אמונה ספק וודאות – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תמונת עולם אנליטית והיעדר שיח
- דוגמת הגיאומטריות והבסיס הספקני
- תמונת עולם סינתטית, אינטואיציה וצדקת האקסיומות
- תקיעת השיח, “רכבת לסקוטלנד”, ומגבלת ההוכחה התיאולוגית
- “איפה הקדוש ברוך הוא בכל זה”, הרמן כהן, וקנקן התה של ראסל
- צבירת מידע: דדוקציה מול אנלוגיה ואינדוקציה
- חשיבה מול הכרה וההכללה כפעולה של הכרה
- אפשרות השיח בתמונה הסינתטית ורטוריקה כהמרת הנחות יסוד
- “ככה” כאינטואיציה יסודית ולא כשרירות
- פלורליזם, דמוקרטיה רזה, והאיום התרבותי שבאמונה
- פרדוקס הסובלנות ותנאי קיומה
- אוטונומיה כבסיס היחיד לסובלנות ומקורות מן ההלכה
- ריטב״א בסוכה, לפני עיוור, ו“אלו ואלו” כסובלנות ולא פלורליזם
- גבולות הסובלנות: “בר הכי”, טיהור השרץ בקנ״ט טעמים, ומסגרת בית המדרש
- סיכום המסגרת: שיח, אמת הלכתית, וסובלנות מידתית
סיכום
סקירה כללית
התמונה האנליטית מציגה שיח אינטלקטואלי כתבנית של אקסיומות וגזירה לוגית, ובתוכה אין אפשרות אמיתית לשיח ואין טעם לנהל שיח, משום שהנחות היסוד אינן ניתנות לבחינה לוגית ולכן כל מערכת הנחות לגיטימית באותה מידה ואינה טוענת אמת. מכאן נולד השורש הלוגי של הפלורליזם הפוסט־מודרני, שבו “כל אחד והאמת שלו” כל עוד הוא עקבי. התמונה הסינתטית מציעה אלטרנטיבה שמוכנה לקבל גם טיעונים לא מוכחים דרך אנלוגיה ואינדוקציה ומבססת הנחות יסוד על אינטואיציה והכרה, ולכן היא מאפשרת שיח משמעותי יותר ואף שינוי הנחות יסוד באמצעות רטוריקה. בהמשך נבנית הבחנה בין פלורליזם לסובלנות, והטענה היא שסובלנות אמיתית דורשת דוגמטיות ואכפתיות יחד עם הכרה בערך האוטונומיה, ובמסגרת הלכתית “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” משקף סובלנות מידתית ולא פלורליזם.
תמונת עולם אנליטית והיעדר שיח
תמונת העולם האנליטית קובעת שלכל אדם יש הנחות יסוד ומהן נגזרות מסקנות בכלים לוגיים, ולכן כאשר ההנחות שונות אין על מה לדבר, וכאשר ההנחות זהות והמסקנות שונות מדובר בטעות בגזירה או בניתוק בין מסקנה להנחות. תמונה זו שוללת שיח אמיתי משום שהלוגיקה פועלת רק לאחר אימוץ הנחות יסוד והנחות היסוד עצמן אינן נבחנות לוגית. תמונה זו גם מרוקנת את השיח מתוכן משום שמחזיק העמדה האנליטית אינו טוען שהנחותיו נכונות אלא רק שאם מאמצים אותן יש לאמץ את מסקנותיהן, ולכן אין “צודק” ו”טועה” ואין אמת שמוכרעת בין מערכות שונות.
דוגמת הגיאומטריות והבסיס הספקני
ההשוואה בין גיאומטריה אוקלידית לגיאומטריה לא־אוקלידית מדגימה כיצד שני חוקרים יכולים להסיק מסקנות סותרות לכאורה על סכום זוויות במשולש בלי סתירה ממשית, משום שכל אחד עובד עם אקסיומות שונות שאינן עומדות למבחן. המסגרת הזאת יוצרת ספקנות כי רק עקביות לוגית נבדקת, וכל סט הנחות נעשה לגיטימי ושווה־תוכן. פלורליזם יוצא באופן טבעי מן התפיסה הקשיחה של “אני מקבל רק דברים מוכחים”, משום שבשלב ההתבגרות מתברר שגם הנחות היסוד אינן מוכחות ואז מגיעים למסקנה שכל אחד עקבי עם עצמו ולכן “כולם צודקים”.
תמונת עולם סינתטית, אינטואיציה וצדקת האקסיומות
התמונה הסינתטית מבטלת את דרישת ההוכחה המוחלטת ומקבלת גם שיקולים של סבירות באמצעות אנלוגיה ואינדוקציה. התמונה הזאת מעמידה אינטואיציה ראשונית כבסיס שממנו נגזרות האקסיומות וכללי הגזירה, ולכן הנחות היסוד אינן רק היפותטיות אלא נתפסות כנכונות. בתמונה זו משתמשים בלוגיקה כדי להפיק מסקנות, והמסקנות נטענות כנכונות משום שהן נובעות מהנחות שנחשבות נכונות.
תקיעת השיח, “רכבת לסקוטלנד”, ומגבלת ההוכחה התיאולוגית
השיח יכול להיתקע כאשר לאחר בירור מתברר שיש הנחות יסוד שונות, והדוגמה של “רכבת לסקוטלנד” מציגה ניסיון להראות לאדם שהוא כבר מחזיק אינטואיציה מאמינה במובלע. האדם יכול לקבל את החשיפה הזו ולהודות שהוא מאמין בגורם מכוון, או להסתגר בטענה שאינו מאמין עוד לכלי ההכרה שלו כדי להימנע מהמסקנה. כאן מוצג החיסרון של ההוכחה התיאולוגית: היא יכולה לכל היותר לחשוף הנחה קיימת או להביא לגורם עילאי כלשהו, אך היא יכולה להיעצר אם האדם דוחה את אמינות כלי ההכרה.
“איפה הקדוש ברוך הוא בכל זה”, הרמן כהן, וקנקן התה של ראסל
הסיפור על הרמן כהן מציב את השאלה “איפה הקדוש ברוך הוא בכל זה” ומוביל לתשובה שהטיעון הפילוסופי נעצר בגורם כלשהו שמנהל את העניינים, בלי יכולת להכריע פילוסופית אם נתן תורה בהר סיני או מה הוא דורש בפועל. הטיעון של ברטראנד ראסל על “קנקן תה מוזהב” משמש לתיאור תחושת הלא־מאמין שטענות אמונה הן המצאות בלתי ניתנות לאימות. המהלך הפילוסופי מוצג כתשתית שמונעת דחייה בסגנון “דאוס אקס מכינה”, משום שהוא מבסס שיש הוכחות טובות במישור הפילוסופי לקיומו של גורם טרנסצנדנטי, גם אם עדיין אין הכרעה מהי הפרשנות הדתית הסבירה ומה נדרש מעשית.
צבירת מידע: דדוקציה מול אנלוגיה ואינדוקציה
דדוקציה אינה מוסיפה מידע אלא חושפת מידע שכבר “קיים בכספת”, ולכן היא כלי עיבוד ולא כלי צבירה. צבירת המידע נעשית באמצעים לא דדוקטיביים כגון אנלוגיה ואינדוקציה, והמדע בנוי על הכללות והשוואות ולא על דדוקציות כמו מתמטיקה. בעיית האינדוקציה של יום והערעורים על אנלוגיות והכללות מחדדים את השאלה כיצד מחליטים מתי להכליל ומדוע ההכללה אמורה להתאים לעולם.
חשיבה מול הכרה וההכללה כפעולה של הכרה
מוצגת אבחנה חדה בין חשיבה לבין הכרה, כאשר הכרה היא תצפית וחישה של עובדות בעולם, והקושי הוא כיצד עוברים מנקודות נתונים לחוק כללי. נטען שהשלב של ההכללה הוא של הכרה ולא של חשיבה, משום שכאשר מסתכלים על נקודות מדידה “רואים את הקו הישר” כתוצר של אינטראקציה עם העולם ולא כהסקה שכלית פנימית. מכאן נבנית טענה שיש “לוגיקה של הכרה” המאפשרת שאיבת מידע נוסף מן העולם, בניגוד ללוגיקה הדדוקטיבית שבה אפשר “לעצום עיניים” וההליך מתבצע בלי להוסיף מידע.
אפשרות השיח בתמונה הסינתטית ורטוריקה כהמרת הנחות יסוד
בתמונה האנליטית השיח תמיד נתקע בהנחות היסוד ואין לו טעם, בעוד שבתמונה הסינתטית הוא לפעמים נתקע אך לעיתים ניתן להתקדם משום שהנחות יסוד נתפסות כתוצר של הכרה וניתן לשוחח עליהן. שינוי הנחות יסוד מתרחש כאשר מצליחים להביא את בן השיח לראות את הסוגיה “מהזווית” שממנה רואים את ההסבר הסביר, והדרך לכך היא רטוריקה במובן של אומנות הצגת רעיונות באופן שמוביל את האחר לאמץ פרספקטיבה אחרת. הזיהוי של רטוריקה עם דמגוגיה מיוחס לתמונת עולם אנליטית שמכירה רק בדדוקציה קשיחה, בעוד שבתמונה הסינתטית רטוריקה היא כלי מרכזי לשכנוע במחלוקות שבדרך כלל אינן על טעויות לוגיות אלא על הנחות יסוד.
“ככה” כאינטואיציה יסודית ולא כשרירות
שרשרת נימוקים על “למה ללמוד תורה” או “למה לקיים מצוות” נעצרת בהכרח בעקרונות יסוד שאין להם הסבר נוסף, והעצירה מתוארת כ“ככה”. בתפיסה האנליטית “ככה” נתפס כשרירותי כמו בחירת אקסיומות ללא תוקף, אך בתפיסה הסינתטית “ככה” פירושו אינטואיציה חזקה ומוצקה שהיא התשתית הראשונית שממנה גוזרים מסקנות. אקסיומות מתוארות כבחירה במה שנראה “הדבר הכי מוצק” ולא כהגרלה, ועל בסיס כזה ניתן גם לנהל שיח ולבחון האם האינטואיציה באמת עומדת במבחני דמיון, ניסויי מחשבה ותיאורים שונים.
פלורליזם, דמוקרטיה רזה, והאיום התרבותי שבאמונה
בתמונה האנליטית הפלורליזם נובע ממערכת “בועות” של הנחות יסוד שרירותיות ללא שיח, ואז מחפשים רק כללי משחק כדי שלא נהרוג אחד את השני, מה שמכונה “דמוקרטיה רזה”. בתמונה הסינתטית מתעוררת דווקא בעיית סובלנות חריפה, משום שאנשים יכולים להיות משוכנעים באמת שלהם בלי הוכחה ולהרגיש מוצדקים לכפות אותה. התרבות מוצגת כמי שחוששת מאמונה משום שאמונה עלולה להוביל לפעולה כוחנית, ולכן נדרש בירור מהו הבסיס הערכי לסובלנות.
פרדוקס הסובלנות ותנאי קיומה
סובלנות מוגדרת כמצב שבו אני חושב שהשני טועה ובכל זאת נוהג כלפיו בסובלנות, ולכן היא אינה יכולה לנבוע מפלורליזם שבו אין “צודק” ו”טועה” ואין רבותא לאי־פגיעה. טענות מסוג “לא מזיק” או “לא אכפת לי” או “אין לי יכולת להשפיע” מוצגות ככאלו שמנטרלות את הסובלנות והופכות אותה לחוסר מעורבות בלבד. התנאים המצטברים שמוצגים הם אמונה שאני צודק והשני טועה, אמונה שהטעות מזיקה, אכפתיות כלפי הזולת, ויכולת להשפיע, ואז נשאלת השאלה מדוע בכל זאת לא לכפות.
אוטונומיה כבסיס היחיד לסובלנות ומקורות מן ההלכה
הבסיס המוצע לסובלנות הוא הכרה בערך האוטונומיה של הזולת לפעול כפי מה שהוא חושב, גם אם הוא טועה ובמידה שהנזק אינו קיצוני. מובא המגן אברהם בסימן קנו על היתר לומר דבר בשם אדם גדול “כי היכי דליקבלו מיניה”, ומוסבר שהמטרה היא לגרום לשקילה רצינית ולא למסור את ההכרעה לאוטוריטה במקום ההכרעה העצמית. מובאת הגמרא על רבי מאיר ש“לא ירדו חבריו לסוף דעתו” כהסבר לכך שלא פסקו כמותו, ומובאת עמדת המהר״ל שמעדיף מי שפוסק מתוך עיון עצמי אפילו אם הוא טועה על מי שפוסק מספרים אפילו אם הוא צודק, כדי לבסס את חשיבות הפעולה מתוך הבנה אישית.
ריטב״א בסוכה, לפני עיוור, ו“אלו ואלו” כסובלנות ולא פלורליזם
מובאת מחלוקת אמוראים בסוכה דף י׳ על ישיבה תחת נויים המופלגים ארבעה טפחים, והאירוע בבית ריש גלותא שבו רב נחמן הושיב את רב חסדא ורבה בר רב הונא תחת הנויים. הריטב״א בחולין מובא כמי שמוכיח שמותר רק אם השני יודע, והמתח נבנה בין הדרישה להודיע לבין הטענה שאם לשיטתי הדבר מותר אין כאן עבירה. ההסבר המוצע הוא שיש ערך של אוטונומיה: חובה ליידע כדי לאפשר בחירה מודעת, ובכל זאת אין כאן לפני עיוור משום שלשיטתי אין עבירה ולכן “הכשלה” בדבר שאצלו אסור אינה לפני עיוור, בעוד שבלי ידיעה הפגיעה היא באוטונומיה ולא בהלכות הכשלה.
גבולות הסובלנות: “בר הכי”, טיהור השרץ בקנ״ט טעמים, ומסגרת בית המדרש
הרא״ש בפרק ד׳ מסנהדרין סימן ו׳ מובא לגבי היתר לפסוק פסיקה אוטונומית בתנאי שהפוסק יהיה “בר הכי”. הדרישה לדעת “לטהר את השרץ בקנ״ט טעמים” מוסברת דרך המהר״ל כמצב שבו יש טעמים נכונים לטהר וטעמים נכונים לטמא, וההכרעה היא בשקלול משקל הטעמים ולא בשלילת נימוקי הצד השני כשטויות. סובלנות הלכתית מוצגת כמוגבלת למחלוקות המתנהלות בכלים ההלכתיים המקובלים, כאשר הטעות היא במשקל של נימוקים נכונים ולא בנימוקים עצמם, בעוד שמחוץ לבית המדרש או מול עמדות שאינן מקבלות את כללי המשחק אין מקום להחיל “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”.
סיכום המסגרת: שיח, אמת הלכתית, וסובלנות מידתית
העמדה המסכמת קובעת שהתמונה האנליטית מובילה לאי־שיח ולפלורליזם מרוקן, בעוד שהתמונה הסינתטית מאפשרת שיח, שינוי הנחות יסוד וצבירת מידע. כאשר השיח נגמר ונשארים עם אינטואיציות שונות, עולות שאלות של פלורליזם וסובלנות, והמסגרת המוצעת היא סובלנות מידתית המבוססת על אוטונומיה ולא על פלורליזם. “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” מוצג כהכרה בערך מעשי של מתן מקום לטעות במסגרת כללי ההכרעה ובתנאים של “בר הכי”, ולא כהכרזה שכולם צודקים באותה מידה.
תמלול מלא
סיכום קצר כדי להתקדם הלאה. נתחיל עם איזושהי תפיסה טיפה שונה, אבל זה סיכום של מה שעשינו בפעמים הקודמות. אם אנחנו רואים את כל השיח האינטלקטואלי כשיח לוגי שנקרא תמונת עולם אנליטית, אז התמונה היא מאוד פשוטה. לכל אחד יש את הנחות היסוד שלו, ומהנחות היסוד האלה הוא יכול לגזור מסקנות. אם יש מישהו אחר עם הנחות יסוד אחרות, אין על מה לדבר. ואם יש לו את אותן הנחות כמו שלי ובכל זאת המסקנות הן שונות, אז או שיש לו טעות בגזירה הלוגית שלו או שלי יש טעות בגזירה הלוגית שלי או שהמסקנה לא קשורה להנחות היסוד. בשורה התחתונה, מה שהתמונה הזאת בעצם אומרת זה שאין באמת אפשרות לשיח אמיתי. בניגוד למה ששאלו אותי בהפסקה, עוד מעט אני אחזור על זה אבל רק אני רוצה להקדים כדי לחדד. בתמונת עולם כזאת אין אפשרות באמת לדבר. יש הנחות יסוד משלי ולך יש הנחות יסוד משלך. כל אחד והנחות היסוד שלו, ושיח על הנחות יסוד הרי לא יכול להיות בגלל שהשיח הוא רק בכלים לוגיים, והנחות יסוד הרי אנחנו לא בודקים בכלים לוגיים, הלוגיקה מגיעה רק אחרי שיש לי הנחות יסוד, היא גוזרת מהן מסקנות. אז לכן בעצם אין כל כך אפשרות לשיח. אבל זה יותר מאשר אין אפשרות לשיח, בתמונה הזאת בעצם גם אין טעם לנהל את השיח. לא רק שאין אפשרות לנהל את השיח, אין טעם לנהל את השיח. והסיבה לכך היא שגם אני עם הנחות היסוד שלי בעצם לא טוען שום טענה. זה לא שהטענות שלי הן כאלה והטענות שלך הן אחרות. אני לא טוען כלום, כיוון שאדם שמחזיק בתמונה אנליטית לא טוען שהנחות שלו הן נכונות כי אין לו הוכחה עבורן. הוא רק טוען שהמסקנה נגזרת מן ההנחות, שאם מאמצים את ההנחות האלה אז צריך גם לאמץ את המסקנה הזאת. אז בעצם יוצא שלא רק שאין אפשרות לשיח, אין טעם לנהל את השיח כי אתה לא באמת טוען משהו. זה כמו לנהל שיח בין מי שעוסק בגיאומטריה אוקלידית לבין מי שעוסק בגיאומטריה לא אוקלידית. זה סתם דו שיח של חרשים. זאת אומרת יש אחד שמניח הנחות מסוימות שמתאימות לגיאומטריה אוקלידית ומסיק את המסקנות שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. חברו המתמטיקאי עוסק בגיאומטריה לא אוקלידית, זאת אומרת נגיד למשל על מעטפת של כדור כשמציירים משולש סכום הזוויות הוא לא מאה שמונים מעלות כי המרחב הוא לא ישר, והוא מוצא אז מה סכום הזוויות במעטפת שלו, לא משנה, הוא בונה גיאומטריה לא אוקלידית. עכשיו על מה בדיוק הם אמורים לדבר? הרי הנחות היסוד אני לא מעמיד אותן למבחן. הנחות היסוד שלי הן משהו היפותטי. אם אני מניח את זה אז המסקנה היא כזאת. אני לא טוען שהנחות הן נכונות כי אין לי הוכחה עבורן. אני הרי מקבל רק דברים שיש לי הוכחה עבורם. ולהנחות אין לי הוכחה. כל מה שאני יכול רק לבדוק זה שאם ההנחות האלה נכונות אז צריך לאמץ את המסקנה הזאת. זאת אומרת שאין פה אפשרות לשיח וגם אין טעם לנהל שיח כי אין על מה. אין באמת אמת. אני לא באמת טוען טענה, אני לא חושב שאני צודק והשני טועה או שהשני צודק ואני טועה, אין צודק ואין טועה. במובן הזה התמונה האנליטית היא בסיס לתפיסת עולם ספקנית, כמו שאמרתי קודם, כי בעצם אומרת שכל מה שאפשר לבדוק ולאמת או לדחות זה רק באמצעים לוגיים. ברגע שמשתמשים רק באמצעים לוגיים, אז אוסף של כל סט של הנחות הוא לגיטימי באותה מידה וגם לא אומר כלום באותה מידה, ואתה יכול להסיק ממנו איזה מסקנות שאתה רוצה, זה בסך הכל אתה תהיה חוקר של גיאומטריה אוקלידית ואתה תהיה חוקר של גיאומטריה לא אוקלידית ושניכם תפרסמו מאמרים זה לצד זה בלי סתירה ביניהם. אין טעם לנהל שיח וגם אין איך לנהל את השיח כי הנחות היסוד הן שונות. לכן דווקא בתמונת העולם האנליטית אין שום משמעות לשיח בין צדדים שכביכול לא מסכימים. מכאן בעצם יוצא, נדמה לי לפחות, זה השורש הלוגי של הפלורליזם. השורש הלוגי של הפלורליזם הוא בעצם מתחיל מתפיסת עולם לוגית קשוחה, תפיסת עולם שאומרת. אני מקבל רק דברים מוכחים, כמו הנהר בתהליך שתיארתי קודם. ואז מה קורה כשאתה מגיע לשלב ההתבגרות, לסוף הנאורות, אז פתאום אתה שם לב שגם הנחות היסוד שלך עצמך לא מוכחות, ולכן אין לך איך להוכיח דברים, ובעצם אתה לא טוען כלום. אז המתבגר הפוסט-מודרני או המתבגר הספקן בעצם אומר שכל אחד והאמת שלו וכולם צודקים, כי כל אחד עקבי עם הנחות היסוד שלו. מכאן בעצם יוצא הפלורליזם באופן מאוד טבעי. זאת אומרת פלורליזם מיוסד על תפיסת עולם אנליטית, על תפיסה שאומרת רק הוכחות הן אמצעי שאני מוכן לקבל אותו. ואז ממילא כמובן רוקנתי את העולם מתוכן, כי ככה אני לא יכול לדבר שום דבר. כל הוכחה מבוססת על הנחות יסוד. לעומת זאת תפיסת העולם הסינתטית, אמרתי ההתבגרות האלטרנטיבית, זאת התבגרות שמבטלת על ההנחה של הנער שאני לא מקבל דברים לא מוכחים. לא, אני מוכן לקבל גם דברים בלי הוכחה. לדוגמה על ידי דברים שהם באים על ידי אנלוגיה או על ידי אינדוקציה שזאת לא הוכחה מוחלטת. יש שיקול מסוים, יש לו סבירות כזו או אחרת, אני מוכן לקבל אותו למרות שאין לי הוכחה רק עבורו. ואז אני אשאל את עצמי מה ההצדקה לזה? אז אמרתי קודם יש לי איזושהי אינטואיציה ראשונית שהיא הבסיס לכל מה שבא אחריה. היא, ממנה אני מוציא את האקסיומות שלי, את כללי הגזירה. כל הנחות היסוד הן תוצאה של איזושהי אינטואיציה ראשונית, ולכן אני טוען שהן נכונות ולא רק מניח אותן באופן היפותטי שאם הן נכונות אז המסקנה נכונה. אני אומר ההנחות נכונות. עכשיו אני אשתמש בכלים הלוגיים כדי להוציא מההנחות האלה מסקנות, ואני אטען שגם המסקנות הן נכונות. כי אם ההנחות נכונות והוצאתי מהן מסקנות, אז גם המסקנות הן נכונות. ואז שואלים אותי בסדר, אז בוא נתווכח על האינטואיציות. איך אתה מנמק את האקסיומות הראשוניות שלך? אני אומר כי זאת האינטואיציה שלי. אז שאלו אותי בהפסקת צהריים בסדר, ולו יש אינטואיציה אחרת, אז איך תדברו? אז מה, איך אפשר לדבר? איך אפשר לנהל שיח על דבר כזה? אז התשובה היא שבאנטרנטיבה וודאי אי אפשר לנהל שיח, באלטרנטיבה האנליטית. זה מה שאמרתי קודם. כי שם בתמונה הקשיחה של אקסיומות וגזירה לוגית ומסקנות שם אין אפשרות לנהל שיח ואין טעם לנהל שיח. בתמונה הזאת נכון שלפעמים השיח ייתקע במקום שבו אנחנו נברר עד הסוף ונגלה שאני חושב משהו אחד ואתה חושב משהו אחר וזהו. לדוגמה הדוגמה של העקבות לסקוטלנד שהבאתי קודם. נגיד שאני מנסה להראות לבנאדם שהוא בעצם כבר מאמין, לא כדי לשכנע אותו להאמין אלא להוכיח לו שבתוך הכספת שלו הוא בעצם כבר מאמין. האינטואיציה שלו היא אינטואיציה מאמינה למרות שהוא לא מודע לה. אז אני מנסה באמצעים לוגיים להראות לו את זה. אמרתי שאותו אחד תמיד יכול להתגונן ולהגיד אתה אמרת שבעצם אתה מאמין לכלי ההכרה שלך והחשיבה שלך. כנראה אתה מניח שלא נוצרו במקרה והייתה פה איזושהי יד מכוונת שיצרה אותם, וכך אנחנו מגיעים ליד מכוונת. אז מה האלטרנטיבה שעומדת בפניו? הוא יכול או לקבל את זה ולטעון שהוא באמת נכון במובלע, הוא באמת מאמין והוא לא שם לב על זה, תודה רבה שהערת את תשומת ליבי. האפשרות השנייה היא באמת להגיד אתה יודע מה, אתה צודק, לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אז אני כבר לא מאמין לעיניים שלי. בסדר? לא מאמין. זאת אומרת האינטואיציה הראשונית שלי היא שכן הכלים האלה הם כלים אמינים, אפשר להאמין להם. ואז אני מתוך זה גוזר את ההנחה הסמויה הזאת שיש אלוקים. והוא במחשבה שנייה מגיע למסקנה שהנחות שלו הן באמת אחרות. הוא לא מקבל את ההנחה הזאת שהכלים האלה הם אמינים עכשיו במחשבה שנייה, וממילא הוא גם לא נאלץ להגיע לזה שיש אלוקים. אמרתי שזה החיסרון של ההוכחה התיאולוגית, יש לה יתרון ויש לה חיסרון. אבל פה אני מביא את זה בהקשר אחר. תשימו לב שפה השיח נתקע כמובן, נכון? זאת אומרת זהו, הנה דוגמה למה שרציתם. בסדר? הוא עקבי. נכון? בדיוק. אתם רואים עקביות? זאת אומרת הוא עקבי עם הנחות היסוד שלו, אני עקבי עם הנחות היסוד שלי. ברגע שעשינו את הבירור והגענו למסקנה שבאמת יש לנו הנחות יסוד שונות, נגמר השיח. אז זה נכון, אבל זו לא תוצאה של ההסתכלות הסינתטית. הפוך. זה קיים בהסתכלות האנליטית בכל מצב. בהסתכלות הסינתטית לפעמים זה נכון שגם זה יכול לקרות. זה לא מתקפה על ההתבגרות, על התזה הסינתטית הזאת שאני מציע, שבוא נקבל דברים בלי הוכחה כי האינטואיציה שלי אומרת שזה נראה מין משהו כזה שעוצר כל אפשרות לשיח. ומה אם בוא לא נקבל שום דבר שאין לו הוכחה, זה מפתח את אפשרות השיח? אז אין דרך לנהל שיח ואין טעם לנהל שיח. לכן זאת לא מתקפה על העמדה הסינתטית אלא זה רק אומר שגם בעמדה הסינתטית לא כל ויכוח אפשר להכריע. זה נכון מאוד. אין מה לעשות. לא תמיד אפשר להכריע בוויכוחים. מצד שני ישנם ויכוחים שבהם כן אפשר להכריע. לדוגמה, עוד פעם עם הרכבת לסקוטלנד, אם באמת אותו אחד לא נמלט אל הפינה הזאת שאומרת אוקיי חזרתי בי בדקתי שוב אני לא מאמין לכלי ההכרה שלי, אלא הוא השתכנע באמת. באמת השתכנע. הוא הבין שיש בעצם מאחורי האמון שלו בכלי ההכרה ישנה איזושהי אמונה בגורם כלשהו, בגורם עילאי כלשהו. בסדר, עכשיו אני נזכרתי מה הייתי צריך להשלים, עוד רגע. אז יש איזושהי אמונה בגורם עילאי כלשהו. אז הוא בעצם השתכנע. מה זה אומר הוא השתכנע? הוכחתי לו את זה? לא הוכחתי לו את זה, רק הראיתי לו שבזה הוא מאמין. יכול להיות שהוא טועה. אין לי שום טיעון כדי לתמוך בהנחה הזאת. כל מה שעשיתי זה רק להראות לו שההנחה הזאת קיימת אצלו. זה הכל. בעצם זה תהליך סינתטי בעליל, נכון? כי אדם אנליטי אומר, טוב הראית לי שההנחה הזאת קיימת אצלי, אבל לפחות אני לא מתייחס אליה כאל דבר מוכח, על אחת כמה וכמה הנחה זאת סתם, זה לא משהו שאפשר להוכיח. אז לכן דווקא ההסתכלות הסינתטית שכאילו תוקעת את השיח, לא נכון, היא דווקא זו שמאפשרת את השיח. נכון שאי אפשר כל שיח לסיים במסקנה, אבל היא בהחלט מאפשרת הרבה יותר שיח מאשר ההסתכלות האנליטית. עכשיו עוד נקודה חשובה וזה הערה ששאלו אותי ובאמת אני חושב שחשוב להעיר אותה כדי להשלים את התמונה ואז אני אעבור הלאה. איך מגיעים מכאן לקדוש ברוך הוא? מה שהסיפור המפורסם על הרמן כהן הפילוסוף הנאו-קנטיאני, שהלך ברחוב תופס איזה יהודי מספר לו את כל משנתו המורכבת על האלוקות וזה, טיעונים פילוסופיים נשגבים וכולי. ואז היהודי שואל אותו תגיד אבל איפה הקדוש ברוך הוא בכל זה? ואז הוא מתחיל לבכות כי הרמן כהן גם היה יהודי עם לב, לב מאמין. אז איפה הקדוש ברוך הוא בכל זה? התשובה היא שהוא באמת במובנים מסוימים לא נמצא כאן. זאת אומרת, המשמעות של הטיעונים האלה היא משמעות שנעצרת בספירה הפילוסופית. ישנו איזשהו גורם, משהו כלשהו שאחראי פה על העניינים שמנהל אותם שברא את הכלים שלנו כנראה אם אנחנו באמת מאמינים בזה, זאת המסקנה שלכל היותר אליה אני יכול להגיע. האם הגורם הזה נתן תורה בהר סיני? האם הוא רוצה שאנחנו נניח תפילין או שנגיש את הלחי השנייה? אין לי מושג. זה מפה לא יצא. לא יצא. אבל נקודה אחת בכל זאת חשוב להבין, אלה לא שאלות שאפשר להכריע באופן פילוסופי. אבל נקודה אחת בכל זאת חשוב להבין ואני אסתפק בעניין הזה כאן כי זה לא סמינר ערכים, טוב שכך. הנקודה הזאת היא הבאה. כאשר בא מישהו, יש את הטיעון המאוד מפורסם של ברטראנד ראסל פילוסוף בריטי מהמאה העשרים, של הקנקן השמיימי. הרבה פעמים בהקשר לאבולוציה מביאים את זה. קנקן שמיימי הכוונה בא מישהו וטוען שיש איזשהו קנקן תה מוזהב שעף לו בשמיים משייט סביב צדק, הוא כל כך קטן שהוא לא ניתן לראות אותו בשום מכשיר, אבל אין שום ספק שהוא נמצא. אז איך נתייחס בדיוק לטענה מן הסוג הזה? כן, מיד עולה ההימור של פסקל שמה שאני אומר תשמע אני מעדיף שהוא ישנו, נכון שאתה לא רואה אותו כי אי אפשר הוא קטן מדי ואי אפשר לראות אותו. אז אומר ברטראנד ראסל בוודאי שאנחנו לא נתייחס לשום טענה כזאת. טענות כאלה אתה יכול להוכיח את כל העולם כולו בחמישים אחוז. אתה יכול להוכיח לכן שבקמצ'טקה בצד הצפון-מזרחי טמון אוצר בלום של מיליארדי דולרים או רובלים וזה נכון אולי לא, אף אחד מאיתנו לא ייסע כנראה כדי לבדוק את זה, אז חמישים חמישים, או שזה נכון או שלא. על חמישים אחוז שווה להשקיע בזה איזה מאה אלף שקל לא? תוחלת הרווח היא גדולה. זאת אומרת חצי כפול חמישים אלף שקל, זה האוצר או חמישים מיליארד הרובל, תוחלת הרווח מאוד גבוהה. ובכל זאת לא נעשה את זה למה? כי אנחנו לא מתייחסים לטיעונים סתם ככה בגלל שמישהו העלה אותם כטיעונים של חמישים אחוז. וזו הרבה פעמים התחושה של הלא-מאמין כשבא המאמין לשכנע אותו, היא שזה קנקן שמיימי. המצאת פה איזשהו גורם טרנסצנדנטי שאף אחד לא רואה אותו אף אחד לא יכול להבחין בו אבל הוא בטוח קיים וגם רוצה מאיתנו שנעשה כל מיני דברים וכולי וכולי. אל תבלבל את המוח. מה אתה רוצה ממני? כל מיני משוגעים מסתובבים בעולם. אז מה אתה רוצה ממני? פה אני חושב שכן ישנה משמעות לתהליך. הזה בגלל שאם באמת אני מצליח, אפילו ברמה הפילוסופית, להביא אותו למצב שאכן ישנו גורם טרנסצנדנטי כזה, עכשיו השאלה אם אתה צריך גם להניח תפילין או לא אני באמת לא יודע, אולי כן אולי לא, אבל אתה לא יכול להגיד זה קנקן דאוס אקס מכינה. אתה לא יכול להגיד שזה איזו המצאה אאוט אוף דה בלו, מין כזה מאיפה נחתת עליי בכלל? הרי אנחנו מסכימים, באמצעים פילוסופיים אנחנו יכולים להגיע לזה שישנו איזשהו גורם כזה. אני לא יודע לזהות יותר מדי מאפיינים שלו ובטח לא מה בדיוק הוא רוצה ממני, חוץ מאשר שהוא כנראה לעבוד עם השכל ועם ההכרה, כי הוא נתן לי את הכלים האלה. אבל, אבל מעבר לזה מה התוצאות של העבודה עם השכל והכרה אני באמת לא יודע, אין לי אינדיקציה. והנוצרים אומרים כך, והבודהיסטים אומרים כך, והיהודים אומרים כך, לא יודע. אבל דבר אחד ברור, אתה לא יכול להגיד זה קנקן דאוס אקס מכינה. יש הוכחות טובות במישור הפילוסופי לזה שישנו איזשהו גורם כזה. עכשיו אפשר להתחיל להתווכח, אז זה אומר לך שהוא התגלה אליו בהר סיני והוא רוצה שתניח תפילין ותשמור שבת ותכבד הורים וכל מיני דברים אחרים. וזה אומר לך שאתה צריך לעשות את זה, והוא אומר לך שאתה צריך לעשות את זה, עכשיו תבדוק מי מהם הכי סביר. אבל זה אחרת לגמרי לעומת מצב שבו אתה מגיע בלי התשתית הפילוסופית הזאת ואומר לבן אדם: תשמע, התגלה אלוקים בהר סיני והוא אומר שאתה צריך להניח תפילין. בסדר, ואליי התגלה מלאך גבריאל ואמר שאתה צריך לעמוד על רגל אחת, מה אתה רוצה ממני? זאת אומרת, אתם מבינים, הצעד הפילוסופי הזה הוא מאוד חשוב כתשתית. הוא לא יביא אותנו להנחת תפילין, אבל מצד שני הוא כן מעמיד אותנו במצב שאנחנו כן אמורים לבדוק איזה מהאופציות הפרשניות היא הכי סבירה בעינינו. אני לא יודע איזה תצא, כל אחד שיבדוק מה שהוא בודק. אבל אתה כן צריך לבדוק, אתה לא יכול להגיד שטויות, כל העסק הזה זו המצאה, אין גורם כזה. זה אתה לא יכול להגיד. זה הנקודה שהיה חשוב לי להעביר. מעבר לזה איך בדיוק מזהים שזה דווקא האלוקים היהודי ולא מישהו אחר, לא יודע, זה שאלות לערכים. טוב, אז דיברנו על אפשרות השיח. בוא נראה עוד נקודה. איך באמת אני מגיע לאותם מסקנות, איך אני צובר מידע? אמרתי קודם שדדוקציה לא יכולה להוסיף לי מידע. דדוקציה רק מגלה לי מידע שכבר קיים בכספת. אבל איך אני צובר את הכספת עצמה? איך אני, איך אני מוסיף מידע? איפה, איפה התהליך של החשיבה מצבר המידע? לא מתגלה מידע שכבר קיים בפנים אלא איך, איך הוא נצבר? אז אמרתי שחלק מזה זה אולי כבר נמצא בכספת מלידה, אני לא יודע, אבל אז צריך לשאול את עצמנו: אם זה נמצא שם, מי אמר שזה נכון? והחלק האחר נצבר באמצעים לא דדוקטיביים. על ידי אנלוגיות או אינדוקציות, כן, המדע לא בנוי על דדוקציות אלא בנוי על הכללות, על השוואות, וכיוון שכך המדע זה מכשיר שצובר מידע, חוץ מהמתמטיקה. איך בדיוק זה עובד? אז דיברנו על בעיית האינדוקציה של יום, ועל הערעורים שבעצם עולים כלפי הדרכי היסק האלה, האנלוגיה והאינדוקציה. כי למדתי, אני חושב שזה דומה לזה ואם זה ירוק אז גם זה ירוק. או שכן או שלא, מתי על סמך מה אתה מחליט החלטות האלה? הרבה השוואות כאלה שנעשה לא תהיינה נכונות. איך, איך בדיוק עושים את ההשוואות או את ההכללות האלה? אז כאן, זה לא שתי תשובות אלא שני צדדים של אותה תשובה. נדמה לי, וזה נושא להרצאה בפני עצמה אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו, אבל נדמה לי שביסוד השאלה הזאת מונחת איזושהי אבחנה מאוד חדה, דיכוטומית, בין חשיבה לבין הכרה. יש תהליכים של חשיבה ויש תהליכים של הכרה, הכרה הכוונה הצפייה בחושים, בעיניים, באוזניים, במישוש, זאת אומרת תפיסה של עובדות בעולם. ויש לנו איזושהי אבחנה נורא חדה בין שני הדברים האלה, ואז תמיד עולה השאלה, הרי אוסף הנקודות האלה זה מדע דאטה, את זה ראית הבנתי. אבל מאיפה הגיע אליך החוק הכללי? זה תוצאה לא של הכרה אלא של חשיבה, נכון? ההכרה, התצפית נתנה לי את הנקודות. אבל החוק הכללי, החוק הכללי הוא תוצאה של הכללה שאותה אני עושה. נכון? אם בדדוקציה ראינו שהמסקנה, כל המידע שנמצא במסקנה כבר היה טמון בהנחות, באנלוגיה ובאינדוקציה זה לא נכון. כן? אני אומר שסוקרטס הוא בן תמותה, גם ראובן הוא בן אדם אז לכן גם ראובן הוא בן תמותה. זאת אנלוגיה, נכון? ברור שהמידע שראובן בן תמותה לא היה טמון בהנחה. ההנחה היא שסוקרטס הוא בן תמותה, זה הכל. לא הנחתי שכל בני האדם הם בני תמותה, זאת אנלוגיה. בסדר? אז פה המידע במסקנה לא טמון בהנחות. נו, אז יש פה משהו נכון באמת? יש לנו איזושהי הנחה שמידע חדש אתה לא יכול להשיג באמצעות של חשיבה. אתה צריך לראות, או לשמוע, או להבין. ראית? לא ראית? לא היית, אז איך תדע שזה נכון? מה שנדמה לך, אז נדמה לך. זה בעצם שיקוף של אותה בעיה, של בעיית האינדוקציה. אז כאן נדמה לי, וזה עוד פעם, זה נושא לשיעור אחר, אבל נדמה לי שבאמת השלב הזה של ההכללה הוא שלב של הכרה, הוא לא שלב של חשיבה. שלב של הכרה. כשאני מסתכל על הניסויים האלה ואני רואה את ארבעת הנקודות שאותן מדדתי, אני רואה את הקו הישר. אני לא מגיע למסקנה הזאת באמצעים של חשיבה. זה תוצאה של הכרה. נכון שבמכשירים ראיתי את התוצאות רק בניסוי הזה, הזה, הזה והזה, אבל יש לנו איזושהי יכולת ליצור אינטראקציה עם העולם, לשאוב איזשהו מידע עם העולם לא דרך החושים, חמשת החושים הפשוטים שלנו, או לא יודע, אולי זה כן איכשהו מתנהל דרכם, אבל בצורה הרבה יותר מורכבת. ולכן גם הקו הישר הוא בעצם איזושהי תוצאה של הכרה ולא של חשיבה. כי אם זה תוצאה של חשיבה, אין סיבה להניח שזה אכן יכלול את הניסוי הבא, שזה אכן מתאים למה שקורה בעולם עצמו. ולכן יש פה איזשהו מימד של הכרה בהכללות האלה. ואז בעצם יוצא שתהליך של הכללה הוא לא תהליך חשיבתי, בניגוד לדדוקציה, ללוגיקה, למתמטיקה, ששם זה תהליך חשיבתי. אתה יכול לעצום עיניים, לא להסתכל, לא לשמוע, לא כלום, והתהליך מתבצע בתוך הראש שלך. אתה לא צריך אינטראקציה עם העולם. כי מידע אתה לא תוסיף פה. כל המידע שיהיה בידך בסוף כבר היה אצלך בהתחלה. אתה כבר סיימת את שלב צבירת המידע, אתה עכשיו עוסק בעיבוד שלו. אבל אנלוגיה ואינדוקציה זה לא עיבוד של מידע, זה צבירת מידע חדש. יש פה איזושהי שאיבת מידע נוסף מן העולם. לכן התהליכים האלה של אנלוגיה ואינדוקציה זה סוג של הכרה, לא סוג של חשיבה. אנחנו שואבים עוד מידע מהעולם. ואז בעצם מה שיוצא זה הדבר הבא. בתמונה הסינתטית. התחלנו עם התמונה האנליטית שמובילה אותנו לפלורליזם ולזה שאף אחד לא טועה כלום, לזה שאין משמעות לשיח ובמובן מסוים אין טעם לנהל שיח. מה קורה בתמונה הסינתטית? בתמונה הסינתטית אני בעצם מגיע עם כמה אינטואיציות, אולי מולדות, אולי לא, אני לא יודע, כנראה שכן חלק מהן. בנוסף אני מגיע עם הכלים הדדוקטיביים שיכולים לגזור, לחשוף מידע שכבר נמצא אצלי, אבל יש לי גם כלים לוגיים שבאמצעותם אני צובר מידע. לוגיקה של הכרה, לא לוגיקה של חשיבה. זה אנלוגיה ואינדוקציה. עכשיו הכלים האלה, בשנתיים האחרונות עשינו איזושהי עבודה על הכלים האלה ואני חושב שיש לנו מודל לוגי מאוד מעניין שמציג לוגיקה של חשיבה לא דדוקטיבית. אפשר להראות שהדבר הזה נעשה באופן לוגי, כמעט קשיח, עם בקרות, בצורה מאוד קשיחה, כמעט כמו הלוגיקה שעושה אריסטו לדדוקציה. זאת אומרת, יש פה איזשהו הליך לוגי. מצד שני, ההליך הלוגי הזה צובר לנו מידע. להבדיל מהלוגיקה הרגילה שרק חושפת מידע קיים, לא יכולה להוסיף לנו מידע. זאת אומרת, יש פה איזושהי לוגיקה של צבירת מידע. ואז בעצם יוצא כך שיש לי אינטואיציות שאיתן אני נולד או שואב, לא יודע, כל מיני, איזשהן אינטואיציות. יש לי את התצפיות האמפיריות הפשוטות, כמו הנקודות על הגרף, ויש לי את היכולת לצבור מידע באופן לא דדוקטיבי על ידי אנלוגיות ואינדוקציות. ולכן בתמונה הסינתטית אני כן יכול לצאת עם יותר מידע ממה שנכנסתי איתו בהתחלה. אם נולדתי בלי מידע, אני עדיין יכול לצאת עם מידע. יש דרכים לצבור מידע, בגלל שאני לא דורש דווקא הוכחות לוגיות. ואז מה שיוצא כשאנחנו מתחילים לנהל שיח, דיברנו על אפשרות השיח, אז מה שבעצם יוצא זה שהשיח לכאורה יתקע באותן נקודות שאני אגיד תשמע, זאת האינטואיציה שלי. וכאן זה נגמר, לשני יש אינטואיציה אחרת, אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אז קודם כל זה נכון. לפעמים באמת זה יתקע. קושי גדול יתקע. אבל לא תמיד. כי בתמונה אנליטית זה תמיד יתקע, אם בכלל זה יתחיל. כאן זה לפעמים יתקע, כך שהביקורת הזאת כמובן לא אמורה להיות מופנית כלפי התמונה הסינתטית. אבל מתי זה לא יתקע? זה לא יתקע כשאני אעשה משהו. למה שעשיתי ברכבת בסקוטלנד. מה זאת אומרת? כשאני לוקח את הכשאני מגיע למסקנה שיש לי ולבן השיח שלי הנחות יסוד שונות. אז האדם האנליטי יגיד אוקיי, פה נגמר העניין. אין יותר על מה לדון ואין יותר איך לדון. אבל בתפיסה סינתטית זה לא נכון. הנחות יסוד זה משהו שאפשר לשוחח עליו, לדון עליו ואולי גם לשכנע, להמיר מישהו מהנחות היסוד שלו. שאלה מאוד מעניינת אם אפשר להמיר אנליטיקן להיות סינתטי. אבל בתמונה הסינתטית אפשר להמיר הנחות יסוד. איך עושים את זה? בשביל זה צריך לחזור למה שאמרתי קודם, איך בכלל מאמצים הנחות יסוד? אז הנחות יסוד אמרתי זו תוצאה של הכרה. יש אפילו ברעיונות, לאו דווקא לגבי עצמים, לאו דווקא במדע, גם ברעיונות. יש איזה שהן הנחות יסוד שנשמעות סבירות. בתמונה האנליטית כמובן יגידו זה סתם רגש, סובייקטיבי, זה דוגמטי, אין לזה שום משמעות. זה סתם איזה שהם מבנים של המוח שלך, מישהו אחר יש לו מבנים של המוח, מבנים אחרים של המוח, כאן הם מדברים. אבל בתמונה הסינתטית אני אומר לא נכון, זו תוצאה של הכרה. מה זאת אומרת? כשאני מסתכל על הסוגיה מזווית מסוימת, אז אני פתאום רואה שזה ההסבר בסוגיה. בסדר? מישהו אחר רואה אותה מזווית אחרת והוא רואה שזה ההסבר בסוגיה. גם בסוגיה תלמודית, גם בסוגיה פילוסופית, כל סוגיה שיכול להיות בה ויכוח. עכשיו, אם באמת זה כך, אז יש אפשרות לשיח על הנחות היסוד. למה? כי אני יכול לנסות לקחת את בן השיח שלי אל המקום שממנו אני מסתכל על הסוגיה ולנסות להראות לו את זה מהזווית שאני רואה. ואז אולי פתאום הוא יאמץ הנחת יסוד שונה. כי אם הנחות היסוד הן לא תוצאה של לא מולד בהכרח או לא שרירותי מצד שני, אלא משהו שהוא תוצאה של הכרה, של תצפית, בסדר, אז בוא נראה. יש דברים שאני רואה מהזווית שלי ואולי הוא לא מבין מאיזה זווית צריך להסתכל. אני אנסה לקחת אותו אל הזווית ההיא ולשכנע אותו שמפה רואים את זה כך, ולא כמו שהוא חושב. וכך בנוי שיח בעולם סינתטי. בדרך כלל אגב רוב הוויכוחים שבאמת ויכוחים מתנהלים כך. זה לנסות להראות לבן אדם שאינטואיציות ראשוניות שלו הן לא בהכרח נכונות. ואז פתאום הוא מגלה שבעצם הוא צריך לוותר על אינטואיציה מסוימת ולהשתכנע באינטואיציה אחרת. איך זה יכול להיות? איך מחליפים הנחות יסוד? איך מחליפים הנחות יסוד בתמונה מתמטית לוגית? אין דבר כזה, זה סתם, אפשר להחליף הנחות אחרות אבל זה לא משמעות של שכנוע. מה זה נקרא לשכנע? לשכנע בתמונה הסינתטית פירושו להצליח לקחת מישהו להסתכל על הסוגיה מהזווית שלי. איך לוקחים אותו? זה הרי לא משקפת ולקחת אותו לאיזשהו נ"צ. זו סוגיה אינטלקטואלית או ערכית. פה נכנסת הרטוריקה. רטוריקה יש לה איזה קונוטציה מאוד שלילית בעולם שלנו. למה? בגלל שמחברים אותה עם דמגוגיה. רטוריקה להבדיל מלוגיקה. לוגיקה זה טיעונים קשיחים, הנחות, מסקנה, מתמטיקה, נהדר. אבל כל השאר זה דמגוגיה. אבל זה לא נכון. טיעונים שלוקחים מישהו ומראים לו באיזה טיעון ספרותי של הסוגיה, תחשוב על איזה סיטואציה כזו וכזו, והבן אדם הולך לפה, איזה דוגמה ניסוי מחשבתי כזה או אחר, הוא פתאום רואה שהעיקרון שהוא חושב שהוא נכון הוא בעצם לא נכון בעיניו. זאת אומרת, אם יש לי כישרון ספרותי במקרה הזה, אז יש לי כישרון רטורי. זאת אומרת, אני אצליח לקחת אותו לראות את הסוגיה מהזווית שלי ולאמץ הנחת יסוד אחרת. כך משכנעים. ולכן יש טעם לשיח. דווקא בתמונה הסינתטית יש טעם לשיח, יש משמעות לרטוריקה. הסיווג של רטוריקה כדמגוגיה מניח תמונת עולם אנליטית. תמונת עולם אנליטית – רק הוכחות לוגיות טובות. כל רטוריקה זה דמגוגיה. כל טיעון שהוא לא דדוקציה חמורה – דוגמה, זה שרירותי, זה סתם, רגש בעלמא. אז הזיהוי הזה בין דמגוגיה לבין רטוריקה הוא גמור אנליטי. זה לא נכון. יש דמגוגיה שזה סתם באמת להעלות טיעונים שסתם מבלבלים את השני, אבל יש רטוריקה. רטוריקה זאת אומנות להציג את הרעיונות שלך באופן משכנע וזאת אומנות מאוד מאוד חשובה. לא פחות ואולי הרבה יותר מאשר האומנות הלוגית. בגלל שכאן מתנהל הוויכוח האמיתי. בדרך כלל לבני אדם אין טעויות לוגיות פשוטות. בדרך כלל, ברוב המקרים לא תתפסו מישהו על איזה סתם טעות לוגית פשוטה בטיעון שלו. לפעמים כן, אבל זה נדיר. ברוב המקרים יש לכם ויכוח על הנחות יסוד, לא על הסקת המסקנות מהנחות היסוד. ואת הוויכוח הזה מנהלים ברטוריקה, לא בלוגיקה. הרטוריקה משתמשת בלוגיקה כמובן, אבל המטרה היא לא לקחת הנחות יסוד שמסכימים איתם ולשכנע אותך, אלא המטרה היא עזוב, בוא נתאר לך עכשיו סיטואציה, תחשוב עליה, תראה האם אתה לא רואה שם את מה שאני רואה. ואז פתאום אני המיר את או כמו שאתה לא ראית אף פעם שלכל קרנף יש קרן פה. וככה צריך לראות את זה, ופתאום אתה רואה שלכל קרנף יש קרן. ראית. אותו דבר אתה יכול לראות בעיניים את הפרספקטיבה, משהו חדש ואני לא ממיר את הנחות היסוד. לא, והנה הראיתי לך שלכל קרנף יש שתיים, אז אולי נשנה לו עוד פעם אחת? לא, הנה הראיתי לך שיש לו אחד, אז הוא מצטער. יש אחד. אז מה? אז הוא אומר שאם אני, אם אנחנו מתצפתים על עולם אנחנו רואים, בסדר, הוא רואה, אבל הוא לא מפיק תובנות. לא, אתה יכול להגיד טוב, הראייה מבלבלת. אוקיי, ברור. מי שיתבצר בעמדתו האנליטית אין דרך לתקשר איתו, זה בדיוק הנקודה. אבל אני לא מדבר על שיח בין אנליטיקן לסינתטיקן. אני מדבר על שיח בין שני אנשים סינתטיים עם הנחות יסוד שונות. בסדר? אז דווקא מבחינת אפשרות השיח נדמה לי שהתפיסה הזאת יותר מאפשרת שיח ולא לא מאפשרת שיח כמו שככה בהפסקה עלה אצל כמה כמה שואלים. עכשיו פה יש עוד נקודה מאוד חשובה. הנקודה הבאה היא שמתנהל איזשהו דיון ואני מגיע בסופו של דבר לאינטואיציה הראשונית שלי, אז שואלים אותי למה לקיים מצוות, או למה ללמוד תורה. היה הדיון הזה פעם בירוחם, בישיבה, ואני אמרתי שאם מנהלים דיון על למה ללמוד תורה, אז בעצם ההנחה היא שיש פה איזשהו עיקרון יותר יסודי מאשר החובה ללמוד תורה שבאמצעותו אנחנו רוצים להסביר את החובה ללמוד תורה. הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, לא יודע מה, כי לימוד תורה זה מחכים, לא משנה, כל אחד ימציא איזה הסבר שהוא רוצה. אז יש איזשהו עיקרון יותר יסודי שהוא יסביר לנו את החובה ללמוד תורה. ואז אני אשאל אותך ומה עם העיקרון היותר יסודי ההוא, למה הוא נכון בעינייך? תצטרך למצוא עיקרון עוד יותר יסודי שיסביר אותו. כמובן, מתישהו אתה תעצור, אתה תיתקע, נכון? לא כמו הסיפור, מישהו מתאר את התיאוריה של היוונים שכל העולם עומד על צב מאוד גדול. שואלים אותו אבל מה עומד הצב? זאת אומרת, על מה הוא עומד? עוד צב מתחת לצב. ועל מה עומד ההוא? עוד אחד. וזה וההוא? נו באמת, יש צבים כל הדרך עד למטה. איפשהו זה נעצר. זה נעצר באותו מקום שמה? אז בתפיסה האנליטית זה נעצר במקום שבא לי. אין משמעות להנחות יסוד, אין להם הוכחה, אני מאמץ אותם באופן שרירותי, כמו במתמטיקה. אבל בתפיסה סינתטית זה נעצר באותו מקום שיש לי אינטואיציה מספיק מוצקה שאני לא צריך ביסוס עם איזשהם עקרונות אחרים כדי לבסס את הדבר הזה. אם זה מספיק ודאי מבחינתי, מספיק קביל מבחינתי, אז פה אני עוצר. עכשיו השאלה כשאנחנו מבססים סיבה למשל למה ללמוד תורה או למה לקיים מצוות, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם ישנם איזשהם עקרונות יותר יסודיים שהם לא טעונים הסבר ובאמצעותם אפשר יהיה להסביר את זה. כי תמיד יהיו עקרונות הכי יסודיים שישנם שלהם לא יהיה הסבר. ואולי העיקרון הזה הוא בדיוק החובה ללמוד תורה או לקיים מצוות, שוב חוזרים לדיונים שלנו. אולי זה בעצמו עיקרון היסודי. שאז אני לא צריך הסברים למה אני צריך ללמוד תורה או למה אני צריך לקיים מצוות. זה העיקרון היסודי, זה המובן לי מאליו, ולכן זה ברור, לא צריך להמשיך את שרשרת ההסבר הזאת. ואז אני אומר ככה. למה מקיימים מצוות? ככה. אבל למה לומדים תורה? ככה. הככה הזה הרבה פעמים מבלבל, כי יש כאלו שמבינים שהככה הזה זה משהו שרירותי. הטלתי מטבע, כי מה זה משנה, כי במילא אי אפשר להגיד את זה, אין הוכחה לכלום, אפשר להגיד מה שרוצים. זה ככה מטיפוס אחר. זה ככה מהסוג של טוב, הטלתי מטבע, זה מה שאנחנו רוצים. כאן אני לא מדבר על ככה במשמעות הזאת. ככה הזה זה הככה שאומר כי יש לי אינטואיציה מאוד חזקה שזה נכון. זהו. אין לי משהו שהוא עוד יותר חזק אצלי שבאמצעותו אני אצליח להסביר את זה. זה הכי חזק אצלי. זה לא אומר שזה ודאי אגב, זה רק אומר שזה התשתית הראשונית, זה הכי ברור לי. ממנו אני יכול להתחיל לגזור דברים אחרים. אז אני עוצר בככה. זה ככה אחר. זה לא ככה שרירותי. הככה השרירותי מנטרל את אפשרות השיח. הככה הזה לא מנטרל אותו. אז בוא נראה באמת למה זה כל כך ברור לך. בוא נראה האם טלית שכולה תכלת וכל התעלולים של קורח, כל מיני סיטואציות שמנסים לתאר בכישרון ספרותי כזה או אחר, האם עדיין אתה חושב שהכי נכון לקיים מצוות או לא. אפשר להעמיד את זה במבחן ולנסות לראות האם באמת זאת האינטואיציה שלך או לא. כמו שאמרנו קודם. אבל פה אפשר לנהל איזשהו שיח על הככה מהסוג השני. הככה השרירותי, הככה האנליטי, זה ככה סתם, כמו הטלת קוביות וזהו. יש לי תחושה שאקסיומות זה תמיד ככה מהסוג הזה, אבל זה לא נכון. אקסיומות הן ככה מהסוג השני. זה הדבר הכי ברור לי ולכן אני יוצר בו, ולכן ממילא הוא לא צריך הסבר. זה לא שזה שרירותי כי אין לו הסבר. זה לא צריך הסבר כי הוא כל כך מובן מאליו. כמו בגיאומטריה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד או ששני מקבילים לא נפגשים, אני בוחר את זה כאקסיומה לא ככה כי בא לי, אלא כי ברור לי שזה נכון. למרות שאין לזה הוכחה ואי אפשר להראות את זה, גם זה פשוט התרשמות, ואף פעם לא רואה את כל הסיטואציות, אבל ברור לי שזה נכון. אז אני בוחר בזה כאקסיומות וגוזר מזה כל מיני מסקנות. אז אני בוחר את האקסיומות שלי לא סתם כי בא לי כי זה הגרלה. אני בוחר את האקסיומות שלי בגלל שזה נראה לי הדבר הכי מוצק שעליו אני יכול לבנות את כל השאר. זה שני סוגים שונים של נקודות התחלה. ועל זה גם אפשר לנהל שיח, לראות מי צודק ומי לא צודק, האם באמת נכון להיות משוכנעים בעניין הזה ולא. עכשיו זה כמובן מעורר את הדיון של יחס לעמדות אחרות. סובלנות, פלורליזם, דמוקרטיה, כל הסוגיות האלו. כי בתמונה האנליטית הדיון הזה אולי מתעורר אבל אין לו שום משמעות אמיתית. בתמונה אנליטית שבה מקבלים רק דברים שהם מוכחים, אז בעצם נוצרות מין מונאדות, כן, בועות מנותקות בחברה של אנשים שיש להם איזה שהן הנחות יסוד משלהם באופן שרירותי לחלוטין. לא מייחסים לזה חשיבות של ממש. ובכל בועה כזאת יושבת איזושהי קבוצה שאוחזת במערכת הנחות יסוד. אין שום אפשרות לנהל שיח בין הקבוצות. למעשה לא רק שאין אפשרות לנהל שיח כמו שאמרתי קודם אלא אין טעם לנהל שיח, לכן נוצרת אידיאה של פלורליזם, שכולם צודקים באותה מידה כי הרי כל הנחות היסוד מבחינתי הן רק שרירותיות, אין לי הוכחה אחרת. ואז מה שצריך לחפש זה רק איזה שהם כללי משחק כדי שלא נהרוג אחד את השני. קוראים לזה דמוקרטיה לפעמים או דמוקרטיה רזה. דמוקרטיה רזה פירושו רק כללי משחק כדי לנהל את החיים, לא דמוקרטיה בעלת תוכן ערכי. לעומת זאת בתמונה סינתטית מתעוררת בעיה לא רק של אפשרות השיח כמו שאמרתי קודם, כי זה דווקא נדמה לי השיח יותר אפשרי בתמונה הזאת, אלא בעיה של סובלנות כלפי עמדות אחרות. כי אם באמת הנחות היסוד אני יכול להיות משוכנע בהן למרות שאין לי שום הוכחה, בגלל ככה, כי זה הכי וודאי בעיניי, נו אז כל אחד יהיה בטוח שהוא הצודק היחיד, ואם צריך להרוג את האחר אז אני אהרוג את האחר או לא יודע, נפגע באחר. זאת אומרת זה מעורר איזה שהם חששות מאוד קשים. עולם שבו מאמינים בדברים הוא עולם מאוד מאיים בתרבות שלנו. יש תרבות שצועקת מאוד חזק נגד להאמין בדברים כי להאמין בדברים זה מסוכן. זאת אומרת אנשים עלולים עוד לעשות משהו עם זה. אז זה באמת זה באמת משהו מאיים שנמצא בתמונה הסינתטית. אבל בשביל להבין איך מטפלים בעניין הזה אז אני רוצה להציג איזושהי הקדמה מושגית. תראו, המושג סובלנות זה מושג שמכיל בתוכו איזושהי סתירה פנימית, כמו כל מושג ערכי נדמה לי. נדמה לי שכל מושג ערכי יש בו סתירה פנימית מקבילה. כי סובלנות יכולה, על מה מבוססת סובלנות? סובלנות פירושו לתת לגיטימציה לעמדה אחרת משלי. להתייחס אליה באיזושהי מידה של סובלנות, לא לפגוע באוחז בה, כן יש מידות שונות אבל בגדול. ואז עולה השאלה למה באמת? למה באמת להתייחס לעמדה אחרת משלי כעמדה לגיטימית או לא לפגוע או לא לנסות לשנות אותה אפילו בכוח וכולי. אז פה יכולים לעלות כל מיני טיעונים. טיעון ראשון אני אמרתי שאולי אתה צודק, אולי הוא צודק. אתה בכלל, זה הנחות יסוד, הנחות יסוד אתה לא יכול להוכיח את הנחות היסוד שלך. יכול להיות שהוא צודק. בעצם טיעון פלורליסטי. אז זה סובלנות שנגזרת מפלורליזם. אבל סובלנות שנגזרת מפלורליזם היא חסרת משמעות, בגלל שבמקום שבו באמת אני חושב שאין רבותא לאמת שלי על האמת שלו, שנינו צודקים או טועים באותה מידה או שאין בכלל דבר כזה צודק או טועה, אז מה המשמעות של סובלנות? זה ברור, למה שאני אפגע בו למה שאני אנסה לשנות את מה שהוא חושב או איך שהוא נוהג, הרי אני באמת לא חושב שאני צודק יותר ממנו. אז מה הרבותא של זה? אז זה סתם לא להיות רוצח. זה לא, זה לא הרבותא של הסובלנות. ולכן פלורליזם לא רק שהוא לא מקביל לסובלנות, הוא הפוך לסובלנות. פלורליזם לא מאפשר סובלנות. בעולם פלורליסטי ההתנהגות שלי תיחשב כמו סובלנות, היא לא. זה לא סובלנות. זה סתם לחיות את החיים כמו שהם וזה הכל. אני לא חושב שאני צודק, אתה לא חושב שאתה צודק, וכולנו לא צודקים באותה מידה. סובלנות זה תמיד מצב שאני נמצא באיזשהו מתח מסוים, מה שדיברתי קודם על הפרדוקס שיש במושגים ערכיים. זאת אומרת, יש לי עמדה לגבי טענותיך, אני חושב שאתה טועה ובכל זאת אני נוהג כלפיך בסובלנות. אם אני לא חושב שאתה טועה בכלל, אם אני פלורליסט, אז אין שום רבותא לסובלנות. זאת אומרת, הערך של הסובלנות יכול להיות קיים רק בעולם שבו לא שורר פלורליזם. טוב, אז אם ככה, אז התנאי הראשון לקיומה של סובלנות הוא נקרא לזה נגיד דוגמטיות. זאת אומרת, אמונה שאני צודק והשני טועה. דוגמטיות זו מילה חזקה קצת, אבל לצורך הדיון, בסדר? זה התנאי הראשון. אבל אם באמת התנאי הזה מתקיים, שאני חושב שאני צודק והשני טועה, נו, אז למה באמת לא לשנות את ההתנהגות שלו בכוח? מישהו יגיד לי, טוב, כי מה שהוא עושה הוא לא מזיק. מה זה לא מזיק? הייתי פעם באיזה פגישה בשדה בוקר, היה שמה איזה עמותה שהוקמה כדי לסלק איזה כולל חרדי שבא שמה ללמוד בתוך המדרשה, והם היו ככה מאוד מאוד מיליטנטים, ולא היה עם מי לדבר ועל מה לדבר. אבל אחר כך הייתה איזה פגישה עם הציבור שמה, פגישה יותר רחבה, ושמה היה דווקא שיח מאוד מעניין. ואז הם אמרו לי, תראה, אנחנו לא באים לכפות עליכם לא יודע מה, לא להדליק נרות שבת. אז למה אתם באים לכפות עלינו כן להדליק נרות שבת? שאלתי אותם, למה אתם באמת לא באים? כי מה אכפת לנו שתעשו את זה? בסדר, תדליק נרות שבת. בסדר, אבל לי אכפת שאתם לא מדליקים נרות שבת. אז זה לא סימטרי. זאת אומרת, הטענה שלא אכפת לי ממך או שאתה לא מזיק היא טענה שגם היא מנטרלת את האפשרות לסובלנות. זו לא סובלנות. כי בסדר, אני לא מתערב לו כי מה אכפת לי שיעשה מה שהוא רוצה? מה אכפת לי, או בגלל שלא אכפת לי ממנו? לא מזיק או לא אכפת? לא אכפת עוד יותר גרוע כמובן. כי לא אכפת פשוט אומר שלא אכפת לו ממני, ובזה אתה לא אמור להתגאות. זאת אומרת, לי אכפת ממך ואתה בא אליי בטענות? הרי לך לא אכפת ממני, אז למה שלי יהיה אכפת ממך? אתה בא אליי בטענה מעניינת. זאת אומרת, לי אכפת ממך. להיפך, אני רוצה שגם אתה תבוא לשכנע אותי לא להדליק נרות שבת, אם אתה חושב שזה באמת בעייתי ולא נכון, אז תבוא לשכנע אותי. אז אם ככה, אז לא מזיק ולא אכפת זה גם כן לא יכול להיות. זאת אומרת, חייב להיות שזה כן מזיק בעיניי. אני כותב פה את התנאים לסובלנות. חייב להיות שזה כן מזיק בעיניי ושאכפת לי מהצד השני. נכון? אז פה נרשום תנאי שלוש: אכפת. יפה. צופים פה כמובן במרכיבים הפוכים, שימו לב. עכשיו, טוב, אז אם ככה, אני חושב שאני צודק והוא טועה, אני חושב שהטעות שלו מזיקה ומאוד אכפת לי ממנו, אז למה לא להתערב? אם יש סיבה זה לא סובלנות, ואם אין סיבה אז באמת למה לא להתערב? אולי כי זה לא יעזור. אין יכולת. אם אין לי יכולת זה גם לא סובלנות. סתם אין לי יכולת להשפיע. זה הרבותא, אני סובלן גדול, אני לא כופה על אובמה להתפטר. בסדר, אין לי את האפשרות לעשות את זה, אז לכן אני לא כופה עליו. זה לא בדיוק משהו שאני יכול להתגאות בו כסובלן. בסדר? ברור שזה שאני לא יכול להשפיע זו גם לא סיבה לסובלנות. אז צריך גם יכולת אם ככה בשביל להיות סובלן, נכון? נחזור חזרה. אז זאת אומרת, צריך שאני אאמין שאני צודק והשני טועה, צריך שאני אאמין שהטעות שלו מזיקה, צריך שיהיה אכפת לי ממנו וצריך שתהיה לי גם יכולת להשפיע עליו. נו, אז עכשיו כבר ממש איבדנו כל צלם אנוש. נו, אז למה באמת לא להתערב? לא רוצה? בסדר, לא גוזר, אז מה? סובלני. איך אתה סובלני? לא נראה לו. אבל זה לא נראה לו, זה לטובתו. הוא טועה. הטעות שלו מזיקה. ולכן אני אומר, הוא טועה והטעות שלו מזיקה, זה לטובתו להתערב. לטובתו. אה? יש לי אינטואיציה שסובלנות זה משהו חיובי. אולי. אולי אינטואיציה שם שהיה משאיר את זה לעצמו בלי שאף אחד. להסביר את החובלנות ככתפיסה שאומרת שאם הוא יעשה את זה מתוך טעות, אין בזה נזק. כן, כמו באונס בתורה ובהלכה. מי שאנוס, אז אונס רחמנא פטריה. אם מישהו אנוס לעשות מצוות עשה, כפאו פרסיים ואכל מצה. אז בסדר, הוא לא קיים מצווה. ויש שם ספק אם הוא יוצא או לא משנה, מצווה בלי כוונה. אז כפאו פרסיים ואכל מצה, אז הוא לא קיים מצווה. אז בעצם אולי זה ההסבר. ההסבר הוא שבעצם אם אני אכפה עליו לא יהיה ערך למעשה שלו. אבל זה לא נכון, בגלל שזה מתמפה לפה. כי זה בעצם משמעות העניין היא שאין לי יכולת לכפות עליו. כי גם אם אני אכפה עליו, הוא לא יקיים בזה מצווה. אז זה בעצם אומר שאין לי את היכולת לכפות עליו. לא שאין לי יכולת פיזית, אבל אין לי את היכולת להביא אותו להיות מקיים מצווה. אז זה לא רבותא, אז זה לא סובלנות. פשוט לא השגתי את המטרה שלי, אז מה הטעם לנקוט את הצעד הזה? זה טעם להיות רציונלי. אני שואל מאיפה הסובלנות. ואני כבר אקצר את הדרך, נדמה לי שהסובלנות מבוססת על תפיסה שאומרת שיש לאדם אוטונומיה לנהוג כפי מה שהוא חושב. למרות שהוא טועה, ואפילו אם הטעות מזיקה ברמות מסוימות. עוד פעם, זה לא מוחלט. היום לוקחים את זה למצבים מאוד קיצוניים לפעמים, אבל אני לא מתכוון דווקא למצבים קיצוניים, באופן מידתי. ברור כשאני רואה מישהו שמזיק לעצמו באופן כזה שהוא ימות עוד רגע, אני בדרך כלל אתערב, למרות שאני סובלן גדול. אבל במקומות שבהם יש איזושהי פרופורציה סבירה בין הנזקים שהוא יביא לבין הפגיעה בזכותו לעשות את מה שהוא חושב, אני לא אתערב. וזה ההסבר היחידי שאני מצליח להעלות בדעתי למושג סובלנות. שהמושג סובלנות בעצם מבוסס על ההכרה בחשיבות של האוטונומיה של הזולת, שהוא יעשה את מה שהוא חושב. אתם יודעים יש מגן אברהם. המגן אברהם אומר שמותר להגיד למישהו אחר דבר בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. גמרא. הוא מביא את זה, זה המגן אברהם בסימן קנו שם שמביא את כל ההלכות איך אפשר לשים אותם. אז הוא כותב שם אחר כך יצא לעסקיו, זה השולחן ערוך, אז זה העסקים שהמגן אברהם יצא לעסקיו שם. אז הוא אומר שם כשאתה רוצה לשכנע מישהו, אז אתה מביא לו את זה בשם גדולי הדור. בסדר? זה מותר, כי היכי דליקבלו מיניה. ואני מעודי תמהתי איך זה יכול להיות שמותר לעשות דבר כזה? זאת שערורייה. הרי יבוא איזה עם הארץ אחד, הוא משוכנע שמותר להדליק אור בשבת. זה המצאה של הדוסים שאסור להדליק אור בשבת. עכשיו יבוא ויגיד לי, זאת אומרת הרי כל מאורי וגדולי הדור אמרו שמותר להדליק אור בשבת. זה ברור. טוב, אומר את זה אז בסדר, כנראה שמותר. ואז אני אדליק את האור. והוא היה אנוס והוא בשוגג והכל נראה והכל בסדר, אבל זה סידור טוב דווקא. אני אנוס, הוא בשוגג, הכל נראה. איך זה יכול להיות דבר כזה? נדמה לי שהאפשרות היחידה להבין את הטענה של המגן אברהם או של הגמרא זה בגלל שאני לא אמור לקבל את הדברים שאמרו כל מאורי הדור. גם אם הוא אומר לי שכל מאורי הדור אמרו שמותר להדליק אור בשבת, אני עדיין לא אדליק אותו אם אני חושב שזה אסור. רק בהנחה הזאת אני יכול להבין את ההיתר הזה של המגן אברהם. תשאלו אז בשביל מה הוא עושה את כל התעלול הזה? הרי הוא מביא את זה בשם מאורי הדור כי היכי דליקבלו מיניה כדי לשכנע אותי. אבל אם ההנחה היא שבלאו הכי אני לא אקבל את זה, אז בשביל מה הוא עושה את כל זה? התשובה היא שהוא רוצה לשכנע אותי לשקול ברצינות את מה שהוא אומר. בא בן אדם ואומר לי תשמע לדעתי מותר להדליק אור בשבת. זה המצאה. טוב, לא מוכן לשמוע אותו בכלל, טמבל כזה לא מבין שום דבר, מה אין טעם להקשיב. כשהוא אומר לי תשמע אבל אמר את זה פלוני ואלמוני גדולי הדור. אה באמת? טוב, יודע מה, בוא ננסה לחשוב, אז מה הנימוקים נראה לפה לשם. אני אתחיל לשקול את זה ברצינות. בסופו של דבר אני אעשה את מה שאני חושב. אבל הוא אמר לי את זה בשם אדם גדול כדי לשכנע אותי לשקול את זה ברצינות. לדוגמה היה בתחילת המאה העשרים כמדומני היה סיפור הירושלמי. הוא המציא ירושלמי של קודשים. בקיצור היה איזה ויכוחים גדולים בכל העולם ויש לזה גם כל מיני אגדות. בכל אופן מה כולם רצו ממנו? מה הבעיה? זה מותר. המגן אברהם אומר שזה מותר. מה הבעיה? סך הכל אמר את החידושי תורה שלו וכתב את זה בשפה בארמית ירושלמית והציג את זה כירושלמי כי היכי דליקבלו מיניה. הכל בסדר, מה הבעיה? איך קוראים לספר הזה, אני לא זוכר בדיוק, ספרא דצניעותא בשו"ת בשמים ראש. אז מה רצו ממנו? התשובה היא שבגלל שבירושלמי, אם יהיה משהו בירושלמי, אנחנו כן נקבל. ירושלמי זה לא סיבה לשקול בלבד. אם יש ירושלמי מפורש ואין בבלי חולק, אז אנחנו נפסוק הלכה, נכון? שמה אסור לעשות את זה. במקום שבו התרמית הזאת תצליח, אסור לעשות אותה. מותר לעשות אותה רק במקום שאתה רוצה לשכנע אותי לשקול ברצינות את מה שאתה אומר, כשבלי זה לא הייתי שוקל ברצינות. זה בסדר גמור. למה אני מביא את כל הדוגמה הזאת? כדי לטעון שישנה איזושהי חשיבות לאוטונומיה שלנו כשאנחנו פועלים. ישנה איזושהי חשיבות לאוטונומיה, שאנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו חושבים, אולי אפילו אם אנחנו טועים. וזאת ההנחה של ההלכה הזאת של המגן אברהם, שאני לא אקבל את זה למרות שהוא מביא את זה בשם כל גדולי הדור. אני אשקול את זה ברצינות, כי הם בטח לא דיברו שטויות, אז אני אשקול את זה ברצינות. אני אשקול עוד פעם את הצדדים לכאן ולכאן, אנסה לברר, אבל בסופו של דבר אני אעשה את מה שאני חושב. הגמרא אומרת שמה שלא פסקו הלכה כרבי מאיר מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. והשאלה היא, זו הסיבה הכי טובה לפסוק כמותו, לא? גאון כזה גדול, אף אחד אפילו לא יכול לא לפרוך אותו ולא שום להתווכח איתו, אז ודאי שהלכה כמותו בכל מקום. למה לא פסקו הלכה כמותו כי לא ירדו לסוף דעתו? נדמה שאולי הסבר אפשרי זה שאם אתה לא יורד לסוף דעתו אז אתה לא עושה את זה כי אתה חושב כך, אלא כי הוא חושב כך. אבל יש ערך להיות אוטונומי. יש ערך לעשות דברים כי אתה חושב, אפילו אם הדברים האלה לא נכונים. ואצל רבי מאיר, אם הוא לא ירדו חבריו לסוף דעתו, בדרך כלל כשאני לא מסכים איתו אז הוא הצודק ולא אני, ובכל זאת לא פוסקים הלכה כמותו בגלל שיש ערך לזה שאני אכריע את ההלכה כמו שנראה לי בסוגיה. כן, המהר"ל הידוע שכן כותב שעדיף בעיני הקדוש ברוך הוא מי שפוסק בעצמו מתוך הסוגיות, מתוך עיונו בסוגיות, אפילו אם הוא טועה, מאשר מי שפוסק מתוך ספרים אפילו אם הוא צודק. זה נגד הפולמוס עם השולחן ערוך כנראה, לא משנה, אבל יש שמה זאת הטענה של המהר"ל, והחיד"א כתב על זה קונטרס שלם. מה בעצם הטענה פה? הטענה פה היא שיש חשיבות לאוטונומיה של האדם. האדם כשהוא פועל, פוסק מה שהוא חושב, זה בעצמו דבר בעל ערך. גם אם הוא עושה דבר שגוי, מזיק, ויש לי יכולת למנוע אותו ואכפת לי ממנו, אבל זה בעצמו דבר חשוב, דבר בעל ערך. לא ערך מוחלט, אם השגיאה היא גדולה אז לא, אז אני כן אתערב. אבל יש ערך לסובלנות לפחות ברמה מסוימת, כי יש ערך לזה שהוא יפעל כמו שהוא חושב. עכשיו, אני אביא אולי דוגמה הלכתית. הגמרא בסוכה בדף י' מביאה מחלוקת אמוראים. אני לא יודע לסרטט גבול תיאורטי. הגמרא בדף י' בסוכה בדף י' מביאה מחלוקת אמוראים האם אפשר לשבת מתחת לנויים שמופלגים ארבעה טפחים מהסכך. רב חסדא ורבה בר רב הונא אומרים שאסור, ורב נחמן אומר שמותר. עכשיו, מסופר שמה שהם הלכו הגיעו לבית ריש גלותא, ורב נחמן כידוע היה שמה חתנא דבי נשיאה, הוא אירח אותם בסוכתו והושיב אותם כמובן מתחת לנויים שמופלגים ארבעה טפחים מתחת לסוכה, שלשיטתם זה אסור ולשיטתו זה מותר. בסדר? לכאורה מכאן יוצא שאם אני חושב שהדבר הוא מותר, אז אני לא אמור לקחת בחשבון את עמדתו של השני. הוא חושב שזה אסור, הוא טועה, אני חושב שזה מותר. כשאנחנו מדברים על סוגיות של האם יש אמת הלכתית, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. האם יש אמת הלכתית, שאין אמת הלכתית, כולם צודקים, רק אחד צודק ולא יודעים מי, או אף אחד לא צודק? מה הערך להבין את האמירה הזאת של אלו ואלו דברי אלוקים חיים? אז אפשר היה להעלות, כן? או שיש אמת הלכתית, נקרא לזה מוניזם נגיד, או שאין אמת הלכתית, מין פלורליזם. בסיפור הזה לכאורה נראה שהמוניזם שולט, נכון? אני חושב שהאמת היא שמותר לשבת מתחת לנויים כאלה, זה שהם חושבים שאסור. שבאמת מכאן רואים שמותר להכשיל מישהו בעבירה שלשיטתו היא עבירה אם לשיטתי זה מותר. אבל הוא מוכיח בסוגיה בחולין חס לאלעזר דאבא בר אבא, הוא מוכיח שם מסוגיה בחולין שזה רק אם השני יודע. מסב את תשומת ליבו שהוא יושב מתחת לנויים שמופלגים מהסכך ארבעה טפחים. ואז איכשהו נראה קצת מרוקן מתוכנה את האמירה הבסיסית. שאם הוא יודע זאת החלטה שלו, לא החלטה שלי. הוא יודע אז מה? אם הוא יודע אז זה לא הכשלה שלי. אז זה לא נכון שמותר לי להכשיל מישהו בדבר שהוא עבירה לשיטתו ומותר לשיטתי. זה לא נכון. לא הכשלתי אותו, הוא עשה את זה, הוא החליט לעשות את זה, הוא יודע שהנויים הם מופלגים ארבעה טפחים. הוא יודע את זה ובכל זאת החליט לשבת. אבל זה לא נכון. זה לא נכון בגלל שבדיני לפני עיוור כידוע, כשאני מושיט כוס יין לנזיר אני עובר לפני עיוור דאורייתא, בתרי עברי דנהרא. אני עובר לפני עיוור דאורייתא, נכון? מה הכרחתי אותו לשתות? פשוט נתתי לו כוס יין. דחפתי לו בכוח לתוך פיו? נתתי לו כוס יין. ביקש ממני בתרי עברי דנהרא, העברתי לו את כוס היין. וזהו, הוא החליט לשתות, הוא יודע שזה יין, הוא יודע שהוא נזיר, הוא החליט לשתות. אז למה זה לפני עיוור? חז"ל אומרים שזה נקרא לפני עיוור דאורייתא. זאת אומרת שגם כשהשני מחליט מתוך מודעות לעשות עבירה, אם בלעדיי הוא לא היה עושה את זה, אם אני הכשלתי אותו בעבירה הזאת, זה כן לפני עיוור. אז אם כך אני חוזר לריטב"א. הריטב"א שאומר שצריך להודיע להם שיש פה נויים מופלגים ארבעה טפחים, להסב את תשומת ליבם. אז זה לא נכון שהוא רוקן את האמירה מתוכנה. לא, עדיין יש פה לפני עיוור. אם הודעת להם, למה באמת מותר? הרי זה דומה להושטת כוס יין לנזיר, למה זה מותר? הרי הריטב"א, כי לדעתי זה מותר, כי לשיטתי זה מותר. אז לא הבנתי, אם לשיטתך זה מותר ואתה חושב שבעצם רק שיטתך קובעת ולא מעניין אותך שהם חושבים שזה אסור, אז למה צריך להודיע להם? אז גם בלי להודיע להם, סתם תושיב אותם שם כי אתה חושב שזה מותר, אז מה הבעיה? איך להבין את המשחק הזה, הריקוד בין שני הסעיפים? מצד אחד אתה מאכיל אותם, מצד שני אתה חייב להודיע להם. וזה לא פותר את בעיית לפני עיוור, אז אם זה לא פותר את בעיית לפני עיוור למה צריך לעשות את זה? איך להבין את הריטב"א הזה? נדמה לי שהדרך היחידה להבין את הריטב"א הזה זה שהריטב"א בעצם אומר כך. זה נכון שמה שאני חושב זה מה שקובע, ואם אני חושב שזה מותר אז אני לא חושש לדעות שזה אסור, מבחינתי זה מותר. אבל יש ערך של אוטונומיה. זה לא בגלל שהם עוברים עבירה, הם לא עוברים עבירה כי לשיטתי זאת לא עבירה. אני חושב שאני משוכנע שאני צודק. אבל מצד שני יש ערך של אוטונומיה, שהבן אדם יחליט על מה שהוא עושה לפי מיטב הבנתו. אז אם אתה לא מודיע להם, אז נכון שלא עברת על לפני עיוור, אבל פגעת באוטונומיה שלהם, לא אפשרת להם לקבל את ההחלטה. אבל בדיוק מדי זה צריך להודיע. ואם אתה כן מודיע אז מה? שאלנו את זה, אם אתה כן מודיע אז מה קרה? עדיין יש פה לפני עיוור, גם בזה יהיה לפני עיוור כמו כוס יין לנזיר. לא נכון, כי אין פה לפני עיוור. כי אם לשיטתי זאת לא עבירה, אז הכשלה של השני בדבר הזה שלשיטתו זה כן עבירה, זה לא לפני עיוור. זה לא לפני עיוור. אז למה צריך להודיע? כדי לא לפגוע בערך האוטונומיה. זאת אומרת יש פה איזשהו סנכרון של החובה לעשות את הדבר הנכון ביחד עם החובה לעשות את מה שאני חושב להיות נכון. עוד במילים אחרות, אם אני אנסח את זה עכשיו באופן כללי, את התפיסה בכמה מקומות בהלכה נדמה לי רואים את זה, שהחובה ההלכתית היא לאו דווקא לעשות את מה שנכון. זה כמובן דבר מאוד חשוב, אבל זה רק אחד השיקולים. שיקול נוסף זה לעשות את מה שאתה חושב שהוא נכון. כמו רבי מאיר שלא פוסקים כמותו למרות שהאמת איתו. נו, אז פוסקים הלכה שגויה? למה? כיוון שיש לנו אחריות לעשות את מה שאנחנו חושבים. ואם אנחנו חושבים לא כמוהו, לא הבנו את דעתו, בסדר, אבל זה מה שאנחנו חושבים, מה לעשות? למרות שהוא יותר חכם וסביר מאוד להניח שלא הבנו את דעתו, אז אנחנו טועים והוא צודק, אז מה? יש חשיבות לאוטונומיה. ההלכה נקבעת בשילוב בין האמת לבין האוטונומיה. מה שזה בעצם אומר שגם ההלכה מכירה בחשיבות של זה שהאדם ינהג כפי מה שהוא מבין. מה שאמרתי קודם לגבי אברהם ורבי מאיר והדוגמה הזאת של הריטב"א ועוד, רואים שיש חשיבות לאוטונומיה, איך שהבן אדם פועל, שהבן אדם נפעל מתוך ההכרעה מה הוא חושב. שחושב שנכון. וזה בעצם בסיס לסובלנות, כמו שאמרנו קודם. כי הבסיס האפשרי לסובלנות, היחיד האפשרי לסובלנות, זה רק אם אני מכיר בערך של האוטונומיה, של אופי האוטונומי של פעולתו של השני. שהוא יעשה את מה שהוא חושב לנכון. ובמובן הזה הביטוי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהוא כביכול נראה פלורליסטי, שיש ריבוי אמיתות, הוא לא פלורליסטי בכלל, זאת אשליה. הוא סובלני, הוא לא פלורליסטי. לא בגלל ששני הצדדים צודקים. אחד צודק והשני טועה. אבל גם מי שטועה אם הוא עובד בכלים ההלכתיים ובשיטות המקובלות, אז יש ערך לתת לו לעשות מה שהוא חושב, גם במידה שהוא טועה. לכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים זה סובלנות ולא פלורליזם. מה? עוד פעם, המידתיות פה היא נקודת מפתח שאני לא יודע להגיד עליה עכשיו הרבה. איפה היא עוברת בדיוק? כמה כן וכמה לא? אז בעצם המשמעות של הסובלנות היא לאפשר לבנאדם לטעות אם זה מה שהוא חושב שזה נכון לעשות מבחינתו. ולכן הרבה פעמים, שנייה אחת, ולכן הרבה פעמים כשאנחנו רואים איזושהי התייחסות שנראית כמו פלורליזם, זה מראית עין פלורליסטית, בעצם זה לא פלורליזם. זה לא אומר שאין אמת הלכתית. זה לא אומר שאנחנו בתמונה האנמית. אנחנו בתמונה הסינתטית. יש אמת הלכתית, ואם אני חושב שזה נכון אז זה נכון ואתה טועה בעיניי, ועדיין אני אמור לאפשר לך לפעול כמו שאתה חושב במגבלות מסוימות, בעיקר המגבלות של מיהו, מי ראוי לעשות את זה, מי בר הכי. לא כל תינוק אנחנו ניתן לו להחליט מה שהוא רוצה בהלכות שבת, זה אבסורד. מדובר על מישהו שהוא בר הכי. בסדר, אבל במגבלות מסוימות ודאי שיש ערך הלכתי לזה. יש פלורליזם שהוא לא מעצם האמת, אלא מהתפיסה שהאמת לא נמצאת רק אצל… מה שנקרא הרמוניזם. בספר לא בשמים היא, הוא מביא את זה בתור שיטה שלישית שנקראת הרמוניזם, שכל השיטות ביחד. יותר מזה, הגמרא במקום אחד הרי מסבירה מה זה אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אלו ואלו דברי אלוקים חיים בפילגש בגבעה, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. שמה זה ממש מופיע במפורש בגמרא, שהשילוב של שני הדברים ביחד יוצר את האמת המלאה. זבוב מצד אחד ונימא מצד שני. זה במידה מסוימת… מה? לא, אבל בשיטות האלו שאני חושב שזה לא… זה מה שאני מתכוון לומר, זה זה. את הטענה אני פשוט את זה כבר לא אספיק להגיד, מי שרוצה יכול לקרוא מאמר בדעת המעיין שכתבתי על זה, ושם אני מפרט את זה יותר בדיוק בהקשר הזה של ההרמוניזם. אני בסופו של דבר טוען שההרמוניזם הוא האופציה היחידה האפשרית ולא הפלורליזם או הסובלנות. אבל זה שקול למה שאני אומר עכשיו אבל אני צריך קצת עוד זמן בשביל זה. אז רק אני רוצה לסכם לגבי יחס לעמדות אחרות. אז אם ניקח סובלנות כלפי עמדות אחרות, היא יכולה לנבוע או מפלורליזם, העדר דוגמטיות, לחשוב שכולם צודקים. לא חושב שזאת אופציה רלוונטית בעולם יהודי. או שהטעות לא מזיקה, או שלא אכפת לי מהשני, או שאני לא יכול לכפות עליו. כל אלה כמובן הם לא סובלנות. האפשרות היחידה להסביר סובלנות זה במקום שיש דוגמטיות וזה מזיק ואכפת לי ויש לי יכולת להשפיע, אבל אני מכיר בחשיבות הפעולה האוטונומית שלך. אבל זה מידתי, ורק במקום שהפעולה האוטונומית שלך לא מזיקה מדי, אז אני אאפשר את זה. ואני אביא אולי דוגמה אחת ובזה אני אסיים. יש בכמה ראשונים ואחרונים שמדברים על העניין הזה. יש את הרא"ש המפורסם בפרק ד' מסנהדרין בסימן ו'. הרא"ש מדבר על החובה וההיתר לפסוק פסיקה אוטונומית, פסק הלכה, ולא ללכת בהכרח אחרי עמדות של פוסקים חשובים או מדורות קודמים. ושם חוזר הביטוי הזה של בר הכי, בתנאי שהוא יהיה בר הכי, כמו שאמרתי קודם. מה שאמרתי עכשיו בעצם יכול להתפרש רחוק מאוד, שכל אחד יכול עכשיו להחליט מה שהוא רוצה כי יש ערך שהוא יעשה מה שהוא חושב. זה מגוחך. זה חייב להיות מישהו שהוא בר הכי באיזושהי רמה. עכשיו מה זה אומר בר הכי? אז אני אגיד בשתי מילים את המשמעות של העניין כי זה גם מתקשר למה שדיברתי קודם. הגמרא הרי אומרת שלא היו מקבלים לסנהדרין מי שלא ידע לטהר את השרץ בקנ"ט טעמים. ידוע, רבנו תם אומר מה לנו פלפולים של הבל? אז המהר"ל אומר זה לא פלפולים של הבל, יש קנ"ט טעמים לטהר את השרץ ויש קנ"ט טעמים לטמא את השרץ. ההלכה היא שהוא טמא, אבל זה לא אומר שהטעמים לטהר אותו הם. זה לא שהטעמים לא נכונים. זה רק אומר שבשקלול הסופי הטעמים לטמא גוברים על הטעמים לטהר. בסדר? זה לא שהטעמים לא נכונים. כל המחלוקות ההלכתיות נדמה לי, מה זאת אומרת מחלוקות הלכתיות? אלו מחלוקות שכשאנחנו לוקחים בחשבון את ההנמקות של שני הצדדים, ההנמקות של שני הצדדים נכונות. אף אחד לא מדבר שטויות. ההנמקות נכונות. הוויכוח הוא לא בשאלה אם ההנמקה שלך נכונה או לא, כמעט בכל המצבים שאני מצליח לחשוב עליהם, אלא הוויכוח הוא בשאלה איזה הנמקה היא בעלת משקל חזק יותר. האם ההנמקה, יש הנמקה לפה ויש הנמקה לשם, לטמא ולטהר. השאלה מי זאת ההנמקה עם המשקל הגבוה יותר. וזה הוויכוח. ועל זה נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים. למה? בגלל שפה כל עמדה שאתה תבחר מבוססת על נימוקים נכונים. אולי המשקולות שלך לא נכונים, אבל הנימוקים נכונים. אתה לא עושה שטות הלכתית. שאלתם קודם על הקו, איפה עובר הקו של הטעות הפטאלית? עכשיו נדבר על זה רגע. אבל אם מישהו הוא לא בר הכי, אז פה שתי בעיות יכולות להתעורר. א, הסיכוי לטעות גבוה מדי, ואמרתי שזה הרי הכל מידתי, אז כלפי שיקולים של מישהו שהוא לא בר הכי אנחנו לא נהיה סובלניים. למה? משום שהסיכוי לטעות מאוד גבוה. הוא לא בר הכי, אז הוא סיכוי לטעות, הוא יעשה שטויות בהסתברות מאוד גבוהה, לכן אין סיבה לאפשר לו את זה. אבל יותר מזה נדמה לי, יכול להיות שמי שלא בר הכי יעשה שטויות במובן של הנימוקים אפילו, לא במובן של המשקלות. זאת אומרת, הוא יחשוב שנימוקים שהם לא נכונים, בעיניו הם כן נכונים. מישהו שהוא תלמיד חכם והוא בר הכי, אז הוא יודע איזה שיקולים אפשר לעשות, אז יכול להיות ויכוח מה המשקל היחסי, אבל השיקולים שהוא מעלה הם שיקולים נכונים. מישהו שהוא לא בר הכי יכול להיות שהוא פשוט יטעה בשיקולים, הוא יביא נימוקים לא נכונים, לא שהוא ייתן משקל לא נכון לנימוקים נכונים. ומישהו כזה אנחנו לא אמורים להיות סובלניים כלפיו. על זה לא נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ובאמת אם נרחיב את המעגל עוד יותר, אז תמיד עולה השאלה איפה גבולות הסובלנות. אני לא אדבר על גבולות הפלורליזם כי אני לא מאמין שיש פלורליזם בהלכה, היא לא פלורליסטית, אלא איפה גבולות הסובלנות. עד איפה אני מוכן לאפשר לבני אדם להתנהג באופן שבעיניי הוא טעות. אם יש לי את הכוח, או המנדט, או היכולת, וכל זה מתקיים, אז עד איפה אני אאפשר להם את זה? אני אאפשר להם את זה כל עוד הדיון מתנהל בתוך בית המדרש, בכלים של בית המדרש, והטעות שלו היא טעות בשיקול הדעת, בוא נקרא לזה ככה, שיקול במובן של משקל. זאת אומרת אני ממשקל לא נכון טעמים נכונים. אבל במקום שהטעמים עצמם לא נכונים, שם אני לא סובלן כלפי עמדת הדת הזאת. אז אם יש עמדה של מישהו שהוא לא בר הכי, או אם נלך יותר רחוק, מישהו שבכלל לא בבית המדרש, כמו הכומר ששאל את רבי יהונתן אייבשיץ: למה אתם לא הולכים אחרינו? אנחנו הרי הרוב, הכתוב אומר "אחרי רבים להטות", אז למה אתם לא הולכים אחרינו? במקום שבו הדיון בכלל לא מתנהל בתוך המסגרת, אז העמדה השנייה היא לא עמדה עם נימוקים נכונים רק המשקל לא נכון. הנימוקים פשוט לא נכונים, הם לא מקבלים את כללי המשחק. זה לא הנימוקים הנכונים. אז כלפי זה אין מה ליישם בשום צורה את אלו ואלו דברי אלוקים חיים כלפי עמדות שהן בכלל רפורמים, נוצרים ומה שאתם רק רוצים. ותמיד עולה השאלה איפה נעצר הקו, אבל התשתית הראשונית היא שזה לא פלורליזם אלא סובלנות. זה לא שכולם צודקים. אם כולם היו צודקים אז האמת, אני לא יודע מה מדובר כאן. יש פה סובלנות. אחד צודק, האחרים טועים, אבל יש פה סובלנות לעמדות לא נכונות. עד איפה מגיעה הסובלנות הזאת? הסובלנות הזאת מגיעה עד המקום שבו העמדות האלה מנומקות בכלים ההלכתיים המקובלים פחות או יותר, והבעיה היא רק במשקלות. אבל במקום שבו הנימוקים הם בכלל אחרים, איזושהי תפיסה בכלל שונה לחלוטין, שם ההלכה היא לדעתי לא פלורליסטית. אז אם אני רק אסיים במשפט אחד: דיברנו קצת על האמת ההלכתית, דיברנו על התמונה האנליטית והסינתטית, דיברנו על השאלה של אפשרות השיח בתחילת השיעור הזה, על אפשרות השיח לפי התמונה האנליטית מול התמונה הסינתטית, ובסוף סיימתי מה קורה כשאין שיח. נגמר השיח. אני כבר לא הצלחתי לשכנע אותך, נגמר השיח. לך יש אינטואיציה כזאת, לי יש אינטואיציה כזאת. עכשיו מתעוררות עוד שאלות של פלורליזם, סובלנות וכדומה. וכאן נדמה לי שהתמונה היא התמונה של סובלנות מידתית, סובלנות ברמה של הנימוקים הנכונים והמשקלות הלא נכונים. זהו פחות או יותר מה שנספיק להיום. תודה לכם.