שיעור מתאריך י＂ד בתשרי תשס＂ז חלק 1

אולי ד' תשרי, שיעור של הרב מיכאל אברהם בבית הכנסת משכן ישראל. נראה לי שאפשר לכבות את המזגן. לגבי ההמשך של השיעור הזה ומצד שני את ההצעות לנושאי לימוד מכאן והלאה, אמרנו שנעלה כמה אפשרויות והציבור יבחר. השיעורים יתחדשו בחורף תשע"ט, בחגים לא, ד' או מה? ביום ראשון. יום ראשון י"ז בחשוון. אז מי שיבוא עד אז יש דף כניסה, וזהו. עכשיו, אז נחדש את זה יום אחרי איסרו חג? כן, למה לא? כן. מה רציתם בין הזמנים? בין הזמנים. טוב, אז זה לגבי השיעור הבא, זה יהיה ביום אחרי איסרו חג. הנושאים שכתבתי פה, זה שישה נושאים שעלו בדעתי. אם מישהו מכם חושב על משהו אחר, גם אפשר. הבעיה שקשה לבחור. מה? לבחור. אז מה שאני מציע, יש פה למטה את הטלפון שלי, וכתבתי השבוע פה, כי באמת שכחתי גם אני שיש לנו עכשיו איזו שהיא הפסקה, אבל האמת שזה לא רע. זאת אומרת, יכול להיות שזה יותר טוב שנגמור את זה השבוע, ככה עוד הדף פה אצלנו ולא איבדנו אותו. אז מי שיש לו העדפות או הצעות אחרות, גם אפשר לחשוב עליהן, אז שיצלצל אלי ואני אנסה לרכז את הדברים. יש שם את 5 כבר. מה? אוקיי. בסדר, אז זה בקשר לנושאים, תחשבו על זה במהלך השבוע ותגידו לי מה שאתם חושבים. 3 ו-5 דומים. למה? דומים. שלוש זה ההגשה הפרטית והחמישית זה ההגשה הציבורית. זה לא כל כך שונה 3 ו-5. נכון, האמת שהדברים חופפים, זה רק שאלה קצת יותר של הגדרה, מה נרצה יותר, אחד יותר טוב מהשני. טוב, בקיצור תחשבו על זה ותגידו לי מה דעתכם. מה שאני רוצה לעשות היום זה לקראת יום כיפור, לעסוק קצת בנושא השעיר לעזאזל, אבל לנסות ולהבין מה בעצם הוא מחביא מאחוריו. לא כל כך את פרטי ההלכות שלו, למרות שאנחנו נעסוק קצת גם בהלכות שנוגעות אליו כי אני חושב שהן מהוות רמז לא רע לגבי מה שעומד מאחורי התהליך המוזר הזה של השעיר לעזאזל והשעיר לה'. וננסה קצת להבין, אני יודע, אני אנסה, כי האבן עזרא והרמב"ן פה מפחידים אותנו, אז להגיד שאני מבין מה הולך פה זה כבר יומרני מדי, וכל הסודות שהם עוטפים פה את הפרשייה הזאת, אבל אני אנסה להציע פשר ואתם כמובן יכולים אחרי זה להחליט עד כמה הוא משכנע או יותר או פחות. נתחיל בדף המקורות, בפסוקים, פרשת אחרי מות. וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. ואז מתחיל כל התהליך של עבודת יום הכיפורים, עם כל הקורבנות ובעצם עבודת יום הכיפורים. אחרי זה אני מדלג פה, אתם רואים זה כבר פסוק ז', ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד. זה כבר בתוך העבודה של עבודת יום הכיפורים יש את העניין של שני השעירים. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרון, קודם כל מגרילים ביניהם, איזה הולך פנימה ואיזה הולך חוצה. והקריב אהרון את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. הוא קורבן חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יועמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלוח אותו לעזאזל המדברה. מה זה לכפר עליו? עליו, על השם. נושא מעניין, אבל לא לזה כרגע. לשלוח אותו לעזאזל המדברה. אז משלחים אותו לעזאזל, מה איתו? הראשון הוא חטאת, מה השני? לא לגמרי ברור. לא מקריבים אותו, אין פה איזה שהוא הליך של הקרבת קורבן. מצד שני צריך לעשות איתו כל מיני דברים, כמו שעוד מעט נראה, יש פרוצדורה די מפורטת מה עושים איתו. זה לא מפורש בפסוקים. ואז כתוב וכילה מכפר את הקודש. וכילה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי, וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. גם קודם הייתה הגרלה, העמדה, עכשיו זה סמיכה על ראש השעיר, וידוי, ועל כל ישראל ועל כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עיתי המדברה. עכשיו השילוח, כן זה השלב הבא. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה ושילח את השעיר במדבר. והמשלח את השעיר, מה זה ושילח? אז זה דחיפה מהצוק כנראה, אחרי השילוח יש דחיפה מהצוק. והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה. אז זה הכל בדילוגים מסוימים. פסוקים שמסיימים את הפרק: והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם חוקת עולם. כאן מופיע יום כיפור. זאת אומרת בעצם כל התהליך מתחילת פרק ט"ז מתאר את עבודת יום הכיפורים. ההקשר שבו זה מופיע זה מה שקרה לנדב ואביהוא. אז נדב ואביהוא נכנסו אל הקודש בצורה שלא נכון כנראה לעשות אותה. ועכשיו הקדוש ברוך הוא אומר, כדי שלכם לא יקרה מה שקרה לנדב ואביהוא, אתם צריכים לעשות את זה באופן שהוא כן נכון. מה זה האופן הנכון? כן, זה מה שכתוב פה. דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש, כמו שנדב ואביהוא עשו. אלא מה? בזאת יבוא אהרון אל הקודש. אז איך כן הוא יבוא אל הקודש? וכאן מתחילה כל הפרשייה הזאת של עבודת יום הכיפורים אבל לא מוזכר כלום יום הכיפורים. ובסוף, אחרי שגומרים את פרוצדורת הכניסה אל הקודש, חוזר הכתוב ומצווה אותנו: והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם. עכשיו פתאום מוסיפים עוד הלכות, צריך לצום, צריך לא לעשות מלאכה. ואחר כך: והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם. מי זה זאת? קודם כבר דיברנו על חוקת עולם. אבל זה והייתה לכם. מה זה והייתה זאת לכם לחוקת עולם? זאת הכוונה העבודה שתוארה בכל הפרק. נכון? פסוק כ"ט מדבר על חוקת עולם לעשות את יום כיפור, להתענות, לא לעשות מלאכה וכולי, ובפסוק ל"ד אומרים לי שבאותו יום כיפור שאנחנו מתענים ולא עושים מלאכה, אנחנו גם צריכים לעשות את כל הפרוצדורה הזאת של הכניסה אל הקודש לכפר על בני ישראל מכל חטאתם וכולי. אז קודם כל מה שלומדים מהמבנה הזה של הפרק, זה שהפרוצדורה הזאת היא בעצם פרוצדורה לא של עבודת יום הכיפורים אלא של כניסה אל הקודש. אלא שיש דין שביום הכיפורים כל שנה צריך להיכנס אל הקודש. הגר"א באמת לומד מכאן שלפעמים אפשר להיכנס אל הקודש לא ביום כיפורים ועדיין זאת תהיה הפרוצדורה. זאת אומרת הפרוצדורה הזאת בעצם לא מתארת בכלל את עבודת יום הכיפורים. היא מתארת איך נכנסים אל הקודש. אבל ביום כיפור יש דין להיכנס אל הקודש, יחד עם הלהתענות ולא לעשות מלאכה וכולי, צריך גם להיכנס אל הקודש. זה גם חלק מעבודת יום הכיפורים. אבל הפרוצדורה הזאת בעצם עומדת לעצמה. כך נכנסים אל הקודש. למה בדיוק התהליך הזה דרוש כדי להיכנס אל הקודש? אז התהליך הזה הוא מאוד מפורט ומורכב, יש פה המון המון הלכות. אני רוצה להתמקד בעניין של שני השעירים. אז האבן עזרא במקור הבא שלנו הוא אומר כך. אני בציטוט חלקי. וזה המפרש אמר כי השעיר ישולח במדבר, כי כן כתוב ושילח את השעיר במדבר, וטעמו כטעם ציפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה, מקום שאין שם יישוב, זה הא דאל ארץ גזירה. ואנחנו השיבונו כי השעיר ישלחו במדבר כאשר הוא כתוב, וירדוף אחריו עד שיברח ויעלה על הצור, על כן אמרו חז"ל ודחפו. ואמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא להשם, כן כתוב שעיר החטאת זה השעיר המת, זה שמקריבים אותו, הוא להשם. גם השעיר המשתלח הוא להשם, ולא שהשעיר המשתלח הולך למישהו אחר. השעיר המשתלח גם הוא שעיר להשם. ואין צריך, כך אומר רב שמואל. אומר האבן עזרא, ואין צריך, לא צריך להגיד את זה. השעיר המשתלח הוא לא להשם, כי המשתלח איננו קורבן, כי לא יישחט. שהרי אנחנו לא שוחטים אותו בכלל, זה לא קורבן. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדעהו. איזה כתב חידה של האבן עזרא. כן, אז הוא נותן פה כל מיני רמזים סביב העניין הזה, אבל הוא לא מפרט יותר. אבל מה שהוא אומר בעצם לפני שהוא מתחיל עם הרמזים, זה שהשעיר הזה הוא בכלל לא קורבן. הוא לא קורבן כי הודע שלא עושים לו את שום דבר מהפרוצדורה של הקורבנות, לא שוחטים אותו, לא זורקים את הדם. אבל מה זאת אומרת הוא לא להשם, אז כאן מגיע הרמב"ן במקור הבא, והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר אבל אני רכיל מגלה סודות. נאמן רוח מכסה דבר והולך רכיל מגלה סוד, אז זה פרפרזה על הפסוק הזה, הרמב"ן אומר שהאבן עזרא הוא נאמן רוח לא רוצה לגלות יותר מדי סודות גדולים, אבל אני אם הוא כבר גילה חצי אז לא נשאיר את חצי העבודה חצויה, אני אגלה את סודו שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים, לכן הוא אמר אבן עזרא שזה לא להשם, השעיר לעזאזל הזה זה לסמאל, זה קצת קשה לשמוע אותו אפילו, שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת, וכל עוונותיהם של ישראל עליו. והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד העניין, כי היו עובדי אלוהים אחרים הם המלאכים עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח, והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם, לעבוד את המלאכים בתור אלוהים וכל עבודה להם, גם זה התורה אסרה. אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שיישלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן. יש פה משהו מין מוזר כזה, קורבן לא לקדוש ברוך הוא אלא לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקורבן מאיתנו אליו חלילה, אלא שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך, וזה טעם הגורלות. כאילו היה הכהן מקדיש אותם בפה להשם ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו, זה היה נראה כאילו שעובדים את אותו השר שאחראי על החורב והשממון. אבל היה מעמיד אותם לפני השם פתח אוהל מועד, לכן הוא לא עושה את זה ככה הכהן אלא הוא מעמיד את שני השעירים בפתח אוהל מועד כי שניהם מתנה להשם. והנה למרות שזה הולך לסמאל ולשר ההוא וכולי, בכל זאת שניהם להשם. מה פשר העניין הזה? אז תחליט זה כן להשם זה לא להשם? האבן עזרא התחיל עם זה שזה לא להשם. הרמב"ן מסביר את סודו של האבן עזרא ואומר שאנחנו מוסרים את זה לסמאל לשר האחראי שמה על כל הבעיות, הרוע וכולי, ובכל זאת שניהם מתנה להשם שלא נחשוב שזאת עבודה זרה או משהו. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אשר תהיה בן שלושים ושלוש ודינו, זה הרמב"ן אומר, תספרו שלושים ושלושה פסוקים אחר כך. שלושים ושלושה פסוקים אחר כך זה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואחרי שאנחנו שולחים את השעיר לעזאזל אנחנו לומדים מזה איכשהו את הלקח, לא ברור איך, לומדים מזה איכשהו את הלקח שאין מה לזבוח זבחים לשעירים, זאת אומרת מכאן יהיה ברור שאנחנו לא נזבח יותר זבחים לשעירים. ולא אוכל לפרש יותר מזה, הרמב"ן אומר אני לא יכול לפרש, כי היו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו הגה לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. כל זה כלפי מה הוא אמור? כלפי אותו יווני רשע הכוונה אריסטו שהגיס בדעתו, היה בעל גאווה וחשב שרק מה שהוא משיג בדעתו קיים וכל השאר זה פשוט שטויות. איך זה קשור, למה זה הלקח מכל הסודות שהיו פה קודם? מה זה קשור לכל מה שהוא תיאר קודם? זאת אומרת לא יכולתי לפרש, אמרתי רק את מה שאני צריך כדי להוציא מדעת היווני ההוא. מה זה קשור ליווני ההוא? אז מה הפירוש הזה מועיל לנו בעניין הזה? ממש לא ברור. טוב, אז ננסה בכל זאת קצת להבין את העניין הזה כמה שאפשר ככה, קצת מיראתנו מכל הפחדות האלה אבל ננסה בכל זאת להוציא משהו. בוא ננסה לראות, לעקוב קצת אחרי המסלול של השעיר ולראות שקורה שם תופעה הלכתית מאוד מוזרה. אני חושב שהיא רמז לסוד הזה שאנחנו מחפשים את פשרו. בשלב הראשון במסכת יומא בדף סב עמוד ב' הגמרא אומרת. שמי ששחט את כל אחד משני השעירים האלה בחוץ הוא עבר על איסור שחוטי חוץ. ולפני שמגרילים אותם להשם ולעזאזל, אז יש פה שני שעירים, שהם דומים בקומה, במשקל, ובדמים, כמו שהמשנה אומרת, ומי ששחט מישהו מהם בחוץ, הכוונה מחוץ לעזרה, אז הוא נחשב כאילו שהוא שחט שחוטי חוץ. הוא עבר על איסור שחוטי חוץ. איסור שחוטי חוץ קיים רק בקורבנות. אין איסור לשחוט בהמות מחוץ לעזרה. האיסור לשחוט קורבן לא בעזרה, קורבן צריך לשחוט רק בעזרה. אם שוחטים אותו מחוץ לעזרה זה נקרא איסור שחוטי חוץ. אסור להעלות בחוץ את הקורבנות. אם יש איסור שחוטי חוץ, מה זה בעצם אומר? שכרגע שני השעירים האלה הם קורבנות. יש להם מעמד של קורבן, נכון? זאת אומרת כל עוד לא הגרלנו, לפחות בשלב הזה, אחרי שהקדשנו את שניהם, הרי אנו מפרישים את שניהם, עוד לא הקרבנו אף אחד מהם, עדיין לשניהם יש מעמד של קורבן ולכן אסור לשחוט אותם בחוץ. זה מעניין כי אבן עזרא אמר שהם לא קורבן ואין צורך למה שאמר רב שמואל. ובתוספות בשבועות בדף ל"ג גם אומר שזה לא קורבן. בתוספות באיזשהו מקום שגם אומר שזה לא קורבן, השעיר לעזאזל הוא לא קורבן. אז למה חייבים על שחוטי חוץ? דבר שהוא לא קורבן אז מה הבעיה? למה יש איסור לשחוט אותו בחוץ? טוב, לפני הגרלה אתה עוד לא יודע מי זה קורבן ומי זה לא. אז זה יכול להיות ספק קורבן, אז עדיין יש פה בעיה. שלב ב' זה שלב ההגרלה. שעושים את ההגרלה אז יש מחלוקת בין המפרשים איך היא נעשית בדיוק. הגבורת ארי על הטור ועל השאגת אריה ככה הוא מסביר, אומר שאומרים על שעיר אחד להשם וממילא השני הוא לעזאזל. לא אומרים עליו שהוא יהיה לעזאזל. יכול להיות שזה קשור למה שהרמב"ן אומר למעלה, שאנחנו מעמידים את שניהם לפני השם שלא נחשוב שאחד מהם מוקדש להשם ואחד מהם מוקדש למישהו אחר. אז לשל עזאזל לא אומרים כלום, הוא מתברר ממילא, אם זה חטאת להשם אז השני כנראה לעזאזל. רש"י שם כותב שצריך להעלות את שתי ההגרלות, זאת אומרת צריך גם להעלות את החטאת להשם וגם לקרוא על השני שהוא הולך לעזאזל. זה לא מספיק שהוא יתברר לבד. רש"י מסביר את זה שם למה? כי זה חלק מעבודת הקורבן הזה. חלק מעבודת הקורבן הזה זה לקרוא עליו שם, זה חטאת להשם, זה שעיר לעזאזל. עדיין, אומר לפחות לפי רש"י, עדיין גם אחרי ההקרבה יש פה פעולות של עבודה על הקורבן הזה, זאת אומרת הוא עדיין קורבן לפחות לפי רש"י. אחרי ההגרלה מגיעה השלב של קשירת לשון זהורית. קושרים לשון של זהורית לקרניו של השעיר המשתלח. למעשה יכול להיות שיש שני לשונות של זהורית, לפני השחיטה לפני השילוח, לא נכנס להבחנה הזאת, זה מחלוקות. המפרשים מקשים איך מותר לעשות את זה? הרי זאת שימוש בקורבן, זאת עבודה בקורבן, אסור להשתמש בקורבן לשום מטרה שהיא. לקשור עליו לשון של זהורית שהיא לא חלק מעבודתו, זה רק אינדיקציה בשבילנו לראות אם התכפרנו או לא התכפרנו. הרי הצבע של לשון של זהורית מסמל לנו אם אכן התכפר לנו או לא. אז כמה מפרשים שואלים, גבורת ארי שואל, רבי חיים שואל, הרי זה עבודה בקורבן? אסור לעשות את זה. זאת אומרת הם עדיין מניחים כבר עדיין בשלב הזה, אחרי כבר ההגרלה, אחרי קשירת לשון של זהורית, זה עדיין נתפס אצלם כקורבן. ולכן הם שואלים איך מותר לקשור עליו לשון של זהורית. אם הוא לא היה קורבן אז מה הבעיה? מותר גם לרכב עליו. אם הם מניחים שאסור לעבוד איתו, אסור להשתמש בו, זה אומר שהוא עדיין קורבן. אחרי ההגרלה ישנה סמיכה. הכהן צריך לסמוך את ידו על ראש השעיר. ספר מקדש דוד על הלכות עבודת יום הכיפורים הוא כותב, לא, הוא על קורבנות בכלל, אבל כשהוא מדבר על הלכות עבודת יום הכיפורים, אז הוא מוכיח שהסמיכה הזאת זה כמו דין של כל קורבן אחר. יש לו כמה ראיות לזה, עוד פעם לא נכנס לכל הפרטים ההלכתיים, אבל זאת סמיכה כמו סמיכה בכל קורבן, זאת אומרת עדיין. ובזה אנחנו נמצאים בהתייחסות כמו קורבן רגיל. אחרי זה מגיע שלב שמתוודים על השעיר, ומתוודה על ראש השעיר את וכולי, שהוא הולך לעזאזל. רב חיים מבריסק כותב שמכאן ואילך, משלב הווידוי ואילך, אין לשעיר הזה קדושת קורבן. עכשיו נפקא מינה מאיפה לקחת את הכסף ללשון של זהורית שקונים, האם זה מתרומת הלשכה או לא, השאלה אם זה קורבן או לא קורבן. אבל לענייננו הוא מראה שהוא טוען שמכאן ואילך זה מפסיק פתאום להיות קורבן. מקדש דוד לא בטוח שמסכים איתו, הוא מביא איזה מחלוקת ראשונים, יכול להיות שהווידוי הוא חלק מדיני הקורבן, ואז יוצא שלפחות לפי חלק מהראשונים זה עדיין קורבן אחרי הסמיכה בשלב הווידוי. השלב הבא זה השילוח של השעיר לצוק. בשלב הזה משלחים את השעיר ביד איש עתי. מה זה איש עתי? אז הגמרא אומרת, איש עתי יכול להיות גם זר, לא רק כהן. אפשר לשלוח ביד כל אחד, זה לא חייב להיות דווקא כהן. כאן זה כבר רמז ראשון לזה שבעצם הפסיקה העבודה, הוא כבר לא קורבן. את הפעולות הבאות עליו כבר יכול לעשות גם ישראל. פעולות שנעשות על קורבן ישראל לא יכול לעשות, למעט שחיטה שזה פרשייה מסובכת לעצמה, אבל לא ניכנס אליה כאן. באמת הגמרא אומרת זאת לא עבודה, אבל זאת פרשייה אחרת. אז זה כאן כבר מתחיל שלב שהקדושה, כבר קודם ראינו רמז לזה, רב חיים טוען כבר מקשירת לשון הזהורית, אבל בשלב של השילוח שהאיש עתי לוקח אותו כבר יותר נהיה שזה הפסיק, הפסיק להיות קורבן. שיטה מקובצת כותב את זה בכריתות ועוד ועוד. יש כאלה שתופסים שעדיין גם השילוח הוא עבודה, ובאמת האיש עתי כשהוא חוזר אז הוא אומר לכהן הגדול בלשון עשינו עבודתך, אישי כהן גדול עשינו עבודתך, היינו מילאתי שליחותי. עכשיו אם הוא באמת שליח של הכהן הגדול, אז יכול להיות שזאת עדיין עבודה, אך בעבודה הזאת לא הכהן עצמו חייב לעשות אותה אלא גם שלוחו יכול לעשות אותה. אבל עדיין העובדה שהוא שלוחו של כהן גדול אומרת שיכול להיות שזה כן עבודה. טוב, זה ויכוחים, אני לא נכנס לפרטים, באמת רק כשרטוט מלמעלה שנראה את המסלול כולו. בשלב האחרון הוא מגיע לצוק ושם דוחפים את השעיר מראש הצוק. זה נקרא הדחייה, דוחים את השעיר למטה. הדחייה הזאת בכלל לא מעכבת, עקרונית אפשר לא לדחות בכלל, אבל לכתחילה צריך לדחוף את השעיר למטה. אחרי הדחייה מראש הצוק האיברים של השעיר בדרך כלל מתרסקים, הוא נופל לצוק מאוד עמוק למטה, בדרך כלל האיברים מתרסקים. בשלב זה האיברים מותרים בהנאה, כך כתוב בגמרא מפורש. האיברים מותרים בהנאה. קורבן, קורבן אסור ליהנות. לא, בשלב זה ברור שהוא כבר חולין. אם לא דחו אותו יש דעות אפילו עוד יותר מרחיקות לכת, נדמה לי שזה רבנו תם אם אני זוכר נכון, החינוך מדבר על זה. טוב, יש פה דעות שונות. יש שיטות בהלכה שאם לא דחו אותו אפשר לקחת אותו, לשחוט אותו ולאכול אותו. פשוט לאכול אותו, סתם. לא כוהנים ממש, מי שרוצה, יקח אותו ויאכל אותו. עכשיו כיוון, אם דחו אותו אז יש מחלוקת. השאלה אם הדחייה נחשבת גם היא כמו שחיטה ואז את האיברים אפשר לאכול, או שהדחייה היא הריגה שהיא לא שחיטה ואז את הבשר אסור לאכול כי לא הייתה שחיטה אבל זה מותר בהנאה. אבל לענייננו מה שחשוב שזה כבר לא קורבן, זה מותר בהנאה. יש כאלה שאומרים שפשוט אפשר פשוט לקחת את השעיר הזה, לשחוט אותו ולאכול אותו כאילו כלום לא קרה. עברנו את כל הדרך, כל יום כיפורים, הקדשה, איסור שחוטי חוץ, עבודה, עבודת קורבן, אסור להשתמש בו. ומה קורה בסוף? יש לנו איזשהו שעיר, פשוט לוקחים אותו, שוחטים אותו ואוכלים אותו בתיאבון. אחרי יום כיפור כמובן, למרות שהאיש עתי מותר לו לאכול ביום כיפור אבל אני לא מניח שאת השעיר. אז זה מאוד מוזר התהליך הזה. התהליך הזה הוא מוזר, סתם ככה כשרואים אותו הוא מוזר, אבל הוא מוזר ברמה הלכתית מאוד מאוד ברורה. ובשביל זה בואו נעבור רגע לפסקה הבאה בדף המקורות. זאת סוגיה סמוכה לעצמה בגמרא בנדרים בדף כ"ט. המשנה בדף כ"ח מדברת על המקרה הבא: הרי נטיעות אלו קורבן. תשמרו לנו את הפרוצדורה שתיארתי קודם ועוד רגע נחזור אליהם. הרי נטיעות אלו קורבן אם אינן נקטצות. כן, יש נטיעות ואני רוצה להקדיש אותן שיהיו קדושות אם הן לא נקטצות, בתנאי שלא קוצצים אותן. טלית זו קורבן אם אינה נשרפת. זאת צורת ההקדשה שמקדיש האדם את הדברים האלה, או שמקדיש את הטלית אם היא לא נשרפת, את הנטיעות אם הן לא נקטצות וכולי. אומרת המשנה: יש להם פדיון. זאת אומרת הם קדושים. מי שרוצה לפדות אותם יכול לפדות אותם, לפדות, ואז הם כמובן פדויים. הרי נטיעות הללו קורבן עד שיקצצו, כאן זה כבר לא התניה, אם הם יקצצו או אם לא יקצצו, אלא זה תחימת זמן, זאת אומרת הם קורבן עד השלב שבו הם נקצצים. טלית זו קורבן עד שתשרף – אין להם פדיון. אין להם פדיון בכלל. מה זאת אומרת אין להם פדיון? אז אומרת הגמרא בפסקה הבאה, אמר בר פדא: פדאן חוזרות וקודשות, פדאן חוזרות וקודשות, כל הזמן הוא פודה אותם הם חוזרות ונעשות קדושות, לא יעזור הפדיון עד שיקצצו. נקצצו? יהיו כבר נקצצו, פודן פעם אחת ודיו. אם הם נקצצו כבר, אז מה עכשיו? מדובר שהם היו קדושות עד הקיצוץ. אז אם הם נקצצו, פודה אותם פעם אחת ודיו. וזה למה? כיוון שנקצצו, שוב אין פודן. הרי הם היו קדושות עד שיקצצו. עכשיו הם נקצצו, הם כבר לא קדושות, למה צריך לפדות אותם? והדעה הראשונה אומרת שפדיון מועיל במקרה כזה, להבדיל מהמקרה הקודם, הדעה השנייה אומרת שבכלל לא צריך פדיון, כי זה כבר לא קדוש. ואז מתחיל דיון בגמרא, אמר ליה רב המנונא: קדושה שבהן להיכן הלכה? מה זאת אומרת לא צריך פדיון? איפה, מה, הקדושה סתם פורחת פתאום? אי אפשר, קדושה לא יכולה סתם ככה פתאום להפסיק. ומה אילו אמר לאישה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, מי נפקא בלא גט? האם אדם יכול לקדש אישה לשבוע? מקדש אישה לשבוע, ואחרי שבוע היא מפסיקה להיות אשתו ולא צריך אפילו לתת גט, זה פשוט הקידושין פוקעים? אין דבר כזה. אז גם קדושה, יש השוואה בין קידושין לבין קדושה, וההשוואה הזאת קיימת בכמה וכמה מקומות בש"ס, אומרת שלא ייתכן שדבר מסוים פשוט פורחת ממנו קדושת הגוף, קדושה פוקעת מאליה. עוד לא קדושת הגוף. אמר ליה רבא: מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף? קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי. מה הוא אומר? אומר ככה: יש שני סוגי קדושה, שני סוגי הקדש, יש קדושת דמים ויש קדושת הגוף. יש דברים שאנחנו מקדישים לדמיהם, זאת אומרת אפשר למכור אותם ואז הדמים משמשים בבית המקדש לכל מיני שימושים בבית המקדש. יש קדושת הגוף. קדושת הגוף פירושו למשל לקחת בהמה, להפוך אותה לקורבן. עכשיו זה אי אפשר לפדות אותו ואי אפשר להפוך אותו לכסף ולהשתמש בו אפילו לבית המקדש. זה חייב להיקרב כקורבן. זה קדושת הגוף. יש הבדל בין קדושת דמים לקדושת הגוף בהרבה עניינים. בהקשר שלנו, יש הבדל לעניין האם זה פוקע בכדי או לא פוקע בכדי. מה הכוונה? הרי מה הייתה השאלה? השאלה הייתה אני הקדשתי נטיעות לשבוע, עד שיקצצו, או לשבוע, בואו ניקח מקרה פשוט, אני מקדיש אותם לשבוע. אומרת הגמרא איך זה יכול להיות שהקדושה פתאום אחרי שבוע נעלמת לבד? בלי שקרה שום דבר. סתם פתאום מגיע רגע מסוים, ורגע קודם היה קדוש, רגע אחרי זה זה מפסיק להיות קדוש. איך זה יכול להיות? תזכירו לכם כבר את השעיר, את השעיר לעזאזל. איך זה יכול להיות דבר כזה שקדושה פתאום הולכת מאליה? אומרת הגמרא: כן, זה יכול להיות. זה יכול להיות בקדושת דמים, אבל לא בקדושת הגוף. זאת אומרת קורבן אי אפשר להקדיש אותו בקדושת קורבן לשבוע. אין דבר כזה. קדושת הגוף היא עולמית בהגדרה. גם אם הקדשתי אותה לשבוע היא תמשיך לעולם. כמו שמקדשים אישה – אישה, קידושי אישה מקבילים לקדושת הגוף. וכיוון שכך כשמקדשים אישה לשבוע היא מקודשת לעולם. זה לא פוקע אחרי שבוע וזה גם לא חל בכלל, היא מקודשת לעולם. ואותו דבר בקדושת הגוף – קדושת הגוף שמקדישים לשבוע או עד אירוע מסוים, ממשיכה לתמיד. קדושת הגוף לא פוקעת בכדי, זה המונח ההלכתי המקובל. קדושת הגוף לא פוקעת בכדי. אביי פה חולק, הזכרתי אותו אז אולי כדאי רק שתדעו שזה דין שנמצא במחלוקת, אבל לרוב הפוסקים הלכה כמו רבא, כי אביי ורבא הלכה בדרך כלל כמו רבא. וקדושת הגוף לא פוקעת בכדי. עכשיו נחזור, גם כך פוסק הרמב"ם, תסתכלו בהלכות מעילה, הבאתי פה את הרמב"ם, אז אומר שזה קדושת הגוף לא פוקעת. לענייננו, מה זה אומר? בעצם מה שזה אומר זה ככה: קדושת הגוף זאת איזושהי מציאות בגופו של הקורבן. מציאות אי אפשר לשנות סתם ככה. מציאות לא יכולה להפסיק אחרי זמן מסוים ולהיעלם. צריך להיות משהו שמפקיע אותה. בסדר? עכשיו פה בדרך כלל בקורבנות הקורבנות לא הופכים להיות חולין אף פעם. לפעמים יש חלקים שניתנים לבעלים וגם אותם יש כללים איך בדיוק אוכלים ועד מתי אוכלים וכולי. אבל באופן עקרוני קורבנות אף פעם לא מפסיקים להיות קדושים. אם השעיר לעזאזל הוא סוג של קורבן כמו שראינו בהתחלה, אז גם הקדושה שלו לא יכולה לפקוע בכדי. היא לא יכולה להפסיק פתאום. זהו, פתאום הקדושה הלכה. מה, מה קרה? רגע לפני זה היה קדוש, רגע אחרי זה כבר לא קדוש. תלוי מתי, אחרי הדחייה, אחרי השילוח, כל אחד לפי שיטתו, אבל כל אחד באיזשהו שלב מפקיע שבאיזשהו מקום קורה מעבר כזה. בהתחלה זה קדוש בקדושת הגוף, ממש כמו קורבן. יש איסור להעלות את זה בחוץ, כל האיסורים של קורבן. רגע אחרי זה פתאום מפסיק להיות קורבן. מה, מה קרה? קדושת הגוף לא פוקעת בכדי, איך זה יכול להיות דבר כזה? טוב, אז כמובן ברגע שהתורה קובעת את זה, אז זה כנראה יכול להיות, אבל השאלה מה זה אומר. מה, מה פשר העניין הזה, שמצד אחד קדוש בקדושת הגוף, מצד שני אחרי רגע מסוים זה נעלם, שוב, מתאדה. בעצם, נדמה לי שמה שהדבר הזה אומר לנו, שזה מתקשר לאבן עזרא ולהרמב"ן. שני השעירים ביום הכיפורים, אמרתי, הזכרתי את המשנה שהם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, לכתחילה לפחות, זה לא מעכב, אבל לכתחילה הם צריכים להיות זהים לגמרי. למה הם צריכים להיות? הזכרתי את זה באחד הפעמים הקודמות, כמו עדלאידע, בין ארור המן לברוך מרדכי. הזכרתי את זה מתישהו, המהר"ל מפראג הוא מסביר, שכדי להבחין בין שני דברים, אנחנו חייבים להשוות אותם מכל הבחינות האחרות פרט לבחינה שבה אנחנו רוצים להבחין. שיהיה איזה קונטרסט, שיהיה ברור מה הפרמטר שמבחין בין שני הדברים האלה. אם בספרי ילדים היו מציירים את הרשעים בתור טיפוסים מכוערים ודוחים כאלה עם עיניים רעות.