שיעור מתאריך י＂ד בתשרי תשס＂ז חלק 2

[הרב מיכאל אברהם] ההבדל בין צדיק לרשע באיזשהם תכונות מולדות, באיזשהי צורה איך הוא נראה, במראה וכולי, בעוד שההבדל האמיתי הוא בשאלה מה בחרת, האם בחרת בטוב או בחרת ברע. זה ההבדל האמיתי ולכן להרבות פה הבדלים אחרים זה הרבה פעמים מזיק לא רק שזה לא מועיל. להפך, שניהם צריכים להיראות אותו דבר וההבדל היחידי ביניהם הוא שזה בחר בטוב וזה בחר ברע. זה מחדד את ההבדל, אז אם רוצים באמת להבדיל בין שני דברים, זה נכון גם בניסוי מדעי, שרוצים להבדיל בין שני דברים אנחנו רוצים לבודד איזשהו פרמטר, אנחנו צריכים להשוות את כל שאר הפרמטרים אחרת אנחנו לא יודעים מה באמת גרם להבדל בניסוי. נכון? אם אנחנו רוצים לבודד פרמטר מסוים חייבים להשוות את כל השאר. כך מסביר רבי יצחק הוטנר את עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שצריך להשוות אותם מכל הבחינות האחרות ולהישאר רק עם זה שהמן הוא רשע ומרדכי הוא צדיק. זה ההבדל ביניהם. לא בגלל שהוא מכוער והוא לא, שהוא בן כך וכך שנים והוא בן כך וכך שנים, צריך מבחינתנו שהם יהיו אותו דבר, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אותו דבר הוא אומר על שני השעירים, הוא עושה את הקישור הזה, שגם שני השעירים צריכים להיות דומים בקומה, במשקל, בדמים. למה? כי צריך להיות ברור מה ההבדל ביניהם. ההבדל ביניהם הוא שזה נבחר בגורל ללכת לפני ולפנים וזה נבחר לעזאזל. זה כל ההבדל. זה בעצם מסמל את ההבדל של הצדיק והרשע שזה בחר בטוב וזה בחר ברע. שעירים לא בוחרים, אז מה שמסמל את הבחירה זאת ההגרלה. ההגרלה כביכול מסמלת לצופים, זה כביכול נבחר על ידי הקדוש ברוך הוא במקרה הזה, לא בחר בעצמו, אבל מבחינתנו ההשלכה היא כמובן במה אנחנו בוחרים. אבל שני השעירים זה איזשהו אקט שבא להראות לנו שהכול תלוי בשאלה במה בוחרים. הם דומים במשקל, בדמים, במניין, הכול אותו דבר, אבל השאלה היא במה בוחרים, אלו נבחרו לפני ולפנים ואלו נבחרו לעזאזל. זאת אומרת במילים אחרות, שני השעירים תפקידם להמחיש לנו את ההבדל בין טוב ורע, ולהמחיש אותו באופן מבודד, זאת אומרת שכל השאר יהיה זהה כדי שאנחנו נוכל לבודד דווקא את ההבדל בין טוב לרע. איך זה עושה? איך הם עושים את זה? השעיר הפנימי נכנס עד הסוף פנימה, לפני ולפנים למקומות אליהם לא נכנסים אף פעם, הכי הכי בפנים שרק אפשר. השעיר לעזאזל הולך הכי בחוץ שרק אפשר, הכי רחוק לכיוון הרע שרק אפשר. והלקח הוא די מדהים כי אנחנו הולכים את כל הדרך עם השעיר לעזאזל, יש הרבה פרטים בדרך הרבה פרטים הלכתיים מה קורה, דינים כך אחרת זה, ואז כמו עליסה בארץ הפלאות, מתעוררים, כל העסק הוא חלום, יש לנו סתם שעיר מסכן ונחמד כמו שלקחנו אותו בבוקר, אפשר לשחוט אותו ולאכול אותו בתיאבון. מה קרה כאן? מה שרוצים להראות לנו שכשניכנס עד הסוף אל הרוע נגלה שאין שם כלום. אין שם כלום, זה אשליה, זה דמיון. אין רוע בעולם באמת, אלא אם כן אנחנו בוחרים לעשות משהו רע, אין רע יורד מלמעלה כמו שכתוב. זאת אומרת אין דבר כזה רוע בעולם זה הלקח של שני השעירים. ולכן אומר הרמב"ן, אחרי שאנחנו נשלח את השעיר הזה לעזאזל שהוא בעצם קורבן לא להשם אלא לסמאל, לרוע, לשר החורב והרשע. ואז מה אנחנו מגלים כשאנחנו מגיעים עד הסוף? הגענו כבר לממלכה של סמאל, למדבר, לצוקים, למקום החורב והשיממון. מה אנחנו מגלים? שאין שם אף אחד. אין שם כלום. זה הכול דמיונות של אלה שנמצאים מחוץ למדבר. כשנכנסים פנימה אין שם כלום. אז למי הקורבן הזה לסמאל? לא, להשם. אנחנו שולחים את הקורבן הזה בחוויה בתודעה אנחנו שולחים אותו לסמאל כי אנחנו חיים עדיין בתודעה כזאת שיש דבר כזה. אבל כשנכנסים איתו עכשיו אנחנו הולכים איתו עד הסוף וזה לא הכוהן, זה ישראל הולך איתו, כל אחד מאיתנו צריך ללכת איתו. אנחנו הולכים איתו עד הסוף ואנחנו מגלים שאין לאן ללכת. אנחנו פשוט מתעוררים בנקודת המוצא, כמו טבעת מביוס כזאת. הגענו חזרה לאותה נקודה שבה ממנה יצאנו. וזה מה שהרמב"ן אומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים פירושו של דבר, כיוון שאחרי שאנחנו גומרים את הקורבן הזה ללוות את השעיר הזה לעזאזל אנחנו בעצם מגלים שכל העבודה זרה, כל הכוחות האחרים, כל הרוע, כל מה שנקרא סטרא אחרא הצד האחר, לא באמת קיים. אין באמת צד אחר. זה דמיונות שלנו. אנחנו יכולים לבחור ליצור צד אחר. אנחנו יכולים. זה יהיה תוצר של הבחירה שלנו. אין באמת שני כוחות שאנחנו צריכים להחליט האם הולכים איתם או הולכים איתם. אנחנו יכולים להחליט האם הולכים עם הקדוש ברוך הוא או לא הולכים איתו, אבל לא ללכת איתו זה העדר. זה לא ללכת עם מישהו אחר. אין שם באמת משהו אחר. אנחנו יכולים, קיבלנו את הזכות ואת הכוח לבחור בחירה חופשית אנחנו יכולים לא ללכת עם הקדוש ברוך הוא.

[Speaker B] למה? כי חושך זה סתם העדר אור.

[הרב מיכאל אברהם] לצרף שום דבר עם שום דבר נשאר שום דבר. ואז באמת מגלים שאין שם כלום. אין רוע, אין שר שאליו הקורבן הולך, אין באמת כוח אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא. מלאך? שולחים את זה לעזאזל, למלאך? אולי לא רואים אותו? לא, מה, ברור שאנחנו לא מגלים שאנחנו רואים

[Speaker C] את זה בעיניים שאין כלום.

[הרב מיכאל אברהם] זו בדיוק הבעיה, שעם העיניים אי אפשר לראות את זה, ולכן אנחנו חיים בתחושה שיש דבר כזה כי אנחנו לא רואים.

[Speaker B] כמו שהקדוש ברוך הוא ישנו ואנחנו לא רואים.

[Speaker C] אז בשביל זה באה כל הפרוצדורה ההלכתית הזאת כדי ללמד אותנו שהנה,

[הרב מיכאל אברהם] הקרבתם לו קורבן, אני נותן לו את כל הדינים אומר הקדוש ברוך הוא, יש לו קורבן, זה יהיה קדוש בקדושת קורבן, אסור לשחוט את זה בחוץ, תלכו עם זה עד הסוף ותאכלו את זה בתיאבון בסוף. לא קרה כלום, אין כלום. אתם אמורים לגלות, הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו מה אנחנו אמורים לגלות. אנחנו אמורים לגלות שבסופו של דבר אחרי שהולכים את כל הדרך מגלים שום דבר. אנחנו בנקודת המוצא, חזרנו אל הבוקר לפני שבחרנו את השעירים בכלל והקדשנו אותם והם נהיו קורבן והכל, חזרנו בכלל לשלב של ערב יום כיפור, אנחנו התעוררנו והנה חלום. אין כלום.

[Speaker B] כי אי אפשר לראות אותם.

[הרב מיכאל אברהם] לא בגלל שאי אפשר לראות, בגלל שאין שם כלום. אנחנו חושבים כל הזמן.

[Speaker B] אבל יש למעלה, יש

[הרב מיכאל אברהם] מלאכים, השעיר

[Speaker C] הזה מדרדרים אותו והוא מת והוא קורבן לשטן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, זה בדיוק הנקודה, הוא לא

[Speaker C] קורבן לשטן, זה השעיר המשתלח, מותר ליהנות מבשרו. אני התבלבלתי לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני לא חושב שזה נכון, זה מה שאני מנסה להסביר עכשיו.

[Speaker C] הקדוש ברוך הוא צריך את השעיר הזה?

[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא לא צריך את השעיר הזה, גם

[Speaker C] את זה שלפנים הוא לא צריך.

[הרב מיכאל אברהם] אלא מה, המלאכים כן? אלא מה, אנחנו צריכים את השעיר הזה. אנחנו, הקדוש ברוך הוא אומר בואו אני אלך איתכם, אתן לכם לעבוד עבודה זרה אבל אל תסתפקו להסתכל מבחוץ, לכו איתה עד הסוף, עד הסוף, עד למקום החורב והשיממון. וכשתלכו איתה עד הסוף מה שאני רוצה ללמד אתכם אומר הקדוש ברוך הוא זה שלמעשה אין שם כלום. אתם חיים באיזושהי תחושה כאילו שיש רוע ויש טוב, הקדוש ברוך הוא קיים ויש שם כוחות אחרים רק לא רואים אותם. לכן זה לא חוכמה שלא רואים אותם, מכאן אי אפשר להסיק שהם אינם. לכן באה התורה ומלמדת אותנו את זה, מנסה להסביר לנו את זה ולהגיד לנו שזה שאנחנו לא רואים זה לא בגלל שאי אפשר לראות אלא בגלל שאין את מה לראות. אין שם כלום. זה הרקע שבעצם אנחנו לומדים מהשעיר הזה לעזאזל.

[Speaker C] ומה ההוכחה שאין שם כלום?

[הרב מיכאל אברהם] זו לא הוכחה. זה רמז על מה צריך לעבוד. לא הוכחה. לא בגלל ש… מה ההוכחה? הקדוש ברוך הוא אומר שאיננו, אתה יכול לאכול.

[Speaker C] אבל בטח שאתה יכול לאכול.

[הרב מיכאל אברהם] את השעיר אפשר לאכול אותו, כמו שאמרתי קודם, אפשר לאכול אותו בסוף התהליך. אתה יכול לקחת אותו לשחוט ולאכול. אתה יכול גם לא לדרדר, הדרדור לא מעכב. הדרדור לא מעכב. לא, אתה יכול גם לא לדרדר, ואם דרדרת אותו והוא התרסק גם אז יש דעות שאתה יכול לאכול אותו ובכל מקרה ליהנות ממנו אתה בוודאי יכול. וזה שבפנים?

[Speaker C] זה שבפנים לא, בגלל שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] בגלל ששמה יש

[Speaker C] משהו, שמה יש משהו, זה קודש.

[הרב מיכאל אברהם] קורבן אף פעם לא מפסיק להיות קורבן, אין דבר כזה. זה בדיוק השאלה שממנה יצאנו, יש פה איזשהו קורבן, אבל קורבן, אחד הכללים ההלכתיים זה שקדושת הגוף לא פוקעת בכדי. קורבן לא מפסיק להיות קורבן. אז איך זה נהיה קורבן? יש לו דינים של קורבן ראינו בגמרות, יש דינים של קורבן, אתה מציין את התהליך ובסוף יש לך בעצם בשר לאכילה, אתה יכול לשחוט אותו ולאכול אותו. כמו שהיה בבוקר לפני שהתחלת את כל הפרוצדורה. גם אז יכולת להיכנס לדיר לקחת אותו לשחוט ולאכול. זה מה שאתה יכול גם עכשיו. כל הפרוצדורה הזאת החזירה אותך חזרה לנקודת המוצא. עכשיו אני אנסה טיפה להרחיב את הנקודה הזאת, נעשה אותה קצת טיפה יותר אקטואלית. אנחנו יודעים שיש חמישים שערי בינה, כך כתוב בכל מיני מקומות. יש חמישים שערי בינה. הרמב"ן בהקדמה לספר בראשית, הרמב"ן אומר, וכבר אמרו רבותינו חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלוהים'. כן, השער הנון, החמישים, לא נמסר לו. ומספרם מקובל להם לחכמים על הקבלה שהם חמישים חוץ מאחד, כי יש אחד שהוא חריג. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באומרם 'נבראו בעולם', כי כתוב המימרא 'חמישים שערי בינה נבראו בעולם'. אל תסתכל במימרא הזאת, זה לא כפשוטו. ארבעים ותשעה נבראו בעולם אבל אחד, השער האחד לא נברא. שער אחד לא נברא, רק ארבעים ותשעה שערים נבראו. משפט סתום כזה, לא ברור מה הוא מתכוון פה בדיוק. יש חמישים שערי בינה, אחד מהם הוא חריג, ארבעים ותשעה נבראו, אחד לא נברא. מה פשר העניין הזה? הגר"א כותב בפסוק במשלי. כתוב: כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. כל זה בגימטריה חמישים, וגם זה בגימטריה ארבעים ותשעה. אומר הרמב"ן: כל פעל ה' למענהו, בצד של הקדושה למען ה' יש חמישים שערים. וגם רשע ליום רעה, בצד של הטומאה כנגד שערי בינה יש שערי טומאה. בצד של הטומאה יש רק ארבעים ותשעה שערים. מה שהרמב"ן כותב פה גם הגר"א כותב שם. אבל אנחנו יודעים שזה כנגד זה עשה אלוקים, זאת אומרת מה שיש בצד הקדושה יש כנגדו בצד הטומאה. למה פה יש חמישים ופה יש ארבעים ותשעה? זה כמובן צריך להיות קשור איכשהו לייחודיות של השער האחרון. הרמב"ן גם הוא אומר שבעצם יש רק ארבעים ותשעה שערים גם בצד הקדושה, יש אחד שהוא חריג, הוא משהו שונה קצת והוא כנראה אין לו איזשהו אנלוג בצד הטומאה. עוד שאלה, בעל הלשם שואל על הגר"א כמה שאלות בהקשר הזה. אחת השאלות שהוא שואל, כתוב שבמצרים ישראל נכנסו למ"ט שערי טומאה והקב"ה דילג על ההרים קיפץ על הגבעות, הקדים להוציא אותם לפני התוכנית המקורית כדי שלא ישקעו בשער החמישים. אז הוא שואל על הגר"א אם אין שער חמישים של בינה במה הם היו אמורים לשקוע? זאת אומרת אין שער חמישים, ככה הגר"א אומר. אז במה הם, כתוב במדרש מפורש שיש, הם היו אמורים לשקוע בשער חמישים ואי אפשר לצאת, אז הקדוש ברוך הוא הקדים להוציא אותם כדי שלא ישקעו.

[Speaker C] בשערי בינה, שערי טומאה, אולי רק בבינה השער החמישים לא נברא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בשערי טומאה אין בכלל שער חמישים אומר הגר"א. אין בכלל. יש רק ארבעים ותשעה בטומאה? כן. שאלה נוספת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, למה ההיפך משערי בינה זה שערי טומאה? ההיפך משערי בינה אני הייתי אומר שערי כסילות. למה שערי טומאה? למה ההיפך מבינה זה טומאה? קצת מזכיר את הארבעה בנים בפסח, כנגד החכם יש את הרשע, לא את הטיפש. נכון? ככה בדרך כלל אנחנו מציירים לעצמנו, החכם מול הרשע, לא החכם מול שאינו יודע לשאול או התם. נכון? למה הרשע זה הפוך מחכם? אז מעין זה גם פה, למה הטומאה היא הפוך מבינה ולא כסילות? אז אני אנסה בקצרה להציע איזשהו מודל שמסביר את זה, וכאן יש לו היבטים אקטואליים, אני לא אוכל להאריך בזה יותר מדי אבל אני חושב שהוא נותן פשר טוב למה שראינו לכל אורך הדרך. תראו מה זה שער. שער זה דבר שקושר אותנו מחדר אחד לחדר אחר, נכון? אנחנו עוברים ממקום אחד למקום אחר דרך שער. למה שערי הבינה נקראים שערים ולא חדר? ארבעים ותשעה או חמישים חדרי בינה. למה שערים?

[Speaker C] שער מבדיל, כמו מבדיל בין קודש לחול שהצמידו את זה לחכמה בינה ודעת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. הבינה זה למעשה להבין דבר מתוך דבר, זה נקרא בינה, אמרו חז"ל להבין דבר מתוך דבר. זה אומר שבעצם לעבור מחדר לחדר דרך שער זה נקרא בינה. לכן המטאפורה של בינה מצטיירת בתור שערים ולא בתור חדרים. עכשיו בואו נתאר לעצמנו שרשרת של ארבעים ותשעה שערים. זה בעיה מתמטית מאוד פשוטה. שרשרת של ארבעים ותשעה שערים.

[Speaker C] שרשרת או מעגל?

[הרב מיכאל אברהם] זה השאלה, תכף נראה. ויש ביניהם חדרים, נכון? השערים האלה משמשים למעבר מחדר לחדר. יש אך ורק שתי דרכים לשרטט תמונה כזאת, נכון? או בצורה של קו לינארי, זאת אומרת חדר שער חדר שער חדר שער, קו שנגמר בסוף בחדר, השער מוביל אליו ונגמר בחדר, ולחדר ההוא אין עוד שער, אז החדר הוא סגור. או לסגור את המעגל על עצמו, נכון? שער חדר שער חדר שער חדר ולחזור חזרה לחדר הראשון. זה עוד פעם מזכיר את הפעולה הזאת, נכון? לחזור חזרה לחדר הראשון. אלה שתי הדרכים היחידות, אין דרך אחרת לסדר שרשרת של ארבעים ותשעה שערים. טופולוגית. אני כבר שומע פה משהו מובהל.

[Speaker C] טופולוגית רק שתי דרכים. באחרון, בקו ישר הוא יוצא החוצה, כלומר הוא כאילו יוצא לאינסוף.

[הרב מיכאל אברהם] כן, משהו בסוף, לא אכפת לי כרגע אבל משהו שאין לו עוד שער. לא, משהו שאין לו עוד שער. לא אכפת לי אם הוא אינסופי

[Speaker B] או לא, אבל אין לו עוד שער. החדר הראשון נכנס משער או שאתה כבר נולדת בחדר הראשון?

[הרב מיכאל אברהם] זה כבר איך שאתה רוצה.

[Speaker B] לא, זה מתמטיקה. לא, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] מספר החדרים לא מוכתב פה, אנחנו יודעים כמה שערים יש, אנחנו לא יודעים כמה חדרים יש. מה בעצם הדבר הזה אומר? שערי בינה זה להבין דבר מתוך דבר. זה מתמטיקה, נכון? יש בגאומטריה, כולנו מכירים, יש כמה אקסיומות, אנחנו מוציאים מהן מסקנות באמצעות עקרונות מסוימים, עקרונות לוגיים מסוימים, אנחנו מוציאים את המסקנות מתוך הנחות היסוד. זה הכוח שנקרא בינה. בינה פירושו לגזור דבר מתוך דבר, להבין דבר מתוך דבר. אז איך מבינים את הדבר הראשון? מתוך מה? מתוך כלום, מתוך עצמו. נכון? מה יש לפני בינה בספירות? חכמה. וחכמה זה הספירה שבאה לפני בינה. השער החמישים שהרמב"ן מדבר עליו זה נקרא חכמה. ומהשער הזה נקרא לזה אקסיומות לצורך במשל הלוגי. כן, אלו האקסיומות. הן לא נובעות משום מקום אחר. אין להן שער קודם. הן לא באות מאיזה שהוא מקום אחר. אנחנו פשוט יודעים אותם באיזו שהיא צורה בלתי אמצעית, אנחנו יודעים שזה כך. משם והלאה אנחנו מתחילים לגזור דברים עם שערים, עוברים מחדר לחדר, אנחנו מגלים באמצעות העקרונות הלוגיים שזה שערי בינה במשל הזה, אנחנו מגלים משפטים נוספים שהם נובעים מתוך הנחות היסוד. בסדר? עכשיו למבנה כזה אפשר להתייחס בשתי צורות ואנחנו מכירים את שתיהן היום. צורה אחת אומרת הכל שרירותי. כיוון שלהנחות היסוד אין הוכחות, אין הוכחות להנחות היסוד, וכיוון שכך אני יכול לאמץ אותם אני יכול לאמץ את היפוכן. הכל שרירותי. כיוון שכך, אז ברור שגם מה שנגזר מהם שרירותי. הרי אם הנחות היסוד לא מכילות שום מידע, כל מה שנגזר מהן הוא מידע מותנה. אם ההנחה נכונה, גם המסקנה נכונה. אבל ברגע שההנחה היא שרירותית, גם המסקנה שרירותית. אז אם אני שואל בעל עמדה כזאת, כמה סכום זוויות במשולש? אז הוא צריך להגיד לי לא יודע. אם אתה מניח את הנחות היסוד של הגיאומטריה האוקלידית, אז סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. ואם אתה לא מניח את זה, אז לא. נכון? אפשר גם גיאומטריות אחרות. אז זאת הצורה שאמורה לענות לי בעל עמדה כזאת. יכולה להיות גם גישה אחרת. יכולה להיות גישה שאומרת את הנחות היסוד שלנו, הן לא יוצאות משום מקום, אנחנו לא יודעים אותם על סמך עקרונות מוקדמים יותר, אבל לא בגלל שהם שרירותיים, אלא בגלל שהם כל כך ברורים שאנחנו לא צריכים להוציא אותם מעקרונות אחרים. אין עקרונות יותר ברורים מאלו. זה פשוט, זה ברור שזה ככה. אנחנו יודעים את זה בצורה בלתי אמצעית שזה פשוט ככה. בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, זאת אקסיומה פשוטה. האם מישהו מתייחס לאקסיומה הזאת כאל משהו שרירותי? האם מישהו יקבל כלגיטימי בן אדם שיבוא לפה ויגיד לי תראה, בעיניי בין שתי נקודות עוברים שלושה קווים ישרים, לא אחד. יש לך הוכחה שלא? אין לי הוכחה שלא. בסדר, אז אתה חושב שאחד ואני חושב ששלושה. אז הייתי מאשפז אותו. אין לי הוכחה בשבילו. למה הייתי מאשפז אותו? כי יש דברים שמובנים מאליהם. אז מה אם אין לי הוכחה? יש דברים שאין לי הוכחה עליהם, אבל להיפך, מה זאת הוכחה? הוכחה זאת תמיד לקחת משהו שהוא לא ברור עד הסוף ולהעמיד אותו על משהו שהוא עוד יותר ברור, נכון? את הדברים הכי ברורים שיש אין על מה להעמיד. אין משהו יותר ברור מהם. אז ההנחות תמיד תהיינה הדברים הכי ברורים שיש וממילא הם לא צריכים עקרונות יותר יסודיים שהם ייצאו מהם. שתי הגישות האלה הן בדיוק הגישה של הקו והגישה של העיגול. הגישה הספקנית הזאת שאומרת שבעצם הנחות היסוד הן שרירותיות, זאת גישה שאומרת שהכל שרירותי. כיוון שכל דבר שהוא מוכח תמיד מוכח על סמך הנחות יסוד. ואם כל הנחות היסוד הן שרירותיות, אז גם כל דבר מוכח הוא שרירותי. אז הכל שרירותי. זאת הגישה של המעגל. שהשער הראשון מעביר אותי לחדר, שער חדר שער חדר שער ופתאום אני מוצא את עצמי בחדר הראשון. למה? כי אני לא יכול לבנות שום מידע מוצק מהעניין הזה. כל מה שאני יכול לדעת זה אם זה אז זה, אם זה אז זה. זה מודל שיש בו רק בינה, בלי חכמה. רק את הדבר המותנה. מתוך העיקרון הזה אני לומד את העיקרון הזה. אבל האם העיקרון השני נכון? אין לי מושג. אני רק יודע שהוא נובע מהעיקרון הקודם. זה הכל. הגישה השנייה זאת הגישה של הקו. הקו בעצם אומר לנו שבעומק בפנים יש חדר שאין לו שום שער שמוביל אליו. אין שער שמוביל אליו. למה אין? כי הוא מובן מאליו. הוא גם לא נקודת הפתיחה. שימו לב, הוא גם לא שזה הכל שרירותי וזאת נקודת הפתיחה מה שהנחתי. לא! זה אמת לאמיתה. זאת החכמה. חכמה זה דבר שלא נובע ממשהו קודם לו, אני פשוט יודע אותו ככה. ממנו, אם אני מבין שיש דבר כזה שנקרא חכמה, אני יכול לגזור ממנו באמצעות שערי הבינה את כל שאר הדברים שנגזרים ממנו. ואז מבחינתי הכל מכיל אינפורמציה. מי שמקבל את הנחות היסוד של הגיאומטריה, את האקסיומות של הגיאומטריה, אז כל משפטי הגיאומטריה מבחינתו הם משפטים שמכילים אינפורמציה. אבל מי שלא מקבל את האקסיומות, רוקן את כל המבנה מתוכנו. כל המבנה נשאר חסר כל משמעות עובדתית, זאת אומרת, נטול מידע, רק קשרים מותנים. אז שערי בינה למעשה מסמנים את היכולת להבין דבר מתוך דבר ויש ארבעים ותשעה כאלה. השער החמישים זה שער שלא יוצא משום מקום, זה נקרא שער החכמה. וזה מה שהרמב"ן אומר שהשער החמישים הוא שונה. הוא לא נברא משום מקום, הוא עומד לעצמו. שאר השערים הם בוראים חדר מתוך חדר, אז כל מידע שאני עומד בגיאומטריה יוצא. מהמשפטים הקודמים, הוא יוצא מאיפשהו, הוא נברא מאיפשהו. אבל האקסיומות לא נבראות משום מקום, הן פשוט שם. או שאני מקבל אותם או שלא, אבל אם אני מבין שהן נכונות אז הן פשוט שם. זה לא נברא משום מקום, זה מה שאומר הרמב"ן. זה החוכמה, שם יושב הכל. שם הכל יושב, זאת אומרת כל השאר זה רק להוציא מתוך הדברים האלה החוצה את מה שכבר טמון בהם. הבינה לא יכולה לייצר מידע חדש. היא יכולה לחשוף לי מידע שטמון בתוך ההנחות כבר באיזושהי צורה. אני לא תמיד מבין את זה עד הסוף, הכללים הלוגיים עוזרים לי לחשוף את זה, עוזרים לי ליצור או לשים אותו על השולחן, את המידע שחבוי בתוך הנחות היסוד האלה. אז בעצם מה שקורה, מה ההבדל בין שני המודלים האלה? המודל המעגלי זה מודל שמבין שיש רק ארבעים ותשעה שערים, הוא לא מאמין בקיומו של השער החמישים. מי הם השערים האלה? אותם שערים כמו הבינה, זה אותם שערים עצמם. זה לא שערים אחרים. יש ארבעים ותשעה שערי בינה ויש ארבעים ותשעה שערי טומאה. אותם שערים עצמם שהם ארבעים ותשעה שערי בינה הם שערי הטומאה. מה ההבדל? אם יש בסוף חדר, השער החמישים, החוכמה, אז זה נקרא שערי בינה. אם אין בסוף חדר וזה מסתיים בעיגול שנסגר על עצמו, זה עצמו הופך להיות שערי טומאה. מה זה טומאה? מי זה אבי אבות הטומאה? מת. מה זה מת? מת זה אדם שמנותק משורש החיות שלו. טומאה זה ניתוק משורש, תמיד. טומאה במהות שלה זה ניתוק משורש, זה המושג טומאה. זאת אומרת, כשיש ארבעים ותשעה שערי בינה בלי שורש, אז הם שערי טומאה. לכן זה ההיפך משערי בינה. ההיפך משערי בינה זה שערי טומאה, בזה בעצם המשמעות של נגיד הרשע מול החכם בהגדה של פסח. זה בעצם המושג של הרשעות של אותו היווני שהרמב"ן מגיע אליו בסוף. מה אותו יווני אומר? מה שאני לא השגתי, מה שאין לי הוכחה עבורו, לא קיים. הרי ברור שברגע שאתה אומר דבר כזה אז שום דבר לא קיים, כי אין דבר כזה שיש לך הוכחה עבורו שהיא לא מותנית בדברים אחרים שעבורם אין לך הוכחה. הרי אין דבר כזה. הוכחה היא תמיד רדוקציה להנחות, נכון? אם אין הנחות אין הוכחות. אם אתה לא מאמין באמיתות של הנחות היסוד שלך, גם האשליה שיש לך כאילו שהדברים המוכחים אותם אתה יודע היא אשליה בלבד, הכל אשליה. ולכן אותו היווני, איך אומר הרמב"ן שמה? אותו היווני השיג דעתו לחשוב והתמידה ברשעו, כי כל עניין שלא השיג אליו בסברתו איננו אמת. למה זה רשע כל כך גדול? כי בסופו של דבר זה זלזול בהכל. זה זלזול בהכל כי אין שום דבר שאתה באמת יכול להגיע אליו באופן בלתי מותנה. וכיוון שכך בסופו של דבר לא נשאר כלום. אומר הרמב"ן את כל זה גיליתי לכם, את הסוד הזה של האבן עזרא של שערי בינה, הוא לא הזכיר את השערי בינה מול שערי טומאה. אבל בעצם ללכת עד הסוף לצד של הקדושה זה להגיע לפני ולפנים, מה זה? להגיע לחדר החוכמה, נכון? ליסוד של כל שרשרת הבינה. ללכת עד הסוף לכיוון הטומאה זה ללכת את ארבעים ותשעה שערי הבינה ולחשוב שאין בסוף כלום. אם אין בסוף כלום, איפה אני מוצא את עצמי בסוף המהלך? בנקודת המוצא, עם העובדה שאני יכול לשחוט אותה ולאכול אותה.

[Speaker C] לכן הם גם זהים.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן בטח, הם זהים לגמרי. כשבני ישראל יצאו ממצרים היה פחד שהם ישקעו בשער החמישים. הרי אין שער חמישים, שאלו על זה, איך שוקעים? זה השקיעה בשער החמישים. לחשוב כמו אריסטו שדבר לא מוכח הוא לא נכון, לא שהוא לא וודאי, אני חושב שזה בריא לחשוב שדבר לא מוכח הוא לא וודאי, אבל לחשוב שהוא לא נכון ולא יכול להיות נכון, זה לשקוע בשער החמישים, גופא לשקוע בשער החמישים. לשקוע בשער החמישים זה להתאיין, להיעלם, להיעלם אינטלקטואלית,

[Speaker B] היעדר השער החמישי זה השקיעה בו.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זאת אומרת, להיכנס לוואקום כזה שמשתלט על כל המציאות, אתה לא יכול לצאת מזה. לך תנסה לשכנע מישהו שלא מקבל שום דבר כאמיתי במשהו. במשהו. אי אפשר, זה חור שחור. זה חור שחור, אתה שוקע בשער הזה, אי אפשר לצאת ממנו. ולכן בשער החמישים למרות שהוא לא קיים אפשר לשקוע. מעבר ל-49. כן, בדיוק.

[Speaker B] זאת אומרת, אתה מעבר ל-49 עם כלום

[הרב מיכאל אברהם] אתה כבר עברת את ה-49.

[Speaker B] זה השער החמישים

[הרב מיכאל אברהם] שבו אתה שוקע, כשאתה נמצא במעגל של 49 ומסתובב בו כל הזמן כדי לחפש איזה עוגן ולא מוצא, כי אין עוגן. זה צריך לקבל דברים בלי עוגן. ואם אתה לא מקבל דברים בלי עוגן, אתה תסתובב שמה לנצח, ואי אפשר לצאת משם. אין דרך להוציא אותך משמה כי תמיד כל טיעון יהיה מותנה בהנחות יסוד ותמיד, הרי אנחנו מכירים את זה מוויכוחים כל הזמן, מי אמר לך? תוכיח. אז יש לי, אני מוכיח, אבל רגע וההנחה שעליה התבססת מי אמר? תוכיח אותה. בסוף נתקעים, נכון? יש מישהו שיכול להוכיח כל הזמן? כן, צבים כל הדרך עד למטה, מכירים את הבדיחה הידועה. אין דבר כזה, זה תמיד באיזשהו מקום זה נעצר ושם אין לי הוכחה. מי שלא מקבל דברים שהם מובנים. הפוסט-מודרניות באה, הספקנות הזאת, הרלטיביזם הזה בעצם הגיע כדי לתת לכל אחד את מקומו משיקולים מוסריים. זאת אומרת מסיבות כדי שאף אחד לא יתנכל לשני ולא ישתלט על השני ושיהיה פלורליזם והרחבת פנים וסובלנות וכולי. אבל מצד שני דבר כזה הוא כר נרחב לצמיחה של טוטליטריות גמורה כי גם היא לגיטימית בדיוק כמוך. לך תוכיח לו שזה לא בסדר. זאת אומרת אם אתה לא מקבל עקרונות, אפילו זה מתוך מוטיבציות מאוד טובות, זה זאת ביצה. זאת ביצה שממנה יכולים לצמוח דברים נוראיים. ולכן אותה גישה של יווני שהיא לכאורה גישה אינטלקטואלית, מה מה יש לך ממנו? אז הוא חשב ששום דבר לא אמיתי אם אין לו הוכחה. מה אתה רוצה? זה מה שהוא חשב. זה נכון, יכול להיות שהוא באמת עשה את זה בתמימות, אבל דבר כזה ממנו יוצא הרשע הכי גדול. זאת אומרת שכנגד משהו כזה אין מה לטעון. מה תגיד? ככה אני חושב, ככה אני ככה אני חושב, וזהו. יש לך הוכחה שאני לא צודק? אז אני אהרוג אותך. זהו. כל עוד לא הוכחת לי שאני לא צודק. אי אפשר לדבר עם אחד כזה, זה אחד שהוא לא בר שיח. אז אותו אחד שחושב שיש רק שערי בינה זה בעצם שערי טומאה. וזה אותו רשע יווני שהרמב"ן אומר שכל הפרשה הזאת באה כדי להראות לנו למה למה ואיפה הוא לא צודק. ואיך היא מראה לנו את זה? בדיוק על ידי שני המשאות האלה. אנחנו לוקחים את שני השעירים האלה בכל השרשרת עד הסוף. השרשרת של הטוב מתגלה לנו בסוף לפני ולפנים, זה קורבן, זה עולה לה' ומגלים את הקדוש ברוך הוא שם. יש איזה חוויה כנראה שהכהן עובר אותה שאי אפשר לצאת משם כנראה בצורה כמו שנכנסת. זאת אומרת ששמה אתה באיזשהו מובן פוגש את השכינה. כשאתה הולך עד הסוף החוצה, אתה אמור לפגוש במירכאות את הוואקום, אבל לפגוש אותו לא במובן של להשתכנע, לא במובן של לשקוע באותו חור שחור שאותו היווני מושך אותנו אליו, אלא להפך. לראות שכל מה שיש שם זה רק חור שחור ולהיזהר לא להיכנס, להיזהר לא להיכנס לשם. להיזהר לא להתבלבל בין להגיד שמשהו מסוים הוא לא ודאי, שזה בהחלט אמירה נכונה ושייכת על כל דבר, לבין להגיד ששום דבר לא נכון יותר מהיפוכו כי אין הוכחות, שזה כבר התגלשות מאוד מסוכנת, מאוד מסוכנת גם מוסרית. ואני חמשב שזה בסופו של דבר העזרה של שעיר לעזאזל. במובנים רבים אני חושב שזה מאוד אקטואלי לדור שלנו. עוד פעם, כל אחד לעצמו עושה את חשבון נפשו, אבל הדור ודאי חלק גדול מהתחלואים שלו נובע מאותו דבר שהוא לכאורה לא רשעות בכלל. זה סך הכל תפיסה אינטלקטואלית שאין אמת, וזה צודק כמו זה, ופלורליזם. ולפעמים זה בא אפילו הרבה פעמים מתוך מוטיבציות חיוביות, מתוך רצון לסובלנות, לפלורליזם, לזה שלכל אחד יהיה מקום ושלא יתנכלו אחד לשני וכולי. והמוטיבציות באמת טובות, אמיתיות, אבל בסופו של דבר התזות שמתפתחות מהן הן תזות הרסניות. ולכן החשיבה הכאילו אינטלקטואלית הזאת יש לה משמעויות קריטיות על ההתנהגות המוסרית, ההתנהגות הדתית. כמובן מי שחושב שאין אמת ושאין הוכחה, אין שום משמעות להתנהגות דתית בתפיסת עולם כזאת, בניגוד לכל הסיסמאות שרוופות היום על פוסט-מודרניות דתית, שזה אני לא מבין את הצירוף מילים הזה בכלל. אבל יש גם אמירות מהסוג הזה. ולכן אני כל הזמן מתלבט כי אני חושב שהפשר הזה הוא פשר נכון לרמב"ן ולאבן עזרא, אבל כל הזמן התחושה הקשה אצלי היא איך כל זה קשור לרשע? למה זה רשע? בן אדם חושב ככה, מה אתה רוצה ממנו? זאת אומרת, הוא באמת חושב שאין אמת. ואני באמת חושב שזה נכון, הוא לא בהכרח רשע.

[Speaker C] זאת אומרת, מה שהוא חושב זה מה שעלול לצאת.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק הבעיה היא שמתוך כל הכוונה הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. זאת אומרת, יש המון כוונות טובות שבסופו של דבר יוצאים מהם אסונות וצריך מאוד להיזהר מהם. זהו, שיהיה לכולם גמר חתימה טובה.