שיעור מתאריך ט＂ו בחשוון תשס＂ז

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בעצם נמצאים עדיין במבוא לנושא והתחלנו לעסוק בשאלה של סמכות חכמים ותחומי העיסוק שלהם, הסמכות שלהם והעיסוק שלהם. דברים יוצאים מהפרשה בספר דברים כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין. ראינו שמה שאנחנו אמורים ללכת אל השופט אשר יהיה בימים ההם, כן, ללכת אל ובאת אל הכהנים אל הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך ואז לא תסור יש חובה לשמוע בקולם ולעשות על פי מה שהם אומרים. ראינו שהרמב"ם לוקח את ההיקף של הציווי הזה שלא תסור באופן הרחב ביותר האפשרי ולמעשה הוא אומר שכל מה שחכמים אומרים יש לנו חובה לשמוע בקולם מכוח הפסוק שלא תסור. כל מה שהם אומרים הכוונה תקנות, גזרות, מנהגים, פרשנות של התורה, דרשות, בקיצור הכל, מסורת שהם מעבירים אלינו. כשהכל הזה מתחלק בתוכו לשני שני סוגים עיקריים, סוג אחד זה חכמים כפרשנים, דרש ופרשנות נגיד נכלול את זה ביחד כרגע, חכמים כפרשנים מוסמכים של התורה. מה שהם מפרשים זה בעצם הדבר שמחייב גם אם אני אולי חושב שהפירוש הוא אחר. הענף השני זה הסמכות של חכמים כמחוקקים, לא כפרשנים אלא כמחוקקים, ואז זה בעצם אומר שחכמים לא עושים זאת אומרת יוצרים דין חדש לא דרך פירוש לפסוק אלא תקנה או גזרה או משהו חדש. אנחנו מכירים את הסיווג ההלכתי שמכנה את הסוג הראשון דאורייתא ואת הסוג השני דרבנן, אבל למעשה מאחורי הסיווג ההלכתי שהוא בעצם מתייחס למעמד של ההלכות, לתוקף של ההלכות, ישנה בעצם צורה שונה של פעילות של חכמים. זאת אומרת הלכות דרבנן חכמים משמשים שם כמחוקקים כשהם מחוקקים חוק חדש כיוון שמשהו שלא יוצא מתוך התורה אז התוצר הוא בעצם הלכה דרבנן, כאשר חכמים משמשים כפרשנים אז התוצר הוא למעשה משהו שמופיע בתורה משהו שנמצא בעצם בתוך התורה עצמה והתוצר הוא הלכה דאורייתא. אז ההבחנה בין הלכה דאורייתא להלכה דרבנן למעשה מחביאה מאחוריה את ההבחנה בין חקיקה לבין פרשנות. והרמב"ם כמו שאמרתי בעצם אומר שהן בחקיקה והן בפרשנות לחכמים יש את מלוא הסמכות וחייבים לשמוע בקולם ומי שלא שומע בקולם עובר על לאו ומי ששומע בקולם קיים מצוות עשה, זאת אומרת הדין הוא דין תורה לגבי כל המקרים. על זה מקשה עליו הרמב"ן הרבה מאוד קושיות כי בעצם יוצא מדברי הרמב"ם שאין דבר כזה הלכה דרבנן כי כל הלכה דרבנן ברגע שהיא נסמכת על הפסוק שלא תסור אז הופכת להיות הלכה דאורייתא. כן ההשלכה הכי מתבקשת כאשר אני נמצא בספק לגבי הלכה דרבנן, יש לי עוף בחלב זאת הלכה מדרבנן שאסור לאכול עוף בחלב ויש לי לפניי משהו שאני מסופק האם יש פה עוף בחלב או לא, אז כיוון שזה ספק דרבנן אני אמור ללכת אני יכול ללכת לקולא. אבל לפי הרמב"ם יוצא בעצם שגם בספק מן הסוג הזה צריך להחמיר, למה? בגלל שכל איסור דרבנן אם אני אעבור עליו אני אעבור על לאו דאורייתא שלא תסור וממילא אם אני בספק אז אני חייב להחמיר כדי לא לעבור על איסור דאורייתא. זה כמובן רק ביטוי או סימפטום לבעיה יותר עמוקה, זאת לא שאלה טכנית למה בספק דרבנן מקילים, אלא הרמב"ן טוען טענה מהותית, הוא אומר לפי הגדרתו של הרמב"ם אין דבר כזה הלכה דרבנן, כל הלכה דרבנן הופכת בעצם להיות הלכה דאורייתא לכל ההשלכות יש לזה כל מיני השלכות, זאת אחת ההשלכות, יש עוד הרבה, כך טוען הרמב"ן. ובעצם עמדנו על זה שיש פה איזשהו מתח בין שתי בעיות שנראה איכשהו בלתי אפשרי להסתדר עם שתיהן ביחד. כי הרי למה הרמב"ם באמת עושה את זה? זאת אומרת אולי עוד לפני למה הרמב"ם עושה את זה, מה מוסכם גם על הרמב"ם וגם על הרמב"ן? נמקד יותר את המחלוקת. מה שמוסכם זה שחכמים כפרשנים ודאי יש להם סמכות שניתנת להם על ידי התורה. זאת אומרת דיני דאורייתא חכמים שמשמשים כמפרשים או כדרשנים זה ודאי שצריך לשמוע בקולם וזה יוצא מהפסוק לא תסור, על זה אף אחד לא חולק, הן הרמב"ם והן הרמב"ן. איפה כן הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה האם גם לגבי דיני דרבנן גם שם הפסוק לא תסור מצווה אותנו לשמוע בקולם? האם גם שם יש חובה מדאורייתא לשמוע בקולם או לא? הרמב"ם אומר שכן, זה יוצא מהפסוק של לא תסור, והרמב"ן אומר לא, רק על הפרשנות לא על החקיקה. אז למה באמת הרמב"ם מרחיב בצורה כל כך אימפריאליסטית את התחום התכולה של לא תסור? למה למה באמת הוא הופך הלכות דרבנן להלכות דאורייתא? למה למה הוא עושה את זה בצורה כל כך מקיפה? אז די ברור שהבעיה הבסיסית שאיתה הוא מתמודד זה בעיית המקור. זאת אומרת מקור התוקף. מאיפה יוצא שאני צריך לשמוע לחכמים? אם באמת אין פסוק שמצווה אותי לציית לחכמים לתקנותיהם לחקיקה שלהם אז למה באמת שאשמע בקולם? בא חכם ואומר לי אתה אסור לך לאכול עוף בחלב. אז אני אומר לו אתה הקדוש ברוך הוא? ממלא מקומו? זאת אומרת למה שאשמע בקולך? מי אתה? אם הוא מביא פסוק אומר מה זאת אומרת אני לא ממלא מקום של הקדוש ברוך הוא אני רק מיופה כוחו זאת אומרת הפסוק שהקדוש ברוך הוא בתורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מצווה עליך לשמוע בקולי לא תסור מכל אשר יורוך, יש פה האצלת סמכות לחכמים. אז בסדר גמור הוא מצביע גבוה יותר בהיררכיה והוא מחוסן מבחינת מקור הסמכות שלו. אז הרמבום בעצם היה מוטרד מהשאלה למה בכלל לחכמים יש סמכות לתקן תקנות איך הם יכולים לבוא אליי ולתת לי כל מיני או לתת לי כל מיני הוראות. אומר הרמב"ם מה זאת אומרת התורה עצמה מצווה עליי כמו שאני מציית לציוויי התורה אחרים אחד מציוויי התורה זה לשמוע לחכמים בכל ההוראות שלהם. אז זאת מערכת מסודרת להפליא אין שום בעיה המשמעת היא מעוגנת היטב בתורה. מה המחיר? המחיר הוא שבעצם הפכת את הכל להלכות דאורייתא. אז בעצם אז אין דבר כזה באמת הלכות דרבנן. זה מה שהרמב"ן מקשה על הרמב"ם. אין דבר כזה הלכות דרבנן כי בעצם הפכת, אומר הרמב"ן לרמב"ם, הפכת את כל ההלכות להלכות דאורייתא. אז נכון שהמערכת מאוד מסודרת אין בעיה הסמכות של חכמים היא ברורה אף אחד לא יכול להתווכח יש פסוק מפורש אבל אנחנו יודעים כל הש"ס מלא מזה שיש שני סוגי הלכות יש הלכה דאורייתא והלכה דרבנן אתה מחקת את ההבדל ביניהם. כך אומר הרמב"ן כלפי הרמב"ם ולכן הוא נשאר בזה שרק הפרשנות של חכמים יונקת את סמכותם מלא תסור אבל לא החקיקה. נדמה לי שהזכרתי שהמנחת חינוך רוצה לעשות עם זה דבר אבסורדי ממש עם הטענה הזאת של הרמב"ם, הוא רוצה לטעון שאם יש מי חולה שצריך לאכול איסור אז מותר לו אם הוא בסכנה מותר לו. איזה כשעומדות לפניו שתי אפשרויות או שהוא יאכל איסור שהוא נלמד נגיד מדרשה כלשהי או שהוא יאכל איסור שהוא איסור דאורייתא ממש מה אתם הייתם אומרים מה עדיף שהוא יאכל? או אותו דבר נגיד שניהם זה דאורייתא רגיל אז נגיד שזה אותו דבר ככה מקובל אם בכלל ישנה היררכיה אז האיסור שמדרשה הוא הקל יותר ממש איסור שמפורש בתורה ויש איסור שרק נלמד מדרשה שחכמים הוציאו אותו מדרשה אז אם בכלל הייתי עושה היררכיה הייתי אומר שהאיסור שיוצא מדרשה הוא הקל יותר. אומר בעל המנחת חינוך הפוך. זאת אומרת אם יש שני איסורים שעומדים לפניך אתה צריך לאכול את האיסור שכתוב במפורש בתורה ולא את האיסור שיוצא מדרשה למה? כיוון שאם אני אוכל איסור שרק יוצא מדרשה אני עובר שתי עבירות אני עובר גם את העבירה של האיסור עצמו שאכלתי איסור וגם את העבירה של לא תסור כי הרי התורה מצווה עליי לשמוע לחכמים כשהם דורשים דרשה אז כשאני עובר את העבירה הזאת בעצם עברתי שתי עבירות גם על לא תסור וגם את העבירה שהיא עבירה דאורייתא של המאכל האסור שאותו אכלתי. לעומת זאת אם אני עובר עבירה, אוכל מאכל שכתוב במפורש בתורה לא לאכול אותו, אז עברתי רק את העבירה של האיסור עצמו, מה שאכלתי.

[Speaker B] זה במפורש שזה כולל גם את הפרשנות של חז"ל, לא?

[הרב מיכאל אברהם] שאלה לא לגמרי ברורה.

[Speaker B] אני חושב שאם נגיד תחומי שבת, הדבר שכתוב במפורש זה הבערה והוצאה מרשות לרשות. נכון. לעומת זאת רוב השאר, גם דברים שזה ממש

[הרב מיכאל אברהם] לרוב הדעות כנראה לא יוצא מדרשה, אלא זו איזה שהיא מסורת. נכון, ללא ספק אפילו יוצא מדרשה, אם נסמנה.

[Speaker B] אוקיי, עכשיו יש עניין של פיקוח נפש, ואני יכול לפתור את הבעיה עם הוצאה מרשות לרשות. יש לי איזה נטיית לב, אולי היא לא נכונה. טוב אוקיי, נעבור את תחום שבת בכמה מטרים, אבל לא נעשה אחד מל"ט האחרות שממש התרגלנו לא לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוצאה זה הפוך, הוצאה זה הדבר שכתוב במפורש בתורה. לא, את זה ודאי לא. טוב הוא אומר שכן. הוא אומר שדבר שכתוב במפורש בתורה את זה עדיף לעשות. כי שמה, ניקח את הוצאה כן, הוא אומר הוצאה עדיף לעשות, למה? כי הוצאה כתובה במפורש בתורה, לא צריכה חכמים פה. אז על מה אני עובר? אני עובר על מלאכת הוצאה בשבת. אבל אם אני אעבור על בורר בשביל להציל את החולה הזה, זה לא, למה? בגלל שבורר גם אסור לבור בשבת, עברתי על איסור מלאכה בשבת, וחוץ מזה גם עברתי על לא תסור, כי חכמים אמרו לי שאסור, שהתורה דורשת ממני לא לבור בשבת ולא שמעתי בקולם, אז עברתי שני איסורים ולא אחד. זה האבסורד. זה האבסורד, שזה ברור לחלוטין שאם בכלל ישנה היררכיה אז מה שכתוב בתורה הוא יותר חמור. אם בכלל, לרוב הדעות זה אותו דבר, אבל אם בכלל אז מה שכתוב בתורה הוא יותר חמור, אולי נראה את זה קצת בהמשך. איפה הוא טועה פה? הוא טועה פה בתפיסה של איך פועל בכלל הלאו הזה של לא תסור. ועל זה התחלתי בפעם הקודמת לדבר, לכן אני אחזור על זה עוד רגע. לפני שאני מסיים רק פשוט אני חייב תשובה. בשבוע הבא אני רוצה להעביר את זה מיום שני ליום ראשון, חד פעמי. רק בשבוע הבא. מישהו מהמשתתפים יש איזה בעיה עם זה? זה בסדר? אוקיי. טוב, אז אני אעביר את זה. תרשו לי רק חצי דקה אחת כי פשוט אמרתי שאני נותן תשובה אחרי שאני אדבר איתכם. אז שנייה אחת סליחה. הלו?

[Speaker B] אה בסדר. טוב גמור. אין בעיה. נשתמע. תודה רבה. שלום שלום. כן, אז למנחת חינוך אני אחזור עוד מעט. בעצם אני חוזר עכשיו למחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן. למנחת חינוך לא הולך חוצה? שיש בכלל ספק בין אם זה דרבנן או דאורייתא. אפשר היה גם לעשות את זה, אפשר היה גם לעשות את זה, רק ששמה זה דרבנן פלוס דאורייתא מול דאורייתא, ופה זה שני דאורייתות אז זה עוד יותר חזק. אבל עקרונית אפשר גם את זה, ואגב צדדים כאלה עולים בהקשר של בסוגיה של שבועה על איסור. שבועה חלה על איסור או לא חלה על איסור, שם דנים מה קורה בשבועה על איסור דרבנן, ושמה הוא אפילו מעלה איזה שהיא אפשרות כזאת לגבי איסורי דרבנן. זה כבר באמת דברים מוזרים, עוד מעט אני אנסה להסביר למה אני חושב שזה

[הרב מיכאל אברהם] פשוט לא ניתן להיאמר ככה. אז שאלנו למה בעצם, על מה נסובה המחלוקת? אז הרמב"ם, המוטיבציה הבסיסית שלו היא להסביר מה מקור הסמכות של חכמים. בלי זה, מטעם מי הם באים? אני לא חייב לשמוע בקולם, מה פתאום? ודיברנו על זה שכל מערכת משפטית, המערכת נורמטיבית,

[Speaker B] יונקת את סמכותה מאיזה שהוא עיקרון שהוא חיצוני לה. זאת אומרת, לעולם העיקרון שמצדיק את המערכת המשפטית,

[הרב מיכאל אברהם] או כל מערכת שהיא, לא יכול להיות אחד העקרונות שכלולים בה עצמה. נכון? אם החוק יצווה עליי לציית לחוק, אז אני אשאל ולחוק הזה עצמו מניין לי שאני צריך לציית? זאת אומרת, ברור שהעוגן שמחייב אותי לציית לחוק לא יכול להיות בעצמו חוק, הוא צריך להיות משהו חיצוני. אז אם אני חוזר לסוגיה שלנו באיסורי דרבנן, זאת איזה שהיא מערכת. מערכת נורמטיבית חדשה שעכשיו טוענים שאני כפוף לה, אז אני אשאל את עצמי רגע, מה המקור? מה הסיבה? מה העיקרון שגורם לי או שנותן סמכות למערכת הזאת מבחינתי? לא יכול להיות שהעיקרון הזה הוא עצמו יהיה הציווי של חכמים. וזה שחכמים ציוו עליי, זה אומר שאני צריך לשמוע בקולם? לעולם לא. כי הרי זה גופא מה שאני שואל, למה אני צריך לשמוע לציווי של חכמים? אז אי אפשר לבוא ולומר לי, טוב, כי חכמים ציוו. לכן, לכן אני צריך לשמוע בקולם. זה אף פעם לא יכול להיות סיבה לשמוע בקולם. אולי היא סיבה טובה, אבל זה לא עוזר למי שלא רוצה לשמוע בקולם, זה לא מה שישכנע אותו, ולכן זה חסר ערך. אז מה כן העיקרון הזה? אז אומר הרמב"ם, אין מוצא, אני חייב למצוא את העיקרון הזה במערכת היותר יסודית, במערכת דאורייתא. והמערכת דאורייתא, הפסוק של "לא תסור", הוא זה שנותן תוקף למערכת של הדרבנן. לכן, אין ברירה, לכאורה כמעט ואין ברירה. מצד שני הרמב"ן לא מוכן לעשות את זה. הרמב"ן לא מוכן לעשות את זה בגלל, קודם כל, בדיקה אמפירית. זאת אומרת, אם מסתכלים בש"ס, מסתכלים בהלכה, רואים, יש שני סוגי הלכות במסגרת ההלכה, הלכות דרבנן והלכות דאורייתא. ולפי הרמב"ם, התיחום ביניהם איננו, נמחק ההבדל הזה. זה לא עומד במבחן העובדות. נכון, הרמב"ם צודק, הרמב"ם סוגר פה פער שחשוב מאוד לסגור אותו, כמו הרמב"ם עצמו כותב, אבל אי אפשר. זאת אומרת, מה לעשות, זה בעיה אמיתית, אבל ככה זה לא מתאים. אי אפשר. ההלכה כן מכירה בזה שיש שני סוגי הלכות, ולשתיהן יש מעמד שונה. לא יכול להיות שכל הלכה דרבנן, בעצם מי שעובר עליה עובר על הלכה דאורייתא. אז בעצם סיימנו, נדמה לי, הפעם הקודמת בהסבר, בהסבר שיטת הרמב"ם. הרי כל אחד מהם בעצם צריך להתמודד עכשיו עם קושי אחר. הרמב"ם והרמב"ן באים לפתור שני קשיים שאנחנו לא מצליחים אולי לפתור את שניהם ביחד. לא הרמב"ם ולא הרמב"ן. כל אחד בוחר את איזה מהם הוא רוצה לפתור. הרמב"ם פותר את בעיית מקור הסמכות. אין בעיה, הכל פתור. אבל הוא נשאר בקושי מול העובדות ההלכתיות. יש הבדל בין דאורייתא ודרבנן. איך זה יכול להיות? מצד שני מה נגיד? אז אין מקור מ"לא תסור". אם אין מקור מ"לא תסור" אז אין בעיה, יש דרבנן ויש דאורייתא. מבחינה הזאת הרמב"ן מסודר, אבל אז אני אשאל שוב את מה שהרמב"ם שאל את עצמו, אז למה לציית לחכמים? אין סיבה לציית לחכמים. אז זה מין כביכול לרקוד על שתי חתונות ביחד. אי אפשר. מצד אחד אני צריך למצוא עוגן לדברי חכמים. ואמרנו כבר שעוגן כזה בעצמו לא יכול להיות עיקרון שהוא עצמו עיקרון דרבנני, חייב כנראה להיות משהו שהוא מחוץ לספירה הזאת של הלכות דרבנן, אלא משהו יותר יסודי. קרי דאורייתא. ואז מה יוצא? שמה שלא יהיה, עוד לפני שהתחלנו לחפש בתורה, אם בכלל ישנו עוגן, זה חייב להיות איזשהו פסוק בתורה. אבל אם הוא פסוק בתורה, אז מתעוררת הבעיה של הרמב"ן, אז מה ההבדל בין דרבנן ודאורייתא? זה תמיד יצא דאורייתא. זאת בעיה שנראית על פניה כבלתי פתירה. אז הרמב"ן צריך לענות לנו למה באמת צריך לשמוע לחכמים. את ההבדל בין דאורייתא ודרבנן הוא מסביר יפה, אבל למה צריך לשמוע בקול חכמים? והרמב"ם צריך לענות לנו, אז איך נוצר הבדל בין דאורייתא לבין דרבנן? אני מבין למה צריך לשמוע לחכמים, אבל זה לא לשמוע להם, זה לשמוע לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, אין פה הבדל בין דאורייתא לבין דרבנן בעצם. אז כל אחד מהם נשאר כביכול על רגל אחת וצריך להסביר איפה הרגל השנייה. אז התחלנו עם הרמב"ם ואמרנו שבעצם, זה הרוגטשובר שהבאתי, מי שיש לו את הדף משבוע שעבר, הרוגטשובר זה מקור שתים עשרה. אני אגיד אותו בעל פה, לא משנה, אבל אתם יכולים לראות את זה שם. הרוגטשובר בעצם אומר שכאשר יש עוד מפרשים שאומרים את זה, שכאשר אדם עובר איסור דרבנן, אין פירושו, גם לפי הרמב"ם זה לא נכון לומר שהוא תמיד עובר על איסור דאורייתא. זה לא נכון שמי שאוכל עוף בחלב עובר על איסור דאורייתא. רק מי שאוכל עוף בחלב בגלל שהוא לא מכיר בסמכות חכמים לקבוע איסורים, הוא עובר על איסור דאורייתא. אפשר לאכול עוף בחלב מהרבה סיבות. אפשר לאכול את זה בכלל בשוגג. אפשר לאכול את זה כי היצר שלי גבר עליי ולא התמודדתי. ואפשר לאכול את זה מתוך מרידה בסמכות חכמים. כמו בדאורייתא אגב. שלושת האפשרויות קיימות גם בדאורייתא. מי שיכול לאכול חזיר מאותן שלוש סיבות: או מרד נגד סמכות התורה, או שוגג, לא ידעתי שזה חזיר, או היצר גבר עליי, ידעתי, אני לא מורד בסמכות הקדוש ברוך הוא אבל נפלתי, היצר התגבר עליי. נכון? אז מה שקיים בדאורייתא קיים גם בדרבנן מבחינת מוטיבציות. מוטיבציות אחרות. אומר הרוגטשובר שלמעשה מי שאוכל סתם איסור דרבנן, עוף בחלב, והוא עושה את זה רק בגלל שיצרו גבר עליו אבל הוא מכיר בסמכות חכמים, כמו שהוא עובר על איסור תורה והוא מכיר בסמכות הקדוש ברוך הוא, זה יכול לקרות. אחד כזה לא עובר על לא תסור. למה? כי מה תוכן הפסוק לא תסור? לא תסור מכל אשר יורוך, זאת אומרת תכיר בסמכותם של חכמים לצוות עליך ציוויים. אני מכיר בסמכותם, אני נפלתי, כמו שאני מכיר בסמכותו של הקדוש ברוך הוא, אבל נפלתי, היצר הרע גבר עליי, זה לא נקרא לעבור על לא תסור. מתי אני עובר על לא תסור? מתי שאני אומר לא מכיר בסמכות חכמים, אני אוכל עוף בחלב ואני מצפצף עליהם, אני שומע רק לקדוש ברוך הוא, לא לחכמים. אם אכלת עוף בחלב עברת על דאורייתא? איפה בדיוק החילוק, החילוק הדין שם אני לא מצליח כל כך. למה? הציווי של לא תסור מכל אשר יורוך מצווה עליך לשמוע לחכמים. אם לא שמעת, מה? לא, לא שלא שמעת לחכמים, עשית בניגוד לדבריהם, לא לשמוע לחכמים יש פה אלמנט של מרד. זאת אומרת אתה לא מכיר בסמכות, אתה מורד בסמכותם של חכמים. בתורה אם אתה מורד אז זה ודאי עבירה ואתה עבריין גם אם אתה לא מורד. לגבי חכמים כל התוכן של לא תסור זה אך ורק אל תמרוד. זאת אומרת תכיר בסמכותם של חכמים. אבל עצם אכילת העוף בחלב אסור, אבל זה לא מרידה בסמכות חכמים, פה לא תהיה עבירה דאורייתא. כך אומר הרוגטשובר. אז אם עוף בחלב גבר עליי יצרי לפי הרוגטשובר מה זה יהיה? רק איסור דרבנן. מה יהיה מקור הסמכות? אין, זה השאלה. זה שאלתי בפעם הקודמת, זה היה לקראת הסוף וזה קצת עשינו מהר. בעצם שאלתי אז אם ככה זה הסבר נהדר לרמב"ם, השאלה היא אנחנו נמצאים בנקודת המוצא כיוון שהרמב"ם הרי חיפש מקור סמכות למה אני

[Speaker B] צריך לשמוע בקול חכמים, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] הרי בגלל זה

[Speaker B] הוא אמר את כל מה שהוא אמר. אם חכמים מצווים עליי לא לאכול עוף

[הרב מיכאל אברהם] בחלב למה שאני אשמע בקולם? עכשיו מה אומר הרוגטשובר? שבעצם אם אני אוכל עוף בחלב לא עברתי

[Speaker B] על איסור לא תסור.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שעדיין אין לי מקור סמכות, אז למה לציית לחכמים באמת? אתה חייב לציית לחכמים. למה? בגלל לא תסור. אבל אם אני אוכל עוף בחלב לא בגלל מרידה בסמכותם, אני כי יצרי גבר עליי, אז זה האיסור דרבנן. נו, אז מה? איסורי דרבנן אמרנו אני צריך מקור סמכות למה לקיים אותם? אתה צריך לקיים את דברים של חכמים בגלל שזה ציווי של התורה. אם אתה לא מקיים אותם אתה לא עובר על דברי תורה.

[Speaker B] עכשיו מה שקרה פה, אבל לפי הרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] הציווי של הדבר

[Speaker B] הזה, עכשיו מה

[הרב מיכאל אברהם] שקרה פה, או שאני עובר על לא תסור גם במצב כזה, או שאני לא עובר על לא תסור אבל אז לא פתרנו את הבעיה כי אני מחפש מקור. אז עוד פעם ריקוד שאתה חתום בתוך שיטת הרמב"ם, לא בין הרמב"ם לרמב"ן. אני חושב שאתה אומר נכון, נדמה לי שהתשובה לזה היא, וזה אפשר לנסח את זה בצורה לוגית קצת חדה וזה היה קצת הסתבכנו בזה פעם הקודמת. יש כשהתורה מצווה עליי לשמוע בקול חכמים היא אומרת לא תסור מכל אשר יורוך.

[Speaker B] אז אם באמת לאכול עוף

[הרב מיכאל אברהם] בחלב בלי

[Speaker B] להמרות את עצם, לערער על

[הרב מיכאל אברהם] עצם סמכותם זה רק איסור דרבנן. אז אני שאלתי בסדר, אז מה למה אני בכלל צריך לשמוע לאיסור הזה? אז לא אני לא עובר פה לא תסור, הלא תסור לא נותן

[Speaker B] עוגן לעבירות מן הסוג הזה. אבל אז נחשוב שוב, אז למה כן הוא נותן עוגן? אם אני אוכל עוף בחלב מתוך כך שאני לא מכיר בסמכות חכמים לקבוע לי הוראות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה תוכן הסמכות הזאת? אם אין הוראה כזאת לא לאכול עוף בחלב כי אין בעיה הרי אם אני אוכל עוף בחלב אז לא עברתי על שום דבר, אין הוראה כזאת. אז מה ההוראה? ההוראה היא לשמוע לסמכותם של חכמים, ומה? וכלום. זאת אומרת בלי שום תוכן. אין דבר כזה, זה לא יכול להיות. זה כמו המלך של הנסיך המאושר, הנסיך הקטן, כן? אומר שהוא מצווה על כל הכוכבים לעשות בדיוק את מה שהם רוצים לעשות. זאת אומרת לא יכול להיות ציווי שנותן סמכות למישהו כשאין תוכן לסמכות חוץ מאשר הסמכות הזאת עצמה. זאת אומרת לא יכול להיות ציווי שאומר רבותיי לעמוד הזה יש סמכות מלאה להגיד לכם כל מה שהוא רוצה, והוא אבל בלי שום תוכן, רק עצם זה שיש לו סמכות. זאת אומרת התוכן של הציווי לשמוע בקול העמוד זה רק זה שאני חייב לשמוע בקולו, לא לתכנים הספציפיים שהוא מצווה. אם הוא יצווה עליי תוכן ספציפי מסוים זה לא קשור לזה, אין דבר כזה, נכון? זאת אומרת הרי ברור שחייב להיות משהו ש כשאני רואה את הפסוק לא תסור, זה קצת עדין לוגית אבל אני חושב שזה כשאני רואה את הפסוק לא תסור, אז הפסוק אומר לי בעצם מה שחכמים אומרים אתה צריך לעשות. עכשיו נכון שאני לא עובר על הלאו, וצודק הרוגטשובר, אני לא יורד למה שהרוגטשובר אומר, להיפך אני מסביר אותו, הוא צודק. אם אני אוכל עוף בחלב בלי להר. סמכותם של חכמים לא עברתי על איסור דאורייתא. מצד שני ברור שיש לחכמים סמכות לאסור עלי עוף בחלב, כי אם לא הייתה להם את הסמכות לאסור עלי עוף בחלב, אז גם אם הייתי אוכל עוף בחלב מתוך ערעור בסמכותם, לא הייתי עובר על כלום, כי מה הסמכות? הסמכות היא לתקן לא לאכול עוף בחלב. זה הסמכות. אז אם לא היה תוכן לסמכות, אז גם המרידה לא הייתה איסור דאורייתא. לא היה תוכן למרידה. כי הרי במה מרדתי? אמרתי אני אוכל עוף בחלב, לא מכיר באיסור הזה. באמת אין איסור כזה, מה הבעיה? אז במה אני לא מכיר? חייב להיות שהאיסורים אלה יש להם איזשהו מעמד עצמאי גם כתשתית לזה שאני אעבור איסור כשאני מערער על הסמכות. גם אם האיסור הפורמלי שאותו אני עובר דאורייתא הוא רק מתי שאני מערער על הסמכות, ברור שברקע מונחת איזושהי תפיסה שאומרת שכל מה שחכמים אומרים מחייב. ואם זה ככה, זה נמצא בלא תסור, אז אני חייב להגיד, אני מבין מה ש… אבל אתה חייב להגיד שלא תסור כולל גם את מקור הסמכות לתת הוראות. נכון. זה אבל רק את זה. זאת אומרת, הטענה היא כזאת. כלומר שלא תסור זה לא רק מרידה. לא, אז פה הנקודה. לא תסור מתפקד בשני כובעים. כובע אחד אומר מי שמורד נגד חכמים עבר על לא תסור. עובר על רצון השם גם, לא רק על רצון חכמים. מצד שני עכשיו אני שואל את עצמי בתור פרשן. זהו, זה מה שכתוב בלא תסור, זה הכל מבחינה הלכתית. עכשיו אני שואל את עצמי בתור פרשן, בוא נראה מה אומר הפסוק הזה. מה שאומר בעצם הפסוק הזה שחכמים יכולים לקבוע הלכות, נכון? כי אם חכמים לא היו יכולים לקבוע הלכות, זאת אומרת

[Speaker B] אם הייתי עובר על הלכה, זה לא היה מטריד את הלא תסור, את הפסוק של לא תסור, אז גם מרידה נגד חכמים הייתה מחוסרת כל תוכן.

[הרב מיכאל אברהם] כשאני מורד כנגד סמכות חכמים כשאני אוכל עוף בחלב, אז מה הבעיה?

[Speaker B] הרי באמת אין איסור כזה,

[הרב מיכאל אברהם] הרי אין להם סמכות לתת איסור כזה. אלא מאי? אם הפסוק אומר שיש דבר כזה שנקרא מרידה, פירושו של דבר שכשני אוכל עוף בחלב זה בעייתי. עכשיו מה זאת אומרת בעייתי? בעייתי ואסור זה לא בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, איסור דאורייתא לא יהיה פה אם אני אוכל עוף בחלב. אבל ברור לגמרי שהתורה רואה באכילת עוף בחלב איסור. כי אם זה לא היה איסור, אז גם המרידה נגד חכמים באכילת עוף בחלב לא הייתה מרידה. לא יכול להיות שאומרים לי אתה צריך לציית לחכמים בכל מה שהם אומרים לך. אומרים לך א', ב', ג', ד', אתה חייב לשמוע לכל מה שהם אומרים. אז ברור שא', ב', ג', ד' צריך לעשות אותו. זה לא אומר אבל שמי שלא עושה ד' עבר על לא תסור. זה לא חייב להיות. אבל ברור שבתוך לא תסור כן מונח משהו, רצון התורה נקרא לזה, לא הלכה ברורה. אני לא עובר על לא תסור באופן פורמלי, אבל רצון התורה הוא מה שהתורה בעצם אומרת לי מאחורי הדברים שכל מה שחכמים אומרים אני צריך לקיים. זה מה שנקרא חקיקת משנה בשפה משפטית יותר. אז נדמה לי שזאת האפשרות היחידה להבין את הרמב"ם באופן נכון, ואז מה שיוצא שהכל בסדר, הרמב"ם. אני שמעתי פירוש אחר שאולי זה פותר את זה. אם אתה עובר על ה… כלומר לא מקיים את האיסור, את מה שציוו חכמים, אז אתה בעצם עובר על איסור תורה. אבל אם אתה עובר רק על הפרטים, ניתן דוגמה, אם אתה לדוגמה קורא את המגילה למפרע, אז אתה עובר על איסור דרבנן, אבל אם אתה לא קורא מגילה בכלל, אז אתה עובר על איסור דאורייתא. למה? כי אם אתה עובר על הפרטים… למה? מה ההבדל? אני לא רואה את ההיגיון מאחורי החלוקה. אפשר לחלוק, אני יכול להגיד גם, כל האיסורים שמתחילים מ-א' עד כ' אני עובר על לא תסור, והאיסורים שמתחילים מ-ל' עד ת' אז לא. השאלה מה ההיגיון מאחורי החלוקה. כי הם ציוו, חכמים, הם ציוו לקרוא מגילה וציוו גם לקרוא אותה לא למפרע.

[Speaker B] הם ציוו את שני הדברים. אז למה על הראשון זה כן לא תסור ועל השני לא? כי זה הבסיס. קראתי למפרע אז לא קראתי מגילה כמו שהם ציוו. אני לא רואה בסברא את ההבדל. אולי התשובה בזה יש גם נפקא מינות למעשה. אני יודע, למשל במישהו שעבר על זמן דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] אז אם הוא עבר על זה בצורה

[Speaker B] של נכשל בסדר, זה דרבנן,

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה מתוך מרידה אז הוא חייב מלקות?

[Speaker B] מלקות אולי לא יהיה פה

[הרב מיכאל אברהם] כי זה לאו שניתק לעשה או מיתת בית דין, אבל עקרונית כן. כל השיקולים של לא תעשה, כמה ממון להוציא על לא תעשה שלא יועיל,

[Speaker B] יש הבדלים בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] אז לא תסור זה לא נפקא מינא, כי אם הוא מורד אז הוא מורד. כן, לא משנה. הוא מורד רק בלא תסור, לא,

[Speaker B] הוא מורד בלא תסור, הוא לא מורד באיסורי התורה ממש.

[הרב מיכאל אברהם] יש יותר, פחות, כל

[Speaker B] מיני נפקא מינות הלכתיות, אבל זה

[הרב מיכאל אברהם] לא רק אינדיקציות, זה לא הדבר עצמו.

[Speaker B] אז כאן בעצם אנחנו מגיעים לאיזושהי תמונה שמצליחה להעמיד אותנו על שתי הרגליים. תשימו לב, מצד אחד יש מקור לסמכות חכמים בכל תחום, גם בתקנות, בגזרות, במה שאתם רוצים. מצד שני אנחנו עדיין משמרים את ההבדל בין דאורייתא לבין דרבנן, כי הרי זאת

[הרב מיכאל אברהם] בעצם הייתה המטרה שאיכשהו נראה שגם הרמב"ם וגם הרמב"ן, כל אחד בוחר

[Speaker B] רגל אחרת

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא מצליחים להעמיד פה שתי רגליים. איך שאנחנו כרגע ביארנו ברמב"ם, אז נראה שיש פה… אין בעיה, זה שתי רגליים לגמרי.

[Speaker B] יש סמכות לחכמים לתקן

[הרב מיכאל אברהם] תקנות, אי אפשר להגיד לחכמים מי שמך בכלל, כי אם אני אומר מי שמך אני אעבור על לא תסור. להיכשל מתוך יצר בסדר, גם בדאורייתא נכשלים לפעמים מתוך יצר, זה לא… זה עדיין כישלון, זה אסור, אבל זה לא ייקרא לא תסור. בסדר? אז יש פה הבדל בין דאורייתא ודרבנן, ויש בכל זאת מקור סמכות. ומקור הסמכות הזה אפשר לקרוא לו ב… זה ניסוחים טיפה שונים, אני לא רוצה יותר מדי להיכנס פה לרזולוציות יותר מדי עדינות. בעצם אפשר לומר שהאיסורי דרבנן הם רצון התורה, הם לא ציווי התורה. זה ניסוח טיפה שונה, אבל זה גם איזשהו פתרון שבאופן הרמוני יענה על הקושי של הרמב"ן לפי שיטתו. אז אני עכשיו עובר, אני עכשיו עובר לשם. אז זה הרמב"ם. עכשיו, מה בעצם… טוב, אני אחרי זה אחזור למנחת חינוך, נעבור לרמב"ן. ברמב"ן הבעיה שלנו הייתה הפוכה. הרמב"ן מעמיד היטב את ההבדל בין דאורייתא לבין דרבנן, אבל הרמב"ן חייב לנו עדיין הסבר למה אנחנו צריכים לשמוע בקול חכמים בתקנות דרבנן. בפרשנות זה בגלל לא תסור, אבל בתקנות דרבנן למה אנחנו חייבים לשמוע בקולם? הרמב"ן שותק בעניין הזה, הוא לא אומר כלום. אז פה יש את מקור 6 שהבאתי לכם, זה מקונטרס דברי סופרים של רבי אלחנן וסרמן. הוא בעצם דן די באריכות בדברי הרמב"ן, אני כבר לא אקרא את זה, אין לנו הרבה זמן, אבל רק

[Speaker B] קטעים נבחרים: ונראה מדברי הרמב"ן שחולק על הרמב"ם בשני דברים.

[הרב מיכאל אברהם] א, דקראי ד'ועשית ככל אשר יורוך' ולא תסור, דלדעת הרמב"ם קאי קראי גם על מצוות ואיסורים דרבנן, ומשום הכי מתחייב זקן ממרא עליהם. והרמב"ן סובר דלא קאי קרא דלא תסור רק על תורה שבעל פה שהוא דאורייתא ולא על דבריהם כלל, ואין זקן ממרא חייב על דבריהם. זאת אומרת, מחלוקת ראשונה בין הרמב"ם לרמב"ן, מה תחום החלות של לא תסור. לפי הרמב"ם תחום החלות של לא תסור זה גם על איסורי דרבנן. אחת ההשלכות שעליהם לא דיברנו זה האם זקן ממרא יכול להיהרג גם על איסור דרבנן. לפי הרמב"ם כן. לפי הרמב"ן תחום החלות של לא תסור הוא רק על דיני דאורייתא, רק על פרשנות ולא על חקיקה, וכיוון שכך גם זקן ממרא כמובן לא ייהרג על איסורי דרבנן אלא רק על איסורי דאורייתא. זה מחלוקת ראשונה. ב, ונראה מדברי הרמב"ן ממה שהוכיח דמצינו שדבריהם קלים יותר מדאורייתא, שלדבריו, שלדברי הרמב"ן, אין בדבריהם שום דאורייתא כלל. דאם נאמר שהרמב"ן לא חלק על הרמבם רק לעניין קרא דלא תסור, אבל גם הוא מודה שנצטווינו מן התורה לשמוע לדברי חכמים, מקרא או מסברא או מהלכה למשה מסיני, אם כן הקושיות שהקשה על הרמב"ם, מפני מה דבריהם קלים משל תורה, נאמר לו ולטעמיה גם כן נקשה זאת הקושיה בעצמה. ומה נפקא מינה בזה אם נצטווינו לשמוע לדברי חכמים מקרא דלא תסור או מקרא אחרינא או מהלכה למשה מסיני. אומר רבי אלחנן, תשימו לב טוב, הנימוק של הרמב"ן למעשה מונע מאיתנו תשובה לשאלה אפריורית, עוד לפני שהתחלנו לחפש. כי הרמב"ן מה הוא טוען כנגד הרמב"ם? הוא טוען, הרמב"ם אומר שהמקור הוא מלא תסור. אומר הרמב"ן, לפי זה כל דין דרבנן יהיה דאורייתא, מחקת את ההבדל בין דרבנן ודאורייתא. אז אומר רבי אלחנן וסרמן, בוא נעשה חשבון עכשיו לשיטת הרמב"ן. אז מה הרמב"ן חושב? מאיפה באמת יש לחכמים סמכות בדיני דרבנן, בחקיקה? טוב, אז אולי זה לא לא תסור, כי הרמב"ן מתווכח עם הרמב"ם בלא תסור, אז אולי זה מפסוק אחר, מסברא, מהלכה למשה מסיני? אומר, כל זה לא יכול להיות. כי אם ישנו איזשהו מקור, מה שלא יהיה, אנחנו נישאר באותה בעיה שהוא מוצא בדברי הרמב"ם. הרי הרמב"ן בעצם אומר לנו, מניה וביה לא תמצאו תשובה לשאלה הזאת, עוד לפני שהתחלתם לחפש. כיוון שאם אנחנו נמצא מקור להלכות דרבנן, מאיפה המקור הזה יהיה? הרי הלכה דרבנן עצמה לא יכולה להוות בסיס להלכות דרבנן, אז מה כן? איזשהו מקור דאורייתא, או פסוק או סברא. או הלכה למשה מסיני, משהו, דרשה, לא יודע, איזשהו פסוק, איזשהו מקור מדאורייתא שייתן סמכות לחכמים. לא תסור, לא? לא הפסוק לא תסור. זה הוא מתווכח עם הרמב"ם, משהו אחר. אומר לא יכול להיות. מה שלא יהיה עוד לפני שהתחלנו לחפש. כי אם היה משהו כזה, אז הרמב"ן לא יכול לתקוף את הרמב"ם כי הוא עצמו גם יהיה לו קשה אותו דבר. הרי אם יש לו מקור אז זה לא לא תסור אלא פסוק אחר, אז מה? עדיין אני אשאל עליו את אותה שאלה. מהפסוק האחר ההוא הוא יהפוך את כל איסורי דרבנן לאיסורי תורה. אז מה זה יעזור? זאת אומרת צריך לשים לב טוב. הרמב"ן זה לא רק ויכוח מקומי, זה הוויכוח הראשון על פרשנות של לא תסור. הרמב"ן למעשה טוען לא יכול להיות פסוק שיעשה את זה. לא בגלל שהוא מתווכח על הפרשנות של לא תסור. אומר לא יכול להיות פסוק שיעשה את זה, כי כל פסוק או סברה או הלכה למשה מסיני שנביא תחזיר אותנו לאותה בעיה שהוא מוצא ברמב"ם. נו, אז מה לעשות עכשכשיו? אז אם ככה הבעיה חמורה שבעתיים, לא רק שאנחנו צריכים לחפש פסוק אחר כיוון שלא תסור לא בא בחשבון לפי הרמב"ן. הרמב"ן אפ-פריורי אומר לנו אל תחפשו בכלל, לא תמצאו. לא תמצאו כי אם תמצאו סימן שזה טעות. אין מה לחפש. נו, אז מה לעשות? אז למה צריך לשמוע בקול חכמים? לפי הרמב"ן. לפי הרמב"ן, כן. אז אז הוא עונה פה בכיוון שצריך להבין צריך להבין מה הוא אומר. הוא אומר ותימה גדולה לומר כן דאם כן מאיזה טעם אנחנו חייבים לשמוע להם ושלא לבוא על דבריהם אם אין לא ציווי בתורה לא מקרא לא מהלכה לא מסברה, אז מה אז למה כן? אז הוא אומר הוא מביא את הגמרא ביבמות שמה מקבילה גם בשבת דתניא שלושה דברים עשה משה רבנו עליו השלום מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מן האישה ושיבר את הלוחות והוסיף יום אחד. ובגמרא שם מפרש על כל אחד מהדברים מאי דרש, מקרא מקל וחומר וכולי. הגמרא שואלת מאי דרש ומביאה איזושהי דרשה כדי להסביר כל אחת מההחלטות

[Speaker B] של משה רבנו.

[הרב מיכאל אברהם] תוספות על המקום שואל, הבאנו את זה פעם את הגמרא הזאת בשנה שעברה, תוספות שם שואל אם יש דרשה אז למה זה נקרא מדעתו של משה? הרי הוא דרש דרשה, קיבלנו מסיני את התורה, קיבלנו את מידות הדרש, משה רבנו עשה קל וחומר גזירה שווה מה שלא יהיה. אז הוא הסיק מסקנה, למה זה נקרא מדעתו? ששלושה דברים שעשה משה רבנו מדעתו. לא מדעתו, הוא דרש את התורה לפי הכללים שקיבלנו. אלא ברור שהדרשות האלו לא דרשות גמורות, הם מין משהו דרשות פגומות, נקרא לזה כך. אסמכתאות קוראים לזה. אז כך אומר התוספות. אז אומר רבי אלחנן וסרמן שבאמת אם ככה יוצא שאלו לא דרשות. אז מה זה נקרא שעשה משה רבנו מדעתו? הוא החליט בעצמו, מסברה שלו עצמו. אז אם הוא החליט מסברה שלו עצמו, מה כתוב פה בגמרא? שהסכימה דעת המקום על ידו. שלושה דברים הוא עשה והסכימה דעת המקום על ידו. אומר רבי אלחנן וסרמן, אז אנחנו רואים שמה שחכמים קובעים דעת המקום מסכימה על ידם. יש לנו על זה ראיות מהתורה, מה שהגמרא לומדת מהתורה לפחות. גם על זה לשאול למה צריך לקבל את דברי הגמרא בעניין הזה אבל מה זה עובד כרגע? אז למה אז דעת המקום הסכימה להחלטותיו של משה רבנו. וזה בדיוק הקדוש ברוך הוא מסכים לדעתם של חכמים. אז מה? אז כיוון שכך אז מכאן אנחנו לומדים בניין אב שאומר שתמיד כשחכמים אומרים משהו כנראה הקדוש ברוך הוא מסכים על ידם או גם הוא חושב שצריך לעשות כך. טוב זה קצת בעייתי כי האינדוקציה הפרועה הזאת שאומרת שאם הקדוש ברוך הוא הסכים עם משה רבנו בשלוש ההחלטות שלו אז זה אומר שמכאן ואילך בכל הדורות תמיד כשחכמים יגידו משהו הקדוש ברוך הוא מסכים על ידם, מזה להוציא את כל סמכות חכמים זה נראה קצת בעייתי. מעבר לזה, איך זה עומד במבחנים שלו עצמו? הרי הוא קודם אמר שאם ישנו מקור מן התורה או סברה או הלכה למשה מסיני שמבססים את החובה לציית לחכמים, אז אנחנו איבדנו שפכנו את התינוק עם האמבטיה, הפכנו את הדרבנן שוב פעם לדאורייתא. נו, עכשיו מה הוא מביא לנו? מה המעמד של השיקול הזה שרבי אלחנן עושה? זה סברה? זה מקור מן התורה? מה זה? זה אחד מהם, נכון? לא יכול להיות משהו אחר. אז אם זה סברה, הבעיה קיימת. אם זה מקור מן התורה, הבעיה עדיין קיימת. נו, אז מה הוא הועיל? הוא עצמו טרח עשה הקדמה די ארוכה כדי להסביר אל תחפשו סברה, לא פסוק, לא הלכה למשה מסיני, כל זה לא יעזור. ומה הוא מביא? זה אמור להיות משהו רביעי. זאת אומרת לא סברה לא הלכה למשה מסיני ולא פסוק. אז מה זה כן? מין משהו שיש לו איזה מעמד ביניים כזה. אז אם ממשיכים לקרוא אותו, אז נדמה לי שרואים שכנראה מה שהוא מתכוון לומר, אולי אני אעבור ממש לסוף מי שיש לו את הדף, אז הוא אומר אני אקרא את הסוף ואז אני אחזור חזרה להסביר אותו, ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב בירמיהו ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי, כך כתוב בפסוק. ולא שלחית ביד עבדיי נבייא ולא רעווא קדמיי. הנה בכתוב הזה מפורש כי יש שלושה חלקי תורה. אחד זה הנקרא ציווי, שתיים הנקרא דיבור, שלוש שאין עליו לא ציווי ולא דיבור אלא רצון השם בלבד, והם מצוות דרבנן. אחר כך הוא מביא על בלעם, שבלעם אומר לא אוכל לעבור את פי השם. זאת אומרת לא אוכל לעבור את פי השם, מה שהשם אמר אני לא יכול לעשות נגד זה. אבל הרי אתה יודע שהוא לא רוצה שתלך. זה הוא לא אמר. אבל הרי אתה יודע שהוא לא רוצה שתלך. זה אין לי בעיה עם זה. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה זה לא מפריע לי, אבל את פי השם אני לא יכול לעבור. זאת אומרת הוא אחד שמקפיד על כל מה שהקדוש ברוך הוא אמר, אבל לא מילימטר מעבר לזה. רצון השם לא מטריד אותו. אז אומר רב אלחנן וסרמן וזה כנראה ההשלמה של מה שהוא אומר כאן, הוא מתכוון לומר שיש פה באמת קטגוריה רביעית וצריך לשים לב טוב, זה קטגוריה שונה. יש קטגוריה שנקראת סברא. סברא היא דאורייתא, זאת התפיסה הפשוטה, הגמרא אומרת בכמה מקומות למה לי קרא סברא היא, למה צריך פסוק הרי זה סברא. מה רואים כאן? שאם ישנה סברא הפסוק הוא מיותר, לא צריך פסוק. זאת אומרת דבר שיוצא מסברא מעמדו אותו דבר כמו דבר שכתוב בפסוק. יש לזה כל מיני דוגמאות. אז זה סברא. פסוק זה משהו אחר כמובן וחכמים תיקנו עוד משהו אחר, אבל יש עוד משהו רביעי וזה רעווא קדמיי, שזה הרצון של הקדוש ברוך הוא. כן, רצון השם. עכשיו שימו לב, רצון השם זה משהו שונה מסברא. אולי זאת תת-קבוצה, זאת אומרת, ברור שדברים שיוצאים מסברא גם רצון השם שנעשה אותם, אבל לא כל דבר שהוא רצון השם יש בו סברא. זאת אומרת ישנם דברים שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה אותם, הוא לא כתב את זה בתורה, אבל איכשהו אנחנו יכולים משיקולים כאלו ואחרים להבין שהקדוש ברוך הוא מעוניין בהם, אבל זה לא סברא. מסברא אני לא מבין למה צריך את זה, מה שאני כן יודע זה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאני אעשה את זה. נדמה לי, אם אני לא זוכר, פעם בשנה שעברה הזכרתי את הדוגמה הזאת, אפשר להראות שתרומה גדולה זאת דוגמה לזה. השיעור בתרומה גדולה. תרומה גדולה אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים. אז מה? כן, רוח נוחה הימנו. כן, אז באחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים אפשר להביא ראיות לזה שלפחות בשיטת הרמב"ם זה דין דאורייתא, למרות שמקובל לחשוב שזה דרבנן. מצד שני ברור שכהלכה פועלים כאילו שזה שיעור דרבנן. למה? כיוון שהדין דאורייתא פה הוא לא באמת שיש פסוק שמצווה על זה, אלא אפשר להראות שהתורה מצפה מאיתנו להפריש שיעור מעבר לחיטה

[Speaker B] אחת, שחיטה אחת באופן

[הרב מיכאל אברהם] עקרוני גם מספיק מדאורייתא, אבל אפשר מכל מיני שיקולים להראות שהתורה מצפה מאיתנו להפריש יותר. חכמים כבר מעמידים את זה לשיעורים מוגדרים, אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים, אבל השיקול הבסיסי הוא שיש פה איזשהו רצון התורה שנפריש יותר מחיטה אחת. אני לא בטוח שזו סברא. אני לא בטוח שאם היית שואל מישהו ברחוב, ירא שמיים ככל שיהיה, ואומרים לו תשמע, חיטה אחת מספיקה מדאורייתא להפריש תרומה, אז הוא צריך להבין מסברתו שצריך להפריש יותר, ודווקא אחד מחמישים, למה? מה רע בחיטה אחת? עשיתי את שלי, הקדוש ברוך הוא לא צריך לא חיטה אחת וגם לא חמש, הראיתי את מה שהיחס שלי זה הכל. נכון, אבל אם תלמד את הפסוקים ואת מה שמתלווה אליהם אז תבין שרצון השם הוא כזה. זאת לא סברא. לא בטוח שאתה תבין את זה לבד. סברא זה משהו שאנשים אמורים להבין מעצמם גם בלי פסוק. זה לא סברא, אבל מצד שני זה רצון השם, הקדוש ברוך הוא בכל זאת מצפה ממני לעשות. יש עוד הרבה דברים שלא מובנים לי שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לעשות. אז מתברר שישנם דברים כאלה שלא כתובים במפורש בפסוקים, ועדיין הם כאלה. מצד אחד הם לא סברא, מצד שני הם לא פסוק. הם איזשהו רצון של הקדוש ברוך הוא, הוא מצפה ממני לעשות כך. איך יודעים? איך יודעים? אז הנה דוגמה אחת רב אלחנן הביא קודם, הסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא על ידו של משה רבנו. בשביל מה, למה הוא מגלה לנו את זה בכלל? למה הקדוש ברוך הוא, דרך חז"ל, לא משנה, למה הם מספרים לנו את זה? כדי ללמד אותנו איזשהו רעיון, שנבין, זה לא פסוק, זה לא מקום מפסוק, אבל שנבין את רוח הדברים, שכחכמים אומרים משהו, הקדוש ברוך הוא מצפה שאנחנו נציית להם. אז זו דוגמה, אפשר לקבל את השיקול הזה או לא, לא חשוב, אני מנסה להצביע על הכיוון, שהשיקול הזה הוא בסך הכל כלי כדי להגיע למסקנה שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו להתנהג באופן מסוים, גם אם זה לא יוצא מסברא. אבל כיוון שהקדוש ברוך הוא מצפה, אז הוא מצפה. מה מעמדו של דבר כזה? איך מתייחסים לדבר כזה? מצד אחד זו לא מצווה, אין פסוק שמצווה על זה, מי שעובר על זה לא עבר על לאו דאורייתא. אז מה המעמד? מצד שני, צריך מקור סמכות לזה, הרי מי מצפה פה מאיתנו את זה? הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא לא צריך מקור סמכות מעליו כדי לעגן את הסמכות שלו לצפות מאיתנו לדברים. כמו שיש לו סמכות לצוות עלינו, יש לו סמכות גם לצפות מאיתנו, זאת אומרת פה אין שאלה של מקור סמכות. נכון? אז בעצם גם הרמב"ן פתר את שתי הבעיות. עכשיו אני חוזר לרמב"ן, כי הוא בעצם אומר מצד אחד יש הבדל בין דרבנן לבין דאורייתא, ומצד שני אין בעיה של מה מקור הסמכות לדרבנן. מקור הסמכות הוא רצון השם, שיוצא מתוך איזושהי פרשנות לפסוקים. אבל כיוון שהפסוקים לא כותבים את זה כאיזשהו ציווי ברור, כי בלא תסור זה לא נכלל לפי דעת הרמב"ן, אז כנראה שזה רק רצון השם. המעמד ההלכתי של זה הוא נמוך יותר, זה לא דאורייתא, זה דרבנן, אבל אין שאלה של מקור סמכות. אני יכול תמיד לשאול כן, מה מקור הסמכות של הקדוש ברוך הוא לצוות עליי מצוות? גם שאלה טובה, איתה פתחנו את שנה שעברה, אבל בהנחה שאני מכיר בסמכותו של הקדוש ברוך הוא והשאלה שלי הייתה מה סמכותם של חכמים, אז חיפשתי עוגן אצל הקדוש ברוך הוא לתת סמכות לחכמים.

[Speaker B] מצאתי, והעוגן הזה הוא לא סברה,

[הרב מיכאל אברהם] לא פסוק, ולא הלכה למשה מסיני.

[Speaker B] וזה יוצא כאילו שזה מין דאורייתא פחות חזק. בדיוק, זה מין חצי דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] כן. ומאיפה מופיע המושג הזה רצון השם? מה?

[Speaker B] מאיפה מופיע המושג?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, אתה תעשה שיקולים פרשניים ואתה תגלה שזה רצון השם. השאלה אם כל הפרשנים מסכימים לזה שיש כזה מחלוקת בין הפרשנים, אז יש מחלוקת מה רצון השם. בסדר.

[Speaker B] כמו שבהלכה עצמה גם יכולה להיות מחלוקת, זה לא מפקיע את סמכותה.

[הרב מיכאל אברהם] צריך להחליט מי צודק, באותם אמצעים שבהם אנחנו מחליטים תמיד במחלוקות. רצון השם אם יש כזה. לא, אם יש את רצון השם כדי להפיק מזה הלכות.

[Speaker B] זאת ה…

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה משתכנע שזה באמת רצון

[Speaker B] השם, אז אתה

[הרב מיכאל אברהם] לא מחפש שום פרשנים, זה רצון השם. אם לא השתכנעת שזה רצון השם, אז לא. לא צריך להמציא פה… מה? שנייה אחת, אני אגיע לרמב"ן. אני לא צריך להמציא פה את המושג רצון השם. אם אני מגלה שזה רצונו, אז גיליתי אותו.

[Speaker B] אם אני

[הרב מיכאל אברהם] לא מגלה, הרי זה הולך דרך רצונות קונקרטיים.

[Speaker B] אם גיליתי שרצונו

[הרב מיכאל אברהם] שאני אציית לחכמים, למשל, אז הנה לך ראיה שיש רצון השם.

[Speaker B] הנה עובדה, הוא רוצה שתציית לחכמים. אולי פרשן אחר יגיד אתה לא. אז אם הוא יגיד,

[הרב מיכאל אברהם] אז אין רצון השם על זה. בסדר. אז צריך להחליט, אתה ב… אף פעם אני לא יודע בוודאות. גם את ההלכות אני לא יודע בוודאות. יש מחלוקות גם על הלכות. בסדר, אבל לגבי המושג הזה רצון השם אתה לא יכול להוציא מזה הלכה. למה לא? לא מבין. אם אני שכנעתי אותך שזה רצון השם, אז אתה מסכים איתי שאתה צריך לציית לזה? אם לא שכנעתי אותך, בסדר, אבל בין כה וכה זה לא משנה. אז אם תכיר בסמכותו של רצון

[Speaker B] השם רק אתה לא תשתכנע שרצון השם הוא זה וזה, אז מה זה עזר?

[הרב מיכאל אברהם] עדיין לא תציית לחכמים. אני בכל מקרה צריך לשכנע אותך שהקדוש ברוך הוא רוצה את זה. אז השלב המקדים שאני צריך לשכנע אותך שבכלל יש מושג כזה שנקרא רצון השם הוא מיותר. אם אני אצליח לשכנע אותך שהקדוש ברוך הוא רוצה את זה, אז עשיתי את שניהם. אם אני לא אצליח לשכנע אותך בזה, אז לא יעזור לי גם השלב ההוא. ומכאן, מזה שהבנתי שיש רצון השם, מכאן זה

[Speaker B] מקור הסמכות לכל ההלכות של דרבנן. נכון, זאת הטענה. לא, אז אני אומר, אפשר לקבל

[הרב מיכאל אברהם] את השיקול או לא, אני רק מצביע על הכיוון של רבי אלחנן וסרמן. והשאלה שלו היא שאלה טובה, כי סברה לא יכולה להיות, פסוק לא יכול להיות, לא יכול להיות כלום. אני אגב חושב, אני כבר אקפוץ לשלב הסופי, אני אגב חושב שזה עובד אחרת. לא בגלל המדרשים האלה שהסכימה שכינה על ידם, המדרשים האלה הם גם מדרשי חז"ל. למה שאני אאמין גם להם? המקור הוא אחר לגמרי. בדיוק המקור של הרמב"ם, לדעתי הם לא חולקים בזה. זאת אומרת, גם לפי בעצם גם לפי הראיה שהוזכרה וגם לפי רבי אלחנן וסרמן, התשובה היא אותו דבר, רצון השם. בדיוק, זאת הטענה שלי. אני חושב שלמעשה לא צריך את כל ה… אני לא יודע אם רבי אלחנן התכוון לזה, אבל המוצא חייב להיות כזה. אין משהו אחר, יש פה שתי רגליים שאי אפשר לעמוד עליהן אלא אם כן אתה בוחר מין משהו כזה. ולכן נדמה לי, כשאני רואה את הפסוק 'לא תסור מכל אשר יורוך', אז איך הרמב"ן קורא אותו? בדיוק כמו הרמב"ם. מה הוא אומר? אסור לכפור בסמכות חכמים. הרי גם הרמב"ן מסכים שמי שלא מכיר בסמכותם של חכמים הוא בוודאי עבריין. כתוב 'לא תסור מכל אשר יורוך'. אלא מה? הרמב"ן הבין את הרמב"ם שכל אחד שאוכל עוף בחלב עבר על 'לא תסור'. הוא שואל רגע, אז למה מספק לא מחמירים? הרי זה הפך להיות דאורייתא. לא הבנת נכון את הרמב"ם. הרמב"ם מתכוון למה שאתה מתכוון. מה שאתה אומר. הרי תבינו, זה מוזר מאוד אצל הרמב"ן, הרמב"ן את כל זה לא כותב. הרמב"ן מקדיש אריכות גדולה כדי לתקוף את הרמב"ם, הוא דוחה את המקור של הרמב"ם של דרבנן, ולא טורח בשורה להגיד רגע, אז מאיפה אני חושב שצריך לציית לחכמים? למה לא תוסיף איזה שורה או שתיים להאיר את עינינו? כי לא צריך, מאותו פסוק 'לא תסור' שהרמבום אומר, אני אומר זה ודאי יוצא מ'לא תסור'. רק מה? רק הוא מבין שהרמב"ם מבין שזה יוצא מ'לא תסור' במובן הפשטני ביותר שכל אחד שאוכל עוף בחלב עבר על 'לא תסור'. הוא אומר זה לא נכון. מה כן? ברור שיוצא מ'לא תסור', לא משום מקור אחר. רק אם הפסוק מצווה עליי לא לסור מכל דבריהם, אז בתוך הפסוק אותו שיקול שעשיתי באוגן. אז מתוך הפסוק ברור, משיקול פרשני, וכאן זה שיקול פרשני הכרחי לדעתי, מתוך אותו שיקול פרשני מה יוצא? שברור שהקדוש ברוך הוא מצפה, שאם חכמים אומרים לי לא לאכול עוף בחלב, אני לא אוכל עוף בחלב. כי אחרת רוקנתי מתוכן גם את הציווי לציית לחכמים, הסמכות שלהם. בדיוק אותו שיקול שעשיתי ברוגאטשובר. השיקול הזה עצמו הוא השיקול שמצביע על רצון השם. זאת מזווית אחרת לראות את מה שאמרנו ברמב"ם. לדעתי הרמב"ם והרמב"ן לא מתווכחים בכלל. הם לא מסיבה נורא פשוטה, מהסיבה שרב אלחנן וסרמן אומר.

[Speaker B] כי לא יכול להיות

[הרב מיכאל אברהם] מוצא אחר, אין מוצא תיאורטי אחר, עוד לפני שאני מחפש בכלל. לא יכול להיות, מצד אחד אני צריך מקור, תבינו, המערכת האילוצים מכתיבה את הפתרון, אין דרגת חופש. מערכת האילוצים היא לכאורה בלתי אפשרית. מצד אחד אני צריך למצוא מקור להלכות דרבנן, והמקור הזה לא יכול להיות בעצמו הלכה דרבנן. מצד שני, לאור קושיית הרמב"ן, המקור הזה לא יכול להיות פסוק, לא סברא ולא הלכה למשה מסיני בשום סוג שהוא, לא רק לא תסור אלא בכלל לא.

[Speaker B] אז עם מה נשארתי? ברור שחייבת להיות קטגוריה רביעית, שהיא מצד

[הרב מיכאל אברהם] אחד איזשהו מקור מדאורייתא, ומצד שני מעמדה הוא לא פסוק, לא סברא ולא הלכה למשה מסיני. אין מוצא אחר. אם מבינים את מערכת האילוצים שבתוכה מתנהלת הכאילו מחלוקת הזאת בין הרמב"ם לרמב"ן, אז מבינים שלא יכול להיות פה מוצא אחר.

[Speaker B] לא יכולה להיות פה מחלוקת. אין מוצא תיאורטי אחר. אבל הרמב"ן אומר שזה לא הולך על חקיקה הפסוק הזה. לא, הרמב"ן לא אומר את זה. הרמב"ן, זה הניסוח שלי קודם, זה מה שאני אומר, לא. הרמב"ן אומר שגם החקיקה יונקת את כוחה מהפסוק הזה. זה נכון שלא כל פעם שאני אוכל עוף בחלב עברתי על לא תסור, אבל זה גם הרמב"ם לא חושב. הרמב"ן כשהוא קרא את הרמב"ם, הוא חשב שהרמב"ם מתכוון לזה, ולכן הוא תקף אותו. אבל גם הרמב"ן בעצם מאיפה הוא מוציא את המקור? מלא תסור. הרי הוא לא מביא מקור אחר. הרמב"ן בכל מקום שהוא חולק על הרמב"ם, אז הוא אומר לו: מה שאתה אומר לא נראה לי. נו, אז מה אתה אומר? לא, אבל הוא מדייק אם אתה מדבר על חקיקה גם, אז פה יש את השאלה שהרמב"ן שאל על הרמב"ם. לא, לא, זה מה שאני אומר. לא. כמו שפתרתי את השאלות האלה בשיטת הרמב"ם עם הרוגאטשובר, אותו פתרון עצמו יש ברמב"ן. זה בדיוק הנקודה. ואין פתרון אחר, אין מוצא אחר. זה תיאורטי. יכול הייתי לגזור את העמדה הזאת אפריורי לפני שאני רואה את הרמב"ם והרמב"ן, מתוך האילוצים זה יוצא. אבל לא, אבל הוא מצטט פסוק באמת לא תסור, מדבר על פרשנות בצורה מלאה, ומדבר על חקיקה רק לגבי הסמכות. לא לא, גם בפרשנות… עכשיו אני מגיע, זה מחזיר אותנו למנחת חינוך. רגע, אבל מה לגבי הרמב"ן? לכאורה, עוד מעט אני אראה שלא. הוא לא רק במרד, הוא גם בכל הפרטים. שנייה, אני אחזור רגע למנחת חינוך ואז זה יעבור. מה לגבי הסברה הזאת של רב אלחנן וסרמן? בסדר, אני חוץ מזה שלא השתכנעתי כל כך מהשיקול שלו לגבי שלושה דברים שהסכימה שכינה לידו. אבל הכיוון התיאורטי אדרבה, הוא הכרחי, הוא חייב להיות. לא, אז הנה, זה מה שיש, איזשהו רצון התורה. הוא מסביר את הרמב"ן. מה? הוא מסביר את הרמב"ן. לא, הוא מסביר את הרמב"ם. לא לא, הוא מסביר את הרמב"ן. למה? הוא אומר שהרמב"ן אומר שהסמכות נובעת מאיזשהו… מאיפה? ומה הרמב"ם אומר? אז הוא לא כותב, אני לא יודע. אלא אם כן הוא לא… מה, הרמב"ם אומר שיש ציווי כמו רוגאטשובר שיש ציווי לשמוע לחכמים. נו, אז זה אותו דבר. זה אותו דבר! לא צריך… אני אומר, לא. מה שרב אלחנן וסרמן התכוון, יכול להיות שהוא באמת עושה את השיקולים האלה, כי הוא חושב שזה לא יוצא מהפסוק של לא תסור. אבל הכיוון זה הכיוון שלו. לדעתי מספיק הפסוק של לא תסור, לא צריך את הלהטוטים האלה שהוא עושה עם השכינה והסכימה וכל זה. אבל יש נפקא מינה חשובה לזה. מה? לפי הרוגאטשובר… לפי רב אלחנן וסרמן יש נפקא מינה חשובה. שמה? מורד בחכמים, שלפי הרמב"ן זה לא יהיה דאורייתא. למה? כי זה איזשהו רצון השם. לא, רצון השם שאני אציית להם. אז זה לא דאורייתא? למה? אם אני כופר בסמכותם אני חולק דאורייתא? עוף בחלב אם אני אוכל זה לא דאורייתא. למה? כי אם יש איזושהי סמכות שלמה, זה איזשהו רצון של הקדוש ברוך הוא אבל לא ציווי, רוח החוק. כן. אז אם אני כופר בזה זה לא נחשב עבירה דאורייתא? אז אני אומר, יכול להיות שלגבי הדאורייתא תישאר איזושהי מחלוקת ביניהם או שכן או שלא, זה פתוח בינתיים. אבל מה ש… מה שאתה אומר שלפי ההסבר הזה שאם אני מורד זה גם לא דאורייתא, ההבדל אם אם אתה לא לא אוכל בשר בחלב בגלל המחלוקת הזאת, זה אותו דבר. אז אני אומר, לא אכפת לי לקבל גם את זה. אבל עדיין במעמד… מה שמעניין אותנו זה הדרבנן, לא הדאורייתא. מה או איך עומדים על הלכות דרבנן. במובן הזה הם אותו דבר. האם נשארת איזושהי מחלוקת בדאורייתא יכול להיות, אבל זה לא חשוב, כי לדאורייתא לא צריך… לא צריך בסיס. זאת אומרת, כל הבעיה שלנו הייתה בדרבנן. עכשיו אני חוזר לנקודה שבה פתחתי. המנחת חינוך התחיל עם תפיסה, פתחנו המנחת חינוך עם התפיסה הזאת שאומרת שכאשר אני עובר על דרשה שחכמים דרשו, אני בעצם עובר שתי עבירות. עבירה אחת על לא תסור, והעבירה השנייה זה התוכן עצמו שאותה עבירה עצמה שעברת. מה הטעות פה? הטעות פה שלא תסור אין לו תוכן עצמי. כל מה שלא תסור עושה זה לומר לי דע לך שהדברים שחכמים קובעים הם עבירות. מי שעובר על הדברים האלו לא עובר על לא תסור, הוא עובר על הדברים האלו. מה עושה הלא תסור? הלא תסור רק מגלה לי שלחכמים יש סמכות לקבוע קביעות פרשניות או חקיקתיות. ומה שחכמים קובעים, עכשיו למשל אם אני אבורר בשבת, שזה לא כתוב בתורה אז חכמים אומרים שאסור לבורר בשבת, חכמים אומרים את זה לא כתוב בתורה, אז על מה עברתי? לא עברתי על לא תסור, עברתי על בורר בשבת. אך מאיפה אני יודע שיש איסור בורר בשבת? הפסוק לא תסור מגלה לי שאם חכמים קובעים את זה אז יש איסור כזה. רגע ואם כן עברתי על זה מתוך מרד? כן, לא לא, אם עברת מתוך מרד כן, אבל אז השיקול הזה של המנחת חינוך בכל מקרה לא נכון. הוא אומר לי תראה אם יש לך שתי אפשרויות או למרוד או לאכול בלי מרד חזיר, לא על זה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על לאכול משהו שיוצא אסור מדרשה, ממש כתוב כבר על הפסוק. לכן ברור שכשהוא משקלל את המנחת חינוך הזה הוא לא מדבר על מרידה. מרידה היא בוודאי יותר חמורה ועם זה אין קושי. זה בוודאי שני דברים, זה נכון באמת לשני דברים. כל הקושי שלנו היה מה קורה כשאין מרידה, איך יכול להיות שאיסור דרבנן או איסור מדרשה יותר חמור מאיסור דאורייתא? התשובה היא זה לא נכון, זו תפיסה לא נכונה. למה? כי הוא טועה באותה טעות שהרמב"ן קרא לא נכון את הרמב"ם, כי הוא חושב שלא תסור זה המקור וזה האיסור שאותו עוברים. כשאני אוכל, שאני לא קורא מגילה, אז עברתי על לא תסור? לא עברתי על לא תסור, עברתי על מצוות קריאת מגילה שהיא מצווה דרבנן, אלא אם כן מרדתי. אבל אם לא, עברתי על מקרא מגילה. אך מאיפה אני יודע שיש מקרא מגילה? לא כתוב בתורה שצריך לקרוא מגילה. בתורה כתוב שמה שחכמים אומרים אני צריך לשמוע. אז הפסוק לא תסור הוא פסוק מגלה, הוא לא פסוק מצווה. הוא מגלה, הוא נותן סמכות, הוא פסוק מאציל, הוא נותן תוקף לחכמים שמה שהם אומרים זה גם איסור. אז עכשיו כש, שנייה אחת, עכשיו כשאני בורר בשבת ברור שלא עברתי שני דברים, גם לא תסור וגם בורר, עברתי על בורר. מאיפה אני יודע שבורר אסור? הפסוק שלא תסור הוא מגלה לי שבורר אסור. אבל מה האיסור שאותו עברתי? איסור בורר. וזה גם התשובה למה שאתה אמרת. לא, כי לא תסור הוא דאורייתא. כל הפרשנות של חכמים היא דאורייתא. עכשיו גם זה דאורייתא, ועדיין לא תסור מאגן את הדרשות כמו את התקנות, אותו דבר. אז זה, אז בעצם הנקודה הזאת של המנחת חינוך היא בדיוק האינדיקטור למה שאנחנו אומרים עכשיו. הפסוק לא תסור מטבעו הוא פסוק מגלה, הוא לא פסוק מצווה. יש לו שני כובעים. אם אני מורד ישירות ואני לא מכיר בסמכות חכמים, אז יש פה

[הרב מיכאל אברהם] גם אלמנט ציוויי, ציווי

[Speaker B] לשמוע לחכמים, ואם מרדתי נגד

[הרב מיכאל אברהם] זה אז

[Speaker B] עברתי על לאו שלא תסור.

[הרב מיכאל אברהם] זאת הצורה

[Speaker B] היחידה שבה עוברים על לאו שלא תסור, אין דרך אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] אם

[Speaker B] לא מרדתי, אז

[הרב מיכאל אברהם] עברתי על

[Speaker B] איסור בורר בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] אבל

[Speaker B] מאיפה אני יודע שיש איסור?

[הרב מיכאל אברהם] מלא תסור. הלא תסור מגלה לי שבורר הוא איסור, לא שהוא מצווה. אני לא עברתי על מרד נגד חכמים, אני עברתי על ברירה בשבת. בסדר. אז נדמה שבסופו של דבר הרמב"ם והרמב"ן שניהם נמצאים באותו מקום. טוב, אז בשבוע הבא ביום ראשון במקום יום שני חד פעמי. הכל, כל מה שלא כתוב וכל לאו, לא יש גם עשה.

[Speaker B] ועשית ככל אשר יורוך. יש עשה ויש גם לאו. רגע הם לא אומרים את

[הרב מיכאל אברהם] זה? אומרים, גם עשה וגם לאו. אז זה רוח התורה? לא לא, עשה ולאו זה מצוות, זה לא רוח. רוח התורה זה מה שד"ר שורץ, זה לא מה שכתוב,

[Speaker B] יש ככה. טוב תשלח

[הרב מיכאל אברהם] לי את זה באימייל, זה

[Speaker B] היה מעניין מאוד, תודה רבה. עד כאן שיעורו של הרב מיכאל אברהם, יום שני ט"ו חשון תשס"ז, שישי לנובמבר 2006, אור לט"ז חשון תשס"ז.