ניתוח מושגי – שיעור 19
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הבהרת הפתיחה וההתנצלות
- [2:59] הסבר מושג מבריח ארי בהקשר הלוואה
- [11:53] הקשר של הלוואה לקידושין והוצאה ניתנה
- [29:35] המשנה על שמיטת כספים והחובה
- [31:44] הבדל בין הקפת חנות להלוואה
- [33:05] סיפור הרב עמאר על המשנה
- [36:09] הכסף שבקופת הקונה – בעלות
- [40:26] מהו זיכוי במלווה – לזקוף
- [47:46] שמיטת כספים – מהי המשמעות
- [52:02] דמי מקח וקניין לפי הרמב"ם
- [56:50] הבדל פיקדון מול הלוואה
- [59:18] סיכום והפסקת השיעור
- [??:??] וויכוח קניין כסף בין הסמ"ע לט"ז (NONE)
סיכום
סקירה כללית
הדובר מתנצל על דחייה ברגע האחרון וממשיך קו מחשבה משיעורים קודמים על חושן משפט, חובות וזכויות, וממקד את הדיון בהגדרת הלוואה לפי תפיסת הרמב"ם: הלוואה איננה כסף של המלווה שנמצא אצל הלווה אלא נתינה הדומה למתנה, ורק התורה מטילה מצווה על הלווה לפרוע את החוב. הוא מבסס זאת באמצעות סוגיית מודר הנאה והדימוי של “מבריח ארי”, ומסביר שהנאה מפריעת חוב נחשבת מניעת הפסד ולא קבלת רווח ממון מן הפורע. מתוך זה הוא מבחין בין כסף כתמורה לבין כסף כפעולת קניין, ומגיע למשנת שביעית על שמיטת כספים כדי לטעון שהקפת חנות שונה מהלוואה מפני שהיא דומה לפיקדון או לדמי מקח שבהם “יש למוכר כסף אצל הקונה”, ולכן אינה נשמטת, ומכאן הוא מבאר גם את חידוש הרמב"ם בהלכות מכירה שמבחין בין קנייה בדמי מקח לבין קנייה במלווה.
פתיחה והתנצלות
הדובר מתנצל על הודעה שגרמה להתחלה מאוחרת בעקבות כינוס שפלש ללו״ז. הוא מציין שיצא מוקדם אך הכינוס עדיין לא הסתיים ומתנצל על הדחייה ברגע האחרון.
הלוואה כמתנה ומצוות פריעת חוב
הדובר קובע שבניגוד לתפיסה המקובלת, בהלוואה אין אצל הלווה כסף ששייך למלווה, ובשיטת הרמב"ם ההבנה היא שכאשר המלווה נותן כסף הוא “בעצם נתתי לך מתנה”. הוא מדגיש שהביטוי “להחזיר את ההלוואה” אינו נכון, מפני ש”להחזיר” משמעו להחזיר חפץ לבעליו, ואילו בהלוואה אין אצל הלווה ממון של המלווה אלא יש עליו חובה עתידית לפרוע, כלומר לתת “מתנה בחזרה”. הוא מסביר שהמצווה הזו מתורגמת לשיעבוד משפטי ולכן מקומה בחושן משפט אף שעל הצד העקרוני היה מקום לראותה כעניין של מצווה.
מודר הנאה, “מבריח ארי”, ופריעת חוב
הדובר מביא סוגיה במסכת נדרים על מודר הנאה מנכסי אליאב, שבה מותר לאליאב לתרום מחצית השקל בשמו ואף לפרוע חוב שיש לו למישהו אחר, למרות איסור ההנאה. הוא מסביר את טעם הגמרא שזה מפני שפריעת החוב היא “מבריח ארי”, כלומר סילוק נזק ומניעת הפסד ולא יצירת רווח חדש. הוא מחדד שכמו שבהברחת אריה הטלה “היה שלי ונשאר שלי”, כך גם בפריעת חוב לפי ההבנה שלו: אליאב רק מנע הפסד עתידי שבו הלווה היה נדרש להוציא כסף, ולא נתן לו כסף חדש. הוא מוסיף שגם לאחר שעבר זמן הפירעון עדיין אין אצל הלווה כסף של המלווה, אלא רק הגיע זמן קיום החובה לפרוע, ולכן גם אז הפריעה נחשבת מניעת הפסד ולא העברת ממון שהיה שייך למלווה.
כוונה במצוות פריעת חוב ושיעבוד בית דין
הדובר משיב לשאלה על “מצוות צריכות כוונה” שככל הנראה לשם קיום מצווה צריך כוונה, אך גם בלי קיום מצווה החוב יכול להסתלק בפועל, כגון כשאחר פורע בשמו. הוא מבדיל בין אי-קיום מצוות צדקה שאין בה תביעה לבית דין לבין אי-קיום מצוות פריעת חוב שהמלווה יכול לתבוע עליה בבית דין, משום שהתורה “מתרגמת” את המצווה לשיעבוד משפטי. הוא מציין את העיקרון “יתומים לאו בני מיעבד מצווה נינהו” כנקודת השלכה לכך שהשיעבוד תלוי ביסוד המצווה. הוא מוסיף שלאחר פסק בית דין התפיסה המקובלת בהלכה היא שהחוב “מפסיק להיות חוב, זה הופך להיות פיקדון”, ופסק בית דין “הופך את החוב לכסף”.
“מלווה להוצאה ניתנה”, קידושין וקניינים במלווה
הדובר מסביר שהבנת “מלווה להוצאה ניתנה” אינה רק שאין שטר מסוים או מטבע מסוים של המלווה אצל הלווה, אלא שלפי הרמב"ם “אין אפילו את הסכום המופשט, אין כלום”. הוא מבאר שעל כן “אי אפשר לקדש במלווה ואי אפשר לקנות במלווה”, מפני שבקידושין ובקניין כסף צריך נתינת כסף בפועל, ובמחילת חוב אין העברת כסף אלא לכל היותר “הברחת ארי”. הוא מציין את מושג “הנאת מחילת מלווה” כמדד להנאה, ומביא קושיה של רבי אלחנן וסרמן על מצב שחוב הוא פרוטה והנאת המחילה פחות מפרוטה. הוא מדגיש שהבעיה אינה שהתמורה לא שווה, אלא שכאשר מבקשים לפעול קניין בכסף נדרשת פעולה של העברת כסף, ובמלווה אין פעולה כזו.
כסף תמורה מול כסף קניין ומחלוקת סמ״ע וט״ז
הדובר מפתח הבחנה בין כסף כתמורה שמייצרת התרצות וגמירות דעת לבין כסף כפעולת קניין עצמה בקניין כסף. הוא מתאר שבמקח אפשר לקנות במשיכה או בהגבהה והכסף משמש כתמורה בלבד, בעוד שבקניין כסף הכסף גם מהווה פעולה קניינית. הוא מביא את מחלוקת הסמ״ע והט״ז בתחילת סימן קצ״ד בחושן משפט האם כאשר קונים שדה בקניין כסף בסכום של 1000 שקל צריך להוסיף עוד פרוטה, מפני שפרוטה אחת משמשת “כסף קניין” ולכן חסרה בתמורה. הוא משתמש בכך כדי לחדד שבמלווה מחילת החוב יכולה לשמש כתמורה לעסקה אם הקניין נעשה במשיכה או בהגבהה, אך אינה יכולה לשמש ככסף קניין מפני שלא הועבר כסף מהמוחל למקנה.
שמיטת כספים, הקפת חנות, ודמי מקח במשנת שביעית
הדובר מביא את משנה שביעית בתחילת פרק עשירי: “שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר”, אך “הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלווה הרי זה משמט”, וכן “שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלווה הרי זה משמט”. הוא מצטט את הברטנורא שמפרש “שאין זה חוב ואין זו דרך מלווה” ומציג את העמימות בכך שלכאורה גם בהקפה יש חיוב כסף. הוא מספר על שיעור של הרב עמאר שבו הוצגה התעלומה, ומביא את פירוש הרמב"ם בפירוש המשנה שמגדיר הקפת חנות כהסדר שבו לוקחים צרכים עד שמצטבר סכום ומשלמים, ובכל זאת “אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית לפי שאינו כדרך החובות”. הוא מצביע על הביטוי “ויקח את שלו” כמשפט מפתח וטוען שהמשמעות היא שבהקפת חנות יש למוכר “אצלי מאה שקל”, ולכן זה דומה לפיקדון או לדמי מקח ולא להלוואה.
“לזקוף במלווה” והפיכת דמי מקח להלוואה
הדובר מסביר שהביטוי “ואם עשאה מלווה” ו”לזקוף את הדבר עליו במלווה” פירושו שהחוב שהיה בגדר דמי מקח, שבו למוכר יש ממון אצל הקונה, נהפך לפעולת הלוואה שבה המוכר “מלווה” לקונה את הכסף שנמצא אצלו, ומאותו רגע אין למוכר כסף אצל הקונה אלא יש חובת פריעה עתידית. הוא טוען שזו משמעות הביטוי שאנשים “מדקלמים” בלי להבין, ובמסגרת זו מובנת גם העובדה שכשהדבר נהפך למלווה הוא נשמט בשביעית.
כסף משנה מול פירוש הדובר לרמב״ם ומשמעות שמיטת כספים
הדובר מביא את הכסף משנה שמציע טעם אחר: כיוון שדרך ההקפה להימשך ואין “דרך לנוגשו”, הדבר דומה למי שהלווה עד לאחר שביעית ולכן השביעית אינה משמטת. הוא דוחה ככיוון מרכזי את ההסבר הזה ומציע שהליבה היא מהות ממונית: שמיטת כספים אינה הופכת כסף של המלווה להיות של הלווה, אלא מבטלת את המצווה המוטלת על הלווה לפרוע מתנה עתידית. הוא מסביר שבפיקדון אין שמיטה משום שהכסף הוא של המפקיד, וכך גם בדמי מקח ובהקפת חנות שבהם יש למוכר “כסף אצלי”, ולכן אין מה לשמט; לעומת זאת בהלוואה, שבה אין למלווה ממון אצל הלווה אלא רק מצווה לפרוע, התורה מבטלת בשביעית את אותה מצווה.
הלוואה כגמילות חסדים וקשר ל“אם כסף תלווה”
הדובר מאשר שהפסוק “אם כסף תלווה את עמי” הוא מצווה ושנותן ההלוואה עושה פעולה הדומה לצדקה, כלומר נותן מכספו מתנה. הוא מדגיש שההבדל מצד הלווה הוא שהתורה מטילה עליו מצווה לתת מתנה בחזרה, ושבשמיטה “זה מתבטל”.
ראיה מהרמב״ם בהלכות מכירה: דמי מקח מול חוב שאינו מחמת מכר
הדובר מביא את הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ה’ הלכה ד’ שקובע שאם ראובן מכר לשמעון מטלטלין בחמישים זוז ושמעון נתחייב בדמים, ולאחר מכן ראובן רוצה לקנות משמעון מטלטלין אחרים “בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר”, ראובן קונה “בכל מקום שהן” אף בלא משיכה והגבהה, מפני שזה “דבר שאינו מצוי” ולא הצריכו בו משיכה. הוא מצטט את המשך ההלכה: אם מדובר “בחוב עליו שלא מחמת המכר” וקונים “בחוב שיש לי אצלך”, אין קניין עד שיגביה או ימשוך או יקנה בדרכים הרגילות, ומביא את השגת הראב"ד שטוען שלדבר “אין לו שורש לעניין קנייה”. הוא מציג זאת כראיה מכרעת לשיטתו שהרמב"ם מבחין מהותית בין דמי מקח, שבהם יש למוכר ממון אצל הקונה ולכן מחילת דמי המקח היא נתינת ממון, לבין מלווה שבה אין למלווה ממון אצל הלווה ולכן אין כאן פעולת העברת כסף לקניין.
מקור החידוש ברי מיגש ובמשנת שביעית וסיום השיעור
הדובר מציין שהמגיד משנה מביא את הדין בשם הרי מיגש, והוא טוען שמקור החילוק אצל הרי מיגש והרמב"ם הוא המשנה בשביעית שמבדילה בין הקפת חנות לבין הלוואה. הוא מסביר שהרמב"ם אינו מביא בהלכות קידושין דין מקביל של קידושין בדמי מקח מפני שאינו מופיע מפורש בגמרא, ומוסיף כלל שלפיו הרמב"ם מביא הלכות שמופיעות בגמרא ולכן יש משמעות לדיוקים מהשמטותיו רק כאשר הדבר מופיע בגמרא. הוא מסיים שהוא עוצר כאן ומסיים את המפגש.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, קודם כול אני מתנצל על ההודעה, פשוט היה איזה כינוס היום ופתאום ראיתי שבלו"ז הוא פולש ככה לתוך השיעור, אז הייתי צריך לשלוח הודעה שנתחיל מאוחר יותר. גם ככה יצאתי יותר מוקדם, וזה עדיין לא נגמר. אבל אז אני מתנצל על הדחייה ברגע האחרון. טוב, דיברנו בפעמים הקודמות על, באתי קודם בהתחלה דיברתי על מה זה חושן משפט, חובות, זכויות, קניינים, בעלויות וכדומה. אחר כך עברתי לדבר על מה זאת הלוואה, זה היה בפעם הקודמת. ואמרתי שבניגוד למה שאנשים מבינים בדרך כלל, שאם אני מלווה לך כסף, אז יושב אצלך כסף שהוא שלי, אז זה לא. לפחות רואים בכמה מקומות בשיטת הרמב"ם זה נראה די ברור שלא זאת ההבנה, אלא כשאני נותן לך הלוואה בעצם נתתי לך מתנה. רק יש דין שהתורה אומרת שיש עליך מצווה לפרוע את ההלוואה. אגב, לא נכון להגיד להחזיר את ההלוואה, הרבה פעמים אומרים להחזיר את ההלוואה. זה ביטוי לא נכון. להחזיר את ההלוואה פירושו שיש לי אצלי משהו שהוא שלך ואני מחזיר לך אותו. אבל בהלוואה כשאני חייב לך כסף, אין אצלי כסף ששייך לך, אין. יש עליי חובה עתידית לשלם לך כמו שאתה הלווית לי או נתת לי, אתה נתת לי מתנה קודם, נוצר חוב, החוב הזה פירושו שיש עליי מצווה לתת לך מתנה בחזרה. זה בעצם הנקודה שאמרתי שהמצווה הזאת בסופו של דבר מתורגמת לשיעבוד משפטי. אבל אבל עדיין בעצם מדובר פה בתשתית שהיא מצווה ולא עד כדי כך שזה שזה ממוקם בחושן משפט זה בעצמו לא דבר טריוויאלי. בעצם זה היה אמור להיות ביורה דעה. אבל זה שזה מתורגם בסופו של דבר לשיעבוד ולחובות ולזכויות, אז זה נכנס בכל זאת לחושן משפט. הבאתי את הדוגמה לעניין מהסוגיה במסכת סנהדרין לגבי, במסכת נדרים סליחה, לגבי מודר הנאה. שאם אני מודר הנאה מנכסים של אליאב, אוקיי? אז אז בעצם לי אסור ליהנות מהנכסים שלו. אומרת הגמרא, אבל הוא יכול לתרום את מחצית השקל שלי בשמי, וזה לא נקרא שנהניתי ממנו. והוא יכול גם לפרוע חוב שיש לי למישהו אחר, אני חייב כסף למישהו, בא אליאב ונותן לו את הכסף, פורע את החוב שלי. גם זה מותר למרות שאסור לי ליהנות מהממון שלו. אז ביררה הגמרא למה? בגלל שהוא מבריח ארי. מה זאת אומרת מבריח ארי? אז אמרתי שיש כשבא אריה לטרוף טלה מהעדר שלך ואני הברחתי את האריה. אז הצלתי לך את הטלה, בעצם הרווחתי לך טלה. אז הגמרא לא רואה את זה כך. הגמרא אומרת אני לא הרווחתי לך טלה, אני מנעתי ממך הפסד של טלה. זאת אומרת בגלל שסילקתי את האריה אז האריה לא טרף לך את הטלה. יכולת להיות עם טלה אחד פחות אבל נשארת עם הטלה הזה. אז בעצם לא הוספתי לך כלום, היה לך טלה ועכשיו יש לך טלה. יכולת להפסיד ואני מנעתי לך את זה. זה נקרא מבריח ארי. ומבריח ארי פירושו אני בעצם, אם תחשבו על הטלה הזה, אני בעצם לא נתתי לך שום דבר. תגיד אם אני נגיד שאני מודר הנאה מאליאב, עכשיו בא אריה לטרוף את הטלה שלי ובא אליאב ומסלק את האריה. מבריח את האריה. אז הרווחתי את הטלה שלי, האם זה נקרא שנהניתי מממונו של אליאב, קיבלתי ממנו משהו? התשובה היא לא. הטלה הזה היה שלי ונשאר שלי, לא קיבלתי אותו מאליאב. מה שעשה אליאב זה הוא מנע נזק שיכול היה להיות לי, הוא מנע ממני הפסד, אבל הוא לא נתן לי רווח. אז בעצם לא קיבלתי ממנו שום דבר, אז לא עברתי על העיקרון למרות שאני מודר הנאה.
[Speaker C] זו הצד השני של אותו מטבע, מה זה? לא שומע. אני אומר זה צד שני של אותו מטבע כי אם אליאב לא היה פורע את החוב, אז היית צריך להוציא כסף ולפרוע חוב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, רגע, זה לגבי הפורע חובו. עכשיו הטענה היא שפורע חובו זה כמו מבריח ארי. מה זאת אומרת? הרי אם הוא לא היה הולך ופורע את… החוב שלי מה היה קורה? אני בעוד חודש הייתי צריך להוציא כסף מהכיס ולתת למלווה שלי.
[Speaker C] נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אומרת הגמרא זה כמו מבריח ארי. בעצם מה שעשה אליאב הוא מנע ממני הפסד של מאה שקל, לא שהוא נתן לי מאה שקל. הוא מנע ממני הפסד עתידי של מאה שקל. יכולתי להפסיד, והוא חסך לי את ההפסד הזה. אבל המאה שקל האלה היו שלי ונשארו שלי, לא קיבלתי אותם ממנו. רק יכולתי להפסיד והוא מנע ממני את ההפסד.
[Speaker C] זה לא הפסד, מה פתאום? יש לך מצווה לתת, להחזיר את החוב, והוא מכספו השאיר לך כסף שאולי כבר לא היה לך אותו עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז זה בדיוק מבריח ארי.
[Speaker C] יפה, אז איך זה מבריח ארי?
[הרב מיכאל אברהם] כי הוא הבריח את האריה. אם הוא לא היה מבריח את האריה, הייתי עכשיו בלי הטלה שלי. אז הוא הבריח את האריה ונשארתי עם הטלה ולא הפסדתי אותו. בדיוק כמו הכסף. באופן עקרוני הייתי אמור להפסיד כסף עוד חודש, לשלם מאה שקל, והוא מנע את זה ממני, אז לא הפסדתי את המאה שקל האלה, ממש כמו מבריח ארי. למה זה מפריע לך? אני אגיד לך למה. כי התפיסה המקובלת בהלוואה היא לא כזאת. התפיסה המקובלת בהלוואה זה שלמלווה יש אצלי מאה שקל שהם שלו, הם שוכבים אצלי. עכשיו אם אליאב פרע את החוב, אז המאה שקל שישבו אצלי אבל לא היו שלי, הם היו של המלווה, עכשיו פתאום הם הופכים להיות שלי. אז קיבלתי מאה שקל חדשים. זה באמת לא נקרא מבריח ארי. לפי התפיסה הזאת של הלוואה, פריעת החוב זה לא הברחת ארי. אבל אם המשנה אומרת שהמודר הנאה יכול לפרוע את החוב שלי, למרות שאני מודר הנאה, למה? כי זה כמו מבריח ארי. מה בעצם כתוב במשנה הזאת? מה שכתוב שם שהלוואה אין פירושו שיש אצלי כסף שלך. הכסף שנמצא אצלי הוא שלי, רק עוד חודש אני אצטרך לתת לך מתנה מאה שקל. צפוי לי הפסד, יבוא אריה ויטרוף לי מאה שקל עוד חודש. הוא עכשיו מנע את הנזק העתידי הזה. עכשיו אני לא צריך לשלם עוד חודש את המאה שקל האלה. אז לא הרווחתי כלום, אלא הוא מנע ממני הפסד. לכן זה נקרא מבריח ארי.
[Speaker C] ואם עבר כבר זמן הפירעון וכבר אני הייתי צריך לתת לו את הכסף, אז זה גם מבריח ארי? אני לא חושב.
[הרב מיכאל אברהם] זה גם מבריח ארי, כן. כי עדיין, עבר החודש, זה עדיין לא אומר, גם אחרי החודש, זה לא אומר שהכסף שאצלי הוא שלו. זה אומר שעכשיו הגיע זמן שבו אני חייב לשלם. אבל אני חייב לשלם, חייב לתת לו מתנה משלי. זה עדיין שלי כל עוד לא נתתי לו את זה. לתת הלוואה למישהו זה לתת לו מתנה, זה מה שאני רוצה לטעון. וכשהוא פורע את ההלוואה הוא לא מחזיר את הכסף כמו שאומרים בשפת היום-יום. זה לא נקרא להחזיר כסף, כי להחזיר משהו זה להחזיר אותו לבעליו, אבל אני לא בעליו של הכסף. זה לפרוע את החוב, לפרוע את ההלוואה, זה לא להחזיר את ההלוואה. זה לא אותו דבר. לפרוע את החוב פירושו של דבר בעצם, אומרים את זה הרי בשפה אחרת, אומרים לסלק את החוב. למה קוראים לזה לסלק את החוב, אתם יודעים למה? כי קודם היה לך חוב, וכשאתה משלם לי את המאה שקל האלה החוב מסתלק. הוא נעלם, החוב נעלם. אתה לא משלם לי מאה שקל שהם שלי, אלא כשאתה נותן לי את המאה שקל החוב שלך מתאדה, נעלם. כי אתה קיימת את המצווה שלך לתת לי את המתנה מאה שקל. לכן זה ממש הפירוש המילולי של המושג לסלק את החוב.
[Speaker C] מתנה זה לא מתנה, משהו שלא צריך להחזיר? מתנה זה מתנה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק. הלוואה זה מתנה. רק התורה מטילה עליך מצווה לתת מתנה בחזרה. זה לא מתנה רגילה. מתנה רגילה אתה לא חייב להחזיר. הזכרתי אתמול את מרסל מוס, את הספר של הפילוסוף הצרפתי הזה, שהוא טוען שבעצם מתנה זה גם איזשהו סוג של עסקה, וכשאתה מקבל מתנה אתה צריך להחזיר. כן, התחושות האלה בחתונה שעושים תמיד את החשבונות, כמה כסף אני קיבלתי ממנו מתנה, זה מה שאני צריך להביא לו מתנה. אז הוא אומר התחושות האלה הן לא סתם. מתנה זה איזשהו סוג של עסקה, אמנם לא אומרים אותה במפורש, אבל זה הסכמה חברתית כזאת לעשות עסקה. אבל בסדר, אני פה אני רוצה לומר שלא זה לא כך. מתנה זה, הלוואה זה בעצם לקבל מתנה.
[Speaker C] זה גם מזכיר פה קצת כמו חוק
[הרב מיכאל אברהם] מס
[Speaker C] שבח, נתינת מתנה חייבת בדיווח וחייבת במס רכישה, כי זה בעצם עסקה, הם קוראים לעסקה קוראים לה מתנה. אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] מעניין.
[Speaker B] בכל אופן, אז לדעתך כש כשאני פורע את החוב ולמאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, אני צריך שיהיה לי את הכוונה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? לכאורה כן. לא זוכר שראיתי משהו על זה, אבל לכאורה כן. עוד פעם, בסופו של דבר אחרי שנתת את הכסף החוב הסתלק. זאת אומרת, יכול להיות שלא יהיה לך קיום מצווה, אבל אתה כבר לא חייב את הכסף. זה הרי לא יותר גרוע מאשר אם בא מישהו אחר ונתן לו כסף בשמי, עדיין החוב שלי מסתלק, כן זה ברור.
[Speaker B] אבל לא קיים את המצווה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הטענה נכונה שבשביל שיהיה לי גם מצווה אני צריך להתכוון.
[Speaker D] אבל אם אני לא מחזיר את החוב, אז בסך הכל לא קיימתי, לא בסך הכל, אבל לא קיימתי מצווה, אבל מסכן הבחור ההוא לא יקבל את הכסף חזרה כי אין מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא יכול לתבוע אותי בבית דין. זה מה שהסברתי בשיעור הקודם שהזה מתחיל ממצווה, אבל התורה קבעה שהמצווה הזאת מתורגמת לשיעבוד משפטי, לכן זה נמצא בחושן משפט. אז מצד אחד נגיד יתומים לאו בני מיעבד מצווה נינהו, זאת אומרת קטנים לא צריכים לפרוע את החוב של אבא שלהם כי הם לא בני מצווה, אבל הגדולים שכן יש עליהם מצווה, המצווה הזאת מתורגמת לחוב משפטי. עכשיו אם אני לא אקיים את המצווה הזאת, בניגוד לעני שאני לא נותן לו צדקה, לא מקיים את המצווה, הוא לא יכול ללכת לבית דין לתבוע אותי. אבל מלווה אם אני לא מקיים את המצווה לפרוע לו את החוב, הוא יכול ללכת לבית דין ולתבוע אותי. ואגב, אחרי שבית הדין יפסוק שאני חייב לו את הכסף, התפיסה המקובלת בהלכה היא שאז כבר יש לו כסף אצלי. זה מפסיק להיות חוב, זה הופך להיות פיקדון. יש אצלי כסף ששייך לו. פסק בית דין הופך את החוב לכסף. אנחנו נראה את זה אולי עוד מעט. בכל אופן אז זה לגבי איך לראות את המושג הלוואה ובעצם הכל מתחיל מהשאלה איך מפרשים את הגמרא בקידושין ובעוד מקומות שאומרת מלווה להוצאה ניתנה. בדרך כלל זה מתפרש מלווה להוצאה ניתנה כוונה אין פה כסף מסוים שנמצא אצלי. זה לא אי אפשר להצביע על איזה שהוא שטר של מאה שקל שהוא שייך לך למלווה. אבל יש פה כן איזה שהוא אחד מהמאה שקלים שלי כן שייך לך, רק אין פה אף אחד מסוים. כל אחד מהם אני יכול להוציא. אז הסברתי שם שאפילו בתפיסה הפשוטה הזאת היא לא בכל מקרה היא לא מדויקת, גם בלי מה שאני אומר. כי כמו שאמרתי אני באופן עקרוני אני יכול להוציא את כל המאה שקלים שלי ולהישאר בלי כלום למרות שאני חייב לך מאה שקל. זה לא בסדר כמובן אבל אין איסור. אתה לא יכול להגיד רגע רגע רגע המאה שקל האחרונים אחרי שהוצאת את כולם נשאר לך שטר אחרון של מאה שקל זה שלי, ואת זה אתה כבר לא יכול להוציא. לא, המלווה לא יכול להגיד את זה. הכסף הזה הוא שלי. אוקיי? ולכן אומר הרמב"ם בוא נלך צעד אחד הלאה. בעצם מה שהוא אומר, אני אומר כבר שזה הרמב"ם עוד מעט נראה למה, אבל אני טוען שזה תפיסת הרמב"ם. שבעצם מה שאומר הרמב"ם שבאמת מלווה להוצאה ניתנה זה לא שיש לך אצלי סכום מסוים מופשט אבל הוא לא מגולם בשטר או במטבע מסוים. לא, זאת לא התפיסה של הלוואה, זאת התפיסה המקובלת. אבל הרמבם אומר זה לא נכון. אין אפילו את הסכום המופשט, אין כלום, אין לך אצלי שום דבר. יש עלי חובה לתת לך מתנה בעוד חודש, זה כל מה שיש. אין לך אצלי כלום. ולכן למשל הגמרא שם בקידושין שמדברת על מלווה להוצאה ניתנה אז הגמרא אומרת שאי אפשר לקדש במלווה ואי אפשר לקנות במלווה. זאת אומרת כמו שהזכרתי את זה, אם אני חייב למישהו כסף למלווה הזה אז עכשיו הוא אומר תראה יש לי אצלך מאה שקל, הוא אומר לי כן, אומר יש אצלי כסף שלו, עכשיו הוא אומר בוא תיקח את זה תמכור לי את הכיסא ובזה יהיה הכסף. אי אפשר. אתה לא יכול לקנות כיסא בכסף הזה ולמה? כי לא נתת לי שום דבר. אין כסף שלך שנמצא אצלי ועכשיו נתת לי אותו. כל מה שעשית לי זה לכל היותר הברחת ארי. אתה בעצם מנעת ממני מתנה עתידית שהייתי אמור לתת לך. לא נתת לי כסף. ככה אי אפשר לקנות. בשביל לקנות אתה צריך לתת כסף.
[Speaker C] לכן גם בגלל שהלוואה היא הלוואה היא נושה זה לא טובת הנאה שאפשר להתקדש איתה.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, זה אותו דין, זה אותה סוגיה. לכן המקדש במלווה אינה מקודשת וגם קונה במלווה וכן הגמרא אומרת וכן לעניין מקח. כמו שמקדש במלווה אינה מקודשת גם קונה במלווה לא קנה. כי כשבשביל לקדש את האישה אתה צריך לתת לה כסף. לא קיבלה שום כסף. הכסף. איך מודדים את ההנאה הזאת? כמה היית משלם למישהו בשביל שישכנע את השני לוותר לך על החוב. זה נקרא הנאת מחילת מלווה. זה לא המאה שקל. מה שהיא קודשה זה לא המאה שקל של ההלוואה שהיא הרוויחה, היא לא הרוויחה את זה, זה שלה ונשאר שלה. היא הרוויחה את ההנאה שהיא הייתה צריכה לשלם למישהו שישכנע אותי לוותר לה. נגיד היא הייתה צריכה לשלם לו עשרה שקלים, אז היא קודשה בעשרה שקלים, לא במאה. איך עושים… רבי אלחנן וסרמן טוען או מקשה את זה לפחות, מה קורה אם החוב היה על פרוטה? לכאורה מקדש במלווה אינה מקודשת ובהנאת מחילת מלווה מקודשת, ואין מגבלה. ובהנאת מחילת מלווה כשהמלווה הוא פרוטה, אז ברור שאתה לא תשלם למישהו שישכנע אותי לוותר לך על פרוטה, לא תשלם לו פרוטה, תשלם לו חצי פרוטה. נכון? אז בעצם קידשתי אותה בחצי פרוטה היא לא אמורה להיות מקודשת. רבי אלחנן וסרמן שואל את זה שם בסוגיה. אבל זה לא משנה כרגע איך מסבירים את זה, אבל אני מביא את זה כדי שתראו שלמרות שברור שהלווה היה מוכן לשלם למלווה כדי שיוותר לו על החוב, שימחלו לו על החוב, כי ברור שהוא נהנה מזה שהוא לא יפסיד מאה שקל. כמו מבריח ארי. הרי הייתי מוכן לשלם למישהו כדי שיבריח לי את האריה. בסדר? אבל ההנאה הזאת שהרווחתי היא עצמה זה לא מה שהרווחתי מהבן אדם. לכל היותר מה שהרווחתי מהבן אדם זה מה שאני משלם לו כדי שיבריח לי את האריה, לשכנע מישהו שיבריח…
[Speaker G] מה המשמעות של כשעושים שעבוד להבטחת החזר הלוואה? איך עושים שעבוד? השעבוד הוא בעצם לקיום מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, זה בדיוק החידוש של התורה שלמרות שזה מתחיל כמצווה…
[Speaker E] הבנתי, אבל בינתיים כשאני עושה את השעבוד עוד אין חוב בחושן משפט? יש לי רק מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה אני משעבד? לא, יש לך מצווה והתורה יוצרת מכוח המצווה הזאת שעבוד. שעבוד על האדם ואולי גם על הנכסים, תלוי אם שעבוד דאורייתא או דרבנן. אבל היא יוצרת שעבוד ועכשיו זה הופך להיות חוב משפטי. הוא יכול לתבוע אותי בבית דין אם אני לא נותן לו את המתנה הזאת בחזרה. איפה ההשלכה? מה קורה עם יתומים קטנים? כיוון שאין עליהם את המצווה אז גם השעבוד לא יכול לחול עליהם. כי זה מתחיל מזה שזה מצווה. אחרי שיש את המצווה התורה גם הופכת את זה לשעבוד. בסדר? אז זה בעצם התפיסה של המלווה לא ניתנה אלא להוצאה. רק עוד משפט אחד שאני אצטרך אותו לצורך ההמשך גם, כשאני רוצה לקדש אישה במלווה או לקנות במלווה, ברור שאני יכול להשתמש במלווה הזה בתור התמורה. כשאני קונה ממך כיסא, נגיד אליהו לווה ממני כסף, מאה שקל. עכשיו יש לו כיסא שאני רוצה לקנות ממנו. אני אומר, אני מוחל לך על החוב ואני אקנה בזה את הכיסא. במאה שקל האלה שאני נותן לך אני אקנה בזה את הכיסא. אז הגמרא אומרת שאי אפשר לעשות את זה. אבל ברור שמה שהבעיה פה זה שאני רוצה לקנות את הכיסא בקניין כסף. הכסף פה הוא כסף קניין. אם אני אקנה את הכיסא במשיכה, רק התמורה אני אשלם לך בזה שאני מוחל לך על החוב, זה כן אפשרי. אם זה שווה לך אתה תחליט. אם זה שווה לך את התמורה של הכיסא הכל בסדר. כי סוף סוף הרי ברור שהרווחת מזה משהו. הבעיה פה היא לא שלא הרווחת כלום. הבעיה פה היא שלא עבר ממני אליך כסף. אני מדבר רגע…
[Speaker C] פגם בקניין.
[הרב מיכאל אברהם] כן בדיוק. אז אני אחדד את זה אולי קצת יותר כי זה נקודה עדינה. נגיד שאני קונה ממך כיסא ומשלם לך מאה שקל. בקניין רגיל, לא מלווה לא שום דבר. משלם לך מאה שקל. אפשר לעשות את הקניין הזה בכמה צורות. אפשר שאני אקנה את הכיסא הזה במשיכה. איך הכיסא הזה נקנה אליי? במשיכה או בהגבהה. אני קונה את הכיסא. אבל הבן אדם לא מוכן להקנות לי את הכיסא אם אני לא משלם לו מאה שקל, זה השווי של הכיסא. אז הכסף לא קונה… את הכיסא. הכסף הוא התמורה שבזכותה הבן אדם מוכן להקנות לי את הכיסא. ומשלא מקבל את הכסף הוא לא יסכים לעסקה, אבל העברת הכסף לא קונה את הכיסא. מה שקונה את הכיסא זה ההגבהה. כסף כתמורה, זה נקרא כסף תמורה. כסף כתמורה, גם מחילת מלווה יכולה להיות כסף תמורה. אם מבחינתך זה שווה לך שיהיה לך לבריאות, זה אתה מתרצה, ועכשיו אני ארים את הכיסא בהגבהה אני ודאי אקנה אותו. מה שקורה באישה זה שהכסף לא מתפקד בתור כסף תמורה אלא בתור כסף קניין. העברת הכסף היא היא פעולת הקניין. זה לא רק שהכסף, הרי לאישה בכלל, באחיעזר מביא את זה באפיקי ים, ספר אפיקי ים, הוא גיסו של רב חיים עוזר. והוא מביא בסימן ט"ז נדמה לי הוא מדבר שמה על סוגיה על כסף החוזר סוגיה מסובכת מורכבת מאוד בענייני כסף, אז הוא מביא שם מרב חיים עוזר מהגיס שלו, שרב חיים עוזר אמר, יש הרי מחלוקת סמ"ע וט"ז בשאלה מה קורה בקניין כסף. אני קונה ממך כיסא משלם לך מאה שקל. ונגיד שעשיתי את הקניין בכסף, קניתי את הקניין בכסף. אתם יודעים מה, קניתי שדה כי מטלטלין לפחות מדרבנן לא נקנים בכסף, צריך משיכה, אולי מדאורייתא כן, זה מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. אבל קניתי שדה, שדה נקנה בכסף, בכסף בשטר ובחזקה. עכשיו אני קונה לך את השדה שלך ב-1000 שקל. נתתי לך 1000 שקל והפעולה הקניינית שעשיתי על השדה הייתה העברת הכסף. לא עשיתי חזקה, לא עשיתי פעולה קניינית אחרת, אלא העברת הכסף היא הפעולה הקניינית והיא גם העברת התמורה. נכון? למשל יכולתי לעשות את הפעולה הקניינית בזה שאני נותן לך פרוטה. העברת פרוטה זו פעולה קניינית. אחרי זה אני אשלם לך 1000 שקל כדי לתת לך תמורה, כי אתה לא מוכן שאני אקנה את השדה אם לא תקבל תמורה. אבל מבחינת הפעולה הקניינית מספיק שאני מעביר לך שווי פרוטה. עכשיו בדרך כלל כמובן עושים את זה ביחד. אם קבענו שהתמורה לשדה היא 1000 שקל, אני לוקח את ה-1000 שקל נותן לך את זה וזה גם יהיה כסף הקניין. זה התמורה וזה גם יעשה את הקניין, זה פשוט יותר פשוט. אוקיי? עכשיו שואלים הסמ"ע והט"ז בסימן קצ"ד, תחילת סימן קצ"ד בחושן משפט, הם נחלקים בשאלה האם אחרי שנתתי לך את ה-1000 שקל אני צריך להוסיף לך עוד פרוטה. כי הרי פרוטה אחת מתוך ה-1000 שקל זה לא תמורה, זה כסף הקניין, ככה עשיתי פעולת הקניין. אם כך בתמורה חסר פרוטה. קיבלת 1000 שקל פחות פרוטה בתור תמורה, אז אתה דורש תן לי בבקשה את הפרוטה החסרה. אז הסמ"ע נדמה לי הוא אומר שזה כסף תמורה ולא צריך להוסיף פרוטה. והט"ז טוען שמתוך ה-1000 שקל הפרוטה היא באמת כסף קניין וצריך להוסיף עוד פרוטה. אם אני קונה את השדה בקניין כסף, פעולה הקניינית היא בכסף, לא שאני משלם את התמורה של השדה וקונה אותו בחזקה, אלא הפעולה הקניינית של השדה זאת העברת כסף, צריך לתת 1000 שקל פלוס פרוטה. כך אומר הט"ז. שזה מחדד עוד יותר את העניין. הסמ"ע טוען שלא צריך להוסיף עוד פרוטה אבל זה לא ויכוח עקרוני. הסמ"ע בסך הכול טוען שהעברת התמורה היא הפעולה הקניינית. אז ברגע שהעברתי לך את התמורה זה גם נחשב פעולה קניינית, זה הכול. ולכן אתה לא צריך להוסיף עוד פרוטה. התמורה היא 1000 שקל והעברת התמורה היא הפעולה הקניינית. זה נקרא קניין כסף. אבל לענייננו, מה שאני רק רוצה להדגיש פה זה שהכסף מתפקד בקניין כסף מתפקד בשני מישורים. הוא גם מהווה את התמורה שיוצרת את ההתרצות של המוכר למכור, את גמירת הדעת של המוכר למכור. ותלוי אם אני בוחר בקניין כסף, אז העברת הכסף היא גם הפעולה הקניינית. יכולתי פעולה קניינית לעשות גם בחזקה, אבל אם אני בוחר לעשות קניין כסף אז פה הכסף מתפקד לא רק כתמורה אלא גם כפעולה קניינית. והסמ"ע והט"ז מתווכחים האם זה יכול לעשות את שני הדברים ביחד או שצריך את כל אחד לעשות לחוד, לכן נפקא מינה אם צריך להוסיף עוד פרוטה או לא. אוקיי? אז כשאני אומר, אני חוזר זה לגבי סתם מבוא קצת לגבי קניין כסף. כשאני אומר שאי אפשר לעשות קניין כסף באמצעות מלווה, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שההלוואה לא יכולה לתפקד בתור כסף קניין. היא יכולה להיות כסף תמורה. אם מבחינתך זה שווה לך לכיסא שלך שאני מוחל לך את המאה שקל, לבריאות. אבל את פעולת הקניין על הכיסא אני לא יכול לעשות על ידי מחיקת ההלוואה. כי צריך להעביר לך כסף. כך מוגדר. אבל לא עבר לך כסף, לא הייתה פה פעולה קניינית. בסדר, זה זה הבעיה שיש פה, אנשים לא לא מבינים את זה, זה נקודה חשובה. הרי כל אחד שואל את עצמו, רגע, מה זאת אומרת? אבל הרי ברור שהייתי משלם לבן אדם בשביל שימחול לי את החוב. בשביל ש ידאג לזה שאני לא אצטרך לשלם 1000 שקל עוד חודש. ברור שהייתי משלם על דבר כזה לבן אדם, זה שווה לי כסף הדבר הזה. אז למה למה אי אפשר פה לקדש בזה? התשובה, אין בעיה, בתור תמורה זה תמורה טובה, אבל אין פה פעולה של העברת כסף ממני אליך. הפעולה הקניינית לא קרתה פה, לא בגלל שלא הרווחת ממני משהו. את התמורה קיבלת.
[Speaker B] גם למאן דאמר שמעות קונות? הבנתי. וזה גם למאן דאמר שמעות קונות? למה
[הרב מיכאל אברהם] לא? אין הבדל ביניהם. כן, הבנת? גם למאן דאמר, גם למאן דאמר משיכה קונה ולא מעות קונה, הרי מדאורייתא מעות קונות. יש בעיה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. מדאורייתא מעות קונות. אז אני מדבר כרגע, בוא נניח שאני קונה את זה בקניין כסף. או שאני קונה שדה, שזה לכל הדעות אפשר לקנות בקניין כסף.
[Speaker B] אז גם אם אין אז גם אם אין העברת כסף, אז יש שמעות קונות, אז יש יש כן כסף קנייני?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, בגלל שיש פה קיבלת תמורה, אבל לא הייתה פה פעולה של העברת כסף. כי בהלוואה, הכסף שקיבלת הוא היה שלך. אני רק הברחתי ממך ארי, חסכתי לך תשלום עתידי שהיה צריך להיות לך.
[Speaker B] בסדר, אבל במילים אחרות, למאן דאמר שמעות קונות, יש גם להבחין בין כסף תמורה לכסף של קניין?
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מדברים תמיד כשהכסף הוא כסף שקונה, אחרת אין מה לדבר. כל הדיון הוא שכשאתה קונה על ידי הכסף, האם אתה צריך להוסיף עוד פרוטה. למאן דאמר משיכה קונה ומעות לא קונות, השאלה לא עולה, כי אתה לא קונה עם כסף. הכסף הוא רק תמורה. הכסף הוא לא כסף קניין. אבל הרי ברור ששדה לכל הדעות נקנית בכסף, זה רק המחלוקת היא במטלטלין. שדה נקנית בכסף לכל הדעות. יותר מזה, גם במטלטלין מדאורייתא לכל הדעות מעות קונות, זה רק דין דרבנן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. טוב, זה רק שאלה עקרונית, אני לא נכנס כרגע לפרקטיקה. אז הטענה שאי אפשר לקנות במלווה, היא לא שזה לא שווה לך כלום שמחלתי לך על המלווה, ודאי זה שווה לך. היית משלם למישהו אם היה דואג לזה למחוק לך חובות, נכון? זה ברור שזה שווה לך. זה שווה לך, אבל אי אפשר להגיד שקיבלת משהו ממני, זה הברחת ארי. לא קיבלת ממני כלום, אז אין פה פעולה קניינית, לא שאתה לא קיבלת תמורה, אלא הפעולה הקניינית לא נעשתה פה. כי פעולה קניינית זה להעביר כסף שלי ולתת אותו לך. וזה לא קרה פה, הכסף היה שלך ונשאר שלך, הוא לא היה שלי. אוקיי? אז זה הנקודה של התפיסה של ההלוואה. עכשיו אני רוצה להראות לכם את המשמעות של העניין, תראו. המשנה במסכת שביעית, בתחילת פרק עשירי, בפרק עשירי בשביעית עוסקים בשמיטת כספים. אני אשתף רגע את הקובץ. אז תראו את המשנה. בשמיטת כספים אני מזכיר, אם מישהו לווה ממני כסף לפני השמיטה. ברגע שמגיעה השביעית בתחילתה או בסופה זה מחלוקת, אבל ברגע שמגיעה השביעית החוב נשמט. הוא לא חייב להחזיר לי את הכסף. החוב נשמט. נשמט כל חי מה שנקרא. עכשיו המשנה במסכת שביעית אומרת איזה חובות נשמטים ואיזה לא. אז בואו נקרא. זו המשנה, כן, אני מסמן אותה. שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר. זאת אומרת הלוואות נשמטות גם הלוואה בשטר גם לא הלוואה בשטר. הקפת החנות אינה משמטת. ואם עשאה מלווה, הרי זה משמט. זאת אומרת, אם אני לויתי ממך כסף מגיעה השמיטה, אני לא צריך להחזיר לך. לא להחזיר, סליחה, לפרוע. אמרתי להחזיר זה ביטוי לא מוצלח. אוקיי? מה קורה אם קנית ממך, אם אתה קנית ממני בהקפה. סליחה, אני קניתי ממך בהקפה. הייתי ב רשמתי אצלך, כן, כמו במכולת. אז אני חייב לך מאה שקל. מגיעה השמיטה, זה לא נשמט. הקפת חנות לא משמטת. למה? זה חוב. מה זה משנה מאיפה בא החוב? לא, לא משמט. ואם עשאה מלווה הרי זה משמט. כך אומרת המשנה. זאת אומרת, אם הוא הופך את הקפת החנות להלוואה אז זה כן משמט. רואים שהקפת חנות זה לא הלוואה. זה משהו אחר. תכף נראה. שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלווה הרי זה משמט. רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמט, לא משנה זה כבר דברים אחרים. המשנה ב' גם ממשיכה אחרי זה ואומרת גם חובות שבית דין קובע גם הם לא משמטים, קנסות שבית דין הטיל וכולי. אבל זו המשנה. עכשיו מה ההבדל בין הקפת החנות להלוואה? למה הקפת החנות לא משמטת והלוואה כן משמטת? תראו בברטנורא שמה על המשנה אומר כך.
[Speaker C] הוא נתן לו תמורה של סחורה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] אינה משמטת, שאין זה חוב ואין זו דרך מלווה. מאוד עמום. למה הוא מתכוון? מה זאת אומרת אין זה חוב ואין זו דרך מלווה? מה אני לא חייב לו כסף? קניתי במכולת, לא שילמתי לו, הוא רשם לי מאה שקל. אני חייב לו מאה שקל, לא?
[Speaker C] אתה חייב לו מוצרים, אתה חייב לו מוצרים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חייב לו כסף לא מוצרים. המוצרים הוא נתן לי ואכלתי. עכשיו אני חייב לו כסף. אני חייב לו מאה שקל. אז למה זה לא חוב ולא דרך מלווה? זה לא דרך מלווה במובן הזה שכאילו לא לויתי ממנו אלא קניתי בהקפה. אז מה? זה שתי צורות לייצר חוב. מה ההבדל? אז ממש לא ברור. אז זו סוגיה האמת שפעם ראשונה ששמעתי על זה, זה היה שיעור בהושענא רבה של הרב עמאר בנועם בבית כנסת נועם בפתח תקווה. הרב עמאר חבר של הרב בטיסט, הרב בטיסט הוא הרב של הבית כנסת שמה, והוא דיבר על המשנה הזאת ומה זאת התעלומה, ההבדל הזה הוא לא מצא פירוש סביר שמבחין בין הקפת חנות לבין הלוואה ואז הוא הביא את הרמב"ם שהוא בכלל לא מבין אותו ונשאר בצריך עיון והציע איזושהי הצעה בעיניי לא סבירה. אז בואו אני אסביר לכם למה המשנה והרמב"ם מתכוונים. בפירוש המשנה שם ברמב"ם הוא אומר ככה: הקפת החנות הוא מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו. אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית לפי שאינו כדרך החובות. דומה מאוד לברטנורא. כמובן הוא קדם לברטנורא. אבל אומר שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהיה חוב אלא מה הוא מוכר לו בדמים מועטים, כן הוא מוכר לו כיכר לחם ומחר הוא מוכר לו שני לבן ואז בסוף בסוף השנה. מה מה הוא מתכוון הרמב"ם פה? זה הרב אמר הוא לא מבין מה ההבדל. מה אתה מתאר לי מה זה הקפת חנות, זה גם אני יודע. השאלה היא אבל מה ההבדל בין זה לבין הלוואה? מה זה משנה אם ההלוואה מצטברת מחובות קטנים עד שנצבר חוב גדול? מה למה זה שונה מהלוואה? אני אולי כבר אשים לתשומת לבכם, יש פה ביטוי שהוא בעיניי משפט מפתח: ויקח את שלו. עד שיצטרף עם דמים אחרים ויקח את שלו. מה הכוונה? הרמב"ם טוען, לדעתי, זה מה שהוא מתכוון לומר, שבהלוואה מה ראינו עד עכשיו? בהלוואה, נגיד מישהו הלווה לי כסף. אין לו אצלי שום כסף. הכל שלי. יש עליי חובה עתידית לתת לו מאה שקל בעוד חודש. אין לו אצלי מאה שקל עכשיו. בהקפת חנות זה לא כך. בהקפת חנות יש לו אצלי מאה שקל. זה מה שמתכוונים לומר, לפי שאינו כדרך החובות. למה זה לא כדרך החובות? כי זה לא שאני חייב לו כסף, אני באמת לא חייב לו. יש לו אצלי כסף מאה שקל שלו, שנמצאים אצלי. זה הנקודה. ולכן הוא אומר, יצטרף עם דמים אחרים, יצטבר עד שייגמר השבוע, ויקח את שלו. הבעל חנות לוקח ממני את המאה שקל, זה מאה שקל שהיו שלו גם כשהם היו כבר אצלי, עוד אצלי. הוא לוקח את שלו. בהלוואה זה לא כך. בהלוואה הוא לא לוקח את שלו. בהלוואה הוא מקבל משהו משלי. זה ההבדל בין הקפת חנות לבין מלווה. ולכן כפשוטו זה לא דרך חוב, כי אין פה חוב, הוא לא חייב לו כלום. זה לא דרך מלווה. ולכן עוד מעט נראה למה זה לא נשמט. הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל, פרק ט.
[Speaker B] אצלי זה לא משותף.
[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.
[Speaker B] אצלי זה לא משותף, אני לא יודע אם אצל…
[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אצלי לא, אני מדי פעם מנתק את השיתוף כי אני רוצה לראות אתכם. כשיש שיתוף אני לא רואה אתכם.
[Speaker B] אה, הבנתי.
[Speaker C] אבל המלווה הוא לא המלווה בגלל שהוא להוצאה ניתנה, אז אין לו אצלי כלום, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ובהקפת חנות הטענה שאם אני חייב מאה שקל… מה?
[Speaker C] גם כשאני קונה אוכל ממנו, גם אין לו אצלי כלום.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש לו. זה הרמב"ם, זה מה שטוען הרמב"ם פה. וזה בעצם המשנה. זה לא הרמב"ם. זה הפירוש במשנה. יש לו אצלי מאה שקל. כשאני נותן לו את המאה שקל אני מחזיר לו מאה שקל, זה כמו פיקדון. זוכרים? דיברתי בפעם הקודמת על ההבדל בין הלוואה לפיקדון. מישהו הפקיד אצלי מאה שקל, עוד חודש אני צריך להחזיר לו את המאה שקל האלה. מה ההבדל בין זה להלוואה? קודם כל ההבדל הוא לכאורה שהמאה שקל המסוימים האלה שהוא הפקיד אצלי במעטפה, אני לא יכול להשתמש בהם, הם שלו, אני צריך להחזיר לו אותם. אבל זה מעבר לזה. גם אם הייתי יכול להשתמש בהם ולשים מאה שקל אחרים במקום זה במעטפה, אין שום בעיה לעשות את זה. זה לא הנקודה. הנקודה היא שבפיקדון נמצא אצלי משהו שלך. בהלוואה כל מה שאצלי הוא שלי. אין משהו שלך שנמצא אצלי. אומר הרמב"ם, הקפת חנות זה פיקדון, זה לא הלוואה. המאה שקל האלה שנמצאים אצלי הם שלך. זה רק מחוסר נתינה, אני עוד צריך לתת לך את זה, אבל זה שלך. לכן זה לא דומה להלוואה. זה לא בגלל שזה חנות וזה לא חנות. הסטטוס המשפטי שלו שונה. זה לא הלוואה בכלל.
[Speaker C] כן, אבל אם בן אדם לוקח מהחנות נגיד בכל החודש ואין לו כלום, הוא ממש אין לו בית, אין לו כלום, והוא לוקח כל הזמן הקפת חנות, אז מה יש לו אצלי? כלום. אני אכלתי את הכל, אין כלום.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, יש מאה שקל שלי שנמצאים אצלך, שווי. איך?
[Speaker C] אין לי כלום!
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אז מה אם אין לך כלום? אז אתה חייב לי מאה שקל. מאה שקל מהרכוש שלך שהוא שלי.
[Speaker C] אז אם אני חייב זה כבר הופך להיות סוג של הלוואה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. של חוב. לא. כי בהלוואה אתה חייב לתת לי, אין לי אצלך שום דבר. בדמי מקח יש לי אצלך מאה שקל. אבל זה לא מאה שקל מסוימים. גם בדמי מקח זה לא מאה שקל מסוימים. זה שווי מאה שקל שלי שנמצא אצלך. משהו מופשט כזה. ולכן אני לא שולל אפילו את האפשרות שאתה תוכל להוציא את כל הכסף שלך ולבזבז אותו. אני לא אוכל לעכב אותך. נכון שאתה תהיה עבריין, אבל אני לא אוכל לעכב אותך. רק מה? יש שווי מאה שקל שאתה חייב לי. זה נכון וזה נשאר תמיד. אחרי שבית הדין פסק כמובן כבר לא תוכל להוציא את המאה שקל האלו. ולפני שבית הדין פסק אז לא. עכשיו תראו את הרמב"ם בהלכות. הקפת חנות אינה נשמטת. ואם עשה מלווה נשמטת. כן, כמו שראינו במשנה. שכר שכיר אותו דבר. עוד פעם, אותו דין, נכון? ואם הוא עושה את זה מלווה אז זה נשמט. מה הכוונה עושה את זה מלווה? עכשיו אנחנו גם מבינים מה זה נקרא לזקוף את הדבר עליו במלווה. גם תעלומה. הרי מופיע במשנה שיש דמי מקח, אז בעצם אני חייב לך מאה שקל. אז זה לא נשמט. אבל אם אני זוקף, אם אתה זוקף את זה עליך במלווה, אז הפכת את דמי המקח להלוואה, אז זה כן נשמט. מה פירוש? הייתי חייב לך מאה שקל ונשארתי חייב לך מאה שקל. מה זה נקרא להפוך את זה למלווה? מקודם מה זה היה? מה ההבדל? לפי איך שאני אומר זה מאוד ברור. כשהיה דמי מקח, אז היה לך מאה שקל אצלי. עכשיו הלווית לי אותם. נתת לי את המאה שקל שלך שנמצאים אצלי, הלווית לי אותם ועכשיו באמת זה חוב. אין לך אצלי מאה שקל. יש עליי חובה לתת לך מתנה עוד חודש מאה שקל. זה נקרא לזקוף עליך במלווה. כל הביטוי הזה מופיע בגמרא ובכל הפוסקים, וכולם מדקלמים את זה ולדעתי אף אחד לא מבין מה זה אומר. זאת המשמעות. המשמעות היא שזה היה דמי מקח ואני זוקף את זה עליך במלווה. הפירוש, אני נותן לך עכשיו הלוואה. אני בעל החנות, יש לי מאה שקל אצלך. אני נותן לך הלוואה, את המאה שקל האלה שנמצאים אצלך שהם שלי, עכשיו אני הופך אותם להיות שלך. זאת הלוואה. ועכשיו באמת זה חוב. זה נקרא לזקוף. ועכשיו גם השביעית תשמט את זה. כיוון שהיא משמטת את ההלוואה, לא את הקפת החנות. עוד רגע אני אחזור לזה. והכסף משנה שם תמה על הדין הזה ברמב"ם והוא מסביר את זה כך. כן, הכל משנה פרק י' בשביעית. וכתב רבנו בפירוש המשנה: הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי חנויות. כן, יש אמון הדדי בינינו. הוא מוכן לתת לי סחורה והוא מאמין שאני בסוף השבוע אשלם לו את מה שאני חייב. שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו. וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית, מפני שאינו על דרך חוב, ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב. אבל מכר לו מעט מעט עד שיתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו, עד כאן לשונו. זה ציטוט של הרמב"ם. אומר הכסף משנה: ונראה לי שטעם הדבר, שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות, אין דרך לנוגשו. הוי כאילו הלווהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו.
[Speaker C] משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא לא מסביר מה שאני אומר. כן, כן. מה זאת אומרת?
[Speaker C] עוד לא הגיע זמן לפרוע, אז לכן בכלל זה לא משמט. מה? בגלל שעוד לא הגיע זמן לפרוע. כמו הלוואה שנותנים שהזמן פירעון שלה אחרי השביעית, אז זה לא משמט. אבל מה זאת אומרת?
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה הגיע אחרי שבוע. מה זה נקרא זמן, הקפה לשבוע. אז הקפתי לשבוע.
[Speaker C] לא, הוא נותן לו אשראי כאילו, כן, אבל הוא נותן לו אשראי כל הזמן עד שיהיה לך כסף.
[הרב מיכאל אברהם] מה "עד שיהיה לך כסף"? עד שיצטבר כסף מספיק. לא שווה לי לקחת ממך כל פעם שקל תשלום. כשיהיה לך מאה שקל, תבוא ותשלם לי. אז זה לשבוע או לשבועיים או תלוי מה המנהג שם. מה זה נקרא "כאילו הלווהו עד אחר שביעית"? כן, המלווה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטת כי זמן הפירעון הוא אחרי השביעית. בסדר, אבל פה זה לא ככה. מה זה איזה מן טעם זה? זה טעם מוזר. מה הכוונה גם שאינו נוגשו?
[Speaker C] שהוא לא בא לתבוע את זה. אני יודע מה, טוב.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב שזאת הכוונה. דעתי הכוונה, אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר, זה לא מה שאני אמרתי. הוא מנסה להגיד משהו אחר. מותר לו לחלוק עליי, לרבי יוסף קארו. כן. המה שהוא בעצם רוצה לומר, זה שבהלוואה, הרי השמיטת חוב בשביעית זה גמילות חסד. נתתי לך הלוואה כי היית במצוקה. באה השמיטה ואומרת: בוא נגמול חסד עם אנשים נזקקים, אז אני מוחל לך את החוב. עכשיו הקפת חנות לא עושים את זה כי אתה נזקק. מה שאתה נותן לי את זה בהקפה ואני לא משלם כל פעם, זה לא כי אתה נזקק והמוכר מלווה לו כסף. זה כי אין לו כוח להתעסק כל פעם עם שני שקל. אז הוא אומר לו תבוא בסוף בסוף החודש, אז כבר יהיה חוב של אלף שקל, נעשה חשבון ותשלם את הכל. אין לי כוח שיהיה תור כל הזמן בחנות וכל פעם נביא עודף, ואין כסף קטן, ויש כסף, אין עסק עם הדבר הזה. אז מטרת ההלוואה היא לא גמילות חסד. אני לא נותן לך את הכסף בגלל שאתה נזקק, אלא כדי לייעל את היחסים המסחריים בינינו, פשוט להקל על שני הצדדים. דבר כזה לא נשמט, כי הרי כל הרעיון של שמיטת חובות זה להקל עם נזקקים. אבל פה כשאני נותן לך את הכסף אני לא נותן לך את זה כנזקק, ולכן מה שהוא אומר "אין דרך לנוגסו" הוא מתכוון לומר שאני לא נוגש אותך בזה שאני מבקש את הכסף. אם אתה אדם נזקק ואני דורש ממך את הכסף אני נוגש בך. זה לא בסדר. אין לך כסף לשלם, אז לא תיגוש, יש איסור "לא תיגוש". אבל פה בהקפת חנות אין איסור "לא תיגוש". אם אני צריך את הכסף אני בהחלט יכול להגיד לך תביא את הכסף. למה? כי אתה לא אדם נזקק. אז מה הבעיה? אז תן לי את הכסף. ממילא גם השביעית לא משמטת. זה מה שאומר הכסף משנה. זאת בעצם הטענה. אני רוצה לטעון אחרת, ואני טוען שגם הרמב"ם מתכוון למשהו אחר, הוא לא מתכוון לזה, למרות שזה הסבר אפשרי, אבל הרמב"ם לא מתכוון לזה. כי תבינו, לפי זה למשל גם שכר שכיר אותו דבר, גם קנסות שבית דין מטילים זה אותו דבר, כי כל הדברים האלה נמצאים אצלך לא בגלל גמילות חסד, הם נמצאים אצלך בגלל שאתה עדיין לא נתת לי אותם. אז לכן זה לא נשמט בשביעית. ככה יסביר הכסף משנה. אני רוצה לטעון שההסבר הוא אחר, שהרמב"ם מבין, מה שאמרתי קודם, הקפת חנות פירוש הדבר שיש למוכר מאה שקל אצל הקונה. ובהלוואה, אין למלווה אצל הלווה כלום. עכשיו מה זה שמיטת כספים? שמיטת כספים בעצם לא, נגיד שהפקדתי אצלך מאה שקל, פיקדון. האם יהיה פה שמיטת כספים? אתה לא צריך להחזיר לי את זה אחרי השמיטה? ברור שלא. כולם מסכימים, למה? כי פיקדון זה לא הלוואה. נו אז מה, מה אכפת לי, מה זה משנה אם זה פיקדון או הלוואה? אז אני אגיד לכם מה ההבדל. השמיטת כספים לא מעבירה כסף שלי להיות שלך. אין דבר כזה. התורה לא אומרת, לא מכריחה אותי לתת צדקה בעל כורחי, לוקחת כסף שהוא שלי ומפקירה אותו ונותנת את זה לך. זה לא שמיטת כספים. אם הכסף הוא שלי, זכותי לקבל אותו. שמיטת כספים זה ויתור על המצווה שמוטלת עליך לתת לי מתנה. יש לך מצווה לתת לי מתנה בחזרה כשלווית, כן? יש לך מצווה לפרוע את החוב לתת לי את הכסף במתנה בחזרה. שמיטת הכספים פירושה מתבטלת המצווה שמוטלת עליך לפרוע את החוב. זה הכל. אבל זה לעולם לא לתת לך כסף שלי. שמיטת כספים זה לא לתת לך כסף שלי, כסף שהוא לא שלך יהפוך להיות שלך. אין דבר כזה. אם הכסף הזה הוא שלי, אז הוא שלי, זה כמו בפיקדון. זה ודאי שזכותי לקבל כסף שלי. התורה לא עושה גמילות חסד על חשבוני בעל כורחי, לתת כסף על כורחי, לתת לך את הכסף שלי, מה פתאום. אלא התורה אומרת שאם אין אצלך כסף שהוא שלי, אלא מה, יש לך מצווה לשלם לי מאה שקל, אז התורה אומרת אני מבטלת את המצווה הזאת, אין לך מצווה. השאר את הכסף שלך אצלך. זה הכל. אבל לעולם לא הופכת, שמיטת כספים לא הופכת כסף שהוא שלי להיות שלך. זה לא קורה בשמיטת כספים. לכן דמי מקח לא נשמטים, כי בדמי מקח יש אצלך מאה שקל שהם שלי. אז מה אם היה איזה שמיטת כספים, מה זה היה אומר? זה כסף שלי הופך להיות שלך? מה פתאום, שמיטת כספים אף פעם לא עושה דבר כזה. בהלוואה השמיטת כספים אומרת שאתה לא צריך לתת לי את המתנה. מבוטלת המצווה, התורה מבטלת את המצווה, מצווה לפרוע חוב מתבטלת בשביעית. בסדר, אז אין עליך מצווה לתת לי. זה בסדר. מי שציווה הוא הפה שהתיר. אבל אם יש אצלך כסף שהוא שלי, הכסף הזה הוא שלי. מה פתאום שמיטת כספים תהפוך את זה להיות שלך? אין דבר כזה. כמו בפיקדון כך בדמי מקח, אותו דבר. זאת הכוונה של המשנה, זאת הכוונה של הרמב"ם לדעתי, ולא צריך את כל ההסברים או האי הסברים האחרים. ועכשיו אני רוצה להביא לכם ראיה ברורה שזאת שיטת הרמב"ם. אז רק עוד עוד בדיוק
[Speaker C] שנייה קטנה, אז כשהתורה אומרת. ועכשיו אני רוצה להביא לכם ראיה ברורה שזאת שיטת הרמב"ם. אז עוד שאלה קטנה, אז כשאתה אומר "אם כסף תלווה את עמי" שזה מצווה, שזה אם זה חובה, אז בעצם היא נותנת, בדרך כלל היא לא תגיד לך תיתן סתם כסף לבן אדם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מה שהיא אומרת. למה? כן. כמו צדקה. מה? מה זה מצוות צדקה? מצוות צדקה זה קח כסף שלך ותן לו מתנה שיהיה שלו. כן. זה "אם כסף תלווה את עמי" זה מצוות צדקה. אגב זה מופיע בהלכות צדקה, הלוואה זה גמילות חסדים.
[Speaker C] זהו, זה מה שבאתי להגיד, שזה בעצם התורה נותנת לך מצווה לעשות את זה, עכשיו זה כסף שלך.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק. נתת מתנה לעני. כן. רק בניגוד לצדקה, זאת מתנה שהעני יש עליו מצווה, לא העני, הלווה, יש עליו מצווה להחזיר לי מתנה. ובשמיטה זה מתבטל. אוקיי. כן, ובשמיטה זה מתבטל. עכשיו תראו רמב"ם תמוה שהרבה מאוד שברו עליו קולמוסים ולא מבינים מה הוא רוצה, וכרגיל כמו שראינו אגב בשיעורים על הבניה מושגית, גם כאן מקור הדברים נמצא ברימ"גש. הלכות תמוהות ברמב"ם, הרבה פעמים או מספר פעמים אפשר למצוא את שורשן, את ההסבר שלהן, ברימ"גש. רמב"ם אומר כך: בהלכות מכירה בפרק ה' הלכה ד': וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמישים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמישים זוז, אילו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר מטלטלין, והיה רוצה למוכרן, ואמר לו ראובן: מכור אותו לי בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר, ואמר לו: הן. קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן, ואף על פי שלא משך ולא הגביה. שגם זה דבר שאינו מצוי הוא, ולא הצריכו בו משיכה. מה אומר הרמב"ם? הוא אומר כך: אם אליאב קנה ממני כיסא, עכשיו הוא חייב לי מאה שקל, חמישים זוז. אוקיי? כן. עכשיו לאליאב יש יין, בהמה, עבד, משהו שאני רוצה לקנות. אמר לו: בחמישים זוז שאתה חייב לי, קח אותם, אני רוצה בהם לקנות את היין או את העבד. אומר הרמב"ם: קנה. קניתי את הכיסא… את היין או את העבד. למרות שאפילו לא משכתי את היין ואת העבד. קניתי אותם בקניין כסף. אה, אבל הרי להלכה מטלטלין צריכים משיכה, הם לא נקנים בכסף? אומר הרמב"ם: זה דבר לא מצוי. ולא תיקנו שיקנה במשיכה. מעיקר הדין קונים בכסף גם מטלטלין, רק יש תקנת דרבנן שלא יקנה בכסף אלא במשיכה. על זה אומר הרמב"ם: בגלל שפעולה מצב כזה הוא מצב נדיר, הוא לא מצב מצוי, ובדבר נדיר לא גזרו רבנן. ולכן שם לא חייבו אותך לעשות משיכה, הולכים על עיקר הדין וקניין כסף מועיל. זה לא חשוב, זה פרט שולי. אוקיי. אבל לענייננו מה אומר הרמב"ם? אפשר לקנות סחורה בדמי מקח. אם יש לך אצלי דמי מקח, אתה יכול לקנות ממני דברים בדמי מקח האלה שאני חייב לך.
[Speaker C] לא כמו הלוואה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אבל, אני ממשיך לקרוא. אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר, ואמר לו: מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך, ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנים בהן. כמו מקדש במלווה, גם קונה במלווה, לא קנה. שזה כמובן הלכה מוסכמת, זה ברור. מה שהנושאי כלים של הרמב"ם לא מבינים זה את ההלכה הראשונה. מה זה משנה אם זה דמי מקח או מלווה? המקדש במלווה אינה מקודשת, הקונה במלווה לא קנה. אז למה בדמי מקח כן? השגת הראב"ד: אמר אברהם: דבר זה אין לו שורש לעניין קנייה. אין לזה שחר, מאיפה הרמב"ם המציא את זה? אלא לגבי מי שפרע. בדמי מקח, אם אתה החלטת לקנות בדמי מקח את העבד הזה, לא קנית את העבד הזה, אבל אם הוא לא מקנה לך את העבד הזה, יש עליו מי שפרע. זה קללה כזאת שמי שלא עומד בדיבורו. אבל ברור שלא קנית את העבד. המקדש במלווה או הקונה במלווה לא קנה, אינה מקודשת. אז מה זה? מה זה קשור דמי מקח? דמי מקח זה הלוואה, וזה אותו דבר. וכבר מבינים לאן אני הולך. הרמב"ם אומר מה פתאום? זה בדיוק השיטת הרמב"ם, לכן זה הראיה שלי שהכסף משנה לא צודק וכולם לא צודקים. שיטת הרמב"ם בהקפת חנות במשנה ומשמה הוא למד את זה. כולם שואלים מאיפה המקור של הרמב"ם? אז הדין הזה מופיע ברי מיגש קודם כל. מגיד משנה פה על המקום, לא הבאתי אותו פה, מגיד משנה על המקום מביא את זה בשם הרי מיגש. מקור הדין הוא הרי מיגש. אבל מאיפה הרי מיגש הוציא את זה? אני טוען שהוא הוציא את זה מהמשנה בשביעית. המשנה בשביעית שעושה הבדל בין הקפת חנות לבין הלוואה, שהלוואה נשמטת והקפת חנות לא נשמטת, הוא שואל את עצמו למה באמת? התשובה כי הקפת חנות זה כסף שלי שנמצא אצלך. על זה אין שמיטת כספים. הלוואה זה כסף שלך שנמצא אצלך, רק אתה חייב לי בעתיד לתת לי מתנות. על זה יש שמיטת כספים. למדנו מהמשנה בשביעית שיש הבדל בין דמי מקח לבין הלוואה. אה, אז אם זה ככה אומר הרמב"ם, אז כל הדין שהגמרא אומרת שהמקדש במלווה אינה מקודשת ומי שמוכר במלווה אינו מכור, זה הכל במלווה. אבל בדמי מקח הרי אני יכול לקדש ויכול לקנות בדיוק אותו דבר כמו שזה לא משמט, למה? כי זה כסף שלי שנמצא אצלך. אם אני מוותר לך על זה, נתתי לך כסף שלי. זאת פעולה קניינית מצויינת. למה שאני לא אקנה בזה ואקדש אישה בזה? זה מה שאומר הרמב"ם, וזאת ראיה מוחצת למה שאני אומר כאן. כולם נדחקים ברמב"ם פה, נדחקים איך להסביר אותו, לא יודע, דרבנן, כל מיני דברים משונים ומשונים. הרמב"ם דבריו ברור שפתיו ברור מללו. הוא אומר שזה ההבדל בין דמי מקח לבין הלוואה. שבדמי מקח יש אצלי כסף שהוא שלך של המוכר. בהלוואה אין אצלי שום דבר שהוא של המלווה.
[Speaker C] והרמב"ם גם מביא את זה בדיני קידושין, ת'אבחנה הזאת כמו שהוא עושה פה? לא. לא? אה. לכן אולי לכן אולי נדחקו כי זה ממש מתבקש להביא את זה גם בדיני קידושין.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הגמרא עצמה אומרת שהוא הדין למקח, זאת אומרת לומדים את זה מקידושין למקח. אותו דין שיש במקח יש גם בקידושין. והרמב"ם מביא את זה בהלכות מקח כי שמה הוא ראה את זה. הרי הרמב"ם דרכו להביא הלכות שמופיעות בגמרא. הרמב"ם לא מביא הלכות שלא מופיעות בגמרא אלא אם כן הוא מקדים ייראה לי או משהו כזה או כתבו הגאונים, אבל הרמב"ם מביא רק הלכות שמופיעות בגמרא. לכן הלכה שמופיעה בגמרא ולא מופיעה ברמב"ם זה בסיס לדיוק. אבל אם יש הלכה שמופיעה נגיד בראשונים אחרים והרמב"ם לא מביא אותה, אין מה לדייק מזה כלום. יכול להיות שהוא לא הביא את זה כי זה לא כתוב בגמרא. לא בגלל שהוא לא מסכים עם זה. ובזה נופלים אחרונים. וזה לא נכון. כלל ברמב"ם שהוא מביא הלכות שמופיעות בגמרא. מהשמטות של הרמב"ם את מה שמופיע בגמרא אפשר ללמוד. אבל מהלכה שהרמב"ם לא מביא שלא מופיעה בגמרא אי אפשר ללמוד שהוא לא מסכים איתה. הבנתי. עכשיו לגבי קידושין ההלכה הזאת לא מופיעה. שלקדש בדמי מקח. אבל לגבי מכר זה כמעט מופיע. זה מופיע במשנה בשביעית.
[Speaker C] ולכן הוא הביא את זה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זאת הטענה שלי. ובעצם המקור הזה בהלכות מכירה בעצם אני חושב הוא מוכיח שהפשט במשנה בשביעית וברמב"ם שמפרש אותה הוא כמו שאני אמרתי קודם. ואם נלך אחורה זה בעצם אומר שהמקור לחילוק שהרמב"ם עושה הוא המשנה בשביעית, לא צריך לחפש. אגב לא מצאתי אף אחד שאומר את זה על הרמב"ם הזה בהלכות מכירה. אבל מקור ברור, זה משנה מפורשת. זה לא דיוק, זה לא… משנה מפורשת שכולם מסתמכים איתה. והפירוש הפשוט במשנה זה בדיוק הפירוש הזה. אוקיי, נראה לי שאנחנו נעצור כאן כי עכשיו אני צריך להתחיל משהו… משהו אחר. טוב, בואו נעצור כאן היום, בסדר?
[Speaker F] כוח, תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה.
[הרב מיכאל אברהם] לילה טוב.