צמצום שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שאלת הצמצום והבעיה האונטולוגית
- פנתיאיזם, פנאנתיאיזם, והחשד למשחקי מילים
- הבחנה בין מונחים למושגים וביקורת על כתיבה פילוסופית
- עמימות, חוסר הגדרה, נונסנס, וטעם הדיון
- סוגי מחלוקות פילוסופיות ודוגמת השוקולד
- הדגמת קשיי אקוסמיזם וצמצום לא כפשוטו
- מעבר למסגרת הקבלה: עולמות, צמצום, וקו
- שיטת בעל הלשם ומבנה העולמות
- משל או מציאות: מחלוקת על מהות העולמות
- אלוקות ממש, אור אין סוף, ועצמות
- קבלה, עבודה זרה, ותפילה דרך ספירות
- מי לומד קבלה, ערכה, ומקורותיה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את שאלת הצמצום ככינוי לבעיה אונטולוגית אחת: כיצד ייתכן עולם שאיננו הקדוש ברוך הוא אם מניחים אינסופיות במובן של היעדר אפשרות ל״מקום פנוי ממנו״, ומדגיש שמאחורי הדיון עומדות שאלות מתודולוגיות על בהירות מושגים, הגדרה, ומשחקי מילים. הוא מציע שפנתיאיזם ופנאנתיאיזם משמשים לעיתים כתשובות שונות לבעיה אך עלולים להישאר ריקים מתוכן אם אינם מבהירים מה מוסיפים מעבר לשינוי שם, ומציג הבחנות בין מושגים חסרי פשר, מושגים עמומים אך משמעותיים, ודיונים שאין דרך אינטליגנטית להכריע בהם. הוא מעביר את הדיון למסגרת הקבלה דרך תיאור הצמצום בעץ חיים והמערכת של עולמות, מסביר את עמדת בעל הלשם על ממשות העולמות ועל משמעות ״אלוקות ממש״ באצילות, ונוגע במחלוקת מהו אור אין סוף ביחס לעצמות. הוא חותם בגישה אישית זהירה כלפי הקבלה כמסורת שיש בה אינטואיציה רוחנית ותלות בהתפתחות היסטורית ולעיתים גם הזנה מבחוץ, בלי לחייב שכל פרט הוא תורה למשה מסיני.
שאלת הצמצום והבעיה האונטולוגית
הבעיה הבסיסית מנוסחת בקבלה כצמצום כפשוטו או לא כפשוטו, ובשפת הפילוסופים כשאלה האם ייתכן שקיימים דברים שהם לא הקדוש ברוך הוא. הוא מניח כהנחה מקובלת שהקדוש ברוך הוא אינסופי במובן של ״ממלא״, ומחדד שהקושי נוצר משום שאם הוא נמצא בכל מקום ובכל מובן אין מקום לאחר, ואם יש מציאות שאיננה הוא נראה שהוא מוגבל. הוא מוסיף שהזדהות מלאה של המציאות עם אלוהות יוצרת בעיה הפוכה של גוף ודמות הגוף, ולכן השאלה היא איך לצאת מן הדילמה בין אינסופיות לבין קיום עולם מובחן.
פנתיאיזם, פנאנתיאיזם, והחשד למשחקי מילים
פנתיאיזם מוגדר כתפיסה שהכול הוא אלוהות והאלוהות היא מכלול המציאות, והוא מוצג כפתרון אפשרי לשאלה איך אין דבר מחוץ לאלוהות. הוא טוען שלעתים פנתיאיזם נשמע לו כאתאיזם עם שינוי שם בלבד, משום שהטענה מצטמצמת לאמירה שהמציאות קיימת ואז קוראים לה ״אלוקים״ בלי תוספת תוכן. הוא מחדד שהוויכוח על פנתיאיזם אינו תלוי בשאלת מטריאליזם מול דואליזם, כי אפשר להיות פנתאיסט בכל אחת מן העמדות, והשאלה היא מה מכנים ״אלוקים״ ביחס למכלול. פנאנתיאיזם מוצג כ״הכל באלוקים״ ולא ״הכל אלוקים״, והוא מזהה בו שתי גרסאות: גרסה אחת שבה המציאות היא תת־קבוצה של אלוקים ולכן יש מעבר למציאות, וגרסה עדינה שבה אין תוספת אובייקטים אלא שינוי אופן תפיסת הכוליות כמכלול שהוא מעבר לאוסף פרטיו בדומה לאורגניזם או קולקטיב. הוא מצביע על כך שהמונחים הללו נעשו שכיחים במיוחד בהסברים פילוסופיים לחסידות, ושפנתיאיזם נעשה ״מוקצה״ מאז שפינוזה עד כדי המצאת מונחים חלופיים.
הבחנה בין מונחים למושגים וביקורת על כתיבה פילוסופית
הוא טוען שחלק מן הדיונים הם בלבול שבו משתמשים בשני מונחים שונים לאותו מושג, ומדגים זאת באנקדוטה על ההבחנה בין ״שואל״ ו״משאיל״ כהבחנה לשונית ולא מושגית. הוא מתאר תחושה שמאמרים מלומדים על גוונים של איזמים מייצרים מחלוקות מדומות באמצעות שינוי שמות ולא שינוי תוכן, ומזהיר מפני פילוסופיה ״מסדר שני״ שמלהטטת במערכת מושגים בלי לרדת להגדרותיהם ולמשמעותם. הוא מונה איזמים כגון אתאיזם, תאיזם, דאיזם, פנתיאיזם, פנאנתיאיזם, ואקוסמיזם, ומציע שחלקם שקולים זה לזה במקרים רבים אם אינם נבחנים אנליטית.
עמימות, חוסר הגדרה, נונסנס, וטעם הדיון
הוא מבחין בין מושג עמום שקשה להגדירו לבין מושג חסר פשר, ומסייג את הביקורת על מושגים לא־מוגדרים בכך שהגדרה תמיד נשענת על מונחים אחרים ולכן חייב להיות סט בסיסי שלא ניתן להגדיר. הוא מציג את עמדת הפוזיטיביסטים שדורשים משמעות רק למה שניתן לבחינה אמפירית וממקמים מטאפיזיקה תחת ״נונסנס״, ומביא את ויטגנשטיין המוקדם עם הסיסמה ״על מה שאין לדבר עליו אודותיו יש לשתוק״ תוך הבחנה בין שתיקה משום שאין משמעות לבין שתיקה משום שאין טעם להגדיר. הוא נותן את מושג הקיום כדוגמה למושג בסיסי שאינו מוגדר אך מובן ומשמעותי, ולכן הטענה שאי־הגדרה משמעה חוסר פשר מובילה לשתיקה גורפת. הוא מוסיף רמה נוספת של ביקורת שבה מושגים בעלי פשר עדיין מולידים דיונים חסרי טעם בגלל היעדר דרך רציונלית להכריע, ומכנה זאת דו־שיח של חרשים.
סוגי מחלוקות פילוסופיות ודוגמת השוקולד
הוא מחלק ויכוחים פילוסופיים לארבעה טיפוסים: ויכוחים אמיתיים שאינם מוכרעים באופן אמפירי אך יש בהם טיעונים; ויכוחים חסרי פשר שהם משחק מילים ושני הצדדים אומרים אותו דבר; ויכוחים שאין טעם לנהל כי אין דרך אינטליגנטית לברר; וויכוחים מדומים שנובעים משימוש באותו מושג בשתי משמעויות או דיבור על אספקטים שונים. הוא מדגים זאת במחלוקת ״כדאי לאכול שוקולד״ שבה צד אחד מדגיש טעם וצד אחר בריאות, וטוען שאין מחלוקת על הנימוקים אלא לכל היותר על שקלול והעדפה. הוא מקביל זאת ל״אלו ואלו דברי אלוקים חיים״ כמצב שבו שני הצדדים מציגים נימוקים נכונים אך השורה התחתונה נקבעת על ידי הכרעה בין משקלים, ומציין שבמחלוקות הלכתיות ההכרעה יכולה להיעשות בהצבעה או סמכות.
הדגמת קשיי אקוסמיזם וצמצום לא כפשוטו
אקוסמיזם מוגדר כתפיסה שהיקום הוא אשליה ורק המוחלט האלוקי קיים, והוא תוקף אותה בשאלה ״אשליה של מי״ אם אין שום נברא קיים. הוא מקביל זאת לצמצום לא כפשוטו כעמדה שהאלוהות לא הצטמצמה, לית אתר פנוי מיניה, ואין עוד מלבדו עד כדי תיאור הנבראים כאשליה, ושוב מעלה את הקושי המושגי של אשליה ללא סובייקט. הוא טוען שנכתבה על כך ספרות רבה שאינה עושה את העבודה האנליטית הבסיסית של הגדרת אשליה והבחנה בין הטענות, ולכן נוצרים ניסוחים סותרים כמו ״אנחנו הוא והוא אנחנו״ לצד ״אנחנו לא קיימים״.
מעבר למסגרת הקבלה: עולמות, צמצום, וקו
הוא מעדיף לדבר בשפת הקבלה משום שהמושגים בה נוחים יותר לבעיה, ומציג את תפיסת הפילוסופים כמרחק אינסופי ריק בין הבורא לנבראים לעומת הקבלה שבה המרווח האינסופי ״ממולא״ בעולמות. הוא מתאר את אור אין סוף כמשהו שממלא את הכול בלי תכונות, ואת הצמצום בעץ חיים כהסתלקות אור אין סוף לצדדים ויצירת חלל פנוי המתואר כמעגל, כש״עיגול״ מסמן שוויון מרחק מכל היבט ולא גיאומטריה מרחבית. הוא מוסיף את ״הקו״ הנכנס לחלל ויורד כמעט עד התחתית בלי לגעת, ומכנה את המצב ״עולם קו וצמצום״ שממנו מתפתחים שלבים נוספים.
שיטת בעל הלשם ומבנה העולמות
בעל הלשם מתואר כמי שטוען שהעולמות הם ירידות זו מתחת לזו ולא מעטפות בלבד סביב הקו, ושאור אין סוף ״האומיתי״ אינו מצטמצם אלא נוצרת מציאות שבה יש אינסוף מצומצם. הוא מציב סדר: אור אין סוף, קו וצמצום, אדם קדמון, ואחריהם אצילות ואז בריאה יצירה עשייה, ומסביר שאדם קדמון הוא העולם הראשון שבו מופיעה ״צורת אדם״ דרך סידור הספירות בשלושה קווים. הוא מתאר את אצילות כעוד מעטפת סביב אדם קדמון ואת בי״ע כעולמות תחתונים, ומציין שמקובלים כותבים שמאצילות ומעלה זה ״אלוקות ממש״ בעוד בי״ע הם עולמות נפרדים. הוא מזהה את כיסא הכבוד כחיץ בין העולמות הנפרדים לבין העולמות של אלוקות, ומפרש את הפתגם ״במקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה״ כזיהוי גאוגרפי של נקודת המעבר בכיסא הכבוד.
משל או מציאות: מחלוקת על מהות העולמות
הוא מציג מחלוקת חריפה בין מי שתופס את שפת העולמות כמציאות ממשית לבין מי שתופס אותה כמשל בלבד, כגון משל למצבי תודעה או לניתוח פסיכולוגי באמצעות ספירות. בעל הלשם מתואר כמתנגד חריף לתפיסה המשלית משום שהיא ממיסה את ההבדל בין נגלה לנסתר להבדל לשוני בלבד, בעוד הוא דורש שקבלה תעסוק במשהו אחר ממש ולא באותה מציאות בשפה אחרת. הוא מדגיש שגם מי שאומר ״לא משל״ אינו מתכוון לעיגולים וקווים במרחב כפשוטם, אלא לשפה מתארת שאינה מצמצמת את העולמות למטאפורה גרידא.
אלוקות ממש, אור אין סוף, ועצמות
הוא מסביר את ״אלוקות ממש״ באצילות לפי בעל הלשם כקשר שבו אור אין סוף נמצא ״אצלו״ כמו נשמה בגוף, בדומה לכך שנשמה וגוף נתפסים יחד כישות אחת הנקראת אדם. הוא מבדיל זאת מבי״ע שבה אור אין סוף משפיע ״מבחוץ״ ולא יוצר אינטימיות שמאחדת לישות אחת, ולכן הם נחשבים עולמות נפרדים. ביחס לאור אין סוף הוא מציג ויכוח בין מקובלים אם אור אין סוף הוא הקדוש ברוך הוא עצמו או שהוא רצון להתגלות ופוטנציאל גילוי, ומייחס לבעל הלשם את העמדה שאור אין סוף הוא פוטנציאל הכולל ״ספירות גנוזות״ ומעליו עומדת ״עצמותו הנעלמה״ שעליה לא מדברים. הוא מראה שאפשר לראות בכך העתקה של הפער הפילוסופי אל בין אור אין סוף לבין העצמות, כך שהקבלה והפילוסופיה עשויות לומר אותו דבר במבנה שונה.
קבלה, עבודה זרה, ותפילה דרך ספירות
הוא מתאר את הזעזוע של פילוסופים מן הקביעה שמאצילות ומעלה זו אלוקות ממש, משום שהיא נראית כהגשמה, פרצופים וחלקים, ואף כהאשמה שהקבלה היא עבודה זרה. הוא מביא מבעל הלשם הסבר הלכתי־מושגי שלפיו איסור פנייה דרך מתווכים חל רק על אובייקטים מעולמות נפרדים כמו כוכבים בבי״ע, בעוד ספירות ושמות באצילות אינם מתווכים אלא אופן הפנייה אליו עצמו משום שאור אין סוף בהם כנשמה בגוף. הוא מציין שהתפילה מתוארת אצל מקובלים כמכוונת לפי עולמות וספירות, ומבהיר שבמסגרת זו ההבחנה בין ״דרך מתווך״ לבין ״דרך שמותיו״ היא המפתח להצדקה שאינה עבודה זרה.
מי לומד קבלה, ערכה, ומקורותיה
הוא טוען שגדולי המקובלים היו תלמידי חכמים גדולים ושבעבר הוצב תנאי של ״מילא כרסו בש״ס ופוסקים״, אך מציין שכיום גם מקובלים אמיתיים לעיתים מוותרים על תנאי זה. הוא מביע דעה אישית זהירה שלזוהר יש כנראה חלקים קדומים לצד חלקים מאוחרים מסוף ימי הביניים, ולכן אינו בטוח שהכול חייב להיות תורה למשה בסיני. הוא מציע שהקבלה יכולה לנבוע מאינטואיציה רוחנית ותפיסה אמיתית של מבנים רוחניים גם אם אינה ״מידע״ שירד מלמעלה, ולכן אינה מחייבת שכל פרט ייקבע כנתון מוחלט. הוא מזכיר מגעים היסטוריים של יהודים עם קבלה נוצרית ומסורות חיצוניות, כולל סיפור על רבי שבתי דונולו הרופא שהבין את ספר יצירה לאחר מפגש עם חכם מוסלמי או אחר, ומסיק שהזנה מבחוץ אינה פוסלת בהכרח את התוכן.
תמלול מלא
אני רוצה לעסוק קצת בשאלת הצמצום ומשמעויותיה. הרי זה שם קוד לכל מיני בעיות, או אולי אסכולות, אבל הן מופיעות בכל מיני הקשרים. ומעבר לבעיות האלה עצמן, נדמה לי שמאחורי זה גם יושבות כל מיני שאלות מתודולוגיות, איך מטפלים בסוג כזה של בעיות, אם זה בכלל בעיות. אז ככה ננסה קצת לגעת בעניין הזה. הבעיה היסודית אני חושב שמלווה את כל הדיונים האלה, שבפן, נגיד בשפה של קבלה, אז קוראים לזה צמצום, צמצום כפשוטו או לא כפשוטו. בשפה של הפילוסופים שואלים את אותה שאלה רק בניסוח שונה, האם ייתכן שקיימים דברים שהם לא הקדוש ברוך הוא? כן, בעצם זה שקול לאותה שאלה. זאת אומרת, האם הקדוש ברוך הוא אינסופי, אין מקום שפנוי ממנו, אז השאלה איך ייתכן שקיימים דברים שהם לא הוא, מחוצה לו? ומי אמר שהוא אינסופי? שאלה טובה, זאת ההנחה המקובלת. שווה לחשוב על זה פעם בצורה קצת יותר סיסטמטית, אבל בוא נניח את זה כרגע, זאת ההנחה המקובלת. אינסופי זה לא הבעיה, זה סוג אינסוף כזה שהוא כאילו ממלא. יכול להיות הרבה דברים אינסופיים שהם לא ממלאים הכול, פשוט אינסופיים. אינסופיים בממד אחד. לא, אבל הכוונה אין לו סוף משום אספקט, זאת אומרת זה האינסופי בכל המובנים. טוב, אולי עוד ניגע קצת בנקודה הזאת גם. השאלות האלה מעלות כל מיני מושגים, גישות ומושגים שהרבה פעמים יש לי איזושהי תחושה שזה שום דבר חוץ מאשר משחקי מילים. דוגמה אחת אני אתן עכשיו ככה מיד, פנתיאיזם. תפיסה של שפינוזה ויש כל מיני גוונים של מאמרים, גוונים שונים של פנתיאיזם. פנתיאיזם הכוונה שהכול הוא אלוהות, האלוהות היא בעצם כל המכלול של המציאות. זה קשור לסוגיה שלנו כמובן כי זה בעצם אומר שבאמת אין שום דבר מחוץ לאלוהות כי כל המכלול הזה זה האלוהות. זאת אומרת, זה סוג מסוים של תשובה לשאלה הזאת. השאלה מה זה אומר הדבר הזה? השאלה מה אומר הדבר הזה, האם זה לא בסך הכל אומר אתאיזם סתם? מה בעצם אתה אומר? אתה אומר שהמכלול הזה קיים, זה גם אני יודע שהוא קיים. אז עכשיו אתה קורא לו אלוקים, תקרא לו מוישל'ה, מה זה משנה איך אתה קורא לו? זאת אומרת בסופו של דבר מה שאתה אומר זה שהדבר הזה קיים, וזהו. ואין בלתו. כן, ואין בלתו, זאת אומרת אתה אומר שהאלוהות זה המכלול הזה. המציאות? כל המציאות, כן. הנבראת או… לא, זה שאלה אחרת, אני מדבר כרגע עוד לפני בלי להיכנס לפרטים של הפנתיאיזם, אני מנסה להדגים דרך זה את הבעייתיות שמלווה את הסוג הזה של הדיונים. האם זה באמת אומר משהו, פנתיאיזם? התחושה שלי שלא. זה לא אומר כלום. זה בסך הכל אתאיזם במובן הזה שמה שקיים זה מה שאנחנו מכירים מסביבנו, זאת אומרת המציאות עצמה כמו שאנחנו מכירים אותה. מה זה אמר להם, לשפינוזה ולכל אלה, מה הייתה המסקנה מזה? אני לא יודע, זה שאלה גדולה. ויש להם טיעונים מאוד מלומדים איך מגיעים למסקנה הפנתיאיסטית, חלק מהם זה טיעונים שרמזתי עליהם בהתחלה שלא ייתכן שיש משהו חוץ מהאלוקים וכולי, אז זה סוג מסוים של מוצא של אנשים מסוימים, פתרון של אנשים מסוימים לבעיה הזאת. השאלה אם הוא באמת פותר אותה, האם יש הבדל בין אתאיזם לפנתיאיזם? אני לא רואה את זה. מה ההבדל? זה שאתה קורא לו עכשיו במילה אלוקים למכלול היקום? תקרא לו, מה זה משנה איך אתה קורא לו? לפעמים מציגים את זה כתפיסות שונות של אלוקות, זאת אומרת יש ויכוחים תאולוגיים מה זה אלוקים, תפיסות שונות של אלוקות, אז אלו חושבים שהפנתיאיזם נכון, אלו חושבים שיש אלוקים פרסונלי מה שנקרא, זאת אומרת איזשהו סוג של יש מוגדר שהוא מחוץ למציאות שאותה אנחנו מכירים. אני לא מרגיש שזה באמת תפיסות שונות של תיאולוגיה. אתאיזם רגיל זה בטוח לא, כי זה כולל איזושהי ישות שהיא לא יודע, לא פיזיקלית או לא משהו שבראה ומכוונת את החלקים במציאות שהם כן פיזיקליים והם כן… מה כולל הפנתיאיזם? פנתיאיזם. מה פתאום? למה? הכל הדבר הזה, נקרא לזה הכל הזה, אז הוא מורכב מחלקים רוחניים ו… לא, מה זה רוחניים? מה שאתה יודע, שום דבר מעבר לזה. מה שכל תאיסט חושב שקיים, גם הפנתאיזם אומר שקיים, רק הפנתאיזם לכל המכלול הזה גם קורא אלוקים. למה? התאיסט סטנדרטי מטריאליסט חושב שמה שאנחנו מכירים זה… לא, בסדר. לא, אתה מערבב פה שתי שאלות בלתי תלויות. יש שאלה אחת אם אתה דואליסט או מטריאליסט. האם אתה חושב שרק חומר קיים או שקיימים גם דברים נוספים. בלי קשר בכלל לשאלה הזאת, אתה יכול להיות מטריאליסט פנתאיסט או דואליסט פנתאיסט. זה לא קשור. ועכשיו השאלה מה תפיסת האלוקות שלך, מי זה אלוקים? אז אני אומר אלוקים זה מכלול המציאות. עכשיו מה זה מכלול המציאות? תלוי אם אתה מטריאליסט או דואליסט. אפשר להתווכח מה, אבל המכלול הזה מה שלפי אמונתך נמצא פה בעולם, לא משנה כרגע, המכלול הזה זה אלוקים. רגע, פנתאיסט יכול לכלול בסיפור הזה בורא? שכוון את המציאות ומגדיר מחויבות לא יודע. באלוקים זה הבורא פלוס הבריאה. כן. מה זה סתם מילים. אז בסדר. אז יש אלוקים, זאת תפיסה באלוקות. אני חושב שיש בעיה, זה שיש אי בהירות, אבל זה בטוח לא אתאיזם. אז עוד פעם, בוודאי שכן. אז עוד פעם לא אמרת כלום. כי מה שאמרת זה שיש בורא שברא את הבריאה ויש בריאה שנבראה על ידו ועכשיו אתה רק נותן שם לכל הצמד הזה ביחד אתה קורא לו אלוקים. מה זה שונה מתפיסה של אלוקים פרסונלי? עכשיו אני הולך לצד השני. יש אלוקים שברא את העולם, אתה קורא לו בורא, אני קורא לו אלוקים. בסדר, אז מתפשר על השם. מה זה משנה? עוד פעם זה משחק מילים. אז בסופו של דבר ה… רגע, בעלי התפיסה הזאת, אלו שכינו פנתאיסטים, הם התכוונו, הם דיברו על א' או ב'? מה זאת אומרת א' או ב'? הם דיברו על משהו שכולל… לא לא לא. הם דיברו על המציאות כמו שאנחנו מבינים אותה עכשיו בלי להיכנס בכלל לשאלה האם במציאות הזאת יש גם רכיבים רוחניים, לא חומריים. שאלה אחרת. מה שיש במציאות, לא משנה מה, כל הדברים האלה שאתה מכנה מציאות, כל המכלול הזה, הכוליות הזאת זה מה שנקרא אלוקים. אבל העובדה שזה נקרא אלוקים אומר שזה קדמון כאילו, שזה לא נברא, לא? בעצם למה לקרוא לזה אלוקים? לא יודע. אותה שאלה. נניח להגיד שזה קדמון. נניח. מה זה משנה? עכשיו מישהו שעושה לזה מיינטננס לאור המפה שיודעים שהעולם נוצר? נו? אז זה לא מתאים כבר. העולם כן נוצר. לא, זה לא כל כך פשוט. מה זה העולם נוצר? הייתה נקודה סינגולרית שהיא אני לא יודע מאיפה באה. עולם נוצר זה אמירה מאוד בעייתית עדיין, גם היום. המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה היום זה משהו שהתחיל לפני חמש עשרה מיליארד שנה, משהו כזה. מנקודה. התחיל מנקודה, והנקודה הזאת מאיפה באה? מה היה לפניה? לא יודע אם היה מושג לפניה, ציר הזמן גם הוא נוצר. מה היה לפניה? נו. כן. היא לא קדמונית, המציאות של היום היא לא קדמונית. למה לא? כי היא התחילה מנקודה. התחילה מנקודה, אבל הנקודה הזאת היא גם משהו. הנקודה היא משהו אבל היא לא המציאות. זהו, שכשמרו בזמנו העולם קדמון, קיבלו ש… טוב, ברור. אז היום יש מושג אחר של קדמות. מה זה משנה? אני חושב מישהו עושה לזה מיינטננס, אומר כאילו פאנטה… האם יש היום פנתאיסטים? אני חושב שיש, כן. כן. עוד פעם, אני לא יודע לציין לך שמות של פילוסופים, אבל אני בטוח שגם בין הפילוסופים תמצא. כן. עכשיו האלוקים הזה הוא אלוקים דינמי. המציאות משתנה, בסדר. אז האלוקים, המכלול הזה, הוא מכלול דינמי. אני אומר עוד פעם, זה באמת נשמע מצחיק, עכשיו אני מנסה להעביר לכם את התפיסה הזאת. זאת אומרת זה… מה? בחסידות לא מוצאים הרבה פנתאיזם? בוודאי שמוצאים. כן. בוודאי. נדבר על זה. אה? שיש בחלקים בחסידות שהם פנתאיסטים במובן הזה שזה מה שהם תופסים, שזה אנחנו ושככה קוראים לכל הדברים האלו. בוודאי, אנחנו נראה את זה. ועכשיו יש כאלה עכשיו, פנתאיזם זה מוקצה מאז שפינוזה. לא בגלל שהרעיון הוא בעייתי, זאת אומרת, יש סימביוזה בין הרעיון לבין האדם. זאת אומרת, הרי רוב אלה שהחרימו את שפינוזה לא הבינו בפילוסופיה שלו כלום. לא פילוסופים, היו תלמידי חכמים, אנשי הלכה, אני יודע, הם לא הבינו באמת מה הוא אומר. אבל הם, אבל לא יודע, איכשהו התקבע ששפינוזה הוא מוקצה. כן, הוא כופר, בדיוק. אז ברגע שהוא הוקצה, המושג פנתאיזם בעצם הפך להיות לא חוקי בעולם המחשבה היהודי. ואז מה עושים? הרי כל החסידות היא בעצם פנתאיסטית. מה עושים? אז ממציאים מושגים נוספים שגם הם לא אומרים כלום אני חושב, כמעט לא כלום. מה לא? להגיד חסידות פנתאיסטית? מה המשמעות? נדבר על זה, זה צמצום לא כפשוטו. בעצם הכל אלוקות. הכל אלוקות. אבל החסידות גם כוללת גם התייחסות לאלוקים פרסונלי. רגע, אני אדבר עוד על ההתייחסויות, תכף נדבר. יש הבדל בין התאוריה לבין איך שאתה חי את זה, החוויה שלך. זה חלק מהותי בתפיסה החסידית. אם הכל אלוקות. בסדר, אני יש המון בעיות עם התפיסה הזאת. אני אעזור, אני רק מדגים בינתיים אני רק מדגים הדגמה ראשונית. אני עוד לא, עוד לא נכנס לדיון עצמו. אז ממציאים מושג שנקרא פנאנתיאיזם. פנאנתיאיזם זה הכל באלוקים, לא הכל אלוקים. עכשיו, מה בדיוק הדבר הזה אומר? יכול להיות שיש לזה משמעות, פה אני כבר לא נחרץ כל כך כמו שהייתי קודם, אבל אני לא בטוח, זאת אומרת, אני לא לגמרי בטוח שבאמת יש לזה משמעות. זה יש תפיסות פנאנתיאיסטיות שבהחלט יש להן משמעות. אולי הגרסאות הפשוטות שמגדירות שאלוקים זה בעצם משהו יותר גדול מאשר כל המציאות. המציאות היא חלק ממנו, אבל יש עוד. עוד משהו. והמכלול הזה כולו זה מה שנקרא אלוקים. זאת אומרת, הטענה הזאת היא בעצם לא טענה על אלוקים, אלא טענה עלינו, שאנחנו לא משהו נפרד ממנו, אלא אנחנו חלק ממנו. בסדר? כן? זה בעצם הטענה. אבל יש פנאנתיאיזם, סליחה, שהוא יותר עדין. עדין עד כדי לדעתי לא אומר כלום. זאת אומרת, שבעצם אומר שהמכלול הוא משהו שמעבר למרכיבים שלו, אבל לא שיש עוד משהו. אין טענה שיש פה עוד מרכיבים חוץ מהמציאות, כי אחרת אז מה מגדיר אותם בתור מרכיבים שהם לא מציאות? זאת אומרת, עוד פעם אנחנו מגיעים לחוסר פשר. זאת אומרת, אז מה אתה אומר? המכלול עצמו, המכלול מעבר למרכיבים, הוא האלוקות. זאת אומרת, לא אוסף המרכיבים זה עוד לא מכלול. מכלול, כן, כמו אורגניזם תחשבו. אורגניזם יש משהו באוסף הדברים שיוצרים את האורגניזם שאם היית יודע כל אחד מהם לחוד אתה עדיין לא מבין מה זה אורגניזם. כמו שהבאת בהתחלה, כמו נוזל. כן, כמו נוזל או אפשר לדבר גם על קולקטיב אנושי, זאת אומרת, לא משנה, כל מיני דברים מהסוג הזה. עכשיו, יש איזה שהן טענות שהן יותר עדינות מהגרסה הקודמת שאמרתי, שהפנאנתיאיזם זה בעצם פנתיאיזם רגיל, אבל התפיסה של הכוליות במשנה הזאת שונה. זאת אומרת, הטענה שהכוליות היא לא רק אוסף המרכיבים שיוצרים אותה, אלא יש משהו במכלול שהוא מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותו. אבל לא שיש עוד פרטים. אמירג'נטיות? אמירג'נטיות, למשל, כן, זה רעיון מהסוג הזה. אני חושב ש… טוב, למה אנחנו אומרים על אמירג'נטיות, אבל הטענה… הטענה היא… הניסוח הקודם שהבאתי לפנאנתיאיזם הוא בעצם אומר שהמציאות היא תת קבוצה של אלוקים. זאת אומרת, מאלוקים יש עוד דברים חוץ מהמציאות. בסדר, אוקיי, אם זה אומר למישהו משהו אז בסדר, אבל יש איזה משמעות. זאת אומרת, זה לא דבר חסר משמעות. זה אומר משהו, זה לא אתאיזם פשוט. אוקיי? פה אני רואה את ההבדל בין זה לבין פנתיאיזם. אבל בגרסה הזאת של הפנאנתיאיזם, ולדעתי זה הפנאנתיאיזם, סליחה, ולדעתי זה המקור, אחרי זה זה עבר עיבודים וגרסאות שונות, זה בעצם אומר שאין שום דבר חוץ מהדברים שאנחנו יודעים. רק המכלול הזה כולו זה אלוקים. עכשיו, והמכלול הוא משהו, זאת אומרת, הוא משהו מעבר לפרטים שיוצרים אותו, כן? כמו שעם זה לא רק אוסף האנשים שנכללים בו, אלא יש שם איזה שהוא משהו שהגל היה קורא לו אולי רוח הלאום, האומה, כן? התפיסות פשיסטיות נורא אהבו את זה. זאת אומרת, לא משנה, זאת התגשמות של התפיסה הזאת שאומרת שהקולקטיב הוא בעצמו יש לו איזה שהוא ערך מוסף לאמירה שאוסף הפרטים האלו מהווים קולקטיב. אז בתפיסה האתאיסטית בעצם יש פה אוסף של פרטים, המון דברים, עם חוקי טבע, המון מציאות מורכבת כמו שאנחנו מכירים. בתפיסה הפנאנתיאיסטית לא מוסיפים שום אובייקט נוסף, אבל רואים את הכוליות הזאת באופן שונה. ואת הכוליות הזאת עצמה היא משהו מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותה. הראייה של העולם כאורגניזם, להבדיל מהראייה שלו כפשוט אוסף הדברים שיש בו. אוקיי? טוב, אני לא בטוח שאמרתי פה משהו. זאת אומרת אני לא… מה? אבל לא בטוח שהתפיסה הזאת זו התפיסה המדוברת בחסידות, כי אני אף פעם לא קראתי משהו שנשמע דומה לזה. טוב, כי לא קראת את הפילוסופיה של החסידות. קראת מאמרי חסידות. בוא נדבר… לא בקיא גדול, אבל ממה ש… גם אני לא בקיא גדול. אני אדבר… מי מתעסק בפילוסופיה של החסידות? מי? המון. רגע, בוא נמשיך. רגע, בוא נמשיך. איזה ספרים הרב מתכוון? אני בוא, אני אגיע לזה. אני אגיע לזה. לכן אני אומר שאוסף הדיונים על הסוגיות האלו. קודם כל אני כבר שם על השולחן בתור הקדמה שצריך לשים לב טוב שמדברים על משהו אם אנחנו באמת אומרים משהו או שזה סתם התחכמות מילים ואנחנו קוראים למשהו אחד בשם אחר ואז יש לנו פתאום דעה אחרת. יש מחלוקת בין האסכולות, כן? אלה פנתאיסטים ואלה אתאיסטים. ויש פה מחלוקת, הם אומרים אותו דבר, פשוט נותנים שמות. אז הרבה פעמים התחושה שלי לפחות, ואני קורא על זה מאמרים מלומדים על ידי פילוסופים שמנתחים את התפיסות של אלה ואת התפיסות של אלה וגוונים בפנתאיזם ואי-גוונים בפנתאיזם, תחושתי שזה לא אומר כלום, זה פשוט משחקי מילים. זאת אומרת, זה בערך כמו הפוסט-מודרניות. זה באופן כללי. עכשיו אני רוצה לחדד קצת יותר כמה תת-תופעות שהן לא בדיוק התופעה הזאת. התופעה שדיברתי עליה עד עכשיו היא פשוט בלבול. זאת אומרת, זה שימוש בשני מושגים אבל שיש להם את אותו תוכן. שני מונחים ולא שני מושגים. שני מונחים שהמושג שאותו הם מסמנים הוא אותו מושג. זאת אומרת, זה אומר אותו דבר. אוקיי? מזכיר לי שהיה בגרעין התורני יש איזה גוגל גרופ, לפעמים כותבים שם דברים. אז מישהו שמה העלה איזה מכתב שהוא רצה להסביר לאנשים את ההבדל בין המושגים שואל ומשאיל. או להשאיל או לשאול, כן? כשאנשים אומרים הרבה פעמים אני רוצה להשאיל ממך משהו, כן? מכירים את הטעות הזאת? אז הוא התחיל להסביר שם מה זה נקרא לשאול, מה זה להשאיל. ואז אמרתי לו שככה בדרך אגב, אמרתי לו עכשיו אתה מבחין פה, אתה מנסה ללמד אבחנה בין מונחים ולא בין מושגים. זאת אומרת, כל אחד יודע שיש משאיל ויש שואל. זאת אומרת, בזה אף אחד לא מתבלבל. השאלה באיזה מילה להשתמש לכל אחד מהם. הנושא שבו אתה עוסק הוא המילה, לא המושג שאותו המילה מסמנת. זאת אומרת, אבחנה בין מונחים, לא בין מושגים. אוקיי? ופה אני אומר אותו דבר. זאת אומרת, יש הרבה פעמים ב… זה מה שאמרתי עד עכשיו, שיש שימוש במונחים שונים שמתארים את אותו מושג. כן? פנתאיזם ואתאיזם לדעתי זה מונחים שונים שמתארים את אותו מושג. למרות שבכל אנציקלופדיה תיאולוגית שתפתחו, אני לא יודע מה זה בכלל, אבל נגיד, כן, מישהו שסוקר את כל העמדות התיאולוגיות, תמצאו מקום מכובד: אתאיזם, פנתאיזם, פנאנתאיזם, אקוסמיזם, כל מיני מילים איזמים כאלה, שלדעתי חלק גדול מהם שקולים אחד לשני. פנאנתאיזם זה משהו שהוא ייחודי ליהדות בהקשר של החסידות? לא בהכרח, אבל הוא מאוד פופולרי בין פילוסופים יהודים הוא מאוד פופולרי, כהסבר לחסידות למשל. החסידות לא חשבה בשפות של איזמים כמובן, אבל כשמנתחים אותם אז זה מה שבדרך כלל נוטים להסביר. מה המושג ההפוך לאתאיזם באיזמים? דאיזם או תאיזם? תאיזם. כן, אתאיזם זה כמובן ההיפך מתאיזם, כן. וזה לא דת? מה? וזה לא כאילו דת? אז אני אומר, יש מושג, יש דאיזם שזה אמונה באלוקים באיזשהו מובן פילוסופי, לא דתי. הוא לא מצווה, הוא לא משגיח אולי, יש רמות שונות כמובן. ויש תאיזם שזה כמובן גם מתורגם ל… פעם לא הייתה הבחנה כזאת… כן, אבל פעם לא הייתה עוד את ההבחנה הזאת בין דאיזם ותאיזם, הבחנה מודרנית. זאת אומרת, היום יש הרבה מאוד אנשים שלא מחויבים לדת כלשהי אבל הם מאמינים באלוקים באיזשהו מובן פילוסופי, זה מונח, זה נקרא דאיזם. אוקיי? שזה בעצם ההיפוך הנכון לאתאיזם. אבל בגלל שפעם לא הייתה עוד את ההבחנה בין תאיזם ודאיזם, אז… אוקיי. עכשיו יש כמה תופעות דומות אבל הם לא אותו דבר. כמה כשלים או לא כשלים, פשוט צריך לשים עליהם לב. יש למשל מושגים עמומים. המושגים שתיארתי עכשיו הם מושגים עמומים, יהיה קשה להגדיר אותם קצת. אבל לא תמיד מושג עמום פירושו של דבר שאין לו תוכן. וכאן אני מסייג את מה שאמרתי קודם. זאת אומרת, לפעמים יהיה לנו קשה להגדיר מושג באמצעות מונחים אחרים, כן, לפעמים דברים כאלה להעמיד אותו על איזושהי הגדרה מדויקת. אבל זה לא אומר שהוא לא אומר כלום. אלה שני דברים שונים. ולא רק בגלל הטיעון הפשוט הבא: כשאתה מגדיר מושג אתה צריך להשתמש במושגים אחרים, נכון? מונחים בעצם, סליחה, אמרתי את זה, צריך להיזהר יותר. אבל אתה צריך להשתמש במונחים אחרים כדי להגדיר אותו. אוקיי? לא במונח הזה עצמו שאותו אתה מגדיר. אוקיי? עכשיו, ואת המונחים ההם איך תגדיר? באמצעות עוד מונחים אחרים. עכשיו ברור שהמונח ההוא לא יכול להיכנס… עכשיו איפשהו ברקע כדי להגדיר את אלה שמגדירים אותו, נכון? וצריך אחרים. עכשיו באיזשהו מקום זה ייעצר. אז יש איזשהו סט ראשוני של מונחים שאותו לא תוכל להגדיר. חייב להיות, זה הוכחה לוגית. אוקיי? אז לכן אם אני חושב שמונחים שאי אפשר להגדיר אותם הם חסרי פשר, כמו שהרבה פוזיטיביסטים חשבו, אז אתה נידון לשתוק פשוט. וזה מה שוויטגנשטיין המליץ כן בסוף הספר של ויטגנשטיין המוקדם, אז הוא אומר על מה שאין לדבר עליו אודותיו יש לשתוק. וזאת בכוונה שלו הייתה לכל המטאפיזיקה. הוא היה פוזיטיביסט לפחות בתקופה הראשונה שלו, אז כל המטאפיזיקה והמושגים של אלוקים והמלאכים והשגחה וכל מיני דברים כאלה, הטענה של הפוזיטיביסטים הייתה שזה מושגים חסרי פשר, סתם מילים, לא אומרות כלום. כי מבחינתם מה שאומר משהו זה רק מה שניתן למדוד במעבדה, שניתן להעמיד אותו למבחן אמפירי, יש לו איזשהו ניבוי על המציאות, מה היא כן אמורה לעשות ומה היא לא אמורה לעשות. רק לדברים כאלה יש להם משמעות. אז לכן כשאתה עוסק בדברים האלה שאותם אי אפשר להגדיר במטאפיזיקה באופן כללי, אז אתה צריך לשתוק. כך אומר ויטגנשטיין. אבל לשתוק זה גם זה שאלה מעניינת. לשתוק כי אין טעם לדבר או לשתוק כי אין על מה לדבר? זה ויכוחים פרשניים. כי הפוזיטיביסטים הקיצוניים אומרים לשתוק כי אתה לא אומר כלום גם אם כן תדבר, אין על מה לדבר. המושגים האלה הם מושגים ריקים. בסדר? לעומת זאת אני חושב שזה לא נכון. אז לדעתי ויטגנשטיין התכוון למשהו אחר. הוא התכוון אין טעם לדבר אם הדיבור שלך לא מצליח להגדיר את הדברים, תשתוק. אבל זה לא אומר שאין משמעות למונח הזה אם אי אפשר להגדיר אותו. זה רק אומר שעליו יש לשתוק ולא לדבר. מה זאת אומרת? אם יש לו משמעות אז כן, אז הדיבור מעביר משהו. דיבור באמצעותו, אבל לא ניסיון להגדיר אותו. להשתמש בו אני יכול, כשאני בא להגדיר אותו אבל אודותיו יש לשתוק. זאת אומרת זאת הנקודה. אז לכן טוב, אז אני אומר, זה באמת שני, זה גבול דק. וזה תלוי כמובן בתפיסת עולם. הפוזיטיביסטים יכניסו הרבה מושגים לאגף הנונסנס. זאת אומרת לאגף שאין בעצם זה מילים חסרות פשר, מונחים, עוד פעם. לאיזשהו אגף של מונחים חסרי פשר שאין מושג מאחוריהם. מונחים שאין מושג מאחוריהם זה מונחים חסרי פשר. אחרים בעלי תפיסה יותר גמישה או יותר פחות קשוחה יכניסו לקבוצה הזאת פחות מושגים, לקבוצה של הנונסנס. אבל עדיין יש מונחים כאלה שלדעתי הם באמת נונסנס. יש מונחים שהם עמומים, קשה להגדיר אותם, אבל זה לא שהם חסרי פשר. קשה להגדיר אותם. יש דברים, למשל איך אפשר להגדיר הימצאות? שמשהו קיים. קיום של משהו. אני לא מכיר הגדרה לדבר כזה. מתמטיקאים אומרים כל מה שאפשר לכמת מעליו. הם עושים כמתים בלוגיקה. טוב זה כמובן פשטני. אי אפשר להגדיר את זה. זה מושג בסיסי אבל כולם מבינים אותו, אני חושב שיש לו משמעות. זה לא מושג חסר משמעות. כי יש דיון מה קורה אם אני דן בשאלה האם באמת קיים משהו בעולם, שאלה פילוסופית. האם קיים משהו בעולם או שאידיאליזם הוא נכון? אידיאליזם פירושו שבעצם לא קיים שום דבר מחוצה לי, הכל אידיאות. הכל קיים רק בהכרה שלי לא בעולם עצמו. אם המושג קיום הוא חסר פשר אז גם הדיון הזה הוא חסר פשר. ויש כאלה שרצו לטעון שתגדיר את המושג קיום לפני שאני מתחיל לדון איתך. אי אפשר להגדיר את המושג קיום אז אם ככה החקירה הזאת היא לא אומרת כלום. אז זה לא נכון שזה לא אומר כלום אני חושב. השאלה אם יש טעם לעסוק בחקירה הזאת שאלה אחרת אבל זה לא נכון שזה לא אומר כלום. זה כן אומר משהו. אז זאת הבחנה חשובה נדמה לי. צריך לשים לב טוב תמיד האם אנחנו מדברים על מושג חסר פשר או על מושג שאנחנו לא יודעים או אי אפשר או קשה להגדיר אותו. שאלה אחרת. דבר שלישי והוא נוגע כמובן מאוד למושגים מהסוג שעכשיו הגדרתי זה השאלה אם יש טעם לערוך את הדיון. יש למושג משמעות, הוא לא ריק, אבל עדיין יכול להיות שאין טעם לעשות את הדיון. למשל האם יש מציאות בחוץ או שזה הכל דמיונות שלי? יש הרבה שיגידו במידה רבה של צדק שמה הטעם לדון בזה? אין לך דרך להכריע את הדיון הזה. אתה יכול להגיד כך, אתה יכול להגיד אחרת. זה לא אומר כלום, אתה ממשיך לחיות אותו דבר. אז בשביל מה לדון? זה סתם מטחנת מילים. הדיון הוא חסר משמעות לא בגלל שזה לא שני צדדים שונים, לא בגלל שאני לא מנסה לבדוק שתי אלטרנטיבות שהן שונות זו מזו. כן הן שונות. אבל לדיון אין טעם כי אין דרך אינטליגנטית לנהל אותו. בסדר? אז לכן רמזתי, זאת אומרת יש מושגים חסרי פשר, יש מושגים שיש להם פשר. אבל אי אפשר או קשה מאוד להגדיר אותם, ואולי ההגדרה שלהם באמת עמומה, ויש מושגים קרובים שאנחנו מרגישים שהם לא אותו דבר אבל לא נצליח להגדיר מה באמת ההבדל ביניהם. ואחר כך על המושגים האלה יש מקום לדון או לשאול האם יש טעם בכלל להדיין, כמו שזה סתם, הדיון הזה סתם החלפת מילים. אין איזה אף לא ישכנע אחד את השני, ולא כי הוא חושב אחרת אלא כי אי אפשר להעלות פה טיעונים משכנעים, אין דרך לטפל באופן רציונלי אינטליגנטי בסוג הזה של הדיונים. בסדר? ורמה שלישית של ביקורת על דיונים פילוסופיים מהסוג הזה, כן? אחד אומר זה נונסנס, השני אומר אתם לא מגדירים את המושגים אז אי אפשר לדבר, והשלישי אומר, זאת אומרת יש לזה פשר אבל לא הגדרתם את המושגים, והשלישי אומר אם לא הגדרתם את המושגים אני מבין שזה שונה אבל אין טעם לדיון, הדיון הזה זה דו שיח של חרשים. זאת אומרת אתם לא אין פה טיעונים באמת, זאת אומרת לא אי אפשר באמת לנהל דיון כזה. ואני אומר באופן כללי, אולי הערה כללית על פילוסופיה, יש פה פעמים תחושה שפילוסופיה כולה היא מטחנת מילים. דיברתי על זה באחת השנים הקודמות שדיברתי על פילוסופיה ובהקדמה עסקתי קצת בעניין הזה, אני לא זוכר לפני כמה שנים. חמש-שש. של אהרוני. אה? של אהרוני? כן, אבל לא אני מתכוון. אהרוני לא טוען שזה מטחנת מילים, הוא טוען שזה טעות. זו לא הטענה הזאת. אהרוני טוען שכל הפילוסופיה יושבת על טעות אחת. הוא לא זה לא הביקורת כמו להגיד הפילוסופיה לא אומרת כלום, כיוון שמה שלא אומר כלום הוא לא מוטעה, מה שלא אומר כלום פשוט לא אומר כלום. אז זה משהו שונה. עכשיו יש תחושה מאוד רווחת, הרבה יותר מאשר התחושה של אהרוני, תחושה מאוד רווחת שפילוסופיה רק משחקים במילים, אין זה לא מתקדם שום מקום. הפילוסופיה היום לא נמצאת באותו מקום כמו שהיא הייתה לפני שלושת אלפים שנה, להבדיל מהפיזיקה או מהמתמטיקה או מתחומים מדעיים שאנחנו כן צוברים ידע כן מתקדמים. ככה התחושה של הרבה אנשים. אני לא בטוח שזה נכון דרך אגב, אבל יש תחושה כזאת. התחושה שלי לעומת זאת, ועוד פעם צריך לקחת דוגמאות ספציפיות ולראות אותם, זה שפילוסופיה זה בהחלט תחום שאפשר להתקדם בו ולהשיג מסקנות אם אתה מוכן ללכת עם אם יש לך אמון בקומון סנס, לא בהוכחות לוגיות בנויות כי אז אתה די מהר מתחיל לשחק במילים. עכשיו כתוצאה מזה, הטענה שלי היא שבויכוחים פילוסופיים נחלקים לכמה סוגים בסיסיים. מחלוקות פילוסופיות נחלקות לכמה מושגים בסיסיים. יש כמה סוגים בסיסיים. יש ויכוחים אמיתיים, בדרך כלל כנראה לא ממש ניתנים להכרעה מלאה אבל לפעמים אפשר להעלות טיעונים לפה ולשם, כי אם זו הייתה הכרעה אמפירית אז זה היה מדע לא פילוסופיה. יש ויכוחים שהם פשוט חסרי פשר וזה משחק מילים, שני הצדדים אומרים אותו דבר, לזה אני מתכוון לומר. יש ויכוחים שאין טעם לנהל אותם, זה דו שיח של חרשים, כמו שאמרתי קודם, הם לא אומרים אותו דבר אבל אין שום דרך לתקוף או להגן או להעלות טיעונים לברר את זה. ויש הרבה ויכוחים, לדעתי זה רוב הויכוחים בפילוסופיה, שאנשים משתמשים באותו מושג בשתי משמעויות שונות או מדברים על שני היבטים שונים והם מרגישים שיש להם ויכוח נורא גדול ובאמת הם פשוט לא ויכוח. הם מדברים על שני אספקטים שונים של הסוגיה. כן הדוגמה שאותה הבאתי כבר מאה אלף פעמים על השוקולד היא דוגמה מושאלת אבל כן, אחד אומר שכדאי לאכול שוקולד כי הוא טעים, השני אומר לא כדאי לאכול שוקולד כי הוא לא בריא או כי הוא משמין. אוקיי אז יש להם ויכוח האם כדאי או לא כדאי לאכול שוקולד. אוקיי כשמסתכל קצת על הנימוקים אז אתה מגלה שבעצם אין ויכוח אמיתי, כי גם זה צודק וגם זה צודק. אולי יהיה ויכוח אם הוא יגיד אני מעדיף את הבריאות על הטעם והוא יגיד אני מעדיף את הטעם על הבריאות, אז יהיה ויכוח, אבל אז אני לא יודע איך מכריעים אותו. בסדר? אבל הויכוח האם השוקולד הוא טעים או שהוא לא בריא זה לא ויכוח, הוא גם טעים והוא גם לא בריא. ולכן בהרבה מאוד מהויכוחים הפילוסופיים לדעתי זה ויכוחים שהם באמת מדומים, זאת אומרת אתה מדבר על אספקטים שונים של הסוגיה ושניהם צודקים. דיברתי פעם אני חושב על אלו ואלו דברי אלוקים חיים על בית שמאי ובית הלל והטענה הייתה ששאנחנו אומרים אלו ואלו דברי אלוקים חיים אין הכוונה ששניהם צודקים בשורה התחתונה, הכוונה ששניהם מעלים נימוקים נכונים. שבית שמאי נגיד על הביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל, בית הלל אומרים לא תאכל, כן המשנה הראשונה בביצה. אז לבית שמאי יש נימוקים טובים למה היא תאכל ולבית הלל גם יש נימוקים טובים למה היא לא תאכל. במובן הזה אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אף אחד מהם לא היה אידיוט, אף אחד לא מדבר שטויות, הנימוקים ודאי נכונים של שני הצדדים. אבל זה לא אומר שהשורה התחתונה אין ויכוח. למה? כי עכשיו צריך לשקלל את הנימוקים לטובת העניין והנימוקים נגד העניין ולראות מי גובר על מי. וכאן יש ויכוח אמיתי בין בית שמאי לבית הלל. כי אחד אומר שהנימוקים נגד אכילת הביצה גוברים על הנימוקים של בעד ואחד אומר ההפך. כאן רק אחד צודק. זה כבר ויכוח מהסוג הראשון. זה כבר ויכוח מהסוג הראשון של שכל ישר וכל אחד, נכון. שאין כל כך טעם לנהל אותו, קשה לנהל אותו, זאת אומרת, קשה להעלות טיעונים שישכנעו או שיתמכו בדעה מסוימת, פשוט ככה אני חושב, אני יכול רק לחזור על מה שאני חושב מאה אלף פעמים. אז זה אולי שייך באמת לסוג הוויכוחים שאותם אין טעם לנהל, אבל זה ויכוח אמיתי שאחד צודק והשני טועה. לעומת זאת הוויכוח במישור הטעמים הוא ויכוח מדומה. כיוון שגם אני מסכים שהשוקולד הוא טעים וגם אתה מסכים שהשוקולד הוא לא בריא, רק שאני רוצה להתנגד לאכילת השוקולד אני תמיד מנפנף בזה שהוא לא טעים. אני לא מציין את זה שהוא בריא, סליחה, שהוא לא בריא, ואני מציין את זה שהוא טעים. ומי שרוצה לדחוף את האג'נדה שכן לאכול שוקולד, אז הוא תמיד אומר תראו איזה כמה טעים השוקולד. הוא לא מזכיר את זה שהוא לא בריא. אז יוצא איכשהו שיש להם כאילו ויכוח, אבל כשאתם בוחנים את הנימוקים, אין ויכוח. הם פשוט מדברים על אספקטים שונים של הסוגיה. בשורה התחתונה יכול להיות שיש ויכוח, אם הם היו צריכים להכריע. והשאלה היא מי גובר על מי, איך משקללים את הנימוקים השונים. ולכן אני חושב שבהרבה מאוד ויכוחים בפילוסופיה זאת הנקודה, זאת אומרת הוויכוח הוא מבחינת הנימוקים הוא ויכוח מדומה. והשאלה לגבי שורה, לפעמים יש שורת תחתונה שלגביה יש ויכוח אמיתי ולפעמים לא. במחלוקת של בית שמאי ובית הלל ביחס למה נקבע בשורה התחתונה שמשהו נכון או לא נכון? בית הלל ובית שמאי, פשוט כל אחד חוזר על הטענות שלו כל הזמן. וזהו, ומישהו הולך הביתה. וזהו. ובאיזה מובן בשורה התחתונה יש מישהו ש… הצבעה ומחליטים מי? פשוט הצבעה. בבית שמאי ובית הלל זה היה בת קול, לא משנה, אבל נגיד זה מחלוקת תנאים כלשהי או אמוראים, לא חשוב, פשוט הצבעה והולכים הביתה. הנה, אני יכול לנסות, ברגע שיש מקורות סמכותיים אז אני יכול להוכיח מכוח מקורות סמכותיים נגיד, אולי. ברגע שגמרנו את זה וכל אחד מסתדר עם כל המקורות, מה שנשאר זה לעשות הצבעה, זה הכל. אוקיי, עכשיו פה, לכן אני אומר, ההקדמות האלה נועדו בגלל שהדיונים שאנחנו נעשה אותם, כל הזמן צריך לשים לב טוב האם הם אומרים משהו, האם הטיעונים האלה באמת הם טיעונים שיכולים להזיז עמדה או לשנות עמדה, או שזה חסר פשר וזה סתם משחקי מילים. הקריטריון, קריטריון פוזיטיביסטי או קריטריון כמו פופר באיזשהו קריטריון חד שדורש חדות של דיון אני לא חושב שנכון להפעיל בתחום הזה. אבל צריך להיזהר מהקוטביות ההפוכה, זאת אומרת להגיד אוקיי, אפשר להגיד הכל, לשחק במילים והכל בסדר. אני אומר חלק גדול מהספרות הפילוסופית זה משחקי מילים, זאת אומרת, לא אומר כלום, זאת אומרת. ואגב, וחוקרי פילוסופיה, פרופסורים לפילוסופיה כותבים מאמרים מלומדים על תפיסתו של זה ועל תפיסתו של זה ועל גוונים בין תלמידיו של פלוני ואלמוני ואין שום, זה פשוט לא אומר כלום. כשאתה מנתח את המושגים ואתה שואל את עצמך מה אומרים המושגים, שאת זה לא עושים במאמרים האלה, הם מניחים איזשהו סט של מושגים ואז מתחילים לשחק ביניהם. כשאתה מנתח מה המושגים עצמם אומרים ואתה בעצם מגלה שאין שם כלום, פשוט לא אומרים שום דבר. אז לכן הרצון להגדיר הוא מאוד בריא, כדאי לנסות להגדיר דברים. מצד שני לא תמיד אפשר. ואני לא חושב שזה פוסל את הדיון אם לא מגדירים עד הסוף דברים, אבל כדאי לשים לב שזה אומר לנו משהו. אין לי קריטריונים, אני לא יודע לתת קריטריונים, אבל כדאי לשים לב שהדברים, שהדברים באמת אומרים משהו. ורק נקודה אחת שתסיים את המבוא הזה אולי. יש מאמר של הרב זייני מהטכניון שהוא מספר שם בספר היגיון, המאמר בספר היגיון מופיע, והוא מספר שם על קורס בתורת הקבוצות שהוא נתן בטכניון. הוא מספר איך הסטודנטים שם יושבים ומסכמים בדבקות את כל מה שהוא אומר שמה, ואז הוא נותן את תחילת הקורס. אומר קבוצה, זו תורת הקבוצות הנאיבית, כן? קבוצה זה אוסף איברים. הגדרה. טוב. הקבוצה הריקה היא קבוצה ללא איברים. רגע, וקבוצה זו אוסף איברים, אז איך הקבוצה הריקה גם היא קבוצה? אף אחד, הוא אומר, מעודו לא שאלו אותו את השאלה הזאת. זאת אומרת השאלה הכי מתבקשת, מעודו לא שאלו אותו את השאלה הזאת. ובעצם מה שהוא מנסה לטעון שם, ואני חושב שזה נכון, שהמתמטיקה שזה כאילו התחום שהוא הכי פוזיטיביסטי, הכי מוגדר, הכי מדויק, הכי חד שיש, אין משהו יותר חד מזה, מתמטיקה דיברתי על זה אז כשדיברנו שנה שעברה על פילוסופיה. למדתי שמתמטיקה זה הענף של הפילוסופיה, זה הענף האנליטי של הפילוסופיה. אז גם במתמטיקה, גם מתמטיקה יוצאת מאוסף של מושגים שאותם אי אפשר להגדיר. אז זה ברור, מאותו טיעון שהבאתי קודם, זאת אומרת כדי להגדיר מושגים צריך מושגים אחרים, אתה תמיד צריך להבחין באיזה סט של מושגים שאותו לא תוכל להגדיר. בניגוד לאשליה שהרבה פעמים יש לתלמידי מתמטיקה, שהם חושבים שאצלם הכל מוגדר עד הסוף והכל בסדר והתחום הזה חף מבעיות של עמימות או של חוסר הגדרה. זה לא נכון, זאת אומרת יש במתמטיקה בעיות של הגדרה, בגלל שהמושגים הבסיסיים שבהם אתה משתמש אתה בהגדרה לא מגדיר אותם, כן, זאת אומרת זה חייב להיות ככה. אפילו ההגדרה שלו לא בעייתית. מה? בהיבט של ההגדרה שלו לא באמת בעייתית. לא, נקודה למשל, המושג נקודה. טוב, אני מדבר על הדוגמה עם הקבוצות. כן, ההגדרה שלו היא בעייתית, היא לוקה באיזה שהוא חוסר. לפחות שווה את השאלה. השאלה היא אם אפס איברים זה גם קבוצת איברים, אנחנו רק קצת התרגלנו. או שהוא הגדיר שני מושגים. מה? או שהוא הגדיר שני מושגים, אחד מהם מושג קבוצה. לא, קבוצה ריקה היא קבוצה, זו טענה בתורת הקבוצות, זה חייב להיות ככה, כי אחרת זה שני מונחים, לא, זה יוצא לא קונסיסטנטי, אתה חייב להניח שקבוצה ריקה גם היא קבוצה, אחרת אתה לא יכול לבנות שם כמעט שום דבר. אז הבאתי את זה רק בתור דוגמה כדי להגיד שגם במתמטיקה יש את הבעיה הזאת, אי אפשר להיפטר ממנה, ולכן ההאשמות האלה כאילו על שימוש במושגים לא מוגדרים שאני נוטה להזדהות איתם איכשהו אינטואיטיבית, צריך להיזהר איתם. זאת אומרת אי אפשר להגדיר את כל המושגים. מצד שני, עוד פעם יש את התחושה שמשתמשים במושגים כאלה שאף אחד לא מבין מה הם אומרים, אתה פשוט סתם מלהטט במילים. אוקיי. אז באמת המושגים האלה שהבאתי קודם: אקוסמיזם, פנתיאיזם, פנאנתאיזם, אתאיזם, תאיזם, כל מיני דברים מן הסוג הזה, חלקם לפחות נדמה לי שייכים לקבוצות שתיארתי עד עכשיו. מה זה אקוסמיזם? אתה יכול לדבר על זה? אקוסמיזם זו בעצם תפיסה שהיקום מה שנראה לך הוא בעצם אשליה, הדבר היחיד שקיים זה רק המוחלט, האלוקי, כן, רק הוא באמת קיים, כל השאר זה סוג של אשליה. תשאל כמובן אשליה של מי? אם אף אחד לא קיים אז מה זו אשליה של הקדוש ברוך הוא? של אלוקים? עוד פעם, מן אמירות ריקות מתוכן. ואתה יכול לראות מאמרים מאוד מלומדים, מה זה אקוסמיזם ואיך תופס האקוסמיזם כך וכך, אבל אשליה של מי לכל השדים והרוחות אם העולם הוא אשליה? ואם אני משלה את עצמי שיש יקום, זאת אומרת שזה דקארט, נכון? אני חושב משמע אני קיים, אני משלה את עצמי משמע שיש מי שמשלה את עצמו, אחרת איך אשליה של מי הדבר הזה? יש פה משהו בעייתי מושגית, זאת אומרת, ומלא ספרות נכתבה על זה. אותו דבר אגב, זו הבעיה של מה זה הצמצום לא כפשוטו, נעבור ישר לשפה של הקבלה, כן, זה צמצום לא כפשוטו, נכון? צמצום לא כפשוטו זה בעצם להגיד את זה, צמצום לא כפשוטו זה בעצם אומר שהאלוהות לא הצטמצמה, הכל אלוהות, היא נשארה בכל מקום, לית אתר פנוי מיניה, אין שום דבר חוץ מזה. אז מה אנחנו? אנחנו זה אשליות, ככה תראו בכמה מקומות. אין באמת שום דבר, אין עוד מלבדו, זאת אומרת רק הוא קיים, אנחנו אשליה. אשליה של מי? של הקדוש ברוך הוא אולי? אני לא יודע, זאת אומרת, או אנחנו אלוקים, זה… אז אתם מבינים את משחקי המילים פה שאני לא… אנשים משתמשים, אולי אם היה… אולי אפשר איכשהו להגדיר את זה ולהישאר עקבי, אני לא יודע, אני לא רואה דרך לעשות את זה, אבל ודאי שאנשים לא עושים את זה, ואתם יכולים לראות מאמרים שלמים בפילוסופיה ארוכים שמסבירים, כן, אנחנו הוא והוא אנחנו ואנחנו לא קיימים והוא כן קיים ואנחנו לא אשליה ואנחנו כן אשליה, ומבחינים בין תפיסות שונות ולא עושים את העבודה האנליטית הבסיסית של הגדרת המושגים להבין מה זה נקרא אשליה, אשליה של מי, במה זה שונה, זה נורא בעייתי. זה פילוסופיה מסדר שני, מה שאני קורא לזה באנלוגיה לפסיקת הלכה מסדר שני. פילוסופיה מסדר שני זו פילוסופיה שמשתמשת במערכת מושגים לא משנה מה היא ומלהטטת איתה. יש הגדרות, הוא הולך ככה, זה הולך עם המושג הזה וזה הולך עם המושג ההוא, אבל הוא לא מנסה להגדיר את המושגים עצמם ולנסות לרדת לפשרם ולהבדלים ביניהם לפני שהוא מתחיל להשתמש בהם. אוקיי. עכשיו בעצם השאלה הבסיסית שממנה כל העסק הזה יוצא זה השאלה באמת של היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. עכשיו היחס לא במובן של האם הוא משגיח. היחס לא במובן של האם הוא משגיח, מעניש או משכר, כן? אלא היחס במובן האונטולוגי, במובן של היחס בין הקיומים. לא מה הוא עושה עם העולם אלא בין הקיום שלו לבין הקיום של העולם, של האובייקטים בעולם. מה היחס בין שני הדברים האלה? אז כמו שאמרתי בהתחלה, הבעיה הבסיסית היא בעצם זה שההנחה היא שאלוקים הוא אינסופי, ולכן לא יכול להיות לית אתר פנוי מיניה. זאת אומרת, לא יכול להיות שיש מקום שהוא לא שם. מצד שני, אם הוא שם אז אף אחד אחר לא שם, כי אין, לא יכול להיות עוד משהו חוץ ממנו. זאת אומרת, אם זה אלוהות אז זה אלוהות, זה לא משהו אחר. כי אם אני רוצה רק לחדד, אם שני דברים נמצאים באותו, נגיד שאני נמצא באותו מקום כמוהו, גם אני וגם הוא נמצאים באותו מקום, בוודאי אנחנו שני דברים. זה טעות, כי אני מסתכל על המקום במובן המרחבי. אבל כשאני אומר באותו מקום כוונתי בכל הפרמטרים באותו מקום. באותו מקום, באותו מובן, עם אותה אנרגיה, בכל האספקטים של המציאות, זה אותו דבר. ואם זה אותו דבר אז אין, זה לא משהו אחר. לא יכול להיות שני דברים שהם באותו מקום במובן הזה. לפעמים אולי יש שני דברים שבאותו מקום מרחבי, אבל לא יכול להיות שני דברים שמקיימים את אותו דבר בדיוק בכל המובנים האפשריים והם עדיין שני דברים. אז זה אותו… איך במרחבי אפשר באמת שיהיו שני דברים באותו מקום? לא, נגיד אור ואובייקט שהאור חודר אותו יכולים אולי להתקיים באותו מקום. טוב, אפשר לחשוב. שתיכנס למיקרוסקופיה ולקוונטים, אז אין כבר בכלל לא את האור ולא את העצם, האור וזה, בעיה אחרת, אבל אנחנו מדברים בשפה של, בשפה המקרוסקופית. אז זאת הבעיה הבסיסית בעצם. אז איך ייתכן שהעולם קיים? ומצד שני, אם העולם קיים, אז הקדוש ברוך הוא לא אינסופי. אז יש דברים שהם מחוצה לו, מחוצה לו באיזשהו מישור, ושוב פעם זה המישור המרחבי, אני אומר עוד פעם, זה לא משנה. יש דברים שהם לא הוא. לא חשוב כרגע אם זה מרחבית או לא מרחבית. ברגע שהם לא הוא, אז זה אומר שהוא מוגבל, שהוא לא הם, שהוא לא שם. יש איזושהי מציאות שהיא לא הוא, שהוא לא נמצא בה. אז זה נתפס כבעיה פילוסופית. בכמה מקומות דנים בבעיה הזאת, איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא בעצם הכל ועדיין יש מציאות מחוצה לו? אותו דבר אם נגיד אנחנו כן מזהים את המציאות עם הקדוש ברוך הוא, עוד פעם כל הפנתיאיזם והעניינים האלה, אז זה יוצר בעיה הפוכה. כי אז זה אומר שלקדוש ברוך הוא יש גוף ודמות הגוף. כי אם אני זה אלוקים בעצם, או איזשהו חלק ממנו, לא משנה, אז יש לו גוף ויש לו דמות הגוף. וזה גם דבר בעייתי ברמה הפילוסופית. אז השאלה איך בכל זאת לצאת בחיים מהדילמה הזאת? עכשיו, זה בשפה של הפילוסופיה. אותה בעיה עצמה קיימת בעולם הקבלי. יותר נוח לדבר עליה שם, כי יש שמה את המושגים היותר מתאימים לה. ולכן אני מעדיף לדבר על צמצום כפשוטו או לא כפשוטו, למרות שזה מושגים כאילו פחות מוכרים, אבל אני חושב ששמה זה מוגדר יותר טוב. אז בשביל זה אני אתן איזשהו מבוא קצר רק על מה זה צמצום, על היחס בין התמונות של הנגלה והנסתר. בפילוסופיה, פילוסופים בדרך כלל תופסים שיש את הקדוש ברוך הוא, יש את הנבראים, אנחנו או העולם, ויש איזשהו מרחק אינסופי בינינו לבינו שהוא ואקום. הוא נמצא אי שם ב… לא יודע, לא למעלה במובן הגיאוגרפי, אלא גבוה מאיתנו באיזשהו מובן רוחני, ויש איזשהו מרחק אינסופי בינינו לבינו. בתפיסה של הקבלה, המרווח האינסופי הזה קיים, אבל הוא ממולא. הוא לא ריק. יש דברים באמצע בינינו לבינו, יש דברים. הדברים האלה אפשר לקרוא להם עולמות. בסדר? קוראים לזה עולמות, זה לא משנה, זה רק שמות. וזה בעצם ההבדל הבסיסי בין ההסתכלות של הנגלה להסתכלות של הנסתר. וכן, הפתגם העממי הרווח הזה שבמקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה, אז יש כאלה שאומרים את זה רק בשביל ככה להדגיש את המעמד, את העומק או משהו כזה של הקבלה. מבחינתי זאת הגדרה גאוגרפית. זאת אומרת, לא מבחינתי, זה מופיע בכל מיני מקומות, זאת הגדרה גאוגרפית. זאת אומרת, בחלוקה של העולמות בקבלה זה מחולק לשבעה עולמות בעצם. יש אור אינסוף. אור אינסוף זה משהו שממלא את כל המציאות, אל תשאלו מה זה המציאות, לא משנה כרגע כי היא עוד לא קיימת בינתיים. אור אינסוף, אין לו גבול, הוא אינסופי, אין לו תכונות, אין לו שום דבר, זה פשוט משהו. כמו אוויר. ואנחנו לא מתייחסים לאוויר כמשהו קיים. היה צריך איזה שהיא רמת הפשטה כדי להגיע למסקנה שגם אוויר זה משהו. למה זה כל כך קשה לתפוס את זה? כי הוא נמצא בכל מקום. זה פשוט מה שאנחנו בתוכו, אז אנחנו לא רואים אותו כמשהו. אור אינסוף זה מין משהו כזה. אז זה משהו מופשט שנמצא בכל מקום, בכל מימד, בכל פרמטר, בכל משמעות, הכל אור אינסוף נמצא בו, ולכן בעצם הוא לא משהו, זה מה שנקרא אין. והחכמה מאין תמצא. אז האין זה האור אינסוף. אבל מה זה, אלוקים או לא? לא, תכף אני אגיע אם זה אלוקים או לא, זה ויכוח בין מקובלים, אבל אני חושב שאני בשיטת בעל הלשם, אז לא. תכף נדבר על זה עוד רגע. אחרי זה, בתחילת העץ חיים, האר"י ז"ל מתאר שאור אינסוף מסתלק לצדדים ויוצר עיגול, חלל ריק בצורת עיגול. בסדר? זה מה שנקרא צמצום. אוקיי? הוא מצטמצם, כאילו אור אינסוף מצמצם את עצמו, נשאר חלל פנוי, בתוך החלל הפנוי הזה בעצם נוצרת כל המציאות שאנחנו מכירים. הוא מצטמצם, צמצם. כן, צמצם את עצמו, נשאר חלל פנוי. יש גם את הטענה שזה קורה כל הזמן, לא משנה, לא נסתבך עם העניינים האלה. והמציאות שאנחנו מכירים קיימת בתוך החלל הפנוי הזה. אוקיי? כאשר בתוך החלל הזה דווקא בצורה של עיגול? מה? דווקא צורה של עיגול? כן, אבל עוד פעם, זה לא צורה גיאומטרית. עיגול זה מסמן משהו שזה האור אינסוף נמצא במרחק שווה מכל היבט של המציאות. אין היבטים שרחוקים ממנו או שקרובים אליו, וזאת התכונה של עיגול, שכל הנקודות נמצאות, כמו כדור, נמצאות במרחק, הם קוראים לזה עיגול אבל הכוונה לכדור כמובן, כדור רב מימדי אפילו, לא שלושה מימדים. זה כדור בכל המימדים. זאת אומרת, אז ולתוך העיגול הזה נכנס קו, קו של אור אינסוף, שהוא יורד כמעט עד למטה אבל לא נוגע, כי אם הוא היה נוגע עוד פעם היה מבטל את הכל מחדש. ככה האר"י ז"ל כותב. הוא לא, הוא מגיע עד קצת מעל התחתית של החלל הזה. אוקיי? מה זה התחתית? הרי זה לא כל נקודה נמצאת במרחק שווה? ברור, הכוונה היא נגדית. זה תיאור מטאפורי. אני חושב שהמשמעות של התיאור הזה זה שזה עיגול, העיגול הזה הוא בעצם נקרא, מה ההבדל בין מעגל ועיגול? אני לא זוכר איזה מהם הוא איזה. העיגול זה המלא? עיגול זה השטח והמעגל זה הקו. אז אני מדבר על מעגל. בסדר? בעצם זה מעגל, זה לא עיגול. זה מעגל, הכוונה זה כל הנקודות נמצאות במרחק שווה מהאור אינסוף. אז זה תיאור מטאפורי, זה לא תיאור גיאומטרי. אז הקו הזה נכנס פנימה, ואז נוצר מה שנקרא אחרי אור אינסוף, העולם שאחריו נקרא העולם של קו וצמצום. אוקיי? שזה חלל פנוי עם קו שנכנס לתוכו. איך נקרא הקו הזה? קו. קו וצמצום. העולם של קו וצמצום. קו וצמצום ביחד יוצרים עולם חדש. זאת אומרת יש את האור אינסוף. אגב, בעל הלשם טוען שהעולמות האלה נמצאים אחד מתחת לשני. בפשט האר"י ז"ל זה לא. אור אינסוף הצטמצם, החלל נוצר, נכנס לתוכו קו, וסביב הקו במעטפות נוצרים העולמות היותר עבים, שהם יותר חומריים. אוקיי? בעל הלשם טוען שכל שלב כזה זה עוד ירידה למטה. זאת אומרת, יש עולם שבו יש אור אינסוף שלא מצומצם. מתחתיו נוצר עולם שבו יש אור אינסוף שהצטמצם עם חלל וקו בתוכו. מתחתיו נוצר עולם שבו יש אור אינסוף מצומצם עם חלל וקו בתוכו, וסביב הקו עכשיו נוצרת איזושהי מעטפת שקוראים לה אדם קדמון. זה העולם השלישי. אחרי אור אינסוף, קו וצמצום, אדם קדמון. בסדר? שלושה כדורים? מה? שלושה כדורים? אחד מעל השני, כן. כאילו האור אינסוף האמיתי לא הצטמצם אף פעם, זה בעצם הטענה של בעל הלשם. האינסוף האמיתי לא מצטמצם אלא נוצרה מציאות אחרת שבה אנחנו בעצם חיים מציאות שיש אינסוף מצומצם. ואחרי זה, ועוד פעם, גם זה נשאר כמו שהוא ולא עובר שום שינוי. מתחתיו נוצרת מציאות שיש אינסוף מצומצם עם עוד מעטפת סביב הקו, וזה נקרא אדם קדמון. למה זה נקרא אדם קדמון? בגלל שזה העולם הראשון שבו מופיעה צורת אדם. העולמות הם בצורה של בן אדם. והעולם הראשון שבו מופיעה צורת אדם זה העולם של אדם קדמון. לכן הוא נקרא אדם קדמון, זה העולם הקדמון ביותר שבו הופיעה צורת אדם. מה זה צורת אדם? יש עשר, אגב אדרבא, ספירת העומר. יש עשר ספירות. נכון? בדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותם אחת מעל השנייה. נכון? חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. וספירת העומר זה שבע התחתונות. עכשיו יש צורה אחרת לסדר את הספירות וזה בשלושה קווים. זאת אומרת, חכמה ימין. בינה שמאל, דעת אמצע. חסד ימין, גבורה שמאל, תפארת אמצע. נצח, הוד, יסוד ומלכות למטה. זה צורה שזה בעצם הספירות מופיעות בשלושה קווים. שלושה קווים זה צורת אדם. יש את הגוף ויש את הידיים והרגליים, זה הקווים הצדדיים. אז במקום הראשון שבו ספירות מופיעות בשלושה קווים זה העולם של אדם קדמון. מה אתה אומר? מה? מה אתה אומר? לא אמרתי כלום. זה זה. נו בינתיים אני עוד לא, אני אומר את התמונה כמו שהיא. השאלה אם זה משל או לא, אני אעיר על זה משהו בהמשך. רגע, לפני זה, מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? גם על זה אני אעיר בהמשך. זה בא מהרשב"י? גם על זה אני אעיר בהמשך. עכשיו, התמונה שאני מביא עכשיו זה האר"י ז"ל. שמעתי שיש משהו שנקרא קו האש. מה? משהו שנקרא קו האש? אני לא מכיר. לא יודע. יש גם מערכות מושגים שונות. מקובלים לפעמים משתמשים במערכות מושגים שונות. ולכן לא יודע. ראיתי באיזשהו מקום שיש נראה לי קו האש ומשמה אלתרמן המציא את הביטוי קו האש לחזית, לפרונט. אה, כן? לקחת את זה כקו האש. אני לא מכיר. זה בגלל שזה שקוף. בכל אופן, אז אחרי העולם של אדם קדמון יש אצילות. אצילות זו עוד מעטפת סביב האדם קדמון, הכול סביב הקו הזה. מעטפת ועוד מעטפת ועוד, זאת אומרת, כל מעטפת כזאת היא יותר רחוקה מהאין סוף, נכון? יותר חיצונית, לכן היא יותר גשמית, יותר מוגשמת. זה הציר שעליו העולמות בנויים, זה ציר הרוחניות, ופחות רוחני כביכול ככל שזה יורד למטה. אז זה עולם האצילות. אחרי זה יש לנו את העולמות בריאה, יצירה ועשייה, בי"ע. בריאה, יצירה ועשייה עוד פעם זה שלושה עולמות התחתונים. עכשיו, השאלה אם זה באמת משהו שיש מציאות כזאת או אחד שרצה להסביר משהו החליט בוא נפשט לכם, נסביר לכם את זה בשיטת הכדורים. אמרתי שאני אעיר על זה בהמשך. אפשר להתווכח על זה. לא שיש לי איזה מידע שאני אגלה לכם עוד מעט. אני אגיד לכם מה אומרים. בכל אופן, אז בריאה, יצירה ועשייה זה נתפס עד האצילות. מהאצילות ומעלה זה נתפס אלוקות ממש. ככה מקובלים כותבים. מה זה אומר? וכל הפילוסופים מזדעזעים מזה. שזה בעצם אומר שלקדוש ברוך הוא יש צורה וחלקים ותכונות, והם אומרים אלוקות ממש. ובריאה, יצירה ועשייה זה העולמות הנפרדים. העולם שלנו בזיהוי של הפילוסופים זה נקרא עד גלגל הירח. ככה פילוסופים קוראים לזה. זה בריאה, יצירה ועשייה. עכשיו, מה שנקרא כיסא הכבוד, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, אז כתוב התורה כיסא הכבוד, אז זה החלק העליון של עולם הבריאה. והאלוקות יושבת על כיסא הכבוד. זאת אומרת האצילות יושבת בעצם על החלק העליון של עולם הבריאה, שזה אלוקות, כי מהאצילות ומעלה זה אלוקות, זה יושב על כיסא הכבוד. אז כיסא הכבוד חוצץ בין העולמות הנפרדים, הנבראים, לבין העולמות שמעל שהם העולמות של אלוקות. עכשיו אני חוזר לפתגם: במקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. זה פשוט כיסא הכבוד. הפילוסופיה מגיעה עד כיסא הכבוד. בריאה, יצירה ועשייה יושבת בעולם שאנחנו מכירים, עד גלגל הירח, מה שהרמב"ם קורא בהלכות יסודי התורה עד גלגל הירח, והפילוסופיה עוסקת במה שמעל. זאת אומרת, מהאצילות ומעלה. וזו הקבלה. מה? הקבלה התחילה כאן. מה הכוונה גלגל הירח? אותו כדור זכוכית שמניע את… כן, הם הסתכלו על זה כאילו שיש גלגלים. אבל זה לא כדור. אז הם טענו שיש גלגלים. לא חשוב כרגע איפה בדיוק הזיהוי, יכול להיות שגלגל הירח בסוף העשייה ומעל גלגל הירח זה יצירה ואחרי זה בריאה. או יש איזשהו זיהוי של זה עם הגלגלים בשפה של הפילוסופים. זה הרי הכול מבחינת… הרי אין גלגלים ואין כלום. כוכבי לכת? אולי כוכבי הלכת, אני לא יודע בדיוק מה הם התכוונו כשהם קראו גלגלים. והתפיסה של הגלגלים דיברה על משהו פיזי במרחב? אוקיי. אז מה, התפיסה של המקובלים גם תפסה שזה משהו מרחבי? כלומר שאם אני אטוס בחללית אני אגיע לעולם היצירה כאילו? לא חושב שיש ויכוח על עולם הבריאה, יצירה ועשייה. לכן אמרתי, בעצם ללמוד קבלה זה ללמוד את האצילות ומעלה. בריאה, יצירה, עשייה לא נקרא ללמוד קבלה. בריאה, יצירה ועשייה זה אמור להיות דברים מרחביים כאילו? כן. ששייכים באיזושהי צורה לעולם שלנו. עוד פעם מרחביים, מה זה הגלגל? הרמב"ם אומר שזה איזשהו חומר לא יודע בדיוק רוחני… בסדר אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. לא אמר רוחני, הוא אמר שזה כמו כדור זכוכית. כן, זך. חומר זך כמו כדור זכוכית שמניע את… אני לא חושב שהוא מתכוון רק לשקיפות, הוא גם טען שיש להם נפש. יש להם גם נפשות. אולי יש שכל, כן. וזהו, זה יסוד חמישי חוץ מארבעת היסודות. זה גם חומר מסוג שונה, זה לא רק שהוא שקוף. זה חומר מזוכך יותר. זה תשעה גלגלים. גם לכוכבים? חלק מהמציאות הזאת, זה הכל גלגלי, זה חלק מהגלגלי. לא, זה השצ"ם חנכ"ל והשתים עשרה בעצם. מה זאת אומרת? שתים עשרה המזלות זה גלגל השמיני. אוקיי. גלגל תשיעי הוא אין בו כלום. והשבעה גלגלים זה השצ"ם חנכ"ל, זה שבתאי, צדק, מאדים, כוכב, חמה, לבנה וכל אלה. אוקיי. זה כוכבי לכת. כוכבי לכת. לכל אחד יש כדור שמניע אותו כי אחרת אם לא תשים אותו הוא לא יכול לזוז. כן. צריך להיות כדור שקוף. כן, כן. לא, אבל הכדור השקוף הזה מה שאני טוען זה לא רק שהוא שקוף, הוא עשוי לפי הרמב"ם עוד פעם זה הכל דברים ש… אבל הזה עשוי מחומר שהוא לא חומר כמו החומרים שלנו. לא רק שהוא שקוף. הוא יסוד אחר, הוא לא ארבעת היסודות שאנחנו מכירים. אריסטו. לא לא, הוא אומר גם יש שמה אני לא זוכר כבר כי אני לא התעסקתי עם זה כבר מזמן, לא מעניין את ההזיות האריסטוטליות. אבל לא משנה. הזיהוי הזה בין הפילוסופיה לבין המקובלים הוא בעצם שעולמות בריאה, יצירה ועשייה בהם עוסקים הפילוסופים. המקובלים עוסקים באצילות. עכשיו כשדיברתי על המרחב האינסופי שקיים בין הבריאה לבין הבורא, זה המרחב שמתמלא בכל העולמות האלה של מהאצילות ומעלה. כן? זה בעצם הבריאה מסתיימת בכיסא הכבוד, זו הבריאה. ויש איזשהו לפי הפילוסופים יש איזשהו מרחב אינסופי שם. ולפי המקובלים המרחב האינסופי הזה ממולא. ממולא בעולמות האלה של אצילות, אדם קדמון, קו וצמצום וכן הלאה. אוקיי? אז לכן בעצם המקובלים, קבלה זה בעצם לעסוק באצילות ומעלה. זאת הטענה. אגב לבעל הלשם יש טענה מאוד קשה כנגד החסידים או המקובלים שתופסים את הכל כמשל. כי אם אתה תופס את הכל כמשל, אז זה אומר שאין עולמות כאלה. זה בעצם הכל עוסק בעולם שלנו, זה משלים איך להבין ממדים שונים בעולם שלנו. אבל אם זה ככה אז מה ההבדל בין נגלה לנסתר? רק הבדל בשפה. אתה עוסק באותם דברים. והלשם טוען שלעסוק בקבלה זה לעסוק במשהו אחר. לא לעסוק באותו דבר אבל להשתמש בשפה אחרת. לעסוק במשהו אחר. אתה עוסק בעולם האצילות. זה לא משל למה שקורה פה. זה מקביל למה שקורה פה. גם פה למטה יש דברים שמקבילים באיזשהו מובן למה שקורה שם. אבל זה לא משל. מה שקורה שם הוא ישנו. יש גם משהו כזה, עולם האצילות. וזו הטענה שלו. זה לגבי השאלה אם זה משל או לא משל, זה ויכוח מר בין המקובלים. רוב המקובלים חושבים שזה לא משל. ושוב פעם, לא משל עד כדי עוד מעט נגיע לזה שיכול להיות שכל המציאות היא משל. וזה כבר משהו אחר. לא, אבל לא משל אבל לא אם אתה מתכוון לא משל במובן שזה לא משל למציאות שלנו, אבל לא שזה לא משל במובן שזה באמת עיגולים וקווים. כן, ברור. אין הכוונה שזה גיאומטריה מרחבית כמו שאנחנו מכירים כאן, או צורת אדם כמו שאנחנו מכירים כאן. זה ודאי שפה שמתארת את העניין הזה. כל שפה היא משל באיזשהו מובן. אז כן, שפה כדי לתאר את העניין. מה אומר מי שאומר שזה כן משל? מי שאומר שזה כן משל אומר שזה בכלל אין דברים כאלה. אין עולם אצילות. עולם אצילות זה משל, זה משל לאיזשהו מצבי תודעה יותר עמוקים של האדם, נגיד, למשל. או ממדים לא יודע מה כלשהם של העולם. מה הרמב"ם אומר הממדים כלשהם של העולם? זה אומר כשרוצים לעשות ניתוח פסיכולוגי של האדם, תוכל לעשות את זה בשפה של ספירות גם. פסיכולוגי, למשל, כן. הבנת? אז תעשה את זה בשפה של ספירות, אולי זה יצא יותר יעיל, יותר מדויק, או אני לא יודע בדיוק מה. אבל הם טוענים שזה בסך הכל שפה אחרת כדי לתאר את אותה מציאות שאנחנו מדברים עליה גם בדיסציפלינות האחרות. אין פה עוד משהו. זה לא עוד ישויות או עוד עולמות או עוד מציאויות. עכשיו עוד פעם, כמובן שאפשר לומר מיד מישהו יבוא וישאל: רגע, מה המשמעות של להגיד אם זה כן קיים או לא קיים? מה זה קיים? טוב, על זה דיברתי כבר קודם. עכשיו התווך הזה שממולא בינינו לבין הקדוש ברוך הוא זה מה שנקרא אלוהות ממש אצל המקובלים. וזה מה שמזעזע את כל הפילוסופים שאומרים שהקבלה היא עבודה זרה. למה? בגלל שבעצם אתם הופכים את הקדוש ברוך הוא למשהו שהוא מורכב מחלקים, ויש לו פרצופים, ויש לו צורת אדם, וזה ממש מריח עבודה זרה. אוקיי. עכשיו זה מביא אותי לנקודה הבאה וזו השאלה מה פירוש שזה אלוהות ממש? להגיד שזה אלוהות ממש, אז בעל הלשם, אני ככה למדתי את הלשם אז אני הולך בדרכו, בעל הלשם טוען שעולם האצילות זה מלשון אצלו. שאור אינסוף נמצא אצלו כמו נשמה בגוף. להבדיל מעולמות בריאה יצירה עשייה שאור אינסוף לא מחובר אליהם בעומק כזה של אינטימיות. נגיד בוא ניקח את הדוגמה של בן אדם, כן? מבשרי אחזה אלוה, כך אומרים. אני מסתכל על האדם מזה אני יכול לנסות ולהבין מה קורה שם למעלה. מה היחס בין הנשמה שלנו לגוף? כשאנחנו מסתכלים על בן אדם המכלול הזה של נשמה פלוס גוף זה מה שנקרא אדם. אנחנו לא אומרים הגוף זה לא האדם, הנשמה זה האדם, למרות שבאמת היה מקום לטעון שהנשמה היא האדם, הגוף זה לא, זה איזושהי פריפריה. ואנחנו לא מסתכלים על זה כך, נכון? מבחינתנו זה אורגן אחד, הנשמה והגוף ביחד זה מה שנקרא אדם. הטענה של הלשם שבעצם עולם האצילות זה הגוף שבתוכו נמצא אור אין סוף כמו נשמה, כמו נשמה בגוף. יש גמרא בברכות, הגמרא אומרת, עושה השוואה בין הקדוש ברוך הוא לבין נשמה. מה הנשמה מלאה כל הגוף, כך הקדוש ברוך הוא מלא את כל העולם, בעצם זה מבוסס על הגמרא ההיא. ואז הטענה שרמת האינטימיות של הקשר שלך עם אור אין סוף זה מה שקובע אם אתה נפרד או אלוקות ממש. אלוקות ממש הכוונה כמו שאני אומר שאתה אדם ממש. זה לא אומר שהגוף זה הנשמה, זה לא כופר בקיומה של נשמה או בזה שהנשמה היא משהו אחר מהגוף, זה רק אומר שהנשמה פלוס הגוף יוצרים מכלול שמבחינתי הוא נחשב ישות אחת, בן אדם. אז במובן הזה עולם האצילות זה אלוקות ממש, ולכן זה לא באמת הגשמה במובן שתופסים את זה בעלי הנגלה. אור אין סוף נמצא אצלו כמו נשמה שזה הגוף שלו, לעומת זאת בריאה יצירה עשייה אור אין סוף נמצא מבחוץ להם, משפיע עליהם באיזושהי צורה אבל נמצא מבחוץ להם, לא נמצא בתוכם או לפחות לא באופן כל כך אינטימי, לא יוצר איתם ישות אחת. עכשיו נקודה נוספת, אז האור אין סוף עצמו הוא חלק מאלוהים בטוח? רגע, זה עכשיו בדיוק לזה אני מגיע. אז מה זה אור אין סוף? גם פה יש ויכוח. יש פילוסופים שטוענים, יש מקובלים שטוענים, ועוד פעם זה רק מקובלים שיש להם רפלקסיה, המקובלים שאין להם רפלקסיה הם מדברים על אור אין סוף ולא טורחים לשאול את עצמם מה זה אור אין סוף. אבל יש מקובלים, בדרך כלל זה יותר מודרניים, שיש להם רפלקסיה מסוימת והם מנסים להסביר לאנשים בשפה של נגלה מה זה אור אין סוף. אז יש כאלה שטוענים שזה הקדוש ברוך הוא עצמו, אור אין סוף. אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, אין לו צורה, זה אור אין סוף, זה הקדוש ברוך הוא עצמו. אבל מקובלים אחרים וכך גם בעל הלשם תופס, אני חושב רוב המקובלים כך תופסים, שאור אין סוף זה לא האלוקות עצמה. אור אין סוף נגיד אם כל העולמות שמתחת לאור אין סוף זה גילויים, אז אור אין סוף זה הרצון להתגלות וזה פוטנציאל של גילוי. הוא עצמו עדיין לא משהו, זה כמו תוכנית ביחס לדבר שנבנה לפי התוכנית. אז יש בתוכנית משהו מהדבר עצמו אבל אי אפשר לקרוא לתוכנית סוג של יש, אני לא מדבר על הנייר שעליו מסורטטת התוכנית אלא התוכנית עצמה, בסדר? הרעיון, אוקיי? הרעיון הוא לא אובייקט, הוא איזשהו פוטנציאל לאובייקט. אבל מצד שני הרעיון זה גם לא היוצר, נכון? היוצר יש אצלו בראש את הרעיון. אוקיי, אז יש את היוצר, יש את הרעיון וזה בעצם הפוטנציאל של הגוף שייצא אל הפועל, ויש את הדבר שמיוצר על פי הרעיון הזה או התוכנית הזאת. אז באנלוגיה הזאת אור אין סוף זה הרעיון. ואז אור אין סוף זה הרצון להתגלות ולכן בעל הלשם טוען שיש בתוכו איזה ספירות גנוזות, עוד אין ספירות, הוא לא מחולק לחלקים אור אין סוף, אין לו תכונות, כן? הוא חסר תכונות, זה היולי מה שנקרא חומר היולי. אבל יש לו פוטנציאל של תכונות, חייב להיות, אחרת מאיפה זה בא? כי הרי כל עולם בא מהעולם שמעליו, אז איך יצאו תכונות למטה אם הם לא קיימות באופן פוטנציאלי בעולם שמעל? וזאת התפיסה הקבלית, תפיסה של האצלה, דבר יוצא כל הזמן מן הכוח אל הפועל. ואז הטענה שלו בעצם זה שאור אין סוף זה הרצון להתגלות וזה אומר שמעל האור אין סוף יש את הקדוש ברוך הוא עצמו. כמו שהוא מוגדר עצמותו הנעלמה, הוא לא מוגדר, עליו לא מדברים, זה לא במשחק. עצמותו הנעלמה. נורא רחוק מאיתנו בקיצור. נורא רחוק מאיתנו? מה זאת אומרת? לא יודע, הרבה שלבים. כן, אוקיי. לא אני אגיד יותר מזה, לא רק רחוק. כשאתה מסתכל למשל עכשיו על היחס, עכשיו אני אראה לכם דוגמה למשחק מילים. כשאתם מסתכלים עכשיו על היחס בין האור אין סוף לבין העצמות, כן? מקובלים לא מדברים על העצמות. עצמות זה רפלקסיה של מקובלים, זה המקובלים המודרניים שהם טורחים להסביר מה זה אור אין סוף האם זה כן או לא, אז הם מדברים על עצמותו הנעלמה. עכשיו כשאתה מסתכל על היחס בין העצמות לבין האור אתה יכול להגיד ששם נמצא אותו מרחק אינסופי שהפילוסופים רואים בין הברוא לבין הבורא. בסך הכל הרחבנו את העולם שנברא והוספנו לו עוד קליפות עוד מעטפות עוד עולמות יותר מופשטים אבל עדיין בסוף יש איזה פער בלתי ניתן לגישור בין הדברים כמו שאנחנו תופסים אותם לבין עצמותו הנעלמה איזה משהו אחר שהוא לא נמצא בשדה הזה. ובעצם הקבלה והפילוסופיה כן אומרים אותו דבר, וזה לא שתי תמונות שונות, רק שהפער בעצם נמצא בין האור אינסוף לבין העצמות ולא בין עולם הבריאה לעולם האצילות. אוקיי. עכשיו, אוקיי, עכשיו, תגיד, פה מה שאמרו שאצילות זה מדברים כאילו שזה אלוקות ממש, זה מה שהאור אינסוף נמצא שם, זה לא אלוקות ממש? מה? שבאמת האצילות הוא מדבר כאילו שזה אלוקות ממש, שהאור אינסוף נמצא בתוכה כנשמה בגוף. נכון, זה מה שאמרתי. המושג אלוקים גם הוא לא, אנחנו משתמשים במילים האלה כדי לתאר את האובייקט. אלוקים זה ספירה, אלוקים זה פרצוף, אלוקים זה עולם. והוי"ה זה גם עולם. מה שהרמב"ם קורא שם העצם, למקובלים אין שם העצם. מה זה שם העצם? לעצמות אין שמות. ברגע שנתת שם למשהו אז זה אומר שהוא איזשהו סוג של ישות שאתה יכול לדבר עליה. וזה לא עבודה זרה ככה? מה? הדברים האלה זה הסברים כדי להסביר למה זה לא עבודה זרה. וזאת הנקודה. כשאתה קורא את זה כפשוטו אתה אומר זה אלוקות ממש וההוא זה, ואלוקים מדבר עם הוי"ה והוא עושה דברים. כמו באברהם ושרה, אשר אמרנו שם כל, לאל נגליתי באל שדי, לאל נגליתי בהוי"ה, זה ברור שזה דרגות יותר גבוהות שאפשר להתגלות. אז יש כאלה שאומרים אין סוף ברוך הוא, לא? יש במקומות שכתוב אין סוף ברוך הוא. מה זה אין סוף ברוך הוא? אין סוף. זה לא השם שלו. לא, תלוי באיזה הקשר. יש הקשרים שבהם מתכוונים לעצמות ומשתמשים בשם הזה אין סוף ברוך הוא כי הוא אינסופי. ויש כאלה ובהקשרים של מקובלים אז הכוונה לאור אינסוף. השמות מאוד מדויקים. בתניא יש אור אינסוף ברוך הוא. אור אינסוף, שזה במקומות שמדברים באופן מקצועי אז הכוונה באמת לאור אינסוף. ובהקשרים אחרים, שזה הולך ככה, אז זה רק שם כדי להתייחס אליו. למה אי אפשר, אמרת שבעצם להגיד על הקדוש ברוך הוא, מדברים עליו כישות, למה אי אפשר לדבר עליו כישות? הרי הוא יש. הוא קיים. הוא קיים. שגם הטענה, עוד פעם, זו טענה שאני לא בטוח שאני מסכים איתה, אבל הטענה היא שהימצאות זה גם איזשהו סוג של אמירה. אני מוסיף הימצאות ולא… במובן המופשט ביותר של ה'היה', לא במובן הפיזי, הגאוגרפי, המסיבי. בדיוק. אפילו זה אתה לא יכול להגיד עליו. זה בעצם הטענה שם. אני לא חושב שזה נכון, אבל זאת הטענה. אוקיי. נקודה נוספת שצריך לדעת פה זה שהרבה פעמים כשמאשימים את המקובלים בזה שהם עושים דברים שהם בעצם איסור עבודה זרה זה בגלל שהם, זה מה שדיברתם קודם על האין סוף ברוך הוא, כשפונים אל הקדוש ברוך הוא דרך ספירות או דרך פרצופים או עולמות או משהו כזה. בתפילה למשל מחולקת לפי כל חלק בתפילה מחולקת לפי עולם, לפי ספירה, לאיזה קדוש ברוך הוא כביכול אתה פונה. שזה ממש הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה שלהתפלל לקדוש ברוך הוא דרך מתווכים זה גם עבודה זרה, גם אם אתה מתפלל אליו, אם אתה עושה את זה דרך מתווך זה עבודה זרה. אז על זה בעל הלשם מסביר שפה זה לא נכון, כי מדובר רק על מתווכים כאלה ששייכים לעולם של בעלי הנגלה, בבריאה יצירה ועשייה, בבי"ע, כמו כוכבים למשל. אבל האלה שאור אינסוף אצלם הוא כמו נשמה בגוף שהם אלוקות ממש, זה לא נקרא מתווכים. כך פונים אליו. אתה דרך השמות שלו פונה אליו. ולכן כל האיסור ההלכתי של עבודה זרה נאמר רק כאשר אנחנו פונים אל הקדוש ברוך הוא דרך אובייקטים ששייכים לעולמות הנפרדים, כי הם באמת לא הוא. אז אסור להשתמש בהם כמתווכים. אבל אם אתה פונה אליו דרך שמותיו או הספירות כביכול, כי זה הביטוי של שמותיו, אז זה לא עבודה זרה. זה לפנות אליו. זה כמו בשער הביטחון של רבנו בחיי מסביר איך הם ידעו לכוון. אה, אוקיי, לא מכיר. אבל עם הקדיש שאתה צריך להגיד יתברך בפה. אז זה עולה לעולם ההוא. תגיד לי, מקובלים צריכים לעבור להיות גדולים בתורה? או שאתה יכול להיות, להתחיל את הקבלה בלי שיש לך מושג אפילו? גדולי המקובלים אני חושב שכולם היו תלמידי חכמים. כן. ומה שנקרא היום מקובלים זה סמ"ך חי"ת פ"א, זה לא קשור. אני מדבר על אנשים שבאמת היו מקובלים. גדולי המקובלים היו תלמידי חכמים גדולים אני חושב. אין לי, אני לא יודע פרטים נגיד מה היה הרמ"ק למשל. אני לא יודע בדיוק, אבל אני חושב שהוא כן היה תלמיד חכם. הרמב"ן ודאי, הראב"ד ודאי. למה צריכים? יכול להיות, יכול להיות, אבל העובדה היא שפעם היה אפילו תנאי פורמלי כזה שאתה צריך למלא כרסך בש"ס ופוסקים. היום יש כבר לא מעט מקובלים שטוענים שאפשר לוותר על זה, לא רק אלה שעושים מזה כסף, אלא גם מקובלים אמיתיים, שטוענים שאפשר כבר לוותר על ההקדמה הזאת של הנגלה. מה הערך המוסף שהם נותנים לנו? זה לא נקרא לימוד תורה, לא עבר את העניין של להיות גדול בתורה, לא מילא כרסו בש"ס ופוסקים. אם כן בדיוק, למה גדלות בתורה תורמת לקבלה? באופן עקרוני להפך, ההפך צריך הסבר. אם הוא יודע את כל הקבלה והוא שולט בה ישר והפוך, למה הוא צריך להיות גדול בתורה בשביל זה? או גדול בתורה הכוונה בתורת הנגלה. מה הקבלה נותנת באופן כללי? כן, זה שאלה אחרת. פה באמת אולי עוד משפט אחד ועם זה אני אסיים. השאלה איך להתייחס לקבלה שאלו קודם ומה היא נותנת, אז תראו, אני אישית, אם אתם שואלים את דעתי האישית, פה אין אפשר להגיד מה שרוצים, יש על זה ויכוחים, מי כתב את הזוהר ומאיפה באה הקבלה וכולי. אז יש בזוהר כנראה חלקים שהם קדומים, אבל ברור שגם יש חלקים שהם לא קדומים, לא קדומים הכוונה מסוף ימי הביניים, סוף ימי הביניים. ועדיין, זאת אומרת, הטענה שזה חייב להיות משהו אותנטי שירד למשה בסיני, אני לא בטוח שזה נכון. זאת אומרת, יכול להיות שיש פה איזושהי אינטואיציה רוחנית טובה לאנשים, שיש להם איזשהו אינסייט רוחני טוב, הם יודעים לתאר דברים בשפה קולעת, הם מבינים איזשהו את המבנה הרוחני של דברים והם פיתחו איזושהי שפה, שאולי בחלקה פותחה על ידי כל מיני אנשים כמו שיש תורות מיסטיות במקומות אחרים. אגב יש דמיונות מאוד גדולים בין תורות מיסטיות שונות בעולם. ועדיין, יכול להיות שהם תופסים פה משהו שהוא אמיתי. זאת אומרת, יכול להיות אפילו אם זה לא ירד כאיזשהו מידע מלמעלה, יש פה איזשהו ערך מוסף במובן שהם תופסים משהו אמיתי. מצד שני, אם באמת רואים את זה כך, אז צריך להבין שזה לא חייב להיות שכל פיפס שם הוא תורה למשה בסיני וזה נתון. ולימוד קבלה אם כך זה לימוד תורה או לא? שאלה גדולה, אני לא יודע מה להגיד לך על זה. דיברנו פעם מה זה ללמוד תורה, יש הגדרה של תורה בגברא אני נדמה לי, אבל אני לא זוכר את ההקשר המדויק, אבל כשעסקנו בנבוכי הדור, אז אני זוכר שסיפרת על שהיו תקופות שהיו כתות שונות של יהודים שלמדו יחד, אני לא זוכר עם מי. היה בווינה, הייתה קבלה נוצרית. השאלה מה היחס בין זה לבין הקבלה ליהדות? רבנים איטלקיים שלמדו, נדמה לי שגם לרמח"ל הייתה חברותא נוצרית. כן, היו מקובלים שלמדו עם נוצרים קבלה. אז מה היחס בין הקבלה ליהדות אם ככה? לא, זה קשור, למדו אצלם, לימדו אותם, זה לא. לימדו אותם? הם מאמינים באותם עולמות? למשל בספר יצירה מופיע, ולא רק בספר יצירה, בפירוש רבי שבתי דונולו הרופא לספר יצירה, בהקדמה הוא כותב שהוא פתח את הספרים האלה תמיד ואף פעם לא הבין אותם, עד שהוא הלך לאיזה, אני לא זוכר באיזה, הוא היה תייר כזה, והוא הלך באיזה מדבריות פרס או לא יודע בדיוק מה, והוא פגש איזה חכם מוסלמי או לא יודע בדיוק מישהו אחר שהסביר לו את כל העניין, ואז הוא הבין. והפירוש הזה לספר יצירה נדפס בכל הכריכות באותיות זהב, אתם יכולים לקרוא את הפירוש הזה של רבי שבתי דונולו הרופא על ספר יצירה. ניזונים גם מבחוץ, זה לא פוסל את זה בהכרח אני חושב.