של יום כיפור, שמורכב משני חלקים, החובה להתענות ואיסור המלאכה, אבל מבחינת מניין המצוות החובה להתענות ואיסור המלאכה מופיעים בנפרד. על כל אחד מהם יש לאו ועשה לרוב השיטות. עוד דוגמה אחת שאני אביא רק כדי לחדד את העניין.

[Speaker F] הרב, אז במה בעצם מתבטא החיבור אם זה כאילו מצוות שונות וזה דברים נפרדים ופעולות שונות, במה מתבטא החיבור?

[הרב מיכאל אברהם] השיקולים של מניין המצוות הם לא תמיד שיקולים של המהות של המצווה או טעם המצווה. יש לפעמים שיקולים של אם זה סקטור נפרד בתוך אותו הקשר אז זאת מצווה נפרדת למרות שיש איזשהו הקשר משותף שמחבר את שניהם.

[Speaker G] אני שואל אז מה ההקשר כאילו מה החלק המקשר?

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה, זה הנושא של השיעור שלי היום אז אני אגיע לזה. אבל מה שהמשנה במנחות שהבאתי קודם אומרת, תפילין של יד לא מעכבת של ראש ושל ראש לא מעכבת של יד, והיא אומרת טוב, אז אם ככה זה פשוט שתי מצוות בלתי תלויות. אבל מתוך ההקשר מאוד ברור, אפילו בברכות, יש כאלו שאומרים שיש לזה ברכה אחת, ויש על זה מחלוקות גדולות בראשונים על הברכות של התפילין, אבל רואים בבירור שיש פה מכלול אחד. זה שהוא מורכב משני חלקים בלתי תלויים ושלא מעכבים זה לא הופך את זה לשתי מצוות כמו לא יודע מה אכילת חזיר וברכת המזון. זה מכלול אחד שמורכב משני סקטורים. וזאת שאלה שצריך לדון בה לחוד, אפילו כתבתי עליה אבל אני לא אכנס אליה כאן, איך בדיוק מחלקים את המצוות במניין המצוות. זה לא תמיד משקף את השאלה אם יש או אין קשר בין המצוות הללו.

[Speaker B] לכאורה זה מוכרח שזה שתי מצוות כי זה עונשים נפרדים.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת עונשים נפרדים? כתוב עונש בנפרד בתורה. כן, אבל השאלה מה זה משקף? זה אינדיקציה.

[Speaker B] אבל עכשיו אני שואל איך יכול להיות שזו אותה מצווה אם מי שאכל יש לו עונש ומי שעשה מלאכה יש לו עונש וזה לא אותו עונש? זה כרת בשניהם. זה כרת בשניהם, אבל התורה וגם הגמרא דנה שכל מקום צריך אזהרה וצריך את העונש.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לא משנה, יש מה בל"ט אבות מלאכה? כשאתה בורר אתה מקבל עונש וכשאתה צד אתה מקבל עונש.

[Speaker B] כן, אבל בהעלם אחד זה תלוי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בהעלם אחד זה שני עונשים.

[Speaker B] כי יש פסוק מפורש שהוא מחלק שיהיה חייב על כולם, אבל בעצם זה איסור אחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא איסור אחד. שמה יש מחלוקת רש"י ותוספות רי"ד אם זה איסור אחד. במניין המצוות זה מופיע כאיסור אחד, אבל למשל התוספות רי"ד טוען שזה לאווים נפרדים בעצם. רק מבחינת מניין המצוות, לעניין התראה יש לזה נפקא מינה וכל מיני דברים אחרים. יש הרבה סוגי מכלולים כאלו במניין המצוות, אני לא יכול להיכנס לכל הפרטים האלה כאן. יש כל מיני סוגים בעניין. אני אביא אולי עוד דוגמה אחת, יש בתחילת איזהו נשך על נשך ותרבית. כן, אז נשך ותרבית מופיע בתורה ביחד ושניהם זה בעצם איסור על לקחת ולתת ריבית. אוקיי? במשנה בתחילת איזהו נשך מופיע שכל פעם שעוברים על נשך עוברים על תרבית ולהיפך. אין בעצם הבדל מעשי ביניהם. תמיד כשאני לוקח ממך ריבית עברתי על נשך ועברתי על תרבית. אוקיי? אז למה צריך את שניהם? אומרת הגמרא לעבור עליו בשני לאווים. עכשיו כשתסתכלו ברמב"ם, אז הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה אומר שנשך ותרבית זה שני לאווים, אבל במניין המצוות זה נמנה כלאו אחד. אין פה שני לאווים, זה לאו אחד. אז השיקולים של מניין המצוות לא תמיד משקפים את היחס אפילו ההלכתי, לא רק של טעמא דקרא, אפילו היחס ההלכתי בין המצוות השונות. סתם כאנקדוטה, אח של הגר"א כותב שהגר"א, האח כותב על אחיו, הגר"א הרי העיר כמעט על כל דבר שנכתב, יש תמיד הערות, הגהות של הגר"א על כל טקסט. יש נושא אחד שבו הגר"א לא נגע. הבקיאות שלי לא מספיק גדולה אבל נאמנים עליי דבריו של אח שלו, והוא אומר שהגר"א לא נגע בנושא הזה של מניין המצוות. למה? כי אין לזה שום נפקא מינה, זה לא מעניין אף אחד. זאת אומרת אז רק שאלה של איך להגיע ל-613, אבל אין שום נפקא מינה לשאלה איך אתה מונה את המצוות ומה נכנס ומה לא נכנס, יש הרבה הלכות דאורייתא שלא ייכנסו למניין. מניין המצוות כי יש כל מיני כללי מנייה שאומרים שהם לא נמנים או לא נמנים לחוד, אבל עדיין הם דאורייתא. לכן אין בעצם נפקא מינה הלכתית לשאלה מה נכלל או לא נכלל במניין המצוות. אפשר להתלבט כי יש רמב"ם ורמב"ן, והרמב"ן בהשגות והרמב"ם בשורשים מתווכחים הרבה מאוד על מניין המצוות, ויוצאות שמה לא מעט השלכות הלכתיות. אבל ההשלכות ההלכתיות האלה הן תמיד איזשהו תירוץ או איזשהו אילוץ. אף פעם אי אפשר ללמוד השלכה הלכתית מהיכללות של משהו במניין המצוות. זה פשוט לא קורה. אין דבר כזה. אז לכן העובדה שזה נמנה לחוד במניין המצוות לא בהכרח אומרת שאין להם מעטפת משותפת, ואני אומר שבתורה עצמה מופיע שיש מעטפת משותפת. מה זאת המעטפת הזאת? אז על זה, זה הנושא שלי היום. המונח שמוזכר ביחס ליום כיפור וגם ביחס לשבת זה שבת שבתון. גם על שבת וגם על יום כיפור מוזכר המונח שבת שבתון. זה איזושהי שבת אולטרה, כן, איזושהי שבת משודרגת לעומת יום טוב רגיל שהוא איזה שביתה רגילה, שבת רגילה. יש פה, נדמה לי שיכול להיות שההסבר לעניין הזה תלוי בדברים שכותבים האחרונים לגבי ההבדל בין שבת לבין יום טוב. הרי אנחנו יודעים שביום טוב התירו מלאכת אוכל נפש. יש מחלוקת באחרונים בראשונים, סליחה, איך לתפוס את ההיתר הזה. האם ההיתר הזה הוא בעצם היתר כי צריך להכין אוכל כי ביום טוב צריך ומותר להכין אוכל, אז התורה התירה לנו את מלאכות אוכל נפש? או שמלאכות אוכל נפש בכלל לא נאסרו? זאת שיטת הרמב"ן. שיטת הרמב"ן היא שבשבת נאסרה כל מלאכה, לא תעשה כל מלאכה. ביום טוב נאסרה מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש. לפי התפיסה של הרמב"ן מלאכת אוכל נפש לא הותרה, היא פשוט לא נאסרה. כל מה שנאסר זה רק מלאכת עבודה, אוקיי? אז יש פה הבדל בין שבת לבין יום טוב, שבשבת השביתה היא מוחלטת, וביום טוב יש איזושהי שביתה חלקית. נאסרה מלאכת עבודה אבל לא נאסרה מלאכת אוכל נפש. והאמת שהסברה קצת נוטה כמו הרמב"ן, כי אם באמת זה היה איזשהו היתר, לא ברור מה הסיבה להתיר את זה. גם בשבת אנחנו אוכלים ומצווים על עונג שבת, ואנחנו מצליחים להכין את האוכל מראש. אז למה ביום טוב אנחנו לא יכולים להכין את האוכל מראש? צריך להתיר לי את המלאכות האלה לעשות ביום טוב עצמו? לכן נדמה לי שהרבה יותר סביר להגיד את מה שהרמב"ן אומר, שהתורה מאיזושהי סיבה מראש בכלל לא אסרה את מלאכות אוכל נפש. זה לא שיש פה איזשהו היתר לצורך כזה או אחר, אלא זה בכלל לא נאסר. מלאכת עבודה נאסרה, מלאכת אוכל נפש לא נאסרה.

[Speaker E] אבל אם הוא מבשל בשביל כאילו גויים או דברים כאלה המלאכה כן נאסרה, לכם ולא לנוכרים.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? ומי אמר שזאת מלאכה?

[Speaker E] מצד מה אסור? מה זה סתם איסור? הוא לא מקבל על זה מלקות?

[הרב מיכאל אברהם] איסור כמו שביתה, כן.

[Speaker E] הוא ילקה על זה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? יכול להיות שלא ילקה על זה, כמו בשבתון של שבת. איסור שבות בשבת בשיטת הרמב"ן הוא איסור דאורייתא, אבל הוא לא מאיסורי המלאכה, אין לו סקילה ואין לו את העונש שלהם.

[Speaker E] היא אומרת שאם הוא מבשל, במשנה פה אומרת שאם הוא מבשל דבר אסור באכילה ביום טוב הוא לוקה. זאת אומרת כאילו כן יש את המלאכה של כאילו בישול.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אומר שזאת מלאכת הבישול. הוא לוקה על לאו של המלאכת נוכרי אולי. זה לא בהכרח אומר שזאת מלאכת בישול. מלאכה נאסרה?

[Speaker E] מה? רואים שהמלאכה נאסרה כל עוד אין בזה את ההיתר של אוכל.

[הרב מיכאל אברהם] או זה, או שלא.

[Speaker E] המבשל גיד הנשה ביום טוב.

[הרב מיכאל אברהם] או שהיא לא נאסרה, רק שכשאתה עושה את זה לגוי יש עוד איסור. שני דברים שונים. אתה יכול להבין את הגדרת השביתה בשתי הצורות האלה. לפי הרמב"ן בפשטות נראה שההבנה היא השנייה. אז אם זה ככה, השביתה המלאה או השבת שבתון שאנחנו אומרים על שבת להבדיל מיום טוב, יכול להיות שהוא באמת בגלל שהשביתה בשבת היא יותר רחבה מאשר חובת השביתה ביום טוב לפי הרמב"ן לפחות. חובת השביתה ביום טוב זה רק על מלאכת עבודה, חובת השביתה בשבת היא מוחלטת, גם מלאכת עבודה וגם מלאכת אוכל נפש. עכשיו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, אגב יכול להיות לזה גם נפקא מינות, מה קורה אם אני עושה מלאכות שבאופן מהותי הן מלאכות אוכל נפש אבל אני עושה את זה לא לצורך אוכל נפש, מעין מה שאמרת קודם על הגוי, או אני עושה מלאכות אחרות שבמהותן הן לא מלאכות אוכל נפש. אבל אני עושה את זה במסגרת הכנת אוכל, האם זה מותר או אסור? לא אכנס לזה כאן, דיון ארוך בהלכות יום טוב, אבל גם שמה יכולות להיות נפקא מינות לשתי התפיסות האלה. עכשיו, אפשר לשאול את עצמנו מה קורה לגבי יום כיפור. האם יום כיפור זה כמו שבת או כמו יום טוב? עכשיו זה ברור שביום כיפור אסור לעשות גם מלאכת אוכל נפש. מבחינת השורה התחתונה, על זה מסכימים כל הראשונים. אבל יש כמה ראשונים, בעיקר מפרשי התורה, זה רשב"ם, חזקוני, ספורנו ועוד, שהם מסבירים שבעצם יום כיפור זה כמו יום טוב רגיל. רק לא התירו שם מלאכת אוכל נפש בגלל שאין צורך במלאכות האלה כי אסור לאכול בין כה וכה. אז לכן שם לא התירו את זה. כמובן שהתפיסה הזאת מניחה שהאיסור מלאכה ביום טוב הוא כולל גם מלאכות אוכל נפש, רק שביום טוב רגיל התירו את זה. ביום כיפור אין צורך להתיר כי אסור בין כה וכה לאכול, אז שם לא התירו.

[Speaker H] לפי זה אוכל לילד קטן או משהו…

[הרב מיכאל אברהם] אתה שומע? לפי זה אוכל לילד קטן. טוב, אז בטלה דעתו, זאת אומרת, באופן כללי כיוון שאסור לאכול אז לא התירו. זה דיון אחר על ילד קטן. נגיע עוד לילדים קטנים, נעסוק בזה לא מעט בהמשך, פה היום, בשיעורים בהמשך. לעומת זאת לפי הרמב"ן, הרי מלאכת אוכל נפש בכלל לא נאסרה ביום טוב. נכון? אז אם יום כיפור היה כמו יום טוב, באופן עקרוני היה צריך להיות מותר מלאכת אוכל נפש גם למרות שאני לא צריך את זה בשביל לאכול, כי זה לא נאסר, זה לא היתר. לפי הרמב"ן נראה הכרח שמה שנאסרה מלאכת אוכל נפש ביום כיפור, זה או בגלל שהוא לא לומד כמו הרמב"ן, זאת אומרת שכמובן הרמב"ן כן לומד כמו הרמב"ן, או בגלל שהוא תופס יום כיפור כמו שבת. זאת אומרת יום כיפור כן נאסר גם מלאכת אוכל נפש ולא רק מלאכת עבודה. וזה לא שלא התירו בגלל שביום כיפור לא אוכלים, אלא זה נאסר כמו בשבת. מהותית, לא בגלל שאין צורך בזה כי אנחנו לא אוכלים, נגד מה שהראשונים שהזכרתי קודם אומרים. לפי הרמב"ן הזה, אני ממשיך עם שיטת הרמב"ן, אז נדמה לי שאפשר בהחלט להבין שהמונח שבת שבתון שמוזכר גם ביחס ליום כיפור, כמו ביחס לשבת, נובע בדיוק מאותה סיבה, שגם ביום כיפור חובת השביתה היא חובה רחבה יותר מאשר ביום טוב רגיל. כיוון שמה שנאסר זה גם מלאכת עבודה וגם מלאכת אוכל נפש. ואז באמת האיסור הוא איסור מהותי ולא רק בגלל שלא התירו בגלל שלא אוכלים. האמת שיכול להיות לאור מה שאמרתי למעלה, יכול להיות שאפשר לחבר קצת את השיטות האלה לפחות ביום כיפור. ביום כיפור ראינו שהאכילה היא חלק מחובת השביתה. חובת השביתה ביום כיפור כוללת שביתה ממלאכות ושביתה מעינויים, אכילה ושתייה ואולי גם שאר העינויים עוד נראה. אז בעצם יש פה איזושהי חובת שביתה מאוד רחבה. אם זה כך, אז יכול להיות שגם אם אנחנו נלך עקרונית עם התפיסה, תפיסת הרמב"ן, כן? שהמלאכות ביום טוב בכלל לא נאסרו, ובשבת המלאכות האלה נאסרו, זאת אומרת זה לא היתר אלא הם לא נאסרו בכלל ביום טוב, מה קורה ביום כיפור לפי זה? ביום כיפור אמרתי לפי זה, אז ברור שמלאכת אוכל נפש היא נאסרה מעיקרה, לא שהיא לא הותרה. היא אסורה כי זה כמו שבת. מה קורה לפי הראשונים האחרים? לפי הראשונים האחרים אפשר להגיד שיום כיפור הוא כמו יום טוב, נכון? רק שפה כיוון שלא אוכלים אין צורך להתיר את מלאכות אוכל נפש. אבל עכשיו אפשר לומר שלפי שאר הראשונים, כיוון שביום כיפור השביתה היא שביתה יותר רחבה, היא גם שביתה ממלאכה וגם שביתה מעינויים, אז יכול להיות שגם שביתת המלאכה היא רחבה יותר, וספציפית יום כיפור שונה מיום טוב רגיל. הוא כמו שבת גם לשיטת שאר הראשונים, לא לשיטת הרמב"ן. אוקיי? ואז באמת המונח שבת שבתון מתפרש לכל הדעות ביום כיפור כמו בשבת, שזה מושג של שביתה רחבה שאומרת שבעצם אסרו פה את כל המלאכות. העינויים כי אתה חייב להגיע לשביתה לשביתה מלאה. וזה בעצם מחבר את שתי האפשרויות האלה לאור מה שאמרתי קודם שגם המלאכות וגם וגם העינויים הם חלק מה מהשביתה. בתחילת הפרק שלנו אם הספקתם להגיע, אני מזכיר שוב שאני רוצה שתרוצו קצת על הפרק תוך כדי שאנחנו לומדים. בתחילת הפרק שלנו אחרי הגמרא לומדת בפרשת אחרי מות הרי מיד אחרי הביטוי שבת שבתון מופיע הציווי על העינוי. והגמרא אצלנו דורשת את שאר העינויים מהריבוי של המילה שבתון. שבת שבתון לרבות את שאר העינויים. אמנם יש ראשונים שאומרים שזה רק אסמכתא, אבל רש"י אומר שמשתמע ממנו שזה ממש ריבוי. ואז שוב פעם אנחנו רואים שהשביתה כוללת בתוכה גם שביתה מעינויים. זאת אומרת מה שאמרתי קודם שהשביתה ביום כיפור היא שביתה יותר רחבה, לא רק שהיא שביתה ממלאכת עבודה אלא גם ממלאכת אוכל נפש. לא רק ממלאכת אוכל נפש אלא גם מעינויים מאכילה ושתייה. לא רק מאכילה ושתייה אלא גם מחמשת העינויים. כל זה בעצם נכלל במושג השביתה, ושוב פעם מושג העינוי ומושג השביתה הופכים להיות חופפים. עכשיו אנחנו בשלים לראות את הרמב"ם. הרמב"ם, סליחה, ניתקתי את זה, אני מחבר אותו שוב לדף המקורות, פשוט אני מדי פעם רוצה לראות אותכם אז אני מנתק את הקובץ המשותף. הרמב"ם בתחילת הלכות שביתת עשור. קודם כל שימו לב לשם של קובץ ההלכות הזה ברמב"ם. מה זה הלכות שביתת עשור? הרמב"ם אני רק מזכיר לכם, הרמב"ם מחלק את הלכות פסח למשל, יש הלכות חמץ ומצה ויש את הלכות איסורי המלאכה. הלכות איסורי המלאכה מופיעים בהלכות יום טוב. ובהלכות חמץ ומצה זה הלכות נפרדות. זאת אומרת התוכן של היום והשביתה ביום תופס ברמב"ם שני קבצי הלכות שונים. זה לא מופיע בתוך קובץ הלכות אחד. אותו דבר בסוכה. יש הלכות יום טוב שכוללת הלכות איסורי יום טוב גם בסוכה ויש את הלכות סוכה וארבעת המינים. אבל ביום כיפור הרמב"ם מחבר את זה וקורא לזה שביתת עשור. השביתה של יום כיפור מחוברת עם איסורי העינוי שהם לכאורה התוכן הספציפי של יום כיפור. יותר מזה מבחינת המבנה של ההלכות בספר, בספר זמנים של הרמב"ם, אז ההלכות שמופיעות שם זה הלכות שבת, הלכות יום טוב, הלכות שביתת עשור. ורק אחרי זה נכנסים לחמץ ומצה, סוכה וארבעת המינים, חנוכה ומגילה וכולי. זאת אומרת שהרמב"ם רואה את המושג שביתת עשור כסוג שלישי של שביתה. יש שביתה מהסוג של שביתה של שבת, זה הלכות שבת, שביתה ממלאכה. יש שביתה אחרת שהיא שביתת יום טוב, שזה שביתה ממלאכת עבודה. ויש שביתת עשור. שביתת העשור זה שביתה שכוללת בתוכה שביתה ממלאכות ושביתה מהנאות. ולכן הרמב"ם קורא לכל המכלול הזה למרות שרובו עוסק כמובן בעינויים, את המלאכות הוא רק מפנה להלכות שבת ולהלכות יום טוב שהוא כבר פירט את זה אז אין טעם לחזור על זה, אבל הוא מתייחס לזה גם פה. הוא לא מפרט כי לא צריך לפרט פעמיים, הוא מתייחס לזה פה ולהכול הוא קורא שביתת עשור. הוא לא אומר הלכות תענית יום הכיפורים, אלא הלכות שביתת העשור. תראו גם בלשונו, זה לא מקרי. הלכות שביתת עשור. יש בכללן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה, וזהו פרטן: לשבות בו ממלאכה, זה מצוות עשה על המלאכה; שלא לעשות בו מלאכה, זה לאו על המלאכה; להתענות בו, זה עשה על העינוי; שלא לאכול ולשתות בו, זה לאו על העינוי. אוקיי? יש עשה ולאו על המלאכה, עשה ולאו על העינוי. עכשיו נראה את לשונו בפנים. הלכה א: מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ובעשור לחודש הזה וכולי, עשור חודש השביעי כל מלאכה לא תעשו. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה? אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קורבן חטאת קבועה. כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה חייבים על זדונה בעשור כרת. ובכל שחייבים עליו קורבן חטאת בשבת חייבים עליו קורבן חטאת ביום הכיפורים. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף על פי שאינו מלאכה. וכל שאסור לאומרו או לעשותו לכתחילה בשבת, כך אסור ביום הכיפורים. כללו של דבר, אין בין שבת ליום הכיפורים בעניינים אלו, והעניינים אלו הכוונה באיסורי המלאכה, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכיפורים בכרת. ההבדל היחיד ביום כיפור לשבת זה שאין סקילה על עשיית מלאכה ביום כיפור. במובן הזה זה קצת דומה ליום טוב כי יש מלקות. זה לא דומה ליום טוב כי יש כרת. אז זה לא לגמרי יום טוב, זאת קטגוריה נפרדת. אבל מבחינת מה אסור ומה מותר, זה אותו דבר כמו שבת.

[Speaker B] ברמב"ם נראה שהבין ששבת שבתון זה רק איסור מלאכה. למה? לא, כי הוא כותב בהלכה א' שהמקור למצוות עשה של לא לעשות מלאכה זה שבת שבתון. נו? אבל המצוות עשה של להתענות הוא לא לומד אותה בכלל משבת שבתון, הוא לומד אותה מ'ועניתם את נפשותיכם'. וגם הלשון בהקדמה של ההלכות זה

[הרב מיכאל אברהם] לשבות בו, תסתכל, תסתכל בהלכה ה'. העליתי את זה עכשיו לדף. הלכה ה': וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון, שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו.

[Speaker B] כן, אבל מה זה מהתורה או שזה אסמכתא?

[הרב מיכאל אברהם] כן, מהתורה. אין חייבים קרבן, אין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל, מכין אותו מכת מרדות.

[Speaker B] זה נראה מדרבנן, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה דאורייתא שאין עליו עונש. מכת מרדות זה לא רק על דרבנן.

[Speaker B] אבל זה גם לא מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא מצווה?

[Speaker B] הוא לא מנה את זה פה בהקדמה.

[הרב מיכאל אברהם] כל העניינים של העינוי נלמדים משבת שבתון. אם אתה מרבה משבתון את חמשת העינויים, זה אומר ששבת הראשון לפני השבתון כולל בתוכו עינוי אכילה ושתייה.

[Speaker B] כן, אבל הוא לא הביא את שאר העינויים.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא הביא את המקור הזה משמה,

[Speaker B] יש לו מקור אחר, זה לא משנה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אחרי שהתורה מדמה אותם, אז הכל נכנס לשבת שבתון. אבל בהקדמה שלו איפה זה כתוב?

[Speaker B] פה בהקדמה של הפרק במצוות, ברשימה, זה לא כתוב בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] ברשימה שמה מופיעים מקורות, אז כל מקור לגופו. אבל פה הוא מגדיר את זה במפורש כחלק מהשביתה.

[Speaker B] אבל שמה הוא לא אמר שביתה סתם, הוא אמר לשבות ממלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] נו, וגם לשבות מאכילה ושתייה.

[Speaker B] הוא לא אמר את זה. אכילה ושתייה כן, אבל הוא לא אמר את שאר הדברים.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? בהלכה, תסתכל הלכה ד'. תסתכל, תקרא. הלכה ד': מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה. מה זה? לשבות מאכילה ושתייה. הפסוק הוא ועניתם את נפשותיכם. יש פסוק כזה, הוא מביא את הפסוק שיש. אבל זה נכלל בתוך מושג השביתה. והראיה מה שהוא כותב בהלכה ה', כי בהלכה ה' הוא מרבה מהמילה שבתון את שאר העינויים, משמע שהשבת שמופיע לפני השבתון כולל בתוכו את אכילה ושתייה. זה שיש פסוק שמטיל על אכילה ושתייה, פסוק נפרד של ועניתם את נפשותיכם, אז הוא מביא את הפסוק הזה, הוא לא הביא את שבת שבתון. אבל ברור שאחרי שכתוב שבת שבתון זה ברור שזה כולל גם את האכילה והשתייה. ברמב"ם זה כתוב בפירוש.

[Speaker B] אז למה לא כלל את זה במצוות? הוא

[הרב מיכאל אברהם] כלל את זה במצוות. פה מונה איסור אכילה ושתייה, מה הבעיה?

[Speaker B] לא, אבל חמשת העינויים.

[הרב מיכאל אברהם] את חמשת העינויים זה לא במצוות, זה משהו אחר. אמרתי, מניין המצוות לא נוגע אלינו. מניין המצוות לא בהכרח אומר שמה ש… מניין המצוות לא אומר אם משהו דאורייתא או לא דאורייתא. שיטת הרמב"ם למשל… מה?

[Speaker B] אז הרב אומר זה דאורייתא וזה לא במניין המצוות?

[הרב מיכאל אברהם] בפשטות זה דאורייתא, זה יהיה תלוי כנראה בשיטת הרמב"ם בשורש השני, האם דברים שנלמדים מדרשות יש להם מעמד של דאורייתא או דרבנן. השאלה איך מפרשים את הרמב"ם שם. אבל באופן עקרוני זה בפשטות זה דאורייתא. הרמב"ם אומר שזה מפי השמועה.

[Speaker I] הרמב"ם אומר שזה מפי השמועה, זה לא ש…

[הרב מיכאל אברהם] מפי השמועה הכוונה שדרשה. זה לא כתוב במפורש, זו דרשה, זה מתרבה משבתון.

[Speaker J] אבל נראה לי כאילו הרמב"ם בהלכה ה', הוא מבדיל לגמרי בין… הוא אומר שיש עוד דברים שדומים לאיסור אכילה ושתייה. איסור אכילה ושתייה הם באמת אלה שנאסרו בפסוק.

[הרב מיכאל אברהם] כמו ששובת מאכילה ושתייה כך צריך לשבות גם מהם, כן. כותב את זה מפורש בשורה השנייה של הלכה ה, כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שובת גם מאלה. שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו, כותב את זה מפורש.

[Speaker J] שבת לעניין מלאכה, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר במפורש לעניין לא מלאכה, לעניין העינוי. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו. הוא מבדיל בין… שנייה, בנוסח שאתה משתף עכשיו במסך כתוב שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו, ובנוסח של

[Speaker J] הרמב"ם המקבילי כתוב שבת לעניין מלאכה, שבתון לעניינים אלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. בנוסח

[Speaker J] שאתה משתף עכשיו במסך כתוב שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו, ובנוסח של הרמב"ם המקבילי כתוב שבת לעניין מלאכה ושבתון לעניינים אלו.

[הרב מיכאל אברהם] פה כתוב לעניין אכילה, אבל אוי, אבל זה גם הרבה יותר הגיוני. כי אם השבתון הוא לעניינים אלו, אז איך אתה מרבה את העינויים מהמילה שבתון אם המילה שבת שקודמת לה בכלל מדברת על המלאכה? מה זה קשור? תגיד אם אין עניין אולי, אבל אתה צריך להגיד משהו על זה. בפשטות הכוונה היא שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו.

[Speaker B] אבל אני הבנתי את הגירסה של מלאכה. כאילו הוא אומר שבתון לעניין מלאכה שזה כולל גם שבותים, ושבתון לעניינים אלו של אכילה שזה כולל גם עינויים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז הוא אומר שזה שבת שבתון, זה גם על הדברים האלה של העינוי. מה ההתלבטות? אי אפשר לכתוב את זה יותר ברור.

[Speaker K] מכת מרדות זה אומר שזה מדרבנן או שזה מדאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] מכת מרדות נותנים על כל דבר שאין עונש דאורייתא, בין על איסורי דרבנן, למשל על הסיכה גם מכין מכת מרדות. על חצי שיעור יקו מכת מרדות כי אין על זה עונש מדאורייתא, למרות שחצי שיעור אסור מן התורה להלכה.

[Speaker K] תראו

[הרב מיכאל אברהם] בהלכה ו, כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. לכל אורך הדרך יש פה השוואה מלאה בין המלאכה לבין העינוי, ושניהם קשורים למושג שביתה, זאת שבות, שבת שבתון. כל הכותרת היא הלכות שביתת עשור. ובמה עוסקים הלכות שביתת עשור? בעיקר בעינויים. איסורי המלאכה רק מוזכרים פה אבל מפורטים בהלכות יום טוב והלכות שבת. ההלכות האלו עוסקות בעינוי, וזה נקרא הלכות שביתת עשור. אי אפשר לכתוב את זה יותר ברור. אז לכן הטענה היא שבעצם הרמב"ם מציב פה בצורה אני חושב מאוד חד משמעית את מה שעולה משתי הכתובים. רגע אחת, כבר לפני שאני שוכח אני מצלם פה את ה… רגע. אוקיי, בסדר, פשוט רק רשמתי נוכחות תוך כדי זה. בכל אופן, אז לענייננו, הרמב"ם בעצם מסכם פה את מה שעולה מפשטי הכתובים שיש פה איזושהי שביתה כוללת שיש לה שתי תת קטגוריות, שביתה ממלאכה ושביתה מהנאות, אבל זה הכל בעצם איזושהי שביתה אחת גדולה. עכשיו בואו ננסה קצת לראות מה בעצם משמעות הדברים. אני רוצה כדי להראות את המשמעות של זה, אחרי זה אני אשתמש בזה עוד בהמשך שנדבר, אבל אני רוצה שננסה להבין קצת מה זה אומר. הגמרא בפסחים, אשתף פה שוב פעם את המקורות, הגמרא בפסחים אומרת כך, פסחים נד, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. מהי ספקו מותר? לאו בין השמשות? לא. כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעי דיירחא, הכא נמי לקביעי דיירחא. זאת אומרת תשעה באב זהה ליום כיפור לכל דבר ועניין פרט למשהו אחד, שאם אנחנו בספיקא דיומא לא עושים יומיים תשעה באב, אבל כן עושים יומיים יום כיפור, ועוד פעם לא ניכנס לכל הוויכוחים שהתעוררו כן במלחמת העולם השנייה, לכאורה זה נגד הגמרא הזאת. בכל אופן, אז הגמרא משווה את תשעה באב ליום הכיפורים לגמרי. עכשיו, באמת גם החינוך במצווה שי"ג, אחרי שמסיים את הדיון על יום כיפור, הוא עובר לדון בתשעה באב. נראה שהוא תופס את הרעיון של תשעה באב ושל יום כיפור בצורה דומה. האמת שזה כמובן לא לגמרי זהה. קודם כל תשעה באב הוא לא דאורייתא, זה בכרת, זה איסור… יש תוספות מוסיף, יש פה הראשונים מעירים שיש עוד הבדלים. תוספות אומר שיש תפילת נעילה ביום כיפור, בתשעה באב אין. יש הבדלים ב…

[Speaker B] רגע, אין איסור מלאכה בתשעה באב בכלל. רגע, תכף נראה, נגיע.

[הרב מיכאל אברהם] יש הבדלים בסדר העבודה כמובן, אבל אתה יכול להגיד שבסדר, לעניין זה לא דיברו, מה שדיברו פה זה רק לעניין חובות העינוי. בתוספות אנחנו רואים שהוא תפס את זה לא רק כחובות העינוי, עובדה שהוא מכניס את סדר העבודה ותפילת נעילה וכל מיני דברים מן הסוג הזה. יותר מזה, תוספות גם כותב שם בתענית, תוספות אומר חוץ מזה יש הרי גם היתר מלאכה במקום שנהגו. אז גם לגבי מלאכה יש הבדל. הוא אומר בסדר, אנחנו מדברים רק לעניין העינוי כשאנחנו עושים השוואה. בתוספות נראה שבעצם יש פה איזושהי השוואה יותר רחבה מאשר סתם לעניין העינוי. יש הבדלים על התוספת, יש עוד הבדלים שעוד נדבר עליהם אולי. בכל אופן, על פניו ההשוואה בין תשעה באב ליום כיפור היא מקרית. כי בסך הכל נכון שהדינים הם פחות או יותר זהים, אבל הרעיון של שני הימים האלה הוא לכאורה שונה לחלוטין. רק ששתיהן תעניות חמורות, אז לכן הדינים הם דינים שווים. שניהם מתחילים מהלילה, שניהם אסורים בכל העינויים וכל הדברים האחרים, בניגוד

[Speaker L] לשאר

[הרב מיכאל אברהם] התעניות, אז לכן מדמים את תשעה באב ליום כיפור. אבל בחינוך אני חושב נראה קצת יותר מזה. כי אם זה דמיון הלכתי למה להביא את זה פה? יש הרבה הלכות דרבנן שאתה יכול להביא בכל מיני מקומות ואתה לא מביא. גם אגב החינוך באופן דומה מביא את ברכת התורה בתוך מצוות ברכת המזון. וגם שם נדמה לי שאפשר ללמוד מזה כל מיני תפיסות. למשל שברכת התורה היא דאורייתא, יש מחלוקת ראשונים בעניין הזה, ועוד. זאת אומרת, מזה שהחינוך מביא משהו, אני חושב שאולי זה לא ראיה מוחצת, אבל בהחלט זה מטה בכיוון זה שהוא רואה פה איזשהו דמיון מהותי. עכשיו על פניו אין דמיון מהותי. ביום כיפור התענית אולי זה חלק מתהליך התשובה, אבל יש פה איזושהי התנתקות מהחומר או מין משהו כזה, או שביתה כמו שהרמב"ם אומר. בתשעה באב זה חלק מהתעניות, יותר חמור אולי, אבל זה חלק מהתעניות. צריך צער או חזרה בתשובה או לזכור את מה שהיה שמה או כל מיני דברים כאלה. למה תשעה באב לכאורה שייך יותר לפרשת התעניות מאשר לפרשת יום כיפור? אז אני רוצה לטעון שהדמיון בין תשעה באב ליום כיפור יכול להיות מוסבר לאור מה שדיברתי עליו ביום כיפור, וזה באמת מאיר באור קצת שונה את מה שראינו. וזה כנראה, או לא בהכרח דמיון מקרי. תראו, במשנה בפסחים שם כתוב כך: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושים. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם. זאת אומרת שבעצם יש חילופי מנהגים. מקום שנהגו לא לעשות מלאכה, אז אסור לסטות מן המנהג. מקום שנהגו לעשות מלאכה, אז תעשה. האמת שזה נראה קצת מיותר. בסדר, ברור, צריך לשמור את המנהגים כל מקום לפי מנהגיו, מה יש להגיד פה? כבר כאן הייתי אומר שהגמרא אומרת פה משהו שהוא לא רק חובת שמירת המנהגים, יש עניין לשבות ממלאכה בתשעה באב. אבל יש חילופי מנהגים, אז במקום שלא נהגו אל תעשה את זה, אבל במקום שנהגו אתה עושה את זה לא רק מדיני מנהגים, אתה עושה את זה מדיני תשעה באב. ובתשעה באב צריך לשבות ממלאכה. עכשיו תראו את התוספות. תוספות שם מקשה על החלק השני של המשנה שראינו, הא אין בין תשעה באב ליום הכיפורים, מה שראינו למעלה. אומר התוספות, הא דלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו, מה השאלה שלו? הרי במקום שנהגו בתשעה באב מותר במלאכה, יום כיפור אין חילופי מנהגים, אסור במלאכה. אז הנה עוד הבדל בין תשעה באב ליום כיפור. לא שומע. נראה לרי משום דבסיפא מסיק לה לשריותא דמלאכה גבי אין בין תשעה באב לתענית ציבור. יש פה רעש.

[Speaker B] אולי אפשר שתשתיק את כולם שוב?

[הרב מיכאל אברהם] עשיתי את זה, אני עושה את זה שוב. טוב, אז התוספות אומר שבמקום שנהגו אפשר לעשות מלאכה, והנה לך עוד הבדל בין תשעה באב ליום כיפור, למה המשנה לא מונה את זה? אז הוא אומר שלא מנו את זה כי כבר אמרו את זה במקום אחר, אז לא צריך לחזור על זה שוב. שתי הערות. הערה ראשונה, רואים בתוספות שההשוואה בין תשעה באב ליום כיפור לא נעשית רק לגבי איסורי המלאכה, רק לגבי איסורי העינוי, סליחה. זו לא השוואה לגבי העינוי, זאת השוואה כוללת. כי אחרת השאלה של תוספות בכלל לא מתעוררת, אתה לא צריך תירוצים. מה הקושיא? דיברו פה רק על ההשוואה לעניין איסורי העינוי, מה זה קשור למלאכה? ברור שבתשעה באב הוא גם דרבנן, תשעה באב הוא גם, ברור, מה זה קשור לעניין בכלל? אלא מה, רואים בתוספות שהוא מבין שההשוואה היא השוואה מלאה. ואז כל דבר שלא מופיע פה טעון הסבר. אבל אני אגיד לכם יותר מזה.

[Speaker B] לא, או שזה קשור למה שאמרת שזה מדין שבתון.

[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, אני אגיע, לא בכדי הקדמתי את זה. יש פה עוד דבר שהוא ממש מוזר בתוספות. תגידו מה עם מקום שלא נהגו? מקום שנהגו לא לעשות מלאכה, שם זה כן דומה ליום כיפור? מה פתאום? איזה מלאכה נהגו לא לעשות במקום שנהגו לא לעשות? לא בוררים? לא צדים? כל ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם? לא, בפשטות זה הכוונה מלאכת שיהוי, או מלאכה שמסיחה את הדעת מהתענית. אז למה תוספות שואל את זה רק על מקום שנהגו לעשות מלאכה? מה עם מקום שנהגו לא לעשות מלאכה? גם שם תשעה באב הוא לא כמו יום כיפור. אני אביא לכם כמה מקורות שבהם תראו שבפשטות באמת זה דבר תמוה. בפשטות באמת המלאכה שנאסרה היא מלאכה, מלאכת שיהוי, מלאכה שהיא רק, רק לא ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. תראו רמב"ם. הרמב"ם פה מביא את זה בסתמא בלשון הגמרא, מקום שנהגו לעשות מלאכה הן עושים, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים בו. מה הכוונה בטלים בו? בפשטות לא יוצאים לעבודה, לא בטלים הכוונה לא עושים ל"ט אבות מלאכה, בטלים הכוונה זה יום של בטלה, שלא יוצאים לעבודה. וזה מה שכתוב פה, ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. אין הכוונה פה למלאכה במובן של בורר, אלא הכוונה לא הולכים לעבודה, כך פשט הרמב"ם. ובפירוש המשנה, ממה שאתה צריך לדעת שכל מצוות הנהוגות באבל נוהגות בתשעה באב, והתבארו לך הלכות אבל במקומן, ודין תעניתו כדין תענית יום הכיפורים. כלומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המיטה נעילת הסנדל, מוסיפין מחול על הקודש, ועשיית מלאכה בו מגונה מאוד. מה זה עשיית מלאכה מגונה מאוד? בפשטות הכוונה לצאת לעבודה, לא לל"ט אבות מלאכה. ובאמת הרמב"ם כשהוא עושה את ההשוואה בין תשעה באב ליום כיפור, הוא אומר דין תעניתו כדין תענית צום כיפור. לפי הרמב"ם אין מקום לשאול בכלל את השאלה של תוספות, רגע מה עם איסור מלאכה? למה אתה לא מזכיר את איסור מלאכה בין תשעה באב ליום כיפור? לפי הרמב"ם זה לא רלוונטי, ההשוואה היא רק לעניין דיני התענית. אז לפי הרמב"ם כל העסק הזה לא מתעורר בכלל. אותו דבר, לא הבאתי פה את השולחן ערוך, אבל בשולחן ערוך גם רואים בצורה די ברורה והמגן אברהם מחדד את זה יותר, איסורי המלאכה הם איסורי שיהוי, מלאכת שיהוי, מלאכה שמסיחה את הדעת מהצום, זה לא איסורי מלאכה של יום. יום טוב, כן, ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. אבל מתוספות משתמע לא כך. תוספות אומר שרק במקום שנהגו לעשות מלאכה, צריך היה להביא הבדל נוסף בין תשעה באב ליום כיפור, אבל מקום שנהגו לא לעשות מלאכה, אז גם מבחינת מלאכה תשעה באב ויום כיפור זה אותו דבר. רואים מכאן שהמלאכה שנהגו לא לעשות בתשעה באב זה ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. וההשוואה בין תשעה באב ליום כיפור היא השוואה גמורה, גם לעניין איסור מלאכה וגם לעניין התענית. יש חובה לשבות בתשעה באב כמו שיש חובה לשבות ביום כיפור, לשבות ממלאכה ולשבות מאכילה ושתייה ומשאר העינויים. ולכן הדמיון של החינוך בין יום כיפור לבין תשעה באב זה לא במקרה שהדינים יוצאים דומים. יש דמיון מהותי. נצטרך עוד להבין מהו, אבל יש דמיון מהותי. אני אביא לכם עוד ראיות לזה. יש בתרומת הדשן קנ"ג מאריך בעניין הזה. הוא מביא בשם רש"י, למרות שאצלנו בסוגיה אין את הרש"י הזה, מסביר שאיסור המלאכה בתשעה באב זה חלק ממצוות העינוי. ולכן אפילו מלאכת הדיוט נאסרה. והוא הופך את האיסור הזה לאיסור גמור יותר חמור מחול המועד. כן, בחול המועד הרי מלאכת הדיוט הותרה. ובשבת, בתשעה באב מלאכת הדיוט גם נאסרה. וגם כמובן אם הוא משווה את זה לחול המועד אז הכוונה למלאכות באותו מובן של ימים טובים ושבתות. אוקיי? זאת שיטת רש"י שם. והוא מקשה על שיטת רש"י התרומת הדשן, הרי אי עשיית מלאכה היא דווקא תענוג, מה זה שייך לעינוי? ככה התרומת הדשן מקשה על רש"י. שמה אני לא בטוח שאנחנו או אני לפחות מזדהה איתו. התחושה בשבת שזה מציק, שאי אפשר לעשות מלאכה. אבל ככה הוא מבין. יכול להיות שהתרומת הדשן פשוט לא הבין למה רש"י מתכוון. רש"י מדבר על עשיית מלאכה במובן של ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. והתרומת הדשן מבין אי עשיית מלאכה במובן לא ללכת לעבודה. אז הוא אומר מה הבעיה לא ללכת לעבודה? זה כיף. למה זה חלק מהעינוי? אבל רש"י לומד כמו תוספות שראינו למעלה, כמו החינוך שראינו למעלה, רש"י לומד שאי עשיית מלאכה בתשעה באב זה כמו לעשות את זה כשבת ולא כלא לצאת לעבודה. ואז הוא אומר זה איזשהו סוג של עינוי, אסור לך לעשות דברים שאתה רוצה לעשות. זה כן איזשהו סוג של עינוי. טוב, אז למה חייבו את הדבר הזה? בכל אופן, אז גם ברש"י נראה שככה הוא לומד. התרומת הדשן מביא בשם מרדכי, שמביא בשם ראבי"ה, שיש גרסה אחרת בגמרא, שהוא גורס בגמרא: כל העושה מלאכה בתשעה באב כאילו עשה ביום הכיפורים. התרומת הדשן גורס שם שזה נאמר לגבי אוכל, לא לגבי עשיית מלאכה. מי שאוכל בתשעה באב כמו מי שאוכל ביום כיפור. אבל הגרסה של המרדכי בשם הראבי"ה זה מי שעושה מלאכה זה כמי שעושה ביום הכיפורים. והתרומת הדשן באמת תמה עליו. ושוב פעם, כי התרומת הדשן כל הזמן מבין שעשיית מלאכה הכוונה מלאכת שיהוי, לא לצאת לעבודה, שלא יסיח את הדעת מהצום. אבל המרדכי בשם הראבי"ה כנראה לומד כמו רש"י, כמו החינוך, כמו התוספות, שהם מבינים שיש בתשעה באב וביום כיפור איסור, חובת שביתה ממלאכה, מל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מה פשר העניין הזה? אני מביא את זה רק כדי להראות שדרך תשעה, הדמיון לתשעה באב אני רוצה ללמוד גם על יום כיפור. מה פשר העניין הזה בעצם? כדאי לפני זה אני אעיר עוד הערה. רש"י בשבת, אנחנו נראה את הרש"י הזה בשיעור הבא בק"י עמוד ב', הוא סובר שאין עשה על שביתה ממלאכה ביום הכיפורים. רק לאו. ככה הוא טוען. אוקיי? זה עצמו יכול להוות איזשהו רמז לזה ששביתה ממלאכה ביום כיפור זה לא כמו שביתה ממלאכה בשבת וביום טוב, אלא זה חלק מפרשת העינוי. שזה בדיוק מה שהתרומת הדשן מביא בשמו. שהשביתה ממלאכה היא חלק מהעינוי של יום כיפור. ואז זה בעצם אומר, כמו שראינו למעלה, שיש איזשהו טשטוש תחומים בין השביתה לבין העינוי. העינוי כולל גם לשבות ממלאכה וגם לשבות ולא לצאת לעבודה, לשבות מל"ט אבות מלאכה. וראינו שזאת שיטת רש"י בכל מקרה. אוקיי? וזה כולל כמובן גם את חמשת העינויים, את עינוי מהנאות. וגם השביתה כוללת גם את השביתה ממלאכה וגם את השביתה מהנאות. ועוד פעם אנחנו רואים שיש פה איזשהו מושג אחר של שביתה שקיים ביום כיפור שכולל מלאכת עבודה, מלאכת אוכל נפש וגם הנאות. ובאופן מפתיע גם בתשעה באב זה קיים.

[Speaker B] לא הבנתי את ההסבר, פשיטא אתה אומר שמשמע שזה הכל מדין עינוי. כן. לא שזה דין שביתה ודין…

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שעינוי ושביתה זה אותו דבר.

[Speaker B] גם לפי רש"י הזה?

[הרב מיכאל אברהם] כן. הרי בשביל זה אני מביא את זה. אני רוצה לטעון שעינוי ושביתה זה מושגים מתחלפים בהקשר של יום כיפור. אני אסביר. כי העינוי ממלאכה שרש"י מדבר עליו זה לא לא לצאת לעבודה. זה מה שתרומת הדשן הרי שאל עליו, הרי לא לצאת לעבודה זה עינוי? זה כיף. כשרש"י מדבר על עינוי הוא מדבר על שביתה מל"ט אבות מלאכה. למה? אתה צריך לענות את עצמך מהמלאכות האלה. זה המושג שביתה. מה פשר העניין אני אסביר. אני אציע הסבר בכל אופן. אגב קושרים את זה גם לשאלה אם זה חל גם בלילה או רק ביום. התרומת הדשן שמה מביא שאיסור המלאכה בתשעה באב הוא רק ביום. למה הוא רק ביום? כי זה מיועד לזה שנלך לבית הכנסת נגיד קינות נתאבל על החורבן. וזה עושים רק ביום ולא בלילה. אז לא הלכו בלילה לבית הכנסת בתשעה באב. אבל לשיטה שזאת שביתה, זאת חובת שביתה, והוא עצמו מביא בשם רש"י, אז זה יהיה גם בלילה. כי זה לא קשור לפנות את עצמי לאבל. יש חובת שביתה בתשעה באב. עכשיו בואו ננסה להבין את זה דרך תשעה באב ואחרי זה נחזור ליום כיפור. הגמרא בפסחים בדף ע"ז, הגמרא לומדת שראש חודש קרוי מועד מהפסוק באיכה. כתוב קרא עלי מועד לשבור בחורי. עושים שם איזשהו חשבון למה ראש חודש נקרא מועד לעניין זה, אבל כמובן פשוטו של מקרא זה שהמועד שבו מדובר זה תשעה באב. קרא עלי מועד לשבור בחורי. ולכן באמת כמה ראשונים כתבו שיש מנהגי מועד בתשעה באב. לא אומרים תחנון בערב תשעה באב מפני שהוא כמועד. שולחן ערוך תקנ"ב. אם הוא חל בשבת לא אומרים צדקתך צדק, זה הרמ"א שם במקום וגם בתקנ"ט כתוב. אם מישהו מת בתשעה באב לא אומרים צידוק הדין, גם בתקנ"ט סעיף ד' ועוד. יש בראשונים מבצבצים כל מיני מנהגי מועד ביחס לתשעה באב למרות שאין לזה מקור בדין דגמרא. וההסבר לזה הם עצמם כותבים. ההסבר לזה הוא הפסוק הזה קרא עלי מועד לשבור בחורי. שפשט הכתוב למרות מה שהגמרא בפסחים, פשט הכתוב זה שהמועד שבו מדובר זה תשעה באב ולא ראש חודש. אז זה אומר שבעצם תשעה באב נקרא מועד. כיוון שהוא נקרא מועד, אז יש חגיגיות ביום הזה. יש חגיגיות ביום הזה אז לא אומרים צדקתך צדק, לא נופלים אפיים וכל מיני דברים כאלה בערב תשעה באב כמובן. אז מה פשר העניין הזה? מה זה המושג מועד? למה חגים קרויים מועד? בחגים קרויים מועד המושג הפירוש המילולי זה להיוועד. זה משורש של להיוועד, להיפגש, נכון? מועד פירושו פגישה. פגישה עם הקדוש ברוך הוא. אנחנו מתוועדים במקום מסוים. מה זה בית מועד לכל חי? כן, בית הקברות. מה זה בית מועד לכל חי? זה המקום שבו בסוף כולנו נתוועד. זה פגישה קבועה מראש. יש לכולנו פגישה קבועה מראש, כן, זה הפגישה בסמארה מי שמכיר. עם הפטליזם הזה שאומר שכולנו בסוף מגיעים לאותו מקום. אז המועד זה איזשהו סוג של פגישה קבועה מראש. אנחנו יודעים בט"ו בניסן יש לנו פגישה עם הקדוש ברוך הוא. יש לנו התוועדות איתו בפסח או בט"ו בתשרי או בו' בסיון. יש לנו כל מועד כזה זה איזשהו מפגש שקבענו מראש עם הקדוש ברוך הוא. למה תשעה באב קרוי מועד? אני חושב שאם יש תאריך שאפשר להגדיר אותו כמפגש קבוע מראש עם הקדוש ברוך הוא יותר מכל החגים האחרים, זה תשעה באב. בכל החגים האחרים המפגש שלנו עם הקדוש ברוך הוא שייך לסדר מוסר. אז בעצם היה לנו אירוע היסטורי בט"ו בניסן יצאנו ממצרים. ואחרי זה בספרי המוסר מסבירים לנו שכל שנה בט"ו בניסן יש התנוצצות של האור של אותם אירועים שהיו אז ויש לנו איזשהו מפגש עם הקדוש ברוך הוא עם אותן בחינות שהיו בהיסטוריה בט"ו בניסן. טוב זה וורטים על מפגשים. אבל בתשעה באב אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא לכל אורך ההיסטוריה באופן מעשי. לא צריך ספרי מוסר בשביל זה. חמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב. אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא בתשעה באב כל הזמן, יש לנו מפגש קבוע איתו בהרבה מאוד דברים ורובם לא נעימים קורים לנו במפגש הזה. אבון דכולו, נחזור רגע למשותף נכון? לא שיתף, אז אני אשתף שוב את המקור. תראו את הגמרא בתענית. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מנלן? דכתיב "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן". ואמר מר, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנייה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים. וכתיב "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש", כ' באייר, נעלה הענן מעל משכן העדות. וכתיב "ויסעו מהר השם דרך שלושת ימים". זהו שלושה ימים, כ"ג בסיוון. אמר רב חמא בר חנינא, אותו היום סרו מאחרי השם. וכתיב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל" וכולי, וישובו ויבכו. וכתיב "עד חודש ימים", עוד פעם חודש הגענו לעשרים ושניים בסיוון. וכתיב "ותיסגר מרים שבעת ימים", דהוו להו עשרים ותשעה בסיוון. ואז "שלח לך אנשים", וכתיב "שלח לך אנשים". ותניא, בעשרים ותשעה בסיוון שלח משה מרגלים. "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום". הני ארבעים יום, נכי חד הוו. זה שלושים ותשעה ימים, לא ארבעים ימים. למה? כי אנחנו יודעים שזה קרה בתשעה באב. אז בין עשרים ותשעה בסיוון לתשעה באב זה שלושים ותשעה ימים. אמר אביי, לא נכון. תמוז דהאי שתא מלויי מליוה. דכתיב "קרא עלי מועד לשבור בחוריי". וכתיב "ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי יוחנן, אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות. מה כתוב בגמרא פה? מה שכתוב בגמרא פה זה הוורט של בעלי המוסר על תשעה באב. הגמרא אומרת "קרא עלי מועד לשבור בחוריי". מה קורה? בעצם הבכי של המרגלים היה אמור לצאת בעשרה באב, ועיברו את החודש כדי שהוא יצא בתשעה באב. למה? כי זה המועד שהקדוש ברוך הוא קבע מראש לשבור בחוריי. זאת אומרת שבעצם זה היה צריך לצאת בעשרה באב והקדוש ברוך הוא אמר לעבר את החודש כדי שזה ייפול על תשעה באב כי זה המועד שמיועד לכל הצרות האלה. עכשיו זה דבר תמוה, כי הרי אנחנו בדרך כלל מבינים שהמצב הוא הפוך. אנחנו בדרך כלל מבינים, תסתכלו פה גם בהמשך הגמרא, ובשנייה מנלן דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית הייתה וכולי. בקיצור, אז מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, הקדוש ברוך הוא גלגל את חורבן הבית השני גם לתשעה באב כי זה יום חייב. למה זה יום חייב? כפשוטו בגלל חטא המרגלים. חטא המרגלים היה בתשעה באב, נכון? אבל בגמרא בתענית שראינו קורה דבר נורא מוזר. נראה שתשעה באב הוא יום חייב עוד לפני חטא המרגלים, כי הרי את חטא המרגלים בעצמו גלגלו לתשעה באב כי זה היום המוכן מראש, המועד שקרא עליי לשבור בחוריי. אז למה הוא יום מועד לפורענות? אדרבה, הרי חטא המרגלים הפך אותו לכאורה ליום שמיועד לפורענות. בגמרא בתענית רואים לא כך. היום הזה מועד לפורענות מראש, ואפילו הפורענות הראשונה שקרתה בו, חטא המרגלים, גם הוא בעצם כבר נכלל באותו גדר של מגלגלים יום ליום חייב, מגלגלים פורענות ליום חייב. זה אומר שתשעה באב הוא אבא של כל המועדים. כל המועדים האחרים הם תוצאה של איזשהו אירוע היסטורי ואנחנו ממשיכים את זה לפחות מוסרדיק, אנחנו ממשיכים את זה גם השנים שאחר כך. בתשעה באב המועד הוא מועד בילט אין, הוא מראש. אדרבה, כל האירועים מתגלגלים בפועל, לא בספרי המוסר. כל שנה אנחנו, או לא כל שנה אבל לאורך ההיסטוריה הרבה פעמים אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו מפגש בדרך כלל עגום עם הקדוש ברוך הוא שנקבע מראש לתשעה באב. לכן תשעה באב הוא המכונה בסתמא מועד. הוא נקרא מועד כי זה היום שבו קבעו את ההתוועדות עם הקדוש.

[Speaker M] את מה שהרמח"ל אומר, את מה שהרמח"ל אומר לגבי זה שכל יום הוא מסוגל, מה שהרב קורא מוסר'דיק. אפשר לטעון את זה גם לגבי פסח, גם, גם ט"ו בניסן היה יום מתחילת הבריאה היה יום שהיה מוכן ומזומן.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, ששם אתה יכול לטעון את זה מוסר'דיק, אבל פה זה כתוב בגמרא ואנחנו רואים את זה לאורך ההיסטוריה.

[Speaker M] אבל למה, גם ניקח את ראש השנה, הר"ן בתחילת ראש השנה אומר שזה יום שהיה מוכן מתחילת ששת ימי בראשית.

[הרב מיכאל אברהם] ראש השנה זה לא אירועים, זה לא קשור. ראש השנה זה יום שנקבע כיום דין, לא חשוב, אבל זה לא יום שקרו בו אירועים שהיו מוכנים מראש.

[Speaker M] אז הר"ן אומר שבגלל שאדם הראשון יצא בדימוס ביום הזה, זאת אומרת קרה שמה ממש.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, בסדר, אפשר, יש כל מיני מדרשים כאלה ואחרים. פה אני אומר שבמהות, היום הזה של תשעה באב הוא במהותו יום של מפגש. אולי היום הכי מהותי. האחרים אפשר לדון, אפשר להביא מדרשים, ספרי מוסר, הכל בסדר. פה זה דברים שכתובים.

[Speaker I] לפי התזה הזאת למה מרגלים?

[הרב מיכאל אברהם] והאנשים בפועל בהיסטוריה. לא שומע.

[Speaker I] גם בפועל בהיסטוריה,

[Speaker M] גם בפסח היה משהו היסטורי שקרה, אני לא…

[הרב מיכאל אברהם] אבל פה הדבר ההיסטורי הראשון כבר זומן ליום הזה. הסברתי. בפסח בפשטות, אם אתה לא עושה את כל הפלפולים האחרים עם המצות של נח וכל הדברים האחרים, אז פסח, היום הזה נקבע בגלל שאז יצאנו ממצרים. זה הכל.

[Speaker M] בלי להתייחס לזה שגם האבות שמו… יצחק הקריב קרבן פסח וכל מיני דברים כאלה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, אני אומר יש מדרשים ויש כאלה ויש אחרים, אבל פה אני אומר הגמרא אומרת דברים מפורשים ואנחנו רואים את זה לאורך ההיסטוריה. אני מכיר את המדרשים האלו, הזכרתי אותם. אני רק אומר שפה זה המקום הכי מובהק שבו זה קורה. אבל למה מועד? רגע, כל המועדים נקראים, כל הימים הטובים נקראים מועד. בגלל הדברים האלה. אבל תשעה באב זה אבא של המועדים. תשעה באב זה מה שנקרא מועד וזהו. המועד האמיתי בטהרתו זה תשעה באב.

[Speaker B] רגע, אבל כל זה מהתורה? כי אין שום הלכה מהתורה בעצם.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, בגלל זה הראשונים מוסיפים כל מיני הלכות של מועדים למרות שאין לזה מקור בדין התלמוד.

[Speaker B] אבל זה לא הלכות ב… כאילו כל זה יכול להישאר לגמרי מחוץ ליהדות.

[הרב מיכאל אברהם] היה יכול להישאר אבל זה לא נשאר. וכשזה לא נשאר, הרי כל תשעה באב הוא דרבנן. מה אתה שואל אותי מההלכות האלה? כל תשעה באב הוא דרבנן בכלל. אבל עדיין אני אומר שברמה המטאפיזית רואים שבמהותו תשעה באב הוא מועד. וזה יוצא לאורך ההיסטוריה וגם הלכתית באופן מאוד מאוחר ומאוד מוזר, באופן מאוד מפותל, אבל בסוף זה יוצא. זאת אומרת יש פה משהו שחבוי איפשהו בתוך בין הכפלים של תשעה באב, אבל אחרי שמגלים את זה רואים שבעצם שם זה אולי בצורה, נמצא בצורה המהותית ביותר.

[Speaker I] אבל במדרש זה לא נשמע ככה, במדרש זה לא נשמע ככה. קודם כל מה רוצים מהמרגלים, הם עשו דבר טוב אם כך, זאת אומרת דבר שנכפה עליהם.

[הרב מיכאל אברהם] לא עשו דבר טוב, הם עשו דבר רע.

[Speaker I] אבל זה נכפה עליהם מששת ימי בראשית.

[הרב מיכאל אברהם] תן לי לענות דוד. זה לא נכפה עליהם, נכפה עליהם הזמן, לא המעשה.

[Speaker I] הזמן, נו, בסדר נו.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז מה? ואם זה היה קורה בי' באב אז היה בסדר? הקדוש ברוך הוא סידר את זה לט' באב, אבל החטא הוא חטא של המרגלים.

[Speaker I] וכתוב, כתוב שבגלל זה שאתם בכיתם, אז יהיה לכם בכייה לדורות. אז זאת אומרת שזה לא שהם התחילו כאילו את הסיפור הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הקשבת למה שעניתי? לא. עניתי לזה. גם אם הם היו בוכים בעשרה באב אז הם היו בסדר? לא. הקדוש ברוך הוא עשה את החטא הזה?

[Speaker I] לא. הם לא היו בסדר מכיוון שהם החלו את הסיפור הזה. אבל מה זה משנה?

[הרב מיכאל אברהם] העיתוי נקבע לתשעה באב, אבל מה שהם עשו זה חטא שלהם. מה זה משנה מה העיתוי? הקדוש ברוך הוא לא הכריח אותם לחטוא, אלא רק כשהיה פה חטא הקדוש ברוך הוא גלגל את זה לתשעה באב.

[Speaker L] העניין של הקדוש ברוך הוא אם גם לעתיד לבוא…

[הרב מיכאל אברהם] על זה יש לי הרבה דברים להגיד, אבל זה מה שכתוב פה בגמרא. אוקיי. בסדר? אז מה בעצם אני רוצה לטעון? מה שאני רוצה בעצם לטעון, שזה המושג מפגש או מועד הוא לאו דווקא מושג חגיגי. המושג מועד פירושו פגישה. זה המושג מועד. ולכן תשעה באב הוא מועד. אלא מאי? יש אולי את ה… נשתמש במשך חכמה, אולי שנייה לפני המשך חכמה. הטענה שלי זה שזה מועד שמזומן מראש למפגש עם. עם הקדוש ברוך הוא. עכשיו האופי של המועד הזה וזה המשך התשובה לדוד קודם, האופי של המפגש הזה תלוי בנו. אם אנחנו בוחרים שיהיה לזה אופי טוב, אם אנחנו לא בוחרים, אם בוחרים רע, יהיה לזה אופי רע, אבל שם אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא. לכן כתוב שלעתיד לבוא יהיה תשעה באב יהפוך ליום טוב. למה? כי זה יישאר מפגש, רק האופי שלו ישתנה. זאת אומרת המהותו כמפגש זה הקדוש ברוך הוא קבע, זה לא תלוי במעשים שלנו. האופי של המפגש תלוי במעשים שלנו. זה המהות של תשעה באב כמועד. עכשיו אני רוצה להסביר לאור זה את כל מה שראינו עד עכשיו. הטענה היא שכן, המשיח נולד בתשעה באב, יש כל מיני מדרשים שמדברים על זה. בכל מקרה, השפת אמת כותב בפרשת דברים, הוא אומר בפרשת וילך, סליחה. הוא אומר, כתוב הוא עשנו ולא אנחנו, יש שם קרי וכתיב לא בלמ"ד אל"ף או לו בלמ"ד וי"ו. אז הוא אומר אם לא אנחנו, אז לו אנחנו. זאת אומרת הכוונה בשביל להיפגש עם הקדוש ברוך הוא צריך לבטל את עצמנו או להשבית את עצמנו. אני משתמש בזה כאילוסטרציה כמובן, וורטים חסידיים לא השטח שלי, אבל הטענה היא שהשביתה הזאת נדרשת מאיתנו בתשעה באב, אני ארצה לטעון שגם ביום כיפור, היא נדרשת מאיתנו בגלל שזה תנאי למפגש עם הקדוש ברוך הוא. בגלל שזה מועד. וכעומק המפגש כך עומק השביתה שנדרשת מאיתנו. ככל שהמפגש יותר עמוק, יותר בסיסי, השביתה שנדרשת מאיתנו יותר רחבה. ואם תשעה באב הוא מפגש עם הקדוש ברוך הוא, נדרשת מאיתנו שביתה מלאה. יום כיפור, דיברנו בשיעור הקודם, זה מפגש עם הקדוש ברוך הוא, זה כניסה לפני ולפנים ולהסתכל שמה שבחוץ אין שום דבר. שכשאנחנו נמצאים בעצם במפגש אינטימי עם הקדוש ברוך הוא, נכנסים לפני ולפנים ומבינים שחוץ מזה אין כלום, אין עוד מלבדו. לכן נדרש מאיתנו שבת שבתון, שביתה מלאה, כי המפגש הוא מפגש עמוק. המפגש בשבת הוא מפגש פחות יסודי עם הקדוש ברוך הוא מאשר ביום כיפור ובתשעה באב, כי בשבת הכהן לא נכנס לפני ולפנים. זה עם היסטוריה עם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשבת ושבת מכל מלאכתו. רגע רגע, אבל היום מבחינתנו זה לא מפגש עם הקדוש ברוך הוא עכשיו, זה מפגש עם הקדוש ברוך הוא לאור מה שהיה. אבל זה עדיין איזשהו מפגש רחב, אבל פחות מיום כיפור ופחות מתשעה באב. אז השביתה היא שביתה מצומצמת יותר. וביום טוב זה בכלל תוצאה של אירועים היסטוריים, שאז באמת זה השביתה פחות מצומצמת או אותו דבר תלוי ברמב"ן ובשאר הראשונים שאמרנו. לא לא, אני רוצה, שנייה אחת, תנו לי רגע רק לסיים את התמונה. מה שאני בעצם רוצה לומר זה ככה. יש רמות מפגש שונות שמהן מוכתבת רמת השביתה. והדירוג הוא: יום טוב, שבת, יום כיפור, תשעה באב. כעומק הפגישה כך עומק השביתה, כמו שאמרו על אריק שרון. בעצם הטענה היא שככל שאנחנו יותר נפגשים עם הקדוש ברוך הוא אנחנו יותר נדרשים להשבית את העולם שבו אנחנו נמצאים. כשאנחנו מטפסים לעולם הרוחני אנחנו צריכים להשבית את העולם החומרי שבו אנחנו חיים. מה זה אומר להשבית את העולם הזה? ביום טוב אנחנו משביתים רק את מלאכת העבודה, מלאכת אוכל נפש אפשר, כי זה שייך לחומר, זה אכילה. נכון, אבל אפשר, זה עונג יום טוב, הכל בסדר. בשבת שביתה יותר רחבה, גם מלאכת אוכל נפש נאסרה, אבל האכילה עצמה מותרת, רק מלאכת אוכל נפש נאסרה. ביום כיפור מוטל עלינו לשבות גם מהנאות. זאת הרחבה של מושג השביתה, זה לא איסור הנאה כמו בתעניות ב-ד' תעניות. זה הרחבה של מושג השביתה. אנחנו משביתים את עצמנו לא רק בעשיית מלאכה אלא גם מפעילויות חומריות. זה הניתוק מן החומר. אבל כל זה נדרש כדי שהכהן הגדול ייכנס לפני ולפנים ויפגוש את הקדוש ברוך הוא. השביתה זה התנאי שמאפשר את המפגש עם הקדוש ברוך הוא. בתשעה באב זה האבא של כל המפגשים, ושם השביתה הכי רחבה. עוד פעם, לא מדאורייתא וזה נוצר לאורך הדורות, אבל בשורה התחתונה זאת השביתה הכי רחבה. בתשעה באב אפילו ללמוד תורה אסור. כלום. תשעה באב זה יום שאפשר לצאת בו מהדעת. אין מה לעשות שם. ואתה לא יכול לעשות בעצם שום דבר. אתה לא יכול לעשות מלאכה של שיהוי, אתה לא יכול לעשות מלאכה של שבת, לא מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש. אתה לא יכול ליהנות, לאכול ולשתות, אתה לא יכול ללמוד תורה. אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה פשוט במן מצב של ריקנות.

[Speaker N] תלמוד תורה זה לא שייך לעולם החומרי שלנו, זה רוחני.

[הרב מיכאל אברהם] תלמוד תורה, אני רוצה לטעון לאור המהלך הזה שתלמוד תורה עדיין שייך לעולם שלנו. אם תיקח את המדרש של משה והמלאכים, שהקדוש ברוך הוא מוריד את התורה לעולם שלנו והמלאכים מתלוננים, מה הפירוש? אתה לומד את התורה, אתה בעצם לומד איך להתנהג בעולם הזה. אבל כשאתה מתנתק לגמרי מהעולם הזה, אתה רוצה לפגוש את הקדוש ברוך הוא וביום אחד בשנה אתה מתנתק לגמרי כולל מהתורה. גם האספקט הזה של העולם אתה מתנתק ממנו, ועכשיו אתה כבר לחלוטין מושבת ואז אתה יכול באמת להיות במועד, בהתוועדות מהותית עם הקדוש ברוך הוא. ובמילים אחרות, בעצם יש פה איזושהי היררכיה של שביתות שנגזרת מהיררכיה של פגישות. עכשיו, מעבר לוורט על תשעה באב, אני חושב שהם נכונים דרך אגב, זה לא רק וורט, אבל אני רוצה לעצור בדרגה השלישית לא הרביעית, עזוב יום כיפור. זה מאיר באור אחר מה שראינו לגבי יום כיפור. למה ביום כיפור מושג השביתה מתערב עם מושג העינוי? ושניהם ביחד בעצם זה שביתה ממלאכה ומהנאה. כי המלאכה שממנה שובתים כאן זה ברור, זה לא כמו בתשעה באב שאפשר להתווכח, זה מלאכות שמלאכות שבת. אנחנו אמורים לשבות מכל מה שאנחנו עושים: אכילות, שתיות, מלאכות, הכל. להשבית את כל העולם שלנו. לא נדבר על לימוד תורה כרגע, אלא להשבית את כל העיסוקים הרגילים שלנו בעולם. ולמה? כי זה איזשהו סוג של מפגש עם הקדוש ברוך הוא שדורש השבתה מלאה. זה מה שנקרא שבת שבתון. לכן העינויים שם, מה שנקרא עינויים, זה לא עינויים כדי להצטער כמו בתעניות. זה עינויים כדי להתנתק מהחומר כדי לשבות. זה חלק ממושג השביתה. ולכן איסור המלאכה גם הוא נקרא עינוי. ברש"י ראינו, איסור המלאכה נקרא עינוי ואיסורי הנאה נקראים שביתה. למה? כי השביתה והעינוי זה אותו דבר. העינוי שבו מדובר זה לא עינוי כדי להצטער. זה עינוי כדי להתנתק מהחומר. להתנתק מהחומר פירושו שביתה. עינוי ושביתה זה מילים נרדפות אם מסתכלים על זה ככה. לא עינוי במובן של לענות את עצמי שאני אצטער, זה בתעניות הרגילות. ביום כיפור העינוי פירושו להשבית את עצמי, להשבית את החומר. אז לכן זה בעצם מילה נרדפת לשביתה, זה אותו דבר. וזה הפשט אני חושב בגמרא, פשט נדמה לי שזה אפילו הפשט בגמרא וברמב"ם שבאמת מחברים את איסורי המלאכה עם איסורי ההנאה וקוראים לשניהם עינוי ולשניהם שביתה. עוד פעם, שיטות ראשונים מסוימות לפחות, אני מערבב פה כמה שיטות, אבל אני מנסה להראות את הכיוון העקרוני הזה. אוקיי, אחרי זה אנחנו ניכנס בשיעור הבא, אנחנו ניכנס כבר ליסודות של איסורי המלאכה ואיסורי ההנאה, זאת אומרת למקורות שמהם לומדים את זה, מה המשמעות של הלאו מול העשה, מה היחס ביניהם, ואז אנחנו מתחילים כבר ממש להתעסק ב… גמרתי את המבואות בקיצור. המבואות האלה זה המסגרת שבתוכה אנחנו בעצם מתחילים לעבוד. משיעור הבא מתחילים ללמוד.

[Speaker I] לפי מה שאתם אומרים, אז איך זה שבתורה, לפי עומק ההיפרדות מהגשמיות, איך זה שלא מוזכר מילה אחת בתורה על הנושא הזה?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שיש שיקולים שונים שאני לא יודע מה הם כנראה, שהקדוש ברוך הוא החליט את המפגש הזה להשאיר לנו. המפגש הזה צץ מאליו, לא מוכתב לנו מלמעלה. לכן הגמרא דורשת 'קרא עלי מועד'. זאת אומרת שהמועד הזה בעצם קיים, לא ניתן לנו, הוא קיים, קבוע, כזמן להתוועדות, והקדוש ברוך הוא שותל את זה בנו דרך ההיסטוריה. וזה מופיע גם במישור ההלכתי וגם במישור ההיסטורי. במישור ההלכתי צצים פתאום כל מיני דיני מועד בתשעה באב למרות שאין לזה מקור הלכתי ברור. לא ניתן לנו מלמעלה. זה מובן מלמטה כשאנשים מבינים את המשמעות, הם מכניסים את העניין ההלכתי הזה. והיסטורית נוצרים כל מיני מפגשים עם הקדוש ברוך הוא לאורך ההיסטוריה ולאט לאט מתגלה איך שהוא מהפוטנציאל של היום הזה כיום מועד, מתגלה. הוא מתגלה בדרך שלילית בדרך כלל, ולקראת העתיד לבוא זה ילך ויהפוך כנראה למפגש חיובי. וזו הדרך שבה הקדוש ברוך הוא בחר לנהל את הסוג הזה של המפגש. זה לא מפגש שמוכתב מלמעלה, זה מפגש שצץ לאט לאט מלמטה.

[Speaker B] וואי, לפי הרעיון הזה בתשעה באב כשייבנה המקדש גם צריכים להמשיך להתענות וזה לא נראה ככה. וזה לא נראה שזה ככה, נראה לי

[הרב מיכאל אברהם] מחז"ל.

[Speaker B] נדמה לי שכשנבנה בית המקדש… מה, כשנבנה בית המקדש הראשון, השני, התענו בתשעה באב? הפוך, כתוב שזה יום טוב וזה שמחה.

[הרב מיכאל אברהם] יום טוב, אז מה?

[Speaker M] המגן אברהם אומר שזה נקרא מועד, המגן אברהם אומר שזה נקרא מועד ובגלל שצריך באמת לאכול בו.

[הרב מיכאל אברהם] המגן אברהם גם לא הולך את כל המהלך שאמרת כאן, הרי אמרתי שאני מחבר פה שיטות שונות. המגן אברהם גם לא אומר שצריך לשבות ממלאכות של ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, הוא מביא בפירוש לא כך. נכון, אני לוקח פה מהלך מסוים שברור שהוא בנוי על שיטות מסוימות של ראשונים שכולן נמצאות במחלוקת. אבל כשמסתכלים על זה באיזשהו מבט על, מבט כולל, אז רואים שיש איזשהו מהלך כזה. בפרטים אפשר להתווכח על הרבה פרטים. אפשר להתווכח גם על זה שאולי מפגש לא דורש השבתה מאוכל. אולי זה מניחים חלק מהראשונים, ראשונים אחרים אולי לא מתווכחים על זה שזה מפגש, הם רק טוענים שמפגש לא מחייב

[Speaker B] השבתה מאוכל או השבתה ממלאכות או אני לא יודע בדיוק מה. אבל זה לא אומר שהם חולקים על עצם אפיונו של היום הזה כיום של מפגש. אני רק מביא על פי הראשונים האחרים שזה מפגש,

[הרב מיכאל אברהם] והראשונים האלה שאומרים שזה מפגש

[Speaker B] רק לא יגידו שמפגש דורש את הדברים האלה. מאיפה באמת אתה מסיק שהמפגש מחייב סוג של שביתה? זה רק מהשפת אמת, בטח לא רק מהשפת אמת. השפת אמת הוא אילוסטרציה. כן, בדיוק, אז מאיפה באמת מוציאים את זה? מחז"ל מוציאים את זה?

[הרב מיכאל אברהם] אני רואה את זה מפה. אני רואה שזה פשר שאני מציע למושג השביתה הרחב שאותו ודאי רואים לגבי יום כיפור. נכון? מושג השביתה של יום כיפור הוא מושג שביתה רחב מאוד שכולל בתוכו המון דברים: יום טוב, ושבת, והנאות. אני שואל מאיפה זה בא, למה זה? אז אם אני קושר את זה לשיעור הקודם, שהשיעור הקודם אמר לי שהכהן הגדול נכנס להיפגש עם הקדוש ברוך הוא לפני ולפנים, הטענה היא שכנראה המושג שביתה זה התנאי שמאפשר את המפגש.

[Speaker B] אבל כשלא היה בית המקדש, אם כן כשלא היה בית המקדש ולא היה עבודה, לכאורה לא היו חייבים בכל זה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת תמיד שאלה מה נשאר לנו אחרי בית המקדש, מה אנחנו משמרים. אני חושב שהמפגש ביום כיפור נעשה גם בלי בית מקדש, עובדה שהעוונות מתכפרים. ואם כפרת העוונות היא תוצאה של המפגש, מקווה ישראל השם, כמו שהרב סולובייצ'יק מראה את זה בתחילת על התשובה, שהכפרה של יום הכיפורים זה כפרה מבחינת מקווה. זאת אומרת המפגש עם הקדוש ברוך הוא מטהר אותנו. המפגש הזה קורה גם היום, אחרת היום לא היה מכפר גם היום. אז זה אומר שגם כשהמקדש חרב, זה נעשה באיזשהו אופן אחר. אולי חלקי יותר, אולי לא מלא, אבל הוא עדיין נעשה. הרבה דברים נשארים אחרי המפגש, אחרי המקדש, למרות שלכאורה אחרי המקדש הם כבר לא שייכים. אני חושב שהרעיון קיים גם אחר כך.

[Speaker I] זה מסדר את הפלוצ'ארט הזה מאוד מעניין, המערך הזה של השיקולים האלה מאוד מעניין. זה נמצא אצלך באתר?

[הרב מיכאל אברהם] אני אעלה את

[Speaker E] זה באמת לקובץ אצלי, תזכירו לי את זה. באמת זה גם נותן אולי בהסתכלות מה שהזכרנו שיעור שעבר, שחלק מעבודת היום עשו בעצם בייסורים. השעיר לעזאזל שחוץ מהתחום שהוא גם אוכל ושותה, או לפחות יש לו את האפשרות, כי בעצם המטרה היא הכל בהתקרבות והמפגש. באמת גם בירושלמי כתוב שהרי כתוב שהכהן הגדול היו מתקינים לו אישה אחרת שמא תמות אשתו.

[הרב מיכאל אברהם] בירושלמי, זה משנה ביומא.

[Speaker E] לא, אבל הגמרא שואלת איך יש לו שתי נשים, זה גם בעיה. אז הגמרא אומרת שם דף שלם של איך יכול להיות שיהיה לו אישה. בבבלי י"ג. בבבלי י"ג. ובירושלמי אומר שאם מתה אשתו הוא יכול לקחת אותה בתוך יום כיפור אפילו שהוא עובר על אחד מהעינויים.

[הרב מיכאל אברהם] מקדש אישה שנייה. אוקיי.

[Speaker E] ובתוך יום כיפור. זאת אומרת רואים מזה שעבודת

[הרב מיכאל אברהם] היום הקידושין ביום כיפור זה רק איסור דרבנן.

[Speaker E] והקידושין זה בסדר, אבל הגמרא אומרת שכל כמה דלא כניס לה לא הוי ביתו. אז הירושלמי אומר שהוא בועל ביום כיפור, הכהן הגדול, והכל בשביל שיהיה לו את העבודה.

[הרב מיכאל אברהם] בעילה, לא הקידושין.

[Speaker E] כן, וזה לא מספיק, הגמרא אומרת בי"ג. אוקיי. זאת אומרת רואים שההתקרבות באמת עד כמה שזה נפגש עם העינוי, אז זה מבטל את העינוי כי זה בעצם מטרה אחת. זה לא דוחה.

[Speaker B] ובקשר לתשעה באב שנהפך ליום טוב, זה לכאורה נלמד מהפסוק צום הרביעי צום החמישי, אז זה לא רק תשעה באב, וגם כתוב שם שמחה ויום טוב, ולכאורה שמחה זה אכילה, ככה זה נראה לי.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, יכול להיות שאפשר לעשות את המפגש הזה, לפחות בנסיבות מסוימות, גם עם אכילה. יש חלק מהראשונים שאומרים את זה כבר אצלנו, לא צריך להגיע לשם. השאלה מה המפגש הזה דורש אפשר להתווכח.

[Speaker B] כן, אבל לעניין ה אני הבנתי שעיקר החידוש זה שהמפגש לפי רמת המפגש מתחייבת יותר שביתה. רמת ההשבתה.

[הרב מיכאל אברהם] רמת ההשבתה, רמת ההשבתה הזאת יכולה להשתנות. אז לעתיד לבוא תהיה השבתה אחרת, לא יודע, מסיבות, משיקולים אחרים.

[Speaker B] אבל זה כבר לא כתוב, זה כבר לא רואים את זה בדבריך.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא כתוב, אני מציע הצעה שמסבירה. שום דבר לא כתוב, כל מה שהייתי אומר פה הוא לא היה כתוב. אני טוען אבל שזה מסדר מספיק דברים בשביל להתייחס למסלול הזה כהצעה סבירה. אמרתי, בכל נקודה למסלול הזה אפשר להתווכח, אבל גם אם תתווכח, לא ברור שאתה מתווכח על עצם המסלול או על השאלה אם ההשבתה הנדרשת היא השבתה כזאת או השבתה אחרת, או האם הפגישה דורשת השבתה. אבל עדיין בנתיב הבסיסי אתה יכול להמשיך.

[Speaker B] כן, אבל זה גם יוצא

[הרב מיכאל אברהם] מזה ש זה הדרכה שלי של מחשבות, אפשר להתווכח על כל דבר. אין, אני לא יכול להביא ראיות ברורות וגם אם הייתי מביא ראיות ברורות אז אפשר להתווכח עם מי שאמר אותם. אם הייתי מביא לך ראיה מהרמב"ם אז זה היה בסדר? מאיפה הרמב"ם יודע? אוקיי בסדר, אז עכשיו אני אכתוב, אז יהיה בספר שלי. טוב, עוד מישהו? אוקיי, אז אנחנו נתראה ביום חמישי בעזרת השם.