אמונה ספק וודאות – שיעור 2

טוב. הרבה מהשאלות שדיברנו עליהן בהפסקה, אמרתי שאנחנו נגיע אליהן עכשיו, אז עכשיו אני פשוט ממשיך. בעצם, נחזור רגע לדוגמה הזאת של הילד המתבגר או של הציביליזציה המתבגרת. כאשר הנער תוקף את המבוגר, כן, זה מרד הנעורים, תוקף את המבוגר, אז הוא מניח משהו שלקוח מהביוגרפיה שלו. זאת אומרת, הוא עבר את השלב של הילדות והוא יודע מה זה דוגמטיות. מכיר את המצב הזה שבני אדם מקבלים דבר כי הוא אמיתי כי ככה אומרים, כי ההורים אומרים, כי החברה אומרת וכן הלאה. הוא עבר את השלב הקודם שבו הוא היה, עכשיו הוא במרד הנעורים, בסדר? אז הוא מכיר את זה, אבל את השלב של הבגרות הוא לא מכיר, כי הוא עוד לא היה שם. יש כאלו שמכירים את זה גם כשהם שם, כי הם ככה עוברים את ההתבגרות השנייה, הספקנית. אבל אם עכשיו יש בוגר מהסוג הזה, הלא ספקני, שעונה לנער, מה הוא עונה לו בעצם? לא כל דבר צריך הוכחה. נכון? זה מה שהוא יענה לו. אבל הנער נמצא כמובן בתוך העמדה האנליטית, אני קורא לזה העמדה הלוגית שלו, הרציונליסטית שלו, שאומרת שהוא מוכן לקבל רק דברים מוכחים. איך הוא מפרש את המבוגר שעומד מולו? כחזרה לדוגמטיות. נכון? זאת אומרת המבוגר, הוא מפרש אותו כחוזר לדוגמטיות. בעצם אתה סתם מקבל דברים כי כולם אומרים, אין לך הרי הוכחה. אז הוא בעצם אומר, זה רגרסיה לרחם מה שנקרא, הוא חוזר חזרה לילדות. למה? כי הוא לא מכיר את השלב השלישי הזה, הוא עוד לא עבר אותו. זה משהו שדורש הבשלה כלשהי. כל עוד שלא עברת את זה, אתה לא מכיר את זה, אז אתה לא מבין מה באמת עומד מולך. ולכן הנער כשהוא עומד מול המבוגר הזה הוא משוכנע שהוא צודק. הוא משוכנע שהמבוגר הזה פשוט סתם ויתר וחזר, נסוג חזרה לדוגמטיות הילדותית. הוא לא מקבל דברים, הוא מקבל דברים אפילו בלי הוכחה. טוב, אבל אני אהיה רציונלי באמת, אני לא אהיה כמוהו. לכן השיח הזה הוא קצת שיח של חירשים. עדיין כדאי לנהל אותו נדמה לי, כי זה עוזר לבנאדם כשהוא מגיע לשלב הזה לנווט את עצמו לכיוון הקונסטרוקטיבי, שלב הבגרות. אבל בדרך כלל השיח הזה לא יצליח בשלב הנעורים. נדמה לי שכולנו מכירים את התופעות האלה, וחלקכם אפילו נמצאים בהם, מי יודע? אחרי הכל הרי לא כל אחד עובר את אותם שלבים. ולכן בעצם השיח הזה הוא מה שנקרא חינוך בהקשר הזה, יש לו איזשהו תפקיד שעניינו לטווח ארוך. אל תצפה להשיג את התוצאות עכשיו. זה לא יילך. זה לא יילך וזה בסדר גמור שזה לא הולך. זאת אומרת לא צריך להיבהל מזה, כי זה שלב שהבנאדם צריך לעבור אותו כדי להגיע לשלב השלישי. אלא מה? שבאמת הרי הנער הזה כשהוא מסתכל אל המבוגר הוא הרי מזהה אותו עם הדוגמטיות של הילד. אולי הוא צודק בעצם? מה באמת ההבדל? הרי אותו אחד שוויתר על הדרישה להוכחות, שמוכן לקבל דברים למרות שהם לא הוכחו עבורו, הוא בעצם באמת חזר לתקופה הדוגמטית, לא? מה ההבדל? הוא מקבל דברים בלי הוכחות. אז למה אני אומר זה שלב שלישי רק הנער עוד לא מכיר אותו? הוא מכיר אותו היטב, זה אותו שלב שהוא עבר. זאת בעצם הרי הביקורת האמיתית, הספקנית האמיתית. כך חושבים למשל הבוגרים שבוחרים את המסלול הספקני, כי הם אומרים המסלול השני הוא בסך הכל חזרה לתקופת הילדות, זה לא באמת שלב שלישי, אין שלב כזה. למה? כי הם נשארים בתוך התבנית הזאת שקביל ומוכח זה מילים נרדפות. זאת אומרת רק דבר מוכח הוא קביל. אז אתה בוחר לקבל דברים שלא מוכחים, טוב, אז אתה פשוט מקבל דברים סתם כי אתה דוגמטי, וזה הכל. בעצם העוקץ או המוקד של הדיון, מוקד הוויכוח, הוא באמת האם אפשר. לייצר מצב שהוא מצב שלישי, שהוא לא דוגמטיות ילדותית, אבל הוא גם לא רציונליזם נאור של הנאורים, המערבי. משהו שיהיה רציונלי אבל לא רציונליסטי. כמו שאומרים מה ההבדל בין גוי לגוי גמור? גוי גמור זה רק יהודי. שמעתם פעם על מישהו שהוא גוי שאומרים עליו שהוא גוי גמור? כשאומרים על מישהו שהוא גוי גמור זה רק על יהודי. זאת אומרת שכשאומרים על מישהו שהוא רציונליסט זה בדרך כלל יש לו רציונל. זאת אומרת, רציונליסטיות ורציונליזם זה לא אותו דבר. רציונליסטיות זה ראיית השכל או במקרה הזה הלוגיקה כחזות הכל. רציונליזם זה לעבוד עם לוגיקה, וזה לא אותו דבר. אז עוד מעט אני אסביר קצת יותר למה אני מתכוון. אבל בואו אני אגיד לכם, שאלו אותי כבר כמה וכמה בהפסקה איך כל זה קשור ליהדות ולאמונה. אמרתי, לגמרא ולפסוקים אני לא אגיע, אבל לאמונה כן. אז בואו אני אביא לכם דוגמה להוכחה לקיומו של אלוקים שמחדדת את הדברים שאמרתי קודם וממנה אני אנסה להציע את האלטרנטיבה השנייה. האלטרנטיבה של הבגרות הלא ספקנית. נקרא לאלטרנטיבה השנייה הזאת אולי בגרות סינתטית. אם הרציונליזם של הנער זה מחשבה אנליטית, אנליטית הכוונה מנתחת לוגית דדוקטיבית הכרחית, המדע זה חשיבה אנליטית, והבוגר מאמץ חשיבה, הבוגר הלא ספקן, מאמץ חשיבה סינתטית. חשיבה שמוכנה לקבל דברים שהם לא לוגיים, לא אנליטיים, כקבילים. זה לא אומר שלא משתמשים בלוגיקה, זה רק אומר שהלוגיקה היא לא הכלי היחיד בארגז הכלים. והדדוקציה היא לא הכלי היחיד בארגז הכלים. טוב, אז פה באמת יש את הטיעון הבא. הטיעון הזה לקוח מריצ'רד טיילור, הפילוסוף ריצ'רד טיילור, בספרו מטפיזיקה. והוא אומר כך: נניח שבן אדם נוסע ברכבת לסקוטלנד, והוא לא מכיר, הוא לא יודע מתי הוא הגיע ומתי הוא לא הגיע. באיזשהו שלב הוא רואה דרך החלון על צלע ההר כתובת גדולה מאבנים שכתוב בה "ברוכים הבאים לסקוטלנד". אז יש לו אחת משתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להתחיל לארוז את המזוודה, להתכונן לרדת. האפשרות השנייה זה להגיד מה פתאום? מי אמר שאנחנו נמצאים בסקוטלנד? יכול להיות שהכתובת הזאת סודרה באיזשהו אופן אקראי, או סתם מישהו עשה את זה בשביל להשתעשע, אבל אין לזה קשר לסקוטלנד. דבר אחד הוא לא יכול לעשות: הוא לא יכול להחליט שסידור האבנים הזה הוא מקרי ולהתחיל לארוז את המזוודה. זה ודאי הוא לא יכול לעשות, נכון? אם אתה מניח שסידור האבנים הזה הוא מקרי, אז אין לך שום אינדיקציה שאתה באמת נמצא בשערי סקוטלנד. שימו לב, זה יכול להיות נכון שאתה בסקוטלנד, אבל לך אין שום אינדיקציה לזה. אם אתה לא מכיר את המקום ומה שיש לך זה רק כתובת האבנים הזאת ושום דבר אחר, אז מתוך כתובת האבנים הזאת אתה לא יכול להסיק שהגעת לסקוטלנד אם אתה חושב שזה משהו מקרי. בסדר? אני לא טוען שזה לא יכול להיות שאנחנו באמת בסקוטלנד, יכול להיות, במקרה, אבל הנוסע לא יכול לדעת את זה. זה מה שאני טוען. וכמה דברים אמורים? זה משל שהוא מביא טיילור לטיעון הרבה יותר רחב. הטיעון שדיברתי קודם על השאלה איך אנחנו צוברים מידע. איך אנחנו צוברים מידע. ואמרתי שזה תפקידם של הכלים הלא דדוקטיביים, הלא לוגיים, הלא מתמטיים. תצפית עם העיניים או היסקים של אנלוגיה או אינדוקציה, לא דדוקציה. אם אנחנו רואים משהו בעיניים זה נראה לנו מובן מאליו, שזה ברור שזה נכון. השאלות שדיברנו עליהן קודם זה רק לגבי איזה מסקנה אנחנו יכולים להסיק מזה עוד מסקנות, אבל זה עצמו, ראיתי את זה בעיניים, אז זה נכון. למה זה נכון? המבנה הזה של העין הוא מבנה מאוד מאוד מורכב ומאוד עדין. כל סטייה קטנה יכולה לשבש לחלוטין את מה שאנחנו רואים. ויתרה מזו, סטייה קצת יותר משמעותית, לא הרבה יותר, יכולה להפוך אותנו לרואים את הקולות. זאת אומרת, אם אנחנו כאן נחבר את מרכז הראייה את העיניים למרכז השמיעה, ואת האוזניים למרכז הראייה, אז אתם פשוט תראו קולות ותשמעו מראות ואין בזה שום בעיה. זה רק שאלה של ניתוח מוח. אז לכן בעצם אין לנו שום אינדיקציה לזה שמה שאנחנו רואים הוא באמת נכון, פרט לאמון שלנו במערכת הראייה. ועכשיו המשל הזה של האבנים. ביחס למערכת הראייה יש לנו שתי אפשרויות להתייחס אליה. אפשר להניח שזה משהו שנוצר במקרה. איזה שהם תהליכים אקראיים לאורך שנים, עשו המון ניסיונות, המון מהם סתם יצרו שטויות ובמקום אחד נוצרה גם איזושהי מערכת שמאפשרת לראות. יכול לקרות, אחת לאיזה כמה ניסיונות, יכול להיות. ויכול להיות שאני טוען שזה נוצר באופן מכוון. זה כלי שנועד לסייע לי לראות, כמו הכתובת באבנים שזה כלי שנועד להודיע לי שהגעתי לסקוטלנד, להעביר לי מידע. אז אלו שתי התייחסויות אפשריות. אבל דבר אחד הוא בלתי אפשרי, כמו במשל. להניח שהדבר הזה נוצר במקרה וגם להאמין לו. כמו אבנים. להניח שכתובת האבנים נוצרה במקרה ולהתחיל לארוז את המזוודה להניח שאני נמצא באמת בסקוטלנד. אם באמת אני מניח שזה נוצר במקרה, בסדר, בלתי סביר אבל יכול להיות. באיזושהי סיטואציה מאוד נדירה, יכול להיות שזה נוצר במקרה. אבל אם זה נוצר במקרה, אין שום אפשרות להסיק מזה מסקנה של מידע, להפיק מזה מידע, לדעת מסקנה שאני בסקוטלנד. ודאי שלא. צריך לשבת ולחכות עד שהכרוז יודיע, ואני מאמין לכרוז אם זה לא כל שרירותי. אז גם בהקשר הזה של העיניים, אני יכול להניח שכל המבנה המאוד מאוד מורכב והעדין הזה נוצר באיזשהו תהליך מקרי, בלי יד מכוונת. אז אם זה כך, אין שום אפשרות להאמין למה שאני רואה. אני יכול להניח שזה נוצר על ידי יד מכוונת או באיזשהו אופן שמטרתו לאפשר לי לראות, ואז אני גם יכול להפיק מזה מידע, לקבל את המידע שהעיניים האלה נותנות לי. אבל אני לא יכול להניח שהעיניים נוצרו באופן אקראי ולהסיק את המידע שהן נותנות לי, לקבל אותו כמידע סביר. בעצם, סליחה רגע, זה עדין קצת, תנו לי רק לגמור את התמונה ואז… בעצם הטענה היותר חריפה כאן שכל האמון שלנו בחושים, ואם תרצו, מה שדיברתי קודם, אפילו בשכל אולי, מבוסס על איזושהי הנחה שהחושים והשכל או כלי ההכרה שלנו הם לא שרירותיים ולא נוצרו באיזשהו תהליך עיוור. כי אם זה נוצר בתהליך עיוור, אולי, אבל אז אני כבר לא יכול להאמין לשום דבר שזה נותן לי. עכשיו אני רוצה לחדד יותר מה העוקץ של הטענה הזאת. קאנט חילק את ההוכחות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים. הסוג השלישי שבו אנחנו עוסקים כאן, זה מה שנקרא הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית זאת ראיה שמבוססת על מורכבות של העולם ועל התכליתיות שלו, שהוא מתאים למטרותיו, מאפשר את מטרותיו, כמו שהרבה ראשונים כותבים, תורת חובות הלבבות ועוד. הוא טוען, הוא טוען שכל הראיות האלה הן לא תקפות. אבל זה דיון אחר, אני לא חושב שהוא צודק, אבל זה דיון אחר. מה שהטענה שעולה כנגד הראיה הפיזיקו-תיאולוגית העיקרית, זאת בעצם טענה שאומרת נכון, זה לא סביר, אבל זה יכול להיות מקרה. במיוחד אם אנחנו מאפשרים הרבה מאוד ניסיונות. אם נעשו המון המון ניסיונות לאורך המון המון זמן ובהרבה מאוד מקומות בחלל, ובמקום אחד נוצר גם. כולם נוצרו פתאום חיים שיש להם גם כלי הכרה או כלי חשיבה, כלי תצפית שהם אמינים. זה אומר סיכוי מאוד קטן, אבל אחד חלקי הסיכוי הזה זה מספר הניסיונות שצריך כדי שזה יהיה אפשרי. בסדר? אם הסיכוי הוא עשר במינוס מאה, אז עשר במאה ניסיונות כדי שיהיה סביר לומר שהיה אחד כזה גם כן. עכשיו, זאת בעצם הטענה המקובלת כנגד ההוכחה הפיזיקו-תיאולוגית. כנגד הטענה הזאת ריצ'רד טיילור בונה את הטיעון שלו. וזה הנקודה שחשוב פה להבין. הוא בעצם אומר, אתם יודעים מה, בסדר. אז זה דבר בלתי סביר, אבל לפעמים גם קורה הבלתי סביר, במיוחד אם אנחנו מאפשרים להרבה מאוד ניסיונות להתרחש. אז אחד מהם נתן תוצאה בלתי סבירה. בסדר, זה יכול לקרות. אבל דבר אחד אתה לא יכול לעשות עם זה גם אם זה קרה, אתה לא יכול עכשיו להשתמש בכלי ההכרה אלה ולהאמין להם. ההוכחה שלו עובדת על מישור לגמרי שונה מההוכחה הפיזיקו-תיאולוגית המקובלת, למרות שזה נשמע מאוד דומה. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית המקובלת אומרת: זה לא סביר שעולם כל כך מורכב ומתאים לתכליות ככה נוצר במקרה. טענה טובה מאוד בעיניי, אבל זאת הטענה. אחרים אומרים: לא, למה? היו המון ניסיונות, אחד מהם הצליח, זה יכול לקרות. אומר טיילור: בסדר, אתם יודעים מה, לצורך הדיון נקבל את זה שאחד מהם הצליח. אחד יכול לקרות. מי אמר לך שאתה נמצא על האחד המוצלח? האחד הנכון? אולי אתה מהניסיונות שלא הצליחו? שהעיניים שלך לא משקפות נכון את המציאות? אולי היו המון ניסיונות, באיזשהו זמן, מקום, עולם, לא יודע, נוצר באמת יצור שגם רואה וחושב נכון. אבל מי אמר לך שזה אתה? שימו לב, זה בדיוק כמו עם כתובת האבנים של הרכבת לסקוטלנד. זה לא אומר שזה לא יכול להיות אתה. זה יכול להיות אתה. אבל אתה לעולם לא יכול לדעת את זה. כמו ששם: יכול להיות שזה באמת גם קרה בסקוטלנד. זה קרה במקרה, הכתובת הזאת של האבנים סודרה במקרה, וזה גם במקרה קרה בסקוטלנד. זה יכול להיות. הטענה היא לא שזה לא יכול להיות. זאת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית הרגילה: שאיך זה יכול להיות, זה לא נוצר במקרה, ברור שאנחנו בסקוטלנד. זה המשל לראיה הפיזיקו-תיאולוגית הרגילה. אבל הוא אומר: לא, עזוב, בוא נקבל את הטענה של המתנגדים. זה יכול להיות. בסדר, היו המון ניסיונות, ובאיזשהו סדר במקרה יצאה כתובת כזאת שנוצרה במקרה וגם לא בשום מקום אחר. בסקוטלנד במקרה זה קרה. בסדר, אחד המקומות, זה יכול לקרות, יש המון מקומות בעולם. נכון? המון מקומות, זה יכול לקרות. אבל עדיין, מי אמר לך שבאמת זה נותן לך… שאתה נמצא בניסוי המוצלח? אם כל המידע שבידך הוא רק כתובת האבנים הזאת, אין לך מידע אחר. אין שום דרך שאתה תוכל באמת להסיק את המסקנה שאתה נמצא בסקוטלנד. לא בגלל שזה לא יכול להיות. עוד פעם, זה העוקץ. זה שזה לא יכול להיות, זה לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל. שאומר שזה לא סביר, לא יכול להיות. לא, זה יכול להיות. אני שואל מאיפה אתה יודע שאתה נמצא על הניסוי המוצלח? זה השאלה. שאלה אחרת לגמרי. עכשיו, כנגד הטענה הזאת אין תשובה, חוץ מאחת. נכון, אני באמת לא יודע. באמת לא יודע. אני לא מאמין לעיניים שלי או לכלי החשיבה שלי, או לא יודע למה שאתם רק רוצים. אני אמשיך לחיות ככה, אני אמשיך לחיות ככה, אז אני עובד ככה, אבל אני לא יודע. וזאת טענה עקבית וזה בסדר גמור. מי שטוען את הטענה הזאת הוא עקבי. זה בדיוק ההבדל, זה החיסרון של הראיה הזאת. החיסרון של הראיה הזאת זה שאי אפשר לתקוף אותה עם המתקפה הרגילה שהמון ניסיונות יכולים להניב גם תוצאה לא סבירה. זה היתרון של ההוכחה הזאת. אבל אתם יודעים, יש חוק שימור היתרונות והחסרונות. אז אם יש יתרון כל כך חזק, חייב להיות בצידו חיסרון, ושוברו בצידו. מה החיסרון? החיסרון הוא שפה יש לך את המוצא הספקני, שאומר: אני הכי נמי, אני באמת לא מאמין לחושים שלי כי זה נוצר במקרה. אני מניח שזה נוצר במקרה ואני באמת לא מאמין להם. אני חי ככה כי אני רגיל לחיות ככה, יש לי איזה רפלקסים מותנים. בסדר, מה זה חשוב? אני לא באמת מאמין. נכון, אתה צודק, לא צריך להאמין. מי שייתן את הטענה הזאת אין מה להגיד לו. בשפה הזאת של ריצ'רד טיילור אין מה להגיד לו. כאן כמובן השאלה שעולה זה האם הוא כן בזה שהוא טוען את הטענה הזאת, אבל זה לב יודע מרת נפשו. אני לא חושב שאתה יכול לטעון לבנאדם שהוא לא כן. זה בן אדם צריך להחליט לעצמו, בהנחה שאנחנו לא מתווכחים רק כדי לנצח אלא אנחנו משתמשים בהתנצחות או בוויכוח כדי לחשוף את מה שנמצא בכספת שבתוכנו, אז קודם כל אדם צריך להחליט לעצמו האם הוא מאמין לחושים שלו, לחשיבה שלו, או שהוא לא מאמין. אם הוא מאמין, אז לא ייתכן שזה מוצר מקרי. לדעתו, אולי זה מוצר מקרי, אבל הוא מניח שלא. זאת אומרת, אני לא מוכיח לו שזאת האמת. אני מוכיח לו שזה מה שהוא חושב. כשהוא מאמין לחושים שלו, זה לא הוכחה לזה שיש אלוקים, כי יכול להיות שהוא טועה בזה שהוא מאמין לחושים שלו. מי אמר שיש אלוקים? לא, אני רק מוכיח לו שהוא מאמין שיש אלוקים. זה הכל, אולי הוא טועה, אני לא יודע. אבל אתה מאמין שיש אלוקים. לעומת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שמנסה לשכנע להמיר אתאיסטים, הראיה הזאת לא יכולה להמיר אתאיסטים. היא יכולה לגלות לך שאתה מאמין למרות שאתה לא מודע לזה, כלומר לחשוף בפניך מידע שנמצא בתוך הכספת שלך ולא היית מודע לו, כמו המידע הגיאומטרי. בסדר, זה הכל. יש פעם שמעתי הגדרה והבדל בין תיאולוגיה לפילוסופיה, שפילוסופיה לוקחת הנחות וגוזרת מהן מסקנות ותיאולוגיה לוקחת מסקנות וגוזרת מהן הנחות. התיאולוגים בדרך כלל לוקחים את קיומו של אלוקים וגוזרים מזה הנחות שינבעו אחר כך לקיומו של אלוקים. הדוגמה הכי בולטת זה היה פילוסוף נוצרי בשם אנסלם, שהוא פותח את ההוכחה המפורסמת שלו, הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוקים, בתפילה לאלוקים שיעזור לו למצוא את דרכו אליו. זאת אומרת, זה אולי הביטוי החזק ביותר לנקודה הזאת. אז התיאולוג בעצם מניח מסקנות ומנסה לגזור הנחות שמוליכות למסקנות האלה, והפילוסוף מניח הנחות ומנסה לגזור מההנחות האלה מסקנות. אבל זאת אשליה, גם הפילוסוף הוא תיאולוג. לא רק שהתיאולוג הוא פילוסוף אלא גם ה… סליחה, לגבי ההשוואה, האבנים האלה, מלבד האבנים אין שום תחושה או סיבה לחשוב שהן הגיעו ככה במקרה. לעומת זאת האדם שטוען אני המתוחכם שרואה נכון, שומע נכון, יש פה סיבות, אולי הוא טועה, אבל יש לו סיבות. הוא חי חיים והוא מרגיש שזה עובד. אבל השאלה היא על התחושה הזאת, שאולי הוא מקרה, בסדר, אבל יש לו סיבות, לא פסיכולוגיות אלא רציונליות. כי החושות האלה עליהן אנחנו מדברים. מאיפה אתה יודע שהתחושות האלה נכונות? כי יש לי תחושות. בסדר, אבל גם הסכיזופרן יש לו תחושות. לא, אין לו שום תחושה. למה הוא חש שהאבנים אומרות לו שלום? אין לו שום דבר מלבד האבנים. אם יש הצלחה לפי המערכת שלך, זה מה שאני שואל. אבל ההצלחה הזאת היא אינדיקציה לשיטתך, לשיטה המשתמשת. המערכת המשתמשת, אתה יכול להציג את זה כמינוס. יש למשל הראיה, אם הראיה הייתה מינית, הייתה נותנת פידבק. העובדה שזה מתאים, אז סימן שכנראה הראיה היא… אבל בסדר, עזבו, קחו את כל החושים שלנו, או כל ההכרה שלנו. עכשיו אני אשאל עליה. כל ההכרה שלנו זה איזשהו מבנה נורא מורכב. אין לנו שום אינדיקציה חוץ מהמערכת המכירה הזאת, כי כל האינדיקציות שלנו מהעולם עוברות רק בתיווך של המערכת הזאת. אז אין לנו שום אינדיקציה חיצונית. לא הוכחה מוחלטת ולא כלום, כלום. לא הוכחה. זה בדיוק מה שאמרת קודם. כי אני שואל את השאלה על כל המערכת המכירה שלך. לפי דעתי אין סיבה לא להאמין. מי מאמין להכרת הסוף? כי אין לי סיבה לא להאמין. לא נכון. אין שום סיבה שמישהו מאמין שהסוף טוב, נכון? גם שם אין לך סיבה. מה הסיבה? הסיבות האלה תמיד תפורות מראש. במובן המעשי של לקבל תמונה טובה. לקבל לפי מה שמתאים לו. לא, המה שנחמד לך זה לא המה שנחמד, והאמיתי זה לא אותו דבר. נכון? לא, לא הוכחה. לא הוכחה לכלום. מה שנחמד הוא אוטומטית נכון? לי נחמד שנסעתי לחוף הים. אז זה אומר שהקדוש ברוך הוא התכוון שאני אסע לחוף הים? מה הקשר? מה הקשר בין מה שנחמד לבין מה שאמיתי? אולי אם זה לא הוכחה, לפחות אופציה? לא. עוד פעם. אם אתה בוחר את הטענה, את האופציה שאומרת אני באמת לא מאמין לראיה שלי אבל אני חי ככה כי אני רגיל וכי זה בסדר ונחמד לי, מה שאמרת קודם, זאת האופציה השנייה שאמרת, וזה בסדר גמור. גם ההוא שהורס את המזוודה ברכבת יכול להגיד אותו דבר. אבל הראיה שלי היא לא נוצרה במקרה כי היא משרתת אותי נכון. לא משנה למה, ואם הוא ירד ברכבת לסקוטלנד שם, אז הוא יגיד לי זה נורא נחמד, לכן אני הורס את המזוודה, אני אוהב נורא להרוס מזוודות. אבל זה בעצם הפיזיקה שתוצאה מזה שייצרתי פה. אבל אתה מבין? עכשיו כל מה שיצרת וראית והכל פה. ואיך אתה רואה? אתה רואה עם העיניים, עם האוזניים, עם החישה. אבל על זה אני שואל. איך אתה מבין דבר מחוץ למערכת החישה וההכרה שלך? ואם אתה מעמיד את כל המערכת בשאלה לא קטנה, את כל המערכת, אז זה בדיוק מה שאני שואל פה. זאת בעצם הבעיה הפילוסופית אולי היסודית ביותר של תורת ההכרה, המשפט הסינתטי אפריורי, מה שקאנט קורא לו, איך בעצם אנחנו יכולים להאמין למידע שאותו אנחנו צוברים? הייתי בהבחנה בין טיעון פילוסופי לטיעון תיאולוגי. אז אני אשתמש בהבחנה הלא נכונה הזאת רק כדי לחדד את הנקודה שאותה אני רוצה לחדד פה. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית היא טיעון פילוסופי. היא טיעון פילוסופי כי לוקחת בן אדם שהוא לא מאמין ומנסה להניע אותו, להוכיח לו, להביא אותו למצב שהוא כן יאמין. אז היא לוקחת מישהו, משתמשת בהנחות ומוליכה אותו למסקנה חדשה. בסדר? הראיה של טיילור אפשר לקרוא לה ראיה תיאולוגית. למה? כי היא לוקחת מישהו ומראה לו שהמסקנה, וזה שהוא מאמין, כבר הייתה שם מראש. היא לא מביאה אותו להאמין, אלא היא מראה לו שהוא כמובן כבר אדם מאמין. אבל אם תזכרו את כל מה שאמרתי בשיעור הקודם, כל הוכחה לוגית היא כזאת. קחו את ההוכחה הלוגית הזאת שסוקרטס הוא בן תמותה. מה ההוכחה הזאת בעצם עושה? היא מראה לנו שאנחנו בעצם כבר יודעים את זה שסוקרטס הוא… היא לא מראה לנו שסוקרטס הוא באמת בן תמותה. מה היא מראה לנו? שאם אנחנו יודעים את זה, שתי ההנחות האלה, אז בעצם במובלע אנחנו כבר יודעים את זה. היא לא הוכיחה לנו שסוקרטס הוא בן תמותה, אלא היא הוכיחה לנו שאנחנו חושבים כך. זה מה שהיא הוכיחה לנו. זאת אומרת שלוגיקה זה כלי תיאולוגי, לא פילוסופי במובן הקודם. כשאנחנו משתמשים בלוגיקה זה תמיד הנחת המבוקש. אז מי הם אותם כלים שהם הכלים הפילוסופיים? הכלים שאיתם אפשר להתקדם קדימה, לצבור מידע חדש, לא לגלות מידע שכבר נמצא אצלי בכספת, שכבר היה שם מקודם, פשוט לא היית מודע לו? זה הכלים הלא לוגיים. הכלים שלא מניחים את המבוקש. הכלים שמוסיפים מידע חדש. ועליהם אני שואל מאיפה אני יודע שהם נכונים? אותה שאלה שיש על הראיה אני יכול לשאול על האנלוגיה או על האינדוקציה או על כל מכשיר, כל היסק לא דדוקטיבי אחר. נניח שטיילור הניח שהסיפור זה איזשהו ניסוי מוצלח או משהו כזה. אז הוכחת לי שיש תשעים ותשעה אחוז שאלוקים קיים, ואחוז אחד שזה נמצא באיזשהו ניסוי מוצלח. הוכחה שבו תשעים ותשעה אחוז… לא, לא הוכחה. לא הוכחה לזה שאלוקים קיים. אני מוכיח שאתה חושב שאלוקים קיים בתשעים ותשעה אחוז, פלוס מינוס אחוז. זה הכן שעניתי בתחילת השיעור הראשון על הספק הזה שחייב להמשיך ללוות את כל הסוגיה. אני אגיע לזה. טוב, אז כאן, יש הוכחה מסוג אחר. איך קראו לזה? הוכחה בדרכי אחרת. היא הולכת להשתמש בכלים שהבאת לי כמובן של איזה שהוא ניסוי אקראי, אבל זה לא אומר שהמסקנה שיצאה היא באמת מסקנה נכונה. אולי זה סתם דמיון, אולי מישהו רצה להעמיד את הכתובת הזאת בסקוטלנד כדי להודיע על סקוטלנד או כדי להטעות. לא, זה מה שאמרתי קודם. אמרתי קודם שיש שתי אפשרויות להבין את הלהגיד שהכתובת הזאת לא נותנת לי מידע, לא אחת. אפשרות אחת שזה קרה במקרה, אפשרות שנייה שמישהו עשה את זה, אבל לא בשביל להודיע על סקוטלנד או בשביל להודיע אבל הוא שיקר. לא חשוב. מבחינתי אני לא מבחין בין שתי האפשרויות האלה. אני שואל מה? לא, זה פשוט שתי האפשרויות. הטענה שאני לא יכול להאמין לכתובת הזאת, זאת הטענה של טיילור. זאת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, זאת הראיה של טיילור. היא פונה לאדם ספקן. אני מדבר על מי שאורז מזוודה. מי שאורז מזוודה, אני מדבר איתו, הוא ספקן. הוא לא מאמין. הוא אומר לי בסדר גמור, גם אם הוא אורז מזוודה והוא אומר לי שסתם ככה זה קרה אני עדיין לא מדבר. אני מדבר עם מי שאורז מזוודה כי הוא הסיק את המסקנה ש… השאלה אם הוא יכול לעשות את זה תחת ההנחה שזה מקרי או היצירה האמנותית או משהו כזה. אני שואל שאלות. בסדר? בוא רגע נרחיב את המשל הזה לעוד צעד נוסף קדימה. בוא נתאר לעצמנו, אם הוא מקבל את העיניים כמכשיר שמוסר לו חומר מידע, לא כיצירת אמנות. אבל לא, אמרתי שהתהליך של התהוות העיניים הוא כנראה לא תהליך עיוור בעיניי. אחרת, למה אני מאמין לזה? מי שיצר את זה, תקרא לו אלוקים, תקרא לו מעמד הר סיני לצורך העניין, המטרה היא שיש פה איזושהי יד שיצרה את זה. זה המושג האלוקי שהרמב"ם מדבר עליו פה. בסדר? תראו, עכשיו ב… כן? איפה מגיעה האמונה בעיניים פתאום? מה? איפה מגיעה האמונה… או, לזה עכשיו נגיע, בסדר גמור. אז תראו, כאן באמת אנחנו חוזרים עוד פעם לנקודה שבה היינו קודם. למעשה אותו אחד שמאמין לעיניים כמו שאורז המזוודה, יכול לשבת מולו זה שיושב מולו ואומר לו, תגיד לי מה אתה אורז את המזוודה, השתגעת? הוא אומר לו מה זאת אומרת, כתוב "ברוכים הבאים לסקוטלנד". אומר לו "אז גזוגט", נו אז כתוב, אז מה? זה קרה במקרה, מה הוויכוח פה בעצם? הוויכוח פה הוא בשאלה האם אני יכול לקבל את האינטואיציות שלי שאומרות שהכתובת הזאת לא נוצרה במקרה. כי הרי גם מי שאורז את המזוודה, אז הוא כן מניח שהכתובת הזאת אומרת משהו, נכון? מאיפה הוא מניח את זה? למה? על סמך מה? אני מבין שזה מה שהוא מניח, אבל למה? על סמך מה הוא מניח את זה? הרי כל מה שיש לו זה רק הכתובת, הוא לא היה פה שבנו את הכתובת. אז איך הוא יודע? אז כאן אנחנו כן אמורים לחזור לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי שאומר שכתובת כזאת לא נוצרת במקרה. אבל, כאן באה הטענה של יונתן מילר, כן, אז אם ככה, אבל אולי זה יצירת אמנות? אולי זה סתם משהו שנוצר לא באמת בשביל להעביר את המידע? ותראו יש פה משהו שלא מצליח לגמרי לחלץ אותנו מהברוך. כי אנחנו, וזה מקביל לחלוטין למה שאמרתי קודם, אותה צורת התבגרות סינתטית שדיברתי עליה קודם. המבוגר ההוא טוען, אני לא כמו הדוגמטי הילד. אני מאמין לדברים כי יש לי אינטואיציה שהם נכונים, למרות שאין לי הוכחה ברורה. אז אומר לו הנער ההוא שיושב מולו בקרון, כן? הוא אומר בסדר, אתה קורא בשם אחר לדוגמטיות ילדותית, הרי אין לך שום הוכחה, למה אתה מאמין לזה? אז בעצם עוד לא פתרנו את הבעיה, כי מה שעשינו פה בסך הכל רק, אני יכול אולי להראות לבן אדם שבאופן מובנה הוא מאמין. אבל עכשיו כשהוא פתאום נפגש עם התוכן הזה של הכספת שלו, הוא שואל את עצמו רגע, אבל באמת למה? הרי אין לי באמת הצדקה לזה. ואז הוא מפסיק להאמין לעיניים שלו. אתם מבינים? זאת אומרת, הוא מאמין לעיניים שלו, ואז אני אומר לו בטיעון תיאולוגי אני מוכיח לו שאם הוא מאמין לעיניים שלו זה כבר כולל בחובו במובלע אמונה, כן, בצורה כזאת בגורם מכוון כלשהו. ואז כשהוא מבין את זה, הוא אומר אה, אתה צודק, באמת, אז אני לא מאמין לעיניים. עכשיו הוא חוזר, כי עכשיו אנחנו כבר לא יכולים ללכת עם תיאולוגיה, אנחנו צריכים ללכת עם פילוסופיה. כי מאיפה המידע הזה נכון? אתה הראית לי שהמידע הזה נמצא אצלי בכספת, אבל מי אמר שהוא נכון? אולי הוא לא נכון? אז כאן אני אחזור חזרה אולי לדוגמה המטאפיזיסט כדי להראות, וזה אולי חוזר לטיעון שאתה הצגת קודם, אבל אני אציג אותו בצורה טיפה שונה. תראו, יש בפילוסופיה של המדע אחת הבעיות הכי מציקות, אולי המציקה ביותר אפשר לומר בעצם, זו בעיית האינדוקציה, שהתחילה מאז יום ועד ימינו לא מצאה פתרון משביע רצון. וזאת הבעיה הבאה. אני ראיתי כמה תופעות שבהן צפיתי באופן ישיר, ואני מסיק מהתופעות הפרטיות האלה מסקנה כללית. אינדוקציה, מהפרט אל הכלל. והשאלה מה ההצדקה לזה? זאת לא הוכחה. אינדוקציה היא לא הכרח. מי אמר שהשמש תזרח מחר? אולי ננסח את זה בצורה יותר שיטתית, אז אני אומר כך. נניח שמדדנו קשר בין שני משתנים. בסדר, לא משנה כרגע, נגיד כוח ותאוצה, בסדר? החוק השני של ניוטון. יצאו לנו התוצאות האלה. ארבע מדידות עשינו ויצאו לנו התוצאות האלה. עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו מה החוק הכללי? מה הקו? נו, מה אתם אומרים? אף אחד לא יגיד משהו אחר פה, נכון? קו ישר. הפיזיקאי מעביר קו, חבל על הזמן, מסודר. ואז בא ההוא שיושב מולו בקרן הירכתיים בסקוטלנד ואומר לו למה לא הקו הזה? וגם הוא מסביר את כל התוצאות הניסיוניות. וזה? וזה? כמה קווים כאלה יש? אינסוף, נכון? אינסוף אפילו לא בן מנייה. אינסוף גדול. נו, מי אמר שהקו הישר הוא הנכון? כל החוקים שלנו בפיזיקה בנויים על סוגי שיקולים כאלה. אנחנו עושים הכללות ממקרים פרטיים, אנחנו מייצרים את החוק הכללי, שבמובן מטאפורי זאת העברה בסכמה. בסדר? אבל למעשה לכל מספר סופי או בדיד של ניסויים יכולים להיות אינסוף קווים שתופרים אותם, שמתאימים כחוק כללי למקרים הפרטיים האלה. אז למה אנחנו בוחרים את הקו הישר דווקא תמיד? או את הקו הפשוט או מה שלא יהיה. כן? התשובה היא כמובן זה הקו הפשוט. ואז שואלים פשוט זה שייך לנחמד, לא שייך לנכון. כן? פשוט זה יפה, אבל למה להניח שהפשוט הוא גם הנכון? על זה יש שתי תשובות. תשובה והיא לא תשובה. תשובה שהיא לא תשובה היא הראשונה. תשובה אחת זה שבאמת לא הקו הנכון. אלא מה? למה לעשות קו מסובך אם יש לי תיאוריה פשוטה? אם זאת התיאוריה הכי פשוטה והיא מסבירה את כל העובדות שבידיי, אין לי סיבה בעולם לעשות קו מסובך, קשה לעבוד איתו ואין טעם. אם יש לי קו פשוט אז אני עושה את הקו הפשוט. שימו לב, לפי הטענה הזאת, זאת תשובה טובה, היא לא נכונה אבל היא טובה. בגלל שהתשובה הזאת בעצם אומרת שהקו הישר הוא לא טענה על העולם, הוא טענה עלינו. יבוא היצור מהמיונוס ה-33, הוא בעיניו דווקא הקו הזה נראה הרבה יותר פשוט. ויש לו קווים הרבה הרבה יותר פשוטים אם תרצו, אבל בעיניו הקו הזה יותר פשוט. אז טוב, תשתמש אתה בקו הפשוט שלך, אנחנו נשתמש בשלנו, וניפרד כידידים. נכון? זאת אומרת כי הקו הוא לא טענה על העולם, הוא האמצעי שאיתו אנחנו מסדרים את העובדות באופן שהכי נוח לנו. כל אחד לפי צורת הארון שלו בוחר לסדר שמה את העובדות, את הספרים או את מה שאתם רוצים. אז הוא יש לו ארון עם צורה אחרת, לבריאות. זאת טענה אחת. נקרא לזה, קוראים לזה, שפלר קרא לזה אקטואליזם. אקטואליזם זה פשוט בגלל שרק האקטואלי זה משהו שאני מוכן לקבל. האקטואלי זה מה שראיתי בניסוי, ארבעת הנקודות. כל מה שלא היה נוכח באופן אקטואלי מול העיניים שלי זאת לא טענה על העולם. זאת פרשנות, זה שיקולים אסתטיים כאלה ואחרים, זאת לא טענה מדעית. זה נקרא אקטואליזם. כנגד האקטואליזם בא האינפורמטיביזם. זה מינוחים שלו. אינפורמטיביזם פירושו שהקו הישר לדעתי מכיל אינפורמציה על העולם. אני טוען שהקו הישר הוא טענה נכונה על העולם, לא עליי. הוא טענה נכונה. אבל אז כמובן שואל אותך ההוא מהספסל ממול, מאיפה אתה מניח את הדבר הזה? כי זה פשוט, אז מה אם זה פשוט? פשוט זה סיבה להשתמש בזה כמכשיר. לכן גם האקטואליזם יעביר את הקו הישר, כי זה הכי פשוט, זה הכי נוח. אבל אתה גם טוען שזה נכון. אז על סמך מה? הרי מה שיש לך זה ארבעת הנקודות האלה, דרכן אפשר לספור אינסוף צורות. אז על סמך מה אתה מחליט שזה נכון? זו בעצם הדגמה לבעיית האינדוקציה. כשאנחנו עושים הכללה על סמך פרטים ויוצרים חוק כללי, אנחנו תמיד כביכול חוטאים, כי יש פה בחירה של אופציה אחת מתוך אינסוף אופציות, ולכן אם אנחנו לא רוצים להיות חוטאים, אז אנחנו אמורים להתייחס לקו הזה כאיזושהי אמירה עלינו, לא אמירה על העולם. זה הצורה הכי פשוטה מבחינתנו לארגן את המידע המשתנה, ולכן אנחנו משתמשים בה, אין סיבה לעשות משהו מסובך כשאפשר לעשות את זה בצורה פשוטה. אבל זה באמת לא אומר שום דבר על העולם עצמו. מה איך מתארים האינפורמטיביסטים והאקטואליסטים את התהליך המדעי? בדיוק באותה צורה. אין הבדל ביניהם בפרקסיס המדעי, באיך שהמדע עובד. אנחנו עושים ניסוי, נגיד אם הניסוי הבא נופל פה, יופי, נמשיך להשתמש בקו הישר, נכון? בשניהם נמשיך להשתמש בקו הישר, גם האקטואליזם וגם האינפורמטיביזם, כל אחד מסיבותיו. זה בגלל נוחיות וזה בגלל שהוא חושב שהפשוט הוא גם נכון. אבל אם יפול פה משהו פתאום, אז גם האקטואליסט יגיד אוקיי עכשיו תביא לי קו אחר, משהו אחר, כי המכשיר הקודם כבר לא עובד עם הנתונים שיש בידי, זה הכל. לא גיליתי שום דבר חדש על העולם, כי גם קודם לא ידעתי את הקו הישר הזה, הוא לא ידיעה על העולם, הוא סתם מכשיר שהיה נוח להשתמש בו. האינפורמטיביסט רואה את זה כהפרכה. קודם חשבתי שהקו הישר הזה הוא מידע על העולם, יש קשר ישיר בין כוח לבין תאוצה, ועכשיו התברר שלא נכון, אין קשר ישיר. אז צברתי מידע, כמו הרמב"ם בתארים השליליים, מה שאתה יודע מה הוא לא, זה גם צבירת מידע. אז לכאורה המחלוקת בין אקטואליסטים לאינפורמטיביסטים היא פילוסופית בלבד. ככה נוהגים לחשוב בעולם של פילוסופיה של המדע, שאי אפשר להכריע אותה. יש ספר של בכלר שנקרא שלוש מהפכות קופרניקאיות, שמה הוא מדבר על שתי תפיסות העולם האלה. הוא כל הזמן מטיף לטובת התזה האינפורמטיביסטית ותוקף קשות את האקטואליזם, לאורך כל הספר אין טיעון אחד נגד האקטואליזם. רק שזה משהו שמציק לו פילוסופית. אין שם טיעון, וזה די ברור בספרות הפילוסופית אין לא מוצאים טיעונים, זה נראה כמו שאלה שהיא פילוסופית בלבד כי כולנו נעשה אותו דבר במעבדה ובהסקת המסקנות, רק השאלה איך להתייחס לחוק הכללי אליו הגענו. בדיוק בגלל זה שגיא אף פעם לא עושים ארבעה ניסויים ואז מותחים קו וזהו, אלא תמיד עושים ארבעה ניסויים מותחים קו ישר ועושים עוד ארבעה ניסויים לבדוק אם זה נכון, נכון? סתם לדוגמה עכשיו יש לנו שמונה. אוקיי ועכשיו יבוא הדיוט ויסביר לנו. יאללה, תצייר את הקו הישר לפני שאתה עושה את הניסויים, מה זה משנה? לא כל קו ישר שאתה מניח הוא עכשיו בבחינת הנכון, אלא קודם כל להניח את ההנחה ואז לעשות ניסויים. אוקיי. אז אתה צודק, אני אנסה לנסח את זה קצת שונה אבל אני חושב שזה מה שאתה מנסה לומר. תראו, אני חושב שיש פה איזושהי טעות מאוד מאוד יסודית. אפשר להכריע באופן מדעי מתוכו, זה לא שאלה פילוסופית, זה שאלה מדעית. ואפשר להוכיח שהאינפורמטיביזם צודק, הוכחה חד משמעית. הוכחה נורא פשוטה, לכן מוזר לי שאנשים לא כל כך עמדו עליה. יש לנו ארבעה ניסיונות. בסדר? מה מספר הקווים שיכולים לתפור את ארבעת הניסיונות? אינסוף, נכון? מה הסיכוי שהקו הישר הוא הקו הנכון? אחד חלקי מספר הקווים האפשריים, נכון? אם הם הולכים לאינסוף הסיכוי הוא אפס. אוקיי? עכשיו אני עושה את הניסוי הבא. בניסוי הבא מה הסיכוי שהוא ייפול על הקו הישר לפי האקטואליסט? אפס. נכון? אקטואליסט היה אומר הקו הישר הוא לא נכון. יש אינסוף קווים. קו ישר הוא רק אחד מהם. אני משתמש בו כל עוד אני יכול. זה נוח לי. אבל הוא לא נכון יותר מאחרים. אין לי שום מידע חוץ מאשר ארבעת הנקודות האלה. נכון? ומבחינת האקטואליסט הסיכוי שהניסוי הבא ייפול פה הוא אפס. נו, וכמה מהניסויים שנערכו לאורך ההיסטוריה הצליחו, שזה נפל על הקו התיאורטי? לא כולם, אבל לא אפס. באיזשהו אחוז, לא יודע כמה ואיך מודדים את זה, אבל… כן, אם יש אינסוף קווים אז זה אפס. אז הסיכוי, הסיכוי שניסוי כזה יצליח לפי האקטואליסט הוא אפס. וזה המשמעות של להסתכל קדימה ולא אחורה כמו שאמרת קודם. כשאני נמצא כאן, יש לי ארבע תוצאות ואני שואל את עצמי מה הסיכוי שהתוצאה הבאה תיפול פה? האקטואליסט הישר אמור להגיד אפס. אז בוא נתערב. כמה אתה שם? אני מוכן לשים לך שני שקל כנגד אלף. אחד ל-500, זה אדיר, יחס אדיר. אחד ל-500. בסדר? אתם מבינים שהוא יפסיד. זו הוכחה מדעית לזה שהאקטואליזם שטויות. אתאיסטים. לא, זאת לא הוכחה כי בתוך המדידות עד היום לא הגענו לאינסוף. נכון. אבל זה מה שנקרא הוכחה מדעית בכל הקשר מדעי, כשאתה מראה שההסתברות… אתה בודק שתי היפותזות ואתה מראה שההסתברות שזאת תתממש היא אפס והיא אכן מתממשת, אז זאת הוכחה. כן, בהנחה שזה באמת אפס, אבל זה לא באמת אפס. אולי זה איזה מספר קטן מאוד. בתיאוריה זה אחד חלקי אינסוף, אז זה יכול להיות… אז זה יכול להיות, אבל זה לא אפס. לא, לכן לא אמרתי שזה אפס. כל הוכחה מדעית היא לא מתמטית. זאת הוכחה סטטיסטית. אתם מבינים שזו הוכחה יותר טובה מאשר ההוכחה שיש לנו לחוק הגרביטציה? מספיק טוב מבחינה מדעית? אני לא אמרתי שזה מוחלט. אמרתי שזה מוחלט? אמרתי מדעי. שום דבר מדעי הוא לא מוחלט. חוק הגרביטציה גם הוא בנוי על הכללה, על איזשהו שיקול סטטיסטי שאומר שההכללה לא יכולה להיות מקרית. לא שהתוצאה לא יכולה להיות מקרית. ובחגיגה בתחילת חגיגה, כן? סימני שוטה. הוא גם… גם בלילה, וגם קורע את הבגדים, וגם יוצא, אני לא יודע מה, לן ביחידי, אבל הנה בבית הקברות זה גם יוצא יחידי, אז הוא שוטה. כל אחד מהם לחוד יכול להיות אולי סיבה למשהו אחר, אבל שלושת הדברים ביחד אז זה אומר שהוא שוטה. זאת אומרת, יש לנו פה איזושהי הוכחה מדעית מאוד ברורה לזה שההכללות שלנו שמבוססות על הפשטות הן נכונות. לא שהן כלי נוח לשימוש, אלא הן נכונות. כי אם זה היה רק כלי שהוא נוח לשימוש, וכאן אני חוזר לטענה שלי מקודם, זאת אומרת העובדה שזה עובד זה לא רק שזה נחמד לי. לכן לא הסכמתי עם הניסוח, למרות שאני מניח שלזה התכוונת. זאת אומרת, אלא זה שזה עובד, זה אומר שקרה פה משהו שהוא נס סטטיסטי. כי אם כלי ההכרה שלי בנויים באופן עיוור, והאמון שלי בכלי ההכרה הוא רק אמון שרירותי כי ככה נחמד לי כי ככה התרגלתי או משהו כזה, אין סיבה בעולם שהניסוי שאותו אני אעשה במעבדה מחר בבוקר יתאים למה שיצא מכלי ההכללה שלי. אבל עובדה זה קורה. זה לא קורה ב-100% מהמקרים, כמובן, יש הרבה ניסויים שלא מצליחים, אבל זה לא קורה ב-0% מהמקרים. זה קורה בכמה עשרות אחוזים, אני לא יודע איך למדוד את זה. בסדר. אז מה זה אומר בעצם? עוד שנייה אחת, מה זה בעצם אומר? למה הבאתי את זה? זה בעצם אומר שהיכולת שלנו לעשות אנלוגיה או אינדוקציה היא יכולת שיש לנו אישושים עבורה. זה לא רק שככה התרגלנו. בדרך כלל התחושה, מה עונה לי אותו אחד שאני מעמיד בפניו את ההוכחה של טיילור? למה אתה מאמין לחושים שלך? ככה התרגלתי ונוח לי, אבל האמת שזה באמת לא הנכון, אתה לא מאמין להם. זה לא באמת משקף, אם אתה לא עקבי עם עצמך, זה לא באמת משקף את מה שקורה בעולם. אני רגיל לזה, נוח לי להאמין לזה וזה הכל, ואני באמת לא מאמין. כן. מה הוא בעצם אומר? שמחר בבוקר אם הוא יראה, כאילו הוא יופתע. זה בעצם מה שהיה אמור להיות. נכון? או אם הניסוי הבא ייפול גם הוא על המסקנה מתוך הניסויים הקודמים, זה נס סטטיסטי. אף אחד מאיתנו לא מופתע כשהוא רואה את השמש מחר בבוקר. תגידו בסדר, גם זה משהו מדעי, אני לא יודע. אבל בסופו של דבר יש פה משהו שזה לא הוכחה במובן הלוגי, אבל זו הוכחה ברמה סופר מדעית. זה לא פחות נכון מכל חוק מדעי. זה הרבה יותר נכון מכל חוק מדעי. ומהסיבה הפשוטה שכל האמון שלנו בחוקים מדעיים מבוסס על ההוכחה הזאת. אז זה לא יכול להיות פחות נכון מאשר הנכונות של החוקים המדעיים והגיאומטריים. אז למעשה, רק אני רוצה להבהיר את מה שרציתי להגיד מפה. זאת אומרת, יצאתי מהשאלה איך יכולה להיות התבגרות אלטרנטיבית? איך יכולה להיות עמדה שהיא לא דוגמטיות של הילד, ומצד שני היא מקבלת דברים גם אם אין להם הוכחה, מוכנה לקבל דברים גם אם אין להם הוכחה, דברים שלא יצאו מדדוקציה אלא מאנלוגיה או מאינדוקציה, מכלי היסק לא הכרחיים. מה שנקרא לקבל דברים בלי הוכחה, לקבל דברים בלי הוכחה, אני יודע מה, שחייזרים מעופפים פה מעל הבניין, זה באמת, זה אפילו לא דוגמטיות של ילד, זה סתם איוולת. אנחנו מדברים על רציונליות שהיא לא נסמכת אך ורק על לוגיקה, אבל היא עדיין רציונלית. זאת אומרת, עדיין יש לנו אמצעי בקרה איך אנחנו מסיקים את המסקנות האלה, האמצעים האלה קרויים אנלוגיה ואינדוקציה. והאמצעים האלה, טוען הנער, האנליטיקן או הרציונליסט הנאיבי, זה לא הוכחה, זה לא שווה כלום, סתם שרירותיות, אמירה בעלמא. אתה חושב שהצפרדע הזאת דומה לצפרדע הזאת, אז אם זאת ירוקה גם ההיא ירוקה. זו המחשבה שלך, היא לא שום הוכחה. אבל אם בסוף כל פעם שאני הולך ואני רואה צפרדע ואני מגלה שהיא באמת ירוקה, ובאופן פה עם הניסוי הבא, אז איך אתה יכול להגיד לי שזה סתם נוחיות שלי ולא טוען טענה על העולם? זאת אומרת שיש פה משהו, איזשהו פידבק אמפירי, ניסיוני, ליכולת שלנו לעשות הכללות, או ליכולת הסינתטית שלנו, ליכולת שלנו לקבל מסקנות שלא מבוססות על הוכחה במובן הלוגי, כמו מסקנות מדעיות. מסקנות מדעיות לא מבוססות על הוכחה, אלא על הכללות ועל תצפיות. ולכן בעצם מה שיש כאן זאת הוכחה נגד, כמו שיש את הוכחה נגד האקטואליזם, זאת בעצם הוכחה נגד האנליטיות. אנליטיות זו אותה תפיסה שאומרת שרק המוכח הוא קביל. ומה שבעצם עומד מאחורי הדברים, כאן זה נקרא היתרון האפיסטמולוגי של משהו כמו דמיון ואינטואיציה וכולי. ישנה איזושהי תחושה שהתחושה של הנער, שאו שיש לי הוכחה עבור משהו, או שהוא לא קביל. אין מצב ביניים. כל מצב הביניים זה בעצם סתם דוגמטי. ואז אנחנו מגיעים למה שנקרא פרדוקס הערמה. פרדוקס הערמה אומר את הדבר הבא. נגיד שיש אבן חצץ אחת. זה לא ערמה, נכון? אם יש מספר מסוים של אבני חצץ הוספתי להם עוד אבן חצץ אחת, זה ודאי לא משנה את הסטטוס מלא-ערמה לכן-ערמה. אבל מיליון אבני חצץ הם ערמה. שלושת ההנחות האלו לא מתיישבות אחת עם השנייה. כל אחת נשמעת סבירה, אבל הן לא מתיישבות אחת עם השנייה. או פרדוקס הקירח, התקרחות. מי שיש לו שערה אחת על הראש הוא קירח. מישהו קירח שמוסיפים לו עוד שערה אחת זה לא ישנה את הסטטוס של שלו. אבל מישהו עם מיליון שערות על הראש הוא לא קירח. עוד פעם, שלושת ההנחות הללו לא מתיישבות זו עם זו. בגלל שאין לנו זמן אז אני כבר אגיד לכם את הפתרון. הפתרון, צריך לוותר על אחת מהן. וכמובן צריך לוותר על השנייה, שתוספת אחד לא משנה את הסטטוס. אבל שימו לב איך לוותר עליה, זה הרבה יותר עדין. לא נכון להגיד שתוספת אבן אחת הופכת אותך מלא-ערמה לכן-ערמה. זה ביטוי ששופך את התינוק עם האמבטיה. אלא הביטוי צריך להיות יותר עדין. תוספת אבן חצץ אחת הופכת אותך ממצב ערמתי מסוים לקצת יותר ערמתי. זאת אומרת, ערמה או לא ערמה לא נכון לבחון את זה במונחים של כן או לא, של אפס או אחד. יש פה רמות שונות של ערמתיות. ואבן חצץ אחת היא כמעט בכלל לא ערמה. שתיים זה כבר טיפה יותר ערמתי. שלוש, עוד יותר ערמתי. עשר זה כבר די ערמה. חמש עשרה זה מאוד ערמה. ומאה זה ממש ערמה, ולגמרי ערמה, ותוסיפו עוד מילים שאתם רוצים. לא משנה, זה מידות שונות של ערמתיות. ולכן ההנחה שעליה צריך לוותר זה שמושגי יום-יום נשפטים במונחים בינאריים של כן או לא. שום מושג יום-יומי לא נשפט בערכים בינאריים, אפילו לא אחד לא. כל מושג יום-יומי אפשר להעלות כנגדו את המתקפה הזאת של פרדוקס הערמה. רק מושגים מתמטיים. מושג שולחן, ציפור, ענן, דמוקרטיה, מה שאתם רק רוצים, כל מושג יומיומי לא נכון לשפוט אותו במונחי כן או לא. ותמיד אפשר לנסח עליו את פרדוקס הערמה. אותו דבר כבילות. זה שמשפט מסוים הוא כביל, טענה מסוימת היא כבילה, זה לא או אחד או אפס. זה לא או שיש לי הוכחה או שזה דוגמטי. זאת האומנות של המתבגר או של הבוגר, סליחה, המבוגר. המבוגר מבין שגם כבילות זה לא משהו שהוא אפס או אחד, זה מה שהנער עוד לא מבין. הנער תוקף אותך ואומר, תראה, אחד זה לא, אז אם אחד זה לא, אז גמרנו, אז זה דוגמטי. מה התשובה? המתבגר הפוסט-מודרני אומר, טוב, אז באמת לא, שום דבר לא, והכל שרירותי. המתבגר הסינתטי אומר, מה פתאום? כבילות גם היא לא נשפטת במונחי אחד או אפס. זה בעיניי מאוד סביר, זה בעיניי די סביר, זה בעיניי ממש סביר, זה בעיניי לא סביר, ויש רמות שונות. והרמות האלו הן רמות שעדיין מאפשרות להאמין בטענה, בדיוק מה שראינו פה. גם פה לא כל הניסויים מצליחים. אני מעביר את הקו הישר, זה לא נכון שלכל אורך ההיסטוריה המדעית כל הניסויים נפלו בדיוק איפה שצפיתי שהם יפלו. ממש לא. אחרת הייתי יודע את כל המדע כבר מימי אריסטו. יש דברים שמשתנים, יש ניסויים שלא מצליחים. הניסויים שלא מצליחים זה הניסויים שמלמדים אותנו הכי הרבה. יותר מהניסויים שכן מצליחים. מהניסויים שלא מצליחים אנחנו מבינים משהו שלא הבנו קודם. כמו להפסיד בוויכוח. מרוויחים מוויכוח רק כשמפסידים. כי מי שניצח בוויכוח, אז מה שהוא ידע קודם התברר כנכון, אז מה הוא הרוויח מהוויכוח? אנחנו מרוויחים מהוויכוח רק כשהתברר שטעית ואז למדת משהו חדש. אז גם פה אותו דבר. האומנות הזאת של הוויתור על הבינאריות, של האפס או אחד, נדמה לי שזה קשור להבחנה נוספת בין שני מושגים שאולי נראים קרובים היום, רגש ואינטואיציה. כשאני אומר שאני מרגיש משהו, הרבה פעמים אני מתכוון במובן האמוציונלי. מרגיש אהבה, קנאה, דברים כאלו. אבל לפעמים אני מרגיש שהפתרון למשוואה הזאת הוא שמונה. זה ודאי לא מרגיש במובן האמוציונלי, אלא שם אני מתכוון למשהו אחר. אני מתכוון, הפתרון הוא שמונה לדעתי, אני לא משוכנע, זה כביל אבל לא ודאי. אין לי הוכחה על זה, שיבוא מישהו ויפתור את המשוואה ויראה שזה שמונה, זה יהפוך להיות בטוח. עכשיו יש לי אינטואיציה. מה זה אינטואיציה? אינטואיציה זה משהו שהוא סביר אבל לא ודאי. וזה לא רגש. הסיווג של אינטואיציה כרגש, נדמה לי שהוא בא מתוך אותה תפיסה יסודית של אפס או אחד. כי אם אינטואיציה זה לא אחד, אז אם זה לא אחד, אז זה סובייקטיבי, זה רגש. לא. אינטואיציה זה ודאות חלקית. זה ודאות לא מלאה, לא מוחלטת אולי, אבל זאת ודאות. זה משהו שאני מוכן, ודאות, בוא נגיד את זה, מידה של אמת, אולי זה יותר מתאים, מידה מסוימת של ודאות. זה בעצם מה שאני חושב שנקרא אמונה. ולכן אני לא חושב שהאמונה מייחדת דווקא את העולם הדתי ואת ההשקפה הדתית ואת הספירה הדתית בנפש שלנו. האמונה היא הבסיס לכל מה שאנחנו רק יכולים לחשוב, לדעת וללמוד. כמו שראינו קודם, בלי האמונה ביכולת שלנו להחיל הכללות, להסיק היסקים לא דדוקטיביים, אין מדע. ובלי האמונה, היכולת שלנו להגיע למסקנה שיש אלוהים, בלי האמונה נגיד בכלי ההכרה שלנו, כמו שהצגתי את זה קודם, אנחנו לא יכולים להגיע למסקנה שיש אלוהים אבל גם ההפך לא. בלי האמונה שיש אלוהים, לא יכולה להיות לנו אמונה עקבית, ניתנת להצדקה, בכלי ההכרה שלנו. לכן אני מוכיח לכל אחד שמאמין בכלי ההכרה שהוא במובלע מאמין, כי בלי זה אי אפשר היה להאמין בכלי ההכרה. ולכן כל הדיבורים מהסוג של טוב, אם זה היה אם היינו יודעים אז זה לא היה אמונה, זה נקרא אמונה אז זה כנראה משהו אחר. זה דברי הבל בעיניי. האמירה שיש אלוהים היא טענת עובדה. או שהיא נכונה או שהיא לא נכונה. ואם אנחנו יודעים אותה, אז זה אומר שאנחנו יודעים שההפוכה שגויה, נכון? מי שאומר שיש אלוהים אומר בזה שהאמירה אין אלוהים היא שקר, נכון? זה לא שאלה פתוחה. מה אנחנו כן מתכוונים לומר כשאנחנו אומרים סוג כזה של אמירות? שאולי אין לנו… מוכחה מוחלטת עבור זה. לא יכול להציב פה איזשהו טיעון עם הנחות שמקובלות על כל העולם שהמסקנה היא יש אלוקים. אולי. בסדר? אבל זה טיעון אחר. זה בעצם רק אומר שהמסקנה שלי שיש אלוקים מבוססת על איזושהי אינטואיציה נשמתית שיש לי, שלפעמים אני משתמש בטיעונים לוגיים שחושפים אותה, שהיא כבר נמצאת בתוכי והטיעון הלוגי עוזר לי לחשוף אותה מתוך סימפטומים שונים, כמו האמונה בכלי ההכרה והחשיבה שלי. אבל זה הטיעון הלוגי אני חושף את זה שיש לי איזושהי אינטואיציה נשמתית כזאת שיש אלוקים, כמו שיש לי איזושהי אינטואיציה נשמתית בכלי ההכרה באינדוקציה שלי. מה שיש לי אמונה בכלי האנלוגיה שלי. מה שיש לי אמונה בהמון המון דברים שנמצאים בתוך הכספת שבתוכי שהלוגיקה יכולה בסך הכל לעזור לי לגלות אותם. ולכן נדמה לי שאמונה היא לא מילה ששייכת למשפחה של ידיעה, אינטואיציה, שכל ולא ממשפחה אחרת. זה לא נכון לסווג את זה למשפחת הרגש החוויה, יכול להיות שמאמונה נגזרים רגשות וחוויות וכולי, אבל הטענה המזוקקת של האמונה "אני מאמין שיש אלוקים" זו טענה בעובדה. וכשתוקפים אותי ואומרים רגע מי אמר לך ראית אותו? אז באותה מידה אני יכול לשאול מי אמר לך שהאינדוקציה נכונה ראית אותה? אלא מה אתה מסיק מסקנות מתוך ניסויים שאתה עשית. גם אני מסיק מסקנות מתוך ניסויים שאני עשיתי ואני לא חושב שזה שונה. אותה אינטואיציה ראשונית שעליה אני מדבר אותו אמון שיש לי בהנחות היסוד שלי זה מה שאני קורא אמונה לא שום דבר אחר. עכשיו עוד הערה אחרונה כי הזמן נגמר אחרי זה נוכל לדבר אינטרמצו. פה זה כבר באמת יותר במישור החינוכי. אני נתקלתי בהרבה מאוד בהרבה מאוד אנשים מכל מיני סוגים ומגזרים וכולי שהגיעו אליי באיזה וידוי חושפני ואמרו לי תשמע האמת עם כל הקפוטה והזברה והכובע והפאות החביבים אני לא באמת מאמין לא מאמין בכלל. הרבה כאלה פגשתי. ובחלק גדול מהם ניסיתי לשאול אותם למה אתה מגיע למסקנה שאתה לא מאמין בוא תסביר בוא תנסה להסביר איך אבחנת את הדבר הזה בתוך עצמך. אמרו תראו אין הוכחה לשום דבר אפשר להגיד ככה אפשר להגיד אחרת אין באמת הוכחה הוכחות אפשר לפקפק בהם גם הטובות שבהן הן וודאי לא הוכחות במובן הלוגי החמור. ובמובן הלוגי החמור כמו שהיינו קודם לא יעשה יותר מאשר לחשוף משהו שאני כבר הנחתי אותו מראש. ואז אני אומר להם שיכול להיות שיש פה איזושהי טעות בציפיות שלך או טעות בהגדרות המושגיות שלך בגלל שאתה חונכת אולי גם אני ואולי רבים מכם גם חונכו שאמונה חייבת להיות משהו מוחלט מישהו פה קודם גם אמר 99 אחוז זה לא זה לא נכון בעיניי זה לא נכון שום דבר הוא לא מוחלט בעולם שלי לפחות וזה אני חוזר לנקודה שבה פתחתי את השיעור הראשון הספק שבו פתחתי את השיעור הראשון הפחד המוגזם מפני נקודות הספק הוא פחד לא מוצדק אותה נקודת ספק שיש לי ביחס לחוק הגרביטציה וכשאני עולה על מטוס מי אמר שזה יעבוד אולי החוקים האלו לא נכונים ובפעם הבאה הם לא יעבדו או כל מיני דברים כאלה קיימת גם בהקשר הזה אני בן אדם ואני כבן אדם לא כל יכול כמו הקדוש ברוך הוא ויש לי אני כפוף למגבלות הלוגיות והמחשבתיות שלי ואני כבן אדם יש לי את הכלים שלי להסיק מסקנות ויכול להיות שהמסקנות שלי שגויות כבר היה בעבר מצאתי בעבר מסקנות שלי שהתבררו לי כשגויות גם המסקנה הזאת יכולה להיות שגויה אז מה זה אומר שאני לא מאמין מה פתאום זה רק אומר שאני מאמין בזה כמו שאני מאמין בחוק הגרביטציה וכמו שחוק הגרביטציה עקרונית יכול להתברר למרות שלא סביר בעיניי אבל יכול להתברר מחרתיים כשיבוש אולי גם זה יתברר כשיבוש. התחושה הזאת שאמונה חייבת להיות כרוכה בוודאות בעיניי לא רק שהיא לא נכונה זה ברור שהיא לא נכונה אבל היא גם הרסנית היא הרסנית כי היא מוליכה את האנשים לתחושה של אם זה לא וודאי אז אני מרמה את עצמי אז אני לא באמת מאמין ואנשים לא מצליחים להשתחרר מהחינוך הקלוקל הזה שאמונה חייבת להיות וודאות. ולכן אני אומר למטבע שניסיתי להציג בשני השיעורים האלו יש שני צדדים. הצד האחד הוא שלא נכון לכרוך אמונה עם וודאות כמו כל ידיעה אחרת אין לנו שום ידיעה שהיא וודאית גם לא מה שאני רואה זה לא וודאי וודאי תמיד יכול להיות פאטה מורגנה. אבל מצד שני גם הצד השני לא נכון זה לא נכון שכל מה שיש לי בו איזה שהוא ספק שהוא לא וודאי אז סתם דוגמטיות לאמץ אותו רגש. זאת בדיוק המסקנה שאני רוצה לפחות להעביר כאן, את מצבי הידע שאנחנו יכולים, נניח את מצבי הידע שאתה יכול לאכול, לא אכלת, וזה יהיה כמעט ודאי. זה לא משנה, נניח שקמת בבוקר, שתית קפה, ומישהו יהפנט אותך וישכנע אותך שאכלת ארוחת בוקר למרות שלא אכלת, אתה תהיה משוכנע שאכלת ארוחת בוקר. הנה אני שואל, יש לך את הידע, האכילה, השינה, או מה שאנחנו אומרים עכשיו, זה לא ודאי. שום דבר לא ודאי. זה לא ודאי. וזה שאכלת ארוחת צהריים אתמול, גם לא ודאי. שום דבר הוא לא ודאי באופן מוחלט. אני רק אומר שמצד אחד צריך להיזהר ולא להגיד שזה ודאי כי זה פשוט לא נכון בעיניי. מצד שני יש איזה שהיא בעיה, כל הזמן יש בעיה פה, עד היום יש בעיה פה. אתה זה, אלה סוג הדברים שאני שואל אותו ואני מנסה להוביל אותו למסקנה שגם זה לא ודאי מצד אחד, אבל מצד שני הוא עדיין מחזיק בזה כסביר. אז לכן אין סיבה להטיל ספק באמונה שלי. המצב הביניים הזה שאתה בא ואומר שיש לי משהו נכון לגביהם, סביר, קביל, סביר מאוד, קביל מאוד, לא יודע מה, ודאי פור אול פרקטיקל פרפוזס. מה? לא כל מה שבא אליי כנכון, בחלק מהם מסכימים ובחלק לא. שסביר שיש אלוהים אבל זה לא ודאי. לא, זה מה שאני מנסה לראות. אם הוא שייך לאלה שהסביר שיש אלוהים, אם הוא חושב משום מה שאמונה זה רק ודאות, אז אני מנסה בדיוק להראות לו את זה. זאת אומרת שמה? סבירות זה בסדר גמור. אל תתאכזב מזה שאתה לא נמצא ברמה של המאה אחוז. אבל לפעמים באמת אני לוקח אותו עם היד הזאת ואז הוא אומר לי לא אני גם את זה לא מקבל. ואז הוא באמת ספקן מוחלט. אבל כמו שאמרתי קודם, ספקן מוחלט באמת אין מה להגיד. מה תגיד לספקן מוחלט? אני רק חושב שרוב האנשים לא באמת ספקנים מוחלטים. תראו לי את הראשון שיופתע מהניסוי שיפול פה עליו על הקרקע הזאת, שיגיד לי שהוא מופתע. הרי אף אחד לא באמת מופתע. לכן אם הוא ישר עם עצמו, אז הוא יבין, אני חושב שכמעט כולם כאלה או כולם כאלה, שהדבר הזה הוא סביר בעיניו. סביר זה לא ודאי, אבל מצד שני סביר גם הוא קביל. לא להיות כמו הנער שאומר שאם זה לא ודאי, אם אין הוכחה, אז זה לא נכון. כיוון שאם זה ככה אז שום דבר לא קביל. הטענה שלי שזה קביל כמו טענות מדעיות, כמו כל טענה אחרת שאני אומר על העולם. הכל. עכשיו עוד הערה אחרונה בגלל השאלה של יוני שהייתה אתמול או שלשום, זה לא אומר שכל האינטואיציות שלי נמצאות באותה רמת ודאות. יש פה ספקטרום שלם, נכון, בין אפס לאחד קורים. יש דברים שלגביהם הוודאות שלי מאוד גבוהה, יש דברים שבהם הוודאות שלי פחות גבוהה. זה לא אומר שהוודאות שלי בזה שאני רואה אותו עכשיו פה היא כמו הוודאות של לא יודע מה, שכל הפילים באפריקה יש להם ארבע רגליים. למרות שגם בזה אני די משוכנע. יש הבדל, או בוודאות שלי בזה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. גם לזה אין הוכחה, זאת גם אקסיומה. מאיפה אני יודע אותה? מהאינטואיציה שלי. נכון? אבל מידת הוודאות שלי באינטואיציה הזאת היא מאוד גבוהה, מאוד גבוהה. בסדר? אז גם זה כשל מאוד נפוץ. אחרי שאני מדבר עם אנשים הרבה פעמים אני מגלה שהם חושבים שאם זה ככה אז כל מה שבא לי לחשוב שהוא נכון אז הוא מאה אחוז נכון, או לפחות כמו מאה אחוז נכון. לא. יש רמות שונות של סבירות. העולם הרבה יותר מסובך. יש רמות שונות של סבירות. כל מה שעשיתי פה לטעון זה לא לטעון שהאמונה היא נורא סבירה. את זה טענתי בקטע של ההוכחה של טיילור. אבל המסר היותר יסודי שלי אומר שזה שהאמונה היא לא ודאית זה לא סיבה לדחות אותה. זאת הטענה שלי. בסדר? זה משהו אחר. בסדר, אפשר להתווכח עד כמה היא סבירה או לא סבירה, אבל הרבה פעמים התחושה היא שאני דוחה את האמונה כי אין לי הוכחה אליה. הטענה שלי אומרת שזה שאין לי הוכחה למשהו זה לא סיבה מספקת כדי לדחות אותו. השאלה היא עד כמה הוא סביר בעיניי. יותר מזה, כל הוכחה למשהו גם היא מבוססת על הנחות שהאמונה שלי בהן מבוססת על אינטואיציה. זאת אומרת הכל מתחיל ונגמר באינטואיציה. לוגיקה זה לא אלטרנטיבה לאינטואיציה. הלוגיקה מצליחה להוציא מתוך האינטואיציות שלי את המידע שחבוי בהן, לא להוסיף לי מידע חדש. לכן בעצם כל המידע, אם אני חוזר לשאלה שאתה שאלת, כל המידע שאותו אנחנו צוברים אנחנו צוברים באמצעים אינטואיטיביים. לוגיקה ודדוקציה זה רק אמצעים לברר את המידע שכבר אנחנו יודעים. הדרך לצבור מידע זה תמיד באמצעים אינטואיטיביים. אוקיי. מוסיף לי מידע חדש. לכן בעצם כל המידע, אם אני חוזר לשאלה שאתה שאלת, כל המידע שאותו אנחנו צוברים אנחנו צוברים באמצעים אינטואיטיביים. לוגיקה ודדוקציה זה רק אמצעים לברר את המידע שכבר אנחנו יודעים. הדרך לצבור מידע זה תמיד באמצעים אינטואיטיביים. אוקיי? אוקיי, עכשיו אפשר לדבר מבחינתי.