קיום מצוות שיעור 1

אנחנו נתחיל קצת לעסוק בלמה לקיים מצוות בעצם, או ננסה להגדיר את המושג עבודת השם לשמה, שזה מאותה משפחה. ואחרי זה אולי מתוך כך אפשר גם להתרחב לנושאים נוספים, נראה, אבל זה כבר לא היום. כשאנחנו שואלים את עצמנו למה לקיים מצוות, אז לפני שיש לנו נטייה ישר כששומעים שאלה לחפש תשובה. אבל הרבה פעמים לפני שמחפשים תשובה, כדאי לברר טוב טוב את השאלה. זה גם עוזר למצוא את התשובה, ולפעמים מגלים שלא צריך למצוא תשובה, שאין תשובה. לכן אני חושב ששווה ללבן טיפה את השאלה. כשאנחנו שואלים למה לקיים מצוות, אז צריך לנסות ולחשוב באיזה מובן למה, זאת אומרת מה איזה סוג תשובה יהיה נימוק מספיק בשביל זה. האם אנחנו יכולים נגיד להצביע על איזשהו ערך יסודי מסוים שיביא אותנו לקיום מצוות? כי אם כן, אז כמובן תתעורר השאלה אז למה לקיים את הערך ההוא? זאת אומרת ערבא ערבא צריך. אם יודע מה, הכרת טובה. אנחנו מקיימים מצוות בגלל הכרת טובה לקדוש ברוך הוא. ולמה צריך להכיר טובה? גם זה יצטרך הסבר, נכון? מתישהו השרשרת הזאת צריכה לעצור. איך עוצרים שרשרת הנמקה כזאת? אחת משתי צורות שאפשר לחשוב עליהן. צורה אחת זה להגיע למשהו שהוא עובדה. פשוט ראינו. אז על זה לא צריך הנמקה, ראינו, אז לכן זה נכון. אם אנחנו נצליח להעמיד את החובה לקיים מצוות על עובדה או על עובדות, אז הבעיה נפתרה. אבל זה כמובן בלתי אפשרי, או לפני שהתחלנו לחפש אנחנו עוד בשלב ניתוח השאלה. זה בלתי אפשרי בגלל שאי אפשר להעמיד חובה או שיפוט או נורמה על עובדות. זה הכשל הנטורליסטי, נדמה לי שהזכרתי אותו כבר פעם, שאומר שלעולם טיעון שבנוי באופן שההנחות שלו הן עובדה והמסקנה שלו היא שיפוט, אתי, אסתטי, הלכתי, משפטי, לא משנה מה שלא יהיה, הוא טיעון בטל. הוא טיעון שהמסקנה שלו לא יכולה לנבוע מההנחות, כי עובדות אף פעם לא אומרות כלום במובנים אחרים חוץ מאשר את העובדה עצמה. זאת אומרת אי אפשר לגזור מהן שום דבר שהוא לא עובדה. כן, אם אני אומר שהבמה הזאת עשויה מעץ ועליה יש פלטת זכוכית ולכן היא יפה. אז זה שהיא עשויה מעץ ושיש עליה פלטת זכוכית זאת עובדה. וזה שהיא יפה זה שיפוט, שיפוט אסתטי במקרה הזה. השיפוט לעולם לא נגזר מהעובדה, אלא אם כן תוסיף עוד הנחה לטיעון שאומרת שדבר שבנוי מעץ ויש עליו פלטת זכוכית הוא דבר יפה. אוקיי? אם נוסיף את ההנחה הזאת, אז המסקנה אכן תנבע מההנחות. אבל האופי של ההנחה הזאת הוא אופי לא עובדתי, נכון? אם אנחנו אומרים שכל דבר שעשוי מעץ ויש עליו פלטת זכוכית הוא יפה, יש פה איזושהי הנחה שקושרת את המישור העובדתי למישור השיפוט, למישור האסתטי, נכון? אם הוא חום ועם זכוכית אז הוא יפה. אם עובדה אז שיפוט. זאת אומרת אנחנו לעולם לא יכולים לעבור ממישור העובדות למישור השיפוטים בלי איזשהו מנוף שיעשה את המעבר הזה. שנייה אחת. אלא עם עוד הנחה שצריכה לעשות את הקישור בין הספירה העובדתית לבין הספירה של השיפוט. אז אם ככה מה שיוצא, זה מה שנקרא הכשל הנטורליסטי של מור, ככה מור ניסח את זה, זה מתחיל אצל יום, ההבדל בין אאוט ואיז, שדיברנו על זה פעם, וזה בעצם אומר שאי אפשר לגזור שיפוטים מעובדות. אז החיפוש למה לקיים מצוות, עכשיו אם נחזור אל השאלה הספציפית שלנו, לא יכול לעצור בעובדות. זאת אומרת עובדות זאת לא תהיה תשובה טובה. עכשיו כן, תן לו. יש את הטענה של הכוזרי שהיו שש מאות אלף איש שכולם ראו את מעמד הר סיני ואת הדיבור של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. אוקיי, אז לפי הכוזרי יש עובדה, וחלק מהעובדה שהיה נתינת מצוות באותו מעמד. זה שהייתה נתינת מצוות זאת עובדה, מה זה קשור. מה זה קשור אליי? חלק מהציווי שזה יהיה במתן. הציווי הוא עובדה? אם אני אצווה אותך אתה תעשה? אם אני אצווה אותך משהו אתה תעשה? לא. לא. אז מה? אז זה שיש ציווי זה לא אומר כלום. אז יש ציווי. אני לא רוצה. למה אני חייב לעשות? זה שמישהו ציווה עליי זו סיבה לזה שאני צריך לעשות? זה שמישהו מצווה עליי זאת עובדה. הוא בא ומצווה עליי. אם זאת עובדה נכונה אז אוקיי, הייתה עובדה כזאת. עדיין אתה לא יכול לגזור מזה מחויבות. אין, לעולם אין אי אפשר לגזור מחויבות מעובדות. אתה תמיד צריך להוסיף עוד משהו. אתה יכול להוסיף שאם הקדוש ברוך הוא מצווה עליי משהו, זה יוצר מחויבות. אבל אז כבר הוספת עוד משהו וכמובן אז אני אשאל אותך על ההנחה הזאת מאיפה היא. מאיפה אתה יודע שאם הקדוש ברוך הוא או למה, אם הקדוש ברוך הוא מצווה אז אתה צריך לעשות. זאת אומרת אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיה הזאת על ידי הצבעה על עובדה כלשהי. אני עוד פעם, אני לא אפילו לא מדבר על תשובה ספציפית, אני מנסה לבדוק את השאלה ולראות האם בכלל אפשר לענות עליה או איך איפה לחפש את התשובה. איך עונים על שאלה כזאת? אז עובדות לא יתנו לנו את מבוקשנו. אז מה כן? צריך לחפש משהו שהוא מאותו סוג של המסקנה. זאת אומרת אם המסקנה היא צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך לקיים מצוות, זו מסקנה נורמטיבית, מחויבות דתית, לא משנה לאיזה קטגוריה תשייך אותה, משהו בהנחות גם הוא צריך להיות מאותו טיפוס. זאת אומרת אף פעם אין מעברים בין, זה לא רק יחס בין עובדות לשיפוטים, גם סוגי שיפוטים שונים לא יכולים לנבוע אחד מהשני. יש אוסף של של ספירות מסוימות שאי אפשר לעבור מאחת לשנייה סתם ככה. יש עובדות, שיפוט אתי, שיפוט אסתטי, מה שאתם רוצים, זאת אומרת אבל אף אחד מהם לא מדבר עם השני. זאת אומרת כל אחד מהם הוא מונאדה, הוא עומד לעצמו. הוא לא יכול לשמש בסיס למשהו שנמצא בספירה אחרת. אז אם ככה אני צריך לחפש משהו מאותה ספירה. אבל אם זה משהו מאותה ספירה אז כבר עכשיו אני יכול להגיד לכם שזה לא יעזור לנו. זה לא יעזור לנו בגלל שאנחנו נצטרך למצוא איזושהי מחויבות אחרת שתבסס את המחויבות הזאת. ואז כמובן תעלה השאלה למה אני חייב את המחויבות האחרת? נכון? היא לא יותר קדושה מהמחויבות שאני מדבר עליה עכשיו. אני מניח, עוד לא מצאתי אותה אבל אני אומר אני מחפש אני מנסה לראות מה מה אני יכול למצוא. אז לכן כנראה גם זה לא ייתן פתרון. זאת אומרת גם גם אם אני אמצא סוג מסוים של מחויבות, מוסרית, דתית, מה שלא יהיה, גם זה לא באמת ייתן לי את הפתרון. הוא אולי יסביר למה צריך לקיים מצוות, אבל אז תתעורר השאלה למה לקיים אותו או למה להיות מחויב אליו. ושוב פעם אני אתחיל עכשיו את הדיון מחדש, רגרסיה. עכשיו תחזרו להתחלה ותתחילו את הדיון מחדש על העיקרון החדש הזה. עובדות לא ינמקו אותו, מחויבות אחרת לא תעזור כי גם עליה אנחנו נשאל, וחוזר חלילה. זאת אומרת אתם לא אי אפשר לעצור את ה… אולי מסברה. מה זה סברה? הקדוש ברוך הוא ברא אותנו, הוא יודע שהמצוות הן מפעילות אותנו נכון, וזהו. מה מה זאת אומרת וזהו? כל יוצר יודע שיש תמיד איך להפעיל, איך לתפעל את ה את היצירה. אותו דבר פה. לא, אז אם אתה אם אתה מדבר במישור מה זה נקרא נכון במשפט הזה? נכון פירושו מה, שיהיה לנו הכי טוב? כן. אוקיי, אז אם זה ככה זה עובדות. אבל אני דבר אתה לא מדבר על עובדות. אז אני לא רוצה לחיות טוב, מותר לי? כן, בטח. זה הכל. אז אין תביעה עליי שאני אשמע… בחירה חופשית? מאה אחוז. לא, בחירה חופשית אין פירושו שאין תביעה עליי. יש בחירה חופשית גם לרצוח. אין לך תביעה ממי שרצח? בטח שיש. יש בחירה חופשית זה לא אומר שלפך, דווקא בגלל שיש בחירה חופשית יש לך תביעה על מי שלא בוחר נכון. מה זאת אומרת? זה שיש בחירה חופשית זה אומר שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, כל או אומר שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל זה לא נכון שכל מה שכל אחד עושה הוא נכון. זה לא המשמעות של בחירה חופשית, הפוך. כל המשמעות של בחירה חופשית זה שיש נכון ולא נכון אתה צריך להחליט. אז עכשיו אני שואל למה… אז אם אתה אומר לי שבעצם מדובר פה על חיים נכונים יותר באיזשהו מובן עובדתי, לא יודע, אתה תרגיש יותר נעים, פחות אנשים ייפגעו, לא יודע מה, העולם יהיה בצורה כזו בצורה אחרת, לא משנה מה, אז זה הכל עובדות. אבל עובדות לעולם לא יכולים לשמש לא יכולות לשמש בסיס לחובה, לנורמה. ואיפה אתה תראה את זה? במקום שבו מישהו אומר אתה יודע מה, יכול להיות שאתה צודק עובדתית והעולם באמת ייראה יותר טוב, לא רוצה שהוא ייראה יותר טוב, לא בא לי. מה מה הבעיה? יש לך איזושהי בעיה איתו? אם יש לך בעיה איתו אז זה אומר שהוויכוח שלך איתו הוא לא ביחס לעובדות, כי הוא לא מתווכח איתך על העובדות. אז הוויכוח שלך הוא ביחס לשאלה מה העובדות אומרות. כי העובדה שהעולם יראה טוב יותר, לכן אני צריך באמת לפעול כך, פה כבר קפצת למישור של ה"צריך", מהמישור של העובדות. אבל את זה לא נימקת. ותמיד יישאר האלמנט הלא עובדתי שלגביו אני מדבר, שעליו אני מדבר. זאת אומרת, כל סברה שתעלה, מה שקראת סברה קודם, תהיה תמיד מורכבת באופן כזה, בהגדרה. כי אם אנחנו צריכים להגיע בסופו של דבר לחובה, לעולם עובדות בלבד לא יעשו את העבודה. יהיה משהו מעבר לעובדות, עוד משהו. ועל העוד משהו הזה אני שואל, רק עליו. אוקיי? אז אם זה ככה, אנחנו בעצם באיזשהו פלונטר ללא מוצא. כי עובדות לא יוכלו לתת לנו תשובה, וערכים אחרים גם לא יהיו תשובה. לפחות לא תשובה סופית. זאת אומרת, נצטרך לשאול את אותה שאלה גם לגביהם. אז זה אומר שבעצם השאלה הזאת היא שאלה ללא אפשרות לענות עליה. אי אפשר לענות על השאלה הזאת. אז מה אנחנו מחפשים כשאנחנו שואלים למה לקיים מצוות? המוצא ה… כן? וזה בקשר בעיקרון לבין אדם למקום, נכון? בין אדם לחברו… כל מצווה. כי מראש התייחסנו לדברים כאלו מעבר לתורה שיש להם נורמה קהילתית שהיא בעיקרון שכן הקהילה אומרת ש… הקהילה אומרת ואני לא אומר. ומה אם הקהילה אומרת? למה זה יותר מחייב ממה שהקדוש ברוך הוא? הקהילה יותר קדושה ממנו? למה זה מחייב? אותו דבר אני אשאל על זה. אין הבדל. בסדר? לא, עוד פעם, אני כן אומר שצריך לקיים את החובות האלה, אני רק שואל למה. זאת אומרת, אין פה הסבר יותר טוב אני חושב. אז לכן בעצם נראה שכשחופרים או נוברים קצת בשאלה הזאת, אז מגלים שבעצם אין שום דרך לענות עליה. עובדות לא יענו עליה, ערכים אחרים גם לא יענו עליה, והרי כל תשובה או כל בסיס לערך חייב להיות בעצמו מאותו סוג, זאת אומרת הוא חייב להיות ערך. אז זה אומר שבעצם זאת שאלה ללא תשובה. בעצם מה שאתה אומר זה שלא קיימים ערכים בכלל. או, זה המשפט הבא שלי. עוד שנייה אחת, או אחרי הבא, עוד רגע. אז יוצא בעצם שהאפשרות לכאורה המתבקשת זה אוקיי, זה שרירותי באמת. אין הסבר. ככה החלטתי וזהו. מין ליבוביץ' כזה, כן? ככה החלטתי, כי בא לי. בסדר? טוב, לבריאות, תעשה מה שבא לך, אבל זה לא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מחויבות, ובטח אתה לא יכול לבוא בתביעה למישהו אחר שלא בא לו, שלא מרגיש את אותו דבר. כמובן שאתה יכול להגיד בא לי לבוא אליו בתביעה. בסדר, אבל אז זה מרוקן לגמרי מתוכן את הדיון, כי אתה בעצם – אז לך בא ולו לא בא. זה לא שיח אמיתי. מי שעושה רדוקציה של כל המחויבויות לסוג של אינסטינקט, אז הוא מרוקן אותן מתוכן. זאת אומרת, כי אינסטינקט גם הוא איזשהו סוג של עובדה. העובדה היא שיש לי אינסטינקט כזה. אוקיי, זה לא אומר שום דבר במובן האתי, במובן הדתי, במובן המהותי. אז יש פה בעצם בעיה שלכאורה היא ללא מוצא, והיא מובילה באמת אנשים מסוימים או הוגים מסוימים, שנייה אחת, למסקנה שבאמת אי אפשר לדבר על מחויבויות או על דברים מהסוג הזה. זה הכל דבר שרירותי, מה שאמרתי קודם, כי בא לי. אבל אז באמת הם יצטרכו לומר שכל התחושות האלה של הביקורת למי שלא עושה את זה, זאת אומרת, התחושות שכך צריך לנהוג, זה אשליות, זה גם חלק מאותו בא לי. זה לא באמת משהו שאתה יכול לבוא בטענות מוצדקות מכוחו. יותר מזה, אין בכלל דבר כזה מוצדקות. מה זה מוצדקות? אין נכון ולא נכון במובן הערכי לפי התפיסה הזאת. ולכאורה זאת המסקנה המתבקשת. אין מה לעשות. שנייה, היה פה מישהו קודם, סליחה. הקשר או התשובה שאתה אומר שבעצם אין תשובה היא נכונה רק אם אתה מגדיר את השאלה שלך מראש כ"למה אנחנו חייבים לקיים מצוות". אם השאלה היא למה לקיים מצוות ואתה הולך מכיוונים של לא בתור חיוב אלא כמו שעלה מקודם או כי זה יכול להוביל אותנו ל-X, Y או Z אז זה כבר סוג אחר של שאלה. זאת אומרת, אין פה חיוב. השאלה היא למה… ברור, נכון. זאת אומרת, אם אתה אומר שהמצוות יותר מועילות לחיים טובים, אולי זה נכון, אולי זה לא, אני לא יודע, אבל גם אם זה נכון זאת עובדה. אז העובדה הזאת לא מייצרת מחויבות. העובדה הזאת אומרת אוקיי, לכן אני רוצה לעשות את זה, וזה בסדר גמור, זכותך, נעים לך. אבל השאלה אם אין פה משהו מעבר לזה, האם אתה לא חייב או טוען כלפי אחרים למה אתם לא עושים את זה, זאת אומרת, גם אתם בעצם אמורים לעשות את זה. אם לא, זה בדיוק מה שדיברתי קודם. זאת אומרת, בגלל הקושי הזה יש אנשים שמתכנסים חזרה לתוך עצמם ואומרים נכון, באמת אני לא יודע, אני לא יכול להרגיש פה מחויב… לתבוע פה ממישהו, אין פה מחויבות. אני בחרתי לנהוג כך כי נוח לי, כי נעים לי, כי לא יודע מה, כי ככה אני מרגיש. אין לי הסבר. אבל אז באמת אי אפשר לייצר פה משהו שהוא אמיתי. אמיתי באיזשהו מובן, זאת אומרת שהוא גם תביעה מאחרים, או גם מעצמי אפילו, יום מחר בבוקר לא יהיה בא לי. זה לא, אין פה משהו שאני מחויב אליו במובן שאנחנו בדרך כלל מדברים על המושג הזה. אם זה ככה, ככה זה אי אפשר להעניש. כן, ברור. אי אפשר להעניש? ברור שלא, אלא אם כן בא לך להעניש, אבל שוב פעם, זה אותו, זה רדוקציה הכל ל"בא לי", כן? אבל כל הקטע הזה בהיבט משפטי של חוזים, יש חוזה, למשל אם אני חותם על חוזה, אז למה אני צריך לקיים אותו? שאלה מצוינת. מה אתה אומר? בגלל שהתחייבתי. אז מה? התחייבתי, ועכשיו אני לא רוצה. אתמול רציתי, היום אני לא רוצה. ההנחה הזאת שצריך להתחייב לחוזים גם היא הנחה ערכית. העובדה שחתמתי על חוזה היא עובדה, אבל העובדה הזאת כשלעצמה לא מסבירה למה אני חייב לקיים את זה. עוד פעם, אני מניח שכולנו מבינים שאם חותמים על חוזה צריך לקיים, אבל אני שואל למה זה? מאיפה זה בא? אם יש מישהו שלא חש כך, אז גם הוא חייב? למה? אני חש כך והוא לא. אותה שאלה אני אשאל, כן. עצם החיפוש הזה אחר תשובה ללמה הוא זה בעצם החיפוש אחר כפה עליהם הר כגיגית. אוקיי. אם היה למה חיצוני ברור, אז אין שאלה בכלל, אז זה כפה עליהם הר כגיגית. בזה אני לא בטוח שאני מסכים להנחה הזאת. יש הרבה דברים שאנחנו חושבים שהם נכונים ועדיין אנחנו לא עושים אותם. הרבה אנשים חושבים שדיאטה זה דבר נכון, אוקיי? לא תמיד אנחנו עושים את זה. צריך מישהו שיכפה עלינו הר כגיגית כדי שנעשה את זה, נכון? ועדיין הדבר הוא לא מפסיק להיות נכון. בוא, ברור, כן. אני אומר שהעובדה שכפה עליהם הר כגיגית היא לא נצרכת רק בגלל שאין לנו באמת הנמקה. זה לא מוכיח שאין הנמקה, כי אחרת למה צריך כפייה? גם אם יש הנמקה צריך כפייה. לא, מה שאני אומר זה שכפה עליהם הר כגיגית, אם באמת היה עניין של כפייה, הר כגיגית, אז לא היינו שואלים את הלמה, כי הלמה היה ברור, כפוי עלי. מה זה כפוי? מה זאת אומרת? אז כפוי, אני אם אני לא יכול לעשות אחרת, בסדר, אבל אז מה השאלה? אני מתוכנת לעשות ככה או לא יודע מה, אין ברירה אחרת יהרגו אותי, אז עוד פעם בסדר, אבל זה לא מחויבות. חזרנו למישור העובדות. זאת אומרת, מי שלא יעשה את זה ימות. זה גם סוג של טיעון של מי שלא יעשה את זה העולם יהיה מקולקל, אז זה רק סוג אחר של קלקול. אז חזרנו למישור העובדות. עכשיו מישהו רוצה להתאבד, יש לך טענה אליו? הוא לא רוצה לעשות את זה ויהרגו אותו. בסדר, אין לי טענה אליו, רק שיקח בחשבון את התוצאות. השאלה אם באמת זה כך. אם כן, אז חזרנו למה שאמרתי קודם, לנסיגה לאינסטינקט, כן, לזה שכך בא לי או לא יודע מה. שאין תשובה. כן, בדיוק. עכשיו יש הערה נכונה מה שאתה הערת קודם, השאלה הזאת היא לא רק לגבי למה לקיים מצוות. כל ערך חשוף לאותה מתקפה, מתקפה בשני ראשים. אם אתה מנמק אותו על ידי עובדות זה לא יעבוד, ואם אתה מנמק אותו על ידי ערך אחר, אז אד רגרסיה צריך, אז גם את הערך האחר אנחנו נשאל עליו את אותה שאלה. לכן בעצם הניתוח שעשיתי כאן נכון לכל ערך, לא רק לשאלה למה לקיים מצוות. כמו למשל לקיים חוזים, עשיתי את אותו דבר גם על הערך של קיום חוזים. לכן בעצם הניתוח הזה בעצם אומר, לכאורה אומר, שאין באמת אפשרות לענות על שאלות בתחום הערכי. לאו דווקא על קיום מצוות. על כל ערך. למה צריך להכיר טובה? למה צריך לעשות צדקה? למה צריך לעזור לזולת? למה צריך לקיים חוזים? כל מיני דברים. כל דבר כזה יהיה חשוף לאותה מתקפה. הוא אומר יותר מזה, הוא לא רק אומר שאין תשובה לשאלה, הוא אומר שאין מחויבות. כן, ברור. אין תשובה לשאלה פירושה שאין מחויבות. השאלה הזאת אומרת ברור שחייב, אין לנו תשובה למה. במקרה שאין תשובה אז אין מחויבות. אתה רק יכול להגיד אני עושה את זה כי נעים לי, כי נחמד לי, כי בא לי, אבל מחויבות דורשת איזשהו בסיס. מה הבסיס? אז עכשיו זה קצת מאכזב הדבר הזה כי יוטיליטריאניזם. יוטיליטריאניזם. אז עוד פעם עובדות. אז עוד פעם עובדות. זה בעצם מה שמביא את הטוב ביותר לקהל הרחב ביותר. כן, התועלת הרחבה ביותר, לא הטוב. התועלת זה עובדה. טוב זה כבר לא עובדה. זה נורא חשוב ההבדל הזה. ברגע שאתה עושה רדוקציה לעובדות חזרנו לאותה בעיה. בסדר? זה לא יעזור. זאת אומרת, יש פה בעיה פילוסופית שאי אפשר לגשר עליה. זאת אומרת, אין שום תשובה לא תעזור. כל דוגמה שתביאו זה אני אשאל אתכם במה נפשך. זאת עובדה? אז זה לא עובד. אם זה ערך? אז אני אשאל אתכם גם על הערך הזה עצמו מה עושים איתו. זה לא יעזור, זאת אומרת, זה לא משנה איזה הצעה עכשיו תעלו, זה תמיד יעבוד באותה צורה. לכן הניתוח שאני עושה לא תלוי בסוג מסוים של תשובה. זה המצב הלוגי של סוג כזה של שאלות. אז בעצם יש פה איזשהו סוג של שאלה ללא מוצא, שהמסקנה לכאורה שצריכה לעלות מכאן זה שאין בכלל שום משמעות לדבר על מחויבות כלשהי. מחויבות ערכית, מחויבות למצוות, מחויבות למוסר, למשפט. ואז השאלה האם זה באמת כך. סליחה, כן, אני רק ינסה להבין בצד הלוגי. בוא נאמר שאני כן לוקח, כלומר אתה צודק בקטע שאני, אם ההנחה היא עובדה או אם ההנחה היא ערך, אבל בוא נגיד שאני כן לוקח כהנחת יסוד שאני מאמין באלף בית גימל שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ושהוא נתן את התורה וכל זה. זה הנחת יסוד שלי. אלו עובדות. אוקיי. האם אני יכול לגזור מתוך ההנחה הזאת שאם אני מאמין בכל הדברים שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה וכל זה, אז הנתינה של המצוות על ידו בתורה מחייבת אותי, זה חלק מהאמונה שלי, זה לא עונה על הכל כאילו? לא. לא. למה? זה בדיוק באותה בעיה. לקחת עובדות וגזרת מהן מחויבות. אני שואל את אותה שאלה. גם אם אני מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ונתן תורה וכתב בה כך וכך והוא מצפה ממני לעשות, כל זה זה עובדות בהנחה שאני מקבל אותן אבל אלו עובדות. אוקיי, עכשיו השאלה למה אני צריך לעשות את זה. זו אותה שאלה. זאת אומרת, עדיין אתה עושה פה איזשהו סוג של קפיצה. שום הנמקה עובדתית לא תעזור. אז זה מה שאני אענה, או כי אני אענש, או כי אני מאמין ואני רוצה. אז חזרנו לעובדות. אז חזרנו לעובדות, כי נעים לי, כי יהיה לי לא נעים אם אני לא אעשה. עוד פעם, אז לכן אי אפשר להימלט מזה. זה לא יעזור. האמת שהניתוח הזה מעלה שאלה יותר רחבה בעצם, כי גם בכל טיעון לוגי, לא דווקא בהקשר הערכי, תמיד המסקנה נובעת מאיזה שהן הנחות. ואז כשאני אשאל ולמה ההנחות נכונות, אולי תמצאו הנחות אחרות שאפשר על פיהן להוכיח את אלו, אבל אני אשאל עליהן. באיזשהו שלב זה ייעצר. אז בכל טיעון לוגי, לא דווקא, אני עכשיו מרחיב עוד יותר את הבעיה, אז בכל טיעון לוגי בעצם זה ככה. כל טיעון לוגי בעצם הוא תלוי בהנחות שלו, ואם את ההנחות עצמן אני לא אצליח לבסס, אז לכאורה כל הבניין שבנוי עליהן מאבד את משמעותו. אז מה תגידו שיש איזושהי רגרסיה אינסופית של הנמקות? כן? זאת אומרת, סט הנחות אלף מבסס את משפט בית, משפט בית מבסס את גימל, גימל את דלת וכן הלאה ועד מינוס אינסוף. אתם מכירים, צבים, דיברנו על זה פעם, נכון? צבים כל הדרך עד למטה. מי שמחזיק את העולם זה צב גדול, כן? אז מי מחזיק את הצב? עוד צב אחד, ואת הצב ההוא עוד צב אחד, ויש צבים כל הדרך עד למטה, עד מינוס אינסוף. אז למה הדבר הזה הוא לא הסבר? בגלל שרגרסיה אינסופית נחשבת בפילוסופיה בדרך כלל ככשל. למה? אני חושב שההסבר לזה הוא שרגרסיה אינסופית בעצם מניחה אינסוף קונקרטי. ואינסוף זה מושג פוטנציאלי. זאת אומרת, כשאנחנו, מי שקצת למד מתמטיקה יודע, כשאנחנו מגדירים אינסוף, אנחנו מגדירים את זה כסוג של גבול. אנחנו לא מדברים על אינסוף כאובייקט. אנחנו מדברים על מספר שהוא גדול כרצוננו יותר מכל מספר שמוכר לנו. אנחנו אף פעם לא מדברים על מה הוא, אנחנו מדברים על מה הוא לא. הוא לא אחד המספרים שאנחנו מכירים, הוא גדול מהם. אבל אנחנו לא יכולים לדבר עליו עצמו. ההנחה המקובלת היא לפחות, למרות שקנטור ויש כל מיני ערעורים על העניין הזה, ההנחה המקובלת היא שאינסוף זה מושג פוטנציאלי ולא מושג קונקרטי. אינסוף לא באמת קיים, אין אובייקט כזה שנקרא אינסוף והוא קיים באיזשהו מקום. אינסוף מתאר משהו שהוא מעבר לכל דבר שאותו אנחנו יכולים, שעליו אנחנו יכולים לחשוב. אבל הוא לא, אני לא יכול לדבר עליו באיזשהו אופן חיובי. יש הדוגמה שאולי ממחישה את זה בצורה יפה, זה מה שנקרא המלון של הילברט. יש בוויקיפדיה, יש ערך כזה, מי שרוצה יכול לקרוא. יש שמה סדרת דוגמאות משעשעות למה ההנחה של אינסוף קונקרטי מובילה לפרדוקסים. כן, אם יש לכם מלון עם אינסוף חדרים, בסדר? נגיד אינסוף בן מנייה, זה יותר קל לתאר את זה שם, זאת אומרת יש לו אחת, שתיים, שלוש, שהם ממוספרים החדרים, אוקיי? עכשיו כל החדרים מאוכלסים. עכשיו מגיע אורח חדש לבעל המלון, אומר רוצה חדר. תשמע, כל החדרים תפוסים, לא יכול. אז אומר לו האורח, אני לא מבין מה הבעיה. כל אורח בחדר אן תעביר אותו לאן פלוס אחת. ואת חדר אפס תיתן לי. מה הבעיה? יש אחד האורחים במלון לא יקבל חדר אחר? כל אורח שתיתנו לי אני אגיד לכם באיזה חדר הוא נמצא עכשיו. אוקיי? עכשיו מגיע אוטובוס של חמישים אורחים. אין בעיה, נכון? אנחנו עושים כל פעם. חמישים פעם את הדבר הזה. עכשיו מגיע אוטובוס של אינסוף אורחים. גם את זה אנחנו יכולים להכניס. אין בעיה, אפשר לעשות את זה עם מספרים ראשוניים, החזקות של מספרים ראשוניים. בסדר? זאת אומרת מזיזים אותם לחדרים שהם שתיים בחזקת אן, שלוש בחזקת אן, חמש בחזקת אן, כל אינסוף אינסופים, אין בעיה. כל אחד יושב על חזקה אחרת של ראשוני והכל בסדר. אני יכול להכניס איזה כמה אנשים שאתם רוצים לתוך המלון הזה. עכשיו בסדר, יכול להיות שבאמת כן, מלון של אינסוף חדרים יכול להכיל כל מספר של אנשים. אוקיי. אבל אתם אתם מבינים שזה בעצם מדגים משהו על זה שכשאנחנו מדברים על אינסוף כמשהו חיובי, לא כמשהו שהוא לא כל מספר שאנחנו מכירים, זה לא באמת מה שאנחנו חושבים. זאת אומרת זה לא זה לא איזה שהוא מספר שקוראים לו אינסוף. זאת אומרת זה לא זה לא עובד באותה צורה כמו אלף, מיליון, שתיים או כל מספר אחר. אוקיי. אז תראו שמה, זה חביב מאוד. בכל אופן אז אני חושב שכשל שרגרסיה אינסופית היא כשל בגלל שרגרסיה אינסופית של הסברים בעצם אומרת לא שמספר ההסברים גדול כרצונכם. זה לא זה לא עונה על הבעיה. מספר ההסברים הוא אינסופי קונקרטית, לא גדול כרצונכם. כי אתה צריך כשאתה הרי אנחנו כשאנחנו הולכים אחורה בשרשרת ההסבר, אז אנחנו עכשיו נגיד נמצאים על הנקודה איקס שווה אפס. הסיבה שלה זה איקס שווה מינוס אחת. סתם רק בשביל הדוגמה. הסיבה שלה זה איקס שווה מינוס שתיים, נכון? אבל אנחנו כבר באפס. זאת אומרת עברנו כבר את כל חצי הציר השמאלי ממינוס אינסוף עד היום. אם אנחנו הולכים קדימה, אז אתם יכולים להגיד אנחנו תמיד נלך ואף פעם לא נגיע. אבל אם אנחנו באים משם ועכשיו אנחנו נמצאים באיקס שווה אפס, זה אומר שכבר עברנו אינסוף. כבר עברנו שרשרת אינסופית של הסברים. זה בעצם מניח שיש אינסוף קונקרטי, שיש פה אינסוף קיים. זה לא, אין דבר כזה. לכן אני חושב שבפילוסופיה מקובל שרגרסיה אינסופית זה כשל. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להגיד אוקיי, אז הערך הזה מנמק את הערך ההוא ולערך הזה יש הסבר על סמך ערך אחר ולהוא יש גם כן הסבר על סמך ערך אחר, כי עכשיו אני אומר צריך לעבוד את השם. אני כבר נמצא באיזשהו ערך מסוים ועליו אני אומר בצורה ברורה הוא מחייב. אה, אז אם הוא מחייב אז זה שלפניו כנראה גם מחייב וגם זה שאני צריך את מינוס אינסוף הקודמים או את אינסוף החוליות הקודמות בשרשרת כדי לעמוד עכשיו על ערך מסוים שהוא כבר מחייב. אוקיי. לכן בעצם שרשרת אינסופית, רגרסיה אינסופית, נסיגה אינסופית של הסברים נחשבת ככשל. טוב, אז אם ככה אז אנחנו באמת בצרות צרורות. אז מה אנחנו עושים עם העניין הזה? נדמה לי שבהקשר של הטיעונים הלוגיים, נגיד למשל בגיאומטריה או לא משנה מה שלא יהיה, הפתרון המתבקש הוא לומר שכשאני כשאני רוצה כשאני מחפש נימוק למשהו, אני בעצם מניח שבלי הנימוק הוא לא נכון. לכן צריך נימוק כדי שהוא יהיה נכון. אוקיי. עכשיו אקסיומות בגיאומטריה נגיד בין שתי נקודות כל שתי נקודות עובר קו ישר אחד. אז אם אני אשאל למה זה נכון, בעצם מה אני אומר? אני לא מקבל את זה אלא אם כן תביא לי נימוק, זאת אומרת תביא לי הוכחה במקרה של מתמטיקה. אוקיי. אבל אם אני אומר מה פתאום? בעיניי זה ברור שזה נכון. זה ברור שזה נכון, אז אני לא צריך הוכחה. הוכחה זה סוג של קביים שאני נעזר בו כשאני לא משוכנע במשהו. אז אם הביאו לי הוכחה, אז ישכנעו אותי. אבל אם אני יודע אותו גם בלי הוכחות וברור לי שהוא נכון, אז למה לחפש הוכחות? הוא פשוט נכון, כי אני יודע שהוא נכון. זאת אומרת האקסיומות בגיאומטריה בניגוד למה שהרבה פעמים רגילים לחשוב, האקסיומות בגיאומטריה זה לא משהו שרירותי ולכן הוא לא צריך הסבר כי הוא שרירותי, אני לא טוען שהוא נכון. אני מניח אותו ובוא נראה מה יוצא ממנו, בוא נראה אם זה פורה, אם זה מועיל. אקסיומות בגיאומטריה זה משהו בגיאומטריה זה משהו שהוא נכון הוא אביידנטי, זאת אומרת הוא נכון באופן מובן מאליו. ולכן אני לא צריך הוכחות. לא שאין לי הוכחות ולכן הוא שרירותי. הוא נכון באופן מובן מאליו אז לכן אני מקבל אותו גם בלי הוכחות. לא צריך הוכחות למשפט שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות הוא לא טריוויאלי בעיניי, הוא לא מובן מאליו. אז מישהו יעשה לי הוכחה למשפט הזה על בסיס האקסיומות. ואקסיומות עצמן מאיפה אתה יודע אותן? צבים כל הדרך עד למטה, כן הרי זה אותה שאלה. לא, האקסיומות הן מובנות לי מאליהן. אז כיוון שככה אני לא צריך עבורן הוכחה. עכשיו מכאן ואילך, מה שלא ברור לי אני נעזר בהוכחות. אז זאת אומרת עובדות? לא, לא עובדות. אתה יכול לקרוא לדבר הזה עובדות אבל זה לא חייב דווקא להגיד טענה טענה שמשהו קיים בעולם. זה עובדות מסוג אחר. בסדר? זה לא. לא חייב להיות דווקא עובדות. יכול להיות משהו שהוא ברור לי מאליו שהוא נכון, גם בלי שהוא עובדה. אוקיי? עכשיו, שאסור לרצוח, אני חוזר עכשיו לשאלה שלנו, לשאלה הערכית, וזה בדיוק הסיפור של הלא אוקלידי שקיים אצל זה, שהיה משהו שהיה ברור לכל העולם, ששני קווים מקבילים לא נפגשים. ואחרי זה אמרו, לא, זה לא נכון. לא, אבל בהסתכלות של פיזיקאי, אתה מתמטיקאי נדמה לי, נכון? בהסתכלות של פיזיקאי, אז זה דוגמה למעשה לסתור. כיוון שאם אתה מסתכל על גיאומטריה לא אוקלידית, אז אתה יודע שהיא קיימת, היא חיה במרחב לא אוקלידי. אבל בהינתן המרחב, יש גיאומטריה אחת בלבד. אין שתי גיאומטריות. לא, לא משנה, אם אני, לא, אני אומר דברים פשוטים. אם יש דף נייר, דף נייר זה מרחב שטוח מה שנקרא, אוקיי? מרחב אוקלידי, בסדר? על הדף הזה תציירו משולש, סכום הזוויות בו הוא מאה שמונים מעלות. לא יעזור לכם כלום. אין גיאומטריות אחרות. עכשיו במתמטיקה מגדירים גיאומטריות אחרות, וזה נתפס לפחות על ידי רבים כאיזשהי מכה לתפיסה שתיארתי קודם, לתפיסה שאומרת שגיאומטריה זה משהו שהוא נכון ומובן מאליו, לא יכול להיות אחרת. אבל אני אומר שזה בהסתכלות של מתמטיקאי, כי המתמטיקאי רואה את הנחות היסוד, אומר אלה עקביות וגם אלה עקביות, ועכשיו אני יכול לגזור מכל אחד מה שאני רוצה. אז מהנחות האלה אני אגזור שסכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות, מהנחות אחרות אני אגזור שזה מאתיים שבעים ושתיים מעלות. משם, אין בעיה, אפשר לייצר לכם גיאומטריה לבקשתכם. תגידו לי מה אתם רוצים שיהיה סכום הזוויות במשולש, אני יכול לייצר לכם גיאומטריה כזאת. אז מה, מה זה אומר? שזה הכל שרירותי. אבל זה לא נכון. בגלל שפיזיקאים, זה גם מתמטיקאים יודעים את זה, אבל הסתכלות, הסתכלות של פיזיקאי. הפיזיקאים אומרים שגיאומטריה כזאת פשוט מתארת מרחב מסוג אחר. גיאומטריה לא אוקלידית, נגיד גיאומטריה ספרית של כדור, בסדר? תציירו שם משולש, הוא לא יקיים את התנאים. או מקבילים על ספירה של כדור, תלוי איך מגדירים את זה, אבל יהיו להם תכונות אחרות. הם כן ייפגשו המקבילים, נכון? אם נגיד כולם עוברים דרך שני הקטבים, אז הם נפגשים בשתי נקודות. נכון? מה זה אומר? הגיאומטריה שם שונה, אבל היא שונה בגלל שהמרחב שאותו היא מתארת הוא שונה. אבל אם תתנו לי מרחב נתון, יש רק גיאומטריה אחת עבורו, אין יותר. וגם שם יש רק גיאומטריה אחת, בספירה. בדיוק, גם על הספירה, כל מרחב נתון, לא רק אוקלידי, כל דבר. אז מה זה אומר? להיפך. זאת אומרת, הדוגמה של גיאומטריות לא אוקלידיות, גיאומטריות שמניחות דברים אחרים ממה שפגשנו בתיכון, דווקא מראה את ההיפך. היא בדיוק מראה שברגע שיש גיאומטריה עם הנחות שונות, זה אומר שאתה מדבר על מושג שונה, על מרחב נתון אחד אין משחקים. יש גיאומטריה אחת נכונה, אין יותר. ולכן אני חוזר לטענה שלי, שגיאומטריה היא נכונה, ההנחות של הגיאומטריה הן אקסיומות לא כי בחרתי בהן באופן שרירותי, אלא כי ברור שזה נכון. אני לא צריך הוכחות, אני מסתכל, אני אומר ברור שזה נכון, שני המקבילים האלה לא נפגשים אף פעם. למה? אין לי הוכחה. הלכתי איתם עד אינסוף כדי לראות שהם לא נפגשים איפשהו שמה? לא. אבל אני אומר לכם כבר עכשיו, תלכו כמה שאתם רוצים, הם לא ייפגשו. מבטיח לכם, הם לא ייפגשו. ואני מניח שלא צריך להבטיח לכם, כולכם יודעים את זה. למרות שאף אחד מאיתנו לא הלך עד הסוף, אף אחד מאיתנו אין לו הוכחה על שני המקבילים האלה, אבל ברור לנו שזה נכון. אבל הרבה שנים האמינו ביוקלידיאן גיאומטרי, עכשיו אנחנו יודעים שיש עולם של רימן. עכשיו מה, שניהם קיימים? ברור, במרחבים שונים. אבל הם פה. הם לא פה, הם במרחב שונה. יש ויכוח קצת מה בדיוק טיבו של המרחב שלנו, האם הוא אוקלידי או לא. בסדר, זה גם שאלה של פיזיקאים יותר מאשר של מתמטיקאים. הרי איינשטיין למשל אומר שהמרחב שלנו הוא לא אוקלידי בגלל שהמסות מעקמות אותו. לא משנה. אבל בהינתן, בהינתן הגיאומטריה, האופי של המרחב, יש רק גיאומטריה אחת, אין יותר מגיאומטריה אחת במרחב נתון. כשמדברים על גיאומטריות אחרות, פשוט מחביאים מאחורי זה את העובדה שאתה פשוט מדבר או נמצא במרחב מסוג אחר, זה הכל. אז לכן אני אומר, ולהיפך, ובמרחב ההוא הגיאומטריה ההיא היא הגיאומטריה הנכונה. זאת אומרת, זה בדיוק מראה דווקא את מה שכן מה שאני אמרתי, שגיאומטריה זה דבר שהוא מובן מאליו, לכן אני מניח את ההנחות האלה, לא בגלל שזה שרירותי ומותר לי להניח את מה שאני רוצה. לפי היהדות קיום האל זה אקסיומה או שזה דבר שצריך הוכחה? אני אמרתי עכשיו כשאני עונה על שאלות מהסוג הזה, בדרך כלל אני מנתח את השאלה. אני לא יודע מה זה לפי היהדות. מי זה היהדות? היהדות שלך? היהדות שלי? היהדות שלו? לא יודע. כל אחד שייתן את התשובה שלו. הקדוש ברוך הוא גם צריך לענות לי למה איך אני צריך להגיע להכרה בו ולמחויבות אליו. זאת החלטה שלנו. כל אחד יש לו את הדרך שלו איך הוא מגיע לשמה. אני לא יודע מה זה איזה תשובה אוניברסלית קנונית שכולנו מחויבים אליה. אבל גם הפרופס מבוססים על אקסיומות כידוע, אוקיי? בסדר. אז האקסיומות בסך הכל נסוגו צעד אחד אחורה. אז אתה אומר ששניהם יכולים לחיות ביחד? זאת אומרת גם ביהדות, גם אלה שחושבים שקיום האל זה אקסיומה וגם אלה שצריכים את ההוכחות? כן, למה לא? זה לגיטימי וזה לגיטימי. ואם אני אחשוב שזה לא לגיטימי? אז ההנחה שלי שזה לא לגיטימי, אבל הוא חושב שכן. מה אני הקדוש ברוך הוא? בסדר, זה שאני חושב משהו, מישהו אחר חושב אחרת. אני לא חושב שאני יודע לענות על שאלות מהסוג מה היהדות אומרת על משהו. מה שאת תחליטי, זה מה שהיהדות אומרת על אותו דבר מבחינתך. אולי אני לא אסכים, אז נתווכח, לא נסכים, לא יחיו ביחד, איך שהגדרת אקסיומות. אבל גם עליהם אי אפשר לבסס שיפוט ערכי מן הסתם. לא, זה אקסיומות בקשר לעובדות, אבל אני עובד בתחום העובדתי כי שם יותר קל לי להדגים, עוד רגע אני חוזר לתחום הערכי. אתה לא יכול להגיד שבין שתי נקודות עובר קו אחד ולכן זה יפה. ברור, כי זה עובדה וזה שיפוט. עוד לא פתרתי את הבעיה הזאת, אני ברור. עכשיו, הניתוח הזה שעשיתי לטענות מתמטיות או עובדתיות או מה שכל טיעון לוגי שלא יהיה, בעצם אני רוצה לחזור ולעשות אותו גם ביחס לערכים. גם בתחום הערכי אני חושב שצריך לעבוד באותה צורה. עובדות לא יכולות להיות בסיס, זה ברור, את זה אנחנו מורידים מהשולחן. מה כן יכול להיות? הנמקה ערכית. אבל הנמקה ערכית זאת רגרסיה אינסופית, כי אם אני אביא ערך שינמק את זה, אז ישאלו אותי למה הערך ההוא? צריך לחזור אחורה, נכון? אבל זה בדיוק מה ששאלתי גם על האקסיומות. אז גם פה אני אגיד אותו דבר. כשיש ערכים מסוימים שברורים לי מאליהם, או שברור לי מאליו שזה נכון, למה אני צריך לחפש בסיס אחר שינמק אותם? ההנחה שלנו איכשהו שתמיד צריך להיות משהו שיוכיח את זה. אבל כל דבר שמוכיח משהו הרי גם הוא מבוסס על אקסיומות כלשהן. זאת אומרת שבכל מקרה אנחנו תמיד נצא מאיזושהי נקודת מוצא שאותה אנחנו כנראה נקבל כי היא מובנת לנו מאליה, אותה אנחנו לא צריכים הוכחות עבורה. אוקיי? אז אם ככה, אז בהחלט ייתכן שזה יפתור לנו גם את הבעיה של ההנמקה הערכית. עכשיו יהיה אחד שמבחינתו המחויבות לעבודת השם זאת ההנמקה הבסיסית. כשתשאל אותו למה, הוא יגיד ככה, כי זה ברור מאליו. אם הקדוש ברוך הוא אמר, אז צריך לעשות. זאת אקסיומה ערכית, לא עובדתית אלא ערכית, לכן אין פה את הבעיה של המעבר מעובדות לערכים. אוקיי? מישהו אחר יגיד לא, יש איזה ערך קודם שהוא מסביר את הערך הזה של המחויבות לעבודת השם. ואז ישאל אותו מה עם הערך הקודם? באיזשהו שלב הוא יסוג עוד אחורה, לא משנה, באיזשהו שלב הוא יבחר לעצמו איזשהו ערך שמבחינתו הוא אקסיומה ערכית. ומשם הוא יתחיל. מה רע בזה? השאלה שלי הניחה שאי אפשר לאמץ משהו אם אין לנו הוכחה עבורו. אני עכשיו רוצה לכפור בהנחה הזאת, לכפור בהנחה הזאת. זה לא נכון. אם יש משהו שברור לי מאליו שהוא נכון, אז אני מאמץ אותו. אם יש משהו שלא, אני מחפש הוכחות כדי לראות כן, לא. אוקיי? אבל הוכחות זה לא תנאי לקבלת משהו. הוכחות זה קביים כאשר יש משהו שאני לא יודע אם לקבל אותו או לא. אוקיי? אבל הבעיה היא שזה לא אוניברסלי. אם במתמטיקה, אם זה יוקלידיאן ג'יאומטרי, כל האקסיומות הן מקובלות על כולם. אבל כאן האקסיומה לא מקובלת. נכון, מסכים. ועדיין אני חושב שגם מי שזה לא מקובל אצלו, אני חושב שהוא טועה. נכון שהוא לא מסכים איתי ויש לנו ויכוח, אבל אני כן הצלחתי לבסס מחויבות מבחינתי. זאת אומרת אני טוען שכך צריך לעשות. איך אתה יכול עכשיו לחייב מישהו אחר על בסיס… לא, אתה שואל איך פרקטית אני יכול לחייב אותו? לא, תפיסתית אני יכול כי זה מה שנכון. הוא טועה. איך אתה יכול לחייב מישהו לא לרצוח? הרי גם אצלו יש אקסיומה. נכון, אבל אני הולך לפי האקסיומות שלי. לפי האקסיומות שלי גם הוא חייב, לא רק אני. למה דווקא האקסיומה שלך יותר נכונה מהאקסיומה שלו? כי זה מה שאני חושב, מה זאת אומרת? אתה אולי לא חושב ככה אז נתווכח, אם לא נצליח אז נריב. אבל איך אתה יכול לבסס עכשיו איזושהי אידאולוגיה שתהיה מקובלת על כולם על ידי אקסיומות של מישהו ספציפי? לבסס זאת עוד פעם שאלה לא נכונה, כי לבסס זאת עוד פעם השאלה איך תנהל את הדיון. זאת שאלה פרקטית, לא יודע איך לנהל את הדיון. אני חושב שיש דרכים לנהל את הדיון, על זה אולי נדבר. אבל אני לא מדבר על השאלה הפרקטית, אני מדבר על השאלה האם יש הצדקה. יבוא מישהו ויגיד אני חושב שמותר לרצוח. יש לי תביעה אליו אם הוא רוצח? כן, יש לי. כי יכול להיות שהוא טועה, ויכול להיות שהוא באמת אנוס כי הוא באמת חשב שמותר לרצוח, יכול להיות, אבל עדיין אני קובע בצורה ברורה שהאיש עבריין, האיש עשה משהו לא בסדר. נכניס אותו לכלא, או לא יודע, או לטיפול, לא משנה. אוקיי? זאת אומרת שאנחנו כן מסתכלים עם ההנחות שלנו למרות שאולי מישהו אחר לא יקבל אותן ובלבד שלפחות אז גם מבחינתי אין לי יכולת לבוא אליו בטענות, כי גם אני מה שאני עושה זה סתם כי בא לי. אוקיי, אני בנוי בצורה מסוימת, אז הוא בנוי בצורה אחרת. אבל אם אני טוען טענה קוגניטיבית, אני אומר לא, כך נכון לנהוג. עכשיו נכון, הוא לא מסכים, הוא עדיין לא מסכים, אבל עכשיו כבר אני אומר בסדר, אבל אם אני חושב שכך נכון לנהוג, אז יש לי תביעה גם מאחרים לעשות את זה. אולי אני לא אצליח לשכנע אותם פרקטית, אוקיי, זה קורה. וגם יכול להיות שאני טועה דרך אגב, לא בטוח שאני צודק, יכול להיות שאני גם טועה, זה גם יכול להיות. אבל זה מה שאני חושב. אז אני פועל על פי מה שאני חושב. אבל כשאני חושב את זה אני חושב את זה, לא שאני ככה אני בנוי ובא לי. זאת אומרת זה ההבדל שאותו אני עושה. אוקיי? עכשיו שומעים? עכשיו בואו ננסה לראות רמב"ם מעניין. וזה מתחיל בגמרא. הגמרא מדברת על עבודה זרה והיא אומרת ככה בגמרא בסנהדרין דף סא ע"א: איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, כן מישהו עבד עבודה זרה מאהבה או מיראה, אביי אמר חייב, כן חייב על איסור עבודה זרה, רבא אמר פטור. אביי אמר חייב דהא פלחה, הוא עבד, מה אכפת לי אם זה מאהבה או מיראה, הוא עבד. רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא. זאת אומרת אביי אומר אתה חייב ברגע שעבדת עבודה זרה, מה אכפת לי למה, מאהבה, מיראה, מכל סיבה שלא תהיה, עבדת עבודה זרה לא בכפייה כמובן. אם אתה אנוס זה משהו אחר, משהו אחר לפחות לרמב"ם, מחלוקת רמב"ם ותוספות מי שיהרג ואל יעבור על עבודה זרה. אבל לפי הרמב"ם אם עבדת באונס אתה פטור, לפי תוספות אם עבדת באונס אתה גם חייב. אבל נגיד שהוא פטור כי הוא אנוס, בסדר? אבל אם הוא לא אנוס אלא יש לו מוטיבציות כאלה ואחרות, אהבה, יראה או כל אחד אחר, אתם כבר רואים איך זה מתקשר אלינו, זה המוטיבציות למה עובדים עבודה זרה, למה הוא היה מחויב לאליל הזה, אוקיי? אז אומר אביי מה אכפת לי למה, אם הוא עבד אז הוא חייב. רבא אומר לא, מאהבה או מיראה פטור, רק אם קיבל אותו עליו באלוה אז הוא חייב. זאת אומרת יש פה שתי והלכה כרבא, אביי ורבא חוץ מיע"ל קג"ם הלכה כרבא. אז מה רואים כאן? שעבודה מאהבה או מיראה בעצם פטורים עליה. מתי חייבים על עבודה זרה? אם אתה קיבלת אותו עליך באלוה את האליל הזה. עכשיו על פניו זה דבר משונה כשאנחנו רגילים ביחס, כן, זה כנגד זה עשה אלוהים, זאת אומרת יש עבודה זרה ועבודת השם. זה אמור לעבוד באותה צורה. כשאתה עושה את הדבר שאותו צריך לעשות ביחס לקדוש ברוך הוא, כשאתה מפנה את זה ביחס לאליל אז אתה עובד עבודה זרה. זה מה שנקרא עבודה דתית. אוקיי? אז בוא נראה עכשיו מה זה נקרא עבודה דתית מהסוגיות של עבודה זרה, ומזה אנחנו נלמד מה בעצם אמורה להיות עבודה דתית גם ביחס לעבודת השם. אז בעבודה זרה אומר לנו רבא וכך נפסק להלכה גם ברמב"ם בכל הפוסקים שעבודה זרה מאהבה ומיראה פטור, ואם קיבלו עליו באלוה חייב. מה זה אומר המשפט האחרון? תכף אני שניהם צריך להבין מה זה אומר, תכף. עכשיו מה זה מאהבה או מיראה? כשאנחנו רגילים לדבר על עבודת השם, אז תמיד אומרים לנו מה פתאום, צריך לעבוד מאהבה, לעבוד מיראה, אלה המוטיבציות שאיתן אנחנו אמורים לבוא לעבודת השם. אז פה יש מישהו שעובד עבודה דתית הכי גדולה שיכולה להיות, מאהבה ומיראה, אבל לאליל. נו, זה עובד עבודה זרה למהדרין לא? זאת אומרת אין לך עובד עבודה זרה יותר מהודר מזה. אתה מחפש מישהו לסקול ככה בשעת בוקר מוקדמת בשביל ליהנות? יש לך פה מישהו ממש. אהבה זה עבודת השם, עבודה זה עבודת אהבת השם ולא אהבת העבודה. כן, אהבת השם. ומה שסובב סביבו זו ממש העבודה עצמה. תכף נראה. לא או אהבת האליל ויראת האליל בפשטות זאת הכוונה, אהבה ויראה של האליל. אז עוד שניה. אז הראשונים כמעט כולם מסבירים כאן שהכוונה לאהבה ויראה של אדם. זאת אומרת אם אתה עובד עבודה זרה בגלל שאתה אוהב או ירא מבן אדם כלשהו, זה לא עבודה זרה אמיתית, אתה לא באמת מפתח יחס דתי לאליל. אתה עושה את זה כדי לרצות מישהו שאתה אוהב אותו או שאתה ירא ממנו. ואם אתה אומר את זה אז אתה רוקד מתוך הייהרג ובל יעבור. זה שאלה מעניינת מאוד. אני בכל מקרה הגמרא הזאת צריך להבין מה היא אומרת. בפשט אני אגיד רק במשפט אחד כי זה דורש איזה עיון הלכתי, אבל נדמה לי שבאמת ברגע שעבדת עבודה זרה תחת איום, מה שהורגים אותך זה לא על איסור עבודה זרה. כי איסור עבודה זרה עשית באונס, זה לא עבודה זרה. והורגים אותך על חילול השם. טוב זה חידוש גדול שאפשר להרוג על עבירת חילול השם, איפה מצאנו עונש מיתה על זה, אבל זה נעזוב. ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. זה די ברור כי לפי התפיסה הזאת אין מקום לדבר על עבודה זרה כשאתה עושה את זה באונס, זאת אומרת, אז לא עבדת אותו באמת, זה לא אפילו אהבה ויראה, וודאי לא קבלה באלוה עוד רגע נגדיר, אבל כל זה לא קיים פה. אז מה פתאום אני חייב, אני פטור? נכון, אבל גם עבודה זרה שאני פטור אסור לעשות. וכיוון שעשיתי את זה אז אני חייב מיתה, אבל לא על עבודה זרה, כי על עבירת עבודה זרה שנעשית באונס לא מחייבת מיתה הרי הוא פטור להלכה. בסדר? אני חייב מיתה על חילול השם. טוב, בכל אופן, אז כמו שאמרתי רוב הראשונים מסבירים אהבה ויראה של אדם. בגלל הקושי הזה, כי ברור להם שאהבה ויראה של האליל זה ודאי עבודה זרה מהודרת, זאת עבודה זרה לכל דבר. אבל הרמב"ם כמובן אם כולם אומרים ככה אז הרמב"ם אומר הפוך כידוע. הנה רש"י למשל שם מאהבה או מיראה, מאהבת אדם ומיראת אדם. ולא חשבה בליבו באלוהות. לא שהוא באמת אוהב או ירא אותו, הוא לא אלוהים שלו, אלא בגלל האהבה או יראה של בן אדם כלשהו. לפי אביי לא עבד? מה? לפי אביי? אביי תופס שזה איסור תוצאתי. זאת אומרת הפעולה מחייבת. זאת אומרת אם זה גם אם פה זה אהבה ויראה של אדם אחר אז אביי סתם עבד בלי שום… לא, אהבה ויראה של אדם אחר, מה זאת אומרת? זה מה שאביי מחייב. אביי מחייב ורבא פוטר. אה אוקיי. זה הגדרת המקרה שעליו מדברים גם אביי וגם רבא. אבל זה רש"י. הרמב"ם אומר בהלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ו', העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, כאן אנחנו מגיעים למה שמישהו אמר קודם שזה אהבת העבודה לא האליל עצמו. או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו, זה כבר לא אותו דבר. נכון? זה כבר יראה מהאליל עצמו לא מהעבודה. כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה. כן שזה שטות אבל לא משנה ככה העובדים מדמים בנפשם. אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. אז הרמב"ם פוסק את זה להלכה כדעת רבא שאם אתה עובד מאהבה או מיראה אתה פטור ואם קיבלת באלוה אתה חייב. אבל ברמב"ם זה ספר הלכתי, אם הרמב"ם היה מתכוון לומר מאהבה או מיראה של אדם הוא היה צריך להגיד את זה. אם עבד אותה מאהבה או מיראה של אדם אחר כמו שרש"י נגיד מפרש, אז פטור. הוא לא אומר. אם עבדה מאהבה או מיראה, סתם המונחים לעבוד מאהבה או מיראה מופיעים ברמב"ם בהקשרים אחרים וזה וודאי שהכוונה לאהבה ויראה של האליל. וככה הבינו אותו גם נושאי הכלים שלו. שהרמב"ם פוסק את הגמרא כפשוטה לא כמו שהראשונים מוציאים אותה מפשוטה בגלל הקושי כמובן. אבל הרמב"ם פוסק אותה כפשוטה מי שעובד מאהבה או מיראה פטור. אהבה ויראה של האליל. אז מה זה קבלה באלוה? מה זה התנאי הזה שאותו צריך לקיים כדי כן להתחייב? כן איך אפשר בכל זאת להיסקל על עבודה זרה? אם מישהו נורא מוטרד מזה אז כן צריך לתת לו תשובה. אז זה שמעתי פעם איזה חבר טוב הוא הסביר לי את זה ואני חושב שזה הסבר מאוד יפה. הוא אומר שאם אני נגיד הרי עבודה זרה יכול להיות כלפי כל אובייקט, יכול להיות כלפי אדם, יכול להיות כלפי אבן, גרם שמיים כלשהו, אוקיי? זאת אומרת אם אני עושה משהו בגלל שאני ירא או אוהב את האליל, אומר הרמב"ם אני פטור. עכשיו בוא נניח ששוטר עומד בכביש ואני מאיט, אני נוסע על מאה שלושים לא עלינו ואני מאיט למהירות המותרת כי יש שוטר. אני ירא ממנו. האם עבדתי עבודה זרה? הפכתי את השוטר לאליל, משהו שהוא אומר אני ירא ממנו וזה מה שהוא עושה לי ולכן אני לכן אני מציית להוראותיו או להוראות החוק. זה עבודה זרה. אם אני מציית לחוק אני מפחד שיענישו אותי אז אני מציית לחוק זה עבודה זרה? לא סביר נכון? אז מה ההבדל? שכששהוא לא יהיה אתה לא תעשה. אז מה? בסדר מאהבה ויראה אם הוא לא יהיה אז אין בעיה. הפחד זה זה תנאי אבל זה לא מגדיר את העבודה. צריך גם הגדרה של מעשה עבודה. זה מה שאני מחפש זאת אומרת אז מה חסר. אלא מה? אתה צריך את הרצון שלך לעשות. טוב, יש את הרצון שלי מיראה. בגלל שלא לחטוף קנס, יש לי רצון. כמו מי שעובד הקדוש ברוך הוא מיראה כדי לא לחטוף גיהנום. מה ההבדל? לא הבנתי. זה אותו דבר. זה עבודה מיראה וזה עבודה מיראה. אז עבודה זרה, לא? זאת אומרת בעצם, תשימו לב שכשאנחנו מסתכלים על עבודה מאהבה או מיראה, הבהרנו את זה לאיזשהו סוג של אינטרס שלנו. במקום שבו אני עושה משהו כדי להשיג תוצאה כלשהי, זאת לא עבודה דתית. חזרנו לתחום העובדות, נכון? אם אני מחויב לעבודת השם כדי, לא יודע מה, שהעולם יהיה יותר מתוקן, זה לא עבודת השם. זה לא עבודת השם. אולי העולם יהיה יותר מתוקן ואולי לא, אני לא יודע, אבל זה לא עבודת השם. זה עבודת העולם, עבודת עצמך, עבודת מה שאתה רוצה, זה לא עבודת השם. כשאתה עושה משהו בשביל להשיג תוצאה כלשהי, זה לא עבודת השם. עבודת השם, אומר הרמב"ם, זה כאשר אתה עושה את הדבר בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. מה זה אלוה? עכשיו זאת השאלה, מה זה קבלו עליו באלוה? מה זה אלוה? השוטר הוא לא אלוה. למה? כמו שאמרתם קודם, אם הוא לא פה אני לא אעשה את זה. או העובדה שאני מציית למה שהוא דורש ממני היא לא בגלל איזשהו יחס נפשי שלי אליו, המחויבות הנפשית שלי אליו, אלא בגלל שאני רוצה להשיג תוצאה, לא לשלם קנס. אוקיי? ואם אתה לוקח תרופה זה עבודה זרה? כי התרופה מורידה לך את החום. ברור שלא. אתה עושה משהו כדי להשיג את התוצאה שהמשהו הזה נותן. מה הבעיה? מה זה קשור לעבודה זרה? לכן עבודה מיראה ואולי גם מאהבה, למרות שזה יותר עדין, אבל גם עבודה מיראה בוודאי היא לא עבודת השם, היא לא עבודה דתית. מי שעושה את זה לאליל, אז הוא לכל היותר טועה. הוא חושב שאם הוא לא יפער לפעור, אז הוא יהיה חולה. כמו שמדמים עובדי עבודה זרה, כן, שמדמים שהיא מטיבה או מריעה. כן, ככה הוא מריעה זה תרתי משמע, כן, הפועֵר לפעור. אבל העובדה שהוא טועה לא הופכת אותו לעובד עבודה זרה. אז הוא חושב שזה, מי שלוקח תרופה שלא עובדת הוא עובד עבודה זרה? הוא לוקח משהו בשביל שזה ירפא אותו, בסדר, זה לא עובד, אז הוא טועה. גם עובד עבודה זרה עושה את זה לאליל בשביל שזה יעשה לו, אבל הוא טועה, זה לא יעשה לו שום דבר. זה לא עבודה זרה. למה? משום שחסר אלמנט מאוד יסודי של עבודה דתית וזה קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. זה אלוה. זה הגדרה של אלוה. זאת אומרת, כל גורם אחר בעולם שאני מציית למה שהוא מצפה ממני או דורש ממני, זה בגלל שאני רוצה להשיג משהו. או סתם לרצות אותו זה גם להשיג משהו, לא משנה. בסדר? זה עדיין להשיג משהו. כאשר אני עושה משהו בגלל שמישהו אמר, נקודה. לא בגלל שזה מביא למשהו, לא בגלל שזה מועיל לי, מועיל לו, מועיל אני לא יודע למי, אלא עצם זה שהוא ציווה זה מחייב אותי. זה מה שנקרא אלוה. אלוה פירושו שהמחויבות שלי אליו לא מותנית בכלום. אני לא עושה את זה כדי להשיג משהו. ועל זה אומר הרמב"ם, שאם אתה עובד עבודה זרה, שנייה אחת, מאהבה או מיראה, זאת לא עבודה דתית. אתה לא עבדת עבודה זרה. בדיוק כמו לעבוד את השם מאהבה או מיראה זאת לא עבודה דתית. זאת לא עבודה דתית. לעבוד עבודה דתית פירושו שהאובייקט האלוקי שאותו אתה, שאליו אתה מתייחס או אלוהים, כן, שאליו אתה מתייחס, אתה מקבל על עצמך מחויבות שלא תלויה בכלום. אין לה מכות, אין לה תועלות, אין לה הסברים, פשוט מה שהוא אומר מחייב אותי מעצם זה שהוא אמר. בפרק האחרון של הלכות תשובה. נכון. לעשות האמת מפני שהוא אמת. כן. אז למה הרמב"ם נותן טעמי מצוות? זה יותר קרוב למה שלייבוביץ' אומר, הכל שרירותי, נכון. ולייבוביץ' לא טועה וזה עדיין לא סותר שהרמב"ם נותן טעמי מצוות, עוד שנייה אני אעיר על זה משהו. בסדר? לייבוביץ' לקח את זה צעד אחד רחוק מדי כדרכו בקודש, בדרך כלל בטעויות שלו. תעשה כל מצווה של המלך, יש לך מלך, המלך… אתה עושה את זה כי אתה מפחד ממנו? או אתה עושה את זה כי אם המלך אמר אז חייבים לעשות? אם כן זה עבודה זרה. עבודה זרה, אם אתה עושה, ולכן זה נקודה מאוד חשובה, תשימו לב למשל במשפטי נירנברג הרי עלתה מין תפיסה כזאת, כן, טענו אותם, החוק אמר. מה זה אומר שהחוק אמר? שאתה בעצם מתייחס לחוק כמשהו שהוא אלוהים. זאת אומרת, מה שכתוב בחוק צריך לעשות, נקודה, בלי בקרות, בלי לחשוב למה זה מוביל, מה המשמעות של זה, אם זה כן נכון או לא נכון. יחס כזה אפשר לתת. מה עם חסידות? עוד שנייה, גם לזה אני אגיע. אני יכול לשאול אותך על פרשת שבוע על עקדת יצחק וסדום, ששם הוא כן מתווכח ופה הוא לא מתווכח? לא, להתווכח אפשר, אבל ההנחה היא שאם הקדוש ברוך הוא ידרוש את זה ממני בסוף הוא יעשה. אין בעיה להתווכח מותר. וגם לשאול שאלה למה גם מותר. אבל בסופו של דבר יש מחויבות. מה שהקדוש ברוך הוא אמר אני עושה. וזה נקרא קבלה באלוה. אין פירושו לא להתווכח. אבל לפי זה זאת אומרת כל הדיון של לגבי ההליכה של אברהם לעקידה זאת אומרת זה בכלל לא מתחיל. מה זאת אומרת? אין שיפוט מוסרי שהוא עומד מול מצוות האלוהים? לא, למה? השאלה היא אם המחויבות שלך לעבודת השם גוברת בהכרח על המחויבות המוסרית שלך. גם אם יש לי מחויבות לעבודת השם שהיא בלתי מותנית בכלום. אבל כנגדה עומד ערך אחר, יכול להיות שאני לא אקיים אותה כי כשיש התנגשות בין ערכים תמיד את האחד אני אקיים והשני לא. אני מדבר כרגע רק על צד אחד של המשוואה. אם יש צד שני אולי אני אהיה בקונפליקט ואני לא יודע מה אני אעשה. בפרשת שבוע, אברהם אבינו בעצמו עקידה דיבר עם הקדוש ברוך הוא, אורחים הגיעו, הוא עזב אותו. כן. כשיש התנגשות בין ערכים זה לא אומר שאני לא מאמין באחד מהערכים. כשיש התנגשות צריך לבחור. המחשבה שלו היה שעבודת השם היא כזאת שאפילו בדיוק. זאת אומרת, ערך עבודת השם קיים מעצם זה שהוא ציווה. לא בגלל שזה מועיל ולא בגלל שלא יודע מה שיש סיבה כזאת או סיבה אחרת, מעצם זה שהוא ציווה. זה נקרא עבודה דתית ביחס לעבודה זרה וזה נקרא עבודה דתית ביחס לעבודת השם. זה אותו דבר, זה כנגד זה. אוקיי. עכשיו באמת פה אני חייב לסיים אז אני רק אסגור את המעגל כאן ונמשיך בפעם הבאה. כי כמובן מתבקשות השאלות אז על מה מדברים פה על אהבה ויראה, עבודת השם מאהבה, עבודת השם מיראה וכדומה. זה הטעות של לייבוביץ' שתמיד לוקח עיקרון נכון ולוקח אותו צעד אחד רחוק מדי. וגם כאן אותו דבר. העובדה שאני עובד את השם מעצם העובדה שהוא ציווה, זה מה שמחייב, לא אהבה, לא יראה, לא תועלות כאלה או אחרות, לא קופת חולים כמו שהוא אמר תמיד, כן. כל מיני דברים כאלה זה נכון. אבל זה לא אומר שלא צריך לאהוב וליראות אותו. זה לא אומר שטעמי המצוות שעלו על מורה נבוכים, זה לא אומר שלמצוות אין טעמים, ודאי שיש. רק מה שאני עושה את זה זה לא בגלל הטעמים. זאת אומרת העובדה שאני עושה משהו בגלל שאני מחויב אליו אומרת שהוא חייב להיות לא הגיוני? על זה דיברנו אתמול. זאת אומרת העובדה שאני עושה משהו בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה, אז זה אומר שלדבר אין היגיון, שאין לו טעם? מה פתאום? או שאני לא צריך לאהוב וליראות את הקדוש ברוך הוא? ודאי שכן. זה לא קשור. רק העבודה שלי אליו לא תלויה באהבה וביראה שלי אליו. העבודה תלויה בזה. אם אני בוקר אחד מתעורר, לא אוהב אותו, לא ירא ממנו, לא יודע קמתי על צד שמאל, הוא עצבן אותי הלילה. בסדר, לא אוהב אותו ולא ירא ממנו כרגע. אבל אני אמשיך לקיים את כל המצוות. זאת עבודה דתית לכל דבר. אלא מה, הקומה הראשונה התקיימה, עבודת השם יש כאן, לא עבודה מושלמת, כיוון שאת קומת האהבה ואת קומת היראה אין לי עכשיו. בסדר, אבל זה לא אלא קומה ב' ו-ג', לא קומה א'. קומה א' זו המחויבות. ואני חושב שאם תשאלו כל אדם שמחויב למצוות זה לא חידוש כל כך גדול. אם תשאלו כל אדם שמחויב למצוות למה הוא מקיים מצוות, אז הוא כמובן כדרכו, אם הוא לא עבר את כל התהליך שעשינו עכשיו, הוא מיד יחפש תשובות, הוא יוציא לכם מן הגורן ומן היקב, אף תשובה לא עומדת באמת. אף תשובה לא עומדת באמת. הסיבה למה הוא עושה את זה פשוט בגלל שהוא מבין שהוא מחויב, נקודה. זה הכל. אבל קשה מאוד לבן אדם לקבל תשובה כזאת כי מה, זה לא רציונלי? מה אתה אידיוט? אתה עושה סתם דברים בלי שיש להם נימוק? מה זה לא סתם דברים. יש דברים שמובן לי מאליו שהם נכונים, זה לא קפריזה. אלא זאת אקסיומה ערכית. זאת אומרת מובן, כמו האקסיומה בגיאומטריה. האקסיומה בגיאומטריה היא לא שרירותית, אלא מובן מאליו שזה נכון. גם פה אותו דבר, זאת אומרת זה הבדל מאוד אדיר. יכול לבוא מישהו ולומר אני עושה את זה ככה, בא לי, שרירותי. אז זה סתם, זה לא עבודת השם, זה סתם שטויות. אבל אם מישהו אומר אני עושה את זה, אין לי סיבה יותר יסודית שמנמקת את זה, אבל אני לא צריך סיבה יותר יסודית. ברור לי שאם הקדוש ברוך הוא מצווה, אני צריך לעשות, כי קיבלתי אותו עליי באלוה. זה מה שנקרא לקבל אותו עליי באלוה. אוקיי? זאת תשובה מצוינת, לדעתי היחידה שיש. אוקיי, לכן אני חושב שמה שהרמב"ם בעצם אומר כאן, הוא במובן מסוים עונה על השאלה למה לעבוד את השם, למרות שזה בהלכות עבודה זרה, אבל הוא עונה על השאלה למה לעבוד את השם. התשובה היא ככה. ככה. מה זאת אומרת? ככה לא במובן ככה בא לי. הרבה פעמים אגב לייבוביץ' בעצמו אני חושב שהתבלבל קצת בעניין הזה, לא הבין את עצמו לדעתי. זאת אומרת כשהוא אמר ככה, לדעתי לפחות, בעצם מה שהוא באמת התכוון זה לככה מהסוג השני. הוא הציג את זה כאיזה ככה שרירותי, בא לי, אם לא אני אירה בך, מין כזה אמירות. מה הוא מתכוון? מה הוא מתכוון לומר? זה מין איזה חידלון, חוסר אונים, אין לי נימוקים בשבילך, אני לא יודע לנמק את זה. והוא כפוזיטיביסט, אם אין לו נימוקים, אז זה לא רציונלי. אבל זה לא נכון. פוזיטיביסטים טועים בעניין הזה, כי כל נימוק, דיברנו על הפוזיטיביסטים, כי כל נימוק מניח הנחות יסוד. גם כשיש לך נימוק, אתה צריך לצאת מהנחות יסוד. אז הנחות היסוד איך תסביר למה הן נכונות? כי מובן מאליו שהן נכונות. אז הככה פה זה זה. לא הככה השרירותי, אלא הככה כי ברור שזה ככה. הקדוש ברוך הוא עשה אותי, אז אני צריך לקיים את מה שהוא אמר. זה נקרא קיבלתי אותו עליי באלוה. כשתלמידים שאלו אותי פעם בירוחם למה צריך ללמוד תורה, התחילו לחפש הסברים, זה מועיל, זה יעזור לקיים את המצוות, לא יודע מה, תהיה אדם שלם יותר, כל מיני הסברים. אני שאלתי אותם שאלה על השאלה, למה אני צריך הסבר למה ללמוד תורה? אם ההסבר הזה יינתן לכם במונחי ערך איקס, תשאלו אז למה ערך איקס נכון? השאלה מה המערכת הערכים הבסיסית שלכם. אם אתם יודעים להצביע עליה, היא לא טעונה הסבר במונחי ערכים יותר יסודיים, אלא הדברים הבסיסיים, אקסיומות הערכיות שלי. בעיניי לימוד תורה הוא כזה. אז אני לא מחפש הסבר יותר יסודי למה ללמוד תורה. בעיניי זה הדבר יותר מובן מאשר כל דבר אחר. ולכן אני לומד תורה. אז אם תביא לי הסבר במונחי משהו אחר, מה זה עוזר לי? זה כמו כן מילון עברי אנגלי, שמסביר אנגלי אנגלי, שמסביר מילה אחת לא מובנת עם עשר מילים אחרות שעוד פחות מובנות. זה אותו דבר, ההסבר שלך לא מועיל לי כלום. אתה לוקח עיקרון שהוא מובן מאליו ומסביר לי אותו עם משהו שהוא בעצמו לא ברור לי. ובשביל מה? אם יש לי משהו שהוא מובן מאליו אני לא צריך מילון. טוב.