קול הנבואה שיעור 26
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:19] הקדמה לכ"ה ולנושא השמיעה
- [2:18] הקבלה וההיגיון השמיעתי מול החזותי
- [7:48] חוש הראייה לעומת השמיעה בכ"ח
- [14:20] הייחוד השמע והאותיות בקריאת שמע
- [17:24] התארים השליליים והחיוביים של השם
- [24:26] תארים חיוביים בקבלה דרך השמיעה
- [28:27] תמונה אלוקית בתודעה ולא במציאות
- [31:16] הנביאים והיכולת הוויזואלית של האצילות
- [33:27] הייחוד האלוקי בשמיעה לפי הפילוסופים
- [36:43] אור כאפיון חיובי של האצילות
- [40:20] רבי יוסף אלבו: חיבור פילוסופיה וקבלה
- [44:14] הקבלה והפילוסופיה: תיאורים של העולמות
- [46:41] השכלים הנבדלים והקשר לספירות
- [50:23] מטט – השכל הפועל והחיבור בין עולמות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שמסעיף כ"ה ואילך המאמר עובר מתיאור כוח הראייה אל בירור ה״שמיעתיות״ כקומה נוספת בהכרה, ובפרט כדרך להתקדם מעבר לפלוטינוס ולדון יהודה אברבנאל. הוא מציב חלוקה קבלית של העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, וטוען שבמתודה החזותית של הפילוסופים עוסקים בעיקר בעולמות הנפרדים, בעוד שהקבלה עוסקת באצילות שבה ״אין ראייה, יש רק שמיעה״. הוא מוסיף בשם ה״לשם״ שהעולמות אינם רק שפות תיאור שונות לאותו תוכן, אלא מציאויות שונות ומקבילות כחותם ונחתם, ומתוך כך מובן הפתגם שבמקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. בהמשך מוצגת זיקה בין ראייה לתארים חיוביים ובין שמיעה לייחוד ולתארי אלוקות מסוג אחר, ונבנית מסגרת שמחברת את לשון הפילוסופים על שכלים נבדלים עם לשון המקובלים על ספירות דרך דמותו של מט״ט והשכל הפועל.
מעבר מסעיף כ"ה: ראייה מול שמיעה בעולמות הקבליים
הטקסט מסביר שבעולמות הקבליים אצילות נחשבת אלוהות ממש במובן שהאינסוף מלובש בה בצורה של ״יהו וגרמו אחד״, בעוד שבריאה יצירה עשייה הם עולמות נפרדים שמתחת לאצילות ויש בהם רק הארה מן האור האלוקי שמחזיקה אותם. הוא קובע שהפילוסופים, שמתודתם חזותית, עוסקים בעולמות בריאה יצירה עשייה, והקבלה עוסקת בעולם האצילות. הוא מנסח קביעה כללית בשם הנזיר שלפיה באצילות אין ראייה אלא שמיעה, ולכן שם עוסקים ההיגיון השמיעי, התורה או הקבלה, בעוד שהפילוסופים לא רק שלא עסקו בזה אלא טענו שאין דבר כזה ואין דרגות ביניים מתווכות בין הנפרדים לאלוהות.
הפתגם על סיום הפילוסופיה ותחילת הקבלה
הטקסט מפרש באופן פשוט את הפתגם ״במקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה״ כחלוקה בין תחומי העיסוק: הפילוסופיה עוסקת בבריאה יצירה עשייה והקבלה באצילות. הוא מוסיף שבסוף המאמר יופיע סיווג שבו גם עולם הבריאה שייך לעולמות ״ששומעים ולא רואים״ לפי הנזיר, ולא רק האצילות.
עמדת ה"לשם": העולמות כמציאויות ולא כתרגומים
הטקסט מציג עמדה רווחת של תיאורטיקנים שלפיה בי"ע הם תרגום נמוך או רמות תיאור למה שקורה למעלה, ומתאר זאת כתפיסה שממילא שוללת עולמות עליונים ומעמידה רק נברא מול הקדוש ברוך הוא עם שפות שונות לתיאור אותו תהליך. הוא מביא בשם ה״לשם״ התנגדות חריפה לתפיסה זו וטוען ש״העולמות כולם קיימים״ וכל עולם קיים לעצמו, אף שיש ביניהם התאמה חד-ערכית. הוא מדמה זאת ל״חותם ונחתם״ המופיע אצל האר״י, ומדגיש שמדובר בשני פרטים שונים ולא בשתי צורות התייחסות לאותו דבר.
סעיף כ"ה: הראייה כמשיגה מראים ולא את הדבר באמיתות
הטקסט קורא את הרשב״ץ ב״מגן אבות״ שלפיו חוש הראות משיג את המוחשים ואת המראים שהם בנושא, ואינו משיג את הדבר הנראה באמיתות אלא בהקש אל המראה אשר הוא נשוא בו. הוא מוסיף בהערת שוליים השוואה ל״ביקורת התבונה הטהורה״ על הדעת הסובייקטיבית שאינה יודעת את הדבר בעצמו אלא כפי שהוא מופיע לפנינו, ומתקן הפניה פנימית: ״שם צריך לתקן זה לא פרק י"ד זה פרק ל'.״
סעיף כ"ו: ראייה גשמית, ראייה שכלית, וייחוד אלוקי בשמיעה
הטקסט קובע שחוש הראות אינו משיג אלא גשם במראיו ובתמונתו, ומפרש שכל ״ראיית אדם״ שבכתובים בשכלים הנפרדים ובאלוקים אינה ראות עין אלא השגה שכלית, כפי שתרגמו יונתן ואונקלוס ונמשך אחריהם רבינו סעדיה ז״ל, והרמב״ם האריך בזה ב״המורה״. הוא מבליט את הניגוד ש״הייחוד האלוקי בשמיעה״ ומעמיד כפסוק יסוד ״שמע ישראל״. הוא קושר זאת גם לאמירה קודמת במאמר על שיבוש דימוי האלוקות לאור, וטוען ש״אין לך במציאות שום דמיון מתדמה שלא יהיה גוף״ ולכן גם האור שייך לתחום הגשמי במובן זה.
שלוש רמות חשיבה והגדרת השמיעתיות
הטקסט מציע שלוש צורות חשיבה: דימוי בתמונות, חשיבה מילולית, וחשיבה ישירה במשמעות שהמילים מייצגות בלי תיווך מילולי מודע. הוא מציב את השמיעתיות כרובד שלישי הקשור למשמעות עצמה ולא לתמונה או למילים, ומעלה ספק אם החלוקה חופפת בדיוק לחלוקת הנזיר בין היגיון חזותי לשמיעתי. הוא מדגים את המתח דרך ״סוסיות״, ומציע אפשרות שהחזותיות היא דימוי ״הסוס המושלם״ בעוד שהשמיעתיות היא תפיסת המושג המופשט ״סוסיות״ עצמו.
הערה נ' על קול, אותיות, תנועות, וקריאת שמע
הטקסט מצטט בהערה נ' ש״הדיבור הוא בחוש השמע״ ושאיכות הקול קשורה לניגון, לאותיות, לתנועות ולטעמים. הוא מביא מן הירושלמי ש״האותיות כגופות והתנועות כנשמות״, וקובע שמצוות הייחוד הגדולה הנקראת עול מלכות שמיים נמסרה בלשון שמיעה: ״שמע ישראל״. הוא מסביר שהוצאת האותיות בפה מגלה את ״נשמת״ התנועות, ומקשר זאת לדיון ההלכתי של ״קרא ולא השמיע לאוזנו״ ולכך שייחוד אינו נעשה בראייה אלא בשמיעה.
תארים שליליים, פילוסופיה חזותית, והגבול של ההשגה
הטקסט מעלה את מושג התארים השליליים כרקע מרכזי, ומסביר שהפילוסופים שוללים תארים חיוביים לאלוקות מפני שהאלוקים בלתי נתפס והמתודה שלהם חזותית. הוא קושר תואר לצורה הנוצרת בהכרה מתוך התבוננות, וטוען שראייה יוצרת תארים ולכן תארים חיוביים שייכים רק בעולמות בי״ע שבהם יש השגה חזותית. הוא מציג את עמדת הפילוסופים שלפיה מעבר לנפרדים יש רק ישות אלוקית אחת ללא מדרגות ביניים, ומכאן שהאלוקות אינה נגישה לראייה או לחוש ולכן ניתן לדבר עליה רק בשלילות.
קבלה ושמיעתיות: תארים חיוביים מסוג אחר וספירות
הטקסט טוען שהקבלה מניחה עולם מתווך של עולמות עליונים רבים שבהם ״הראייה לא שולטת״ אך קיימת תפיסה שמיעתית. הוא מסביר שבשונה מאברבנאל שהניח לוגוס מעבר לאידאות אך ראה אותו כלא נגיש, המקובלים טוענים שיש נגישות ללוגוס שמאחורי האידאות באמצעות ההיגיון השמיעי. הוא קובע שהספירות ושמות השם הם תארים חיוביים של האלוקות במובן שמיעתי ולא חזותי, ולכן שפת הספירות נראית לפילוסופים כהגשמה או כפירה אך היא תיאור מסוג אחר שאינו נלקח ממנגנון הראייה הפילוסופי.
שמות השם כתווכים קיימים ולא ככינויים בלבד
הטקסט מבדיל בין תואר לשוני רגיל לבין עצם קבלי, וטוען שבקבלה ״שמות השם זה עצמים״ והם מייצגים שנבראו כדי להוות תארי אלוקות לנבראים. הוא מסביר שהשומע אינו יוצר תואר מתוך אינטראקציה ישירה עם העצמות האלוקית, אלא ניגש לתווכים של הנהגה ושמות, ומתוך האזנה אליהם נוצרת הכרה חיובית. הוא מוסיף שהנביאים מסוגלים ״לראות״ תרגום חזותי של האצילות כ״דמות של כבוד השם״ בעוד שלכבוד עצמו ״אין מראה״, ומציין שסעיף כ"ח יפתח הבחנה זו.
אור כאנלוגיה לאצילות ותפקידו החיובי
הטקסט חוזר לסעיף כ"א ומציג את אבן רשד שקורא לכנות את הקדוש ברוך הוא ״אור״ כדי למלט את ההמון מהגשמה. הוא מציע שביטוי ״אור״ נושא גם היבט חיובי משום שהאור הוא דבר קיים ולא רק תכונה של דבר אחר, בניגוד ל״רוח״ שהיא תיאור תנועה של האוויר. הוא מסביר שבקבלה כשמדברים על אור מתכוונים לאצילות ולעולמות הנבראים העליונים ולא לעצמות, ומכאן שהאור מתאים לאצילות משום שהיא אינה ״צורה״ של העצמות אלא מציאות מתווכת קיימת שתפקידה ייצוג אלוקי.
סעיף כ"ז והערה נ"ב: שילוב פילוסופיה וקבלה דרך השכלים והספירות
הטקסט מצטט את ר' יוסף אלבו ב״ספר העיקרים״ ואת הרשב״ץ כמי שמרכיבים פילוסופיה וקבלה כאשר מושג השכלים הנבדלים, הגלגלים והשכל הפועל משולבים עם עשר הספירות, והג' ראשונות נקראות ״אור שאינו נתפס״. הוא מביא בהערה נ"ב תיאור השתלשלות עשרה שכלים בעשרה גלגלים כשהעשירי הוא השכל הפועל כדעת אבן סינא והרמב"ם, ובחז״ל הוא ״שר העולם״, וכן תיאור שבעלי הקבלה ייחסו את ימי בראשית לשבעה שכלים אחרונים וקראו לעלולים ״ספירות״. הוא מצטט גם ש״בעלי הספירות אומרים כי הספירה הי' הנקראת עטרה היא מט״ט, והפילוסופים אומרים כי הוא השכל הפועל״, ומסיק שאף שאפשר לחשוב שהרכבה כזו עושה את מניעי הגלגלים לספירות, עדיין ״השכלים הנבדלים אינם ספירות״.
תיחום תחומי הראייה והשמיעה והגבול מט״ט
הטקסט מפרש שהשכלים הנבדלים והמלאכים שייכים לעולמות הנפרדים של בי״ע ולכן הם תחום הפילוסופיה החזותית, בעוד שהספירות שייכות לאצילות ולכן הן תחום ההיגיון השמיעי. הוא מציב את מט״ט או השכל הפועל כתפר עליון של עולם הבריאה וכגבול שבו ״נגמרת הפילוסופיה״ וממנו ״מתחילה הקבלה״, כך שהשכל הפועל הוא פסגת הדיבור הפילוסופי אך מדרגה נמוכה ביחס לשפת הספירות. הוא מדגיש שהדבקות בשכל הפועל אצל הרמב״ם אינה זהות עם האלוקות עצמה אלא שייכת למודל של שלמות נבראת, ובהמשך הוא מצפה לתיאור היררכיית העולמות עד סוף המאמר.
תמלול מלא
טוב, אז אנחנו בכ"ה ואולי רק נעשה בכל זאת ניכנס חזרה לעניין בקצרה לפני שאנחנו ממשיכים. בעצם עד כאן תיארנו את כוח השמיעה, ומסעיף כ"ה נגיד והלאה עד סוף המאמר בעצם אנחנו מנסים לראות איך אנחנו מתקדמים מעבר לפלוטינוס ולדון יהודה אברבנאל. זאת אומרת, איך אנחנו פה מתחיל להיות מוסבר התפקיד של השמיעתיות לעומת החזותיות. מה זה השמיעתיות הזאת? זאת בעצם הקומה הנוספת. אז דיברנו על זה נדמה לי כבר, שבמסגרת העולם אני אתן הקדמה קצרה ואחרי זה זה יפורט, במסגרת העולמות הקבליים יש אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. יש גם מעל האצילות, אבל לצרכינו זה פחות או יותר התמונה, כאשר אצילות מקובל להגיד שזה אלוהות ממש. אלוהות ממש כמובן אין פירושו שזה הקדוש ברוך הוא עצמו, אלא זה אומר שהאינסוף מלובש בזה בצורה של יהו וגרמו אחד. והבריאה, יצירה ועשייה זה שלושה עולמות שנמצאים מתחת לעולם האצילות, ושם זה מה שקרוי העולמות הנפרדים. זאת אומרת, זה לא אלוהות, כמובן שגם בתוכם יש איזושהי הארה מן האור האלוקי, לא האור האלוקי עצמו אלא איזושהי הארה ממנו, וזה מה שמחזיק את העולמות האלה, אבל הם עצמם זה דבר אחר. ובעצם באופן כללי אפשר לומר שהפילוסופים, שבעצם המתודה שלהם אפשר לקרוא לה מתודה חזותית, עוסקים בעולמות בריאה, יצירה, עשייה, והקבלה עוסקת בעולם האצילות. והקביעה הכללית של הנזיר פה נדמה לי בקטע שנשאר זה שבאצילות אין ראייה, יש רק שמיעה. ולכן שם עוסק ההיגיון השמיעי או התורה או הקבלה. הפילוסופים לא עסקו בזה, לא שלא עסקו בזה, הם טענו שזה איננו, זאת אומרת אין דבר כזה. דיברנו על זה כבר, שבין הנפרדים לאלוהות אין שום דרגות ביניים מתווכות, וזה קשור גם לעניין התארים השליליים שעליהם עוד נחזור עוד מעט. וזה פחות או יותר נדמה לי, אמרתי בריאה, יצירה, עשייה, למרות שאנחנו נראה בסוף המאמר שהבריאה דווקא שייכת עדיין לעולמות שאותם שומעים ולא רואים בסיווג של הנזיר, לא רק האצילות אלא גם עולם הבריאה, אבל אנחנו עוד נראה. בכל אופן זה, אמרנו שזה כפשוט כוונת המאמר השגור, אני לא יודע פשוט מה מקורו, שבמקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. זה בסך הכל מה שזה, נדמה לי שמה שצריך להבין שם, מכיוון שאני לא יודע מה מקורו אז אם מישהו יבוא לפרש על זה בתור מה הייתה כוונת האומר, אבל נדמה לי שכך צריך להבין את זה, שהפילוסופיה פשוט עוסקת בעולמות בריאה, יצירה ועשייה והקבלה עוסקת בעולמות האצילות. איפה שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה באופן מאוד פשוט בתמונה הזאת. הרבה תיאורטיקנים חושבים שמה שיש בעולמות בריאה, יצירה ועשייה זאת בסך הכל איזשהו תרגום למונחים יותר נמוכים של מה שקורה למעלה, בסך הכל רמות תיאור. אבל הטענה שכבר דיברנו עליה נדמה לי יותר מפעם אחת בשם ה"לשם", שיוצא באופן קשה נגד התפיסה הזאת, זה שהעולמות האלה כל אחד קיים לעצמו, זה לא אוסף טרמינולוגיות מקבילות שעוסקות בעצם באותו דבר. אפשר לתאר את כוחות הנפש של האדם בשפה כזאת ואפשר לתאר את זה בשפה גבוהה יותר. אפשר לתאר את מה שקורה בעולם בשפה כזאת ובשפה גבוהה יותר. זאת התפיסה שבעצם אומרת שאין עולמות עליונים. יש אדם או נברא או נפרדים מול הקדוש ברוך הוא, רק יש שפות שונות לתאר את מה שמתרחש אצל האדם או בעולם. הטענה של ה"לשם" היא, וזאת הגישה של רוב המקובלים, זה שזה לא נכון. זאת אומרת העולמות כולם קיימים. קיים עולם מתחת לעולם, וזה נכון שיש איזושהי התאמה חד-ערכית ביניהם. זה כמו חותם ונחתם, זה מופיע אצל האר"י, שכל עולם הוא כאילו נחתם בחותמו של. אבל זה שני פרטים שונים, זה לא שתי צורות להתייחס לאותו דבר. טוב, אז זאת בסך הכל התמונה נדמה לי, זה פחות או יותר מה שהוא יגיד פה, הדגשים שונים. זה רק התמונה בגדול כדי שנראה את המסלול ועכשיו נתחיל לראות את זה בפנים. אז אולי נקרא מהר את כ"ה, אני כמעט בטוח שכבר קראנו אותו, אני לא מאה אחוז בטוח, יכול להיות שעשינו רק הקדמה לפני כ"ה. מה? רק מה שהרב אמר עכשיו. כן, כן, נכון, את זה אני זוכר שאמרנו, אז אני לא זוכר אם אנחנו גם קראנו את סעיף כ"ה, אז נקרא את זה מהר. לפי הרשב"ץ בספר מגן אבות, חוש הראות משיג המוחשים, והם המראים כולם אשר הם בנושא, ואינו משיג הדבר הנראה באמיתות, אלא בהקש אל המראה אשר הוא נשוא בו. ובהערה למטה הוא אומר, הנה זה כמו בביקורת התבונה הטהורה, על הדעת הסובייקטיבית שאינה יודעת את הדבר בעצמו אלא כמו שמופיע לפנינו, כמו שהוא בנושא ולא הדבר באמיתות. עיין לקמן הדבר בעצמו והופעותיו, שם צריך לתקן זה לא פרק י"ד זה פרק ל'. אז החוש הראות בעצם עוסק בדבר כמו שהוא מופיע לעינינו, וגם את זה כבר דיברנו על זה לא פעם על התמונה הקאנטיאנית הזאת של חומר וצורה, ואת הדבר שנראה לעינינו אנחנו רואים ואת החומר שאותו אנחנו רואים, כאילו הקישור אל החומר עצמו, איך הוא מופיע לעינינו, זה אנחנו עושים על ידי השמיעיות, על ידי השמיעה. חוש הראות הוא החוש היותר נכבד שבחושים, לא חננו הקל יתברך לאדם אלא שיהיה מדריך להשגתו יתברך, כי על ידי זה החוש הוא משיג חכמת הקל יתברך בהוויית זה העולם, ובכלל ראוי להודות השם יתברך שחננו זאת החמדה, היא הראייה שהיא גופנית קרובה לשכלית לרוב דקותה. זאת אומרת עם זה אנחנו יכולים לראות, לתפוס כל מיני דברים שקורים מסביבנו עם חוש הראייה, ועל זה כמובן אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא, אבל זה רק השלב הראשון של ההכרה וזה השלב החזותי. וכאן בסעיף הבא הוא עובר לקומה השמיעתית. אז הוא אומר ככה, חוש הראות אינו משיג אלא גשם במראיו ובתמונתו. כן, מהסעיף הראשון היינו חושבים שזה פסגת ההכרה זה חוש הראות, אבל זה רק פתיחה לסעיף הבא, זאת אומרת לסעיף כ"ו. אז סעיף כ"ו אומר חוש הראות אינו משיג אלא גשם במראיו ובתמונתו, אבל כל ראיית אדם שנמצאת בכתובים בשכלים הנפרדים וכל שכן באלוקים, אינה ראות עין אלא השגה שכלית, כמו שתרגמו יונתן ואונקלוס ונמשך אחריהם הגאון רבינו סעדיה ז"ל, וכבר האריך בזה הרמב"ם בספר המורה. אומנם השמע על דברי תורה והייחוד האלוקי בשמיעה, הייחוד האלוקי בשמיעה, שמע ישראל. אז זה ראינו פעם כשהוא דיבר על האור בסעיף י"ז, אז הוא אומר גדולי המקובלים הזהירים ומאורים רבים חשבו לדמות לאלוק האור, הם חושבים שהקדוש ברוך הוא זה אור, וחשבם שהעניין הזה אינו גוף, והוא תכלית השיבוש שאין לך במציאות שום דמיון מתדמה שלא יהיה גוף. כן גם האור בעצם הוא גוף. פה כשהוא אומר חוש הראות אינו משיג אלא גשם במראיו ובתמונתו, זאת אומרת חוש הראות כמו האור עצמו זה דברים גשמיים ומשיגים רק דברים גשמיים. עכשיו הפילוסופים, הרמב"ם ורס"ג אומרים שגם בראייה יש היבט של חשיבה, אבל עדיין נדמה לי שהוא לא מתכוון לומר שזה מה שהוא עצמו קורא שמיעה, אלא גם בחשיבה יש צורת חשיבה חזותית וצורת חשיבה שמיעתית, ומה שכתוב, כשכתוב ראייה אז מתכוונים באמת לצורת החשיבה החזותית. אומנם השמע על דברי תורה והייחוד האלוקי בשמיעה, שמע ישראל. ועל זה עושים בשמיעה, זה מעבר לאותה ראייה שמדובר עליה שם, אפילו לראייה השכלית. מה זה הראייה השכלית? אז נדמה לי שכבר דיברנו. נדמה לי שכבר דיברנו על זה אפילו אולי יותר מפעם אחת, הזכרנו נדמה לי את התוספות ואת הרשב"א, נכון? לגבי חשיבה בתמונות לעומת חשיבה מילולית, שיש אפשרות לחשוב על דברים דרך לדמיין אותם, וזה בעצם חשיבה חזותית, ואפשר לחשוב עליהם באופן מילולי, לחשוב על הרעיונות שהם נמצאים בהם. וזה אולי יותר קרוב למה שאפשר לכנות חשיבה שמיעתית, או אפילו אולי יותר עמוק ממילולי, משהו מופשט, מה שהמילים מייצגות, לא המילים עצמן, אלא לחשוב את מה שהמילים מייצגות אבל לא תמונה. בסדר? יש שלוש רמות של חשיבה שאפשר לנסות להגדיר. יש לראות את הסיטואציה או הדבר או מה שחושבים עליו, לראות בדמיון כמובן, זה לא לראות בעיניים, אבל עדיין מה שיש לנו בראש זאת תמונה, נכון? מה שאנחנו מדמים בראש כשיש לנו תמונה בראש זה חייב להיות עצם גשמי, נכון? אי אפשר לראות בראש משהו שהוא לא גשמי. אם למשהו לא גשמי אין לו צורה, אז גם לא בעיניים אי אפשר לראות אותו. אני לא יכול לראות בראש את הסוסיות, נכון? אי אפשר לראות את זה בראש, זה לא באמת מכסה לגמרי את התפיסה החזותית כשאני אומר לדמיין בתמונות, אבל זה דוגמה לתפיסה חזותית. בסדר? אחרי זה אפשר כמובן לחשוב באופן מילולי וזה כבר חשיבה לא על הדבר כמו שהוא נראה אלא על הרעיונות. הרעיונות מבוטאים במילים, אבל יכול להיות שיש פה איזשהו שורש יותר עמוק וזה לחשוב על הדברים שמיוצגים במילים, לא על המילים עצמן, לחשוב על הדבר ההיולי עצמו. כן, כשאני שומע משפט, כשאני שומע משפט, אז אני שומע את המילים, אבל הן יוצרות אצלי משמעויות, נכון? יכול להיות שבחשיבה יש אופן חשיבה כזה או רובד חשיבתי כזה שבו אני מגיע ישר אל הדבר עצמו, אני לא עובר דרך המתווך המילולי. בסדר? אני חושב ישר את המשמעות, לא את המילים ומהן אני מוציא את המשמעות. אז אני אומר, יש אפשר היה להגדיר שלוש צורות חשיבה, יכול להיות שזה קורה בנסיבות שונות או יכול להיות ששלושתן קורות כל הזמן במקביל. אני לא יודע בדיוק, אני צריך לחשוב על זה יותר ואולי אפילו לבדוק דברים, דברים שהם לא רק עניין של ספקולציות, יש דברים שאפשר לבדוק פה אני חושב. אבל ברור שישנם באופן עקרוני שלושה רבדים כאלה, נכון? אני יכול לדמיין את התמונה, אני יכול לחשוב במילים על דבר מופשט שאין לו תמונה, ואני יכול לחשוב את הדבר המופשט עצמו, מה המילים אמרו לי. כשאתה אומר לי מילים, הרי ברור שיש שלב מעבר למילים, נכון? כשאני מפענח משהו שאתה אומר לי, אז זה לא נגמר בזה שאני פשוט לוקח את המילים שלך ושם מילים בזיכרון. המילים האלה מייצגות בשבילי משמעות, נכון? ואת המשמעות אני מכניס לזיכרון או להבנה שלי, נכון? אז יש תמיד שלוש דרגות, יש את התמונה, יש את המילים שמתארות אותה ויש את המשמעות של המילים. וזה ה… השמיעתיות זה השלב השלישי, ככה אני חושב. שמיעתיות זה אמור להיות קשור לאיזשהו שלב שלישי, נדמה לי ככה. אני לא בטוח שזה בדיוק אחד לאחד כי אמרתי כבר, הראייה החזותית בראש היא לא מכסה את כל מה שהנזיר קורא היגיון חזותי. כי ברור לגמרי שאת הסוסיות, לא את הסוס המושלם, את הסוסיות עצמה אי אפשר לראות, נכון? את הסוס המושלם אתה יכול לדמיין בדמיון, אבל את מושג הסוסיות אתה לא יכול אפילו לדמיין אותו באופן חזותי. זה לא דבר שהוא נראה, זה אוסף של רעיונות. זה לא דבר, נכון? אז גם בדמיון אני לא יכול להעלות אותו בצורה של תמונה. ועדיין זה נקרא אצלו חזותיות, אצל הנזיר. נדמה לי. אני לא מאה אחוז בטוח בזה ונדמה לי שכבר פעם התלבטנו בזה, כי יכול להיות שכשהוא מדבר על הסוסיות הוא מדבר על הסוס המושלם באמת. כשאני מדמיין את זה בראש אני פשוט מדמיין את הסוס המושלם, זאת הצורה שלי לחשוב על סוסיות, וזאת באמת צורה חזותית לחשוב. והצורה השמיעתית זה לחשוב על הסוסיות עצמה, לא על הסוס המושלם שבו מתגלמת הסוסיות, אלא לחשוב על מושג הסוסיות, על מושג מופשט. אולי זאת החלוקה, אני לא מאה אחוז בטוח, אני לא הצלחתי להבין בדיוק אם זאת החלוקה אצלו. בכל אופן, כאן צריך להעיר כמה דברים אני חושב חשובים. אולי לפני כן, יש בהערה בסוף באות נ' הוא אומר ככה: הדיבור בחוש השמע, כן כשהוא אומר שמע ישראל על הייחוד האלוקי שהוא בשמיעה, אז הוא אומר הדיבור הוא בחוש השמע. איכות הקול, מהו? על הניגון, על האותיות, תנועות וטעמים, כי כבר אמרו בירושלמי שהאותיות כגופות והתנועות כנשמות, כן ההגייה שלהם זה הנשמה. ושם, באותו ירושלמי, מצוות ייחוד הגדולה הנקרא עול מלכות שמיים בלשון שמיעה נמסרה לנו, שמע ישראל. אז בעצם מה שהוא אומר זה שהאותיות זה גופות שהתנועות הן הנשמה שלהם. זאת אומרת, הציור של האות זה גוף, מאחוריו יש נשמה, כשמבטאים את האות יש תנועה. אולי צריך להשמיע לאוזניו בקריאת שמע, אז קרא ולא השמיע לאוזניו אז יש דיון אם יצא או לא יצא. אבל ברור שאם הוא לא קורא בכלל אלא קורא את זה כמו ספר, לא שלא קרא ולא השמיע לאוזניו, אלא קורא את זה ממש כמו ספר, בלב, לא בפה, אז ודאי שלא יצא. צריך להגיד את זה, רק לא בטוח אם צריך להשמיע לאוזניים. למה? בגלל שהנשמה של האותיות האלה לפחות באה לידי ביטוי בהגייה שלהם. האותיות עצמן הן גופות, אבל הייחוד האלוקי הוא בשמיעה. אתה צריך להוציא את הנשמה מתוך הגופות ולהגיד את האותיות. ככה אתה הוגה אותם, ככה אתה מביא לידי ביטוי את התנועות. תנועות אי אפשר לקרוא. תנועות נועדו בשביל לדבר אותן, נכון? לא בשביל לקרוא אותן. צריך לדבר את האות ואז אני מוציא אל הפועל את הנשמה שמאחוריה. בסדר? לכן הייחוד האלוקי הוא בשמיעה. בקריאת שמע שאתה רק קורא אותה ולא אומר אותה, אז אתה לא עושה את הייחוד בשמיעה אלא בראייה. לא עושים ייחוד בראייה, עושים אותו בשמיעה. לכן אתה לפחות צריך לדבר, אפילו אולי להשמיע לאוזניך. ויש פה כנראה איזושהי משמעות שהדיבור עצמו בעצם פועל בעולם, זה לא רק במובן החווייתי והחינוכי שלי עצמי, אלא יש כוח לאותיות עצמן, אתה מוציא איזשהו כוח לעולם. זה דבר שפועל פעולה בעולם, הדיבור הזה. ולכן אתה צריך לעשות אותו, זה להוציא את הנשמה הזאת מן הכוח אל הפועל, את הנשמה של האותיות האלה. זאת הצורה לפעול עם האותיות האלה. אבל נדמה לי שזה הקשר בין הייחוד, מה שהוא אומר שהייחוד האלוקי הוא בשמיעה, לבין ההלכה הזאת של קרא ולא השמיע לאוזנו. טוב, אבל עכשיו זה רק הערה, עכשיו נחזור לעיקר העניין. כאן אני חושב המקום להתחיל לדון במשהו שהוא בעצם רק רומז עליו אבל לדעתי זה מונח ברקע כל הזמן. הוא רומז עליו בסעיף כ"ח. כ"ח עוד אין לכם? יש לכם, נכון, יש כ"ח. שמה הוא שמה הוא אומר "וכן אליהו במרא", נחזור לזה יותר, אבל הוא אומר הוא מתאר פה שלושה עולמות, והוא אומר העולם הרביעי זה השם, מהות לקראת סוף הפסקה לפני האחרונה, השם שמהותו נעלם שאי אפשר שיובן ממנו ולא מתוארי השלמויות אלא בשלילות, שהם בכל דממה דקה. כאן הוא מכניס את מושג התארים השליליים ונדמה לי שזה מונח פה ברקע לכל האורך. לכן אני חושב שצריך להעלות אותו פה על פני השטח פה. הפילוסופים טוענים שאין תארים, רוב הפילוסופים טוענים שאין תארים חיוביים לאלוקות. והמובן והסיבה לזה היא כמו שאמרנו למעלה, כי האלוקים עצמו הוא דבר בלתי נתפס, זה מוסכם על כולם. וכיוון שהפילוסופיה עוסקת רק בבי"ע, רק בבריאה יצירה עשייה, זה נקרא בי"ע בראשי תיבות, אז לגבי הנפרדים שאותם אני יכול לראות, אז יש להם תארים, נכון? מה זה תארים של דבר? זאת הצורה שלו. כשאני מתבונן עליו אז נוצרת אצלי צורה, כך אני תופס את הדבר וזה התארים של הדבר. במה אפשר להתבונן? רק בבריאה יצירה ועשייה. הפילוסופיה כמו שהקדמנו עוסקת רק בשלושת העולמות התחתונים. לכן מבחינת הפילוסופיה כל מה שנמצא מעל שלושת העולמות האלה, שבעצם זה לא הרבה, זה רק הקדוש ברוך הוא, אין להם את כל העולמות המתווכים שיש בקבלה. אצל הפילוסופים כל מה שיש מעבר לנפרדים זה פשוט איזושהי ישות אבסטרקטית אחת עם הייחוד המוחלט של האלוקות. בסדר? ולגבי זה כמובן שלא יכולים להיות שום תארים חיוביים. למה? כי הפילוסופים את הכל תופסים באופן של ראייה, ולראות את האלוקים ודאי אי אפשר. אז כל מה שאנחנו יכולים להגיד על האלוקים זה רק תארים שליליים. אין שום צורה שאנחנו יכולים להביט על האלוקים כמו שאנחנו מביטים על כל יתר, נכון? הוא לא דבר שנגיש למבטים או לחושים, ואפילו לא לשכל החש. זאת אומרת זה לא משהו שאפשר, הוא לא נגיש אלינו וזה לא דבר ששייך לניסיון שלנו. אז ממילא לא יכול להיות בו שום תארים חיוביים, כי התפיסה היא שתארים חיוביים שייכים רק בבי"ע, כי רק ראייה יוצרת תארים. ולכן הוא הקדים למעלה את כאן מה שהוא אמר בסעיף הקודם, שהראייה לא משיגה את הדבר הנראה אלא בהקשר המראה אשר הוא נסוב בו. זה המנגנון הקאנטיאני איך יוצרים, איך הראייה יוצרת תארים. וזה כדי להסביר לנו למה איפה נבדלת הקבלה או ההיגיון השמיעי מההיגיון החזותי. הפילוסופים שעוסקים במתודה חזותית, אז הם עוסקים רק בעולמות בריאה יצירה ועשייה, בעולמות. אפשר לראות, באופן עקרוני לראות, כמובן שעולמות הבריאה והיצירה זה דברים יותר מופשטים, אבל ההכרה החזותית היא נגישה לדברים האלה. ולכן שם אפשר ליצור תמונות חיוביות, תארים חיוביים. אני מסתכל על השולחן, נוצרת אצלי תארים חיוביים, ירוק, לא שהוא לא לא ירוק, כן, הוא ירוק, אני רואה את זה. כל דבר שנגיש לראייה שלי נוצרות אצלי תמונות ממנו ולכן יש לו תארים חיוביים, כך אומרים הפילוסופים. יש דברים שהם לא נגישים מבחינתי, דבר אחד בעצם, וזה האלקות. האלקות לא נגישה מבחינתי כי היא נמצאת מעל העולמות הנפרדים. שמה לא שייכת הראייה. ומי שתופס את הראייה כחזות הכול אומר, טוב, אז אם ככה אז אין תארים לאלקות. יש רק תארים שליליים, זאת אומרת אני יכול להגיד מה הוא לא, אבל אני לא יכול להגיד כתוצאה של הסתכלות מה הוא כן. אין צורה לאלקות. אי אפשר להגיד מה הוא כן. אז זה אולי באמת לא תוצאה של התבוננות אלא של אינפורמציה שמוסרים לנו או משהו מעין זה. זאת לא תוצאה של התבוננות. אז האינפורמציה גם היא אפשר לתת בתארים חיוביים? לא, אבל אתה, אפילו אם יתנו לך את האינפורמציה בתארים חיוביים, אתה לא תוכל, היא לא מייצגת את העצם הזה כי אתה תופס את האינפורמציה כאינפורמציה חזותית. אז גם אם אתה לא קיבלת אותה מתצפית על העצם עצמו, זה באמת לא נכון שהוא ירוק, לא שאני לא יכול לראות את זה שהוא ירוק. גם אם יגידו לי בעל פה שהוא ירוק, זה לא נכון, מושג הירוקות לא מתארת את האלקות. תארים חיוביים לא יכולים לתאר עצם מהסוג הזה. ושליליים? שליליים כן, אני אומר שהוא לא שפל, אני אומר שהוא מרומם, שהוא לא שפל, משהו כזה. כן, זה כנראה כן דבר ששייך גם באלקות. אבל השאר באמת חסום בפני הפילוסופים. עכשיו הקבלה, אמרנו במקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. זאת אומרת הקבלה מניחה קיומם של עוד הרבה עולמות מהנפרדים עד לקדוש ברוך הוא, כאשר מה שמבחין ביניהם זה אז כמה ישיר הקשר שלהם עם האינסוף שמתלבש בהם. בסדר? וזה מה שמגדיר עד כמה הם נמוכים או גבוהים. מהאינסוף דרך קו וצמצום, אדם קדמון, אצילות, קודם קראנו אצילות לכל העולמות האלה, ובריאה, יצירה, עשייה זה שלושת העולמות התחתונים. בסדר? כל העולמות העליונים נקרא להם כרגע לצורך הדיון אצילות. בסדר? עכשיו בעולמות האלה באמת הראייה לא שולטת. בעולמות האלה אבל זה עוד לא אומר שלא יכולה להיות לנו תפיסה. זוכרים מה שאמרנו על פלוטינוס? פלוטינוס אמר נכון, יש עולם אידאות, יש איזה עולם אבסטרקטי, ויש גם לוגוס מעבר לעולם האידאות, נכון? כמו האלכסנדרונים. אבל אני רק יודע שהוא ישנו. חוץ מזה אני לא יכול להגיד עליו כלום. אין להם לוגוס. אין להם גישה אל הלוגוס, לא שאין לוגוס. אפלטון אמר שאין לוגוס, יש עולם האידאות וזהו. יש את הצורות. האלכסנדרונים הלבישו את הלוגוס מאחורי האידאות, וגם אדון יהודה אברבנאל הלך בעקבותיהם, לא פלוטינוס, אדון יהודה אברבנאל הלך בעקבותיהם ואמר שיש לוגוס מעבר לאידאות, אבל הוא גם אמר שהוא לא נגיש אלינו, למה? כי הוא היה נאופלטוני, זאת אומרת הוא האמין במתודות חזותיות, אז מבחינתו אין לנו שום נגישות, נכון שיש נשמה מאחורי הדברים האלה האידאות המופשטות האלה, אבל אין לנו שום דרך להגיע אליה. זאת אומרת שהוא לא הכיר בשמיעתיות, הוא רק הבין שיש מושג כזה שלגביו השמיעתיות יכולה להיות סימן, אבל הוא לא הכיר את המתודה השמיעתית הזאת, אז מבחינתו זה היה לא בר השגה, זה לא דבר שאני יכול להגיד עליו משהו חוץ מזה שהוא קיים. מזכיר לכם קצת מה שדיברנו אולי בערב, מי שהיה פה בערב, כשאומרים על החומר הדבר היחידי שאפשר להגיד עליו זה שהוא קיים, לא לתאר אותו. זה בעצם אותו רעיון. מה שהוא טוען פה זה שהמקובלים טוענים שיש לנו נגישות גם אל הלוגוס שמאחורי האידאות. נכון שהנגישות הזאת היא לא באופן, היא לא באופנים החזותיים הפילוסופיים, הנגישות הזאת היא באופן שנקרא באופן שמיעי. ואנחנו יכולים ליצור תמונות או תארים חיוביים על ידי השמיעה. נכון שזה תארים מסוג אחר, אנחנו לא נגיש שהוא ירוק, שהוא צהוב. לכן כל התארים שאנחנו יוצרים אותם שם הם תארים לכאורה מומצאים, כן? יש נצח, הוד, יסוד, כל השפה הזאת של הספירות, זה כאילו תארים של האלקות, אבל זה תארים שהם באיזשהו מקום תארים מומצאים, תארים שלא שאובים מהעולם של הפילוסופים. אבל אלה באמת תארים של האלקות, תארים חיוביים. בקבלה יש תארים חיוביים לאלקות. רק שהם תוצאה באמת לא של הסתכלות על האלקות אלא של האזנה לאלקות. וכשאני מדבר על אלקות אני מדבר על אצילות כרגע, כן? לא על העצמות עצמה, על זה לא מדברים אף פעם. אבל על האצילות אני מדבר שם, מה שמבחינת הפילוסופים נמצא מחוץ לתחום. לכן הקבלה מכירה גם בתארים חיוביים, היא מכירה בתארים חיוביים כי מושג התארים אצלה שונה ממושג התארים אצל הפילוסופים. גם דבר שהוא תוצר של שמיעה, של האזנה, גם הוא תואר. אבל דבר כזה כבר יכול להתקבל גם מן האצילות. לכן יש תארים חיוביים בקבלה. ולכן הייחוד האלוקי נעשה בשמיעה. שאתה רוצה לתפוס את האלוקות עצמה, הייחוד האלוקי רק בשמיעה, זה לא בראייה. הפילוסופים באמת לא עושים את זה, אז כל מה שהם יכולים להגיד זה מה זה לא. הם לא יודעים להגיד מה זה כן. הם אומרים מה זה לא. להגיד שלאלוקים יש זקן וכל מיני דברים כאלה, כן, דיקנא וזה, ואיברים ותנועות ופרצופים וכל מיני מבנים שהקבלה מתארת, זה נראה בעיני הפילוסופים כמובן כפירה או הגשמה או כל מיני דברים כאלה, אין, אסור לדבר ככה באלוקות. כל מה שאתה יכול להגיד זה שהוא אולי לא חסר זקן אבל לא שיש לו זקן, מקסימום אפילו זה נדמה לי שגם לגבי זקן זה כבר נשמע לגמרי בוטה לפילוסופים. אבל הדיקנא זה מושג שבקבלה מאוד נפוץ, כמו כל איבר אחר. ורק צריך להבין כמובן שזה לא תיאורים מעולם התיאורים הפילוסופיים. זה נכון, במובנים שהפילוסופים מגדירים תארים, גם המקובלים מסכימים שיש שם תארים שליליים. אבל הם טוענים שיש לנו מסלול אחר להגיע לתארים שהוא גם יוצר סוג אחר של תארים. תארים שמיעיים, שמות השם זה תארים שלו. ספירות זה תארים שלו. זה נראה באמת שפה לא מהעולם שלנו, השפה הקבלית, זו שפה אחרת. אבל אלה באמת תארים של האלוקות. ולכן בשפה שלנו באמת כל מה שאנחנו מדברים עכשיו זה רק על תארים שליליים, צודקים הפילוסופים. אבל הם צודקים רק לגבי אותו חלק של התמונה שעליו הם מדברים. המקובלים מוסיפים פשוט עוד חלק לתמונה והם אומרים יש לנו גם יכולת לתפוס את האצילות, לא רק את היצירה העשייה, כי יש לנו גם יכולת שמיעתית. וכאן נוצרים תארים חיוביים לאלוקות. עכשיו, כדאי להמשיך עוד קצת ולהבין מה בדיוק הדבר הזה אומר. התארים האלה של האלוקות, האצילות, כאילו הספירות וכל מה שיש בעולם האצילות, הם לא תארים כמו שאמרנו קודם באותו מובן שהירקות זה תואר של השולחן הזה. לא תארים באותו מובן שיש תארים לעצמים. כבר אמרנו, זה תארים מסוג אחר וגם מגיעים אליהם באופן אחר. אבל צריך להבין שבאמת התארים האלה, נכון שהם תארים של האלוקות, אבל הם עצמים שעומדים בפני עצמם. תואר אצלנו בשפה שלנו הוא לא עצם, נכון? תואר בשפה שלנו זה משהו שמאפיין עצם. אנחנו מסתכלים על עצם ונוצר אצלנו בתודעה, בהכרה, התואר שלו, נכון? אבל התואר עצמו הוא לא ישות שעומדת לעצמה. הוא איזשהו מאפיין של העצם כשאני מתבונן עליו, זה מה שנוצר אצלי בהכרה. באלוקות זה לא עובד כך. למה זה לא עובד כך? כי באמת אין לנו דרך ליצור אינטראקציה ישירה עם האלוקות. גם השמיעה היא לא מגיעה אל האלוקים עצמו, כן? אתה לא יכול, אין לך דרך להגיע אל האלוקים עצמו, הוא לא בעולם שלך, לא בשמיעה ולא בראייה. מה שקורה אבל, ועל זה הזכרנו את זה כבר פעם בתחילת המאמר בסימן ב', ג', ד', שהאלוקים ברא בעולם דברים שמשמשים כתארים שלו. אבל שימו לב, הוא ברא דברים, הם עצמים. הם לא דבוקים בו. הם לא דברים, זה לא ישויות כאלה שכשאני מתבונן בו נוצרות אצלי תמונות או צורה או מאפיינים של האלוקים. זה לא עובד כך, אני להתבונן בו לא יכול. הקדוש ברוך הוא ברא כביכול מייצגים שלו בעולם. שכשאני מתבונן בהם או מאזין להם, אני לא יכול להתבונן בהם, אני יכול להאזין להם, אז נוצרת אצלי איזושהי תמונה, לא תמונה עוד פעם, זה גם לא נכון. נוצרת אצלי איזושהי צורה של האלוקות, בסדר? נקרא לזה כך. אבל הצורה הזאת לא נוצרת באותו מובן כמו שנוצרת צורה מעצם. צורה מעצם זה לא דבר שעומד לעצמו. כשאני מסתכל על העצם נוצרת אצלי בתודעה צורה. הצורה האלוקית שנוצרת מהשמיעה, אני הרי לא יכול לשמוע את האלוקות עצמה, אני לא יכול ליצור קשר עם האלוקות עצמה. הוא בורא מתווכים שיש לי גישה אליהם, שזה כל שמותיו, כל אופני ההנהגה שלו בעולם, בסדר? וכשאני ניגש אליהם על ידי ההיגיון השמיעתי שלי או ההכרה השמיעתית שלי, אז אני יכול ליצור אצלי כמה מאפיינים חיוביים של האלוקות. אבל המאפיינים האלה באמת לא באים מאינטראקציה עם האלוקות, בזה צודקים הפילוסופים. אך הפילוסופים לא הכירו בקיומם, כן? הרמב"ם כידוע לא הכיר בקיומם של שדים ושל כל מיני דברים, נקרא להם רוחניים או דברים כאילו מיסטיים. למה? כי מבחינתו החזותיות קבעה הכול. הקבלה טוענת שיש עוד ישויות שקיימות בעולם. נכון, זה ישויות לא עם קיום כמו שאנחנו מכירים בעולם שלנו. זה ישויות שהקדוש ברוך הוא ברא שהפונקציה שלהם זה להיות תארי אלוקות. זו הפונקציה שלהם. זה מה שנקרא שמות השם. שמות השם זה עצמים בקבלה. אצל הפילוסופים שמות השם זה צורות להתייחס אל הקדוש ברוך הוא, כמו שמות שלי ושל כל אחד אחר. ככה מתייחסים אליו, פשוט זאת הצורה שלי להתייחס אליו, אין לי דרך אחרת להתייחס אליו. בקבלה שמות השם זה עצמים, לא שמות עצם, זה עצמים. השמות עצמם זה עצמים. השמות והספירות זה שמות נרדפים, כן? שמות השם או הספירות זה אותו דבר מבחינתי כרגע. אז לכן יש פה בעצם איזשהו סוג אחר של התייחסות בין העצם לבין תאריו. התארים לא מתייחסים לקדוש ברוך הוא כמו שתארי השולחן הזה מתייחסים לשולחן הזה, אבל עדיין מטרתם היא להוות תארים חיוביים של הקדוש ברוך הוא, והצורה להגיע אליהם היא על ידי ההאזנה. הפילוסופים תופסים את השמות? מה? הפילוסופים תופסים את השמות. דומה מאוד לשמות שלנו, זאת אומרת, זו צורה, כן, איזושהי צורה להתייחס לקדוש ברוך הוא. אבל זה לא עצמים. שם השם הוא לא שם עצם שקיים בעולם. מבחינת המקובלים שם השם זה שם עצם, יש ישות כזאת שנקראת יוד קיי ואו קיי. יש לו צורה גם? כן כן, בוודאי, זאת צורה לא חזותית, יש לו צורה שמיעתית. הייחוד האלוקי, זה לבטא שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, זה לבטא את אותו יוד קיי ואו קיי. אפילו האותיות עצמן יש משמעות, זה באיזשהו מובן זאת צורה של הצורה החזותית אפילו של האצילות. האותיות עצמן יש להן גם משמעות באיזשהו מקום, ואני לא מדבר על זה, אני מדבר על מה שהן מייצגות האותיות. הנביאים מצליחים לראות את הדברים האלה, זה היתרון שלהם עלינו. אנחנו שומעים את הדברים האלה. הנביאים מצליחים לראות את הדברים האלה, כביכול ליצור צורה חזותית מן האצילות, שזה דבר שמבחינתנו לא בא בחשבון. גם מבחינת המקובלים זה לא בא בחשבון, לא רק מבחינת הפילוסופים. בסדר? הנביאים נמצאים במצב תודעתי אחר, אצלם החזותיות עובדת אחרת, כך שהם יכולים לתרגם את מה שקורה בעולמות מופשטים לתמונה חזותית, ויזואלית. זה ההבדל בין נביא לבין מקובל נקרא לזה, או בין חכם. בסדר? זה לא משהו מהותי שאי אפשר לראות את הדברים האלה בצורה? לא לא, עכשיו זה הוא, אנחנו נראה בכ"ח סימן, סעיף כ"ח, אז הוא מבחין בין מראה דמות כבוד השם לבין מראה הכבוד עצמו. לכבוד עצמו אין מראה. כבוד השם זה אצילות בתרגומים שלנו. לכבוד השם עצמו אין מראה. מה שהנביאים רואים זה דמות של כבוד השם. זאת אומרת יש לזה עוד תרגום אחד שאיתו אפשר להפוך את זה לראייה, שאנחנו לא יכולים לראות אפילו את זה. של איזה עולם זה שם? אני לא יודע בדיוק, זה איזשהו משהו שנספח נדמה לי לאצילות עצמה, צורת התייחסות לאצילות, זה לא עולם שמוגדר כעולם נפרד נדמה לי. אני לא יודע בדיוק איך להתייחס לזה באמת, זה מושג שאני לא מכיר אותו ממקום אחר פשוט, מה שכתוב פה פשוט, לא יודע. אני לא חושב שהוא מתכוון לעולם קבלי קונקרטי כשהוא מדבר על דמות של כבוד השם. הוא מדבר על איזושהי צורה לגשת אל עולם האצילות באופן ויזואלי, זאת יכולת שיש לנביאים. לנו אין את היכולת הזאת. אנחנו יכולים לחשוב על זה, להאזין לזה, אנחנו לא יכולים לראות את זה. אבל גם הם כשהם רואים זה לא את זה, זה לא את האצילות עצמה, כי לזה אין מראה פשוט, אי אפשר לראות, זה לא חוסר יכולת שלי, לדבר הזה אין מראה. לא שאני לא יכול לראות את זה, פשוט לנביאים יש איזושהי יכולת לקבל תרגום טוב באופן ויזואלי של הדבר הזה שנקרא דמות של כבוד השם. אצלו זה נקרא בסעיף כ"ח. אז לזה נגיע בהמשך. טוב, אז לכן זה מה שהוא מתכוון שהייחוד האלוקי הוא בשמיעה, שמע ישראל, כן? שכשאתה מדבר על האלוקות עצמה, כשאתה רוצה לתפוס את הייחוד, הייחוד מבחינת הפילוסופים ניתן להיות מתואר אך ורק על ידי תארים שליליים. אי אפשר להתייחס לייחוד באיזשהו באופן חיובי. הייחוד זה כל, מה זה ייחוד? זה דבר שאין לו שום מבנה, שום תוכן, זאת אחדות מושלמת. כל מבנה זאת איזושהי צורה, נכון? איזשהו תוכן, איזשהו מאפיין. זה שולל את כל המאפיינים, זה נקרא אחדות אצל הפילוסופים. אחדות או יחידות של הקדוש ברוך הוא זה בעצם דבר משולל מאפיינים. זה נקרא אחדות. בסדר? מה זה מאפיין? מאפיין זה תמיד צורה. צורה זה תמיד דבר מורכב. דבר מורכב יש לו צורה, יש לו גבול, יש לו זה לא זה, אז אתה הופ, תפסת פה משהו. ואם הכל נראה אותו דבר אתה לא יכול לתפוס פה כלום, זאת אומרת אין פה שום מאפיין. שלילה אינסוף זה שלילה של כל הסופים, זה נקרא אינסוף. והאינסוף הוא פשוט, הוא לא ביטוי חיובי, גם במתמטיקה דרך אגב הוא לא. אינסוף זה פשוט שלילה של כל הסופים, זה משהו שהוא לא כל הסופים, זה מה שקרוי אינסוף. בסדר? זה לא ביטוי חיובי, זה בא לסמן לנו את כל מה שהוא לא. בסדר? טוב, עכשיו זה עוד פעם, אני הקדמתי פה הקדמות כי צריך להבין נדמה לי שלשמה הוא חותר. אנחנו עכשיו נראה את הדברים בפנים, הוא בסך הכל חלק מהם יהיו חזרה על מה שאמרתי, אבל מה שאמרתי שאוב משם, אז בסעיף כ"ז הוא מתחיל תיאור. עוד הערה אחת לפני סעיף כ"ז. אמרנו שהתארים האלוקיים, האצילות זה דבר שהוא לא תואר שמתייחס לעצם כמו בעצם גשמי, אלא הוא עצם שקיים לעצמו. אם אתם זוכרים אנחנו אמרנו דבר דומה בסעיף כ"א, שהוא אומר, אומנם החכם אבן רשד אמר ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ושנאמר שהוא יתברך אור, כי נמלט את המון מאמונת ההגשמה. למה קוראים לקדוש ברוך הוא אור? זה כדי למלט את ההמון מאמונת ההגשמה. ויהיה אצלם נמצא ונכבד שבנמצאים. בסדר, עד כאן זה נראה כמו איזה שהוא רק בשביל לדחות אותם בקש, אבל אין בזה שום דבר אמיתי בזה שהוא אור. הקדוש ברוך הוא לא אור, כי אור זה דבר גשמי. עכשיו הוא ממשיך, עם שיכלה, סליחה, שימלט את ההמון מאיזו שהיא אמונה שהקדוש ברוך הוא עצם גשמי, אז לכן אנחנו קוראים לו אור. זה בדיוק השיטה של תארים שליליים, נכון? מה זה תארים שליליים? לא להגיד לך למה אני קורא לקדוש ברוך הוא אור כדי להגיד שהוא אור, אלא כדי להגיד שהוא לא שום דבר שהוא לא אור, דבר גשמי כאילו, כדי למלט את ההמון מאמונת הגשמיות. ולכן הוא אומר הלאה, ושיכלה זה מן הצדק. אבל יש פה עוד דבר שלילי, יש פה גם דבר חיובי. והסברנו שהאור, להבדיל נגיד מהרוח, נכון? הרוח זו רק תופעה שהיא עצמה לא דבר. היא מאפיינת את האוויר, כשהאוויר זז אני קורא לזה שיש רוח. אבל הרוח עצמה היא לא דבר, היא תואר של האוויר. כשהאוויר זז, יש לו תואר כזה, תיאור שהוא זז, שיש לו מהירות, אני קורא לתופעה הזאת רוח. אבל רוח זה לא דבר קיים. להבדיל מזה אור, הרי כבר דיברנו על זה, הוא קיים בוואקום גם, נכון? אור זה דבר. אור זה לא תואר של משהו אחר. זה נכון שהוא דבר מופשט, אבל הוא דבר. בסדר? במובן הזה אמרנו שבאמת יש בזה גם מן הצדק לקרוא לקדוש ברוך הוא אור. כי אומנם הקדוש ברוך הוא מופשט, אבל אל תחשוב שזו פיקציה כמו שחשבו פעם, בראשית האדם ברא את אלוקים, כל מיני אמירות מודרניות כאלה. הוא דבר מופשט, אבל הוא דבר שקיים באמת. ובמובן הזה האור מייצג באמת באופן חיובי קצת את האלוקות, לא רק באופן השלילי. זה מזכיר קצת את מה שאמרנו עכשיו, שהאצילות הוא אומנם דבר שאין לו תמונה, הוא לא דבר גשמי, אבל זה כן דבר שאפשר לתפוס אותו. ולא שזה דבר שאפשר לתפוס אותו, אלא הוא לא אופן תפיסה. הוא לא צורה של הקדוש ברוך הוא. הוא הוא עצמו, סליחה לא הוא עצמו, הוא עצם של עצמו. אמרנו עכשיו שהאצילות זה לא תואר שכשאני מתבונן בקדוש ברוך הוא אני רואה אותו, אלא זאת בריאה של עצמה שמטרתה להוות ייצוג של הקדוש ברוך הוא בעיני הנבראים. בסדר? אבל זה עצמו הוא דבר. הוא לא ייצוג של הקדוש ברוך הוא. עכשיו אתם מבינים למה קוראים לאצילות אור. האור, כשאנחנו מדברים על האור בקבלה, מדובר על האצילות כמובן, לא על הקדוש ברוך הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא עצמו אף אחד לא מדבר עליו. מדבר על כל האצילות או אדם קדמון או כל העולמות הנבראים, הם נקראים אור. הספירות נקראות אור. בסדר? למה? בגלל שזה בדיוק אותו דבר כמו שאנחנו מבינים עכשיו. האצילות זה לא צורה של הקדוש ברוך הוא כמו שהירקרקות זה צורה של השולחן. האצילות זה עצמים שמטרתם להוות כעין תארים של הקדוש ברוך הוא, אבל זה לא תואר, זה עצם. זה בדיוק אור, להבדיל מרוח או מקול. אור זה אומנם הדבר שאיתו אנחנו רואים, נכון? זה האמצעי שאיתו אנחנו רואים. זה כך הוא פותר גם בסעיף כ"א. אבל חוץ מזה הוא גם דבר כשלעצמו. הוא לא רק אמצעי לראות. הוא לא רק דבר שמאפיין משהו אחר. הוא לא כמו רוח שרק מאפיינת את האוויר, אבל הדבר זה האוויר ולא הרוח. באור, האור הוא עצמו הדבר, הוא לא מאפיין משהו אחר. האור זה דבר, זה לא רק מאפיין. לכן אתם מבינים שהביטוי אור שמשמש אותנו כדי לתאר את האצילות, זה ביטוי מדויק. זאת אומרת, לכן בחרו את הביטוי אור. זה לא רק תואר שלילי של האצילות, זה גם תואר חיובי של האצילות. זאת אומרת, זה לא רק כדי להגיד לך שאל תחשוב שהאצילות זה גשם, לכן קוראים לה אור. לא, האצילות יש בה גם מובנים מסוימים חיוביים שיש באור. האור הוא גם תיאור חיובי של האצילות, לא רק תיאור שלילי. מהצד הזה שזה קיים. למשל, הוא מביא פה דוגמאות, יש עוד דוגמאות כשלומדים את הפרטיות של האצילות, אז לומדים עוד דוגמאות. אבל פה אני מראה לכם דוגמה שכתוב כאן בכתוב. אנחנו רואים לדוגמה שיש פה איזשהו התייחסות כמתאר חיובי ולא רק כמתאר שלילי. בסדר, אז האור והאצילות, האור זה ביטוי טוב לתאר את מהותה של האצילות. טוב, עכשיו נעבור לסעיף כ"ז. אז מכאן מתחיל בעצם התיאור של ההיררכיה עד סוף המאמר, זה עוד שישה עמודים נדמה לי, משהו כזה, שבעה, מתחילה. להתחיל תיאור של העולמות, בעצם תרגום של העקרונות המופשטים האלה שאני כבר קצת נתתי לכם מזה לשפה של עולמות, זאת אומרת איפה עוסקים בראייה, איפה עוסקים בשמיעה, מה המשמעות של הדברים, אז כאן הוא מתחיל כבר לדבר על מבנה של העולמות, בסדר, הרוחניים. אז הוא אומר כך. רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שהוא כמו בן דורו הקשיש ממנו הרשב"ץ דוראן, מרכיב את הפילוסופיה והקבלה, הם באמת היו כמעט בני אותם שנים, זה עוד נראה פה למטה, מרכיב את הפילוסופיה והקבלה בהרכיבו עניין השכלים הנבדלים של הגלגלים והשכל הפועל בעשר הספירות, שהגימל ראשונות מהן נקראו אור שאינו נתפס, ובא לידי בירור ערך האור והכל. וההובא הזה זה פשוט המשך, בהרכיבו עניין השכלים הנבדלים הובא לידי בירור ערך האור והכל, זה מבנה המשפט, כן. האדם כוסף אל מחושי הראות והשמע ממחושי הריח והטעם, יותר רוצה את הראות והשמע מאשר הריח והטעם. זה מזכיר לכם משהו שקראנו בסעיף ט"ז, איך נפתח ספר המטאפיזיקה של אריסטו, זוכרים? קראנו את זה בסעיף ט"ז, כתוב פה הוא נסמך על ספר הספרים הפילוסופיה היוונית הייעודית מה שאחר הטבע הפותח במעלת חוש הראות. כך פותח ספר המטאפיזיקה של אריסטו. כל בני האדם חושקים לדעת בטבע, אות לזה אהבת החושים, שגם בלי כל צורך אנחנו אוהבים אותם ויותר מכולם העיניים. זה בדיוק המשפט שיש פה, כן, האדם כוסף אל מחושי הראות והשמע, אותו משפט זה לא מצוטט מאריסטו, ממחושי הריח והטעם כי הטבע שם תשוקתו לאלו יותר חזקה להיותם מתייחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיוניים שבהם נתלה השלמות האנושי, ולזה אמר עוד אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. מה זאת אומרת? כאילו האוזן והעין מה שהם רואים ושומעים את זה ה' עשה, כאילו אלה דברים אלוקיים מה שהעין והאוזן רואה, והריח והטעם מתייחסים יותר בדברים גשמיים. וביאר פסוק אחר שיש יתרון לשמע על הראות. עכשיו בתוך הראייה, בין הראייה והשמיעה גם כן יש היררכיה, אז עכשיו הוא קבע שהראייה והשמיעה ביחד זה יותר מאשר הריח והטעם. כן, ראייה ושמיעה זה אמצעים לקנות אינפורמציה, בני אדם קצת יש קצת הבדל בין החושים, אנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהם כאיזושהי יחידה אחת לחמשת החושים. ראייה ושמיעה זה אמצעים לרכוש אינפורמציה, סוגים שונים. הטעם והריח זה לא בדיוק אותו דבר, היום קוראים לזה גם בעולם המודרני אמצעים לרכישת אינפורמציה אבל אתם מבינים שזה משמעות אחרת לגמרי של אינפורמציה. אם אני רוצה לדעת מה הריח של משהו או מה הטעם של משהו זה לא מלמד אותי כלום על שום דבר, והראייה והשמיעה זה אמצעים שהם אמצעים הרבה יותר קרובים לחלק האינטלקטואלי של האדם. זאת אומרת שעם ראייה ושמיעה אני אוסף נתונים שעוברים ישר לחלק האינטלקטואלי, את הנתונים שאני אוסף מהריח והטעם אנחנו לא משייכים לחלק האינטלקטואלי של האדם, בסדר? אז זאת ההיררכיה הראשונה. עכשיו בתוך זה הוא אומר שיש יתרון לשמע על הראות, אמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. כל אחד מהם הוא נאה, אך הקול שנשיג בו המושכלות מן המלמד הוא ערב עד מאוד כי קולך ערב ומראך נאוה. עכשיו כאן הוא פתאום הכניס שהקול זה דבר שאיתו אנחנו משיגים את המושכלות מן המלמד, זה הוא מכניס פה את העניין של תורה שבעל פה, הזכרנו את זה פעם כבר, שתורה שבעל פה עוברת בקול להבדיל מתורה שבכתב שעוברת בשקט בראייה, נכון? תורה שבעל פה עוברת בשמיעה, זה מה שנקרא שאנחנו משיגים את המושכלות מן המלמד, וזה כי קולך ערב ומראך נאוה. עכשיו פה הוא בעצם מנסה, אני אקרא קצת את ההערות ואז אנחנו נבין יותר טוב מה הוא מתכוון לעשות פה. ההערות נוגעות יותר לחלק הראשון, החלק השני הוא בסך הכל דברים שדיברנו עליהם כבר. חלק הראשון אבל פה מתחיל השאלה של הסימן הזה, פה הוא מתחיל לתאר באמת את העולמות, את מבנה העולמות. אז הוא אומר שיש תיאורים קבליים ויש תיאורים פילוסופיים, נכון אנחנו מכירים את עולם הגלגלים, עולם המלאכים, השכלים הנבדלים, כל מיני דברים. גם הפילוסופים מדברים על עולמות נכון, אבל גם המקובלים מדברים על עולמות. פה הוא מנסה לתחום את העניין, איך בדיוק לקשור את שתי תמונות את שתי תמונות העולמות האלה אחת לשנייה. אז הוא אומר, רבי יוסף אלבו לא היה בזמנו הקבלה היא הקבלה של האר"י. הקבלה של האר"י ודאי לא הייתה, הוא היה לפני האר"י, אבל הזוהר וכאלה דברים הקבלה הייתה, אני לא יודע עד כמה רבי יוסף אלבו היה מודע לה, הוא טוען פה שכן. אני באמת לא יודע, אני לא יודע אם רבי יוסף אלבו התמצא בקבלה, הוא טוען שהם מרכיבים את הפילוסופיה והקבלה. ובחיד"א לא יודע, שואלים אותו על זה והוא התשובה שלו לא כל כך ברורה. החיד"א זה הרב שלו? נו, אבל יכול להיות שזה, א', יכול להיות שגם הרב שלו לא ידע, יכול להיות שהוא כן ידע ממקור אחר. וב', יכול להיות שהחיד"א לא רצה לענות למרות שהוא כן ידע. זה גם כן אנחנו מכירים כבר לא פעם. יש יהודים שלא מוכנים לדבר על הדברים האלה גם היום. אני מכיר כאלה. אתה תשאל אדם שאלה, הם יציגו לך פנים כאילו שהם לא מבינים כלום. ואני יודע שהם מבינים, כי אנשים אחרים שלומדים איתם, אני יודע שהם מבינים. בקיצור, יש לא יודע, קשה מאוד. בתור כוח חיובי. הא? היחס שלו פשרה חיובית. טוב, מה זה משנה? אני באמת לא יודע, אני לא מספיק מכיר בשביל להתייחס. אני רק אומר שאני לא בטוח שאפשר להסיק מאופן התשובה על מה שבאמת יש שם. טוב, בכל אופן, אז זאת הטענה שלו. אני לא אתייחס כרגע לטענה ההיסטורית כי אני באמת לא יודע, לא מספיק מכיר את היהודים האלה בשביל לדעת עד כמה הם זה שאני מכיר אותם זה לא עוזר. טוב, האר"י כותב מי היה מקובל, מי לא היה מקובל, שרשרת מפורטת. מהעבר כאילו? כן. היה מקובל, מי לא, מי אפשר לסמוך, מי אי אפשר לסמוך. יש יהודים שהם חכמים חשובים אבל אי אפשר לסמוך על מה שהם אומרים בתורת קבלה, כי הם אומרים סברות עצמם, הם לא קיבלו את זה, ויש שם לפעמים שגיאות אפילו. טוב, בכל אופן, הייחוס של שתי ההיררכיות של העולמות נעשה פה בהערה יותר. אז בוא נקרא רגע את ההערה נ"ב. איך אפשר הריבוי בנמצאים מן הסיבה הראשונה האחד הפשוט? ככה זה ציטוט מספר העיקרים. אלא בהשתלשלות עשרה שכלים בעשרה גלגלים, והעשירי בגלגל הירח נקרא שכל הפועל, כדעת אבן סינא והרמב"ם ז"ל, ובלשון חז"ל שר העולם. שר העולם זה מטטרון, כן? וחכמי הקבלה ייחסו כל יום מימי בראשית אל עלול אחד מן השבעה שכלים האחרונים, ויקראו העלולים ספירות, ויאמרו שהג' הראשונים הם דבר רוחני, ויקראו אותם אור שאינו נתפס. אני ממשיך לקרוא עד הסוף ואחרי זה… וכן מגן אבות חלק ב'. מגן אבות זה של התשב"ץ, כן? פירוש על מסכת אבות. מציאות השכלים הנבדלים הם המלאכים, והם האמצעיים המניעים את הגלגלים, והאחרון, עם השכל הנבדל האחרון או המלאך האחרון, זה השכל הפועל, ובלשון חז"ל שרו של עולם, מט"ט. בעלי ה… קודם אמרתי את השם המלא, נדמה לי שלא נוהגים להגיד את זה, את השם המלא שלו. בעלי הספירות אומרים כי הספירה הי' הנקראת עטרה היא מט"ט, והפילוסופים אומרים כי הוא השכל הפועל. אם הרכבנו אלו המאמרים, עכשיו בואו נחבר את שני המאמרים האלה של הפילוסופים ושל המקובלים, אז מה נגיע? לאיזה מסקנה נגיע? יהיו מניעי הגלגלים אלו הספירות. אך מוסיף, אבל יש מקום עיון, ומכל מקום השכלים הנבדלים אינם ספירות. זאת המסקנה. מה כל הבלאגן הזה פה? אז נדמה לי התמונה שאני הצלחתי ליצור פה מהעניין הזה היא כזאת. אני חושב שזה בעצם הכוונה פה. השכלים הנבדלים זה המלאכים, והם ברואים נפרדים, שייכים לעולמות בריאה יצירה עשייה, שזה העולמות הנפרדים. והם לא ספירות. הספירות זה בעולם האצילות, זה כבר הקדמנו, זה ברור. ספירות שייכות לעולם האצילות. עכשיו, למה הם לא ספירות? זאת בדיוק החלוקה שעשינו קודם. עולם האצילות זה העולם שבו מדברת הקבלה וזה הספירות. העולמות שעליהם מדברים הפילוסופים כשהם מדברים על שכלים נבדלים וגלגלים ומלאכים וכל מיני דברים כאלה, זה עולמות בריאה יצירה עשייה, זה העולמות התחתונים. אז לכן ההרכבה של שני הדברים האלה זה לא תיאור של אותו דבר בשתי שפות, כמו שהרבה פעמים חושבים. זה מה שהקדמתי לכם בהקדמה. אלא זה תיאור של כל המכלול, כאשר החלק התחתון שלו מתואר על ידי הפילוסופים, והחלק העליון שלו מתואר על ידי המקובלים. וזו המסקנה שלו כשהוא מרכיב את שני הדברים. הנה תראו, הוא אומר, בעלי הספירות אומרים כי הספירה הי' הנקראת עטרה, עטרה זאת המלכות, זאת הספירה האחרונה, היא מט"ט. והפילוסופים אומרים כי הוא השכל הפועל. עכשיו השכל הפועל זה השכל העליון מהשכלים הנבדלים. זאת אומרת השכל העליון מהשכלים הנבדלים, שזה מט"ט, שזה החלק העליון ביותר של עולם הבריאה, זה מט"ט, הוא הספירה הנמוכה ביותר. אותו דבר? זה לא בדיוק אותו דבר, אבל לצורך הדיון נגיד שזה הגבול ביניהם. יש בקבלה תמיד המעבר מעולם עליון לעולם תחתון יש בו איזשהו שלב שאתה לא יודע לאיזה עולם הוא שייך. זה שלב שכאילו מעורבב בין שני העולמות. פאזה… זה לא, אני לא יודע בדיוק להגיד לכם אינטרפרטציה מוסמכת. יש לי כל מיני השערות, אבל אני לא יודע. בכל אופן זה ברור שיש דבר כזה, זה נקרא עתיק תמיד. עתיק של כל עולם הוא בעצם שייך לעולם שמעליו. הוא לא שייך לעולם שמתחתיו. בכל אופן, אז המסקנה שלו היא פה בדיוק איך לתפור את המקובלים עם הפילוסופים. כל מה שהפילוסופים דיברו זה עד מטט. מטט זה החלק העליון של הפילוסופים, זה קצה עולם השכלים הנבדלים או המלאכים או הנפרדים או מה שלא יהיה. זה עולמות בריאה, יצירה, עשייה, שגם המקובלים אומרים שזה עולמות הנפרדים. אבל הם קוראים לזה שכלים נפרדים במובן הפוך כמובן, נפרדים מהקדוש ברוך הוא. הפילוסופים שמדברים על שכלים נבדלים הם מתכוונים נבדלים מגוף, שכל שעומד לבד בלי גוף. כן, זה לא נפרדים באותו מובן, אבל לא משנה, זה אובייקטיבית אותו דבר. בסדר? אז מלאכים זה יצורים נפרדים, אין בהם שום אלוהות, זה בדיוק יצורים כמונו, זאת אומרת יצורים נפרדים לגמרי. זה לא כמו ספירות, מלאכים זה לא ספירות. בסדר? והם שייכים לעולמות הנפרדים שנמצאים למטה. בסדר? ועליהם דיברו הפילוסופים. פילוסופים מדברים על העולמות שלמטה הנפרדים שאותם רואים בראייה. המקובלים מדברים על העולמות שלמעלה, על הספירות, שזה באמת עולמות שאותם רק שומעים. התפר ביניהם הוא מטט, החלק העליון של עולם הבריאה, היכל קודש הקודשים, הזכרנו את זה פעם כמדומני, זה ההיכל העליון בעולם הבריאה. זה בעצם מטט בשפה אחרת, או השכל הפועל, עוד פעם בשפה אחרת. זה כל אלה זה בסך הכל שמות לתפר הזה שבין סוף הפילוסופים, כן, אצל הפילוסופים השכל הפועל הוא פסגת המאוויים, נכון? זה תמיד המטרה העליונה, החלק הכי גבוה שאפשר לדבר עליו בפילוסופיה. וזה החלק שאליו המקובלים לא הגיעו כי הוא נמוך מדי. זאת אומרת, זה החלק הנמוך ביותר. אם כשהם מגיעים לשכל הפועל הם לא מגיעים לקדוש ברוך הוא? לא, לא, ברור שלא. הנה הוא עצמו אומר שזה שרו של עולם, מטט. כן, הרי תמיד הרמב"ם אומר להידבק בשכל הפועל. כן, זה מה שהוא רוצה. להידבק בשכל הפועל זה נדמה לי עד כמה שאני מבין, זה תשאלו את ר' אוריאל, הוא מבין בזה יותר טוב ממני, זה איזשהו מודל אידיאלי של האדם. זה לא אלוהות. זה מין אדם מושלם כזה, ללא גוף, ללא כלום, רק שכל. אבל עדיין זה אדם, זה לא האלוקים עצמו. כשהוא נדבק הוא לא מתכוון שהוא יהיה התשובה, הוא מתכוון שיהיה… לשאוף להיות כזה, אני מבין. יש שם איזה דבקות כמו דבקות בקדוש ברוך הוא שמוזכרת כאילו… זה אותו דבר, זה דברים מאוד דומים. זאת אומרת ידיעה כבר דיברנו על זה שלדעת ולהתחבר זה אותו דבר. אדם ידע את חוה אשתו, המושגים האלה הם אותו מושג. אז זאת כאן למטה הוא בעצם יוצר את התמונה הזאת שדיברתי עליה קודם שנתתי לכם את ההקדמה. זה כאן הוא תוחם את התחומים האלה ולכן הפילוסופים שמדברים על העולמות התחתונים הם מדברים על מושגים חזותיים ושם יש תארים חיוביים ושם יש הכל. כל מה שמעבר לזה זה אלוהות ושם רק תארים שליליים, אין כלום לדבר על זה, מעל מטט, מעל השכל הפועל. שם אין כלום, אף אחד לא מדבר מעל השכל הפועל. המקובלים מתחילים משם, זה החלק התחתון ביותר שלהם, זה ספירת המלכות בעצם, או העטרה. זה החלק התחתון ביותר שממנו ולמעלה מתחילים לדבר המקובלים, ושם מתחיל ההיגיון השני. עכשיו בתוך עשר הספירות עצמן, וזה עוד נקודה, אני חוזר עכשיו למעלה. טוב, אז אנחנו עוד נחזור לסעיף הזה למעלה.