פרק שמיני של יומא – שיעור 4

[Speaker A] אני אשתיק אני אעשה מיוט על כולם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אנחנו בפעם הקודמת דיברנו על על היחס בין לאו לבין עשה, בעצם בסופו של דבר כל השיעור הלך על זה, כשהדוגמה המובהקת לעניין הזה זה בעצם הלאו והעשה על מלאכה בשבת. וראינו שהרמב"ם לפחות אומר שכאשר ישנה כפילות בין לאו לבין עשה אנחנו מונים את שתי המצוות, הלאו עם הלאווין והעשה עם העשין, לעומת מה שהוא אומר בשורש התשיעי שכשיש כפילות בין שני לאווין או שני עשין אז מונים רק אחד. דיברתי קצת על השאלה למה למה יש הבדל כזה ובעצם זה הביא אותנו לשאלה למה בכלל יש הבדל בין לאו לבין עשה. מה בכלל ההבדל בין לאו לבין עשה. המסקנה הייתה, אני מתמצת רק לצורך ההמשך, המסקנה הייתה שמצוות עשה זאת מצווה שמצביעה על מצב חיובי שהתורה רוצה שאנחנו נהיה בו. ומצוות לא תעשה מצביעה על מצב שלילי שבו התורה רוצה שלא נהיה, שנימנע מלהיות, ולכן הקשר לקום עשה מול שב ואל תעשה הוא קשר של קורלציה מסוימת אבל לא קשר מוחלט. זאת אומרת יכולים להיות מצבים שמוגדרים כמצבים שמושגים בשב ואל תעשה ולא מצבים של קום עשה ועדיין הם מצבים חיוביים שהתורה מצפה מאיתנו להיות בהם כמו שביתה בשבת. ויכולים להיות מצבים שבהם פעולה נדרשת מאיתנו פעולה חיובית אבל היא נדרשת רק כדי שלא נהיה במצב שלילי של שב ואל תעשה. וזה למשל עשית מעקה לגגך, לא, סליחה, לא תשים דמים בביתך או העניין של לא תעמוד על דם רעך למשל, אלו לאווין שדורשים ממני לעשות משהו. למה הם לאווין? בגלל שהם מצביעים על מצב שלילי שבו אני אמור לא להיות ולא שהם דורשים ממני להיות במצב החיובי. למרות שהמצב השלילי מוגדר שם כמצב של אי עשייה, זאת אומרת נדרש ממני לא להיות במצב של אי עשייה, לא שנדרש ממני לעשות, לכן זאת מצוות לא תעשה ולא מצוות עשה, זה בקצרה. עכשיו אני רוצה להיכנס לענייני יום כיפור. מה זה אומר לגבי יום כיפור. ראינו ברמב"ם בתחילת הלכות שביתת עשור שהוא מביא ארבע מצוות דאורייתא שמחולקות לשתי קטגוריות: מצוות שביתה ממלאכה ומצוות שביתה מהנאה או תענית. כל אחת משתי הקטגוריות יש עליה לאו ועשה. יש לאו על מלאכה ועשה על מלאכה, לאו על תענית או על אכילה ועשה על תענית. לגבי הלאו ועשה הן על מלאכה והן על תענית לכאורה מתבקש הניתוח שעשינו בשיעור הקודם. הכפילות בין לאו לבין עשה היא לא כפילות של תכנים. התכנים הם אותם תכנים. מה שנדרש ממני לעשות או לא לעשות זה אותו דבר. שני הסוגים האלו ביסודם הם בעצם לאווין כי נדרש ממני להתענות כאילו לא לאכול ונדרש ממני לא לעשות מלאכה אבל התורה מטילה על זה גם עשה. הכפילות הזאת בעצם אומרת כמו שאמרתי לגבי שבת שגם ביום כיפור לא רק שהמצב שבו אני עושה מלאכה או אוכל הוא מצב שלילי אלא המצב שבו אני שובת ממלאכה או מתענה כאילו לא אוכל הוא מצב חיובי. ולכן אם אני אוכל למשל ביום כיפור אז אני גם לא נמצא במצב החיובי ואני גם נמצא במצב השלילי אז גם ביטלתי עשה וגם עברתי על לאו ואותו דבר על המלאכה. זה לכאורה מה שעולה מהניתוח שעשיתי בשיעור הקודם גם לגבי יום כיפור. נראה בהמשך שלא לגמרי בטוח שזה נכון אבל עוד לפני מה שאנחנו נגיע אליו בהמשך צריך להבין מאיפה בעצם לומדים בכלל את ארבעת המצוות האלה. כידוע כל מצווה, דיברתי על זה גם הפעם הקודמת, כל מצווה מנויה דורשת מקור. ולגבי המקורות ביום כיפור אז יש לנו מקור על… מצוות עשה בעינוי ועל לאו במלאכה, כלומר לא לעשות מלאכה ולהתענות, ועניתם את נפשותיכם. אבל שתי המצוות האחרות, כלומר עשה במלאכה ולאו בעינוי, אין להם מקור ברור בתורה. על הלאו בעינוי יש לנו אולי מקור שיש עליו כרת, הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. אבל זה עוד לא אזהרה, זה רק עונש. יותר מזה, כיוון שיש לנו עשה על התענית, אפשר היה לפרש שהכרת על מי שלא מתענה הוא כרת על העשה, לא כרת על הלאו. הרי יש לנו דוגמאות של כרת על עשה, נכון? זה פסח ומילה. זה שתי מצוות עשה שיש עליהם כרת. אז אפשר היה להגיד שגם יום כיפור יש לנו כרת על העשה ולא צריך להניח שיש פה לאו, שהלאו לא מופיע בשום מקום. אז זאת בעיה אחת של לאו לגבי עינוי. לגבי עשה במלאכה, אותו דבר. אין לנו בעצם מקור של עשה במלאכה. יש לנו רק מקור על לא תעשה כל מלאכה, כנגד לאו. מאיפה אנחנו לומדים את העשה במלאכה? אז שתי השאלות האלה בעצם יעסיקו אותנו היום. הרמב"ם במה שהבאתי בתחילת הפעם הקודמת זה הרמב"ם בתחילת במניין המצוות שמופיע בתחילת קובצי ההלכה שלו. עכשיו אני רוצה להביא רגע לפני אולי בכל זאת אני אעשה פה איזה רישום של המקורות. טוב, שוב אני מבקש אני רואה שעוד פעם תפתחו מצלמות. מי שנמצא פה עוד פעם, למעט מי שאמר לי שהוא לא יכול, משה, אלי אמר לי שלא יכול. אני מבקש לפתוח מצלמות, בסדר?

[Speaker C] גם לי יש סיבה שאני אשלח לרב במייל למה אני לא יכול.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, טוב. אם סיבה מיוחדת בסדר, אבל אם לא, אז אני באמת כן מבקש.

[Speaker C] סיבה שאני מקווה שביום שלישי בתחילת הלימודים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אז רק מהאחרים אני באמת כן מבקש.

[Speaker D] הרב רואה אותי נכון?

[הרב מיכאל אברהם] מה? הרב לא רואה אותי? עכשיו לא. קודם ראיתי אותך אבל עכשיו לא.

[Speaker E] יש לו שתי קוביות, באחד מהם רואים באחד ש…

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, בסדר גמור. טוב, אודי אתה איתנו?

[Speaker F] כן אבל מגיע לי טכנאי אינטרנט אני בקושי מצליח גם ככה לקלוט את השיעור. בארבע מגיע לי טכנאי.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בסדר. אז אנחנו ניכנס לעשה של המלאכה. הרמב"ם, אני משתף את הקובץ כדי שתוכלו לראות את המקורות. זה בעצם הקובץ שאחרי זה אני מעלה לאתר. הרמב"ם כותב ככה בפרק א' הלכה ג', פרק א' הלכה א', סליחה: מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. הנה העשה. הרמב"ם גם מביא את המקור, כי כתוב שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ובעשור וכולי כל מלאכה לא תעשו. מהו חייב על עשיית מלאכה ביום זה? אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. לא כותב פה אגב אם זה על העשה או על הלאו. אולי זה על שניהם ביחד? אולי זה על אחד מהם? לא לגמרי ברור. בכל אופן הרמב"ם מביא לזה מקור מהפסוק של שבת שבתון. השאלה היא. מאיפה אנחנו רואים?

[Speaker G] בחטאת לכאורה, מה? לא שומע? בחטאת יש לנו בתקדים שיהיה בפסח ומילה במצוות עשה.

[הרב מיכאל אברהם] חטאת זה על לאו, נכון, אבל הכרת יכול להיות על העשה ועל הלאו, או על אחד מהם, על שניהם.

[Speaker G] משמע ברמב"ם שהכרת בזדון ובשגגה שהוא כולל, אז נראה שזה על הלאו.

[הרב מיכאל אברהם] לא חייב להיות. הוא אומר לך את השורה התחתונה. זאת אומרת, אם אתה עושה בשגגה אז אתה חייב חטאת בגלל הלאו, אם אתה עושה במזיד אתה חייב כרת, או בגלל העשה או בגלל שניהם. לא, אומר לך פשוט מה השורה התחתונה אם אתה עושה ואם אתה לא עושה.

[Speaker D] הפסוק אומר כרת על הלאו בכל אופן, נכון? מה? הפסוק אומר את הכרת על הלאו, וכל

[הרב מיכאל אברהם] הנפש אשר לא תעונה ונכרתה.

[Speaker D] לא לא, הרב עכשיו מדבר על

[הרב מיכאל אברהם] המלאכה, סליחה, אוקיי, ושם

[Speaker D] כתוב במפורש, ולא תעשו כל מלאכה וכל העושה מלאכה. טוב, באמת כתוב כל העושה מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] העושה מלאכה, עכשיו לך תדע על מה הוא מדבר.

[Speaker D] זה הלשון שהוא השתמש בלאו, לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] עשיית מלאכה זה גם תיאור פרקטי של מה שהוא עשה, לא בהכרח זה אומר על הלאו.

[Speaker D] כן, אבל זה הלשון שהתורה אסרה בלאו את המלאכה, לעשות מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] בעשה, לפי הרמב"ם מי שלא שבת חייב כרת. יכול להיות. בכל מקרה, אנחנו יודעים גם שמבחינת התפיסות המקובלות יש כרת על עשה רק בפסח ובמילה ולא ביום כיפור. השאלה אם ביום כיפור זה על העשה והלאו ביחד או שזה רק על הלאו. להגיד שזה רק על העשה זה קצת רחוק. שאלה גדולה היא למה, על זה עוד נבדוק, אבל מבחינת השורה התחתונה נראה שזה ככה.

[Speaker E] מאי נפקא מינה על מה זה, אם זה על הלאו או על העשה, אי אפשר לעשות רק אחד מהם.

[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני אפשר. מה יקרה למשל אצל נשים? נשים, אבל נשים חייבות גם בעשה. מה?

[Speaker E] אבל הם כאן הם חייבות. זה כמו בשבת, אותה סברא. מי אמר?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שזה כמו בשבת? בשבת יש היקש זכור ושמור בדיבור אחד, ביום כיפור לא מצאתי היקש כזה.

[Speaker E] אז אם הם באמת פטורים מהעשה של יום כיפור? אין פה את הסיבה לפטור. אבל אין פה את הסיבה כי הם חייבות בלאו, זו אותה פעולה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אומר. זה מחלוקת ראשונים גדולה בשאלה מה קורה כשיש לאו ועשה על אותו עניין, האם נשים חייבות בעשה יחד עם הלאו, כמו זכור ושמור בדיבור אחד, או שלא? זכור ושמור בדיבור אחד זה היקש של שבת, אבל במקומות אחרים באמת לא. סוסות בקידושין למשל, מי שהזכרתי אותו, סוסות בקידושין למשל, הוא מעלה שם אפשרות שלמשל ביום טוב אישה תוכל לשרוף, מי שהזכרתי את זה, אישה תוכל לשרוף תרומת טמא. למה? כי בעשה של יום טוב היא לא חייבת, רק בלאו, והעשה של שריפת תרומת טמא תדחה את הלאו של יום טוב. אז רואים שלפי תוספות הזכור ושמור בדיבור אחד נאמר רק על שבת. ולמעשה זה הפשט הפשוט, כיוון שאם למה צריך את ההיקש של זכור ושמור בדיבור אחד? אם יש כלל גורף שבכל מקום שיש לאו ועשה על אותו עניין אז נשים תהיינה חייבות גם בעשה ולא רק בלאו, אז מה צריך את ההיקש המיוחד של שבת? אלא אם כן ההיקש של שבת הוא המקור שממנו לומדים את זה על כל המקומות. אולי. אבל בקיצור זאת מחלוקת ראשונים, בכל מקרה זה לא בטוח, זה לא הכרחי.

[Speaker H] הרב, איך ייתכן לומר שיש כרת על ביטול עשה? הרי הרב אמר שביטול עשה זה אפס, נכון? זה דרגה אפס. איך יכול להיות שיש כרת על בן אדם שהוא בנורמה?

[הרב מיכאל אברהם] זו השאלה, זה מחזיר אותנו למינוס חצי אם אני זוכר נכון. קודם כל עובדתית ברור שיש, כי על פסח ומילה ברור שיש.

[Speaker H] אני שואל על פסח ומילה גם.

[הרב מיכאל אברהם] מעבר לזה, זה מחזיר אותנו לשאלה ששאלתם פעם קודמת על ההבדל בין עשה חיובי ועשה קיומי. כי בעשה חיובי אם אני מבטל את העשה יש לי עבירה, והשאלה הייתה איך זה יכול להיות שדבר כזה נחשב עבירה, הרי זה רק מצב אפס, אתה לא צדיק. אז אמרתי שישנם מצבים חיוביים שהתורה דורשת ממני להימצא בהם, ואז היא רואה בהימצאות במצב האפס סוג של עבירה. אוקיי? ובעשה קיומי לא. טוב, בכל אופן לענייננו, השאלה באמת מאיפה יוצא העניין הזה, אז הרמב"ם אומר מהפסוק שבת שבתון.

[Speaker D] עכשיו לגבי נשים, יש מדרש בתורת כהנים, הוא לומד מהאזרח לרבות את הנשים, ממה שכתוב בתוככם.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו שם זה בהקשר. אז בכל אופן אז לענייננו, אנחנו עוד נגיע לחיוב נשים וחיוב קטנים, זה הכל עוד בשיעורים בהמשך. גם מונה המצוות בעקבות שהולכים בעקבות הרמב"ם מסכימים שיש עשה על מלאכה. והאמת שזה משתלב לא רע רעיונית עם ההקדמות שנתתי, מחבר עכשיו כמה מההקדמות שנתתי בשיעורים הקודמים. הרי א', הקדמה ראשונה ראינו שביום כיפור המהות זה איזושהי השבתה של העיסוקים שלי של העולם שלי כדי להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. ואז בעצם יוצא שזה לא שאיסור המלאכה, זאת אומרת שהמלאכה היא עניין שלילי, אלא יש עליי חובה להשבית את עצמי. לכן, או לא רק, ולכן לכאורה מתבקש שיהיה כאן גם עשה של מלאכה ולא רק על העינוי כמובן ולא רק לאו על עשיית מלאכה. אני אדגיש את זה אולי יותר לגבי העינוי, אני אדגים את זה על עינוי ואז אני אחזור על המלאכה. הפוסקים דנו באדם שאכל ביום כיפור, חולה נגיד או אדם שאכל במזיד או בשוגג, לא משנה, אבל אכל. האם חובה עליו להמשיך לצום בהמשך היום או שהוא אבוד לו? הוא חילל כבר את יום כיפור, הוא כבר אכל, אבוד לו. אז האחרונים דנים בעניין הזה, המנחת חינוך מביא איזה רשב"א שאומר במפורש שהוא חייב להמשיך לצום, אבל יש כמה וכמה אחרונים שדנים בעניין הזה והתשובה שלהם לא לגמרי חד משמעית. מה בעצם הצדדים בעניין הזה? אז בדרך כלל קושרים את זה לאיזה מין מהלך למדני אנליטי כזה בשאלה האם החובה לצום ביום כיפור היא על כל רגע ורגע או שהיא על היום כולו יחידה אחת. אם זה על כל רגע ורגע, אז שלא קיימתי ברגע אחד זה לא אומר שבשאר הרגעים מותר לי לא לקיים, החובות של שאר הרגעים עדיין מוטלות עליי. אבל אם זה חיוב על כל היום כולו, ברגע שאכלתי כבר לא קיימתי אותו, אז מה הטעם להמשיך ולהתענות? בעצם אנחנו עוד נחזור לעניין הזה כשנדבר גם על קטנים ועל עוד דברים, אבל נדמה לי שמה שעומד מאחורי זה הוא בעצם השאלה מה יסודה של החובה להתענות. אם אני לא אוכל רגע מסוים, האם זה נקרא שהתעניתי באותו רגע? די ברור שלא. לא מתענים ברגע אחד. אם רגע אחד לא אכלתי זה נקרא שהתעניתי באותו רגע? אז כל יום בעצם אני נמצא בתענית כמעט כל היום חוץ מהרגעים שבהם אני אוכל. אני לא חושב שזאת המשמעות של המושג תענית, כן? זה לא מה שנקרא להתענות. להתענות אין פירושו לא לאכול. להתענות פירושו לא לאכול פרק זמן מסוים. נכון? זאת אומרת להגיע למצב שבו זה מענה אותי, בעצם משך הזמן הוא חלק מהגדרת התענית. ולכן כאשר בעצם התורה אומרת לי ועיניתם ביום כיפור לפי התפיסה הזאת, היא בעצם אומרת לי לא היא לא אומרת לי לא לאכול בכל רגע ורגע אלא לשמור על מצב של תענית. מצב של תענית זה בהגדרה על משך זמן מסוים לא על רגע, ובמקרה הזה זה כמובן על יממה. ולכן יש צד לומר שבעצם היסוד ביום כיפור הוא להתענות ולא לא לאכול. זה לא כמו איסור אכילת חזיר. איסור אכילת חזיר זה איסור לאכול את החזיר על פעולת האכילה. ביום כיפור אין איסור על פעולת האכילה, ביום כיפור יש חובה להתענות. וכיוון שהחובה היא להתענות אז היא מוגדרת כיחידה אחת על כל משך הזמן, וכיוון שכך עולה האפשרות שאם אכלתי פעם אחת ביום כיפור אז פספסתי, זהו, אני כבר לא נמצא בתענית, אז אין טעם להמשיך לא לאכול. זה בעצם היסוד שעומד בבסיס ההגדרה שהתענית היא על משך הזמן כולו ולא על כל רגע ורגע, כי בעצם זאת חובת תענית ולא איסור אכילה. בסדר? זאת בעצם האפשרות אולי להבין את הדעה הזאת של הפוסקים. אבל די מתבקש שיהיה פה הבדל בין העשה לבין הלאו. כי הלאו אומר לי לא לאכול, עוד נצטרך להבין איפה בכלל כתוב הלאו, אבל באופן עקרוני על הלאו. אז זה לא נכנס לשורש השישי של הרמב"ם שהלאווים והעשין שיש להם תוכן חופף. כי במקרה הזה התוכן הוא שונה. הלאו אוסר עליי אכילה, והעשה מצווה עליי להתענות. ולהתענות אין פירושו לא לאכול, אלא לא לאכול לאורך כל פרק הזמן. לעומת זאת, איסור האכילה הוא כמו איסור אכילת חזיר. כל פעם שאתה אוכל, אתה עובר איסור. נגיד לגבי הביטול, הנה נפקא מינה. אם אני אוכל פעמיים, אז מבחינת הלאו עברתי שני לאווים ביום כיפור. אבל מבחינת התענית, ביטלתי רק פעם אחת את העשה. יש לי רק ביטול עשה אחד, לא שני ביטולי עשה, אם אני צודק בהגדרה הזאת. ועכשיו הדיון הוא בשאלה מה קורה עם מי שאכל? האם הוא צריך להמשיך להתענות? כמובן שאם אני צודק שזה ההבדל בין לאו לבין עשה, אז הוא צריך להמשיך להתענות. אבל הוא צריך להמשיך להתענות בגלל הלאו, את התענית הוא באמת כבר איבד. רק את הלאו של האכילה הוא עדיין צריך להמשיך. אם אני מבין שיש חפיפה בתוכן, אז גם הלאו של האכילה הוא בעצם לאו על מי שלא מתענה, הוא לא לאו על מי שאוכל. ואני מזכיר שוב שלגבי העינוי אין לנו פסוק על הלאו. אנחנו נצטרך להבין מאיפה לומדים אותו. ולכן לא לגמרי ברור מה הגדרת הלאו ביום כיפור. האם זה חופף לאכילה? ואז אפשר היה להגיד באמת שאם אכלת פעם אחת אתה כבר לא צריך להמשיך, לא מבחינת הלאו ולא מבחינת העשה. אבל אפשר להגיד שגם אם אני צודק שתענית זה על היום השלם, אבל הלאו הוא על האכילה. ואם זה כך, אז מי שאכל פעם אחת עדיין צריך להמשיך לצום בגלל הלאו, גם אם לא בגלל העשה. אוקיי?

[Speaker D] וזה ודאי לא מתאים לשיטת הרמב"ם, נכון? שמה? מה שהרב רוצה לחלק שאולי הלאו והעשה מדברים בתכנים שונים, כי הרמב"ם רואה את הכל באותו עניין ממש.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר שמי שאוכל עבר גם על זה וגם על זה. אבל עדיין היה מקום להגיד שיש פה הגדרה שונה של האיסורים. קשה מזה שהרמב"ם קורא להכל שביתה. אולי אפשר להבין באמת שהרמב"ם תופס שגם הלאו הוא בעצם חופף לעשה וגם הוא עניינו שביתה. אבל אני לא לגמרי בטוח, כי אפשר היה להגיד, ברור שיש עניין של שביתה גם במלאכה וגם בעינוי. השאלה אם זה רק העשין או שזה גם הלאווים. ופה יש מקום להתלבט. אני לא יודע.

[Speaker D] גם בגמרא, הגמרא למשל חשבה ללמוד מאיסור עינוי, מדין עינוי, איסור לשבת בחמה או חיוב ללכת לחמה לסבול. אז לכאורה זה משהו חד-פעמי, זה לא משהו ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אומר. כי בלשבת בחמה חד-פעמית אתה באמת מתענה מהרגע של החמה. בתענית מאכילה ושתייה, אני חושב ששם צריך את משך הזמן כדי…

[Speaker D] מה, וחצי יום זה לא? חצי יום זה לא משך זמן?

[הרב מיכאל אברהם] אולי כן. זו ההתלבטות של הפוסקים, האם מי שאכל פעם אחת צריך להמשיך לצום או שאולי לא. יכול להיות שגם הפוסקים שאומרים שהוא צריך להמשיך לצום, לא מתווכחים עם זה שתענית מוגדרת על משך זמן. רק הם אומרים שגם חצי יום זה משך זמן שנחשב תענית, לא צריך יום שלם. והראיה, הגמרא הרי מביאה מקור נפרד לעינוי ביום ועינוי בלילה. זאת אומרת רואים שגם עינוי על היום לבד ועל הלילה לבד, בדף פ"א למשל כן, מי שהספיק לראות, אז רואים שעינוי על היום לבד גם הוא עינוי. או בתעניות שהן רק מתחילות מהבוקר למשל, אמנם מדרבנן, אבל עדיין רואים שהמושג תענית לא חייב להיות מוגדר על כל ה-24 שעות, אבל צריך משך זמן כדי שהדבר ייחשב כתענית. אז אני אומר זה פתוח פה. מה שאני רוצה לומר זה רק גם לגבי השביתה ממלאכה אפשר היה להגיד אותו דבר. כי המושג המקביל לתענית מבחינת האכילה זה המושג שביתה ממלאכה. וגם שביתה ממלאכה היה מקום לומר ששביתה ממלאכה אין פירושו סתם לא לעשות מלאכה, אלא פירושו לשבות. הרי אני ברור שגם ביום רגיל יש הרבה חלקים ביום שאני לא עושה מלאכה. מישהו היה אומר שאני שובת בחלקים מסוימים של היום ולא שובת בחלקים אחרים? לא. אם אני עושה מלאכה ביום, אז זה לא יום שבתון מבחינתי. המושג השביתה… שנייה אחת, גם מושג השביתה במקביל למושג התענית, יש בהחלט מקום להבין שהמושג השביתה מוגדר על אינטרוול של זמן, ולא על כל רגע ורגע. ואז גם לגבי המלאכה, היה מקום לחלק ביום כיפור בין העשה של השביתה לבין האיסור של עשיית מלאכה. ולכן עכשיו השאלה אם זה קיים גם בשבתות רגילות או רק ביום כיפור, אפשר לדון בעניין הזה. אבל לפחות לגבי יום כיפור, היה מקום לחלק ולהגיד ששבת העשה זה על השביתה ממלאכה, והלאו זה על עשיית המלאכה עצמה, לא על היום השלם אלא על כל רגע ורגע. כמובן שזה אם אנחנו מבינים שהמקור לחובת השביתה ביום כיפור הוא כמו שהרמב"ם כותב מהמילים שבת שבתון, כי אז העשה באמת מוגדר דרך המילה לשבות, והלאו של לא תעשה כל מלאכה זה לכאורה כמו בשבת רגילה, זה על עשיית מלאכה. בלאו פחות סביר לפרש אותו שזה על משך הזמן כולו. אז יצא איזשהו הבדל בין העשה לבין הלאו גם לגבי המלאכה, ושוב פעם אם זה כך, אז יוצא שהעשה והלאו הם לא בעלי תוכן חופף, וזה לא קשור לכל מה שדיברתי בשיעור הקודם.

[Speaker I] לפי זה חינוך הילדים הוא לא רק איזשהו הרגל לתת להם, אלא גם ממש שיעשו את המצוות עשה.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם לא הבנתי.

[Speaker I] יש את העניין שילד שהוא בן תשע או שמונה מחנכים אותו רק לחלק מיום כיפור. אז יוצא לפי מה שאתה אומר, שהוא מקיים את המצוות עשה למעשה, ולא רק איזה הרגל מיוחד ש…

[הרב מיכאל אברהם] אתה רוצה בעצם לומר שאני מחנך אותו לשעות כדי שהוא לא רק יקיים את הלאו, אלא גם יקיים את העשה? כי אם הייתי מחנך אותו על רגע בודד, ולו יצויר שהיה שייך דבר כזה, אז את העשה הוא בכלל לא היה מקיים, כי ברגע בודד בכלל לא מקיימים את זה. צריך איזשהו אינטרוול מינימלי כדי לקיים את העשה. יכול להיות.

[Speaker I] וגם יש פה נפקא מינה לאדם שצריך לאכול, שכאילו יחכה חצי יום, אם הוא יכול לחכות חצי יום ורק אז לאכול.

[הרב מיכאל אברהם] מרוויח משך זמן יותר ארוך, יכול להיות שיש בזה עניין, כי זה לפחות איזשהו נתח מהתענית. זה בהנחה שהתענית מוגדרת על אינטרוול זמן, אבל לאו דווקא על יממה. אם היית מגדיר את זה על יממה שלמה, אז זה פחות נתבקש. אגב רק אני אגיד במאמר מוסגר, נדמה לי שאני מתכוון להגיע לזה באחד השיעורים הבאים, אבל רק במאמר מוסגר, זה סתם הערה למדנית. בדרך כלל קושרים את החקירה הזאת לשאלה של קטן. נגיד קטן שהביא שתי שערות באמצע יום כיפור, האם הוא צריך להשלים את התענית? נגיד יום כיפור בצהריים הוא הביא שתי שערות. השאלה אם מיום כיפור בצהריים הוא צריך להתענות. לכאורה אם אני מבין שהתענית מוגדרת על כל היממה, אז לא יעזור לו להתענות בשאר, הוא כבר איבד את היום כיפור הזה. יום כיפור הבא. אוקיי? אבל אם זה מוגדר על כל רגע ורגע, אז זה שעד עכשיו הוא לא עשה את זה בסדר גמור, אבל ברגעים שמכאן ולהבא הוא יצטרך להתענות. כאן יש לי הערה ללמדנים שבנינו, אני חושב שזה לא נכון. למה? משתי סיבות. אגב אותו דבר קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר. כל החקירות האלה לדעתי לא נכונות. למה? משתי סיבות. סיבה ראשונה, הוא צריך להמשיך להתענות לדעתי מדין חינוך, אפילו כשהוא גדל. בגלל שגם אם הוא לא עושה את זה מדין המצווה ועושה, אבל למה ייגרע חלקו, למה שלא יתחנך לפחות לעשות את זה? הרי דין חינוך בפשטות למה להניח שהוא נגמר בגיל שלוש עשרה? הוא לא נגמר בגיל שלוש עשרה, אלא שהוא מתייתר בגיל שלוש עשרה, כי מגיל שלוש עשרה ויום אתה כבר חייב כמצווה ועושה, אז דין חינוך לא רלוונטי. אבל אני אומר, אם יש במקרה משהו שלגביו איכשהו אתה לא חייב למרות שאתה כבר בגיל שלוש עשרה, למה להניח שלא יהיה לך דין חינוך? שהוא אמנם מדרבנן, אבל עדיין מדרבנן תצטרך להמשיך להתענות.

[Speaker I] ובספירת העומר הוא יברך על חינוך?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה לא יהיה ברכה לבטלה, כמו שבירך מדין חינוך בתור קטן. על דין חינוך מברכים.

[Speaker G] ורק פה על הצד שהחינוך הוא מוטל על הקטן. מחלוקת ראשונים אם זה על האבא או על הקטן. אם זה על האבא אז הוא לא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] גם על הצד שהוא מוטל על הגדול. אבא שלו מצווה לחנך אותו גם כשהוא בן שלוש עשרה.

[Speaker G] אבל כשהוא בן שלוש עשרה הוא נפטר לא? בר מצווה יש פה שני חלקים. יש את זה שהוא מתחייב ויש את זה שהאבא נפטר. מה פתאום להאריך את החוב של האבא?

[הרב מיכאל אברהם] ההנחה שלי הרי שהוא לא חייב. אז אם הוא לא חייב. אז הוא לא נפטר. אז הוא לא, הוא לא נוטל על עצמו את העונש.

[Speaker G] אבל על האבא עדיין יש מצווה לחנך אותו. אז בכל מצווה ומצווה? אז בכל מצווה ומצווה בה שהוא מתחייב והאבא מתחייב. כן, כן.

[הרב מיכאל אברהם] יותר מזה הרי יש כאלה שמדברים על גיל עשרים, שהעונשים הם רק מגיל עשרים. ואז השאלה איך אבא מברך ברוך שפטרני כבר בגיל שלוש עשרה כשבעצם העונשים עוד לא הולכים על הקטן עד גיל עשרים.

[Speaker G] בדיני אדם, בדיני אדם. כן, כן.

[הרב מיכאל אברהם] בדיני אדם. אה, שהוא נפטר מהעונש בדיני אדם, בדיני אדם אין עליו עונש גם ככה. איזה עונש יש על האבא בדיני אדם כשהבן שלו עושה משהו? אין עליו עונש. אבל הנקודה היותר החשובה, וסתם רק בתור הערה ככה בשביל לחדד את העניין הלמדני, השאלה למה באמת לאור מה שאמרתי קודם, כיוון שמה יסוד התפיסה שאומרת שחובת התענית ביום כיפור היא יום שלם? אז אמרתי קודם, בגלל שהמושג תענית הוא מושג שנמשך על פני זמן. לא אי אכילה של רגע בודד. נכון? זאת בעצם הטענה. אבל אז תשימו לב, הרי הקטן הזה לא אכל מדין חינוך עד שהוא הביא שתי שערות. נגיד שהוא הביא שתי שערות ועד אז הוא באמת התענה. אוקיי? אז עכשיו אם הוא ישלים את התענית, הוא בעצם יתענה יום שלם. נכון שבחצי הראשון של היום הוא עשה את זה כמי שאינו מצווה ועושה. אבל בחצי השני של היום אם הוא יצום, אי אפשר להגיד שהוא לא מתענה כי להתענות פירושו יום שלם. עובדתית הוא הרי לא אכל יום שלם. אז הוא התענה. וכיוון שכך אני טוען שהקטן חייב לצום מרגע שהביא שתי שערות, חייב לצום. מרגע שהוא הביא שתי שערות, והצום הזה ייחשב לו תענית. למה הוא ייחשב לו תענית? כי עובדתית הוא צם יום שלם. נכון שבחצי הראשון של היום הוא עשה את זה מדין חינוך, אבל עובדתית הוא צם. אז אי אפשר להגיד שהוא לא התענה בכל רגע ורגע מרגע שהוא הביא שתי שערות הוא נחשב מעונה. למה? כיוון שסוף סוף בפועל הוא לא אכל מרגע שנכנס הצום. אגב אותו דבר בספירת העומר. בספירת העומר קטן שספר מדין חינוך, גם לשיטה שספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, כשהוא הביא שתי שערות באמצע ספירת העומר ממשיך לספור בברכה. אין לי ספק בזה. למה? בגלל שגם אם זאת מצווה אחת ארוכה הנקודה היא לא שזאת מצווה אחת ארוכה. למה זה מוגדר כמצווה אחת ארוכה? כי המושג ספירה מוגדר להיות ספירה מתמשכת. להגיד שהיום יום שלישי זה לא לספור. לספור זה לספור את אחת, שתיים, שלוש, ארבע, עד ארבעים ותשע. אז היסוד הוא לא בהגדרה ההלכתית של ספירת העומר אלא בהגדרה של המושג ספירה. המושג ספירה לא יכול להתמצות בזה שאני אומר היום ארבעים ותשע. זה לא נקרא לספור. לספור זה לספור את הימים אחד אחרי השני. ואם זה כך, אז אם ספרתי מדין חינוך עד היום העשרים וחמש ואז הבאתי שתי שערות, אני ממשיך לספור בברכה כמי שמצווה ועושה ויש לי מצווה דאורייתא מכאן ואילך, גם לשיטה שזאת יחידה אחת. ולמה? כי השיטה שזאת יחידה אחת היא לא שיטה בהגדרה הלכתית של ספירת העומר, אלא היא הגדרה של המושג ספירה. המושג ספירה צריך לכלול ספירה מאחד עד ארבעים ותשע. אבל הוא כלל. מה אכפת לי שעד עשרים וחמש ספרתי מדין חינוך? בפועל ספרתי. אותו דבר ביום כיפור. בפועל התעניתי, לא אכלתי. אז אם אתה שואל האם בחצי השני של היום שאז אחרי שהבאתי שתי שערות לא אכלתי, שואל האם התעניתי? ברור שכן. תשאל את הבן אדם אתה מעונה? ברור שהוא מעונה. הוא הרי לא אכל מתחילת הצום. נכון שבהתחלה הוא לא אכל מדין חינוך, מה זה משנה? אבל בפועל אי אפשר להגיד שהוא לא מעונה. אוקיי?

[Speaker D] אז כל זה זה הדין בגר שהתגייר באמצע הספירה או באמצע יום כיפור.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא אכל וצם לפני כן. אם הוא אכל וצם לפני כן.

[Speaker D] אם הוא לא אכל,

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא אכל אז אין טעם להמשיך. לשיטה הזאת שזאת יחידה אחת ארוכה אני מדבר. לשיטה שזאת יחידה אחת ארוכה אז גר שהתגייר באמצע יום כיפור אין טעם שימשיך לצום. רק אם הוא צם את החצי הראשון של יום כיפור אפילו בתור גר, זאת אומרת אפילו במי שבתהליך הגיור.

[Speaker D] כאילו אם הוא היה גר והוא היה גוי, הוא לא אכל משום מה עד שהוא התגייר ביום כיפור, לא אכל מתחילת היום אז הוא יהיה חייב. וגם בספירת העומר, אם הוא ספר משום מה הוא רצה להתרגל למצוות והוא ספר את העומר

[הרב מיכאל אברהם] ארבעים

[Speaker D] יום והתגייר, אז

[הרב מיכאל אברהם] יש לו מצווה דאורייתא של ספירת העומר גם לשיטה שזאת יחידה אחת. ולמה? כי השיטה שזאת יחידה אחת.

[Speaker I] לא, זה אמרת שאם הוא ספר ארבעים יום לצורך העניין. נו. אז ארבעים יום האלה נחשבים בשביל להוציא אותו ידי חובה בתשעה ימים האחרונים.

[הרב מיכאל אברהם] הם לא נחשבים כדי להוציא אותו ידי חובה, אלא כשהוא ימשיך לספור את הימים האחרונים, הספירה שהוא עושה בימים האחרונים היא ספירה של מצווה. השאלה אם הוא עשה בסוף חצי מצווה, יכול להיות שהוא עשה רק חצי מצווה, אבל זאת חצי מצווה. ולפי השיטות האחרות הוא עשה אפס גם אם הוא ספר. הוא לא עשה כלום, כי זה לא נקרא לספור. אני טוען שהוא עשה מצווה. אתה שואל אותי אם זאת מצווה שלמה? יכול להיות שלא, רק חצי מצווה. בסדר, החצי שהוא חייב בו. אוקיי? בכל אופן אז לענייננו, יש בהחלט סברה לומר שהמושג תענית לגבי העינוי, כמו המושג שביתה במלאכה, כוללים מעצם הגדרתם את משך הזמן. זה לא שאני צריך לשבות מאכילה או ממלאכה בכל רגע ורגע לאורך פרק הזמן, אלא המושג שביתה והמושג תענית בעצמם כוללים את המושג, את ההגדרה של פרק זמן, ובלי שזה פרק זמן זה בכלל לא תענית ולא שביתה. אם זה באמת כך, נכון שבדרך כלל לא כך לומדים. א', להלכה, מי שאכל ביום כיפור או עשה מלאכה צריך להמשיך. ככה מקובל, האבני נזר מביא על זה רשב"א, הוא הראשון היחידי שמתעסק עם זה, השאר הם אחרונים, אבל הרשב"א כותב שצריך להמשיך לצום, וזאת מסקנת האבני נזר גם, וככה המסקנה המקובלת אצל הפוסקים שצריך להמשיך. וזה אומר שבעצם זה כן חיוב על כל רגע ורגע, רק יכול להיות שהחיוב הוא רק בגלל הלאו ולא בגלל העשה. כי הלאו במלאכה כתוב במפורש שזה לא תעשה מלאכה, ולגבי העינוי לא כתוב בכלל, אז השאלה מה הגדר של העינוי, אני לא יודע, נדבר עוד. אבל יכול להיות שבאמת מבחינת העשין של השביתה והתענית, אז באמת לא, אז באמת אין, ברגע שהוא פספס פעם אחת.

[Speaker G] וזה קשור… וזה קשור למושג, יש גמרא בפסחים, בסוגיה בהגדרה, שם זה מובא אגב, שבנבלה שהתנבלה ביום כיפור, אז יש איזה צד שלא חל עליה האיסור, שיטות שאין איסור חל על איסור, ברגע שזה אוכל שהוא בעצם נוצר להיות אוכל…

[הרב מיכאל אברהם] יום כיפור לא חל על איסור נבלה. כן.

[Speaker G] לא, וגם יש שם איזה צד היות ובאמצע יום כיפור נהיה אוכל, אז יום כיפור רק בהתחלה חל באיסור אכילה, אבל לא כל רגע ורגע, כנפקא מינה למשהו שפתאום נהיה פה ראוי להיות אוכל.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אוכל, זה נבלה, אבל… אתה טוען שיום כיפור יחול עד הרגע שהוא יתנבל?

[Speaker G] לא, שלא חל… שלא חל כי יום כיפור, כי זה חל רק כאילו קודם. נבלה התנבלה באמצע יום כיפור, בהמה התנבלה

[הרב מיכאל אברהם] באמצע יום כיפור, כן, זה מה שאתה אומר.

[Speaker G] בחלק

[הרב מיכאל אברהם] הראשון היא הייתה אסורה באיסור אכילה.

[Speaker G] נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. ואז יום כיפור לא חל עליה.

[Speaker G] נכון, ואז יש שאלה שם באחד הצדדים שיום כיפור לא חל בזה באמצע, אפילו אחרי שזה ראוי להיות אוכל. בגלל שהוא לא חל בהתחלה אז

[הרב מיכאל אברהם] הוא גם לא חל בהמשך, זה דיחוי אצל מצוות. אבל זה דיחוי אצל מצוות, זה לא בגלל שאין חצי יום כיפור, להיפך, זה לכאורה ראיה נגד מה שאמרתי.

[Speaker G] אחרת

[הרב מיכאל אברהם] לא היה צריך להגיע לדיחוי אצל מצוות, סתם מצד זה שחצי יום כיפור כבר לא שייך. האמת אבל שזה לא מדויק, כי יש, זה קשור קצת, יש רא"ש במועד קטן בפרק שלישי, הוא מביא מהר"ם מרוטנבורג, שהמהר"ם מרוטנבורג דן שם מה קורה אם קטן שהגדיל באמצע ימי האבל על אבא שלו, השאלה אם הוא צריך להתאבל או לא צריך להתאבל. אז הוא תולה את זה בדיחוי אצל מצוות, והוא מביא ראיה ממסכת יבמות בדף ל"ג נדמה לי, במסכת יבמות כתוב שאם קטן הביא שתי שערות בשבת, אז הוא חייב באותה שבת. ושם מדובר בסוגיה של אין איסור חל על איסור, קטן שהביא שתי שערות בשבת ונכנס למקדש, אז איסור זרות ואיסור שבת חלים עליו ביחד, ולכן אין איסור חל על איסור, רואים שאיסור שבת חל עליו באמצע השבת למרות שבתחילת השבת הוא לא חל עליו. אז המהר"ם מרוטנבורג מביא מכאן ראיה לקטן שהגדיל באמצע ימי האבל. שואל עליו הרא"ש, מה עניין זה לזה? לא קשור בכלל. הרי בשבת אני חייב בכל רגע ורגע. באבל הרגע שמחייב אותי, באבל זה רגע המוות של אבא שלי. האם ברגע הזה הייתי דחוי כי הייתי קטן, אז ממילא כבר אני לא אצטרך להתאבל גם אחר כך. אז הוא כמובן תופס שבשבת בכל רגע ורגע חלה עליך בנפרד. אבל המהר"ם מרוטנבורג מבין שכן הביא את הראיה הזאת. המהר"ם מרוטנבורג מבין שכנראה אבל ושבת זה אותו דבר. מה זאת אומרת? שגם בשבת זה לא חיוב על כל רגע ורגע, אלא בין השמשות מחייב אותי בכל היממה כולה, בדיוק כמו שהמוות של האבא מחייב אותי בכל שבעת ימי האבל או בכל האבל. ולכן הוא משווה את שני הדברים האלה לגבי דיחוי אצל מצוות. והוא תופס מכאן גם ראיה לזה שמיגו דאיתקצאי זה לא כמו שלומדים בדרך כלל, רק להכנה, אלא יש משהו בבין השמשות שמחייב אותי בכל השבת. שיש בשו"ת ארץ צבי מדבר על זה. אני אשלח לכם אולי לינק למאמר שכתבתי על זה פעם. מכל מקום הנקודה היא שמה שאני רוצה להביא משם שגם מי שקושר את זה לדיחוי אצל מצוות זה כן יכול להיות קשור לשאלה האם זאת יחידה אחת או בכל רגע ורגע. כי רק אם זאת יחידה אחת שייך לדבר על דיחוי אצל מצוות. אם זה בכל רגע ורגע אז הדיחוי ברגעים הראשונים לא נחשב דיחוי לגבי הרגעים הבאים. לא כמו שאמרתי לך קודם, טוב אבל זה רק הערה בסוגריים. טוב, נחזור לענייננו.

[Speaker D] מה שהרב אומר שזה אולי שביתה זה על כל היום ואולי מצוות עינוי זה תענית של כל היום, זה רק מהמילים תענית ושביתה או יש איזה מקור באחד הסוגיות או באחד מדברי חז"ל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אמרתי שאני מסביר כך את שיטת האחרונים שמתלבטים האם צריך להמשיך לצום על מי שעבר…

[Speaker D] אני מבין, כן. הצד אני הבנתי אותו, אבל יש איזה ראיות להגיד את זה כי זה לכאורה מחודש?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אתה צריך להסתכל, להסתכל באחרונים, אם אתה אומר

[Speaker D] תסבול, כל יחידה של סבל זה לסבול.

[הרב מיכאל אברהם] אני כבר לא, אני כבר לא זוכר כרגע, צריך להסתכל באחרונים שדנים בזה אם הם מביאים ראיות או לא מביאים ראיות. מכל מקום, אז לענייננו אני רק מביא את זה כאן רק כדי להמחיש את הסברה הזאת של התענית על השביתה על משך הזמן. בפרט לפי הרמב"ם שבאיסור המלאכה הוא לומד את זה משבת שבתון, אז הוא באמת חובה לשבות. באיסור הלאו של המלאכה זה לא תעשה כל מלאכה. אז שמה בהחלט יש מקום להבין שיש הבדל בהגדרים בין העשה לבין הלאו. אבל אמרתי, בתפיסה הפשוטה לא נראה כך, נראה שזה כן חופף העשה והלאו של יום כיפור כמו של שבת, ולכן אני לא יודע, אבל תכף נראה כי הרמב"ם הזה הוא בכל מקרה בעייתי קצת.

[Speaker J] הרב אפשר שאלה רגע?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן.

[Speaker J] בגמרא בסוכה לגבי הדס שנקטם ראשו ועלתה בו תמרה. יש שם גם סוגיה שהגמרא ממש דנה בזה גופא אם יש דיחוי אצל מצוות או אין דיחוי אצל מצוות. נכון. כי מאחר וההדס נפסל, אבל פתאום עכשיו עלתה בו תמרה שכאילו מתקנת איזה שהוא משהו, והגמרא שואלת דחוי מעיקרא אידחי או לא. האם זה קשור למה שהרב שואל?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שלא, כי שם זה בחפצא. השאלה היא אם החפצא היה דחוי. והחפצא הוא אותו חפצא, אבל פה אנחנו מדברים על הגברא? כן. בשבת, ביום כיפור הדיבור אין פה, זה לא שהשבת דחויה אצל האדם, אלא האדם דחוי ממצוות השבת. בהדס, ההדס עצמו לא היה ראוי להיות הדס.

[Speaker J] הבנתי. והרב יכול עוד פעם לחזור על ההבחנה בין הלאו לבין העשה שאמרת שאין ביניהם חפיפה בהכרח?

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שאם הרמב"ם לומד את העשה משבת שבתון, כך קראנו קודם. כן. אז זה אומר שבעצם חובת העשה היא חובה לשבות. אבל בלאו האיסור הוא לא תעשה כל מלאכה, זה איסור על עשיית מלאכה, לא חובה על שביתה. אז בפשטות לא תעשה כל מלאכה כמו שמגדירים בכל מקום, הרי בשבת ברור שאם עשית מלאכה פעם אחת ועשית עוד, זה גמרות ומשניות מפורשות, שאם עשית מלאכה פעם אחת ועשית עוד פעם אתה חייב פעמיים. עוד פעם, בלי קשר לרגע להעלם אחד שתיים, נגיד שזה בשני העלמות שונים, בסדר? אתה חייב שתיים. למה? הרי זה חובת שביתה? כי מבחינת הלאו את החטאת ואת הכרת אתה חייב על הלאו. ומבחינת הלאו ברור שזה לאו על עשיית המלאכה. לגבי השביתה בשבת יש מקום לדון האם זה חופף לגמרי ללאו או שבאמת בשבת זו חובה לשבות. אז יכול להיות שמבחינת העשה אני לא אעבור אם אני אעבור פעמיים על הלאו. אני עובר רק על הלאו, לא על העשה. בסדר? והרמב"ם אומר אותו דבר. אותו דבר על יום כיפור. גם ביום כיפור הוא לומד את העשה משבת שבתון, והלאו הרי כתוב באותה שפה כמו בשבת, לא תעשה כל מלאכה. ואז לכאורה יוצא, או לפחות יכולה לצאת אפשרות, שיהיה הבדל בהגדרה בין העשה לבין הלאו. אוקיי?

[Speaker D] הרמב"ם לא יצטרך לתת את ההבחנה הזאת ולהגיד שיש מקומות שרק עוברים על האחד מהם?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, לא יודע מה להגיד לך. הוא לא מכיר מקום שהוא אמר את זה, אבל אני לא מכיר מקום שהוא היה אמור להגיד את זה ולא אמר, אז אני לא יודע עד כמה זה קושייה. אמרתי, בפשט ובסתימת הראשונים לא נראה כך. נראה שיש חפיפה בין העשה לבין הלאו עד כמה שבכלל יש עשה. תכף נראה. הרמב"ם מניח שיש עשה ולומד אותו משבת שבתון, אבל זאת אמירה בעייתית. אנחנו נראה את זה עוד מעט, עכשיו בעצם. כמו שאמרתי, בגמרות אולי מהמילים שבת שבתון הרמב"ם יכול ללמוד את זה, אבל בגמרא לא משמע שלמדה כך. לא ברור מה המקור לעשה בעשיית מלאכה. המגיד משנה כותב בתחילת פרק א' על הרמב"ם הזה שקראנו, זה מבואר בכתוב ונזכר בגמרא בכמה מקומות. לא יודע איפה הוא מצא את זה, לא מבואר בכתוב ולא מוזכר בגמרא בשום מקום שאני מכיר לפחות. מבואר בכתוב אתה יכול להגיד כתוב פעמיים שבת שבתון על יום כיפור, אבל זה כבר הרמב"ם כתב, אז מה יש פה מבואר בכתוב? זה הרמב"ם מביא את זה.

[Speaker D] אני ראיתי בתורת כוהנים, בתורת כוהנים כן מביא משבת שבתון על איסורי מלאכה, רק שהוא מביא את זה על השבותים, אז לא פשוט שזה מהתורה, אולי זה רק אסמכתא. תכף נראה.

[הרב מיכאל אברהם] בתורת כוהנים באמת מופיעה דרשה כזאת בספרא, אבל הוא אומר ונזכר בגמרא בכמה מקומות. אני לא יודע איפה זה נזכר בגמרא. אם תסתכלו במקורות ובציונים של פרנקל, אז הוא מביא שלושה מקומות שזה מוזכר בגמרא, כולם כמובן לגבי יום טוב. כולם לגבי יום טוב שאומרים שביום טוב המילה שבתון מלמדת, השבת שבתון מדברת על העשה, אבל זה לא קשור בכלל לגבי יום כיפור, ובפרט שביום כיפור הרי אצלנו בגמרא המילה שבת שבתון, הזכרתי את זה כבר, מרבים את שאר העינויים. זאת אומרת ההנחה הפשוטה שעולה מהגמרא אצלנו ששבת שבתון של יום כיפור מדברת בכלל על העינויים, לא על המלאכה. ואמרתי שמזה שבשבתון מרבים את שאר העינויים, משמע משבת מתייחס, סליחה, לאכילה ולשתייה, לא למלאכה. אם השבת היה מתייחס למלאכה, אז איך מהשבתון מרבים את שאר העינויים? תגידו לי אולי זה אם אינו עניין. הרי כתוב פעמיים שבת שבתון. או שזה שביתה ועל מלאכה כבר אנחנו יודעים, אין מה ללמוד מהשבתון, לומדים מהשבת. ומה לומדים מהשבתון? אז אם אינו עניין, לומדים מזה את חובת העינוי, סליחה, את העשה של מלאכה.

[Speaker G] אם זה כמו שהרב אמר שביתה, שהגדר באכילה ושתייה זה גם שביתה, כמו שהרב דייק בשני שיעורים, אז זה לא כזה סתירה להגיד שבת שבתון.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה במעמד, אבל השאלה מאיפה בתורה זה יוצא, מאיפה הוא הוציא את זה? הגמרא עצמה את השבת שבתון לוקחת לעניין העינוי. יש כבר ברייתא, יש כמה ברייתות, יש מחלוקת. אבל יש

[Speaker D] כאלה שלומדים רק מ"ועיניתם" את העינוי, לא לומדים משבתון, יש כל מיני ברייתות בגמרא. יש ברייתא אחת שלומדת את זה

[הרב מיכאל אברהם] רק מ"ועיניתם",

[Speaker D] והשבת שבתון נשאר מיותר לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] לומדים את זה מ"ועיניתם", אבל את השבתון מרבים את שאר העינויים.

[Speaker D] לא, אבל יש לימוד שזה רק מ"ועיניתם", יש לימוד

[הרב מיכאל אברהם] אחד שזה רק

[Speaker I] מ"ועיניתם" בגמרא, גם שאר העינויים.

[Speaker D] כן, כי הגמרא רוצה ללמוד מזה אפילו

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אבל אלה שלומדים משבת שבתון את שאר העינויים, הם למדו את השבת שבתון על עינויים. אלה שחולקים עליהם לא כותבים בשום מקום שמשבת שבתון לומדים מזה מלאכה. אין בגמרא מקום שיש עשה של מלאכה. לא יודע, אז אתה החלטת שזה ככה? תביא. אבל איך המגיד משנה אומר שזה מופיע בכמה מקומות בתלמוד? הרמב"ם כותב את זה כדבר פשוט. יש לו איזה פלפול שהוא אומר לשיטות שחולקות על הריבוי של העינויים, תגיד משהו, תן איזה משפט. זה קצת מוזר הדבר הזה.

[Speaker H] אין דרשה שלומדת משבתון שבות? עוד פעם? אין דרשה שלומדת משבתון שבות? מה שזכור לי, לא ביום כיפור, בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] בשבת כן, אבל לא ביום כיפור. יותר מזה, השבות שלומדים בשבת זה לא איסורי המלאכה. שבות, איסורי המלאכה של השבות זה השמור והזכור, השמור והזכור זה העשה והלאו. השבתון שבות זה מה שהרמב"ן המפורסם בפרשת אמור, השבתון שבות זה על השביתה לא ממלאכה אלא השביתה בצביון של היום, הדין הידוע של הרמב"ן והריטב"א. אוקיי, אז לכן אני לא ברור לי מאיפה בדיוק הרמב"ם לוקח את זה כדבר כל כך פשוט. הרמב"ם אולי אפשר להגיד מהספרא, כי הרמב"ם דרכו לקחת לא רק מהתלמוד אלא גם ממדרשי הלכה. אבל המגיד משנה שאומר שזה מופיע כמה פעמים בתלמוד, באמת פלא בעיניי, אני לא יודע. אגיד לכם יותר מזה, בכמה מקומות בתלמוד דווקא משתמע לא ככה. הלחם משנה בתחילת הלכות שביתת עשור כותב שזה מהשבתון השני שנאמר ביום כיפור. אחד נאמר על העינויים, אבל ראינו שכתוב פעמיים שבת שבתון, אז הוא אומר השבתון השני זה על השביתה ממלאכה. אבל שוב פעם זה חידוש שלו, לא מופיע בגמרא. בתורה עצמה זה מופיע פעמיים אגב נסוב ישירות על העינוי. השבת שבתון נסוב על העינוי, לא על המלאכה, פעמיים.

[Speaker D] אולי לא לומדים עם זה נסוב על העינוי או זה ביחד עם העינוי, אם זה פירוש לשבות ממלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] הנה הבאתי את שני המקומות.

[Speaker D] לא כתוב, זה לא… כתוב שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם, יכול להיות שזה שני דברים, אחד זה מלאכה, אחד זה עינוי.

[הרב מיכאל אברהם] איפה? בטח שזה לא כתוב, איפה זה?

[Speaker D] לא, אם הפירוש השביתה המושג הפשוט של שביתה הידוע זה לשבות ממלאכה, זה השביתה הידועה לשבות ממלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] ועניתם את נפשותיכם, אז זה מוסף על העינוי. זה החידוש, נכון?

[Speaker D] הייתי חושב שזה

[הרב מיכאל אברהם] מלאכה, התחדש על העינוי.

[Speaker D] הקריאה הפשוטה אם לא היינו הולכים עם החידוש שיש שביתה מעינויים זה שביתה ממלאכה או מדברים

[הרב מיכאל אברהם] דומים למלאכה או משבותין או ממלאכה. אבל ביום כיפור אנחנו רואים שלא. הרמב"ם הרי למד את השביתה לגבי העינוי זה ברור. השאלה אם הוא למד את זה גם לגבי המלאכה. הנה דרשה, שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם. למה? הרי כל מלאכה לא תעשו תראו פה למשל, כל מלאכה לא תעשו ואז שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם. אז אתה אומר לי שחוזרים פעמיים על המלאכה ואז חוזרים פעם אחת על העינוי?

[Speaker D] גם קודם אמרו, גם לפני העונשים חזרו על המלאכה וחזרו על העינוי. הכל נאמר איזה שלוש פעמים

[הרב מיכאל אברהם] בכל הפרשיות, זה לא קושיה. בסדר, הכל בסדר, אבל אני אומר אתה פה דוחק ויוצר מזה חזרה. הפסוק עצמו קושר את זה לעינוי. ולכן באמת הרמב"ם הרי למד את השביתה לגבי העינוי זה ברור. השאלה אם הוא למד את זה גם לגבי המלאכה, אז נראה שכן. אבל אני שואל למה? מאיפה זה יוצא? אם הוא לומד את השביתה על העינוי ביום כיפור, אז מי אמר לו שהפסוקים האלה לא מדברים רק על העינוי? המלאכה מופיעה לחוד. אפשר היה להגיד את זה אבל אין גמרא כזאת. ובפסוקים עצמם אין סיבה להגיד את זה בטח לשיטתך הרמב"ם שאתה לומד את השביתה על העינוי, גם על העינוי לפחות. מאיפה להגיד שזה בכלל על המלאכה? עכשיו הנקודה היא, תראו פה. אפשר היה אולי להבין, אולי לפני זה רק הערה לגבי הלחם משנה, עוד פעם, אפשר להגיד שזה סוג של אם אינו עניין. אבל האם אינו עניין הזה גם כן, לדרוש אם אינו עניין שבכלל לא מופיע בגמרא, עד שאתה עד שהגמרא כבר משכנעת אותי שיש דרשת אם אינו עניין אני מוכן לבלוע את הצפרדע הזאת, זאת דרשה משונה אם אינו עניין. אבל בלי שהגמרא בכלל אומרת את זה אתה עושה את זה בעצך? קצת מוזר. תראו את הגמרא בדף פ"א עמוד א'. הגמרא מביאה כאן קל וחומר על עינוי ממלאכה. עינוי ממלאכה. אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו. דיברנו על זה שהבעיה היא העשה במלאכה והלאו של העינוי. הלאו של העינוי הדיון הוא פה ביומא בדף פ"א. אבל מתוך זה בואו נראה מה יוצא לגבי המלאכה. זה אומר ככה: אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מניין, לא יאמר עונש במלאכה וגמר מעינוי. אפשר ללמוד את העונש במלאכה מהעינוי. מה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים לא כל שכן? אז לכאורה… אז העונש על המלאכה מיותר. למה נאמר? בכל זאת הפסוק הרי אומר עונש על המלאכה. למה? מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שווה. נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר. כן, אז לומדים קל וחומר עונש מלאכה מעינוי. אוקיי, מלאכה מעינוי בקל וחומר. אומרת הגמרא איכא למיפרך, מה לעינוי שלא הותר מכללו, תאמר במלאכה שהותרה מכללה. הרי אתה לא יכול ללמוד קל וחומר, כי עינוי נכון שהוא לא חל בימים טובים ובשבתות אלא רק ביום כיפור, במובן הזה הוא יותר קל. אבל מצד שני הוא לא הותר מכללו, זאת אומרת הוא אסור על כולם. מלאכה מותרת לכהנים שעובדים במקדש, אז היא הותרה מכללה. יש בה קולא. אי אפשר ללמוד מלאכה מעינוי בקל וחומר. עכשיו אני שואל למה לא אמרו מלאכה אין בה עשה? מלאכה קלה כי אין בה עשה, זאת פירכא יותר טובה. יש בה רק לאו. לכאורה מהגמרא כאן יוצא שיש עשה גם על מלאכה ביום כיפור. זאת ראיה למה שהרמב"ם כותב, נכון? דבר גם בהמשך. איכא למיפרך מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים. זאת אומרת מלאכה יותר חמורה מעינוי. אבל מצד שני מלאכה גם יותר קלה בגלל שאין בה עשה. עכשיו פה זה לא ראיה, כי בשביל פירכא מספיק שיהיה צד אחד חמור גם אם יש צד אחר קל, מספיק שיש צד חמור. אבל למעלה זה כן ראיה. כי מזה שמביאים את הקולא במלאכה שהותרה מכללה ולא הביאו את הקולא היותר מתבקשת שאין בה עשה, אז רואים שבמלאכה לכאורה יש עשה. זו ראיה עקיפה לכך שבמלאכה יש עשה. לא כתוב מאיפה לומדים אותו, אבל זו ראיה עקיפה לכך שבמלאכה יש עשה. בהמשך הסוגיה תראו כתוב ככה: רב אחא בר יעקב אמר, יליף שבת שבתון משבת בראשית. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. שיש אזהרה על עינוי ביום כיפור מהאזהרה על מלאכה בשבת. ושוב פעם אני הייתי פורך, מה לשבת שכן יש בה עשה, תאמר ביום כיפור שאין בו עשה. עכשיו פה זה לא כל כך פשוט, כי הלימוד הזה הוא לימוד של גזירה שווה, לא של קל וחומר. על גזירה שווה אין פירכות. על גזירה שווה אין פירכות. אבל עדיין יש פה בכל זאת מקום להתלבט. כי אם אתה לומד שבת שבתון של יום כיפור על העינוי משבת שבתון של שבת בראשית שזה על המלאכה, לכאורה זאת אינדיקציה לזה שהשבת שבתון של יום כיפור באמת מדבר על העינוי ולא על המלאכה. כי אם הוא היה מדבר על המלאכה, אז איך אתה יכול ללמוד משבת שבתון של שבת לעינוי של יום כיפור, או ללמוד למלאכה של יום כיפור ולא לעינוי? הרי שבת שבתון מדבר על המלאכה, לא על העינוי. רואים בגמרא להיפך, שהגמרא מבינה שהשבת שבתון שכתוב ביום כיפור מדבר על העינוי של יום כיפור, לא על המלאכה. וזה ראיה לסתור. זה ראיה לכאורה שהשבת שבתון באמת מדבר רק על העינוי ולא על המלאכה. יותר מזה, רב פפא אמר: הוא גופיה שבת איקרי, דכתיב "תשבתו שבתכם". יום כיפור נקרא שבת, דכתיב "תשבתו שבתכם", אז הוא נקרא שבת. בסדר, אז לא צריך את הגזירה שווה. אבל מה זאת אומרת נקרא שבת? אנחנו מדברים על העינוי פה. אז רואים שהשביתה שנאמרת ביום כיפור היא נאמרת על העינוי, לא על המלאכה. ובאמת על המלאכה יש את הלאו של "לא תעשה כל מלאכה", זה לא קשור לשביתה. מכאן לכאורה ראיה למה שאמרתי קודם בדרך אפשר, שבאמת השבת שבתון ביום כיפור נאמר על העינוי ולא על המלאכה. רק על העינוי, לא גם על העינוי, רק על העינוי. והמלאכה זה איסור מלאכה רגיל, לא תעשה כל מלאכה, זה לא חובת שביתה. וזה קצת הפוך ממה שאמרתי לגבי שבת, שבשבת במלאכה העשה הוא על השביתה והלאו הוא על המלאכה. ביום כיפור הטענה שלי זה שבכלל אין עשה במלאכה, יש רק חובת אי עשיית מלאכה, לא חובת שביתה, אי עשיית מלאכה שחלה. השביתה ביום כיפור נאמרה רק על העינוי ולא גם על העינוי. ככה לכאורה נראה מהגמרא כאן. בקיצור יש שאלה לא פשוטה מאיפה הרמב"ם מוציא את העשה של מלאכה ביום כיפור. יש עוד מקור שאנחנו נראה בהמשך על הוצאה ביום כיפור, יכול להיות שמשם גם אפשר ללמוד את זה. הסוגיה העיקרית שמביאים בהקשר הזה זה הסוגיה של שבת בק"יד. הפניתי אתכם אליה. זה הולך ככה: אמר רב זירא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב אבא אמר רב הונא, יום הכיפורים שחל להיות בשבת אסור בכניבת ירק. כניבת ירק הכוונה הכנה של ירק, הסרת עלים ממנו וכולי. אמר רב פפא, אמר רב מנא סליחה, תנא: מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בכניבת ירק? תלמוד לומר שבתון שבות. למאי? אילימא למלאכה? תגיד שמדובר במלאכה? והכתיב לא תעשה כל מלאכה? אלא לאו אכניבת ירק שמע מינה. על מה… מה זאת אומרת אילימא למלאכה? על איזה מלאכה מדובר? איך הבנתם? איסור מלאכה ביום כיפור?

[Speaker D] ככה זה נראה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה זה והכתיב לא תעשה כל מלאכה בשמות כ'? זה נאמר על שבת. יתרה מזאת, זה שיש לאו על מלאכה אז זה אומר שהעשה של מלאכה מיותר? נגד הרמב"ם. ממתי קיומו של לאו מייתר את העשה? אם אתה אומר לי אולי שבתון זה למלאכה אבל הרי כתוב כבר לאו, אז מה פתאום ששבתון יהיה מלאכה? זאת אומרת שבתון בא להגיד שגם…

[Speaker D] גם ביום כיפורים שחל להיות בשבת, אז ביום כיפורים עצמו לא אסור משמע?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. לכן די ברור שהגמרא מדברת פה על שבת, לא על יום כיפור, נכון? שמה שכתוב תלמוד לומר שמות ט"ז, כן זה הציון הזה, שבתון שבות. שמות ט"ז זה על שבת, לא על יום כיפור. כל הסיפור פה הוא על שבת. לכן כל הדיון פה בעצם הוא רק על יום כיפור שחל בשבת, ביום כיפור רגיל זה מותר. ביום כיפור שחל להיות בשבת זה אסור בגלל השבת שבה. השאלה היא מה החידוש בכלל? הרי בסדר, תיפוק ליה מצד השבת שבו, ברור שזה אסור, מה אכפת לי זה גם יום כיפור? סוף סוף זה שבת. ויש פה איזה שהוא צד להתיר את זה בגלל היום כיפור למרות שמצד השבת זה יהיה אסור. מוזר קצת, אבל ככה לכאורה עולה מהגמרא. בסדר? אבל מעבר לזה יש פה שאלה, למה אתה… איך אתה אומר לי שהעשה על המלאכה מיותר אם כתוב לא תעשה כל מלאכה כתוב כבר עליו? מה זאת אומרת? זה שיש לאו זה אומר שזה מייתר את זה שאני מביא שיש גם עשה? מה הקשר? עשה ולאו יש להם מקום לכל אחד לחוד. לכן באמת רש"י כאן מפרש אחרת. ורש"י כאן טוען שהשאלה היא באיזה כניבת ירק מדובר: כניבת ירק שאסורה מדרבנן או כניבת ירק שאסורה מדאורייתא. ואז אני קורא את הגמרא עכשיו לפי רש"י. הוא אומר ככה: אמר רב מנא, תנא: מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בכניבת ירק? מה זאת אומרת כניבת ירק? אז הוא אומר כתוב תלמוד לומר שבתון שבות, כן, משבתון אנחנו לומדים שאסור. שואלת הגמרא למאי? אילימא למלאכה? מה הכוונה? אילימא לכניבת ירק כזאת שהיא איסור דאורייתא שזה איסור מלאכה, זאת אומרת שהירק עוד מחובר לאדמה ואתה תולש את העלים אז זה בעצם אתה עובר על איסור קוצר מדאורייתא, והכתיב לא תעשה כל מלאכה? פשיטא, למה אני צריך מקומות לאסור איסור דאורייתא של… לא בגלל העשה המיותר, אלא לא מהעשה לומדים את זה, אלא יש פה גם לאו. אז לא צריך, זה לא הכפילות בין הלאו לבין העשה. אלא לכן לא יכול להיות שמדובר בקניבה כזאת שהיא מלאכה דאורייתא, אלא לאו הקניבת ירק שמע מינה. וואס דו מיינסט? אלא מדובר בקניבת ירק תלוש שהאיסור הוא איסור דרבנן. ועל זה לא נאמר לא תעשה כל מלאכה. את האיסור דרבנן אנחנו אוסרים מדין שבתון שבות. והכל זה על שבת, לא קשור ליום כיפור. לא קשור ליום כיפור, כל זה על שבת. אלא מאי? ביום כיפור שחל להיות בשבת הוא אסור בקניבת ירק. מה עם יום כיפור עצמו? יום כיפור שלא חל בשבת, מה איתו? זה מותר. למה זה מותר? הרי יש פה שבות דרבנן. כי שבתון שבות לא נאמר על מלאכה ביום כיפור. כי זה יום טוב. מה? כי זה יום טוב בעצם.

[Speaker A] עכשיו אני

[הרב מיכאל אברהם] אומר, אבל אם ככה זה היה צריך להיות אסור גם ביום כיפור הרגיל, לא רק

[Speaker A] ביום כיפור שחל להיות בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. ולמה הגמרא אומרת יום כיפור שחל להיות בשבת? משמע ביום כיפור רגיל זה מותר. למה זה מותר? הרי יש פה שבות רגילה, שבות כמו בכל שבת רגילה. לכאורה מכאן יוצא ששבתון שבות

[Speaker A] לא

[הרב מיכאל אברהם] נאמר ביום כיפור על מלאכה. נכון? זה מה שיוצא. רק בגלל שהיום כיפור הזה חל בשבת אנחנו אוסרים את זה. עדיין יש מקום לשאלה מה החידוש? תיפוק ליה מצד השבת שבזה שזה יהיה אסור. אני מבין שביום כיפור רגיל זה מותר כי ביום כיפור אין איסורי שבות. שבת שבתון של יום כיפור לא מדבר על איסורי מלאכה, לכן לא לומדים מזה איסורי שבות. נכון? זה מה שכתוב כאן. לא לומדים מזה איסורי שבות. אבל בסדר, יום כיפור שחל להיות בשבת אז מצד השבת שבזה זה צריך להיות אסור. מה החידוש שזה אסור? אז פה יש, הראשונים מסבירים בשתי צורות. אפשרות אחת זה להגיד שהיה מקום להתיר ביום כיפור בגלל שזה… רגע, בגלל שביום… היה מקום להתיר ביום כיפור בגלל שביום כיפור יש לנו צער גדול מהתענית ומקילים עלינו לפחות להכין את האוכל לסעודה של מוצאי הצום, אז מהמנחה ולמעלה מתירים לנו קניבת ירק. בסדר? אז עלתה השאלה מה קורה ביום כיפור שחל להיות בשבת? האם ביום כיפור שחל להיות בשבת גם מתירים? אז על זה אומרים שלא. למה? כי יש איסור שבות אז לא מתירים. מה עם איסורי שבות של יום כיפור? אין, אין איסורי שבות של יום כיפור. לכן ביום כיפור רגיל באמת מתירים. ביום כיפור שחל להיות בשבת לא מתירים. יש חידוש שלא מתירים. היה מקום להגיד שאנחנו מתירים בגלל הצער של יום כיפור, קמ"ל שלא. הצער של יום כיפור לא מתיר איסורים. מה קורה לפי זה ביום כיפור רגיל? יום כיפור רגיל זה מותר לא בגלל הצער, לא צריך היתר, זה מותר לגמרי. מפני שאין את האיסורי דרבנן של שבות ביום כיפור רגיל, כי יש רק את הלאווין. שבתון שבות ביום כיפור לא קיים.

[Speaker D] מותר לקדש אישה ביום כיפור, מותר לרכוב על הסוס? כן. טוב, יש איזה גמרא, יום כיפור שחל להיות בשבת שהיה חכם אחד רוכב על הסוס. מה אמרו? שהוא היה רוכב על הסוס.

[הרב מיכאל אברהם] כאילו שכל האיסורים שיסודם בשבות… זה שאלה גדולה אם כל איסורי דרבנן בשבת יסודם בשבות, זה בכלל לא ברור. יש למשל הרמב"ן והריטב"א שמדברים על השבות של הצביון של שבת, הם יכול להיות שלמדו שאיסורי דרבנן לא בהכרח נלמדים משבות או לפחות לא כולם. להם איסורי דרבנן אתו איסורי מלאכה דאורייתא, הם באים מהלאו, לא מהעשה. הם גזרות דרבנן אתו לאו דאורייתא, ואז זה לא שייך לשבות. אבל אם אתה אומר שזה נלמד מהשבות אז זה באמת ביום כיפור לא יהיה אסור. זה מה שיוצא לפי המהלך פה.

[Speaker D] בכל מקרה בתורת כהנים הם מביאים שקניבת ירק מותר אבל יש שבות ביום כיפור. שני הדברים ביחד.

[הרב מיכאל אברהם] תורת כהנים לומדת שבות גם על עשה של מלאכה.

[Speaker D] כן, אבל יש היתר של קניבת ירק בכל מקרה. ברור, זה מבואר שמה, אז אתם רואים שקניבת ירק זה אפילו לא שבות

[הרב מיכאל אברהם] כשהם לומדים שביום כיפור

[Speaker D] יש גם.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא מתיר, נכון, אז מה?

[Speaker D] לא, אז הוא מתיר כניבת ירק והוא אוסר שבות, אז רואים שאחד לא סותר את השני. יכול להיות שיש שבות ביום טוב, ושבת שבתון זה על שבות ביום כיפור, ומצד שני כניבת ירק מותר.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, פה כתוב שאסור.

[Speaker D] אני מסכים, אבל פה כתוב שאסור מה? אסור כניבת ירק. כניבת ירק בשבת, אני לא יודע אם זה מדין תשבות, כי פה התורת כוהנים אומר שביום כיפור מותר כניבת ירק.

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא שלנו מדברת על יום כיפור שחל בשבת, היא אומרת שכניבת ירק אסור והוא אסור מצד שבות.

[Speaker D] אני לא יודע מה יגיד על זה התורת כוהנים, אולי

[הרב מיכאל אברהם] יש איסור אחר בשבות בשבת,

[Speaker D] אני לא יודע מה

[הרב מיכאל אברהם] התורת כוהנים יגיד, אבל הגמרא כן אומרת את זה.

[Speaker D] כן, אבל התורת כוהנים יכול להגיד שמה שמותר ביום כיפור לבד זה לא בגלל שזה לא אסור בשבות, כי הוא עצמו אומר שיאסור בשבות יום כיפור, ובכל מקרה הוא מתיר כניבת ירק.

[הרב מיכאל אברהם] התורת כוהנים הולך לשיטתו והבבלי הולך בשיטה אחרת.

[Speaker D] איפה רואים שהבבלי חולק עליו?

[הרב מיכאל אברהם] כי הבבלי מביא את הכל על שבת, לא יום כיפור, יום כיפור אין שבות.

[Speaker D] אולי שבותים שונים ביניהם, לא?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה שבותים שונים? שבת שבתון, אותו ביטוי נאמר על יום כיפור ועל שבת, מה ההבדל? כל מה שאסור בשבת אסור ביום כיפור, וכך הרמב"ם גם כותב, והגמרא אומרת. אז מה?

[Speaker D] כי לפי התורת כוהנים גם בשבת יהיה מותר כניבת ירק לפי התורת כוהנים? לא הבנתי. לפי התורת כוהנים גם בשבת יהיה מותר כניבת ירק.

[הרב מיכאל אברהם] יום כיפור שחל בשבת.

[Speaker D] גם בשבת לבד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בשבת לבד זה שבות. ובגלל יום כיפור התירו.

[Speaker D] אבל לתורת כוהנים

[הרב מיכאל אברהם] גם יש לו שבות, אז מה? גם ביום כיפור יאסרו? יתירו?

[Speaker D] אבל הוא מתיר, התורת כוהנים, גם ביום כיפור וגם ביום כיפור שחל בשבת, הוא מתיר אפילו שזה שבות. אבל בבבלי לא מתיר כשיש שבות.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מתיר אפילו שזה שבות, למה שהוא יתיר אפילו שזה שבות? למה לא? בגלל הצער של יום כיפור התירו את השבות. הראשונים אומרים את זה גם בבבלי.

[Speaker D] אני אגיד לרב את הלשון, זה כתוב: וכל מלאכה לא תעשו, יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המיטות ולא ידיח את הכוסות, הוא מביא שלושה דברים שזה אפילו לא שבות, הוא לא מביא שזה שבות בכלל. לא הבנתי, הוא מביא שלושה

[הרב מיכאל אברהם] דברים, למה צריך את ההיתר? למה צריך את ההיתר?

[Speaker D] לא, הוא כאילו אומר, מה, אז גם אולי זה כלול? אז הוא אמר לא, זה כמו מלאכת המשכן, אז לכן זה יהיה מותר. ולכן מה? לא, אז רואים שכניבת ירק זה כלום לפי התורת כוהנים, זה אפילו לא שבות, לכל הפחות לא.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה, עוד פעם, למה העירוב הזה בין הספרא לבבלי? מה הקשר?

[Speaker D] אז יכול להיות שבשבת יש איזה חומרה יותר מכיפור לעניין שבותים, שכניבת ירק נאסר בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה זה יוצא? אין, מאיפה זה יוצא? או שיש שבתון שבות או שאין שבתון שבות. אם יש שבתון שבות, יש את זה ביום כיפור ובשבת, מה ההבדל?

[Speaker D] למה אני אומר את זה? אז יהיה מותר בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] מה? כן, אם אין שבות זה יהיה מותר בשבת. אם יש שבות, אז יהיה אסור בשבת ומותר בין ביום כיפור ובין ביום כיפור שחל בשבת. אבל זה הכל ספרא, זה לא קשור לבבלי. תראו פה, יש שיטה שנייה, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום הכיפורים שחל להיות בשבת מותר בכניבת ירק. הוא חולק, הוא אומר שמותר בכניבת ירק. בסדר, אבל שימו לב, יום כיפור שחל בשבת, לכאורה לא בשבת עצמו. ואז הוא אומר מתיבי: מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בכניבת ירק? תלמוד לומר: שבתון שבות. שבות למה? למה למלאכה? והכתיב: לא תעשה כל מלאכה? אלא לאו בכניבת ירק. כן, אז הברייתא שהובאה למעלה אומר: לא, לעולם למלאכה, ומדובר בכניבת ירק שהיא דאורייתא, ולעבור עליה בעשה ולא תעשה. ובשביל לעבור עליה מדובר על כניבת ירק שהיא דאורייתא, והשבות בא ללמד אותך שזה גם עשה וגם לא תעשה, ואז הוא אסור בכניבת ירק שהיא דאורייתא, אבל בכניבת הירק הדרבננית זה מותר. בסדר, זאת הטענה שלו, אוקיי. טוב, ההמשך כבר פחות חשוב לענייננו. הרמב"ם גם מביא את זה להלכה, אומר מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקינוב? שיסיר את העלים המעופשות, פה וודאי מדובר על תלוש, לא על מחובר, בסדר?

[Speaker H] אז מה הרב רוצה להראות מכאן? לא הבנתי, מה הסוגיה הזאת? מה הרב רוצה להראות?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, שנייה אחת. אז הרמב"ם כותב: יום הכיפורים מן המנחה ולמעלה מותר לקנב את הירק, ויום הכיפורים שחל בשבת, שימו לב. אסור בקניבת ירק. אז מה זה אומר? או שיש איסור או שאין איסור בכלל מיום כיפור של שבות רק בשבת, אבל ברמב"ם עצמו לא נראה סביר. שהרי הרמב"ם לומד שבת ויום כיפור זה בדיוק אותו דבר גם מבחינת העשה והשבותים. אז יוצא באמת שיש פה עשה, סליחה, שיש פה היתר ביום כיפור ואיסור ביום כיפור שחל בשבת.

[Speaker D] הרמב"ם אומר שיש דין שבותים בכיפור?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אם הוא אומר שבת שבתון עשה של יום כיפור, אז למה שלא יגיד את זה? הוא כבר אומר שאין ביום כיפור לשבת שום דבר חוץ מקניבת ירק.

[Speaker D] הוא אומר אין בין יום כיפור לשבת בעניינים אלו אלא שזדון מלאכה. הוא מדבר כאילו על הדאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, תראה, והתירו לקנב ירק, אתה רואה? בוא.

[Speaker D] כן, מותר לקנב את הירק, בסדר, אבל מה זה?

[הרב מיכאל אברהם] רק זה! כל השאר אסור. השבותים יש ביום כיפור ובשבת אותו דבר. זה היתר מיוחד של קינוב ירק. היתר מיוחד של קינוב ירק כי רצו להקל עליך לכאורה, כי רצו להקל עליך את הצום. אבל בשיטת רש"י בגמרא פה זה לא ככה. מה שהתירו קניבת ירק לפי רש"י, וזה עוד פעם מתקשר למה שאתה אמרת קודם שלמה, מה שהתירו קניבת ירק לפי רש"י זה התירו כדי להתענות. כי עיסוק בקניבת ירק הוא מהווה עינוי. הפוך! זה חובה אקטיבית לגרום לעצמי תענית. לכן התירו קניבת ירק לפי רש"י. ואז באמת רש"י אומר, זה הכל ביום כיפור. כי ביום כיפור עניינו של היום זה כדי שאני אתענה. אבל אם יום כיפור חל בשבת, אז מצד השבת שבזה אין לי היתר לעבור את השבות של שבת כדי להתענות ביום כיפור. השבות של יום כיפור התירו, את השבות של שבת לא התירו. כך רש"י מסביר.

[Speaker D] גם לפי רש"י יש שבות, אז לכולי עלמא יש שבות ביום טוב, אז לכולי עלמא יוצא שלכולי עלמא יהיה דין שבות ביום טוב, גם לרמב"ם וגם לרש"י.

[הרב מיכאל אברהם] לא ביום טוב, ביום

[Speaker D] כיפור, סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. עכשיו תראו, מבינים מה אני אומר? לפי רש"י יוצא שיש שבות ביום כיפור. נכון? עכשיו תראו את האבני נזר. הפניתי אתכם לאבני נזר בשיעור הקודם. אני פה מדלג כי אני צריך לגמור את השיעור ולא רוצה להתעכב עם זה יותר מדי, תראו אחרי זה בסיכום. ואגב אכתוב לך מה דקשיא לי על הרמב"ם ושאר מוני מצוות, שמנו עשה לשבות ממלאכה ביום הכיפורים. ובשבת סוף פרק ה' אלו קשרים מפורש דאין עשה במלאכה ביום הכיפורים, אלא אם כן חל בשבת, דמשני הא דיום הכיפורים שחל בשבת אסור בקניבת ירק, ומשבתון שבות לעבור עליו בעשה ולא תעשה. ומדקאמר שחל להיות בשבת משמע דביום הכיפורים לבד ליכא עשה. וכמו שפירש רש"י בדעת המקשן דקניבת ירק לאו מלאכה אלא שבות, וביום הכיפורים אינו מדאורייתא, דשבתון לא קאי אמלאכה אלא אעינוי. שאלתי אתכם בדף אחרי השיעור הקודם אם אתם מסכימים למה שהוא, תחשבו אם אתם מסכימים למה שהוא אומר. והאם באמת מהגמרא פה מוכח שאין עשה על מלאכה ביום כיפור.

[Speaker D] מוכח שאין שבות, אבל יכול להיות שיש עשה.

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען יותר מזה. לפי רש"י מוכח שיש גם עשה, שיש גם שבות. איך אני יודע את זה? כי רש"י אומר כל מה שהתירו את הקניבת ירק זה רק בגלל שהקניבת ירק מהווה עינוי נפש. משמע שלולי זה זה היה אסור. והרי מדובר בקניבה דרבננית. מצד מה זה אסור? הלא לא תעשה כל מלאכה אין על זה. מצד שבות. אז רואים שיש שבות על מלאכה ביום כיפור. הפוך בדיוק מה שאומר אבני נזר. הוא טועה. להיפך, מרש"י עצמו מוכח נגדו. וכך אולי גם למד הרמב"ם. למרות שברמב"ם הלשון היא התירו קניבת ירק. זה מעניין, התירו קניבת ירק ביום כיפור, זה לא התירו לכאורה, אפילו מחייבים קניבת ירק. אז פה אפשר להגיד גם ברש"י הרי זה קשה. אפשר להגיד התירו לך לקנוב את הירק אם אתה רוצה למרות שזה שבות, כי סוף סוף אתה משלם בזה בכך שאתה מתענה, אבל עדיין זה לא שיש חובה על כל אחד לקנוב ירק אם אני לא רוצה לאכול במוצאי שבת, במוצאי יום כיפור. או ירקות. אני חייב עדיין לקנוב ירק כדי להתענות? לא סביר גם לפי רש"י. כך או כך ברור ברש"י שיש שבות ביום כיפור. ברור שיש. בגמרא פה לא מוכח שאין. אדרבא, התירו את זה בגלל שהדבר הזה מהווה עינוי. כך כנראה גם לומד הרמב"ם.

[Speaker G] אולי רק שבות מדרבנן? שבות מדרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מאיפה זה יוצא?

[Speaker G] אבני נזר אומר, הוא מסכים שיש שבות, אבל הוא אומר מה המקור? זה השאלה שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא שואל מה המקור. הוא אומר מהגמרא פה מוכח שאין שבות.

[Speaker G] הוא שואל מה המקור. הם אמרו מדאורייתא. הוא אומר מפורש שאין עשה.

[הרב מיכאל אברהם] אומר אני אקרא לך, אני אדגיש לך. מפורש שאין עשה במלאכה ביום כיפור אלא אם כן חל בשבת. אז דאורייתא. אומר מפורש שאין עשה. מה זה אין עשה? בטח שיש עשה. אבני נזר. יש עשה של שבות שממנו לומדים את הדרבנן שהוא שבתון. וזה הרחבה.

[Speaker D] אבל אבני נזר לא הולך על התירוץ של המשך הגמרא שזה לעבור עליו בעשה ולא תעשה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה רבי יוחנן. זה לא משנה.

[Speaker D] הוא מביא את זה פה, לא?

[הרב מיכאל אברהם] מביא את כולם. כמו כן להתרצן דקאי המלאכה שלפי שניהם. זו השורה האחרונה שקראתי. טוב, אבל יש פה נקודה. אני עוד שתי נקודות אני פשוט רוצה להספיק. עוד שתי נקודות. נקודה אחת זה שברש"י הזה ובראשונים שהולכים איתו, אגב הרשב"א והריטב"א חולקים עליו, אבל ככה ברש"י משמע. ברש"י משמע שזה היתר מיוחד בגלל שהקינוב הוא עינוי. ברשב"א ובריטב"א כתוב שזה לא היתר בגלל שזה עינוי. זה היתר בגלל שהתירו שבות בגלל שאתה מצטער אם לא יתירו לך ביום כיפור. בסדר? אבל כך או כך זה לא משנה. אז התירו לך גם ביום כיפור רגיל כי אתה מצטער. למה היה צריך היתר? כי בלי זה היה איסור שבות. זו הערה אחת. הערה שנייה, רגע. כן, הערה שנייה, לא, סליחה, אז ברש"י, עוד לא גמרתי את ההערה הראשונה. ההערה הראשונה בעצם אומרת שלפי רש"י יוצא שיש חובה אקטיבית להתענות. יכול לשבת בחמה, מה שהגמרא שאתה הזכרת קודם. ברש"י פה משתמע שיש לכאורה יש חובה אקטיבית להתענות. צריך לקנב את הירק כי זה גורם לי לעינוי.

[Speaker D] לא כתוב חובה בגמרא. התירו את השבות הזאת כי אנשים שרוצים להכין יכינו וגם יסבלו. אז שבות כזאת שתגרום לסבל התירו.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. וזה מה שהערתי קודם, אם אתם זוכרים. מה שאמרתי, הרי לא משמע שחייבים לקנב ירק. התירו לקנב ירק. גם רש"י יצטרך להסביר את הלשון הזאת. רש"י יסביר התירו את השבות הזאת אם הבן אדם רוצה לעסוק בזה. למה התירו את השבות? לא בגלל הצער, אלא להפך, בגלל שהוא משלם בתוספת עינוי וזה הסיבה להתיר את השבות. אבל זה לא שבאמת חייבים להתענות אקטיבית. היכול לשבת בחמה נשאר למסקנה שלא צריך. אין חובה להתענות. אבל עדיין, שימו לב, זה בכל זאת מסויג. יש פה איזשהו קיזוז שאומר שבמקום שבו אתה גורם לך תוספת עינוי יש איזשהו עניין בזה. ואולי לא חייב, אבל יש עניין בזה. אז אם אתה עושה משהו שכרוך בשבות, אם זה גורם לך לתוספת עינוי זו סיבה להתיר לך אותו. וזה חידוש. עוד פעם, אני אומר, רק לפי רש"י. הרשב"א והריטב"א לא מדברים ככה.

[Speaker D] גם יכול להיות שפה העינוי זה שמגביר את הצער של הרעבון.

[הרב מיכאל אברהם] גם זה יכול להיות

[Speaker D] של הרעבון, מגביר את הצער של הרעבון. אז יכול להיות שהוא עושה פעולה אקטיבית אבל בעצם היא מגבירה את הצער של שב ואל תעשה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אין עניין להגביר את המצב של הרעבון. להפך.

[Speaker D] לא, לא, בכלל לא. אבל זה לא ממש נגד, זה לא ממש כמו בחמה.

[הרב מיכאל אברהם] אומר שיש עניין לעשות משהו אקטיבי כל עוד הסוג עינוי הוא מחמשת העינויים שעליהם מדובר ולא להוסיף עינויים אחרים. הרי לפי זה היה עניין לא לאכול בתשיעי כדי להיות עוד יותר רעב בעשירי. אגב, זה עולה.

[Speaker D] כן, יש כאלה אומרים שבעצם האכילה המרובה של יום התשיעי זה כי כשאוכלים הרבה אחרי זה סובלים יותר מהתענית.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל התפיסה הפשוטה היא הפוכה. אתה אוכל שמה שזה יקל עליך. אנחנו עוד נדבר כשנדבר על הצום בתשיעי. הערה אחרונה אני רק רוצה להעיר עוד משהו, איך האבני נזר למד. יכול להיות שמה שהאבני נזר הבין, שהשבתון שבות לא מדבר על העשה של מלאכה. הוא מדבר על העשה של השבות של הרמב"ן והריטב"א, על הצביון. ואז האבני נזר בעצם אומר לא כתוב פה בגמרא שיש עשה על מלאכה ביום כיפור. מה שכתוב שיש פה עשה של שבות ביום כיפור, זה לא עשה על מלאכה. זה עשה על פתיחת חנויות, על הצביון של שבת, על דברים אחרים, לא על עשיית מלאכה. לעשיית מלאכה יש רק לאו. ולכן הוא מקשה על הרמב"ם, לכן הוא מקשה על הרמב"ם איפה הרמב"ם מוציא את המלאכה. כמובן קושיה על הרמב"ם זה לא, כי הרמב"ם יכול להגיד שמדובר על העשה של המלאכה, לא רק יכול, הוא אומר. הרי הרמב"ם אומר מאיפה לומדים את העשה של מלאכה? מזכור ושמור, משבתון שבות, נכון? שבת שבתון. זאת אומרת הרמב"ם מבין את המילים שבת שבתון כאיסור על מלאכה ביום כיפור, לא כאיסור שבות של יום כיפור. אולי גם שבות, השבת זה על המלאכה ושבת שבתון זה לרבות את השבות. כל מה שאנחנו אומרים בשבת עצמה יש גם ביום כיפור. אז הרמב"ם ודאי למד כך. האבני נזר שמקשה עליו כנראה הבין שמה שכתוב פה שבתון שבות, הכוונה היא איסורי הצביון. ואת זה אולי יש ביום כיפור, אבל לא את איסורי המלאכה. אבל מכוח זה להקשות לא הייתי מקשה. טוב, אני אעצור כאן. אם אתם רוצים עוד כמה פלפולים לראות בגמרא הזאת, אז אני אשלח לכם בסיכום, תוכלו לראות שם. אבל אנחנו נעצור כאן אם מישהו רוצה להעיר או לשאול.

[Speaker L] איפה אפשר לראות את הסיכום הרב? לא שומע? איפה אפשר לראות את הסיכום?

[הרב מיכאל אברהם] יש באתר של המכון, יש באתר של המכון, מתחת לטבלאות המערכת למטה, יש תיקיות של הרמ"ים. תיכנסו לתיקייה שלי, יש שמה את השיעורים שלי, אני מעלה אותם. שנה טובה. כן.

[Speaker A] אוקיי

[Speaker D] תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] תודה לכם להתראות.