לנבוכי הדור – שיעור 19

[Speaker A] יום חמישי ו' אדר א' תשע"א, עשירי לפברואר אלפיים ואחת עשרה, שיעורו של הרב מיכאל אברהם בנבוכי הדור.

[Speaker B] ראינו בשבוע שעבר שיש במצווה שני יסודות. היסוד האחד הוא יסוד טכני שאומר, וראינו את זה בעקבות הרמב"ם במורה נבוכים, שאומר שצריך לקיים, יש ערך לקיומם של דקדוקי פרטים גם אם הם

[הרב מיכאל אברהם] אינם מעצמם, רק בשביל להאריך או להרחיב את הממד של עבודת השם שילווה אותנו בכל השלבים שאנחנו עוברים, בכל שבילי החיים שלנו, בכל סדרי החיים שלנו, רק כאיזשהו סוג של מעטפת יותר מקיפה לקדוש ברוך הוא בחיים. זה עניין טכני. אבל היסוד השני המצורף לעבודת הדקדוק, זה החלק מהפסקה השנייה, גם העניין שבאמת כל דין שיוצא מפרט כזה של מצוות הוא מתאים עם רוח התורה בכלל, כמו שהוא כותב פה, וינהיג להדרכה טובה ובזיכוך מידות ודעות וכדומה, שבעצם הפרטים, היסוד השני בעצם אומר שיש לפרטים משמעות. הם לא נועדו כמו שהרמב"ם אומר בעצם, אתם רואים בהרבה מאוד מקומות בספר הזה מה שראינו עד עכשיו לפחות, הוא עושה איזשהו תיקון למורה נבוכים של הרמב"ם, לא בכדי זה נקרא לנבוכי הדור, כן, דיברנו על זה כבר, שבעצם מנסה לעדכן את המורה נבוכים שיתאים לדור שלו, לדורות שלנו. אז גם פה, לא תמיד זה נעשה באופן מפורש, אבל אני חושב שזה בהחלט עומד מאחורי הדברים, שהוא מוסיף פה מעבר למה שהרמב"ם כותב שהפרטים יכולים להיות גם שרירותיים, הוא אומר שלא. כזו תפיסה של המקובלים שראינו, שכל פרט חייב להתאים לרוח הכללית של התורה, כל פרט יש לו איזושהי תכלית והוא לא רק ציווי בשביל שנעשה אותו וכדי שהקדוש ברוך הוא יהיה נוכח בעולמנו. זה היסוד השני ועל זה דיברנו, דיברנו די בהרחבה. עכשיו, בעצם, אם תסתכלו בדף שנתתי לכם בפעם הקודמת, בפסקה, התחלנו את השיעור הקודם בפסקה הראשונה. אין דפים?

[Speaker B] פה? עוד בשום מקום? הדפים פה נעלמו. הכנסנו אותם לארון קודש אבל עכברים

[Speaker A] אכלו אותם.

[Speaker B] כן.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן הגבאי חשב אולי שזה רק איזה שארית או משהו והוציא את זה. התחלנו את השיעור הקודם, התחלנו בפסקה הראשונה שמופיעה פה מקובץ ג', ושמה דיברנו על זה שבעצם הרב קוק מציג את הממד הפסיכולוגי של המצוקה. זאת אומרת שקשה לו עם פרטים, הוא איש יותר של רוח, יותר של השאיפה למופשט, והוא עוסק בממד הפסיכולוגי של העניין ולא בממד המהותי של העניין. אני חושב שבשני הקטעים הבאים הוא עוסק בממד המהותי. והוא אומר בקטע השני הוא כותב כך: לעומקה של כנסת ישראל נכנסים על ידי צירוף דייקנות הפרטיות ביחד עם העמקת והרחבת המחשבות הכלליות. זאת אומרת כדי להבין את עומקה של כנסת ישראל, ופה זה ברור שהוא מדבר פה על המהות ולא רק לקיים ציוויים שרירותיים למרות שאין להם שום משמעות, אלא הציוויים האלה מתלקדים, הפרטים האלה מתלקדים לרעיונות הכלליים. ועל ידי הצירוף של הדייקנות של הפרטיות יחד עם ההרחבה והעמקה של המחשבות הכלליות, אז זוכים לזה. על ידי הדקדוק במצוות כולם ובהרחבת הדעת, כן שכה נכנסים לעומק של כנסת ישראל. הצירוף של הפרטים עם הכללים. על ידי שינון ההלכות והרחבה של הפלפול והדרשנות ורוחב הרעיון ביחד. אז הפלפול והדרשנות, פלפול ודרשנות זה צירוף של הפרטים לכללים. נכון ממה נובע פלפול או דרש? זה תמיד מתחיל מאיזושהי סתירה. נכון, הפרט הזה עומד בסתירה לפרט הזה. מה אומרת סתירה כזאת? היא בעצם אומרת שכנראה מאחורי הדברים אמור להיות כן איזשהו רעיון קוהרנטי. כי הפרטים האלה כן מייצגים או מבטאים איזשהו חוק כללי. כי אחרת כל פרט עומד לעצמו. העובדה שאנחנו יוצרים פלפולים כדי ליישב סתירות ואנחנו מקשים ומתרצים ומביאים ממקומות שונים וכולי, היא בעצם מבוססת במובלע או שלא במובלע על איזושהי תפיסה של התורה כמשהו שהוא כן. שכן מבוסס על כללים ולא רק סתם איזשהו אוסף של פרטים שלא קשורים אחד לשני. אז לכן הוא אומר שהפלפול והדרשנות ורוחב הרעיון זה בעצם כמעט כמעט מילים נרדפות הם אלה שמביאים לעומקה של כנסת ישראל. ואף על פי שלפי בריאת הנראים הדברים כסותרים זה את זה, כן? זה הפלפול לפרטים והעיסוק בכללים, אין זה כי אם לכאורה לפני ההרגל והטהרה השכלית וההרגשית. אבל אחר כך, אחרי שיש את הטהרה הזאת, את הזיכוך הזה, מתיילדת תכונה חדשה בתוכיות הנשמה המאחדת את האור הכללי הרחב עם כל הכלים הפרטיים, הרעיונות עם האותיות, המחשבות הרחבות עם המעשים, באריגה נפלאה המרהיבה את הנפש ומשביעה מאוד את הנשמה עונג עליון. כדי להיכנס בעדן זה, צריכים לקבל גם את העול של הדריכה בשבילים הצרים של דיוקי המעשים, פרטי החשבונות, של כפיית הרצון בדקדוקי קטנות בפרטים, ומהם באים לאור הגדול ההולך ואור עד נכון היום. בעצם מה שהרב קוק טוען כאן וכאן זה כבר לא פסיכולוגיה אלא כאן זה טענה מהותית. הטענה היא שבעצם התפיסה המלאה של התורה לא יכולה להיות רק בצורה של כללים ורק בצורה של פרטים. זה חייב לבוא משני הכיוונים ביחד. השילוב של הפרטים לכלל כללים או ההפרטה של הכללים לפרטים היא זו שנותנת לנו את התמונה המלאה. דיברנו על זה כבר שאלוקים נמצא בפרטים. זאת אומרת, כשאני מדבר על איזשהו רעיון כללי שלא יורד לפרטים, לא באמת תפסתי אותו. כשאני רואה את ההשלכות שלו ואני רואה את מה שסותר מקום אחר ואני עושה יישוב לזה, הפלפול מה שהוא קרא קודם או הדרשה, מה שמבוסס בעצם על התהליכים האלה, זה ניסיון לקבץ את הפרטים ולהפוך אותם לאיזושהי תמונה קוהרנטית של כללים. זה מטרתו של הפלפול ושל הדרשה ורק אז באמת תפסנו גם את הכללים וגם את הפרטים. רק הצירוף של שני הדברים. אז כאן ברור שזה מסתמך על איזושהי תפיסה שבאמת הפרטים הם תוצר של כללים. כי היה מקום להגיד לא ככה. היה מקום להגיד שמאחורי הפרטים אין כללים. מי אמר שבכלל יש איזשהו כלל, משהו כללי, איזשהו חוק כללי שחורז או חוקים כלליים שחורזים את הפרטים. כדי להגדיר את זה קצת יותר טוב, אז אני אביא אולי דוגמאות מההקשר המדעי. גם בהקשר המדעי אנחנו נתקלים כל הזמן בפרטים. כל ניסוי מעבדתי מודד סיטואציה מאוד מסוימת והוא בודק מה יוצא. אבל המטרה של הניסוי היא כמובן לגלות את הכלל, את החוק הכללי שעומד מאחורי הפרטים שאותם אנחנו מודדים. עכשיו, הרבה פעמים אנחנו בודקים, מנסים לייצר במעבדה סיטואציה שתעמיד את התאוריה שלנו במבחן או שבה יכול להיות שיווצרו סתירות, להעמיד תאוריה להפרכה, כמו שדיברנו בשנה שעברה, דיברנו קצת על הקריטריון של פופר לתאוריה מדעית שצריכה לעמוד בפני ניסיונות הפרכה. מה זה ניסיונות הפרכה? זה בעצם ניסיון למצוא פרטים שסותרים את העיקרון הכללי. מה זה עוזר? כדי שנדע, הרי פופר בגישה הנאיבית אומר: ברגע שיש ניסיון שמפיל את התאוריה, צריך לזרוק אותה, להחליף אותה בתאוריה חדשה. אבל בפועל, כבר הזכרתי את זה גם אז, זה לא עובד ככה. אלא כשיש איזשהו פרט שסותר את התאוריה אנחנו עושים מה שנקרא ארטיקולציה, שכלול של התאוריה. בונים איזושהי תאוריה קצת יותר מורכבת, מעגלים את הפינות במקומות שצריך כדי שזה יתאים לפרטים החריגים האלה. אם באמת יש יותר מדי פרטים כאלה וכבר זה הכל לטס התאוריה הזאת, אז זורקים אותה. אבל התמונה הנאיבית הזאת כאילו שמעמידים את זה במבחן, או שהוא עומד או שהוא לא עומד ואז זורקים אותו ומחליפים לתאוריה חדשה, זה לא עובד ככה. צריך להיות איזשהו רף או איזשהו רמה מסוימת או מספר מסוים של פרטים שלא מתאימים לתאוריה בשביל שאנחנו או הקהילה המדעית תחליט לזרוק את התאוריה הזאת ולהחליף אותה באחרת. ומה שבעצם בתמונה הזאת, מה שבעצם עושה הניסוי הוא לא באמת כמו שפופר תופס אותה, מנסה להעמיד את התאוריה במבחן של כן או לא. אם היא תעמוד אז יופי, אם היא לא תעמוד זורקים אותה. אלא הפרט בא לשכלל את התאוריה. באמצעות הפרט אנחנו מבינים יותר טוב את הכלל. ואם הכלל לא מתאים, כנראה שהכלל שלנו לא היה מדויק, צריך לשפץ אותו, צריך לשכלל אותו קצת יותר. ולכן יש כל מיני ניסיונות, הניסיונות שמתאימים למכניקה של ניוטון, כשנעמיד את זה במהירויות גבוהות זה לא יתאים למכניקה של ניוטון. זה לא אומר שהמכניקה של ניוטון לא נכונה. זה אומר שיש איזשהו חוק יותר חוק כללי יותר שהוא מורכב יותר. במהירויות מספיק נמוכות הוא עובר רדוקציה לחוקי ניוטון. אבל זה לא הפיל את התאוריה של ניוטון, אולי ברמה הפילוסופית כן, אבל לא ברמה הפרקטית. בחוקי ניוטון משתמשים בהם עד היום כמעט לכל מטרה מעשית. תורת היחסות כמעט לא שימושית במטרות, בטח לא ביומיום שלה. אבל עדיין המטרה של הניסוי בהקשר הזה היא להבין יותר טוב או להציג לנו בצורה יותר מדויקת את הכלל. אם לא היינו בודקים אותו בפרטים את הכלל הזה, לא היינו מבינים את הכלל, לא רק שהיו חסרים לנו פרטים. הפרטים מאירים את הכלל והכלל עוזר לנו יותר טוב להבין את הפרטים. אז יש פה איזושהי סימביוזה בין שתי הסתכלויות שהן לכאורה נראות סותרות אבל בעצם משלימות. ואותו דבר אומר הרב קוק בהקשר התורני. גם כאן יש הרי באמת שתי צורות חשיבה, שתי מוטיבציות, שני סוגי אנשים. יש אנשים שהמטרה שלהם לדעת את כל פרטי ההלכות. הם רוצים להבין את כל הפרטים, לדעת מה צריך לעשות בכל סיטואציה. יש אנשים מה שנקרא יותר למדנים, אנשים שנוטים יותר לעיון הלימודי, שמטרתם להבין את הרעיונות הכלליים. הפרטים מבחינתם הם רק אמצעי להכללה, ועכשיו אחרי שאנחנו עושים את ההכללה מבינים מתוך הפרטים את הרעיונות הכלליים, את החוקים הכלליים יותר. זה בעצם המדען בהקשר התורני, והאנשים שעוסקים בפרטים הם אנשים שהמגמה שלהם היא לא מדעית אלא נקרא לה אולי יותר טכנולוגית. אמרתי שהזכרתי פעם את החלוקה הזאת, יש גם חלוקה כזאת בהקשר של לא רק של המתודה אלא גם של המוטיבציה או המטרה. בתחומים הנדסיים נגיד המטרה בסופו של דבר היא לקחת את החוקים שמצא מדע וליישם אותם על כל מיני מקרים מסוימים, להפיק מהם תועלת בכל מיני מקרים כאלה או אחרים. המטרה של ההנדסה היא באמת לדעת את הפרקטיקה איך זה עובד. המטרה של המדע הולכת בכיוון ההפוך. היא לוקחת את מה שעובד, היא מסתכלת על מה שמסביבנו, התהליכים שקורים בפועל, ומנסה מתוכם להבין מה החוקים הכלליים ששולטים על התהליכים האלה. המטרה היא החוק הכללי, המטרה היא לא לדעת את הפרטים, הפרטים הם אמצעי. הם אמצעי כיוון שרק דרכו אני יכול להגיע ולהבין את החוק הכללי, אחרת איך אני אדע את החוק הכללי? אם אני לא אעשה את זה מתוך הכללה של פרטים. אני רואה תופעה כזאת, אני רואה תופעה אחרת, אני מנסה ליצור איזושהי הכללה, ככה אני עולה מרמת הפרטים הטכניים לרמה של התאוריה. המהנדס עושה את התהליך ההפוך. הוא לוקח את החוק הכללי ועכשיו הוא אומר בסיטואציה כזאת החוק הכללי הזה אומר שזה יתנהג כך. אז עכשיו אני יכול לנצל את זה לצורך מטרה כזאת או מטרה אחרת, להפיק מזה מכשיר, תועלת, בניין, מה שלא יהיה. זה שימוש, הוא לא מטרתו של המהנדס היא לא לגלות חוקים. מטרתו של המהנדס היא לקחת את החוקים וליישם אותם על מקרים מסוימים. זה כיוון הפוך של הסתכלות, של חתירה. אז גם בהקשר התורני יש את אותן שתי תפיסות, שתי מגמות, שתי מטרות. יש כאלה שמבחינתם החוקים זה רק אמצעי כדי שאנחנו נדע את כל הפרטים. כיוון שלא כתובים כל הפרטים, הש"ס לא מכיל את כל הפרטים, את כל הסיטואציות שאנחנו יכולים להיתקל בהם. אז איך נדע מה ההלכה בכל מקרה ומקרה? אין לנו ברירה אלא לעשות איזשהן הכללות על בסיס הפרטים שמופיעים בש"ס, ואז אחרי שיהיו בידינו ההכללות נדע את כל הפרטים שצריך לדעת. אבל המטרה בסופו של דבר היא הפרטים. זה צורת הסתכלות של מהנדס או איש הלכה. לעומת זאת הלמדן הוא בעצם מקביל למדען. הלמדן מטרתו לגלות את הרעיון הכללי. הוא לוקח את הפרטים, מבחינתו הפרטים הם אמצעי. הוא משתמש בפרטים כדי ליצור מהם הכללות ולבנות מהם את החוקים הכלליים. לפעמים ישנן סתירות, סתירה זה הדבר הכי טוב בעיני הלמדן, הוא הכי אוהב את זה. כי אז זה מגלה לו משהו שהוא לא תפס בלי הסתירה. הוא מבין שיש פה משהו בכלל הפשוט שכנראה לא מדויק. כי עובדה שהכללתי פה, הכללתי פה, ואיכשהו זה יצא לא מתאים. צריך לשפץ את ההכללה, צריך לשנות אותה, צריך להפוך, החוק הכללי הוא חוק שונה. למרות ששתי העובדות יישארו בעינן והן ידועות לי, לא התחדש לי שום דבר במישור העובדתי, בשלב הראשון לפחות. מה שהתחדש לי זה איך נראה החוק הכללי. נכון שאחרי שהחוק הכללי הוא שונה כבר תהיינה לזה השלכות במקרים פרטיים אחרים. אבל המטרה שלי היא החוק הכללי. אוקיי, אז למעשה מה שבעצם הרב קוק אומר כאן זה שהסימביוזה הזאת שבין הכללים לבין… המדעית, במתודה או במטרה, בתכלית המדעית. את המטרה בעצם זה להבין את החוקים הכלליים. ובתחילה, הקטע הראשון היה עם הפסיכולוגיה, שהוא נפשו נטה אל הכלל. ואז הוא אומר, הפרטים נורא מצמצמים אותי, הם מפריעים לי. ואז בקטע השני הוא מדבר למה זה כל כך חשוב. בפסיכולוגיה זה נורא קשה לאיש רוח כזה, למשורר, לפייטן, לאיש מחשבה, להתחיל להתעסק בכל מיני דקדוקי עניות הלכתיים. אבל פתאום כשאתה חושב על זה פעם, אתה מגלה שבלי זה הדברים הכלליים שלך לא שווים כלום. כי אם הדברים הכלליים שלך לא עומדים במבחן העובדות הפרטיות, אז הם פשוט לא נכונים. מה עוזרים לך כל מיני חוקים נורא כלליים שאתה לא בודק אותם מול העובדות? תבדוק מול העובדות, אחרת מה זה עוזר לי להתעסק בכלל כשזה לא מתאים לפרטים? אתה לא מבין את הכללים אם אתה לא מתאים אותו לפרט, זה לא הכללי הנכון. זה לא החוק הנכון. זה כמו המדע האריסטוטלי, שהוא מניח איזה שהם חוקים כלליים, הוא לא טורח לבדוק אותם במעבדה, בניסיון. הוא יודע א-פריורי את החוקים הכלליים. זה לא עובד ככה. זאת אומרת, אנחנו חייבים להעמיד את זה בניסיון מול עובדות פרטיות כדי לגלות יותר נכון את החוקים הכלליים. כך שגם אם המטרה שלנו היא החוקים הכלליים, החוקים האלה יוצאים מאותה מצוקה שהוא מתאר בקטע הראשון. אותה מצוקה שאומרת: רגע, יש לי הכללות, אני שואף למעלה, והפרטים האלה נורא כובלים אותי. הם כובלים אותך כי אתה שואף למקום הלא נכון. כי החוקים הכלליים שאתה חושב שהם נכונים, הם לא באמת נכונים, כי אחרת לא היית מרגיש מצוקה עם הפרטים. כן, כמו מדען, יש לו ניסויים שלא עובדים, לא מתאימים לחוקי הטבע שהוא מכיר. אז מה הוא אמור לעשות? להרגיש ייאוש, לעזוב את הפרטים? אם הוא יעזוב את הפרטים, הוא פשוט מחזיק בחוקי טבע לא נכונים. אתה צריך להפך, אתה צריך מתוך המצוקה הזאת להוציא את החוקים הנכונים. זאת מתנה, המצוקה הזאת. כל ניסוי שבו אתה מגלה שהחוק לא עובד, הוא מתנה לאיש מדע. כי זה בעצם אומר שיש פה מקום לשכלל את החוק הכללי, להבין אותו טוב יותר שעד עכשיו לא הבנו אותו כמו שצריך. אז הנה, למדנו עוד משהו. אחרת אם הכל מתאים לי לחוק הכללי, אז אני באמת לא לומד כלום, אז הפרטים לא מוסיפים לי כלום. כך שכשנינוח, זה דווקא מצב שבו אי אפשר להתקדם.

[Speaker D] אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. זאת אומרת, רק במקום שאני מרגיש שיש מצוקה, הפרטים לא מתאימים לכלל, זה המנוף ללמוד. עכשיו אני מבין שצריך כנראה לנסח את הכלל בצורה טיפה שונה. ולכן באמת הוא אומר שאחרי שאנחנו עוברים איזשהו הכשל מסוים כשאנחנו כן לא נמלטים מהפרטים. אנחנו עובדים עם הפרטים, גם לקיים וגם ללמוד את הפרטים. הוא מדבר על שני המישורים האלה. עם כל המצוקות, עם כל זה שהחוקר הוא איש שככה שואף כל הזמן למעלה, אבל הוא מקפיד להיות כבול לפרטים, גם בלימוד וגם במעשה. ומה קורה בסוף? בסוף מה שקורה זה שהרעיונות נארגות עם האותיות, המחשבות עם המעשים, ונהיה איזשהו אריג, מין פסיפס שלם כזה, מושלם. למה? כי אחרי שאתה מקפיד שהרעיונות הכלליים יתאימו לפרטים ואתה מוודא את זה, ואם לא אז אתה משכלל את הרעיונות הכלליים, בסופו של דבר אתה לא מרגיש שום מצוקה. כי אם אתה מגיע לחוק הכללי הנכון, אז בכל הניסויים זה גם יעבוד. זאת אומרת, הפרטים לא יהוו מצוקה מבחינתך, כי המצוקה היא תמיד כאשר הפרטים הולכים נגד המחשבה הכללית שלך. כן? אל תבלבל אותי עם עובדות, יש לי רעיונות כל כך יפים, למה אתה מבלבל אותי עם עובדות? זה נורא מצחיק, בסדר? אבל אם אני בכל זאת לא בורח מהעובדות, ואני מנסח מחדש את הרעיונות הכלליים שלי, פתאום אני רואה שאם זה באמת מתאים לעובדות, זאת נחת אמיתית. אין נחת יותר גדולה מזאת. זאת אומרת, אני סתם, אפילו ביוגרפית, אני פעם נורא נורא זלזלתי בפסיקת הלכה. מין כזה נראה לי מין טכנולוגיה כזאת, שלא מתאימה לאנשים אינטליגנטיים. ולמדנות בעצם זה הפסגת האנושות. אבל אני חושב שכשמתבגרים קצת, אז מגלים שאתה לא יכול להיות באמת זה בלי זה. זאת אומרת, אם אתה לא בודק את הרעיונות הכלליים שלך איך זה עובד בפרקטיקה, מה תעשה בסיטואציה כזאת? למה הגמרא תמיד שואלת למאי נפקא מינא? כי הגמרא רוצה לראות איך זה בא לידי ביטוי מעשי. זה נותן לך איזושהי תחושה הרבה יותר חזקה לגבי הרעיונות מאשר כל מיני תיאורים פיוטיים שלהם. זה לא, התיאורים הפיוטיים האלה יכולים נורא שלהב אותך ולקחת אותך לכיוון לא נכון. אתה תמיד צריך את הבקרה של העובדות, של הפרטים, לראות שזה עובד. והחיבור הזה בין ההשלכות המעשיות לבין הרעיונות המופשטים הוא הנחת הכי גדולה שיש. את האריג הזה, את השלמות הזאת, זה דבר נפלא. וככל שאנחנו בודקים יותר ויותר פרטים, התיאוריה יותר ויותר משתכללת. מה זה בעצם אומר? ככל שאנחנו עולים, הוא גם משתמש פה בביטויים, אם תשימו לב, יש פה רוחב הרעיון וגם העומק. נכון? מה הקשר בין הרוחב לבין העומק? זאת אומרת, ככל שאתה נכנס יותר עמוק, נגיד אתה עושה הכללה ראשונה. ההכללה הזאת מתאימה לעשרה פרטים. בסדר? הפרט האחד עשר לא מתאים לה. בסדר? אתה יכול לעשות כמובן הכללה אחרת שמתאימה לעשרה פרטים אחרים. אבל אם אתה עולה עכשיו שלב נוסף כדי להכניס את הכל לתוך אותה מסגרת מושגית, אז אתה עולה עוד יותר למעלה או נכנס עוד יותר עמוק, תסתכלו על זה כך או כך, ואתה מגלה בעצם חוק אחד שעומד מאחורי עשרים הפרטים. ואז מגיע הפרט העשרים ואחד שלא מתאים. נכון? אז עושים עוד הכללה. בהתחלה הרי תחומים נראים שונים, ולאט לאט מגלים. נגיד בפיזיקה יש איזושהי, כן, לאיינשטיין היה חלום כזה, לגלות את תורת השדה המאוחד. כן, לגלות מין משוואה אחת ששולטת על כל הפיזיקה. ובאמת הפיזיקה הולכת לקראת זה. זאת אומרת, ממה התחילו? התחילו מאוסף של עובדות. אנשים שהיו מודעים למה שסביבם אספו יותר ויותר עובדות נכונות. אם הם הסתכלו בזהירות המתאימה, הם אספו יותר ויותר עובדות נכונות. בשלב הבא מתחילות הכללות. אז אתה רואה שיש סוג כזה של כוח וסוג כזה של כוח, אתה פתאום רואה שגאות ושפל זה בדיוק, זאת אומרת זה נובע מאותו כוח כמו נפילה של עצמים לכדור הארץ, כוח גרביטציה, או הסיבובים של כוכבים אחד סביב השני או משהו כזה. פתאום תופעות שכשאתה מסתכל עליהן כתופעות אתה לא רואה שום קשר ביניהן, אבל כשאתה עושה הכללה אתה פתאום רואה שכולם זה פרטים שהם נגזרים מחוק כללי אחד. וזה הגרביטציה. אבל עדיין יש לנו סקטור אחר, זה האלקטרומגנטיות. גם חוקי מקסוול, גם זו הכללה של כל מיני חוקים של אלקטרומגנטיות לאיזו תורה כללית אחת. אבל עדיין יש לנו שתי תורות, גרביטציה ומקסוול. ואז מגיע פתאום הכוח החלש והאלקטרומגנטי ביחד נדמה לי, זה יש איזשהו שילוב שלהם. אני כבר חלוד קצת עם פיזיקה. בקיצור, ההכללה ממשיכה, והחלום של איינשטיין בסופו של דבר זה שארבעת החוקים היסודיים יהפכו להיות משוואה אחת, משוואת שדה מאוחד אחד. ומה זה בעצם אומר? ככל שאתה נכנס יותר ויותר עמוק, אתה מגיע להכללות יותר ויותר מופשטות, וכמובן יותר ויותר רחבות. הרחב והעמוק זה אותו דבר, זה מילים נרדפות. זה רק השאלה מאיזה ציר אתה מסתכל. מציר הזה או מציר הזה. כי הרי באותה זווית עצמה כשאתה יוצא מפה זה נהיה יותר ויותר רחב ככל שאתה יורד למטה. נכון? ככל שההכללה יותר גבוהה אתה צריך פחות עקרונות כדי להסביר יותר פרטים. זה בעצם אומר שהתמונה שלך יותר קוהרנטית, יותר שלמה, נכון? יותר מרשימה. האריג שלך הוא הרבה יותר מרשים, הרבה יותר שלם. נכון? ככל שאנחנו לוקחים יותר ויותר פרטים ומנסים להבין אותם ולהכניס אותם למסגרת המושגית הכללית, אנחנו בעצם יוצרים כללים נכונים יותר. אז הפרטים זה לא סתירה לכללים, הפרטים זה האמצעי שדרכו אפשר להגיע אל הכלל, כי בלעדיו אי אפשר בכלל להגיע אל הכלל. ובאמת מה שורשה של האינטואיציה הזאת שעומדת גם במדע וגם בלימוד תורה, שבעצם אמור להיות איזשהו חוק כללי שמחבר את כל הפרטים האלה? הרי בעצם זה לא היה חייב להיות ככה. העולם גם היה יכול להיות בנוי מאוסף של המון המון פרטים שלא נשלטים על ידי חוק אחד או מספר חוקים קטן. אין סיבה שזה חייב להיות דווקא ככה. אז הרבה פעמים בפילוסופיה של המדע אנשים מסבירים את זה לעצמם במונחים מתודולוגיים. זאת אומרת, זה לא שבאמת יש איזשהו חוק כללי שמסביר את כל הפרטים, אלא זה התער של אוקאם. זאת אומרת, אנחנו מאמצים את התיאור הפשוט ביותר. למה לאמץ תיאור מסובך אם יש תיאור פשוט? מצאנו תיאור פשוט אז זהו. אבל אם מצאנו תיאור פשוט ויש גם תיאור מסובך, לא שהפשוט הוא יותר נכון, אלא הפשוט הוא יותר פשוט, אז אנחנו משתמשים בו. אבל זה כבר דיברנו בשנה שעברה לא מעט על העניין הזה שזה לא נכון. זאת אומרת, היותר פשוט מתברר שהוא כנראה גם היותר נכון. ואפילו הבאתי שם את ההוכחה הזאת מהגרף, מי שזוכר, מי שהיה בשנה שעברה, לא משנה כרגע. אפשר אני חושב אפילו להוכיח את זה, שהיותר פשוט הוא יותר נכון, זה לא רעיון פילוסופי זאת תוצאה מדעית. מה?

[Speaker B] איך זה יכול להיות מדעי? אולי פילוסופי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא. יש אמונה רווחת שהשאלה האם זה נכון, נכון. ומכלים סטטיסטיים אפשר להוכיח שזה ככה. עשינו את זה בשנה שעברה, אבל אם תרצה אחר כך נדבר. ובעצם הפשטות הזאת בעצם אומרת שאתה ככל שאתה יותר פשוט אתה יותר נכון. ככל שיש לך מספר נמוך יותר של עקרונות, אתה יותר צודק. מאיפה זה בא הדבר הזה? מאיפה באה האינטואיציה הזאת ומאיפה באה התופעה הזאת? כי זה גם תופעה בעולם. עובדה שאנחנו באמת מגלים כל פעם מחדש חוקים יותר ויותר כלליים. זה לא שיש לנו רק תקווה כזאת, התקווה הזאת גם מתממשת. איך זה קורה? זה קורה פשוט בגלל שהכל בסופו של דבר מתחיל ממקום אחד, מהקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא פשוט בתכלית הפשיטות. זה אחד מהעקרונות היסודיים בתפיסה שלו, זאת אומרת הוא לא מורכב, הוא פשוט. שכל המציאות המורכבת הזאת יוצאת ממשהו פשוט, דרך המון שלבים מתווכים. השלבים המתווכים האלה הם החוקים הכלליים. החוקים הכלליים הם בסך הכל מה שקרוי עשרה מאמרות. בעשרה מאמרות נברא העולם, ועל זה כולם אומרים לעולם ה' דברך ניצב בשמים. הרב הנזיר קורא לזה הלוגוס, הדיבור האלוקי שעומד לעולם בשמים, הקדוש ברוך הוא לא דיבר אז ומאז הוא שותק, אלא הוא יצר את הדיבור הזה והדיבור הזה עומד בעולם כל הזמן ומנהל אותו. הדיבור הזה זה חוקי הטבע היסודיים שמזיזים את העולם. לכן הדיבור הזה של הקדוש ברוך הוא זה החוקים, החוקים הכלליים. ואם אתה רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם, אז אתה צריך לקחת את אוסף הפרטים שאתה רואה סביבך ולנסות להתחיל לעשות הכללות, בצורה מסודרת לעשות הכללה, להעמיד אותה למבחן, להגיע להכללה יותר גבוהה ועוד יותר גבוהה, מספר העקרונות הולך ופוחת ככל שאתה עושה הכללה יותר גבוהה. באין סוף, כשתגמור את כל העבודה אתה מגיע אליו. הוא אחד ופשוט, לא מורכב, כי הכל מתחיל משם. ואני חציב שגם האינטואיציה שלנו באה מזה. זאת סוג של אינטואיציה דתית. אין לי הסבר אחר. למה אנשים כל כך משוכנעים שצריך להיות איזשהו חוק כללי שמסביר את כל הפרטים? מאיפה בא הרעיון הזה? למה בכלל להניח שזה ככה בכלל? כי יש פה אני חושב לפחות, זאת השערה כמובן, אבל יש פה איזושהי אינטואיציה שבאמת הכל בא ממקום אחד, זאת אומרת שיש איזשהו סדר בבלגן, יש איזושהי מערכת חוקים פשוטים שמנהלת את כל העסק הזה. זאת ממש תחושה של אמונה. אני חושב שזה ממש ביטוי של אמונה. וכמובן אותו דבר בתורה, כנגד עשרה מאמרות יש גם את עשרת הדיברות. כבר כתבו על זה לא מעט, שעשרת הדיברות זה הבסיס לתורה ועשרת המאמרות זה הבסיס לעולם. ובעצם שני האספקטים האלה של המציאות, האספקט הרוחני והאספקט הפיזי או הפיזיקלי, בעצם מכוונים או מנוהלים על ידי סט של עקרונות כלליים שקוראים להם עשרת הדיברות או עשרה מאמרות. אלה מערכות מקבילות. יש אפילו נדמה לי שהרמ"ע מפאנו עושה איזושהי אנלוגיה יותר מפורטת בין הדברים האלה. הוא בכלל אוהב אנלוגיות, הוא עשה גם אנלוגיה בין י"ג מידות הדרש לי"ג מידות של רחמים של הקדוש ברוך הוא. הוא אוהב מבנים תיאורטיים כאלה מקבילים. אבל באמת פה זה דיברו כבר רבים, המהר"ל כותב על זה, שהעשרה מאמרות ועשרת הדיברות זה בעצם החוקים הכלליים ששולטים על כל הפרטים. אבל איך מכירים אותם? מאיפה אני יודע מה זה הדיבורים הכלליים, החוקים הכלליים האלה? דרך הפרטים. אין לי דרך אחרת להגיע לזה. אני לא שומע כרגע את קולו של הקדוש ברוך הוא באופן ישיר. אני שומע את זה דרך עיון בתורה ובמציאות שסביבי, לנסות הכללות, להגיע יותר גבוה ויותר גבוה ויותר גבוה, והרצון שלי זה להגיע למספר קטן ככל האפשר של חוקים, כי האינטואיציה שלי אומרת שזה הכי קרוב אליו. כשאני אגיע לחוק אחד בסיסי, לנקודה פשוטה אחת שעומדת ביסוד הכל, אז כביכול הגעתי אליו. אני מנסה לטפס בדרך. אז המטרה בעצם של הלימוד זה איזשהו יצירת מבנים שמשקפים בעצם את יד הקדוש ברוך הוא. זה אנחנו מגלים את הקדוש ברוך הוא באמצעות ההכללות התיאורטיות האלה, גם בתחום המדעי וגם בתחום התורני. אולי כדאי בהקשר הזה גם לראות, אגב הרב קוק משתמש פה אולי בקטע הבא עוד יותר, הוא משתמש במושג דקדוקי פרטים הלכותיים וחוק גם בהקשר. בשתי משמעויות. חוק סתם, חוק בשפה שלנו, יש לו שתי משמעויות שהן קשורות באיזושהי צורה זו לזו, אבל זה לא בדיוק אותו דבר. חוק זה קודם כל משהו שמחייב. חוק זה משהו שהוא מחייב, כך צריך להיות, כן? וחוק זה גם משהו שהוא כללי. נכון? מעבר לפרטים, הפרטים מצייתים לאיזשהו חוק שהוא כללי יותר. אמרתי, יש קשר כמובן בין הדברים. למה הוא כללי? כי הוא מחייב תמיד. דבר שמחייב הוא קורה תמיד כי הוא מחייב. נכון? אז לכן הוא בעצם כללי. חוק הגרביטציה הוא חוק, למה? כי הוא מחייב. מה זה אומר שהוא מחייב? שהרבה מאוד תופעות שנראה סביבנו מצייתות לו כי הוא מחייב. אבל זה עדיין שתי משמעויות. הוא מחייב והוא כללי. אני חושב שהרב קוק פה בקטע, אולי נקרא את זה בהמשך, משתמש בשתי המשמעויות האלו לחילופין. אני מדבר פה, מצד אחד מדבר על החוק המחייב, על הרצון שלנו לעסוק בחוקים של הקדוש ברוך הוא, בהוראות ההלכתיות ולא רק ברעיונות המחשבתיים, המוסריים הכלליים. אבל בו בזמן הוא משתמש במונח חוק גם במשמעות של לעלות מן הפרטים אל הכללים, אל הכללי. וזה לא, כמו שאמרתי קודם, זה לא לגמרי בלתי תלוי שתי המשמעויות האלה כמובן. ככל שהחוק יותר כללי הוא יותר מחייב, ולהפך. החוק האחד נגיד אם חוק הגרביטציה, הוא מחייב לעצמים בעלי מסה. לעצמים שאין להם מסה חוק הגרביטציה לא אומר הרבה. עזבו את תורת היחסות הכללית עכשיו שאומרת שגם על אור זה משפיע. לא משנה. אז זה לא משפיע, למה? כי הוא חוק מחייב אבל לא מאוד. אם היה תורת שדה מאוחד כזאת של איינשטיין איזה חוק אחד ששולט על כל המציאות, הוא היה הכי מחייב שיש. כל המציאות הייתה חייבת להתנהג על פיו ולכן הוא גם היה הכי כללי שיש. נכון? אז ככל שהדבר יותר כללי הוא גם יותר מחייב ולהפך. לכן השאיפה לגלות את החוקים, את מה שמחייב, היא קשורה לשאיפה לגלות את מה שיותר כללי או בעצם להתקרב לקדוש ברוך הוא. לכן למעשה המחויבות, הזיקה אל החלק הנורמטיבי של התורה ולא רק לרעיונות ולמחשבות ולמוסר וכדומה היא, זה הא בהא טליא. אולי זה שני דברים שהם לא בלתי תלויים. אולי עוד הערה לפני שאני רוצה להיכנס לקטע הארוך, השלישי בדף שלכם. יש פה איזושהי תפיסה של המערכת ההלכתית. זאת אומרת יש פה איזושהי תפיסה שאומרת שהחוקים או הדקדוקים מה שהוא קורא, לא חוקים במובן הכללי אלא חוקים במובן של דברים מחייבים, מצוות לעומת רעיונות, כן? הפרטים האלה בעצם הם ביטויים של חוקים כלליים. זאת אומרת יש איזשהו מבנה כללי, איזשהו פורמליזציה מסוימת, איזשהו נוסחאות כלשהן כלליות ששולטות על הפרטים, ואפשר להתקדם מהפרטים אל הכללים. כדי לשכנע אתכם שזה לא טריוויאלי הדבר הזה, אנחנו נורא רגילים לזה ויש לנו אינטואיציה כזאת גם בהקשר המדעי וגם במשפטי, כל דבר אנחנו מנסים למצוא את האספקט הכללי שבו. זה לא טריוויאלי בכלל. אני אביא כמה דוגמאות שממש התעסקתי בהם בזמן האחרון ולכן הם ככה העירו קצת את תשומת ליבי לאספקט הזה. אנחנו עוסקים בכל מיני סוגיות שנוגעות בלוגיקה של ההלכה. יש איזה קבוצה שאני משתתף בה ואנחנו עוסקים בכל מיני סוגיות מן הסוג הזה. והייתה לנו איזושהי מטרה או עדיין אולי קצת יש למרות שאני חושב שזה כבר מתחיל להתייאש לאט לאט, לעשות מין משפט השוואתי. זאת אומרת לראות איך זה בא לידי ביטוי גם במערכות משפטיות רגילות, כלליות. למשל דוגמה עכשיו אנחנו מתעסקים בלוגיקה של זמן, אז ברירה, תנאי, כל מיני סוגיות מהסוג הזה, ומנסים לבנות איזשהו מודל לוגי איך העסק הזה עובד. הרי יש פה איזשהו היפוכי זמן, דברים שבעתיד משפיעים על העבר. בתנאי למשל אני מקדש אישה בתנאי שהיא תיתן לי מאתיים זוז בעוד שבוע. אז נתינת המאתיים זוז בעוד שבוע בעצם מחילה את הקידושין מהיום, בתנאי של מעכשיו. בסדר? אז יש פה איזשהו היפוך זמני והדבר הזה דורש איזשהו טיפול לוגי איך העסק הזה עובד, איך זה יכול להיות שיש היפוך זמני ובאיזה דפוסים זה עובד. ובשלב השני אנחנו מנסים לחפש. מה קורה בהקשר המשפטי. האם גם בהקשר המשפטי כשדנים בתנאים, טוב תנאים יש בכל מערכת משפטית, אבל השאלה איך איך בנויה הלוגיקה שם. ואנחנו כל פעם מחדש נופלים על הפרצוף. אני מדבר גם דיברתי עם כמה אנשים בהחלט מהבולטים בתחומים האלה, קצת להתייעץ איתם, וכל פעם מחדש הם הם רואים את זה כמטרד בעלמא. זה לא מעניין אותם בכלל. זאת אומרת אני לדוגמה בעולם המשפטי נהוג לחלק, למרות שיש כאלה שכופרים בחלוקה הזאת, אבל נהוג לחלק בין תנאי מתלה ותנאי מפסיק. תנאי מתלה זה תנאי ש שבהתקיימותו יחול מה שאנחנו רוצים להחיל, הבעלות או החוזה או מה שלא יהיה. ואם הוא לא מתקיים אז אז לא. ותנאי מפסיק עובד הפוך. וזה תנאי שאם הוא מתקיים אז החלות פוקעת או החוזה פג או בטל, מופר, איך שנקרא לזה. בסדר? זה תנאי מפסיק. עכשיו בדרך כלל התפיסה המקובלת להבדל בין תנאי מתלה ותנאי מפסיק זה שבתנאי מתלה, נגיד יודע מה אני מוכר לך דירה בתנאי ש לא יודע מה שתלך לים בעוד שבוע. בסדר? ואם אני מגדיר את זה כתנאי מתלה אז למעשה זה אומר שהדירה כרגע בכלל לא מכורה במהלך השבוע הזה, ואם בעוד שבוע תלך לים אז הדירה עוברת לרשותך. אז אם התקיים התנאי אז החלות חלה. אם לא התקיים התנאי היא מעולם לא הייתה. היא נשארת לא להיות, כמו שבשבוע הראשון היא לא הייתה היא ממשיכה לא להיות. אוקיי? בתנאי מפסיק זה עובד הפוך. תנאי מפסיק בדרך כלל… אבל הדירה הדירה שלו מהרגע שהוא הגיע לים או הדירה שלו רטרואקטיבית? לא, מהרגע שהוא הגיע לים. זאת התפיסה הפשוטה. אני אגיע לזה עוד רגע. מהרגע שהוא הגיע לים. זאת התפיסה הפשוטה בתנאי מתלה. ובתנאי מפסיק זה עובד הפוך. תנאי מפסיק הרי אמור לעקור את החוזה אם הוא מתקיים. אני אומר אני נותן לך את הדירה בתנאי שלא תלך לים. בסדר? אז אם הוא הולך לים זה מפסיק את החוזה. נגיד לצורך הדיון. והשאלה איך מגדירים, איך אנחנו יודעים מתי תנאי הוא מתלה ומתי תנאי הוא מפסיק, זה גם שאלה מאוד לא פשוטה בעולם המשפטי, לפי ההקשר, לא משנה. בסדר? אז מה קורה שם? הרי בשביל שהוא יפסיק זה צריך לחול קודם, נכון? אז שם זה עובד הפוך. שם זה עובד הפוך. שם אני קודם כל נותן לך את הדירה מעכשיו. בסדר? עכשיו אם הלכת לים, לא זוכר מה אמרתי אפילו. אם הלכת לים אז בסדר, היא תישאר להיות שלך, ואם לא הלכת לים אז הבעלות פוקעת. מה זה אומר פוקעת? מרגע שלא הלכת לים. זאת אומרת שבוע זה היה שלך ואז זה פקע. בסדר? שום דבר לא קורה רטרואקטיבית בעולם המשפטי, לפחות באופן הפשוט. שום דבר לא קורה רטרואקטיבית, הכל קורה מכאן ולהבא. אז לכן מה שצריך לעשות זה או שאני מחיל חלות עכשיו ויש תנאי מפסיק בעוד שבוע שיפסיק את החלות מכאן ולהבא, או שאני לא מחיל את החלות עכשיו ויש תנאי מתלה שהחל מעוד שבוע והלאה הוא יחיל אותה. בסדר? טוב, אז עכשיו אני מנסה לבדוק כל מיני מצבי מצבים שבהם הרי אני רוצה שהדבר יעבוד למפרע. יש מצבים שבהם בלתי סביר ליישם את התנאי באופן שלא עובד למפרע. לדוגמה משפט, לא זוכר בדיוק איך קראו לזה, ברקוביץ' משהו נגד קליינר, קלינר, משהו, לא זוכר. שהיה שם איזשהו הייתה שם איזושהי אישה שנתנה מתנה לחתנה ולביתה בתנאי שיתנו לה לגור בדירה שלהם. יחד איתם, כאישה מבוגרת והיא רצתה לגור איתם, אז היא נתנה להם איזושהי מתנה, לא זוכר אפילו מה זה היה, ובתנאי שיתנו לה לגור בדירה שלהם. טוב, ביתה נפטרה ונשארה עם חתנה וחתנה עשה לה קצת צרות, היא הייתה צריכה לעזוב את הדירה. ואז היא פנתה לבית המשפט והיא אמרה טוב אז אם ככה אז אני רוצה את המתנה שלי בחזרה. אני נתתי את זה רק על דעת זה שאני אגור בדירה. ואם אני לא… לא מתאפשר לי לגור שם אז אני רוצה את המתנה שלי בחזרה. עכשיו בית המשפט התלבט. למה התלבט? בגלל שמתוך ההקשר ברור שהתנאי הזה הוא תנאי תנאי מפסיק. הוא תנאי מפסיק. בסדר? ומה זאת אומרת? כיוון שכיוון שהיא נתנה להם עכשיו את הדירה, זאת אומרת באופן בסיסי הדירה כבר ניתנה, היא לא אומרת שכשכבדו אותי תקבלו את הדירה, הדירה שלכם. אם לא תכבדו אותי כמו שצריך אני רוצה להפסיק את זה. אבל תנאי מפסיק במהותו זה תנאי שמפסיק מרגע התקיימותו. זאת אומרת כל עוד היא גרה איתם הכל בסדר. ברגע שהם כבר עשו לה צרות, עכשיו זה מפסיק. אבל מה זה אומר שעכשיו זה מפסיק? את הכסף הזה היא כבר נתנה להם לפני שבוע, הם יכלו כבר להוציא אותו וללכת הביתה. מה זה נקרא שזה הפסיק מכאן ולהבא? בשבוע ההוא זה היה שלהם. טוב, בשבוע, בשבוע, או לא משנה, בשנים ההם, זה היה שלהם. בסדר, זה היה שלהם, הם הוציאו את זה וגמרנו. מה, אין משמעות לתנאי מפסיק בנסיבות כאלה. מה זה תנאי מפסיק? אי אפשר להפסיק את המתנה הזאת מכאן ולהבא. אם אתה מחליט שעד עכשיו זה היה שלהם, אז זה שלהם. לכן במקרה הזה בית המשפט ככה קצת היה בהתלבטות, והמסקנה הייתה בסופו של דבר, אהרן ברק כמובן עשה שמה את התעלול הזה, והוא אומר לא, זה תנאי מפסיק למפרע. זאת אומרת שהוא מפסיק, אבל הוא מפסיק אחורה. הייתה אפשרות אגב להגדיר את זה כתנאי מפסיק מכאן ולהבא, ואז לחייב אותה רק לתת לה פיצוי. לתת לה פיצוי על זה שהיא לא גרה איתם החל מהרגע הזה והלאה. נגיד להעריך, נגיד, מה תוחלת החיים שלה וכמה שווים מגורים ולתת איזשהו פיצוי. זאת התפיסה הפשוטה של תנאי מפסיק. בסדר? אבל ברק רצה ללכת יותר לטובתה. אז מה הוא עשה? אז הוא החליט שזה תנאי מפסיק למפרע. ומה זה תנאי מפסיק למפרע? אין דבר כזה. אין מנגנון כזה בעולם המשפטי, הפשוט לפחות. בסדר, אז הוא יצר אותו. אז מה אם יצרת אותו? מה התפיסה הזאת בעצם אומרת? כשאנחנו מסתכלים, ואני מגלה את זה כל פעם מחדש, כשאנחנו מסתכלים על המשפט, המשפט חושב באופן טלאולוגי, באופן תכליתי. השאלה מה אני רוצה להשיג? ואם אני רוצה להשיג את הדבר הזה, אני אבנה מכשיר שישיג את הדבר הזה. המשפט לא עובד לפי הכללים הלוגיים, לפי הדפוסים המכניסטיים או מנגנונים מכניסטיים כלשהם. כאילו ההלכה הייתה בעצם אומרת, רגע, אם התנאי המפסיק מוגדר להיות ככה, אז זה תנאי מפסיק. אין מה לעשות. אתה נורא רוצה להחזיר לה את המתנה, אתה רוצה, אבל אם התנאי הזה הוא תנאי מפסיק, אז זאת העובדה. אתה לא יכול להתווכח עם עובדות. בעולם המשפטי אין עובדות. המחוקק והשופט בעצם יכולים לעשות מה שהם רוצים ובלבד שהמטרה היא ראויה או מה שלא יהיה. לדוגמה, חקיקה רטרואקטיבית. חקיקה רטרואקטיבית בעצם זה דבר פסול בתכלית, מוסכם על כולם, סותר המון דברים יסודיים. יש רשימה שלמה של סיבות למה חקיקה רטרואקטיבית זה דבר בלתי קביל בעליל. כי אי אפשר לחוקק מהיום והלאה חוק שיחול על לפני שבוע, שמי שפעל לפני שבוע לא ידע אותו בכלל. אז מה? זה פשוט שערורייה משפטית. משטרים דיקטטוריים משתמשים הרבה בחקיקה רטרואקטיבית. הם פשוט מחליטים מה שהם רוצים כדי להשית מה שהם רוצים להשית על האזרחים בכל תקופה שהיא. אין בעיה, מחוקקים היום שמה שעשית אתמול היה אסור, ומכניסים אותך לכלא. וזהו. אבל זה לא כל כך עובד. עכשיו, אל"ף, ראיתי שם דבר מאוד מעניין. אל"ף, ראיתי שבכל הספרות, לפחות מה שאני עברתי, ועברתי ככה על דברים מסכמים, לא על דברים מבפנים, אבל המסכמים חזקה עליהם שהם מכירים את כל המקורות הרלוונטיים, ומתברר שבכל הספרות לא עולה הטענה הנורא פשוטה הבאה. איך זה יכול להיות שחקיקה רטרואקטיבית תהיה תקפה אם החקיקה היא סיבת החוק? הרי זה שהחוק הוא תקף זה בגלל שהוא חוקק, נכון? החקיקה היא הסיבה לתחולה של החוק, לתקפות של החוק. נכון? עכשיו, איך זה יכול להיות שהסיבה מופיעה אחרי המסובב? אין חוק. עובדתית. זה לא שאלה של יושר, האם זה בסדר, האם זה ראוי. אני אומר עובדתית, יש פה בעיה. אין חוק כי הוא לא חוקק. הסיבה לא יכולה להופיע אחרי המסובב. השאלה הזאת לא עולה בשום מקום, כולל אצל הפורמליסטים הכי גדולים. יש תעלולים פורמליים כאלה ואחרים שמנסים להסביר עוד הסברים ועוד הסברים למה חקיקה רטרואקטיבית לא מועילה, אבל את ההסבר הזה, את הטענה הזאת לא מצאתי. לא שהעלו אותה ושללו אותה. לא עלתה. לא עלתה בשום מקום. זה דבר די, זה די הדהים אותי. אני יודע, הדבר הראשון שאני חשבתי עליו זה הדבר הזה, מיד. כי זאת צורת החשיבה ההלכתית. אני כמובן רגיל לצורת החשיבה ההלכתית. צורת החשיבה ההלכתית היא חשיבה מנגנונית. זאת אומרת, אם המנגנון קובע עיקרון מסוים, אז העיקרון הזה אמור לעבוד בכל מקום. זה לא יעזור אם אתה אוהב את זה או לא אוהב את זה. ככה זה עובד. אתה כפוף לעובדות, למנגנון ההלכתי, וזה מה שמכתיב את התוצאה. לעומת זאת השופט בונה את המנגנון כדי להגיע לתוצאה שאליה הוא רוצה להגיע. המנגנונים הם מכשיר בידיו, כמו שאהרן ברק כותב בהקשר הזה אני חושב, או בהקשר במידה מסוימת לא, בהפרה של חוזה הוא מדבר, אבל זה אותו דבר לגבי תנאים, שהמכשירים המשפטיים האלה הם שפחתו של המשפט ולא אדוניתו. זאת אומרת הוא בונה את המכשירים כדי להשיג את התוצאה. המשפטי ולא להפך. בסדר, אני יודע דוגמה אחרת אני אביא שממש היום עסקתי בה. כן, יש הרי יש דין ברירה. מה זה דין ברירה? נגיד שאני אומר אני רוצה, עומד חכם עומד להגיע לעיר. זה סוגיה בעירובין דף ל"ו. חכם עומד להגיע לאזור, לא לעיר, בסדר. ואני נמצא באיזשהו מקום בשבת ואני רוצה ללכת לשמוע אותו. הולך לדבר, אני רוצה לשמוע אותו. אבל אני לא יודע אם הוא יגיע לצד מזרח או לצד מערב, בכל מקרה מחוץ לתחום. אז אני צריך להניח עירוב תחומין. בסדר. זה צריך להניח בבין השמשות, אבל החכם יגיע בשבת בבוקר, השיעור הוא אחרי התפילה. בסדר. אני לא יודע לאיזה צד הוא יגיע. מה אני עושה? אני שם שני עירובים בבין השמשות, עירוב בבין השמשות. עירוב במזרח ועירוב במערב ואני אומר, אם החכם יגיע למזרח עירובי יהיה למזרח ואם הוא יגיע למערב עירובי יהיה במערב. בסדר. הגמרא אומרת זה תלוי בשאלה אם יש ברירה או אין ברירה, אם ביאתו של החכם למזרח או למערב יכולה לברר למפרע שבבין השמשות העירוב כבר חל לכיוון ההוא או לא. זה ויכוח בגמרא, מחלוקת בגמרא. אבל תראו, את אותו דבר עצמו אפשר לעשות בצורה שעליה לא יהיה שום ויכוח. אפשר להניח שני עירובים, רמוז אצל הרמב"ן שם אני חושב, אחרונים אומרים את זה קצת יותר מפורש. אפשר להניח שני עירובים ועל כל עירוב להתנות תנאי. על העירוב מזרחה אני אומר, זה יהיה העירוב שלי אם החכם יגיע, ואם הוא לא יגיע זה לא יהיה עירוב. עכשיו אני הולך לעירוב המערבי ואני אומר, העירוב הזה יהיה עירוב אם החכם יגיע למערב, ואם הוא לא יגיע למערב זה לא יהיה עירוב. עשיתי שני תנאים על שני עירובים, עירוב בתנאי ודאי שאפשר להניח ותנאי עובד לכל הדעות, אין ויכוח על תנאי, הוויכוח הוא על ברירה. אין ויכוח על תנאי. אז בעצם, אה?

[Speaker B] גם ביום שישי עכשיו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אין שום ויכוח על תנאי. תנאי ודאי עובד, זה מנגנון הלכתי מוסכם לחלוטין. הוויכוח הוא אך ורק בהקשר של ברירה. בהקשר של ברירה יש ויכוח אם יש ברירה או אין ברירה. אבל את אותה תוצאה עצמה אני יכול להשיג במנגנון אחר, במנגנון של שני תנאים, אני משיג את התוצאה הזאת ללא ויכוח. ואת אותה תוצאה עצמה אם אני אעשה בצורה של ברירה, אז יש ויכוח אם זה עובד או לא עובד. בעולם המשפטי לא יכול להיות דבר כזה, עד כמה שאני לפחות מבין. לא יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת אם התוצאה הזאת היא אפשרית, אם לזה התכוונת נגיד בהקשר של חוזים, אם לזה התכוונת אז עשית את זה. כל השאר זה פשוט למה התכוונת, זה הכל. אם ברור לנו שלזה התכוונת זה בסדר גמור. אם במקרה זה משהו לא חוקי, אני לא יודע, שאי אפשר לעשות אותו, אז זה לא משנה באיזה מנגנון תעשה, אז אי אפשר לעשות אותו בשום מקרה. אין משהו שאתה יכול לעשות אותו במנגנון אחד אבל לא יכול לעשות את אותו דבר עצמו בדיוק במנגנון שני. יכול להיות כמובן תוצאות משנה לשני מנגנונים. אבל לא יכול להיות מצב ששני מנגנונים שקולים לחלוטין עם אותה תוצאה בדיוק, רק באופן הזה אתה יכול לעשות את זה ובאופן הזה אתה לא יכול לעשות את זה. זה יכול להיות רק בהלכה. למה זה רק בהלכה יכול להיות? בשביל שההלכה פועלת על פי המנגנונים, המנגנונים מכתיבים את התוצאה. החשיבה היא חשיבה סיבתית. זאת אומרת אם הסיבה קיימת, התוצאה מופיעה. בעולם המשפטי החשיבה היא חשיבה תכליתית. אם אני רוצה להשיג את התוצאה הזאת, אז אני אשיג אותה לא חשוב באיזה מנגנון. למה הדברים האלה הם חשובים לענייננו? כי בעצם מה שזה אומר, ואולי אפשר להביא עוד הרבה ראיות, שזה דבר ידוע, בעצם כל אחד שדיברתי איתו אמרתי לו את זה גם, שהחשיבה המשפטית של היום לפחות לא אוהבת חשיבה מושגית. זאת אומרת חשיבה מושגית לוגית. זאת אומרת יש רתיעה מחשיבה מושגית מכאנית כזאת. זאת אומרת זה לא, המשפט לא עובד עם המנגנונים המכאניים האלה. המשפט יכול להשתמש במנגנונים כדי להשיג תוצאות. כן, חקיקה רטרואקטיבית למשל. אז במקום שזה נעשה במידה ראויה ולמטרה ראויה וכשזה לא סותר את ערכיה של מדינת ישראל, אז אפשר גם לעשות חקיקה רטרואקטיבית. לדוגמה החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הוא חקיקה רטרואקטיבית. חוקקו אותו אחרי ארבעים ושמונה, לא זוכר מתי בדיוק, והעבירות שמכוחו שופטים עליהם זה עבירות שנעשו חמש שנים קודם, כאשר מי שעשה אותם בזמנו עוד לא היה החוק בכלל. אז איך יכול לשפוט אותו על סמך חוק שלא היה? בסדר. אז למה? כי זה למטרה ראויה וכולי אז אפשר לעשות. בהלכה אין דבר כזה מטרה ראויה. אם אי אפשר לעשות אז אי אפשר לעשות, מה אכפת לי אם המטרה ראויה או לא?

[Speaker B] המעשים שנעשו הם פשע בכל הגדרה אנושית. החוק רק נותן לך סמכות לדון אותם, כי הוא יבוא יגיד אתה אין לך סמכות, אתה מדינה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה עדיין חקיקה רטרואקטיבית.

[Speaker B] כן, אבל זה לא, הפושע הנאצי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא ידע. הוא לא ידע שמדינת ישראל תשפוט, הוא בנה על זה שיברח לאנטארקטיקה. בסדר, לא משנה, יש דוגמאות אחרות, זה לא חשוב, אני רק נותן דוגמה שכרגע נזכרתי בה. הנקודה היא שבחשיבה מנגנונית אין דבר כזה למטרות ראויות ולפי במידה הנכונה. או שזה עובד או שזה לא עובד. בעולם המשפטי אין דבר כזה עובד או לא עובד. תלוי אם זה מתאים ולא מתאים, זה מידתי. מידתי היום זו מילה נורא פופולרית וזה בדיוק מה שהיא משקפת. מידתיות זה בעצם אומר שכל חוק, או כל כלל, או כל חוק, כל כלל הוא כלל בערבון מוגבל, אפשר לחרוג ממנו אם זה נעשה באופן מידתי. למה? כי בעצם החשיבה היא לא חשיבה סיבתית, היא חשיבה תכליתית. עכשיו, מה עומד מאחורי הדברים האלה? מה שעומד מאחורי הדברים האלה למעשה, זה שבמערכת המשפט אין כללים. במערכת המשפט הולכת יותר ויותר, או לפחות עכשיו קצת יש נסיגה אחרי תקופתו של אהרן ברק, אבל הלכה לפחות יותר ויותר לכיוון של אין כללים. זאת אומרת, אתה עושה את מה שסביר, מה שנכון, מה שצודק, תום לב, מה שאתה רוצה.

[Speaker B] שזה… מהר מאוד מגיע למה שנראה לשופט, לאו דווקא רע, אבל נכון.

[הרב מיכאל אברהם] הוא על השולחן, הוא השופט. אני שמעתי פעם ממישהו, שמעתי לפני כמה זמן, שככשחותמים חוזה עם מישהו ממדינה זרה, יש הרבה מדינות שבהן מקובל או אפילו כתוב באיזה מקום, לא יודע בדיוק מה, שאם החוזה הוא עם מישהו ממדינת ישראל, אז הדיון על החוזה ייערך בבית המשפט במדינה ההיא ולא בישראל. למה? כי בישראל זה שכתבת בחוזה לא אומר כלום. שלא מה שהשופט יגיד על החוזה, לא מה שכתוב בחוזה. כיוון שיש את הדוקטרינה החדשה הזאת שבעצם אתה בודק את החוזה לפי הסבירות, כוונות הצדדים, תום לב, לא לפי מה שכתוב. עכשיו זה נראה נורא צודק ונורא יפה, יש לזה מחירים לא פשוטים, מחירים כבדים. אני לא אכפת לי, אני לא בא כרגע לבקר, אני בא לתאר. זאת אומרת, הנקודה היא שהחשיבה היא לא חשיבה מנגנונית. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, אנחנו נעשה את מה שנכון. ובעולם ההלכתי זה לא ככה. בעולם ההלכתי החשיבה היא חשיבה מנגנונית. מה שאי אפשר לעשות, אי אפשר לעשות, גם אם זה נעשה במידה הראויה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שבחשיבה ההלכתית הפרטים ההלכתיים הם תוצאות של חוקים כלליים. כאן אני מתחבר חזרה למה שאמרתי קודם. החוקים הכלליים זה המנגנונים ההלכתיים, והמנגנונים האלה מכתיבים את כל הפרטים. זאת אומרת, ברגע שאתה מבין את המנגנונים, אתה יודע מה התוצאה בכל מצב. לעומת זאת, בחשיבה לא מנגנונית, בחשיבה תכליתית, שמה בעצם יש לך איזה אוסף של פרטים שהם לא מתחברים. תנסה לעשות עכשיו הכללות של פסקי הדין במערכת משפט מהסוג הזה. אתה תגיע לשום מקום. אין הכללה. כי אתה לא יכול לבנות חוק כללי ששוזר את כל פסקי הדין הפרטיים האלה, כי הם לא עובדים על פי חוקים כלליים. הם עובדים על פי החלטות מקומיות. עוד פעם אני אומר, זה לא ביקורת, זה תפיסות עולם. אלו שתי תפיסות עולם. אני מתאר. ובמקום כזה, באמת לעשות הכללות על אוסף של פסקי דין זה נשמע פשוט מגוחך. לכן כשאני מרגיש את זה כל יום, כשאני מדבר עם אנשים, מנסה קצת להתייעץ עם משפטנים על הנושאים שלנו, אני לא מגיע לשום מקום. אי אפשר לבנות מודל לוגי לכלום. לא פלא שכמעט אף אחד לא מתעסק בלוגיקה של המשפט. זה הרי אחד הדברים הכי מדהימים שיש. כשהייתי שואל אתכם לדרג לי את תחומי העיסוק לפי מידת הדומיננטיות של הרכיב הלוגי בתוכם, המשפטים היה עומד במקום יפה. לא מדבר על מדע מדויק, אני מדבר נגיד בין התחומים שהם לא מדע מדויק, ובטח לא מתמטיקה, משפטים היה עומד אני חושב די גבוה. נכון? ולמרבה הפלא, אני באמת מחפש, אני מכיר קצת אנשים, אני שואל אנשים, לא עוסקים בלוגיקה של המשפט. אין דבר כזה, אין חיה כזאת, אין תחום כזה. לא שאין מספיק עבודה בתחום, אין תחום כזה. זה מדהים. היום עושים לוגיקה של כל דבר שזז. לוגיקה של עמודים, לוגיקה של ארונות של ספרים, לוגיקה של דיבורים, לוגיקה של מה שאתם רוצים. אבל לוגיקה של המשפט כמעט ואי אפשר למצוא. יש פה ושם עבודות מקומיות, אבל זה עוד לא התכונן כתחום. למה? כי החשיבה שם, עוד פעם, זה תיאור, אני לא מאשים. החשיבה שם היא חשיבה שלא עובדת מהפרטים או מהכלל אל הפרטים. ממילא גם החוקר שעכשיו לוקח את הפרטים או פסקי הדין או החוקים ומנסה ליצור מהם איכשהו הכללות לא יצליח, כי הוא לא, זה לא בא מתוך חוקים כלליים, אז לא תצליח לבנות חוקים כלליים מתוך הפרטים. למה במדע אנחנו כן מצליחים לבנות חוקים כלליים? כי במדע באמת האירועים הפרטיים יצאו מהחוקים הכלליים. זה מה שחולל את האירועים האלה. אז עכשיו אם איש מדע הוא איש מוכשר, אז הוא יכול לקחת את המקרים הפרטיים ולנסות לחלץ מתוכם או להכליל מתוכם ולהגיע לחוקים הכלליים, כי יש שם חוקים כלליים ברקע. נכון? גם בתורה, גם במדע ובכל מקום כזה. במשפט לא. המשפט זה אוסף של עקרונות מקומיים. תראו, זה ניסוח קצת קיצוני כמובן. יש פה ושם עקרונות, אבל כל אחד, עוד פעם, מידתיות ובערבון מוגבל. אין עקרונות שהם בל יעבור. אין, פשוט אין. ולכן אי אפשר לייצר מערכת של כללים. פעם דיברו על מדע המשפט. היה מאוד מקובל לדבר על זה ובעיקר אצל מלומדים גרמניים למיניהם אהבו מאוד את העניין הזה. אין דבר כזה היום. זה לא יותר אפילו מראית עין של מדע.

[Speaker B] יש עבודות תיאורטיות, זכויות הופלד כאלה ואחרות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אין עבודות לוגיות. העבודות התיאורטיות זאת איזושהי פנומנולוגיה כזאת או אחרת. אחד הדברים שממש הדהימו אותי זה כשעסקתי קצת בפרשנות כבר לפני כמה שנים, הפרשנות של ההלכה והפרשנות של המשפט, וניסיתי לעשות איזשהו, עוד פעם, איזושהי השוואה. ויש ספר של אהרן ברק "פרשנות במשפט", ואתה רואה שזה אוסף של כללים פנומנולוגיים. שום ירידה לשורש הפילוסופי של הדברים, זאת אומרת מאיפה זה יוצא? מה ההצדקה? אין הצדקות. זאת אומרת זה מיון: זה נקרא כך, זה נקרא כך, זאת גישה כזאת, זאת גישה אחרת. זה מין, חבר שלי קורא לזה גן חיות, זאת אומרת אתה לוקח כל חיה שם בכלוב שלה. זה ממיין אותם איכשהו באיזושהי צורה. עבודה ענקית שדורשת הרבה כישרון, אני לא מזלזל בזה, אני רק אומר אבל אבל ממש מדהים לגלות שהעדר מוחלט של עבודה פילוסופית. מה שנקרא היום פילוסופיה של המשפט, כן, תורת המשפט, שבזה שאתם שואלים משפטנים אז הם אומרים שבזה עוסקים פילוסופים. הפילוסופים האלה הם משפטנים, הם לא פילוסופים באמת. זאת אומרת הפילוסופים באמת, יש מעט מאוד שעוסקים במשפט. שזו זאת אחת הבעיות של התחום הזה ואולי תוצאה ואולי סיבה של מה שאמרתי קודם, אני לא יודע. שאין פה איזושהי מערכת תיאורטית לכידה שעומדת מאחורי העניין הזה. מנסים לייצר הכללות מקומיות אבל לא.

[Speaker B] לא קראתי את הספר של חיים פרלמן "לוגיקה משפטית"?

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון. תקרא אותו ותראה מה יש שם ואז תבין לבד. בכל אופן, אז דבורקין מביא את זה כדי להראות שההנחה שנראית לנו כל כך פשוטה שמאחורי כל פרטים עומדת מערכת של כללים, גם בהלכה וגם במדע, היא לא טריוויאלית בכלל. יש כאלה שסוברים שאידיאולוגית לא נכון לעשות את זה, כי באמת בהרבה מאוד מקומות הכפיפות הזאת לכללים מכאניים באה על חשבון צדק. כי במקרים מקומיים כאלה ואחרים המכאניות מאלצת אותך להגיע לתוצאה מסוימת, אבל התחושה שלך שהמקרה הזה הוא חריג, פה הצדק אומר שצריך לעשות משהו אחר. אז המערכת המשפטית באמת מרשה לעצמה לנהוג על פי הצדק המקומי גם אם זה פוגע בעקרונות הכלליים. בסדר? ובהלכה זה לא, עוד פעם בעיקר הדין. יש תפקיד כמובן לשופט לדעת מה לעשות לפנים משורת הדין, או איפה בית דין יכול לנצל סמכויותיו לפעול מעבר לכללים ההלכתיים הקשיחים. אני מדבר ברמה ההלכתית הצרופה, הטהורה. במקום ההוא זה הכל מכאני, אין מקום ללוקאלי, לדבר המקומי, לצדק המקומי. ואז נוצרת אותה מצוקה שהרב קוק מרגיש שהפרטים איכשהו סותרים, סותרים או את הכללים שלו או את תחושות הצדק שלו, לא משנה, משהו פה יוצר מצוקה. ואז הוא אומר, תנסה להבין את הרעיון שעומד מאחורי הכללים, את העקרונות הכלליים, סליחה הפרטיים, את העקרונות הכלליים. וכשתראה את ההתאמה בין הפרטים לבין העקרונות הכלליים, אז המצוקה הזאת תיעלם או תפחת לפחות. כיוון שאז אתה תראה… שבעצם יש פה איזשהו היגיון מאחורי הדברים. זה לא סתם איזושהי פעולה לא מוסרית ולא מוצדקת וזהו. יש בזה, יש מחירים. יש פה, כמובן מחירים על חשבון הצדק המקומי. אבל יש לזה גם סיבות טובות כשתגלה את הכללים האלה. טוב, בוא נעבור לקטע השלישי עד כמה שנשאר לנו זמן. יש ריבוי דקדוקים אפילו בנטייה לדברי קדושה ויראה, של זהירות המצוות וכל תוארם, מזיק לחסידות האמיתית ולשלמות של אמת. לפעמים דקדוקי עניות קוצו של יוד מפריע לחסידות ולשלמות של אמת. למרות שזה ככה נראה לנו הפוך, לדקדק נורא בפרטים, אבל הרבה פעמים העיסוק בפרטים בא על חשבון החסידות האמיתית. אומר הרב קוק, אין שקר שלא יהיה בו קצת אמת, אלא שכל זמן שאין מבררים את אותו הקצת ומעמידים אותו בגלוי ובזיהוי על מכונו, מתפשט הוא כוח השקר על הכל. ולעומת זה כל מה שיסברו הלוחמים נגד השקר להכחיש ביותר את קצת האמת שיש בו, הרי הם מחזיקים בזה גופא את כוח השקר. מה הוא בעצם אומר? שכל, אין שקר שאין בו איזשהו קומץ של אמת. ולכן יש שתי נטיות. אלה שרוצים להילחם נגד השקר לפעמים מכחישים את האמת כדי לצייר תמונה של שחור-לבן, זה שקר וכל רע, צריך להילחם בו ולהשמיד אותו. הנטייה ההפוכה היא לראות תמיד את גרעין האמת ולהתעלם מזה שהוא בעצם עטוף בהרבה שכבות של שקר. ומה שהרב קוק בעצם מציע זה לא לעשות לא זה ולא זה, אלא לחשוף את האמת מתוך השקר ולהבין: זאת אמת וזה שקר. לא חייבים להיכנס לתמונה דיכוטומית, או הכל שקר או הכל אמת. צריך כל דבר לשים במקומו. הדברים האלה, עד כמה שאני לפחות מבין, אמורים ביחס למשפט הראשון שלו. שמה? שריבוי הדקדוקים, אפילו בנטייה לדברי קדושה ויראה, מזיק לחסידות האמיתית. זה משפט שיכול לקומם מאוד הרבה אנשים. בריסקערים וכל הדבקים בכל הפרטים של המצוות, בוודאי שיתקוממו. מה זאת אומרת? זה חסידות האמיתית! לא רק שזה לא מפריע, זה החסידות האמיתית, זאת ההגדרה. בסדר? הדקדוק הזה בפרטים. אחרים כמובן נורא מזדהים עם זה, ואומרים מה זאת אומרת, ברור, הפרומקייט הזאת זה עיוות ועיקום. ומה שהרב קוק אומר, תראו, יש פה משהו שהוא מעורב. וצריך לדעת, יש פה מימד אמיתי בדבר הזה שזה באמת סותר את החסידות האמיתית. לא נכון להתעלם מזה, יש פה משהו שהוא אמיתי. אבל יש פה גם הרבה שקר. ומה שצריך לעשות זה לשים כל דבר לחוד כדי להבין, לברור את האמת מתוך השקר. ואז הוא אומר, אומנם הכשר טוב צריך העולם עד שיהיה ראוי להיגלות בתוכו האמת הברורה, עד שיהיה אפשר לומר על קצת האמת הנמצא בהשקר שאומנם כן הוא, ולסמנו יפה, למען יטול החושך של השקר את חלקו ולא יערבב את העולם בתביעותיו השקריות המתפשטות והולכות על חשבון קצת האמת הנמצא בתוכו. דבר זה נמצא בכל דעה רעה שבעולם, בכל אמונה אבילית וטמאה, בכל כיעור ובכל עבודה זרה. זו תזה של הרב קוק מאוד יסודית, שאין דבר שאין לו איזשהו שורש אמיתי, איזושהי נקודה אמיתית בתוכו. דברים לא נוצרים סתם כך. אם הם נוצרו, יש בתוכם משהו שאפשר ללמוד ממנו, משהו אמיתי. ולא נכון לזרוק את זה כעסקת חבילה. במקצוע זה העולם הולך ואור, הולך ומתכשר להיות מתגלים לו תוכני האמת כמו שהם במקומם וערכם. הביקורת ההולכת ומתרבה אומנם לא הגיעה עדיין למטרתה אבל היא שואפת אליה. כי יד צור כל העולמים נטויה בזה להדיח אורות מאופל, לברר בחופש והרחבה על צד השקר המועט המוכרח להימצא בתוך האמת הגדולה והמרובה. זה כמובן הפוך, שיש אמת אבל יש בתוכה קצת שקר מסוים. והניצוץ האמת המתגלה בתוך עומק החושך של השקר, עם כל סוגי העירובים. וזה ההכשר עצמו שהוא בא לעולם על ידי התפתחות נמשכת על ידי ייסורים גדולים, ייסורים גופניים וביותר ייסורים נפשיים, ייסורי הבירור של האור מתוך החושך וההבדלה של החושך מתוך האור. הוא הולך ומביא את התיקון הגמור לעולם, שלגלותו במלואו מוכנת כנסת ישראל וכולי. עד כאן זה הכל בעצם הקדמה מתודולוגית. הוא אמר משפט ראשון במה הוא הולך לעסוק, הדקדוקים האם הם סותרים את החסידות האמיתית או לא. והוא כבר רומז לנו פה בהקדמה המתודולוגית בעצם מה הכיוון. הוא בעצם אומר: יש בזה משהו אמיתי ויש בזה גם משהו בעייתי. וצריך לדעת מה אמיתי בזה ומה לא אמיתי בטענה הזאת עצמה, שיש סתירה בין הדקדוקים לבין הכלליות. ואז הוא ממשיך: ההתנגדות אל החוקיות בכלל מצאה את הד קולה בכנסייה כזאת, כמובן כנסייה הנוצרית שמה, שהתחילה להיות נבנית מ… הספיקו לינוק משדי ישראל, ניצבו לו לצרים ואויבים. לוקחים את אותה נקודה שהם ינקו מאיתנו, משתמשים בה כדי להיות לנו צרים ואויבים. ומה הנקודה? הנקודה היא ההתנגדות אל החוקיות. עכשיו ההתנגדות אל החוקיות לדעתי נעשית פה בשני מישורים. א', זה דיברתי כבר, על הפרישה של הנצרות מתוך היהדות, על איזה רקע היא בעצם הייתה, רליגיוזיות מול הנורמטיביות, כן ההיצמדות לחוקים זה התזה נגיד היהודית, לפחות בתקופה של תחילת הנצרות זה כבר בהחלט היה מגובש, תקופת הפרושים. והנצרות כמובן נאבקת נגד העניין הזה. אז זה שנאה לחוקיות במובן אחד, זאת אומרת שיש פה שנאה לחוקים. לא רוצים חוקים, אנחנו מוסר, רגש, חוויה, לא חוקים. אבל יש פה גם אני חושב מאחורי הדברים שנאה לחוקים במובן השני. לא רק במובן של חוק כמחייב, אלא גם במובן של חוק כמשהו כללי. זאת אומרת הטענה היא שבעצם אין עקרונות כלליים. זה אין הזריקה של ההלכה לא נבעה רק מזה שאנחנו לא רוצים לעשות מצוות, אלא גם מזה שאנחנו לא מוכנים לקבל שאוסף הפרטים האלה יש להם איזושהי משמעות, שהם יונקים את כוחם מחוקים כלליים. לא, זה אוסף של פרטים, ומי שמתעסק עם זה זה מיותר, וסותר את החסידות האמיתית, זה המשפט הראשון שלו כאן. ולכן בעצם זורקים את זה. אז תשימו לב, זה שימוש במונח חוק בשתי המשמעויות שלו. הם זורקים את המחייב כי הם גם זורקים את הכללי. ואני חושב שלא בכדי המשפט של היום, מה שהזכרתי קודם, הוא כזה. המשפט של היום לדעתי יונק משורשים שהם לא יהודיים, ההיבט הזה של המשפט. יונק משורשים לא יהודיים, משורשים שמתנגדים לחוקיות, מתנגדים לעקרונות כלליים. זה אוסף של פרטים. אנחנו לא מוכנים להכיר בזה שהפרטים האלה באים מאיזה שהוא מאיזה שהוא חוק או חוקים כלליים. אז ההתנגדות פה היא א' לחוקים כמחייבים. לא רוצים הלכה. בעולם הנוצרי אין כמעט דברים מעשיים, הלכות מחייבות במובן המעשי. אבל גם התנגדות לחוקיות במובן של הכלליות. זאת אומרת במובן של לראות את הפרטים כאוסף של עקרונות כלליים. וכמובן אחד תלוי בשני, כי ברגע שאתה לא רואה את זה כתוצאה של חוקים כלליים, אז גם אתה לא רואה את זה כמשהו מחייב. כי כבר אמרנו שהמחייב והכללי זה אותו הדבר. הוא כללי כי הוא מחייב. זאת אומרת לכן הוא כללי. אז הזריקה של החוקים כמחייבים זה גם הזריקה של החוקים כהכללות, כעקרונות כלליים. וכן האריך הדבר הלוך וארוך, החוטים נטוו ונערכו, ארג גדול מיוחד של המסך המבדיל בין ישראל לעמים החדשים שקיבלו על ידי אותם היחידים את השפעתם. קם ונהיה ממנו תוצאות, אני לא יש פה איזה נקודה כנראה לא ברורה, על ידי עוד כמה סיבות גזעיות, חברתיות וכלכליות שהתלקטו אליו, עד אשר השנאה הכבושה והאיומה שביניהם לישראל מצאה מקום מבוסס וקן נרחב. אבל התוכן הוא בנוי על השנאה אל החוקיות הנאצרת עמוק בשיאה זו שקמה ותכבוש עולם מלא, היא כללות הנצרות. היא בוודאי לא קמה על מעמדה והייתה מוכרחת, זאת אומרת היא לא נשארה בעמדתה זה מה שהוא אומר של נגד חוקים בכלל, הייתה מוכרחת לעזוב את הפרינציפים הראשיים של מאיסת החוקים. אי אפשר לנהל חברה בלי חוקים. כיוון שנכנסה לכלל עממיות של קיבוצים גדולים, ברגע שנוצרו כבר קיבוצים גדולים של נוצרים, אנשים בודדים יכולים להרשות לעצמם לעבוד בלי כללים, בלי עקרונות כלליים. אבל ברגע שזה כבר נהיה משהו גדול ורחב, זה חייב היה לאמץ איזה שהם חוקים. והוצרכו להסתבך בחוקי דת בתור תכסיס אמוני ובחוקי מדינה מתנודדים. אבל הארס של מאיסת החוקים לעומת ישראל המקודשים דווקא בחוק ומשפט הכתוב, נשאר ונקבע. זה נקודה מעניינת אני חושב שהיא קשורה למה שאמרתי קודם, כי פה באמת לא לגמרי ברור למה הוא מתכוון. אחרי שהם יצרו חוקים, אז למה הוא חושב שארס מאיסת החוקים עדיין נשאר? ואיפה רואים את זה? אני חושב שרואים את זה במה שאמרתי קודם, שמערכות משפטיות יוצרות חוקים, אבל הם חוקים רק במובן המחייב, לא במובן הכללי. זאת אומרת יש את מאיסת החוקים במובן אנחנו לא רואים בדברים האלה איזה שהם עקרונות מחייבים, הכרחיים, כלליים, אלא בסדר, אין ברירה, צריך לארגן את החיים איכשהו, אז אנחנו נארגן

[Speaker B] אותם עם איזה שהוא סט של התנהגויות כאלה ואחרות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא באמת חוקים שמחייבים. כי זה מסדר לנו את החיים. זה ביטוי של רצון לקבל. כן, אי נמי. וזה לא משהו שהוא אמיתי באיזשהו מובן.

[Speaker B] אנחנו הסכמנו כדי ש, אמרת מקומי, אלא

[הרב מיכאל אברהם] אמיתי במובן הקונבנציונאלי, אבל אנחנו יש לנו קונבנציה מסוימת, הסכמנו כולנו על העניין הזה ואי אפשר לנהל חיים בלי לעשות הסכמות. אנחנו עושים איזושהי הסכמה ועכשיו זה מחייב. אוקיי, אבל החיוב הזה לא נובע מזה שיש פה איזשהו חוק אלוקי מחייב אמיתי. מה פתאום? זה אוסף פרטים שאנחנו קבענו לעצמנו כדי שנוכל לחיות באיזושהי צורה. עוד פעם, לחיות מוסרי, לחיות צודק, זה לא, המטרות הן מטרות נכונות, אבל שימו לב לתפיסה. התפיסה היא שמטרתנו בעצם לעשות את החיים צודקים, מוסריים, מאורגנים כמו שצריך. זה הכל. התפיסה היהודית לעומת זאת זו אהבת החוקים. זאת אומרת, הפרטים האלה הם לא רק אמצעי כדי לסדר את החיים. אחרת באמת היה אפשר להסתפק באוסף של הנחיות מקומיות לכל סיטואציה, מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. אבל אצלנו זה לא עובד ככה. זה בא מאיזושהי מערכת של עקרונות כלליים שחייבים לעבוד בכל מרחבי המציאות. למה? את החיים זה לא תמיד מארגן הכי טוב. אלא מה? נכון, אבל זה נכון. אז מה אם זה לא מארגן את החיים הכי טוב? זאת האמת. החוק האלוקי אמרנו ככל שזה יותר כללי ככל שזה חוק יותר רחב, זה יותר קרוב לקדוש ברוך הוא. זה האמת, האמת באה משם. אז חייבים לעשות את זה כי זה נכון, לא כי זה מועיל או כי זה מסדר לי איזושהי בעיה מקומית כזו או אחרת. להיפך, אפילו אם זה יוצר בעיה מקומית אני עדיין עקרונית חייב לעשות את זה. למה? כי זה אמיתי. אז זה אומר תפיסה הפוכה של מערכת המשפט, וזה אולי המשמעות של מה שהוא כותב כאן. ואז הוא ממשיך, אני אנסה לסיים, אבל ההמשך, אני לא אחזור לזה שוב, אתם מוזמנים אחרי זה לקרוא את זה, ההמשך הוא בעצם מה שהוא כתב בפסקה הקודמת שבעצם הפרטים הם אלה שיוצרים באופן שלם יותר את החוקים. וככל שנכנסים יותר לפרטים ועושים סימביוזה עם החוקים, ומנסים לראות איך שאחד שולט על השני והשני נובע מן הראשון, אז בעצם מגלים יותר ויותר את המשמעות של החוקים כאיזושהי התקרבות לקדוש ברוך הוא, ועוד פעם חוקים בשתי המשמעויות, המשמעות של המחייב והמשמעות של הכללי.

[Speaker B] אוקיי. הרב מגדיר את זה אבל בשבילנו ככללים, הוא מגדיר את זה

[הרב מיכאל אברהם] למושג הלימוד של האגדה בתוך התורה, נכון? שהאגדה זה בעצם הכללים וההלכה זה הפרטים.

[Speaker B] אני לא בטוח שזה לגמרי התכוון, הרב מסדר בצורה הרבה יותר טכנית של כלל שאומר שזה ממש חוקים וכללים שונים אחד מהשני במובן הרוחני פה, בגדול זה לא משנה, בסופו של דבר הכל פה אמיתי. העניין שדוגמה מה שהיום החבר'ה ידעו להתחבר אליה זה יותר מאשר הסיטואציה שנוצרה פה.

[Speaker A] עד כאן. תודה רבה. הקלטה מספר שלוש של הרב מיכאל אברהם, שבט תשע"א, עשירי לפברואר אלפיים ועשר. שיעור במבוכי הדור. תודה.