הזמן בהלכה 8

[הרב מיכאל אברהם] עוד כמה השלמות ובזה לגמור את עניין עניינה הזמן, ואז הנושא הבא קצת לנסות על איכות וכמות.

[Speaker B] על איכות איכות וכמות, כן.

[הרב מיכאל אברהם] לוקחים תמיד נושאים כלליים כזה ומנסים לראות אותם, את ההיבטים הפילוסופיים כלליים ואת ההיבטים ההלכתיים ומה אם יש קשר ביניהם. למה נזכרתי בזה? כי יש משהו שקשור לזמן שחשבתי לעשות אותו היום אבל אחרי זה בעצם אמרתי שזה קשור לאיכות וכמות אז זה יהיה התפר תפר לנושא הבא. טוב, אז יש כמה נקודות שהן בעצם נוגעות למחשבה תלמודית בהקשר של הזמן, שבאחת מהן נגעתי ואני רוצה קצת להשלים עם עוד כמה דוגמאות ועוד אחת שתהיה מוכרת לשמואל כי זה מה שעסקנו ברעננה בפעם הקודמת שזה קשור לעניין הזמן גם כן, אז נזכרתי שבעצם גם פה יש טעם. נתחיל מזה אולי. הגמרא המשנה בתחילת פרק שני של פסחים, המשנה אומרת: כל שעה שמותר לאכול, מדובר על חמץ כמובן, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנוכרי ומותר בהנאתו. עבר זמנו, אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירה. בסדר? אז הגמרא אומרת בעצם שחמץ לפני הזמן מותר לעשות איתו הכל, מותר בהנאה, מוכר לנוכרי, כל מה שצריך. אחרי הזמן נכנס זמן האיסור מהשעה השישית נגיד של ערב פסח, אז אסור. לא יסיק בו תנור וכירה ואסור בהנאה וכולי. השאלה שמתבקשת פה היא כמובן מה החידוש? ברור שמותר לאכול לחם בחנוכה. זאת אומרת, זה שלפני הזמן חמץ מותר בהנאה, כן זה מה שהמשנה באה להגיד? ברור שיסור חמץ זה בזמן איסור חמץ. מה החידוש פה? אז הגמרא מתלבטת בעניין הזה. ארבע, חמש, שעה שישית.

[Speaker C] כן, יש עוד דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פשוט במשנה לא מדובר על זה, אז בגמרא באמת קצת נכנסים לעניין הזה, אבל גם כן לא באופן, אני אגיע לזה. אני מדבר על עיקר הדין, לא על דין דרבנן. רק אני אכניס איזושהי הערה. פעם הייתה לי איזה חקירה למדנית חצי בדיחה חצי אמיתי, האם שייך המושג מוקצה גם ביום חול? זאת אומרת, או שמוקצה זה רק בשבת וביום טוב. ברור שמותר לטלטל מוקצה בשבת וביום טוב, אבל השאלה היא אם הדבר הוא מוקצה גם ביום חול? אין איסור לטלטל מוקצה, אבל הוא מוקצה גם ביום חול? או שמא המושג מוקצה שייך רק בשבת או ביום טוב? אז היה לי פעם איזה ראיה מתוספות בסוכה שתוספות מדבר על, גם בסוכה וגם בשבת, תוספות מדבר, הגמרא בשבת מדברת על נויי סוכה והיא אומרת שהם אסורים משום מוקצה. ונויי סוכה אסורים כל שבעת הימים, לא רק בחג. אז תוספות מסביר שמה שיש מיגו דאיתקצאי ומוקצה ולכן זה נאסר כל חול המועד מטעם מוקצה. דברים מאוד קשים כי מה שייך מיגו דאיתקצאי ואיסור מוקצה לימי חול? כל המושגים האלה שייכים רק ביום טוב ובשבת. בחול המועד אין איסורי מוקצה. את שאר המוקצים חוץ מהמוקצה למצוותו הזה של נויי הסוכה לא אסורים בחול המועד. אין איסור מוקצה בחול המועד. אז נדמה לי שהפירוש הפשוט הוא שזה מוקצה גם ביום חול, אבל ביום חול בדרך כלל אין איסור. בחול המועד יש איסור, לפחות על מוקצה למצוותו. אבל אם בכלל לא היה שייך המושג מוקצה אלא בשבת וביום טוב, אז מה שייך לאסור את זה בחול המועד? אז אותו דבר היה אפשר להגיד גם פה.

[Speaker D] אבל שמה יש היגיון.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker D] יש שבוע של סוכות, וכל מה שהוא לצורך השימוש של הסוכה הזאתי הוא מוקצה בדיוק כמו שלשבת. לשבת מה כל כך חידוש במוקצה בשבת? ממי שנכנס שבת עד שיוצאת שבת יש כזה מושג שנקרא מוקצה. בסוכות ממי שמתחיל סוכות עד שהוא מסתיים יש עניין כזה שנקרא מוקצה לכל מה שקשור לסוכה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] אבל חול המועד זה יום חול.

[Speaker D] אבל זה חול המועד. נכון, אבל יש בו, יש בו את האלמנט של המועד. זאת אומרת, אם יכול לרבוץ איסור, יש לו על מה לרבוץ.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול לאסור את נויי הסוכה סתם כי הם מיועדים לשימוש. בפסוק אל תעשה בהם שימוש אחר, אבל אל תקרא לזה מוקצה. מה שייך לאיסור מוקצה? זה יהיה איסור הנאה נויי סוכה.

[Speaker D] לא, זה מוקצה, זה כל מה שהוא מוקצה בזמן של המועד.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל תוספות אומרת יותר מזה, יש שמה מיגו דאיתקצאי, אז כל דיני מוקצה זה לא סתם שאומרים זה אסור.

[Speaker D] זה שאסור זה לא מיגו דאיתקצאי לטובת החג הזה, לטובת השבעה ימים. מה ההבדל בין שבעה ימים ל-24 שעות של שבת? למה יש הבדל?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שרק בשבת וביום טוב יש מוקצה.

[Speaker D] אבל למה, יש מוקצה על משהו של המועד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה איסור, לא מוקצה.

[Speaker D] גם פה יש איסור, וקרשים של סוכה מה יש בהם?

[הרב מיכאל אברהם] קרשים של סוכה זה באמת לא מוקצה.

[Speaker D] אבל אסור לפרק אותם בשבת וכולי, למה?

[הרב מיכאל אברהם] ואסור לעשות אבל זה לא מדין מוקצה. זה לא בשלושה מיגו דאיתקצאי.

[Speaker D] לא, בסדר, אבל זה משהו שכן מותר ביום רביעי בחנוכה. נכון. למה? כי שמה באמת לא שייך מדין מוקצה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה לא מדין מוקצה, זה סתם איסור. כמו חמץ בפסח.

[Speaker D] אין שאלה למה

[הרב מיכאל אברהם] חמץ בפסח אסור בחול המועד.

[Speaker D] ברור לי, אני רק מנסה לומר שזה לא לא קשור לכלום. יש תקופה של חג שקוראים לו סוכות, ובתקופה הזאת זה אסור. בדיוק, זה מה שרציתי להגיד. ואז אפשר להבין שזה אסור נטו, בדיוק כמו שה- האלמנט של שימוש מושאל במושג.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון,

[Speaker D] זה לא איסור,

[הרב מיכאל אברהם] אבל אז לא היה צריך להיות מיגו דאיתקצאי וכל דיני מוקצה שיש להם ייסור מוקצה.

[Speaker D] בייסורים רגילים אני לא מצליח להפריד את זה לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, בייסורים רגילים לא שייך הכללים האלה של מיגו דאיתקצאי. תגיד אסור, בסדר, אסור, הבנתי. ובחמץ, מישהו יעלה בדעתו להגיד בחמץ בפסח מיגו דאיתקצאי?

[Speaker D] לא, כי זה לא אותו דבר. כי הדבר הזה בעיקרון הוא כן מותר. הנויים האלה בעיקרם הם סתם דברים של חולין.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הם מיועדים לסוכה.

[Speaker D] לא, הם מוקצים לטובת הסוכה. אוקיי, בדיוק כמו שהמסור הקטן הוא מוקצה בשבת, הפטיש.

[הרב מיכאל אברהם] בדרך כלל המוקצה בשבת וביום טוב זה מה שמוקצה דווקא לא לשבת. ופה זה מה שמוקצה לטובת לטובת היום טוב. זאת אומרת שהמושג מוקצה שאתה משתמש בו הוא מושג הפוך להבנה הפשוטה.

[Speaker D] זה מה שקשה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב, כאילו זה זה מה שבאים לומר במיגו דאיתקצאי. אז מה זה מיגו דאיתקצאי? הם טועים שיש שמה את הכללים.

[Speaker D] גם זה אותו דבר מצד השני. אין כל כך הרבה פרטים, הפרטים הם כאלה, איתקצאי מערב סוכות, נגמר, אבוד לך.

[הרב מיכאל אברהם] זה אומר שיש מוקצה גם ביום חול. האי שיתוף השם, אז לא הייתי מביא את כללי מוקצה לאיסור הזה, הייתי אומר זה אסור, בסדר, הבנתי. יש דברים שהם אסורים ביום אחר.

[Speaker D] אז אולי שיתוף העיקרון? הרב?

[Speaker C] אז אולי שיתוף העיקרון, מה שהוא מנסה לומר.

[Speaker D] לא, כי יש שיתוף העיקרון.

[Speaker C] מה זה מיגו דאיתקצאי? עכשיו אני נזכר בו. מיגו דאיתקצאי, מיגו דאיתקצאי זה אומר הועיל וזה נאסר בבין השמשות, נאסר לכל היום. אותה הלכה ספציפית של מיגו דאיתקצאי, אני מעביר אותה לאיתקצאי. אבל למה?

[הרב מיכאל אברהם] למה? הרי רק באיסור מוקצה המקורי שייך הדבר הזה, למה באיסור רגיל מעבירים את מיגו דאיתקצאי? מה פתאום? רק אם הוא מדיני מוקצה. מדיני מוקצה. אני חושב שתוספות גם יגיד שזה יהיה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם יש או אין מוקצה.

[Speaker C] מה זה כולו מיגו דאיתקצאי? הוא קובע שבבין השמשות זה נחשב…

[הרב מיכאל אברהם] קובע את כל היום. מה זה קשור? זה שייך רק לשבתות ולימים טובים. עכשיו אני נזכר בעוד סוגיה שלא עסקנו בה ביחס לזמן, זה בדיוק המיגו דאיתקצאי הזה. אם אמצא פה מועד קטן, אם לא אני אגיד לכם בעל פה.

[Speaker C] בבקשה. כן, אני מבין.

[הרב מיכאל אברהם] מתוך שהוא הוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום. מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. מתוך שזה הוקצה בבין השמשות זה מוקצה לכל שאר היום.

[Speaker D] אני לא מוצא את זה, אני אגיד לכם בעל פה. זה כמו שבת אחרי פסח. מה? זה כמו הסיפור עם שבת אחרי פסח. שמה? האם מותר לאכול את החמץ בשבת הזאתי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, שמה זה באמת יהיה מוקצה. כי בשבת יש שייך דין מוקצה, אז החמץ נאסר לא בגלל שהוא איסור באכילה, אלא בגלל שהוא מוקצה. כי בבין השמשות אי אפשר לאכול אותו.

[Speaker D] אבל שם יש מתירים את זה אם קיבלת אותו לא יודע מ…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מיגו דאיתקצאי, לא, זה מותר מדין חמץ, זה יהיה אסור מדין מוקצה. זה להיפך, זה בדיוק מחדד את ההבדל. אני נזכר עכשיו פשוט באיזה ראש במועד קטן, נדמה לי בסוף פרק שלישי. הוא מביא שם בשם המהר"ם מרוטנבורג, הוא מביא שם מה קורה אם קטן, אם מישהו נפטר אבא שלו נפטר כשהוא היה קטן, ואז הוא התבגר, השאלה אם הוא צריך לשבת שבעה, להתאבל. אז הוא אומר שם שאין דיחוי אצל מצוות, כיוון שהוא בתור קטן הוא לא היה חייב באבל כי הוא קטן, הוא פטור מהמצוות, אז לכאורה היה מקום להגיד שכיוון שהוא נדחה מן המצווה. והראיה שלו זה מגמרא ביבמות, גמרא מדברת שם על אין איסור חל על איסור. אז הגמרא מדברת שם מה קורה אם קטן שהביא שתי שערות באמצע השבת, ואז יוצא והוא גם הקריב בטומאה, הוא הקריב במקדש, עשה כמה דברים בבת אחת, אז משמע שהקטן חייב באיסורי שבת למרות שבעצם הוא נעשה גדול רק באמצע השבת. בסדר? אז רואים שאין דיחוי אצל מצוות, כך אומר המהר"ם מרוטנבורג, זה רבו של הראש. אין דיחוי אצל מצוות וכיוון שכך גם באבל זה כך. הראש עצמו כבר מעיר עליו שזה דברי פלא. למה? מה? אין הנידון דומה לראיה. הרי בשבת אתה חייב לשמור שבת, כל רגע בשבת אתה חייב לשמור אותו. זה שהיית פטור מהרגע הקודם, מה זה קשור לרגע הבא? מה זה נקרא דיחוי אצל מצוות?

[Speaker D] אולי זה מצווה אחת?

[הרב מיכאל אברהם] מה? רגע, אתה כבר בצעד הבא שלי. אבל באבל, הרי המחייב שלי באבל זה מיתת האבא שלי, נכון? מכוח זה אני חייב באבל. עכשיו אם הוא מת ברגע שאני הייתי קטן, אז אני באבל הזה כבר פטור. אז פה יש מקום להגיד שאפילו ברגע שגדלתי, המחייב שלי נפל עליי כשהייתי קטן כשלא הייתי חייב, אז זהו, אני כבר לא חייב. כמישהו שעבד, לא יודע מה, עבד עבודה כשהוא היה תושב חוץ לארץ ועכשיו הגיע לארץ, אומרים לו תשלם מיסים. מה תשלם מיסים כשאני הרווחתי את הכסף הזה הייתי בחוץ לארץ, לא הייתי אזרח המדינה? מה, מה זה לשלם מיסים? המחייב שלי במס זה הרגע שבו הרווחתי את הכסף. אני חושב, אני לא מספיק מכיר את דיני מיסים, הרגע שבו הרווחתי את הכסף זה המחייב שלי במס. אז עכשיו כשאני מגיע לארץ אף אחד לא ידרוש ממני לשלם מס על מה שהרווחתי שם. נכון, אבל ברור שאם אני אעבוד פה הלאה, אז מרגע שאני אזרח אני חייב לשלם מיסים. זאת אומרת שחיוב שהוא בכל רגע ורגע חיוב עצמאי, אז ברור שגם אם הייתי פטור קודם, מרגע שהתחייבתי התחייבתי. אבל אם יש איסור שנעוץ באירוע מסוים והאירוע הזה היה כשהייתי פטור מהדבר, אז גם ההמשך, גם אם החיוב הזה ממשיך לאורך זמן הוא בכלל לא חל עליי. לכן זה לא שייך בכלל לדיחוי אצל מצוות. כך מקשה הראש. מה אומר המהר"ם מרוטנבורג? הוא לא הבין את השטות הזאת, זה ברור. אז אני פעם חשבתי מה שאתה אמרת איציק קודם, שהוא כנראה מבין ויש כמה ראיות ממדרשי אגדה גם לעניין הזה ומכמה דברים, שהחיוב בשבת הוא מכוח בין השמשות. זאת אומרת החיוב בשבת הוא לא חיוב של כל רגע ורגע. מי שנכנס לבין השמשות בר חיובא, אז הוא מתחייב לשמור את כל השבת. ואם לא אז לא. עכשיו זה תלוי אם יש או אין דיחוי אצל מצוות. אם יש דיחוי אצל מצוות, אז ברגע שבבין השמשות הוא היה קטן גם אם הוא הגדיל באמצע הוא לא יתחייב יותר להמשיך את אותה שבת. שבת הבאה הוא כבר ייכנס גדול, אבל שבת הזאת הוא לא חייב. אם אין דיחוי אצל מצוות, בסדר, אז הוא יהיה חייב את החצי שבת שנשאר כי אין דיחוי. אבל לכן גם לגבי שבת שייך לדון אם יש או אין דיחוי אצל מצוות. כלפי מה הדברים אמורים? אז זה נושא אחר לגמרי, אני פשוט נזכרתי זה גם קשור לזמן. כי בדרך כלל מה זה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. בדרך כלל דבר שהיה אסור עליי בבין השמשות היה מוקצה מבחינתי בבין השמשות, אז הוא ממשיך להיות אסור עליי כל היום. למשל כביסה שהייתה רטובה בבין השמשות והתייבשה במהלך היום ואני בבוקר רוצה ללבוש אותה, אי אפשר. כי אם בבין השמשות זה היה מוקצה כביסה רטובה לא ראויה לשימוש, אז זה היה מוקצה למרות שעכשיו סיבת ההקצאה הסתלקה. אבל כיוון שבבין השמשות זה היה מוקצה, זה מוקצה לכל השבת. וזה העניין של מיגו דאיתקצאי לבין השמשות. נר שכבה, או כל מיני יש כל מיני דוגמאות מיגו דאיתקצאי. יש כאלה כמו רבי עקיבא איגר נדמה לי רוצה להגיד שכל המחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה אם יש או אין מוקצה זה רק על מיגו דאיתקצאי, זה לא על עצם איסור הטלטול. זאת אומרת זה בעצם עיקרו של דין מוקצה זה מיגו דאיתקצאי. זה לא עכשיו, אז מה זה הרעיון הזה של מיגו דאיתקצאי? הסבר פשוט, כך מופיע בבעל המאור, כך מופיע בריטב"א, כך מופיע רוב האחרונים מניחים את זה כדבר פשוט, לא ראיתי מישהו שאומר אחרת, שאין באמת יסוד מיסטי בבין השמשות שאם נתפסת באיסור בבין השמשות אז הוא מתפשט על כל היום. אלא מה? חפץ צריך להיות מוכן כדי להשתמש בו בשבת או ביום טוב. עכשיו אם בבין השמשות הוא היה מוקצה זה אומר שהוא עדיין לא היה מוכן ברגע שנכנסה השבת. אם הוא לא היה מוכן אסור להשתמש בו כל השבת. מה אכפת לי שהוא התייבש בשבת, תכלס מתי הוא הוכן לשימוש? הוא לא הוכן מבעוד יום, אז לכן אי אפשר להשתמש. אין פה איזה מיסטיקה כזאת שברגע שבבין השמשות זה היה אסור, האיסור מתפשט על כל היום. אלא פשוט בין השמשות זה הרגע הראשון של היום. אם עד הרגע הראשון זה לא הוכן, אז מה לעשות, זה לא הוכן. אי אפשר להשתמש בדבר לא מוכן. כך מסבירים אחרונים וראשונים את העניין הזה של מיגו דאתקצאי. אבל יצא פעם שיש ראשונים שאי אפשר להסביר בהם את הדבר הזה. עוד רגע אני מקווה שאני אזכר גם בעניין הזה, אבל זה תלוי כנראה במחלוקת תוספות וריטב"א. אבל יש ראשונים שאי אפשר להסביר בהם את היסוד הזה, ואני חושב ששם צריך להבין כמו שאמרתי קודם המהר"ם מרוטנבורג, שהתפיסה היא ששבת ויום טוב זה חיוב אחד, זה לא חיוב נפרד על כל רגע ורגע. זה חיוב אחד שנתפס עליך בבין השמשות. אז מה שאסור עליך בבין השמשות מתפשט לכל היום, כי שבת או יום טוב זאת יחידת זמן אחת, זה לא אוסף של רגעים. אז אם נתפס עליך האיסור, הוא אסור כל היום, ואם לא אז לא.

[Speaker D] קטן שהגדיל בעומר?

[הרב מיכאל אברהם] מה? קטן שהגדיל בעומר, זה גם כן כל מיני, אם

[Speaker D] זה מצווה אחת או כמה מצוות?

[הרב מיכאל אברהם] הרבה אחרונים אוהבים להתפלפל בעניין הזה. בפשטות זה קשור לבה"ג, כן? אם אתה מברך על כל שבע שבתות תמימות, אם אתה צריך את כל הספירה לעשות מצווה אחת, או שכל יום זה מצווה בפני עצמה. אני פעם טענתי שזה לא נכון, אבל מה,

[Speaker D] אז מה כן נכון?

[הרב מיכאל אברהם] קטן, גם אם הספירה נעשית כיחידה אחת, השאלה היא אם זה מצוות הספירה או פעולת הספירה. אוקיי, כי הקטן ספר גם בתור קטן, אז הספירה יכולה להמשיך הלאה, כי הוא ספר. לא משנה שהוא עשה את מצוות הספירה. זה דין בספירה, לא דין במצוות הספירה. טוב, אבל יש ר' שמעון שקופ על העניין הזה, הספירה של שבעה נקיים. מאוד מעניין. טוב, זה גם כן סיפור אחר. בכל אופן, אז בקיצור אז יצא לי שיש ראשונים שבהם אי אפשר להגיד שמיגו דאתקצאי זה פשוט דבר שלא הוכן עד הרגע הראשון של היום. ושם צריך להגיד באמת היסוד שאמרתי המהר"ם מרוטנבורג, שברגע שבבין השמשות נתפס עליך איסור, שבת ויום טוב זאת יחידת זמן אחת. וברגע שזאת יחידת זמן אחת, אז נתפס האיסור בכל היום. זה מין מיסטיקה כזאת, ברגע שנגעת באיסור הוא לא יורד ממך עד סוף היום. זה מין איזה עיקרון מטאפיזי כזה, לא יודע בדיוק, משהו אחר. איפה זה יוצא? אז יש מחלוקת בין תוספות לבין הריטב"א גם בסוכה על מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר. יש תוספות בכמה מקומות בש"ס, יש בביצה, יש בסוכה, בכמה מקומות, מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר. והמחלוקת היא בשאלה אם אומרים את זה או לא אומרים את זה. לדוגמה, הזכרת קודם את חמץ, זה בדיוק הציור. חמץ בשבת שאחרי שביעי של פסח. או אתרוג, לא משנה. האם הוא מוקצה או לא מוקצה? אז תוספות רוצה לומר שלא אומרים מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר. זאת אומרת, אם בבין השמשות זה היה אסור, אבל זה היה אסור רק בגלל שאני בספק שמא זה היום הקודם, אז זה לא יקצה… זה לא יקרין על היום הבא. לעומת זאת, אם בבין זה היה אסור מחמת הרגע הזה עצמו, לא בגלל ספק שמא אני ביום הקודם, זה מיגו דאתקצאי רגיל. והריטב"א חולק. זאת אומרת הריטב"א טוען שכן אומרים מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר. עכשיו הטענה שלי שהמחלוקת הזאת היא מחלוקת בשאלה מה זה מיגו דאתקצאי. אם אתה מבין שהחפץ לא הוכן עד בין השמשות ולכן הוא נאסר כל היום, אז תכלס, כיוון שלא יכולת להשתמש מחמת הספק, מה זה משנה? עדיין זה לא הוכן. זאת אומרת כל עוד זה היה אסור, אז זה לא הוכן. ברגע שזה מותר כבר אבוד לך, כי זה כבר בתוך היום, אז זה צריך להיות אסור. אז צריך להיות כן מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר. מי שאומר שאין מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר, איך הוא תופס את זה? ברור, זה פשט פשוט. למה אין מיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר? כי בעצם בין השמשות הוא ספק נגיד יום שישי, שזה היה אחרון של פסח, ספק שבת. אוקיי? אז מה זה אומר? כל מה שזה אסור בבין השמשות בין שישי לשבת זה רק בגלל החשש שמא זה יום שישי. זאת אומרת שברגע שבאמת נכנסה השבת, מתי שהקדוש ברוך הוא יודע מתי נכנסה השבת, אנחנו בספק אבל הוא יודע, ברגע שנכנסה השבת בעצם הוא לא אסור. אני מחמיר כי אני לא יודע, בעצם זה… זאת אומרת שזה לא נתפס בשום רגע של יום השבת. האיסור לא תפוס בשום רגע של יום השבת, אז לא יהיה מיגו דאתקצאי.

[Speaker D] אבל גם לא היה רגע של הכנה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא צריך! זה בדיוק מה שאני אומר. כי לפי התפיסה הזאת זה לא… זה הנקודה. מי שתופס שזה בעיה של הכנה, אז אתה צודק, לא הייתה הכנה. מה אכפת לי למה. אז מספיק שזה כל היום שעבר היה אסור בשביל שזה יהיה אסור גם הלאה. אבל מי שמבין שצריך לגעת ביום עצמו, לא מספיק שזה כל היום עד הרגע הראשון היה אסור, אלא צריך רגע אחד ביום. היום הזה שזה גם יהיה אסור. אז פה זה לא, זה מיגו דאיתקצאי מחמת היום שעבר, אז לכן לא אומרים אותו. בסדר, זה המחלוקת לגבי מיגו דאיתקצאי. אבל אז באמת יוצא שהתפיסה הזאת של המהר"ם מרוטנבורג על הדיחוי אצל מצוות והמיגו דאיתקצאי לפי הריטב"א בעצם אומרים ששבת זאת איזושהי יחידת זמן אחת. זאת יחידת זמן אחת, וברגע שנגעת באיסור רגע אחד של היום, הוא נתפס על כל היום. והזמן בימי חול הוא זמן שמורכב מכל רגע הוא בפני עצמו, זאת אומרת אנחנו לא רואים את זה כיחידה אחת. הזמנים בשבתות ובימים טובים בנויים אחרת מאשר הזמנים בימי חול רגילים. עוד פעם, בהסתכלות ההלכתית לפחות, אני לא מנסה לטעון שיש פה איזשהו שינוי פיזיקלי. אבל בהסתכלות ההלכתית רואים את הזמן כיחידה אחת בשבתות ובימים טובים ובימי חול רואים את זה כזמן שכל רגע ורגע, ואז מכאן יוצא הרעיון של מיגו דאיתקצאי. עכשיו יותר ברור, אז אני סוגר את הסוגריים. עכשיו יותר ברור למה ביום חול לא שייך לעשות מיגו דאיתקצאי לפי התפיסה הזאת. כי כל רגע… מה זה קשור למיגו דאיתקצאי? אז תגיד שזה אסור, בסדר, אסור בכל רגע, אסור בכל רגע. מה זה קשור למיגו דאיתקצאי אבל? אז זה רק בדיני מוקצה שייך. אז מה רואים? שיש כנראה שייך הדבר הזה גם בחול המועד, גם בחול המועד. אלא מה? רק אין איסור. אבל המוקצה, המושג מוקצה קיים בכל יום, רק איסור מוקצה, זאת אומרת אסור לטלטל את המוקצה, רק בשבתות ובימים טובים. טוב, זה רק הערה. עכשיו גם בחמץ בעצם כשאני קורא את הגמרא כפשוטה, את המשנה כפשוטה, אז הייתי קורא אותה בדיוק ככה. הייתי אומר שבעצם…

[Speaker C] אסור לטלטל את המוקצה, כביסה למשל, ביום חול, היא לא מוקצה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? לא, היא לא ראויה לשימוש, היא נקראת מוקצה. היא לא ראויה לשימוש. אבל מה אכפת לי לא ראויה לשימוש, תעשה מה שאתה רוצה. זה שהיא לא ראויה לשימוש היא לא נקראת מוקצה?

[Speaker C] היא לא אסורה מדין מוקצה, זה ההבדל. היא לא מוקצה? מי אמר? אולי היא נקראת מוקצה, אבל אין איסור לטלטל מוקצה.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שההבדל הוא באיסור או שההבדל הוא בהגדרת החפץ עצמו? אם הוא לא ראוי לשימושים אז הוא לא ראוי לשימושים גם ביום חול, הוא רטוב, מה תעשה איתו? תשאיר אותו עד שיתייבש, אז הוא לא ראוי לשימוש, הוא מוקצה משימושך. נכון, אז מה אכפת לי, ביום חול גם דבר שמוקצה מותר לי לטלטל.

[Speaker C] לא דין הלכתי? לא, זה לא דין הלכתי, זה רק מושג. אבל אם המושג הזה קיים גם ביום חול, אז אני יכול להבין שפתאום אחד

[הרב מיכאל אברהם] הראשונים אומר לי שגם בחול המועד יש את זה, יש איסור על זה. אם המושג לא היה קיים בחול המועד מה שייך לאסור על זה? הוא קיים שם. בואו נתקשר לחלק השני של השיעור, אוקיי, אחרי זה. אז בגמרא פה גם אני אומר, מה המשנה פה אומרת? שחמץ בזמן ההיתר מותר וחמץ בזמן האיסור אסור. תודה רבה. ברור, מה זה נקרא זמן ההיתר וזמן האיסור, לא מתי שהוא מותר ומתי שהוא אסור. לכן אני מראה לכם עוד לפני שנקרא את הגמרא שכשקוראים את המשנה כפשוטה, ממש את הלשון שלה, לא צריך פה שום דבר מעבר לזה. מה שכתוב במשנה זה מה שאמרתי קודם על המוקצה. הגמרא אומרת חמץ ששייך ליום חול הוא לא אסור בהנאה. זאת אומרת לא שביום חול אין איסור הנאה, זה גם אני יודע. שביום חול הכוונה לא פסח כן, אין איסור הנאה מחמץ או איסור אכילה מחמץ. אלא מדובר על סוג החמץ. חמץ ששייך ליום חול הוא אולי חמץ אבל אין איסור להשתמש בו. וחמץ ששייך לחג הוא חמץ ומותר להשתמש בו, ואסור להשתמש בו, סליחה. בסדר? ההבדל הוא הבדל בסוג החמץ, לא באיסור, כי אחרת באמת זה טריוויאלי לגמרי. מה, ברור, לפני פסח מותר ובתוך הפסח אסור. רוצים לדבר איתי על שני סוגי חמץ, עכשיו בואו אני אראה לכם את זה.

[Speaker B] חמץ

[הרב מיכאל אברהם] שלפני הזמן וחמץ שבתוך הזמן. שניהם חמץ, אבל בזה לא יהיה איסור ובזה כן יהיה איסור.

[Speaker C] למשל אני אתן

[הרב מיכאל אברהם] לך דוגמה, אני אתן לך דוגמה שזה

[Speaker B] יבהיר את זה.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן. אני אתן לך דוגמה למשל אם הייתי יכול לקחת חמץ שלפני החג ולהשתמש בו בתוך החג. היה מותר או היה אסור? נגיד שאני מצליח לצייר ציור שחתיכת לחם שאני אוכל בתוך הפסח…

[Speaker C] עוד מעט תראו את הציור,

[הרב מיכאל אברהם] עוד מעט אני אמצא את זה.

[Speaker C] מה? בל תשבית אולי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בל ייראה ובל יימצא זה יהיה בסדר. וגם לאכול את זה יהיה מותר. כי זה חמץ שלפני החג, זה סוג אחר של חמץ. חמץ שלפני החג הוא לא חמץ בכלל, לא חל עליו איסור. גם אם תמצא אותו בתוך החג. זה מה שהמשנה אומרת. אם לפני החג אין איסור חמץ בכלל, מה החידוש? היא רוצה להגיד לא, סוג חמץ כזה ששייך ללפני החג, אפילו לו יצויר איזה ציור שהוא ייקלע לידך בתוך החג אתה יכול לאכול אותו. חמץ בפסח. אמרתי לכם, אמרתי להם שמה אפשר סטארט-אפ. מייצר חמץ שמותר באכילה בפסח. הנה אני אראה לך, זה גמרא.

[Speaker C] מי מייצר את זה? רגע רגע, אבל יש שני דברים. בור ברשות הרבים וחמץ בפסח.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא שייך לאדם, ועשאו הכתוב כאילו ברשותו.

[Speaker C] חמץ בפסח. נו כן. זה חמץ שלפני פסח.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה חמץ בפסח? מה זה משנה? הרי מצאת אותו בפסח. אז זה המשנה אומרת, שחמץ שלפני פסח הוא לא חמץ, גם אם תמצא אותו בפסח לא. בוא אני אראה לך. תסתכל. הגמרא אומרת כך: ומותר בהנאה, פלפולים אלה בסוף מוצאים אותם, בסוף המוקצה ביום חול. ומותר בהנאה פשיטא. לא צריכה שחרכו קודם זמנו. וקמשמע לן כדרבה, דאמר רבה חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו. והגמרא שואלת פשיטא. מותר לפני זמנו בהנאה? ברור, חמץ לפני זמנו מותר בהנאה. תירוץ חרכו. הוא חרך את הפסח את החמץ לפני פסח. אוקימתא.

[Speaker B] כן, זה עושה אוקימתא.

[הרב מיכאל אברהם] פה אני לא אכנס לסוגיית האוקימתות, אבל הוא חרך את החמץ לפני פסח, ואז הוא מותר בהנאה אפילו אחרי זמנו. זה פלא פלאים. תעשה טוסט. זה לא טוסט. תעשה חרוך חרוך ותאכל בהנאה טוסט בפסח.

[Speaker D] לא זה חרוך.

[Speaker C] חרוך חרוך, זה לא טוסט.

[Speaker D] לא, זה טוסט.

[הרב מיכאל אברהם] אם מדובר, כל הראשונים כותבים פה, אם מדובר על שריפה ממש, שוב פעם אין חידוש, זה לא חמץ בכלל. לא מדובר על שריפה. חמץ שרוף ברור, אפר וזה, שראוי מותר או אסור. אבל לא מדובר על שריפה. מדובר במפורש על חרוך שהוא לא שרוף. עוד פעם, כמה חרוך אני לא יודע, יכול להיות שמדובר על אל דנטה, איזה טוסט ביניים. אבל זה לא שרוף, לא מדובר על ששרפת את הלחם. מדובר שחרכת אותו. באופן עקרוני טוסט שעשוי חזק, אתה יכול לאכול אותו בפסח.

[Speaker B] ככה הגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה פירוש העניין הזה? מה זאת אומרת שחרכת אותו לפני פסח? בדיוק. שחרכת אותו לפני פסח, אתה יכול לקחת את אותו דבר ולאכול אותו בפסח. אם שרפת ממש את הלחם, גם אם עשית את זה בפסח אתה יכול לעשות איתו מה שאתה רוצה. לכן אני אומר זה לא שריפה. אם שרפת ממש בתוך הפסח, אתה יכול, שרפת את זה לגמרי, פנים חדשות באו לכאן, גמרנו. אתה יכול ליהנות מהאפר, אותה מחלוקת ראשונים, אבל בטח לפי חלק מהראשונים אתה יכול ליהנות מהאפר אחרי זה. אין בזה שום בעיה. אבל פה כשאתה חורך, אם אתה חורך בתוך החג, לא יעזור לך, זה חמץ. אבל אם חרכת לפני החג את אותו טוסט עצמו אתה יכול לאכול, למכור טוסטים לפסח שיקנו את זה לפני החג. בתוך החג אפילו אם חרכת לפני החג. בסדר? כן. לחרוך. כן. מה פשר העניין הזה? איך זה עובד? אז יש פה שני, צילמתי לי פשוט, שלחתי לי במייל. איפה זה מפה? הנה זה טוסטים. צילמתי שתי פסקאות בראשונים שמסבירים את זה. המאירי מסביר את זה כך: וזה שהזכיר אחר כך ומותר בהנאתו, לא הוצרך כלל. כן, במשנה כתוב לפני הזמן מותר בהנאתו. ברור, מה לא צריך בכלל. ומתוך כך פירשו בגמרא, אף לאחר זמן איסורו ובשחרכו קודם איסורו, בכדי שיצא מתורת אוכל. רוצה לומר שנתחרך אף מתוכו ומותר בהנאה כגון להיסק או לדבר אחר. אבל שלא תחשבו שזה רק בהנאה, והוא הדין שבאכילה מותר. מותר גם לאכול את זה. זה טוסט לאכילה. שאף אכילתו אינה אכילה אחר שיצא מתורת אוכל, שאין שום איסור חל עליו הואיל ואפר בעלמא הוא. הא, רגע, תמשיך, עוד לא גמרתי. הכול כשחרכו לאחר זמנו אסור בכל הנאה. אם חרכת אחרי הזמן אסור. למה אסור הרי שריפה גמורה מותר אפילו אם עשית את זה אחרי החג? שמאחר שחל עליו איסור חמץ, הרי בכניסת החג הוא היה חמץ, בתחילת החג הוא היה חמץ, אין איסורו נפקע עד לאחר שריפה גמורה. רוצה לומר שייעשה גחלים, ובזו הותר לגמרי אף לאחר זמנו. זאת אומרת אם אתה שורף אותו לגמרי אז גם אם אתה עושה את זה אחרי הזמן זה מותר. למה? שכל הנשרפין אפרן מותר. זו מחלוקת ראשונים אגב, רב חיים ידוע בסטנסיל. וגחלים דינם כאפר. הכול שלא הגיע לכך, חרכו זה לא הגיע לזה, זה לא שריפה גמורה. אף על פי שנתחרך לגמרי אסור, אם עשית את זה בתוך החג. שהרי כל איסור הנאה חל עליו ואינו נפקע. אז מה אומר המאירי? שכמו שאתה הגדרת את זה קודם יפה. החריכה מקפיאה את המצב. מה זאת אומרת? אם חרכת את זה לפני החג בשלב שזה היה חמץ, אז זה נשאר עם סטטוס של חמץ, סליחה, סטטוס של חמץ שמותר. זה החמץ שלפני החג. זה נשאר חמץ שלפני. מצאנו את הדוגמה שבה יש לנו חמץ שמשויך ללפני החג, למרות שאנחנו לוקחים אותו לידיים בחג ואוכלים אותו, אבל החמץ בחפצא הוא חמץ ששייך ללפני החג. בסדר? וכיוון שכך לא חל עליו איסור, אתה יכול לאכול אותו בחג. אבל רק שהחריכה מקפיאה את הזמן של החפצא, לא את הזמן שבו אני אוכל, אלא את הזמן לאיפה שייך החמץ. החמץ הזה הוא חמץ של לפני החג, לכן לא חל עליו איסור אפילו כשאני נמצא בתוך החג.

[Speaker C] לא, למה? למה נעשה ככה? אלא מה? יש לו שם, יש לו שם, בגלל שהוא היה ערב החג, חרכת אותו, הוא נכנס לחג כאשר הוא כבר לא ראוי למאכל חמץ. לא, כי אם הוא לא חמץ אז למה שיהיה אסור בתוך החג? למה שיהיה אסור? כי אני אגיד לך למה, לא, היה חמץ, בדיוק, היה חמץ, החפצא הזה היה לו שם חמץ. מה ההבדל בין זה לבין ששרפת לגמרי?

[הרב מיכאל אברהם] ששרפת לגמרי מותר.

[Speaker C] ולכן מה? ולכן מה?

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו הוא לא חמץ אבל היה חמץ, אז מה? אבל אם אתה מקפיא, אם אתה, הרב, זה מקפיא את המצב.

[Speaker C] לא, אבל אם אתה שורף לגמרי הוא היה חמץ, אז אסור בהנאה. אז אם אתה שורף לגמרי מותר, זה לגמרי מותר. כן, אבל זה מותר בהנאה כי זה עפר.

[Speaker B] אבל החריכה לא! מה? החריכה לא! למה?

[Speaker C] לא, אם אתה עושה את זה בתוך החג.

[Speaker B] אבל זה לא חמץ.

[Speaker C] אבל אם אתה

[Speaker B] עושה

[הרב מיכאל אברהם] את זה בחג זה משהו אחר, אתה עושה את זה בתוך החג ואז זה אסור. בגמרא כתוב שאם אתה חורך ואתה עושה את זה אחרי החג אסור.

[Speaker D] אני אגיד לך למה, לא לא, אבל הרב אני יכול להבין אותו.

[Speaker B] הוא אומר שאם אתה עושה

[Speaker D] את זה בתוך החג זה אסור.

[Speaker B] אני יכול להבין אותו, יש פה, הוא קיבל פה שם

[Speaker D] של, לא, יש בזה, הוא לא יכול לעשות את זה אחרי החג, הוא לא יכול לעשות, כי אתה צריך, יש פה שני מצבים. הוא מדגיש בפירוש המאירי שהוא יצא מתורת מאכל. עכשיו ככה המציאות. חמץ לפני פסח, בסדר? אם חרכת אותו הוא יצא, חל, עבר את השנייה הזאת של פסח, הוא כבר בתוך הפסח הוא לא חמץ. כי חרכתי אותו לפני זה, אין בעיה, זה מקבלים.

[Speaker B] בתוך הפסח,

[Speaker D] אני אגיד לך, בתוך הפסח הוא עבר לא חמץ את הרגע של הפסח, ועכשיו אתה רוצה לחרוך אותו. זה אסור.

[Speaker B] למה? ואם אתה שורף אותו לגמרי?

[Speaker D] מי זה חורך אותו לגמרי?

[Speaker B] גם זה אסור. מותר!

[Speaker D] לא! אסור בהנאה שלו.

[Speaker B] מותר! מותר! הוא אומר מפורש, קראתי עכשיו, מותר. הוא יצא, אתה יודע, אם שרפת לגמרי,

[Speaker D] אם הוא היה

[Speaker B] חמץ ושרפת אותו לגמרי בתוך

[Speaker D] החג, הרב, הוא לא ראוי למאכל. הוא מדגיש את זה. כאילו כשהוא עבר את הגבול, זה שאלה אחרת. נו, אבל זאת הנקודה, זאת הנקודה. הרב, אני לא משתכנע. יש חמץ לפני, כשהוא עבר את הקו, אני צריך שהוא יעבור את הקו של הפסח כשהוא לא ראוי למאכל. עכשיו השימוש, אני מסכים, זה קשה. על השימוש, ההבדל בין חריכה לשריפה.

[הרב מיכאל אברהם] אז על זה אתה מדבר? זה קשה.

[Speaker D] אבל הרב, אתה התרת טוסטים. אנחנו, זה מחלקה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] אני מכיר טוסטים.

[Speaker D] טוסטים הם ראויים למאכל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה טוסטים? טוסטים וול דאן.

[Speaker D] טוסטים וול דאן הם ראויים למאכל עדיין. אני רוצה להגיד, הרב, הוא מדבר על טוסטים שאתה אם היית מזמין אותם בקפיטריה היית אומר אדוני זה לא טוסט. אז על זה הוא מדבר. רק על זה הוא מדבר. אז כאלה טוסטים אתה יכול, זה לא סטארט-אפ, אל תבנה על זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אני צוחק. אני רק אומר, זה טוסט שעשוי חזק, לא משנה, אבל זה לא גחלים.

[Speaker D] זה לא גחלים, לא, זה לא גחלים, כי אחרת היה קשה עם השאר. זה לא גחלים, זה לא ראוי למאכל.

[Speaker B] יש מצב ביניים.

[Speaker D] ברור, כן, אבל המצב ביניים הזה. פשוט! פשוט! יש הרבה כאלה דברים, לא עלה לי דוגמה בראש אבל יש מלא מצבים. ההבדל, הסברא היא פשוטה, שלפני, הוא עבר את הרף של הפסח בתוך חמץ.

[הרב מיכאל אברהם] כי זה מקפיא את המצב.

[Speaker D] אני מסכים עם ההגדרה של הקפאת המצב, אבל לא לצורך זה שזה מותר באכילה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מותר, אבל זה מותר באכילה.

[Speaker D] באכילה. גם מותר לאכול משחת שיניים. אין שום בעיה. מה זאת אומרת מותר באכילה? מותר באכילה משהו שלא ראוי לאכילה.

[הרב מיכאל אברהם] אין דין משחת שיניים, אז גם אתה יכול לאכול את זה אם זה נעשה אחרי החג.

[Speaker D] אני לא מדבר מצד חמץ, אתה אומר לי מותר לאכילה. בטח שמותר לאכילה. למה הם לא פוסקים שאם

[הרב מיכאל אברהם] עשית את זה בתוך החג למה זה אסור באכילה?

[Speaker D] אני אסביר לך, בגלל שזה עבר את הקו הזה של פסח כשהוא חמץ, אתה אוכל חמץ.

[הרב מיכאל אברהם] הרב, זה משחת שיניים, זה לא חמץ.

[Speaker D] הרב, מותר לאכול חמץ, אני אעשה לך, אין לי סתירה פנימית. בישראל אסור לאכול חמץ, בירדן מותר לאכול חמץ, אוקיי? עכשיו אתה, אם עברת את הגבול בין ישראל לירדן עם החמץ ביד, החמץ שלך בירדן אסור לאכול אותו. אסור. עכשיו שנייה רגע אחת, היה אסור לאכול אותו. שמואל, עברת את הגבול עם החמץ. זה משנה איפה אתה. זה בהחלט משנה.

[Speaker B] עזוב לאכול, בוא נדבר רק על איסור הנאה.

[Speaker D] קשה לי שם,

[Speaker B] אבל שמה אני מסכים איתך. נו, אז למה?

[Speaker D] אני קשה לי רק אני אין לי תשובה לחלק השני. מה ההבדל בין גחלים לבין

[הרב מיכאל אברהם] לא, הרב

[Speaker D] יש לי קשה לי בין גחלים לבין לא? בסדר, לא, אבל זה רק חצי של הבעיה זה החצי השני, החצי

[הרב מיכאל אברהם] הראשון המקורי הבעיה נשאר קשה.

[Speaker D] אני מסכים, אבל אבל לא מפה אתה התרת מפה משהו אחר אני עוד לא התרתי כלום.

[הרב מיכאל אברהם] אתה רוצה להציע תיאוריה שמסבירה את כל העובדות? אני אציב לך את כל העובדות, אם יש לך תיאוריה אלטרנטיבית תנסה לחשוב עליה.

[Speaker D] כל העובדות העובדות הן אלה,

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה חורך לפני הזמן אז מותר לאכול וליהנות אחרי החג בתוך הזמן. זה אני מקבל. בסדר. אם אתה חורך אחרי הזמן אסור ליהנות. גם זה אני מקבל. אם אתה שורף בין לפני בין אחרי מותר. אין לי תיאוריה שמסבירה את כל העובדות האלה.

[Speaker D] אני צריך עכשיו צמצמת לי את השדה אני אחפש עכשיו רק מה ההבדל בין חריכה לשריפה. אוקיי. זה שמה יושב. בפלפלים על לפני התרנו טוסט תזכור.

[הרב מיכאל אברהם] תראה, הטענה של הגמרא שאם זה הפך להיות אפר אז זה כבר משהו אחר בכלל זה חפץ אחר. אם זה חרוך זה חפץ עצמו אבל החפץ מוקפא המצב שלו ברגע שחרכת אותו, כי אחרי שחרכת אותו הוא כבר יצא מכלל מאכל המאכל הרגיל לפחות אז הסטטוס שלו נקבע בשלב שבו הוא היה כן מאכל. זה השם שהוא קיבל ועכשיו החריכה הזאת הקפיאה את המצב.

[Speaker D] הרב יין מפוסטר. זאת הטענה. יין מפוסטר. נו? בסדר. זה יין שאם נגעו בו לפני שהוא עבר בישול אז יש לו סטטוס אחד ואחרי שהוא עבר בישול זהו יין מבושל הסטטוס שונה.

[הרב מיכאל אברהם] מפוסטר זה ויכוח כן.

[Speaker D] לא מפוסטר, מבושל. אוקיי בסדר. אותו דבר אותו הכל משהו נעשה נעשה איזה תהליך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מבין הכל, עכשיו תסביר לי מחורר מה קורה.

[Speaker D] את זה אני מחפש על זה אני רוצה לענות תעזור לי אבל מחכים מחפשים.

[הרב מיכאל אברהם] על הדבר הזה אנחנו מסכימים. על זה אנחנו מסכימים. אני רציתי להרוויח.

[Speaker B] אז אנחנו מסכימים אז מה הוויכוח? אנחנו מסכימים לגמרי. נכון שגם קשה לך הכל נופל.

[Speaker D] לא, נופל רק האוכל. שמואל אל תבנה על הקפיטריה אל תבנה על הקפיטריה הטוסטין לא ילך לך. לוגית אין פתרון אחר.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי בכל אופן זה ניסוח אחד של המאירי. זה ניסוח אחד של המאירי. המאירי בעצם טוען שזה מקפיא את המצב ברגע שיש עליו שם איסור האיסור הזה לא יורד ממנו עד שהוא נשרף לגמרי אבל חריכה מקפיאה את המצב שלו, בסדר. יש ניסוח אחר של המהר"ם חלאווה שהוא מסביר ככה אני אקרא לכם את לשונו. ואמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו כלומר שחרכו עד שהוציאו מתורת לחם ונפסל אפילו מאכילת הכלב ומותר בהנאתו לאחר זמנו עד כאן זה רק הסבר הגמרא. ונקט בהנאתו משום דאינו ראוי לאכילה לכן סתם אמר הנאתו אבל הוא הדין דבעי למיכליה הוא יכול גם לאכול זה כעפרא בעלמא הוא. ודווקא חרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו דנאסר פעם אחת משום חמץ לעולם אסור דנמצא זה נהנה ממה שנאסר עליו אלא אם כן שרפו לגמרי עד שנעשה אפר דאז מותר.

[Speaker C] מה זאת אומרת אלא אם כן? מה? איך יוצא לו האלא אם כן הזה?

[הרב מיכאל אברהם] נמצא זה שנהנה ממה שנאסר עליו כן אלא אם כן שרפו. מה זאת אומרת נמצא זה נהנה ממה שנאסר עליו מה פירוש המושג הזה? לדעתי מה שהוא אומר זה משהו אחר מהמאירי. המאירי רואה את זה כהקפאה של המצב. המהר"ם חלאווה טוען אין פה שום הקפאה של המצב הטוסט עכשיו הוא לא חמץ אתה יכול לאכול אותו תעשה מה שאתה רוצה בפסח. אלא מה? אם חרכת אותו בתוך החג אז מה שקרה זה שעכשיו כשאתה אוכל אותו חרוך אתה בעצם נהנה מהחמץ מהחריכה של החמץ שעשית. החריכה של החמץ הפכה בעצם את האיסור את החמץ שאסור באכילה ובהנאה למשהו שבו אתה יכול כבר לעשות שימוש אז החריכה הייתה הוצאת הנאה מהחמץ. לא האכילה שעכשיו אתה עושה כי החריכה הפכה את זה למשהו שאותו אפשר לאכול אז בעצם יוצא שעשית בפסח פעולה על החמץ שמאפשרת לך להוציא ממנו הנאה.

[Speaker B] הוא לא עובר על איסור אכילת חמץ הוא עובר על איסור הנאה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. הנפקא מינה תהיה שבמצב כזה עכשיו כשאני אוכל את החמץ האיסור יהיה איסור הנאה לא איסור אכילה. כי בעצם מה שקרה האכילה כשאני אוכל זה לא חמץ רק שכשאני אוכל מה קורה וזה מברר לי שכשחרכתי את החמץ בעצם יצרתי אוכל. אבל זה מגלה שהחריכה עצמה הייתה פעולה של הפקת הנאה.

[Speaker E] מה החידוש של המשנה שבחמץ לפני הזמן מותר?

[הרב מיכאל אברהם] שחירכת אותו לפני הזמן.

[Speaker E] חירכת אותו לפני הזמן?

[הרב מיכאל אברהם] כן. נו. החידוש הוא שכשזה חרוך הוא לא חמץ. אבל…

[Speaker E] אבל מבחינת ה…

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא מתחייב אם חרכת לפני הזמן. הוא לא חמץ, והפקת הנאה מהחמץ זה חמץ של לפני הזמן, אז אין בעיה להפיק הנאה מהחמץ בערב פסח. אבל אם חרכת אותו בחג עצמו, אם חרכת אותו בחג עצמו אז אתה מפיק הנאה מחמץ בחג.

[Speaker E] אבל שוב, זה לא למדתי כלום על המצב לפני החג. המשנה לא חידשה שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] המשנה חידשה שחריכה הופכת את זה ללא חמץ.

[Speaker E] אבל אני מתחייב אם אני אוכל, אם זה לא חמץ אז למה אני אוכל

[Speaker C] את זה בפסח וחייב עליו? לא, אתה לא חייב. אם חרכת לפני הזמן אתה לא חייב. חריכה בזמן החג… אם חרכת לפני אתה לא חייב. אם חרכת בזמן החג עצמו, אז אתה חייב. למה? כי החריכה הייתה הפקת הנאה שעשית בחג עצמו. למה לא להסביר את זה אחרת? לפני החג אני מסתכל על זה מבחינה אובייקטיבית. מבחינה אובייקטיבית זה אפר. בסדר? מבחינה אובייקטיבית. ועכשיו, וכשנכנס החג, כן? אם שרפת את זה, כן? אז נכון שסובייקטיבית בשבילך בשבילך זה אוכל, זה חמץ.

[Speaker B] לא, אבל בסוף הוא נהנה. עזוב רגע, אתה לא יכול לאכול. מה מה?

[הרב מיכאל אברהם] אחרי שחרכתי.

[Speaker C] אחרי שחרכת ושרפת.

[הרב מיכאל אברהם] שרפתי לגמרי?

[Speaker C] אם אתה

[Speaker B] אוכל את זה…

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה אוכל את זה, תסתכל על ההנאה.

[Speaker B] תסתכל על ההנאה. האכילה היא… לאכול אפר, תסתכל רק על ההנאה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה תראה שיש פה הנאה רצינית.

[Speaker B] זה מה שהמהר"ם חלאווה אומר, מה קורה כשהוא שורף. מה הנאה? רק הנאה. הנאה אם אתה עושה את זה לפני הזה, הכל מותר.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה עושה את זה בתוך החג, אסור בהנאה. אם אתה עושה עוד שלב, כבר מותר. כי האפר הוא כבר לא בגדר של החמץ. אני מחדש עוד משהו. כשאתה אוכל את החמץ עצמו, אז

[Speaker D] נכון

[הרב מיכאל אברהם] שהוא כבר לא בבחינת אוכל, אבל זה עדיין אותו חמץ שהיה שם. אז הוצאת הנאה מהחמץ ההוא, אתה עדיין את ההנאה אתה עושה מהחמץ ההוא. אחרי ששרפת זה כבר לא חמץ, זה

[Speaker D] כבר העברת את הגבול למשהו אחר, כבר

[הרב מיכאל אברהם] הוא נעלם ונולד חפץ אחר. המהר"ם חלאווה, ברור שיש הבדל.

[Speaker B] ואז אם אחד ישרוף והשני יאכל, אז מי?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אז הוא יצר מזה אוכל שראוי להנאה. עכשיו זה ש… נגיד שאני מוכר פירות ערלה. לקחתי את הכסף. פירות ערלה אסורים בהנאה. מכרתי את הפירות ערלה, קיבלתי כסף, זרקתי אותו לים עכשיו. עברתי איסור? זרקתי את הכסף לים. ברור שעברתי איסור. זה שאני לא עושה בזה שימוש בהנאה שיצרתי, בסדר, אבל הרווחתי כסף בשבילו. אז אותו דבר גם פה.

[Speaker B] אז ראובן ישרוף ומי

[הרב מיכאל אברהם] יעבור את האיסור?

[Speaker B] שמעון יאכל וראובן יעבור את האיסור לפי זה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זה נפקא מינה טובה, לא חשבתי על זה. נכון, אם ראובן ישרוף ושמעון יאכל, אז ראובן יעבור את האיסור לפי המהר"ם חלאווה, ולא שמעון. אני חשבתי נפקא מינה אחרת. הריטב"א מביא פה מה קורה אם עשיתי את החריכה הזאת בשעה שישית. בשעה שישית חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה. בסדר? עכשיו חרכתי את החמץ. לפי המאירי, החמץ יישאר כל הזמן מותר בהנאה ואסור באכילה. סליחה, מותר בהנאה ואסור באכילה. כי זה מוקצה, נכון? לפי המהר"ם חלאווה יהיה מותר אפילו לאכול אותו. למה? כי כשאני אוכל אותו, זה מגלה שהחריכה הייתה פעולה של הפקת הנאה. ובשעה שישית מותר להפיק הנאה. אז הריטב"א הזה זה נפקא מינה בין המאירי לבין המהר"ם חלאווה. בסדר? אבל נכון, זה נפקא מינה יפה מה שאמרת. מה קורה אם ראובן שורף ונותן לשמעון לאכול? אז ראובן עבר את האיסור לפי המהר"ם חלאווה כי הוא הפיק את הדבר הזה, ואחר כך הוא בחר לזרוק את זה לים או לתת למישהו אחר, אז מה? אבל לענייננו מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שמה שהגמרא בעצם לומדת פה מהמשנה, זה שהמשנה כשקוראים אותה, שימו לב, זה אוקימתא מטורפת כזאת, חרך לפני הזמן וכולי. מאיפה ההמצאה הזאת? אני אומר הגמרא קראה את המשנה כפשוטה. לא צריך להוסיף מילה. זה מה שכתוב במשנה. זה ממש כתוב במשנה. אפילו מילה לא להוסיף. המשנה אומרת שחמץ של לפני הזמן לא חל עליו איסור. עכשיו ברור שלא מתכוונים לומר שכשאני אוכל אותו לפני הזמן. זה לא פסח. מה? לאכול לחם בחנוכה זה לא צריך חידוש של המשנה בשביל זה. המשנה באה להגיד שיש דבר כזה שנקרא חמץ של לפני הזמן. ואותו אתה תאכל בתוך הזמן גם לא יהיה איסור. רק אתה לא מבין איך יכול להיות דבר כזה. אם אתה אוכל אותו בתוך הזמן אז הוא גם חמץ של בתוך הזמן. מה המושג חמץ של לפני? אז על זה אומרת הגמרא, היכי תמצא לה שאתה חורך אותו. זה הכל. אבל זה מה שכתוב במשנה. זה לא איזה אוקימתא. אז בעצם מה שעושים כאן זה איזושהי הפרדה של שני צירי זמן, לכן זה קשור לסוגיית הזמן. כי יש ציר זמן אחד שקובע למי שייך החמץ. זה חמץ של יום חול או זה חמץ של פסח. יש ציר זמן אחר שקובע מתי אני עושה את פעולת האכילה. עכשיו, מתי אני עושה את פעולת האכילה? זה מתי שפיזית אני עושה את פעולת האכילה. אני אוכל אותה בתוך החג.

[Speaker B] אז הזמן שבו אני אוכל, בדרך כלל אלו

[הרב מיכאל אברהם] שני דברים שמתלכדים, אלא אם הפעולה של החריכה, החריכה מנתקת את שני צירי הזמן אחד מהשני. החריכה אומרת הזמן של החפץ נעצר. ברגע שחרכת אותו, עצרת את ציר הזמן. הזמן לא ממשיך לזרום עם החפץ. אני עצמי ממשיך לזרום עם הזמן. אז אם אני אוכל אותו בתוך החג, אז אני עושה פעולת אכילה בתוך החג, אבל מה שאני אוכל, החמץ, החפץ שאותו אני אוכל, הוא חמץ של לפני החג, כי לגביו הזמן נעצר. רק אומר…

[Speaker B] מה? לפי הפירוש הראשון.

[הרב מיכאל אברהם] גם לפי הפירוש השני בעצם זה פיצול בין שני צירי הזמן. כי רק שמה אני בעצם מפיק הנאה מתי אני עושה את הפקת ההנאה מהזמן ההוא. אף ששמה יכול להיות בהחלט שאפילו הזמן שלי נעצר, לא רק הזמן של החמץ. אבל עדיין יש פה עצירה של ציר הזמן. אז כיוון שכך אז אני עכשיו בעצם אוכל חמץ, פעולת האכילה נעשית שם. לא רק החמץ שייך לשם, אלא אפילו פעולת האכילה שייכת לשם. ואם חרכתי בתוך הפסח, אז פעולת האכילה נעשית בתוך הפסח, או ההנאה נעשית בתוך הפסח. אז זה בעצם איזשהו… איזושהי מעבדה כזאת שמפרידה את שני צירי הזמן. אתה מצליח לייצר מצב שבו החמץ שייך לנקודת זמן אחת ופעולת האכילה קורית בנקודת זמן אחרת. ואם אתם זוכרים, זה ממש אותו דבר כמו שדיברתי בהתחלה בהתחלה כשדיברתי על שני צירי זמן, שאחד זורם על פני השני, או כשאתה חוזר בתנאי, אתה חוזר אחורה. מה זאת אומרת אתה חוזר אחורה? אז זה אומר שאתה בעצם מפריד שני צירי זמן. יש ציר זמן אחד שהוא ציר אובייקטיבי, הזמן תמיד זורם קדימה, אף אחד לא קופץ אחורה בזמן. אבל יש איזשהו ציר זמן פנימי שיכול לייצר ולחזור אחורה בזמן, ואז יוצא שבאותה נקודת זמן עצמה יש שני מצבים בעולם ששייכים לאותה נקודת זמן, שני מצבים שונים ששייכים לאותה נקודת זמן. נגיד אני גירשתי אישה בתנאי שהיא לא תשתה יין שבוע. בסדר? עכשיו גירשתי אותה, עכשיו היא מגורשת. אחרי שבוע היא שתתה יין. מה קורה? אז פעולת הגירושין בטלה למפרע. אז זה אומר שבאותו רגע שחשבת שהיא מגורשת, בעצם היא לא מגורשת. אבל זה לא איגלאי מילתא למפרע, נכון? אלא מה? זה סיבה, לא איגלאי מילתא. מה זה אומר? שברגע שחוויתי את הרגע הזה היא באמת הייתה מגורשת, ואחרי זה אני חוזר לאותו רגע ובאותו רגע עצמו היא לא מגורשת. נו, תחליט, ברגע הזה היא כן מגורשת או שהיא לא מגורשת? יש שני מצבים שונים בעולם שמשויכים לאותה נקודת זמן. טוב, זה עוד פעם ניתוק של או עצירה של ציר הזמן. עכשיו בהקשר הזה, כמה דוגמאות הלכתיות שאני רואה עכשיו שממש גם קשורות לזה, זאת אומרת הקשר למיגו דאיתקצאי נראה לי שהוא די ברור. גם שמה בעצם אנחנו איכשהו עוצרים את ציר הזמן בבין השמשות. זאת אומרת החפץ הוא חפץ של בין השמשות כשאתה משתמש בו בשבת. הוא לא חפץ של עכשיו, הוא חפץ של בין השמשות. לכן זה לא משנה, עכשיו הכביסה התייבשה. אז מה? כשאני משתמש עכשיו בכביסה, אני משתמש בכביסה של בין השמשות, לא בכביסה של עכשיו. עכשיו היא יבשה, היא לא מוקצה. אבל הסטטוס שלה נעצר, זאת אומרת הוא קפא, ברגע בין השמשות נדבק עליו השם שלו, קפא הזמן, זה בעצם אותו תהליך.

[Speaker C] עכשיו תראו כמה דוגמאות ממיגו דאיתקצאי, נדמה לי שיש שם ודעתו אילוויה, נדמה לי שיש שם שדעתו עליו ב…

[הרב מיכאל אברהם] יושב ומצפה ודעתו אילוויה.

[Speaker C] נו, אז דעתו אילוויה, זה לא ציר זמן וזה לא בטיח. כלומר, הואיל ולא הייתה דעתו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה ההסבר של הראשונים שם.

[Speaker C] לא, זה הגמרא אומרת דעתו אילוויה.

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת ברבי שמעון שזאת הנפקא מינה בינו לבין רבי יהודה. בסדר, אז הוא לא אמר שזאת ההגדרה של מיגו דאיתקצאי. הגמרא אומרת שזה המוקצה ששייכת גם לרבי שמעון. דבר שאין דעתו אילוויה ושעומד עד שאתה יודע שהוא יחזור להיות כשר, שיחזור להיות מותר. יושב ומצפה, מה שנקרא. יושב ומצפה ודעתו אילוויה. טוב,

[Speaker C] הרעיון הוא ש…

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בזה רבי שמעון מודה. בסדר. אז מיגו דאיתקצאי זה פרשה אחרת. אמרתי, הזכרתי קודם רבי עקיבא איגר, הוא באמת טוען שמיגו דאיתקצאי זה המחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה, ואז ההגדרות האלה הן באמת ההגדרות שקשורות למיגו דאיתקצאי לפי זה. אבל הר"ן חולק שם וזה… טוב, לא ניכנס לזה עכשיו. אבל אני רוצה להביא עוד כמה דוגמאות למקומות בהלכה שבהם רואים בעצם מעורבות של הזמן בצורה לא טריוויאלית, שהזמן בעצם מגדיר את המציאות עצמה, הוא לא מאפיין חיצוני למציאות. דיברתי אני חושב מתישהו על ושמחת בחגך, נכון? כבר בהתחלה. שושמחת בחגך בעצם אומר שהחג הוא סיבה. את השמחה הוא לא הזמן שבו אנחנו שמחים. אנחנו שמחים, הסיבה היא שהגיע הזמן. זאת אומרת, לא לא שאנחנו שמחים במשהו, רק צריך לעשות את זה מתי שמגיע מגיע הזמן. אז אני אביא אולי כמה דוגמאות נוספות לעניין הזה שהם כולם בעצם קשורות גם למה שאמרתי קודם, שהזמן בעצם מגדיר את החפץ. תראו למשל יש את הרמב"ן בקידושין. הרמב"ן מדבר על על ספירת העומר והוא אומר שספירת העומר זה מצוות עשה שהזמן גרמה ולכן נשים פטורות. השאלה היא איך זה יכול להיות? למה למה ספירת העומר זה לא זמן גרמה? זה ממחרת הפסח עד עד שבועות. אז בדברי יחזקאל אז הוא כותב כך בדברי יחזקאל, בדברי יחזקאל עם משה, זה שני ספרים למדניים כאלה שהם נפוצים בישיבות מליטא של לפני השואה. שניהם היו ראשי ישיבות קטנות, משה סוקולובסקי ויחזקאל אני לא זוכר מי זה. דסבירא ליה לרמב"ן דמנין מיום ט"ז בניסן אינו מצד עצם הזמן שהוא המחייב במצוות הספירת העומר, אחרת זה היה מצוות עשה שזמן גרמה כמו ט"ו בניסן דמחייב במצה. אלא משום דכתיב בקרא וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגומר. ואילו היה זמן הבאת העומר ביום אחר גם כן היו מחויבים בספירה. אם היינו מביאים את העומר בכסלו אז היינו סופרים ספירת העומר מכסלו. זאת אומרת שבעצם ספירת העומר לא קשורה בטבורה לניסן אלא להבאת העומר, רק את העומר מביאים בניסן. תחשבו למשל על ברכת המזון. אני מברך ברכת המזון, נגיד שאני אוכל ארוחת בוקר כל יום כל בוקר בשעה שמונה, אני גומר אותה בשעה שמונה ורבע, אז בשמונה ורבע אני מברך ברכת המזון. בסדר? אז זה מצוות עשה שזמן גרמה? ברכת המזון? לא. למה לא? כי זה לא בגלל הזמן, זה בגלל האוכל, רק את האוכל אני אוכל בשמונה ורבע. אז גם פה הוא אומר ספירת העומר זה בגלל בגלל הבאת העומר, רק הבאת העומר עושים בניסן, אבל זה זה תלוי באירוע, זה לא תלוי בנקודת זמן. אז זה בדיוק אותו עניין כמו ושמחת בחגך.

[Speaker B] אבל לאירוע הזה יש זמן קבוע. אוקיי, האירוע עצמו שגורם.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה עדיין תלוי באירוע ולא בזמן.

[Speaker B] רק האירוע תלוי בזמן.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? בסדר, האירוע למשל פסח עצמו, לא, פסח עצמו הוא כן זמן גרמה. אז בזה הוא לא מתווכח.

[Speaker B] לא, אני מדבר על הזה,

[הרב מיכאל אברהם] הוא גם הנפת העומר היא זמן גרמה, גם הבאת העומר זה זמן גרמה.

[Speaker B] זמן גרמה. אם זה זמן גרמה אז למה זה לא?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שהמצווה היא

[Speaker B] לספור שהיא מחוברת אליו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הוא תלוי בזמן וספירת העומר תלויה בו, אבל הוא זה לא הזמן. צריך להיות תלוי בזמן באופן ישיר בשביל שיהיה. דיברנו דיברנו על התלות המפורשת בזמן והתלות העקיפה בזמן, זוכרים? פונקציה של איקס של טי ופונקציה ישירה של טי. זאת אומרת זה זה שני דברים שונים. אז נמצא דספירת העומר יש לה זמן קבוע אינו אלא מצד ההכרח ולא מצד זמנו בעצמותו וכהאי גוונא לא חשיב זמן גרמה. זאת אומרת כך הוא רוצה לטעון. זאת אומרת לא הזמן עצמו גורם לספירה אלא יום הנף, רק יום הנף הוא למחרת מחרת פסח. זה דוגמה אחת. יש דוגמה שנייה וזה לקוח מאיזה מאמר שכתבתי על השורשים פעם. יש שם בברכת הלבנה מברכים בכל חודש כן קידוש לבנה מה שנקרא, אז כתוב שנשים פטורות מהדבר הזה. אז המגן אברהם כותב דמצוות עשה שזמן גרמה הוא. אבל בעל חכמת שלמה הוא אומר כך רב שלמה קלוגר: ולדעתי זה תמוה מאוד ואין לו עניין כלל למצוות עשה שזמן גרמה. רב שלמה קלוגר היה עילוי פנומנלי ידוע, כמו שאני אוהב אותו רק בגלל סיפור ששמעתי פעם עליו שהוא היה הרב של ברודי, תלמיד חכם מאוד ידוע ברודי והגלילות. פעם באו אליו שני חברה לשאול שאלה מאיזו עיירה סמוכה לשאול שאלה, ישב אמר לא יודע, אין לי תשובה. טוב הם הולכים חזרה לעיירה שלהם, הולכים לעיירה שלהם, יש איזה רב צעיר שם בעיירה, שאלו אותו את השאלה, הוא נכנס לחדר מעיין, חוזר עם תשובה. הם חוזרים חזרה לרב שלמה קלוגר אומרים תראה היהודי הזה ענה לנו תשובה. הוא התפעל כל כך מהעוצמה התורנית שלו והזמין אותו אליו הביתה ללשכה, לא יודע מה, ואמר לו, הוא מגיע ככה בדחילו ורחימו, אומר לו תשמע מה הסוד שלך איך הצלחת לענות על שאלה שאני לא הצלחתי לענות עליה. אז הוא אומר תראה כבוד הרב אני אסביר לך אני. נכנסתי לחדר, התפללתי לקדוש ברוך הוא שיאיר את עיניי, בסדר? ואז נפלו לי העיניים בדיוק על איזה ספר שהיה קצת בולט במדף, פתחתי אותו, והופ, בדיוק הופיעה שמה השאלה הזאת שהם ענו לי, שהם שאלו אותי. אומר, גירש אותו מהבית, אומר, אני חשבתי שאתה יודע ללמוד, אתה רק לילל יודע. ובגלל זה אני אוהב אותו. אז אומר ולדעתי זה תמוה מאוד ואין לו עניין כלל למצוות עשה שהזמן גרמה. למה? דכלל זה לא נאמר רק במצווה דגופא מצווה שייכא תמיד בכל זמן, כגון במצה או סוכה או לולב וכדומה, דמצווה זו אפשר לקיים בחשוון כמו בתשרי ובאייר כמו בניסן. דאף על פי כן אמרה תורה שבימים הללו חייב ומכאן ואילך פטור. זאת אומרת מצווה שאפשר לעשות אותה בכל זמן ובכל זאת התורה מגבילה אותה רק לזמנים מסוימים, כן, אז זה מצוות עשה שהזמן גרמה. מוכרח דהוי מצוות עשה שהזמן גרמה, כי הזמן גורם ולא משהו אחר. ולהכי נשים פטורות. אבל בלבנה אטו הוי המניעה מכוח הזמן? זאת אומרת הבעיה היא אתה לא יכול לעשות את זה בשום זמן אחר רק בזמן שבו יש מולד לבנה. זה לא שההלכה אמרה לך תעשה את זה בזמן זה ולא בזמן אחר.

[Speaker B] זה גם זה גם תלות עקיפה בזמן.

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר זה תלות עקיפה בזמן, זה אותו יסוד. זאת אומרת אתה עושה את זה רק בגלל מולד הלבנה, זה לא מגבלה שהזמן אמרה, רק המולד קורה בזמן הזה ולא בזמן אחר. לכן זה לא נקרא זמן גרמה. אגב במאמר מוסגר, התפיסה הזאת וודאי לא מסתדרת עם האבודרהם הידוע. כן, אבודרהם שאומר שמצוות עשה שהזמן גרמה למה נשים פטורות? כי הן עסוקות בבית ולא רוצים ש… כן, לא רוצים להגביל אותם מזמנים קבועים ולתת להם אילוצים, כל מיני אילוצים. הסבר משונה כזה. טוב, הוא כל כך פשוט שהוא משונה, זאת אומרת זה לא יכול להיות נכון.

[Speaker C] אבל זה קצת מפתיע לגבי ספירת העומר, מפני שאתה לא יכול לספור…

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר. ההסברים האלה לא מסתדרים עם האבודרהם.

[Speaker B] אה, זה אבודרהם, זה ספירת העומר? לא, ספירת העומר מה שאמרתי קודם. כן, אבל זה אני אומר, זה לא בדיוק אותו דבר. נכון? לא, בעיקרון אתה לא יכול לספור אלא רק בהנפת העומר, והנפת העומר הוא רק בפסח. נו? לא, אז לא, זה תלות עקיפה בזמן, זה כמו כאן. אתה לא יכול כדי שהלבנה אלא רק כשהלבנה זה, וזה קורה

[הרב מיכאל אברהם] רק פעם בחודש וככה וככה.

[Speaker B] אז אמרנו לא מהותי פה, זה

[הרב מיכאל אברהם] תלוי באירוע, רק האירוע קורה בזמן. אבל לפי האבודרהם מה זה משנה כל הפלפולים הלמדניים האלה? תכל'ס אתה גורם לנשים אילוץ שתלוי בזמן. מה זה משנה אם למדנית זה לא תלוי בזמן אלא באירוע שתלוי בזמן? כל עוד זה משהו שהוא קבוע לו זמן ומחייב אותך, מאלץ אותך, אז מה זה משנה מה זה? כן, טוב זה ברור שבדרך כלל לא לומדים כמו ההסבר הזה.

[Speaker B] זה גדר, לא כל הפרטים נכנסים לגדר הזה. מה? יש גדר מסוים, לא כל…

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה להמציא את הגדר הזה? אל תמציא את הגדר הזה, תשאיר אותו כמו שהוא. אם כל החילוקים האלה זה המצאה. אם זה היה כתוב בתורה אני מבין, ניחא. מה אתם עושים את החילוקים האלה? הם לא נכונים.

[Speaker C] זה בדיוק הדוגמה הראשונה לאומן, נגיד בזמננו שאין את הענף.

[הרב מיכאל אברהם] כן. כיוון שזה יום הנף, זה לא משנה. ביום של הנף סופרים. אגב באמת יש דעות שספירת העומר בזמן הזה דרבנן ויש דאורייתא, זה תלוי במחלוקת.

[Speaker C] בסדר. אז זה יהפוך את זה לא למצוות עשה…

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אבל גם לפי הדעות שזה לא תלוי ביום הנף וזה דאורייתא, היום הנף זה תלוי ביום הנף. אתה לא תלוי בט"ז ניסן, אלא ביום הנף. נכון שגם כשאין הנף יום הנף קובע את זה, אבל זה בגלל שזה יום הנף, לא בגלל שזה ט"ז ניסן. וזה לא תאריך, זה לא מגבלה שרירותית של זמן, זה תלוי באירוע.

[Speaker C] נניח ששנה אחת נקבע בבית המקדש נניח שאי אפשר להניף עכשיו אלא לא יכולים להניף אלא זה נדחה בשבוע. מתי יספרו?

[הרב מיכאל אברהם] יספרו משם אולי? יספרו משם? לא יודע. יש לדון לשיטתו. או שיום הנף קובע, לא משנה מתי מניפים בפועל. יום הנף, כמו היום שלא מניפים.

[Speaker C] בסדר. אבל…

[Speaker B] אבל לכן זה הזמן גורם?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא הזמן. כי הזמן הוא תאריך, לא יום הנף. אם היה גורם ט"ז ניסן אתה צודק, אבל לא, יום הנף. אבל יום הנף הוא ט"ז ניסן.

[Speaker B] פשוט ככה אתה מבין את העומר? לא, היום ש…

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה תלות עקיפה. זה בדיוק הנושא של קידוש לבנה.

[Speaker B] למה? זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] קידוש לבנה קורה במולד, פשוט עכשיו היה המולד, זה הכל.

[Speaker B] אבל אתה לא יכול הנפת העומר לעשות בתאריך אחר בגלל התאריך, לא בגלל המניף. את ההנפה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל את הספירה אני יכול לעשות מתי שאני רוצה. רק אומרים לי תעשה את זה מיום הנף והלאה. אבל

[Speaker B] זה לא יהיה אלא בפסח. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] גם ברכת המזון אני מברך אחרי ארוחת בוקר, ארוחת בוקר היא תמיד בשמונה. בגלל זה זה זמן גרמה? לבנה, לבנה זה לא…

[Speaker B] אתה יכול גם בשעה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] יכול, אבל אני אוכל בשמונה תמיד.

[Speaker B] וקידוש לבנה זה גם תלות עקיפה, זה משהו פיזי שהלבנה מסתובבת פעם ב… זה גם בלבנה זה אפילו לא תלות עקיפה.

[הרב מיכאל אברהם] למה? כי… אבל זה פשוט בגלל שככה טבע העולם, שהסיבוב לוקח עשרים ותשעה וחצי ימים. אבל אני תולה בלבנה, לא בזמן. הקדוש ברוך הוא הוציא את בני ישראל ממצרים דווקא בט"ו. נו? אז גם פסח תלוי…

[Speaker D] על זה דיברנו פעם, שבעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לשמה.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה עם זה… בעבור זה זה מסתדר.

[Speaker D] הזכרנו פעם איזה בית הלוי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הבית הלוי. צריך…

[Speaker D] אז זה מיישב את זה שיציאת מצרים…

[הרב מיכאל אברהם] שיציאת מצרים עשו בתאריך, לא התאריך הוא בגלל יציאת מצרים. כן.

[Speaker D] זה באמת מסביר.

[הרב מיכאל אברהם] בלי

[Speaker D] זה זה לא עובד.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. יש עוד כמה דוגמאות לעניין הזה. למשל, יש האחיעזר כותב לגבי קטן. הוא אומר, הנודע ביהודה בעצם שואל, למה קטנים יכולים לשחוט? הרי מי שלא שייך בדבר, לא יכול גם להכשיר אותו. קטנים שלא שייכים מהנחת תפילין, אז לא יכולים לכתוב תפילין. לא כשרים לכתוב תפילין, כי הם לא בני הנחת תפילין, הם לא מחויבים בדבר. עכשיו, גם בשחיטה קטן הוא לא באיסור אינו זבוח. זאת אומרת, מה שלא שחוט מותר לו לאכול, כי הוא לא שייך באיסורים. אז למה מותר לו לשחוט לקטן? גדול עומד על גביו כדי לוודא שהוא עושה את זה נכון, אבל עקרונית שחיטת קטן היא שחיטה טובה, הוא לא פסול לזה. אז אומר האחיעזר כותב כך: אולם נראה עיקר דקטן הווי בר זביחה לכשיגדיל. ולא דמי לתפילין, דקטן פסול לכתיבת תפילין משום דאינו בקשירה. אז למה זה לא דומה? דהתם הווי מצווה חיובית לכל יום ויום, וכיוון דכל זמן שהוא קטן אין עליו חיוב מצווה זו, הווי אינו בקשירה. מה שאין כן בשחיטה. וכגון דחילקו בין אדאינו בקשירה לאדגבי גט הווי בר כריתות. ועוד נראה, דהא נבלה זו עצמה תיאסר על זה הקטן לכשיגדיל. מה שאין כן בתפילין, דכל יום הוא חיוב מיוחד בפני עצמו, ומשום מה שיתחדש עליו חיוב בגדלותו, לא מיקרי ישנו בקשירה עכשיו בקטנותו שאין עליו חיוב המצווה. מה הוא אומר? שמצוות התפילין, בכל יום יש לך מצווה להניח תפילין. בסדר? אז בעצם הקטן, כשהוא יהיה גדול הוא יהיה חייב במצוות תפילין. אבל זאת תהיה מצוות תפילין אחרת ממצוות תפילין של עכשיו, כי זאת תהיה מצוות תפילין של היום ההוא. אבל במצוות תפילין של היום הזה הוא לא שייך בכלל. אוקיי? אז לכן הוא יהיה חייב בתפילין כשהוא יגדיל, זה לא הופך אותו לבר קשירה כרגע. אבל איסור נבלה, הנבלה הזאת שעכשיו נגיד שהוא ישחט איזה שלא כדין, וזה יהפוך לנבלה, הנבלה הזאת עצמה תיאסר עליו כשהוא יגדל. זה לא איסור חדש, זה לא איסור שתלוי בזמן. איסור התפילין הוא בכל יום ויום יש עליו חיוב תפילין. אז האיסור תפילין של עכשיו הוא לא יהיה בו לתמיד. בעצם התפילין של היום הזה הוא לא יתחייב בהם לעולם. מה שהוא יהיה חייב במצוות תפילין כשהוא יגדל, זה מצוות תפילין אחרת, לא מצוות תפילין של היום הזה.

[Speaker D] אם הוא התחיל לכתוב אותם חמש דקות לפני השקיעה והוא סיים לכתוב את התפילין האלה חמש דקות אחרי והוא בן שלוש עשרה?

[הרב מיכאל אברהם] אז המילים האלה שהוא כתב בהתחלה, כתב אותם מי שלא בר חיובא, פסול. בסדר? אז עוד פעם רואים שהזמן מגדיר את המצווה. וזה לא מצוות תפילין, יש מצוות תפילין שחייב בה היום ומחר ומחרתיים. לא, לא, לא. יש מצוות תפילין של היום, יש מצוות תפילין של מחר, וזה לא אותה מצוות תפילין. כמו החמץ של פסח שלפני הזמן וחמץ של פסח שאחרי הזמן. זאת אומרת, הזמן מגדיר פה את החפץ, הוא מגדיר פה את המצווה. זה לא שיש מצווה, רק שהיא קיימת בזמן כזה ולא קיימת בזמן אחר. לא, לא, לא. הזמן הוא מגדיר במצווה. המצווה בזמן הזה היא מצווה אחרת מאשר המצווה של מחר. ולכן זה שאתה תהיה חייב במצווה של מחר, זה לא הופך אותך לבר חיובא במצווה של היום, זאת מצווה אחרת. ויש פה עוד כל מיני דוגמאות שאספתי של אותו יסוד, אבל כבר נעצור כאן, זה כבר דברים.