הגותו של הרב גדליה נדל – בראשית – שיעור 12
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחה והקשר ללימוד
- קושיית החכם על חטא אדם הראשון
- תשובת הרמב״ם: אמת ושקר מול מפורסמות של טוב ורע
- קושי בהבנת הרמב״ם והבחנה בין מוסר לנורמות חברתיות
- שאלות על מקור הקונבנציה ועל משמעות העונש
- פירוש קבלי וחסידי: כניסת טוב ורע לתוך האדם
- מעבר לרב גדליה: העצים כפשוטם וסגולות טבעיות
- עץ הדעת אצל הרב גדליה: שינוי מנטלי ותשוקתיות
- הערות מסכמות על ״והייתם כאלוהים״ ועל פערים בהסבר
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח בקריאת הרמב״ם במורה נבוכים א׳ ב׳ על חטא אדם הראשון, מציג את הקושיה כיצד ייתכן שעונש החטא מביא לאדם מעלה של ידיעת טוב ורע, ומביא את תשובת הרמב״ם שהשכל המבחין בין אמת ושקר היה באדם עוד קודם החטא, ואילו ידיעת טוב ורע היא ירידה אל תחום ה״מפורסמות״ של מגונה ויפה. המספר מפתח קושי נוסף על ההבחנה הזו, מפני שהיא עלולה להישמע כרלטיביזם מוסרי, ומציע שהרמב״ם עוסק בעיקר בנורמות של ראוי ומגונה כגון ערווה ולא במוסר האובייקטיבי של רצח וגזל. לאחר מכן מובאים דברי הרב גדליה שמפרש את העצים כפשוטם כבעלי סגולות טבעיות, ומאמץ את יסוד הרמב״ם שהמעבר ל״טוב ורע״ הוא שינוי מנטלי שבו האדם נמשך אחר דמיון ותאווה במקום שיקול שכלי; בהמשך משולבות שאלות, אנלוגיות, ודברי האר״י וה״תניא״ על כניסת תערובת טוב ורע לתוך האדם.
פתיחה והקשר ללימוד
המספר מציין שהוא נמצא כעת בקטע שבו הרב גדליה עוסק בחטא אדם הראשון, ולפני קריאתו הוא מבקש לקרוא את מורה נבוכים חלק א׳ פרק ב׳ במהדורת שוורץ. הוא מקדים שהשם אלוהים הוא שם משותף לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי המדינות, ומביא את אונקלוס שמתרגם ״והייתם כאלוהים״ כ״ותהון כרברביא״ במשמעות של שרים ושופטים ולא כדמיון לקדוש ברוך הוא. הוא מוסיף הסתייגות מתפיסה שלפיה סמכות שלטונית מעידה בהכרח על חכמה, ומעיר על זיקת הדברים לתפיסה היוונית של שלטון הפילוסופים.
קושיית החכם על חטא אדם הראשון
המקשה טוען שמפשוטו של מקרא נראה שלפני החטא האדם היה כבהמה בלי הבחנה בין טוב לרע, ושדווקא לאחר שהמרה את פי האל ניתנה לו השלמות הגדולה של הבחנה בין טוב לרע. הוא מתאר את הדבר כמפליא עד כדי דמיון לאמירה שמי שפשע נעשה כוכב בשמים, מפני שהעונש נראה כמעניק מעלה ולא גורע. המספר מוסיף שאלה משלימה שלפיה אם הבחנה בין טוב לרע ניתנה רק אחרי החטא, קשה להבין באיזה מובן היה חטא מלכתחילה.
תשובת הרמב״ם: אמת ושקר מול מפורסמות של טוב ורע
הרמב״ם משיב שהבנה חפוזה של המקרא מטעה, ומבקש לעיין ביישוב הדעת ולא כקריאה של דברי הימים או שיר בשעות הפנאי. הרמב״ם קובע שהשכל שהשפיע אלוהים על האדם והוא שלמותו האחרונה היה באדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו ובגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כי אין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל. הוא מבחין בין ההכרה השכלית של אמת ושקר לבין תחום ה״מפורסמות״ של מגונה ויפה, וקובע שבלשון בני אדם קוראים לנכון ולכוזב אמת ושקר וליפה ולמגונה טוב ורע. הרמב״ם מפרש שלפני החטא האדם לא עסק במפורסמות ולא חש גנאי בעירום, וכשנטה אחר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו באכילה מן העץ נענש בכך שנשללה ממנו ההשגה השכלית ונכנס לעולם של שיפוטי טוב ורע, ולכן נאמר ״יודעי טוב ורע״ ולא ״יודעי אמת ושקר״, ומודגש ש״ותפקחנה עיני שניהם״ אינו שינוי ראייה אלא שינוי ידיעה של גנאי.
קושי בהבנת הרמב״ם והבחנה בין מוסר לנורמות חברתיות
המספר אומר שבקריאה פשוטה דברי הרמב״ם תמוהים מפני שהם נשמעים כאילו שיפוטי טוב ורע הם מוסכמה חברתית, דבר שנראה זר לרמב״ם כאובייקטיביסט ואינו מתיישב עם מושגים כמו אחריות מוסרית מעבר לחוקי חברה, והוא מביא כדוגמה את משפטי נירנברג ואת הרעיון שציות לחוק אינו פוטר מאחריות. הוא טוען שהרמב״ם אינו מדבר כאן על מוסר של רצח וגניבה אלא על ראוי ומגונה מסוג אחר, ומדגיש שהדוגמה של הרמב״ם היא הליכה עירום שאינה מגונה באותו מובן שרצח מגונה. הוא מציע מדרג שבו יש מוסר אובייקטיבי, יש נימוסים שרירותיים לגמרי כדוגמת חנה בבלי, ויש תחום ביניים של נורמות תלויות נסיבות שבהינתן קונבנציה מסוימת יש באמת נכון ולא נכון, ומציע שהכינוי ״כאלוהים״ יכול להתפרש גם כמי שקובעים נורמות וכוח שיפוט.
שאלות על מקור הקונבנציה ועל משמעות העונש
נשאלת השאלה כיצד ייתכנו ״מפורסמות״ אצל אדם וחוה בהיעדר חברה שממנה לומדים מוסכמות, והמספר מנסה ליישב זאת בכך שהאדם לאחר החטא חש אי־נוחות בעירום אף שהיה עדיין לבדו, כמעין הקדמה לקונבנציה שתיווצר באנושות העתידה. הוא מתאר זאת כירידה מפני שהאדם השכלי הטהור אינו מוטרד בדברים מיותרים שאינם נדרשים במצבו, והמעבר לעיסוק בהם הוא תוצאה של ערבוב ממד שאינו שכלי בתוך ההכרעה. הוא שואל שוב כיצד הייתה אפשרות חטא לפני החטא אם האדם פועל רק במונחי אמת ושקר, ומציע שחייבת להיות אפשרות מעשית לחטוא מפני שהנחש פיתה, גם אם האדם ידע את האמת.
פירוש קבלי וחסידי: כניסת טוב ורע לתוך האדם
המספר מביא מכתבי האר״י ז״ל שהביטוי ״יודעי טוב ורע״ קשור ל״קליפת נוגה״ ול״משכא דחיויא״, ומתאר שלפני החטא הנחש היה בחוץ ואחריו התערובת נכנסה פנימה ונעשתה חלק מן האדם. הוא מפרש שהבעיה לאחר החטא אינה רק מעשה נגד האמת, אלא קלקול שבו האדם מתחיל לחשוב שדברים השייכים למפורסמות הם אמת ושקר, והבלבול הזה גורם לאובדן ההבחנה בין שכל לקונבנציה. הוא מוסיף שבעל התניא מתאר את המאבק לא כמלחמה בין טוב לרע אלא בין ממד יצרי, גם אם הוא טוב, לבין ממד שכלי של אמת ושקר שבו האדם אמור להכריע ולא להיות מונהג על ידי דחפים.
מעבר לרב גדליה: העצים כפשוטם וסגולות טבעיות
המספר עובר לרב גדליה בעמוד ק״א ומציג את קביעתו שהעצים הם כפשוטם עצים בעלי סגולות מיוחדות ולא ״וורטים״. הרב גדליה מפרש שעץ החיים הוא עץ שפירותיו סם חיים, ולא נאסר בתחילה אלא רק לאחר הגירוש כדי שלא יאכל האדם ממנו ויבטל את עונש המיתה, והוא מוסיף ש״לעולם״ פירושו זמן ארוך ולא נצח, כדוגמת ״ועבדו לעולם״ שפירושו עד היובל. המספר מרחיב על משמעות ״לעולמו של יובל״ דרך מאמר של הנשקה ועל הבחנות בקניין לזמן מול הפקעתא דמלכא, ומציין שהרב גדליה נוקט בפירוש של ״הרבה זמן״.
עץ הדעת אצל הרב גדליה: שינוי מנטלי ותשוקתיות
הרב גדליה קובע שטוב ורע אינם אמת ושקר ומאמץ את יסוד הרמב״ם שהשכל כבר היה באדם לפני החטא, ושבלי שכל ובחירה חופשית אי אפשר היה לצוותו. הוא מתאר את האדם לפני החטא כשכלי ותועלתי השוקל כל דבר במאזני השכל, עם רגש ודמיון שאינם שולטים בו, ולעומת זאת לאחר האכילה מעץ הדעת האדם נמשך אחר טוב ורע כתחושות ללא טעם שכלי, והרמב״ם קורא לכך המפורסמות. הוא מביא דוגמאות של עירום שאינו פסול מבחינה שכלית ושל אהבת ממון ותאוות שלטון שכאשר הן נעשות טובות כשלעצמן הן מאבדות גבול, ומסיק שבאכילה מעץ הדעת חל שינוי במנטליות שבו האדם החל ללכת אחר דמיונותיו. הוא מוסיף שגם כיום צמחים עשויים לגרום לשינויים מנטליים כגון סמים, ומציע להבין את תכונות עץ החיים ועץ הדעת במסגרת הטבע.
הערות מסכמות על ״והייתם כאלוהים״ ועל פערים בהסבר
בסיום מובא מהרב גדליה בעמוד קפ״ד שהרמב״ם מסביר את ״אלוהים״ כשם משותף וכאן במשמעות של שופטים ומנהיגי מדינות, וש״והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע״ פירושו בעלי כוח שיפוט בתחום המפורסמות. המספר מעיר שהניסוח על ״סוג חדש של פקחות״ יוצר מתח בין ירידה לעלייה, ומציע להבין את הפקחות כאינטליגנציה של התאמה לנורמות תלויות נסיבות ולא כהישג מוסרי אובייקטיבי. הוא מסיים בקביעה שנותרו פערים ושאלות בהסבר כפי שהוצג, ובפרט ביחס למהות ה״מפורסמות״ וליחס בין קונבנציה, שיפוט, ועונש החטא.
תמלול מלא
בעצם עכשיו נמצאים בקטע שהרב גדליה עוסק בחטא אדם הראשון, ולפני שאני קורא את הרב גדליה אני רוצה לקרוא פרק ממורה נבוכים, פרק ב' בחלק א' פרק ב' ידוע, מה שהרמב"ם מפרש על חטא אדם הראשון. אני קורא את זה מהמהדורה של שוורץ, כן, במהדורה של שוורץ. איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה, ראוי לקושיות ובתשובה שהשבנו לפתרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה אומר, כל המדבר עברית יודע שהשם אלוהים משותף לאלוה, למלאכים, ולמושלים מנהיגי המדינות. אונקלוס הגר עליו השלום הבהיר, ונכון מה שהבהיר, שבדבריו והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, שזה יהיה הנושא שעליו הוא ידבר עוד מעט, הכוונה היא למשמעות האחרונה. האחרונה הכוונה מנהיגי המדינות, זאת אומרת שתהיו אנשים חכמים, אנשים חשובים וכדומה. הוא אומר ותהון כרברביא, כן, והייתם כאלוהים הוא מתרגם ותהון כרברביא, לא תהיו כמו הקדוש ברוך הוא. תהיו כאלוהים אין הכוונה כמו, כן, הדיינים בתחילת מסכת סנהדרין לומדים מזה שכתוב שלוש פעמים אלוהים בפרשה, אז לומדים או שניים ואלוהים בבית דינותיה, אז לומדים שצריך שלושה דיינים. אלוה זה בעצם שם לדיין או למישהו שיש לו משרה שלטונית או כוח. אצל הרמב"ם זה כנראה גם בעקבות התפיסה היוונית זה גם שם לאדם חכם, מה שהיום אני לא בטוח שאנחנו כולנו נסכים עליו, שמי שיש לו סמכות או מעמד אז הוא כנראה גם אדם אדם חכם. שלטון הפילוסופים לא יודע אם הוא טוב או לא טוב, אבל העובדה היא שזה לא עובד ככה, גם אם זה היה טוב וגם אם זה לא היה טוב. אוקיי, לאחר שהקדמנו ששם זה הוא משותף, נתחיל להביא את הקושיה. אמר המקשה, מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים, בלי שכל ובלי מחשבה, ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר המרה את פי האל, גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו, הבחנה בין טוב לרע. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו, ובעבורה אנו עצמים, עצמים, סובסטנציות, אוקיי, ומפליא הוא שעונשו על מריו, כן, על המרד של אדם הראשון, העונש הוא שניתנה לו שלמות שלא הייתה לו והיא השכל. זאת אומרת, לפני החטא הוא לא ידע להבחין בין טוב לרע, ואז אומרים להם שאם תאכלו מעץ הדעת אז תהיו כאלוהים יודעי טוב ורע. אלוהים זה הוא הסביר למעלה מה זה, יודעי טוב ורע, פתאום תדעו לעשות הבחנות מוסריות, תקבלו את השכל המוסרי. איך זה יכול להיות שעונש על חטא מביא לעלייה במדרגה? זאת בעצם השאלה. לכאורה עונש אמור להוריד אותנו במדרגה, אמור לפגוע בנו, איך זה ייתכן שעונש על חטא מביא לעלייה במדרגה? יותר מזה אני הייתי מוסיף אפילו, אם באמת לפני כן לא ידעו להבחין בין טוב לרע, אז מה החטא? הרי החטא היה או באים בטענות למישהו שהוא חוטא אם הוא יודע להבחין בין טוב לרע והוא עושה את הרע, אבל אם היכולת להבחין בין טוב לרע ניתנה לו רק אחרי החטא, אז באיזה מובן הוא חטא? למה זה חטא בכלל? אוקיי, זה רק שאלה משלימה. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה את פי האל והפליג בפשעו, ואז שונה צורתו ועשהו כוכב בשמיים. עוד פעם, אצל הרמב"ם כוכב בשמיים, כן, שכלים נבדלים, זה איזשהו יצור יותר נעלה, כן, יותר חכם וכולי. זאת הייתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא הייתה מנוסחת כך. לא רגיל לקרוא את הרמב"ם במהדורה הזאת, זה ממש עברית של היום, כן. טוב בכל אופן, אז הרמב"ם כן, השאלה השאלה היא פשוטה, איך זה יכול להיות שמעלה אינטלקטואלית מוסרית כמו הבחנה בין טוב לרע ניתנת לנו רק בגלל שחטאנו? איך יכול להיות דבר כזה? או בוא נגיד, גם את זה אפשר אולי להבין בשתי צורות. אפשר היה להבין איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא צ'יפר אותנו כן, בעקבות זה שחטאנו. לא מגיע לנו פרס, מגיע לנו מגיע לנו עונש. טוב, ננסח את זה ככה. אוקיי. שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו אתה המעיין ברעיונות העולים ראשונה על דעתך והפזיז, זאת אומרת מי שחושב את הדבר הראשון שעולה לו בראש הוא בטוח שהוא נכון. והחושב שאתה מבין ספר שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, התורה כן שהיא הנחיה לראשונים ולאחרונים, אל תחשוב שהדבר הראשון שאתה מבין זה הפירוש האמיתי. בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל כמי שעובר על ספר מספרי דברי הימים או על שיר מן השירים, כן עוד פעם שירים אצל הרמב"ם זה מין משהו נחות כזה, זאת אומרת כן זה לקרוא בשעת הפנאי. היום לא תתייחס לשירים בצורה כזאת. בדוק ביישוב הדעת והתבונן, הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה. אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים האלה. כי השכל שאותו השפיע אלוהים על האדם והיא שלמותו האחרונה, הוא אשר היה לאדם קודם מריו. השכל הזה שהוא תכלית האדם, כי דיברנו על זה שהרב קוק והרמב"ם כן מה זה בדיוק הצלם אלוקים שבאדם זה השכל או הרצון ושזה אולי דומה בכל זאת זה לא כל כך שונה אחד מהשני, אז שיטת הרמב"ם אבל שהשכל זה בעצם תמצית האנושיות כן זה זה צלם האלוקים שיש באדם. אז הוא אומר לא ייתכן שהשכל הזה לא היה לאדם לפני החטא, הרי זה מה שנקרא להיות אדם. להיות אדם פירושו להיות בעל שכל. ברור שלפני החטא הוא גם היה אדם, אולי אפילו אדם במדרגה יותר גבוהה. אז איך זה יכול להיות שיחסר לו הדבר שמגדיר את האדם להיות אדם? ולכן השכל שאותו השפיע אלוהים על האדם והיא שלמותו האחרונה, אחרונה הכוונה הגבוהה ביותר, הוא אשר היה לאדם קודם מריו. ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, זה ראינו קצת אצל אברבנאל שזה צלם אלוהים, זה נאמר על אדם קודם החטא שהוא בצלם אלוהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כאן הוא רומז למה שהערתי קודם, למה בכלל הקדוש ברוך הוא מצווה אחד כזה? הרי אם אין לו יכולת להבחין בין טוב לרע אין לו את השכל, הוא לא בר ציווי. כן? זה רבי חיים ויטאל פעם דיברנו עליו ששואל למה התורה לא מצווה על תיקון המידות, אז רבי חיים ויטאל אומר שמה שמי שלא מבין שצריך לתקן את מידותיו אז הוא לא בר ציווי בכלל, לא בן אדם. התורה מדברת עם בני אדם. מי שלא בן אדם אין מה לדבר איתו. זאת אומרת אתה צריך להיות בר קיבול ציווי כדי שאפשר יהיה לצוות עליך. ולכן התנאי הוא שיהיה לך שכל, שתהיה לך יכולת להבחין בין טוב לרע. כן? ילדים או שוטה או חירש, חירש כן שהיה אז שוטה גם כן, חסרי דעת אלה אנשים שלא מצווים עליהם, זאת אומרת כי אין להם את היכולת להבחין בין טוב לרע. ובגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמו שאמר ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל. בשכל הוא מבחין בין אמת שקר, וזה השכל היה מצוי בו שלם וגמור עוד לפני החטא. ואילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות. שהרי אין אומרים השמיים כדוריים יפה והארץ שטוחה מגונה. אנחנו לא שופטים טענות כמו השמיים הם כדוריים או כמו הארץ שטוחה במינוח של מגונה או יפה או ראוי כן לא יפה אסתטית אלא כן ראוי ומגונה. אלא אומרים אמת ושקר. במילים אחרות אלה טענות עובדה. טענות עובדה נשפטות במונחים של אמת או שקר, אוקיי? לעומת זאת ציווי או כן טוב תכף נראה. גם בלשוננו אנו אומרים על הנכון והכוזב אמת ושקר, ועל היפה והמגונה טוב ורע. והנה בשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושכלים, כן כל הדברים המושכלים נשפטים במונחי אמת ושקר והשכל הוא זה שאחראי על הפעילות הזאת של הבחנה בין אמת ושקר. להבדיל מהבחנה של טוב ורע, זה בעצם מה שהוא רוצה לטעון. ההבחנה בין אמת ושקר הייתה לאדם עוד קודם כי זה תבנית האדם, זה צלם אלוקים שלו. מה שנכנס אליו אחרי החטא זה ההבחנה בין טוב לרע שזה לא. כאשר היה אדם הראשון במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע בריאתו ומושכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו ותחסרהו מעט מאלוהים, לא היה לו מכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. זה לא היה לו לפני החטא. הוא לא השיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי, והוא חשיפת הערווה. ללכת ערום. ודבר זה לא היה מגונה בעיניו, והוא לא השיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה את פי האל ונטה עבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, שהוא אכל מעץ הדעת, כפי שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, זה לא הונע מהשכל, זה הונע מהעיניים, מהתאווה. בעצם זה הוא נפעל לא על ידי השכל, שהיה לו שכל, אבל מה שהפעיל אותו שמה זה לא היה השכל, נענש בכך שנשללה ממנו ההשגה השכלית. העונש הוא לא שנוסף לו היכולת, נוספה לו היכולת להבחין בין, תיכף נראה, בין טוב לרע מוסרי נגיד, אלא נשללה ממנו ההשגה השכלית. קודם הוא אמר שנוסף לו היכולת להבחין בין המגונה לראוי. אז מה נשלל? אז מה נשלל? זה עוד נראה. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שכלו, ותהי לו השגת המפורסמות. זאת אומרת, כשהוא חטא והלך אחרי המפורסמות או התאוות או הממדים הלא שכליים שלו, ונטש את מה שהממד השכלי אמר לו שצריך לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא, העונש היה שזה ניטל ממנו ונכנס לתוכו ההליכה אחרי המפורסמות, הוא נהיה יודעי טוב ורע. אני אסביר עוד רגע. מפורסמות זה משהו שהוא לומד תוך כדי? זאת אומרת משהו שנרכש? מפורסמות לכאורה בתרגום המילולי, מפורסמות זה קונבנציות. מפורסמות, כל האנשים יודעים, זה מוסכם בינינו שזה מה שראוי וזה מה שמגונה, זה קונבנציות. ככה לפחות נדמה לי הפירוש המילולי. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים במקום לעסוק בשאלה של אמת או שקר. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, ולא נאמר יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת. לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת. זהו. לגבי דברים שהם יחסיים, ההכרחי הכוונה האובייקטיבי. זאת אומרת, לא מוסכמה, לא קונבנציה, אלא משהו הכרחי. אז הוא נשפט במונחים של אמת ושקר. הקונבנציות זה הטוב ורע או המגונה והראוי. התבונן במה שנאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם. לא נאמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, אלא וידעו. ומה שראה קודם הוא מה שראה אחר כך. הוא ראה קודם את מה שהוא ראה עכשיו, לא השתנה משהו בראייה שלו. לא היה לו מעטה על העין והוא הוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם, למשל שהוא הולך ערום. טוב, אחרי זה עוד רגע נראה. אני רוצה קצת להסביר מה הוא מתכוון כאן. בתפיסה פשוטה המאמר הזה תמוה מאוד. הוא תמוה מאוד, וככה רבים מתקשים בדברים האלה. זה רמב"ם מאוד ידוע הפרק הזה. כי בעצם נראה מהרמב"ם שהשיפוט בין טוב לרע הוא קונבנציה, והשכל עוסק רק בעובדות, זאת אומרת בדברים שהם אמת או שקר, לא במונחים של טוב ורע. טוב ורע זה כמו ראוי ומגונה, זה קונבנציות, הסכמות, מוסכמות. עכשיו, זאת תפיסה שהאחרון שהייתי מצפה לו להחזיק בתפיסה כזאת זה הרמב"ם, האובייקטיביסט הגדול שלא מוכן בכלל לראות אפשרויות שונות, הכל אצלו אמת ושקר. מה, לרצוח זה רע זה דבר קונבנציה? או לגנוב שזה רע זה רק מוסכמה? זה לא משהו שבאמת רע? זאת אומרת אם תהיה חברה שתסכים שאפשר לרצוח אז יהיה בסדר לרצוח? זאת אומרת זה רק שאלה של מוסכמה חברתית? זה יהיה ממש כתפיסתם של אחרוני הרלטיביסטים, היחסיים האלה שאומרים שבעצם אין שום דבר במוסר או בהקשרים אחרים, אלא זה הכל מוסכמות חברתיות. וגם את המחויבות המוסרית תופסים כפשוט היענות לחוקי החברה שבה אתה חי. זה הכל, לא שיש בה דבר מצד עצמו איזה שהוא טוב או רע במובן אובייקטיבי כלשהו. נגיד לפי דיברנו על זה כשדיברנו על המוסר, לא אולי השנה, לא זוכר כבר, אולי שנה שעברה, עשינו את הסדרה על מוסר בשנה שעברה אני חושב. אז דיברנו על משפטי נירנברג למשל, כן? אז שתבעו אנשים על זה שהם צייתו לחוקים. עכשיו לפי התפיסה שטוב ורע זה מפורסמות, זאת אומרת זה קונבנציה, זה לא רלוונטי בכלל תביעה מהסוג הזה. כי הקונבנציה באותו מקום הייתה להרוג יהודים או לקחת את הרכוש. זה לא נכון להרוג. מה זאת אומרת? זה לא מוסכמה חברתית להרוג. בדיוק, אני אומר, אני שואל כאן. זאת אומרת לפי הרמב"ם לכאורה מה שיוצא שבעצם הטוב והרע זה עניין של מוסכמה. אז בסדר, אז בגרמניה הנאצית המוסכמה הייתה שאפשר או צריך אפילו להרוג יהודים. אז מה רצו מהם? למה שפטו אותם? כל מה שהתחדש שם במשפטי נירנברג זה כל הרעיון הזה שאומר שזה שיש מוסכמה חברתית באזור שלך זה לא פוטר אותך מאחריות. ואחרי זה זה הורחב גם לפקודות בלתי חוקיות בעליל ודגל שחור וכל העניינים האחרים. שזה בעצם אומר, לא רק שזה לא פוטר אותך מאחריות, אלא שיש משהו אובייקטיבי. כן. זה לא פוטר אותך מאחריות כי יש משהו מעבר למוסכמה שהוא מחייב את כל באי עולם בלי קשר אם מסכימים או לא מסכימים ובאיזה חברה אתה חי ובאיזה חברה אתה לא חי. יש תביעות מעצם היותך בן אנוש. זה בכלל לא משנה איזה חברה אתה חי ומה מוסכם שם ומה לא מוסכם שם. עכשיו לפי התפיסה לכאורה שעולה פה ברמב"ם שהכל זה עניין קונבנציונלי, זאת אומרת עניין של מוסכמה, אין לכל זה מקום. עכשיו יש מלא מקומות שרואים ברמב"ם שזה לא ככה. חוץ מזה שזה לא הגיוני גם, אבל הרבה מאוד מקומות רואים שזה לא ככה. עכשיו צריך לשים לב טוב שמה שהרמב"ם מדבר כאן כשהוא מביא דוגמאות לראוי ולמגונה, הדוגמאות שלו זה ללכת עירום. עכשיו ללכת עירום זה לא מגונה באותו מובן שרצח הוא מגונה. זה מה שהרמב"ם רוצה לטעון לדעתי. מה שהרמב"ם רוצה לומר, הוא לא מדבר פה על המוסר בכלל. טוב ורע במשמעות של מוסר אצל הרמב"ם זה אמת ושקר. זה אמת שאסור לרצוח וזה שקר שמותר לרצוח, או כנ"ל לגנוב, להכות, לא משנה כל העבירות המוסריות. אצל הרמב"ם זה האגף של אמת ושקר, זה בכלל לא על זה הוא מדבר כאן בכלל. המושגים טוב ורע משמשים כאן, לפחות בהקשר הזה, לראוי ומגונה. ראוי ומגונה הכוונה לפי הנימוס המקובל. זאת אומרת בחברה מקובלת לובשים בגדים. אז מקובל לא ללכת בלי בגדים. אז מה זה? אבל אם הייתה חברה שבה לא הייתה שום בעיה וזה לא היה מפריע לאף אחד, אולי באמת לא הייתה בזה שום בעיה? אפשר ללכת גם בלי בגדים. איך זה מסתדר עם המילים והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע? אלוהים יודע מה טוב ורע? אנשים חשובים. לא, אבל זה לא נכון, הקונבנציה זה לא. לא, הוא הקדים, הוא הקדים שאלוהים זה לא הכוונה. בסדר, רגע, אבל זה לא אנשים חשובים, פוק חזי מאי עמא דבר, זה לא החשובים. אוקיי, אני שנייה אתייחס להערה הזאת. בסדר? אז בעצם הטענה של הרמב"ם פה לא עוסקת בכלל במוסר, שנייה אני חוזר. הטענה של הרמב"ם לא עוסקת בכלל במוסר, היא עוסקת בנימוסים והליכות. או אולי זה מילה נמוכה מדי. לא מדובר על להחזיק את המזלג ביד שמאל ואת הסכין ביד ימין, אלא לא ללכת עירום. זה משהו קצת יותר אולי יסודי מאשר לנסוע בצד שמאל או בצד ימין או איך להחזיק את הסכין והמזלג או איך לסדר אותם סביב הצלחת. לא נימוסים במובן של חנה בבלי, אבל כן במובן שזה יש חלק מהנורמות הנהוגות בחברה, עוד שנייה אחת, חלק מהנורמות הנהוגות בחברה שהן באמת אין להן איזה שהוא מימד אובייקטיבי אלא זה המוסכמה החברתית. עכשיו, רצית להעיר? מאיפה באה המוסכמה? אדם הראשון אין לו חברה שהוא צריך ללמוד ממנה את המוסכמה. או. פה זהו, עוד שנייה אחת. אולי אני אזקק עכשיו ביחד את שתי השאלות האלו. בדיוק זאת הנקודה. זאת אומרת תראו, אם אנחנו מדברים על לסדר את הסכין והמזלג בשני הצדדים של הצלחת, חנה בבלי, אז פה באמת זה סתם נימוסים והליכות. אז מה זה והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע? מה חנה בבלי כזה איש חשוב שהיא יודעת טוב ורע משהו שאנחנו לא יודעים? כן? אותו דבר מה שאתה שאלת, בהיעדר חברה מאיפה באו מוסכמות? יש פה משהו שהוא תרתי דסתרי, אם אתה אומר שזאת קונבנציה, קונבנציה של מי? אם הם לא ידעו על זה, הם האנשים היחידים שחיים, אז מי בדיוק אחראי על הקונבנציה הזאת אם לא הם? אוקיי? אני חושב שבאמת יש פה דרגת ביניים בין חנה בבלי לבין המוסר, רצח, גניבה וכיוצא בזה. משהו באמצע. כי לא ללכת עירום בתקופה שלנו היום זה לא אותו דבר כמו לא לסדר את הסכין והמזלג בצד המקובל. אוקיי? למרות שלכאורה שניהם קונבנציות. יש דברים שבהינתן הקונבנציה, אחרי שיש קונבנציה, רק אחרי שיש קונבנציה, אבל אחרי שיש קונבנציה יש בזה באמת משהו מגונה. זאת אומרת בנסיבות הקיימות כרגע, אולי אם הנסיבות היו אחרות זה היה אחרת. בלרצוח זה לא שייך. לרצוח אסור בכל מקרה, לא משנה מה הנסיבות. אבל יש דברים שבהינתן הנסיבות הם הופכים לבאמת מגונים. לא רק חריגים, אתה לא ממלא את ההסכמים. זה באמת מגונה בנסיבות האלו. על זה הרמב"ם מדבר, ללכת ערום. לעומת זאת, לחנא באבלי זה עניין של קונבנציה ואתה יכול לא לעשות את הקונבנציה, אין בזה שום גדולה להכיר את הקונבנציות או לא להכיר את הקונבנציות. לא צריך להיות כאלוהים כדי להבין את המגונה והראוי במובן של חנא באבלי. כן צריך להיות כאלוהים, ועכשיו אני אומר, זה אולי באמת ההערה שלך עוררה אותי לחשוב שאולי באמת אלוהים זה לא האנשים החכמים אלא האנשים השולטים, בעלי הכוח, כי הם אלו שקובעים את המוסכמות. זאת בדיוק הנקודה. זאת אומרת, אם הייתי מבין שיש בזה איזושהי חכמה, אז אני נזקק להגיד שהאלוהים זה לא רק האיש עם המשרה אלא גם האיש עם החכמה, האיש הגדול יותר. אוקיי, אבל עכשיו לפי הפירוש הזה אולי לא חייבים להגיד, אולי כן, לא יודע, כי יש בפילוסופיה היוונית את התפיסה שהמושל הוא פילוסוף, כן. אבל עכשיו זה כבר פחות משמעותי, זאת אומרת כי בעצם אתה צריך מי אחראי על הקונבנציות, מי קובע את הנורמות המחייבות, האלוהים, הדיינים, השליטים, זאת אומרת האנשים החשובים. אז והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, כן? אתם יודעים, מבינים בדיוק כמוהם את מה נכון לעשות במובן של מגונה וראוי. אוקיי? עכשיו, נכון שיש עדיין את ההערה שלך, זה לא עד הסוף עונה על ההערה שלך, כי עדיין זה הכל בהינתן מצב, כן. זה אבל שם כשהם היו שני האנשים היחידים, על ההערה שלך זה עונה, אבל ההערה שלך זה לא עונה, או רק מקהה אותה קצת אבל לא עונה לגמרי. נדמה לי שיכול להיות שיש פה עוד ניואנס רביעי וזה צריך קצת להגדיר יותר טוב את הניואנסים האלו. אני לא נכנס עכשיו לכל הרמה הפילוסופית למושגים, אבל אני מצביע על זה שיש פה כמה וכמה קטגוריות חוץ מהאחת הפשוטה של טוב ורע. חוץ מהפשוטה של טוב ורע יש טוב ורע אובייקטיבי, יש חנא באבלי שזה לגמרי קונבנציונלי, אין לזה שום משמעות בהיעדר חברה זה לא מעניין. יש את המגונה והראוי שהרמב"ם מדבר עליו, שאמרתי קודם, זאת קטגוריית ביניים שאומרת שבהינתן מצב נתון זה באמת מגונה או ראוי, זאת אומרת זה לא משהו שהוא רק הוא תלוי בקונבנציה, אבל אחרי שיש את הקונבנציה זה כבר מאוד חשוב, כן, כמו נסיעה בצד שמאל של הכביש, אם תלכו למדינה שבה נוסעים בצד שמאל, באנגליה, ותיסעו בצד ימין, לא רק עברתם על קונבנציה, אבל אתם מסכנים את החיים כי בהינתן המצב הזה אתם עושים עבירה חמורה ביותר, למרות שאפשר היה להגדיר קונבנציה הפוכה ולא היה בזה שום בעיה. בדיוק. כן. זאת קטגוריה שלישית. אולי יש גם קטגוריה רביעית. יש מצב שבן אדם פתאום חש מהי הקונבנציה שראוי לקבוע. ניואנס שקשה קצת להגדיר אותו. זאת אומרת, גם אם אני נמצא לבד על פני העולם, אדם וחווה נמצאים לבד בעולם, אבל הם מבינים שבחברה אנושית איכשהו אמורים לכסות את העירום באיזושהי צורה. זה לא מגונה, זה לא טוב ורע כמו רצח או גניבה, זה עדיין לא שם. אבל זה קצת יותר אולי ממה שהוא רק תלוי קונבנציה שבהיעדר קונבנציה אין פה כלום. יש ארבע על בדיוק. יש ארבע, זה בעצם בין האמצעי לראשון. כן. אבל אז חשופים לבעיה למה השכל שלו לא הביא אותו לקבוע את הקונבנציה הזאת? רגע. אז זה בשמה הוא נהיה יודעי טוב ורע רק שהוא חטא ו… או, זאת אומרת רגע, אני אולי אתם לוקחים אותי כל פעם צעד אחד הלאה וזה בסדר גמור כי זה בדיוק הניתוח. זאת אומרת, אז מה היה לפני החטא? לפני החטא הם לא הבינו את המגונה ונכון? למה? כי באמת יכול להיות שהדרגה הרביעית הזאת שהגדרתי בסוף היא לא נכונה. אין באמת דרגה. אנחנו במצבנו היום, כשאנחנו אחרי החטא, אנחנו מבינים שאיכשהו באיזשהו מובן גם בחוף נודיסטים בכל זאת מן הראוי לכסות משהו, למרות ששם הקונבנציה היא שאפשר ללכת בלי כלום. בסדר? ככה… אבל זה עוד פעם, זה הכל בגלל שאנחנו כבר אחרי החטא וירדנו מהמדרגה שבה אנחנו בעצם אדישים לכל הקונבנציות האלה ואפשר היה לעשות גם את זה אחרת. והדרגה הרביעית הזאת שניסיתי להגדיר אותה שם, לא בכדי לא הצלחתי להגדיר אותה. לא הצלחתי להגדיר אותה כי באמת היא לא אמיתית, היא לא נמצאת בשכל. אין דבר כזה באמת בשכל, למרות שבתחושה אני חושב שהיום אנחנו כן יכולים לחוש שיש דבר כזה, אבל התחושה הזאת היא ירידה. ירידה כי אנחנו כבר פה, אין מה לעשות, אבל זאת ירידה כי אנחנו כבר לא עובדים רק עם השכל, אנחנו כבר עובדים גם עם הדברים היחסיים, ההסכמיים, אז זאת ירידה, זאת הידרדרות, זה מה שהרמב"ם מתכוון לומר. הוא לא מדבר על טוב ורע. אני אביא אולי דוגמה שגם פעם הבאתי אותה, אם אתם זוכרים דיברנו. ולמה באך יותר מוכשר במוזיקה ממני? גם אני יכול לכתוב מוזיקה שאף אחד מכם כמובן לא יאהב אותה, אין לי שום כישרון לזה, אבל אני יכול לייצר סוג יצורים מסוימים, אם אני אוכל לתכנת אותם לגמרי, שמבחינתם זאת תהיה המוזיקה האופטימלית, תאורטית. יש סוג כזה של יצורים. אין בעיה, תארגנו את המבנה המוחי, הקליטה, את מערכת האודיו של היצור הזה, וזה יהיה מבחינתו היצירה שלי תהיה מושלמת. אלא מה? באך בסך הכל קולע, הוא מושלם על היצורים שבמקרה גם קיימים. זה הכל. אבל כל אחד בעצם היצירה שלו תהיה מושלמת ביחס לאיזשהו סוג של יצורים תאורטיים. אז האם באך באמת יותר מוכשר? או שזה רק מקרה? במקרה למציאות הזאת הוא יצא המוכשר ולכן הוא ידוע כמלחין גאוני, ואני לעומת זאת איתרע מזלי והקדוש ברוך הוא לא ברא אנשים עם מערכת אודיו כזאת שנורא נהנים מהיצירות שלי, אז לכן אני לא נחשב גאון מוזיקלי. אז אמרתי שאני חושב שבאך הוא באמת גאון, אובייקטיבית יותר גאון ממני, שזה לא רבותא גדולה. אבל כי אומרים שהוא היה באמת גאון בהגדרה לגמרי אובייקטיבית, זאת אומרת לא יותר ממני אלא פתולוגיה, ככה אומרים המבינים, אני לא יודע. גדל, אשר, באך וכולי. אז הטענה שאמרתי אז, שאם אתה, זה הרי תמיד תלוי בסדר העבודה, ברור שאם אתה קודם יורה את החץ ואחר כך מצייר את העיגול אתה תמיד תהיה קלע מושלם. אם העיגול בידך אז אתה קלע מושלם. אבל באך לא עשה, באך לא מייצר יצירות באוויר והופ הוא מגלה שכל האנשים פה בדיוק בנויים באופן הזה שהיצירות האלה מושלמות מבחינתם. נכון? זה לא עבד ככה. אלא מה? הוא מבין טוב איך בנויה תודעת האודיו של האנשים ומצליח להתאים בדיוק, ומצליח להתאים מראש, לא אחר כך לצייר עיגול, אלא מצליח להתאים מראש יצירה מושלמת לאוזן כפי שהיא קיימת, או לאוזן ולכל מערכת האודיו. הוא כותב את המשוואות של הציפור. בדיוק, הוא הקלע האמיתי. בדיוק. עכשיו זאת גאוניות, את זה אני לא יודע לעשות. ברור שאני יודע לעשות משהו שאם יהיה בידי אני אוכל לייצר יצורים שמבחינתם מושלם, תודה רבה, זה כל אחד יכול לעשות בהגדרה. היכולת היא לעשות את זה הפוך, לא לייצר את היצורים, היצורים נתונים, בוא תייצר את היצירה. עכשיו את זה אני לא יודע לעשות. אני מניח שגם אם היו פה היצורים האלה שהיו מייצרים, לא הייתי מצליח לקלוע להם כי אלא אם כן זה היה מקרה. זאת אומרת הייתי מייצר משהו וזה במקרה היה נורא מתאים להם אבל לא הייתי יודע לכוון לשנייה שלהם ומתוך זה לייצר את היצירה המושלמת. זאת אומרת שיש משהו אובייקטיבי בגאוניות של באך, למרות, שנייה אחת, למרות שזה תלוי מצב. זאת אומרת אם האנשים היו בנויים אחרת אז הוא פשוט לא היה גאון, הוא היה סתם טמבל אם הוא היה כותב את אותן יצירות עצמן. זאת אומרת שיש פה גאוניות אמיתית למרות שהיא תלוית נסיבות. אתם מבינים את האנלוגיה. אני מדבר עכשיו על טוב ורע, אז אני אומר ככה, מה ההבדל בין חנה בבלי למגונה והראוי של הרמב"ם. והמגונה והראוי של הרמב"ם, להבדיל מהמגונה והראוי של חנה בבלי, זה שבהינתן נסיבות נתונות, אנשים עם קונבנציה שאסור ללכת ערומים או משהו כזה, עכשיו כשאתה לא הולך ערום אתה באמת עושה משהו שהוא בסדר, או כשאתה כן הולך ערום אתה באמת עושה משהו שהוא לא בסדר, למרות שזה תלוי קונבנציה. זאת אומרת אם הייתה חברה אחרת, קונבנציה אחרת, שום דבר, תעשה מה שאתה רוצה, אין בזה שום רבותא לפה או לשם. אבל בהינתן המצב הנתון הזה אז באמת לא נכון ללכת ערום, להבדיל מסכין ומזלג בצד ההפוך. אוקיי? אז זאת אומרת שיש הרבה דברים שלמרות שהם תלויי נסיבות והנסיבות הן שרירותיות, יכלו להיות לגמרי אחרות, בהינתן הנסיבות האלה יש נכון ולא נכון. ואנחנו הרבה פעמים אגב טועים בזה שאנחנו לא שמים לב לנקודה הזאת, אנחנו חושבים שאם משהו הוא תלוי נסיבות אז הוא שרירותי. הרבה פעמים יש מצב של ההתאמה של ההחלטה שלך לנסיבות. הנסיבות הן שרירותיות, וכל נסיבות אחרות יכתיבו החלטה אחרת, אבל בנסיבות הנתונות האלה יש החלטה נכונה אחת. ובשביל לקבל אותה אתה צריך להיות איש חכם גדול, אומן גדול, לא משנה תלוי בתחום, או יודע טוב ורע גדול, כן, מין כזה שיודע להבין מה טוב ומה רע, אוקיי? אבל כיוון שלא הייתה סביבה, הם היו רק שניהם, אז בעצם, אם הייתה סביבה והייתה קונבנציה כזאת, אז גם לפני החטא הם היו הולכים עם בגדים. כי אם יש להם אמת ושקר בראש, השכל הרי קיים להם, אז הם היו מבינים שבנסיבות הנתונות ההן לא נכון ללכת בלי בגדים. אבל לא הייתה סביבה מסביבם. אז בעצם זה באמת לא נכון, ראוי ומגונה התכוונתי. ראוי ומגונה זה כבר טוב ורע. לא, אז אני אומר, ראוי ומגונה בהינתן הנסיבות זה כבר אמת ושקר. אבל לא היו נסיבות, לכן אני אומר, כיוון שלא היו נסיבות, אז למעשה לפני החטא הם בכלל לא הרגישו את זה שהם הולכים עירומים. למה? כי באמת כשאין נסיבות אז אין עם זה שום בעיה. מה קרה אחרי החטא? אחרי החטא נכנסה להם תחושה למרות שהם עדיין היו לבד, אבל פתאום נכנסה להם איזושהי תחושה שזה לא בסדר ללכת עירום. הם הטרימו בט', כן? את הקונבנציה שעתידה להיווצר באנושות שתצא מהם אחר כך. עכשיו זאת ירידה, כי זה בעצם אומר שהם הונעו בע' מתוך מוטיבציות לא שכליות טהורות, אלא התחיל להיווצר אצלם הממד הקונבנציונלי, הממד הנמוך יותר של האדם, לא הממד השכלי. ולכן זאת ירידה. שמגביל אותם? כן, שהוא גורם להם לעשות דברים מיותרים או לא הכרחיים, לא נצרכים, להיות מוטרדים מדברים שלא אמורים להטריד אותם. זה לא רע להיות מוטרד מדבר כזה, זה סתם מיותר, אבל אדם שכלי טהור, האדם המושלם של הרמב"ם, לא עושה דברים מיותרים. הם לא דברים רעים, אבל הם מיותרים. מה אתה מוטרד מזה שאין לך בגדים? אז מה? אין פה אף אחד, אין קונבנציה כזאת. אז זה אומר שהידרדרת. זה אומר שמשהו מתוך מה שמניע אותך זה לא רק שכל, זה לא רק אמת ושקר. ובמובן הזה זאת הידרדרות. איך הם חטאו בכלל אם הייתה להם רק קטגוריה של אמת ושקר? איך יש כאן אפשרות לחטוא בכלל? טוב, זה דיון אחר שהאמת שצריך לראות את נפש החיים בשבילו. אני חושב שהוא משלים את התמונה שהרמב"ם מציע כאן, יש בנפש החיים גם פרשנות לחטא אדם הראשון. הטענה בעצם היא שברגע שיש לך יצרים, יכול להיות שלא תנהג על פי השכל. ואת היכולת לחטוא הייתה לאדם הראשון לפני החטא, אחרת באמת אין מענה לשאלה הזאת. חייב להיות שהוא היה בר חטא, זאת אומרת שהוא היה שייך בחטא, למרות שהוא היה אדם שכלי לגמרי. בחירה חופשית הייתה לו? כן, לא הבחירה החופשית, אלא בחירה חופשית, אתה יודע, פעם ראיתי נדמה לי ברמח"ל או באיזשהו מקור שגם למלאכים יש בחירה חופשית, אלא מה? שזה כל כך ברור, הם תמיד בוחרים בטוב פשוט, זה הכל. אבל אצל אדם הראשון זה לא היה ככה, אלא הייתה לו לא רק את האופציה התיאורטית לבחור בשתי אפשרויות, הייתה לו אפשרות פרקטית לחטוא, עובדה שזה קרה. איך זה קרה? כי הנחש, שזה יצר הרע, החטיא אותו, פיתה אותו, את אשתו, לא משנה מי מבחוץ, וגרם לו באיזשהו מובן לחטוא. מה קרה כשאתה נהיה יודע טוב ורע? הוא ידע שהוא עושה משהו לא טוב, אולי לא הצליח להשליט את השכל על היצר. כן, אבל הוא הבין מה נכון ומה לא נכון, זאת אומרת הוא היה איש שכלי לגמרי. לא, תבין, הוא היה איש שכלי לגמרי, זה כמו חוויית החטא של אדם בימינו. בדרך כלל אדם בימינו שחוטא יודע שהוא חוטא, הוא רק לא עומד בזה, היצר לוקח אותו. אז מבחינת השכל הוא הבין שמה שהוא עושה זה לא בסדר, רק היצר, הנחש שעמד מבחוץ, לקח אותו לשם. מה קרה בחטא? אחרי החטא הוא עצמו החליט לעשות דברים אחרים לא בגלל יצר, הוא עצמו החליט לעשות משהו שהוא לא על פי השכל. זה פאזה אחרת. הוא לא היה אדם מושלם גם קודם, יצר יכול היה להחטיא אותו, אבל הוא היה יודע שזה לא נכון כשהוא עושה את זה. הוא יודע מה האמת ומה השקר, זה לא מתערבב אצלו. אוקיי? אבל אחרי החטא הוא עצמו חושב שזאת האמת שצריך ללבוש בגדים, זאת אומרת האמת והשקר שלו התקלקלו. לא שהוא לפעמים עובד לא לפי האמת אלא לפי השקר, אלא האמת והשקר עצמם התקלקלו. וזה מה שנקרא והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. מה זה יודעי טוב ורע? בכתבי האר"י ז"ל יודעי טוב ורע כתוב שזה קליפת נוגה, או משכא דחיויא. משכא דחיויא זה עור הנחש. עור הנחש או זוהמתו של נחש בשפה של חז"ל, זוהמתו של נחש נכנסה לתוך אדם וחוה. אז זה מה שנקרא אצל האר"י משכא דחיויא, עור הנחש, וזוהמתו. ומה זה המשכא דחיויא הזה? יש ארבע קליפות בקבלה, שלוש קליפות רעות וקליפה אחת שהיא ערבוב של טוב ורע, זה נקרא קליפת נוגה. משכא דחיויא זה קליפת נוגה. ומה שנכנס לתוך האדם זה בעצם, לפני החטא הנחש עמד בחוץ, והוא פיתה את האדם ואת חוה לחטוא למרות שהם ידעו מה האמת. הם ידעו שהם חוטאים, אבל הם היו בני פיתוי, זאת אומרת הוא הצליח לפתות אותם, אוקיי? מה קרה אחרי החטא? אחרי החטא הם נהיו יודעי טוב ורע. והאדם ידע את חוה אשתו. יודעי הכוונה הטוב והרע נכנס לתוכם, התחבר, הם התחברו. הוא לא היה מבחוץ. העולם היצרי, אגב גם יצר טוב וגם יצר הרע, שניהם יצרים. העולם היצרי היה מבחוץ, זה הנחש. ואחרי החטא הם נהיו יודעי טוב ורע, אדם ידע את חוה אשתו, הטוב והרע נכנסו לתוכם. מה קרה אז? הם חשבו שזאת האמת וזה השקר. לא שמישהו פיתה אותם והצליח להעביר אותם על האמת והשקר, אלא הם חשבו שזאת האמת שצריך ללבוש בגדים, כמו שאנחנו היום חושבים, אוקיי? וזאת הייתה ירידה, כי הם לא הבינו שזה בעצם משהו שהוא מן המפורסמות שמתערבב להם בתוך המושכלות, ואז הם לא ידעו שלא צריך להתעסק עם זה. זה לא יצר, זה סתם מפורסמות, זה לא כמו הפיתויים של הנחש שהיו ממש יצר. ללבוש בגדים זה לא רע, זה סתם מיותר, סתם לא צריך את זה, אוקיי? אבל עדיין היודעי טוב ורע של המגונה והראוי, והטוב והראוי, סליחה, המגונה והראוי זה התערבב. עכשיו כשאני רוצה לעשות משהו לא מנומס, אני כבר חושב שהשכל אומר שאסור לעשות את זה, כי זה נכנס לתוכי, הטוב ורע או המגונה והראוי. עכשיו זה כבר התערבב לי בתוך השכל, אני כבר לא מבחין בין מה זה שכל ובין מה זה קונבנציה. אנחנו יודעים, הרבה מאוד מהאנשים, אני חושב שזאת אחת הסיבות אגב שבגללן אנשים מגיעים לזה שהמוסר הוא קונבנציה, בגלל שאיבדנו את היכולת לעשות הבחנה חדה בין מה זה שכל ומה זה קונבנציה. וטוב ורע נראה לאנשים סתם קונבנציה, הרי אי אפשר לראות את זה, אין תצפית שמניבה מה זה טוב ומה זה רע, אז אנשים חושבים שזה קונבנציה. זה אותו בלבול שבעקבות חטא אדם הראשון, רק ששם זה קרה למגונה והראוי, אבל אצלנו אנחנו רואים את זה כבר אפילו לגבי הטוב והרע, שהטוב והרע או גם היצר הרע, גם היצר הטוב, כשאנחנו מתארים היום את המאבק בין טוב לרע בתוך האדם, בדרך כלל אנחנו מתארים, היצר הטוב הולך לשם, היצר הרע הולך לשם, מי שיותר בריון זה מה שקובע את האופי של האדם אם הוא טוב או רע, אם היצר הרע שלו יותר חזק או היצר הטוב שלו יותר חזק. איפה האדם בכל זה? אלה היצרים, הם מתגוששים ביניהם, מה זה קשור אליי? היצרים, יש לי יצרים, נבראו בי יצרים טובים, רעים, בסדר, זה הקדוש ברוך הוא עשה אותם. אז הוא עשה לי יצר טוב גדול, יצר רע גדול, אז בגלל זה אני טוב או רע? טוב או רע זה מה שאני עושה, לא מה שנברא לתוכי. אוקיי? איפה אני בתוך כל הסיפור הזה כשהיצרים מתגוששים ביניהם? לכן בעל התניא באמת אומר, גם על זה דיברנו פעם, בעל התניא אומר שהמאבק הוא בכלל לא בין טוב לרע, אלא בין הממד היצרי, טוב או רע זה בכלל לא משנה, לבין הממד השכלי של אמת ושקר שאומר אני צריך להחליט מה אני עושה, לא להיות מולך על ידי היצרים שלי, לא היצר טוב ולא היצר הרע, אף אחד מהם. לא צריך אף אחד להיכנע לאף יצר, אני צריך להחליט מה אני עושה ולא היצרים שלי מושכים אותי אחריהם. ובמובן הזה היצרים, כמו המגונה והראוי, נכנסו לתוך האדם והתחושה שלנו שזה פשוט אנחנו. אני רוצה לעשות את הטוב או רוצה לעשות את הרע. אין איזושהי תחושה, אוקיי, זה יצר טוב, זה יצר רע, בוא נחשוב עכשיו מה נכון. לא תמיד זה נכון, לפעמים צריך להיות רע קצת, לפעמים צריך להיות טוב, אבל אני אומר, צריך לבדוק עם השכל, לא לתת ליצר, לדחף, לאינסטינקט להוביל אותנו. ובמובן הזה זאת הירידה של חטא אדם הראשון, שהאדם מולך לא על ידי אמת ושקר אלא על ידי ממדים נמוכים יותר, שפעם אפילו היו חיצוניים, לא רק נמוכים. הנחש מבחוץ, אחרי זה נכנס בתוך האדם פנימה. אבל גם בתוך האדם הוא צריך להבין שזה חלק נמוך יותר שלו, זה החלק של האמוציות, החלק של האינסטינקטים. זה לא החלק הקוגניטיבי, זה לא החלק שבו אתה מחליט בין אמת לבין שקר, שהוא זה שצריך להוביל אותך. וחטא אדם הראשון התחיל את התהליך הזה, הוא הכניס לתוך השכל, ערבב בתוך השכל ממדים שהם לא שכליים. רגע, לפני החטא היה יצר טוב, יצר רע והאדם. נכון. והאדם היה אמת ושקר, שהוא חיצוני ליצרים. היצרים היו בכלל בחוץ. גם היום היצרים זה לא אני, רק התחושה הסובייקטיבית שלנו, וזה היה העונש, שהיצרים נכנסים לתוכי ויוצרים אצלי תחושה אני רוצה לעשות את זה, לא שמישהו מפתה אותי לעשות את זה. זה אני. אז אין בכלל תחושה של מאבק. אני לא עוצר רגע וחושב, רגע, האם נכון לעשות? זה נכון, אני בעצמי החלטתי שכך צריך לעשות. מה זאת אומרת נכון? זה ודאי שזה נכון, הרי זה מה שאני החלטתי. אוקיי? אין איזושהי תחושה שאני אמור לבקר את ההחלטה הזאת, כי זאת לא החלטה, זאת משיכה. אני עכשיו צריך להחליט אם אני הולך עם המשיכה הזאת או לא. משיכה לטוב, משיכה לרע, שתי המשיכות. אוקיי? זה חטא אדם הראשון. הבאתי פעם את הסיפור הזה על דב סדן, ברעננה הזכרתי את זה לא מזמן. שהוא אמר שהבן אדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורתופד יהודי. אז למה יהודי? זה בגלל שרק יהודים עושים מהפכות בעולם. אבל למה אורתופד? אז הוא אומר כי היהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו, משה רבנו, שלימד אותנו להשתמש בראש. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אוקיי? אחרי זה בא אותו האיש, ישו, אמר לנו הכול בלב, צריך ללכת אחרי הלב, רחמנא ליבא בעי. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה מרקס, שאמר שהכל בבטן. הקפיטל, כן, אמצעי הייצור או הצריכה, כן, הם אלה שמוליכים אותנו. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה פרויד כמובן, שלימד אותנו שהכל מתחת לחגורה. אוקיי? אז התחלנו עם הראש, עברנו ללב, ירדנו לבטן, עברנו מתחת לחגורה. הבא יהיה אורתופד. מה נשאר עוד שם למטה? אז או סנדלר. אז המהלך הזה של הירידה, מעבר לבדיחה, יש בו משהו נורא אמיתי. הוא התחיל בחטא אדם הראשון. בחטא אדם הראשון התחיל העניין הזה שאתה מפסיק להיות מולך או מונהג על ידי האמת והשקר, מה שקורה פה בראש, ומתחיל להיות מונהג על ידי דברים נמוכים יותר. והדברים הנמוכים האלה לא רק מפתים אותך מבחוץ, הם מתערבבים בתוכך ועושים לך שידורים כאילו שזה האמת והשקר שלך. כאילו שזה אתה. כן, שזה לא משהו מבחוץ שמנסה לפתות אותך. והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. וזה עונש. וזה באמת עונש. זאת באמת הידרדרות. לעומת זאת לדעת שאסור לרצוח או שצריך לעזור לזולת או שאסור לפגוע בזולת או כל מיני דברים מסוג הזה, זה שכל אצל הרמב"ם. זה בכלל לא טוב ורע, זה לא ראוי ומגונה. זה לא מפורסמות, זה אמת ושקר. האמת היא שאסור לרצוח והשקר שמותר לרצוח. מבחינת הרמב"ם זאת התשובה, ועל זה דיברנו בשנה שעברה, שנדמה שבאמת אין מוצא אלא להתייחס לטוב ולרע כאמת ושקר. כתוצאה של כעין תצפית כזאת. משהו אובייקטיבי. זה לא מצפון, זה לא זה? זה כן זה, אבל גם אותו צריך להבין מאיפה הוא בא. אם הוא בא ממני עצמי אז זה שום דבר. אתה צריך איכשהו להבין שיש משהו מחוצה לך שאתה צופה בו, באיזשהו מובן אידיאת הטוב, ואתה אומר לעצמך זה מעשה טוב וזה מעשה רע. זה תוצאה של תצפית. זה אמת ושקר. כי בלי זה המוסר באמת הופך להיות מפורסמות, או קונבנציה. וזה לא יכול להיות אחרת. לכן הקושי הזה של לא מבינים את הרמב"ם נובע מאותה תפיסה שאותה הרמב"ם בא לשלול. לכן האנשים גם לא מבינים אותו. כי אנשים שבאמת חושבים שטוב ורע זה קונבנציות אז מבינים את הרמב"ם באופן שמדבר באמת על טוב ורע. אבל הרמב"ם לא מדבר על זה. טוב ורע מה שאנחנו קוראים זה מבחינת הרמב"ם אמת ושקר. פה זה מגונה וראוי. וזה הוכנא בבבלי וכל מה שדיברנו קודם. אוקיי? טוב, עכשיו נראה אצל רב דליה. בעמוד ק"א. ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. מדובר בעצים כפשוטם וכמשמעם. קודם כל זה עצים, כן, דרכו של רב דליה, אל תעשו פה וורטים, קודם כל כתוב עצים, זה עצים. עצים בעלי סגולות מיוחדות. עץ החיים הוא עץ שפירותיו הם סם חיים. להלן כתוב: ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. מכמה עצים אסור היה לאכול? אחד, נכון? לא שניים. עץ הדעת. עץ החיים נאסר רק אחרי שהוא גורש מגן עדן. אחרי שהוא גורש מגן עדן שמו שם את המלאך עם החרב המתהפכת כדי לשמור שהוא לא ילך לעץ החיים ויאכל ממנו ואז העונש שלו, שעונש המיתה, יתבטל. מראש לא היה איסור לאכול מעץ החיים. טוב שלא אכל ממנו בהתחלה. מה? כן. אם הוא היה אוכל ממנו בהתחלה אז זה כנראה היה מאפשר לו גם לאכול מעץ הדעת. בדיוק. אז אוקיי. אז עץ החיים הוא עץ שפירותיו הם סם חיים. להלן כתוב: ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. אנו יודעים ממקומות אחרים, כן, זה דרכו של רב דליה, שלעולם אין פירושו לנצח, אלא לזמן ארוך. כגון: ועבדו לעולם, שפירושו עד היובל. נכון, כי עבד נרצע הוא אחרי שרוצעים אותו הוא נשאר עבד עולם. זה פרשת משפטים. אבל פרשת בהר כתוב שהעבדים יוצאים ביובל. גם עבדים נרצעים יוצאים ביובל. אז חז"ל בקידושין דורשים: פה כתוב לעולם ופה כתוב יוצא ביובל, לעולמו של יובל. לעולמו של יובל הכוונה לעולם הכוונה עד היובל. איך רב דליה מסביר את זה? הכוונה הרבה זמן. זה נקרא לעולם. אין הכוונה באמת לעולם, אלא הכוונה הרבה זמן. כפי שפעם דיברנו על זה, יש מאמר של הנשקה על פשט ודרש בהמעיין בתשל"ז, ושם הוא מציע פירוש יפהפה לחז"ל הזה. הוא אומר שהעבד הנרצע הוא עבד עולם כפשוטו. הוא עבד עולם. ובפרשת משפטים ובפרשת בהר. בנות של הדוד של ברוייר, שבפרשת בהר הוא יוצא ביובל. מה זה אומר? אם אנחנו מבינים שהעבד הוא עבד עד היובל, אז עבד לזמן. ויש מצב אחר. העבד הוא עבד עולמי, רק בא היובל ומפקיע את זה. למשל, אם אני מוכר לך קרקע לשבוע, אז שיטת רוב הראשונים שמכירה לזמן לא נותנת קניין הגוף. אין לך קניין הגוף בקרקע, יש לך רק קניין גוף לפירות. הגוף שייך לי. כי קניין לזמן זה רק קניין גוף לפירות. זה הר"ן בנדרים דף כ"ט, יש כמה וכמה ראשונים, רוב הראשונים ככה נוקטים. לעומת זאת, אם אני מוכר לך קרקע והיא יוצאת ביובל, גם מכרתי לך את זה רק לכמה שנים, תלוי כמה זמן אנחנו לפני היובל, לא משנה, עשר שנים למשל. אז מכרתי לך קרקע לעשר שנים, אז גם זה אין לך פירות. אז איך מביאים ביכורים? הרי מה בבבא בתרא שואלים את זה. איך מביאים ביכורים? הרי הקרקע אתה צריך להיות בעלים עליה בשביל להביא ביכורים. תשובה, כי הקרקע הזאת קנויה לך לעולם, רק היובל מפקיע אותה. זה לא מכירה מראש לעשר שנים. המכירה היא לעולם, לתמיד שלך, רק בא היובל ומפקיע. כמו המלך. אם אני מכרתי לך משהו ועכשיו בא המלך ומפקיע ממך את הדבר הזה, זה אומר שמכרתי לך אותו לזמן? מה פתאום? אני נתתי לך את מלוא הזכויות שלי בדבר הזה, זהו, זה הפך להיות שלך, הגוף שלך, הכל שלך. הנשמה לך והגוף שלך, הכל שלך. יש לך קניין הגוף וקניין מה שאתה רוצה, עולמי. אלא מה? בא המלך וזאת זכותו, הוא יכול להפקיע לך את הדבר הזה. אז זה לא היה, אם זה קנוי לך מראש לעשר שנים, זה קניין לזמן, זה קניין חלקי, אין לך קניין הגוף. אם זה מוקנה לך מבחינת מעשה הקניין, קניין עולמי, רק אחרי זה בא משהו שלא היה מראש מונח בתוך מעשה הקניין, לא הייתה מגבלה לזמן, אלא בא משהו חיצוני ומפקיע את הקניין. אז זה לא משנה את העובדה שבעשר שנים שזה היה אצלך היה לך קניין הגוף בדבר. אני העברתי לך את הכל, אחרי זה בא המלך והפקיע. זה לא קניין לזמן, זה קניין הגוף. זה מה שאומר הנשקה. הוא אומר ועבדו לעולם הכוונה שהוא קנוי לו קניין הגוף, זה עבד עולם. אחרי זה בא היובל ומפקיע. היובל, הגמרא אומרת בפרק הזהב, שיובל זה אפקעתא דמלכא. כך הגמרא אומרת. זה הפקעה של המלך. כשאתה מוכר קרקע בזמן שיובל נוהג, אתה לא מוכר אותה לעשרים שנה, אתה מוכר אותה לעולם. רק בא המלך ומפקיע אותה אחרי עשרים שנה. בסדר, מלך יכול להפקיע רכוש. הוא במקרה גם בוחר להחזיר את זה למוכר, הוא יכול גם לקחת את זה לעצמו. אוקיי? אבל זה קניין עולמי. וזה הפירוש לעולמו של יובל. לעולמו של יובל הכוונה זה לעולם והיובל מפקיע. ובשיטת הבחינות של הרב ברוייר, אז זה בעצם אומר מדיני עבדות אתה עבד עולם, עבד נרצע הוא עבד עולם. מדיני יובל אתה יוצא בשעה שהיובל מגיע. אתה מופקע. זה מדיני יובל, זה לא קשור לעסקת המכירה של העבד. העבד קנוי לי לעולם. לכן הפרשה שעוסקת בדיני עבדות אומרת שהוא עבד עולם. הפרשה שעוסקת בדיני יובל אומרת שהוא יוצא ביובל. אבל הערך משתנה. מה? הערך משתנה כי הרי אנחנו יודעים שהיובל יגיע. בסדר, זה רק חשבון של ערך, אבל במובן של צורת הקניין, של דפוס הקניין, בסך הכל אתה משלם לי כמה שזה שווה לך. ובפועל אתה יודע שזה יהיה אצלך עשרים שנה, אז למה שתשלם לי מחיר של קרקע לעולם? זה רק עניין של עסק בינינו, אבל מבחינת הגדרת המקח זה מקח עולמי. קצת כמו מתנה על מנת להחזיר, מחלוקת הקצות והנתיבות. מתנה על מנת להחזיר, אז הקצות אומר שזאת מתנה עולמית, למרות שאתה כמו באתרוג שאני נותן לך בשביל על מנת להחזיר לי ביום טוב הראשון לצאת ידי לכם. אז הקצות אומר זה מתנה עולמית, אלא שיש תנאי שתחזיר לי, אם לא תחזיר לי המתנה תפקע. אז לא מתנה עד שאתה מחזיר לי, זה מתנה לעולם, רק יש תנאי שתחזיר לי. הנתיבות אומר לא, ברגע שהתנאי הוא להחזיר לי, זה לא כמו תנאי שירד גשם, אלא תנאי להחזיר לי, אז אתה בעצם אומר זה מתנה לזמן, לא מתנה לעולם. לפי התפיסה של הנתיבות יוצא מה שהגודליה אומר אני חושב, לפי התפיסה של הקצות יוצא מה שהנשקה אומר. כי הנשקה מבין ועבדו לעולם זה לעולם באמת, זה לא הרבה זמן, זה לעולם לעולם. וזה שיוצא ביובל זה דין צדדי, זה דין אחר. ולכן זה קניין עולמי, רק יש דין צדדי שמפקיע את זה ביובל. אותו דבר עין תחת עין. באמת הדין צריך להיות עין תחת עין. באותו מאמר הוא מדבר גם על עין תחת עין. אז למרות ששם טוב, זה תלוי אם זה להלכה, יש שם מחלוקת קצת. אוקיי, ובכל אופן הגודליה אומר זה הרבה זמן, זה לא לעולם. הוא לומד כמו הנתיבות, זאת אומרת שהכוונה זה להרבה זמן אבל זה לא לעולם. חיים ארוכים, גם כאן לעולם חיים ארוכים. ארוכים מאוד זאת אומרת עץ החיים מבחינתו זה פשוט עץ עם סגולות מרפא, עם סגולות רפואיות טובות, שאתה חי הרבה זמן אם אתה אוכל מהפירות שלו. הרופאים אומרים שרוב המחלות מקורן בתזונה לא טובה. מי שהיה ניזון בקביעות מפירות עץ החיים, היה יכול להאריך ימים ביותר. אך האדם גורש מגן עדן בעקבות החטא וימיו נתקצרו. מהו עץ הדעת טוב ורע? טוב ורע אינם אמת ושקר. הרמב"ם מסביר את הדבר, זה מה שקראנו. הוא מספר שחכם אחד שאל אותו איך ייתכן שבעקבות החטא זכה האדם לדעת, עלה בדרגה? והרמב"ם מסביר שלא הייתה כאן עלייה בדרגה אלא ירידה. השכל כבר היה לאדם לפני כן, מעת שנברא בצלם אלוקים. אם לא היה לו שכל ובחירה חופשית, אי אפשר היה לצוות אותו. האדם לפני החטא היה שכלי ותועלתי. כל דבר הוא היה שוקל במאזני השכל. האם זה יביא תועלת, תועלת גם תועלת מוסרית, לאו דווקא תועלת כלכלית במובן המצומצם. מעשה זה יביא תועלת או לא יביא. מובן שהוא היה עלול לטעות, לחשוב שדבר מסוים כדאי לו אף שבאמת אינו כדאי. אבל השיקולים שלו היו שכליים. זה קצת אני חושב רמז למה שדיברתי עם הכישלון של הנחש. הוא ידע מה נכון ומה לא נכון, זה קצת אחרת אבל זה אותו רעיון. וטענתי שהוא ידע בעצם מה נכון ומה לא נכון, אכן יצרים יכלו לפתות אותו, אבל לא יכלו להתערבב לו בנכון ולא נכון. הוא תמיד ידע שמה שהוא עושה זה לא נכון, רק הוא התפתה. אוקיי? אז הוא אומר שהוא יכול לטעות. לא חשוב, כי אז אם זה באמת רק טעות אז זה לא חטא, זה טעות. אז למה מה באים אליו בטענות? לכן אני לא חושב שהניסוח מדויק. אמנם היו לו גם רגש ודמיון, אך הוא לא נתן להם לשלוט בו. לעומת זאת אחר האכילה מעץ הדעת הוא נמשך אחר טוב ורע. טוב הוא מה שמורגש כטוב ללא טעם שכלי, וכן רע מה שמורגש כרע. הרמב"ם קורא לכך המפורסמות. הליכה עירום אינה דבר פסול מבחינה שכלית, כמו שדיברנו, אוקיי? זה נימוסים והליכות, זה לא טוב ורע. קודם החטא האדם ידע שהוא עירום וראה שהוא עירום והדבר לא הפריע לו. כמו שיש לו פה לאכול, יש לו גם איברים אחרים. למה להסתיר אותם? אחרי האכילה מעץ הדעת טוב ורע פתאום הרגיש האדם לא נוח מהיותו עירום. ניקח דוגמה אחרת, אהבת ממון. אדם שכלי עושה שיקול כמה ממון אני צריך לפרנסתי ולילדיי וכולי. אבל כשאהבת הממון הופכת טוב כשלעצמה, אין לה גבול. אוהב כסף לא ישבע כסף. וכך בתאוות שלטון וכדומה. אז ברגע שאתה לא עושה את השיקול השכלי אלא אתה הולך אחרי התאוות, אז ברגע שאיבדת את הפרופורציות זה אומר שאתה לא עושה את השיקול השכלי, אתה בעצם הולך אחרי התאוות. באכילה מעץ הדעת חל שינוי במנטליות של האדם. הוא החל ללכת אחר דמיונותיו. גם לפני כן הוא היה עלול לדבר כזה, מועד לדבר כזה, אך אז הוא לא נמשך אחרי המפורסמות. הם לא עניינו אותו. עוד פעם, מאוד לא ברור, הוא קצת עוקף פה את כל הקשיים שדיברנו עליהם במה שקראנו. כי מה זאת אומרת, אם הוא לא היה הולך אחרי דמיונותיו אלא רק אחרי השכל, הוא לא נמשך אחרי המפורסמות, אז איך הוא חטא? הוא כן נמשך אחרי המפורסמות, רק זה לא התערבב אצלו שהוא הבין שזה מפורסמות ולא מושכלות. זאת אומרת הוא הבין שזה טוב ורע או מגונה וראוי ולא אמת ושקר. את זה הוא הבין, רק הוא נמשך אחרי זה, לא שהוא לא נמשך. רק לא התערבב אצלו בקטגוריה של טוב ורע, הוא ידע מה זה טוב ומה זה רע, מה זה אמת ומה זה שקר. אחר האכילה מעץ הדעת השתנה בו משהו. אנו יודעים גם כיום שישנם מיני צמחים העלולים לגרום לשינויים מנטליים, כגון צמחי סמים וכדומה. אפשר להבין את תכונות עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע במסגרת הטבע. אוקיי? טוב, אז אם ככה אז מה התורה הזכירה את עץ החיים אם כולם הולכים להיות עוד כמה מאות שנים, ולמה זה עונש בכלל? מה זה סתם? אז למה זה עונש? וכל הקושיות. ברמב"ם זה ודאי לא נכנס, כי הרי הרמב"ם בעצם שואלים אותו הרי איך זה יכול להיות שהוא מידרדר, מקבל עונש על חטא ומקבל עלייה בדרגה? אז מה הוא עונה? לא, זה ירידה בדרגה. וצריך להגיד לא לא, זה קרה לו לבד, זה לא עונש, זה פשוט היה תוצאה של האכילה מהעץ. מה זה משנה? אם זה מזכיר לי שאולי סיפרתי לכם פעם שיש לי איזה חבר טוב שבילה ביערות בוליביה איזה חצי שנה שמה בתרמילאות מתקדמת במחוזות שלטענתו אדם לבן לא דרך שמה משהו כמו מאה שנה לפחות. מתועד שמה מתי היה האדם הלבן האחרון, זה היה איזה גרמני אחד, כך הם סיפרו לו, לא יודע בדיוק איך זה קרה שמה, היה שם איזה גרמני אחד, זה היה האדם הלבן האחרון שהם ראו. הוא רואה את המרכבה. הוא רואה את אותו מראה. כולם רואים את אותו מראה. לא משנה אם אתה בא מתרבות של גויים, של יהודים, מישראל, מגרמניה, והאינדיאנים, כולם רואים את אותו מראה. זאת אומרת זה מוכתב, זאת הטענה. והוא עצמו ניסה את זה. הוא אמר שהוא גם ראה את זה. עכשיו הוא לא יודע מה זה, הוא חילוני לגמרי, הוא לא יודע מה זה מרכבה ומה זה שום דבר. הוא שאל אותי קצת מה, שגם אני לא מבין גדול בזה, אבל בטח לא איך זה נראה. אבל הטענה שהמראה הוא אובייקטיבי. זאת אומרת כל אחד שלוקח את הצמחים האלה זה מה שהוא רואה. הוא סיפר מה שהוא ראה ומה ששמע מאחרים שהם ראו, שזה אותו דבר. הוא אמר שהם רואים אותו דבר. מוזר. עכשיו יש האמת שאחריו יש יהודי מהאוניברסיטה העברית בשם בני שנון. הוא פסיכולוג, פרופסור שמה לפסיכולוגיה. הבן של יהודית רונן עשה אצלו את המאסטר, כתב שמה על ניסויי ליבט. באופן הזה אני קבעתי איתו לדבר קצת. נפגשנו בלוויה של הבת זוג של החבר ההוא, נפגשתי איתו, קבענו לדבר והבחור נעלם. לא הבנתי מה קרה, אי אפשר לתפוס אותו. אחרי זה חבר שלי אמר לי שבעקבות מה שהוא סיפר לו הוא נסע לבוליביה והוא חי שם איזה שנתיים. פגשתי אותו אחרי זה במקרה באיזה כנס, הזכרתי לו את הפגישה. את המרכבה? לא יודע, לא הספקתי לברר אצלו, אבל הוא כתב על זה מאמרים מחקריים. צריך לבדוק שמה מה בדיוק הוא כתב, כי לא זוכר כבר עד כמה הוא אישר את זה. הוא בדק את זה, יש לו מאמרים אקדמיים על הנושא הזה. זאת אומרת על זה הוא הלך לבדוק, בשביל זה הוא הלך לבדוק שם. הוא חי שם איתם איזה שנתיים, לא יודע כמה, הוא בא לאיזה ביקור מולדת פעם ואז ראיתי אותו רגע וברח, עוד פעם חזר לשם. היה שם הרבה זמן. אז אני אומר, יש מצבים שלפעמים צמחים יכולים לעשות לך איזשהו שינוי שהוא מוכתב מטבע הצמח, לא איזשהו שינוי שהוא סכום של הצמח פלוס המבנה הנפשי שלך, כי אז זה פונקציה של מי אתה, אלא משהו ממש, הצמח עושה את זה, הוא עושה את העבודה לא תלוי בך. טוב, מעניין. בכל אופן אני חושב שבתור פירוש פה נדמה לי שזה בכל זאת קצת מפוספס. רק עבודה אקדמית יצאה מזה? אני הייתי עושה מזה אקזיט חבל על הזמן. איזה אקזיט? מה, חוויות לראות מרכבה? הוא אומר אגב זה לא ממכר. זה לא ממכר. בכלל זה חבל על הזמן. זה הלוצינציות אבל זה לא ממכר. אתה לוקח מתי שאתה רוצה אבל זה לא. אולי לראות את המרכבה לא כל כך קוסם לאנשים, לא מתמכרים לזה, אני לא יודע. טוב בכל אופן רק לסיום, יש בעמוד השני קפד, ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע בחלק העליון של קפד. הרמב"ם מסביר שאלוהים הוא שם משותף לקדוש ברוך הוא שהוא מנהיג העולם, ולמלאכים, ולשופטים ומנהיגי מדינות. וכאן הוא במשמעות האחרונה. תהיו בעלי כוח שיפוט בין טוב לרע, כלומר שיפוט בסוג המפורסמות, ולכן זה כנראה מתקשר לשופטים או משהו שיפוט. למרות שנדמה לי שלאור מה שהוא אמר קודם, המפורסמות זה כמו ללכת עירום, לא לרצוח, לגנוב, עניינים מוסריים. אני חושב שבאחת הערות שרשום בפרק ב' בסיפא הזאת שבערבית יש מילים שיש להם אותן מילים מכוער ויפה גם משמשות בטוב ורע. גם אצלנו זה ככה הרבה פעמים. זה טוב לי וזה רע לי למשל, אז הכוונה נעים ופחות נעים. אלו המילים שהוא השתמש בהן במקור הערבי. כן, אבל פה אני אומר מה שהוא מסביר זה לא מתיישב עם מה שהוא עצמו אמר קודם. הרי הוא עצמו קודם אמר שהמפורסמות זה רק המגונה, מוסכמה, קונבנציה. אז למה אני צריך כמו שאתם שאלתם, אז למה אני צריך להיות כאלוהים בשביל לשפוט בין טוב לרע במובן הזה? אז אני אמרתי טוב, אולי זה המושלם דווקא, אבל הוא נראה שמתכוון לשופטים לא למושלם. המושלם זה אלה שקובעים את הנורמות, את הטעמים, את הקונבנציות. השופטים זה אלה שבאמת מחליטים מה טוב ומה רע. אז פה אני לא בטוח, זה נראה לי שזה לא מתיישב עם מה שאמר למעלה. לא שעיניהם היו סגורות ויפקחו ולא שידעו דברים שלא ידעו מקודם, אלא שיהיה להם סוג חדש של פקחות. הפקחות של דעת טוב ורע שלא עניינה אותם לפני כן, שזה גם מעניין. מה זה הפקחות הזאת? אז זה כן עליה בדרגה או לא עליה בדרגה? יש פה המון נקודות, כשקראנו את הרמב"ם אני חושב שניסיתי להדגיש את כל למלא את הפערים האלה. יש פה המון דברים שנשארים בעצם לא ממולאים. זאת אומרת יש פערים בהסבר הזה. כי אם זה סוג חדש של פקחות אז אם זה ככה אז באמת הם השתפרו. אז שוב פעם חוזרת השאלה אז איך בעקבות חטא הם השתפרו? אלא מה אתה אומר זה סתם קונבנציה, אז קונבנציות לא. אבל איך שאני הסברתי ברמב"ם קודם נדמה לי שזה בדיוק ככה. הפיקח זה אותו אחד שמבין בנסיבות הנתונות כשיש קונבנציות מסוימות איך נכון לנהוג, גם זה דורש איזושהי רגישות, קוראים לזה לפעמים אינטליגנציה, לא יודע רגשית, לא בדיוק רגשית אולי אלא אינטליגנציה חברתית. בסדר? אינטליגנציה חברתית פירושו להבין מה שייך, מה לא שייך, מה מתאים לקונבנציות, מה לא מתאים לקונבנציות. אוקיי? זה סוג הפיקחות המסוים הזה. אבל זה אומר שזה לא קונבנציות כמו חנה בבלי, אלא קונבנציות כמו ללכת עירום, כמו שאמרתי קודם. אוקיי? טוב.