קול הנבואה שיעור 29

[הרב מיכאל אברהם] מאמר, מאמר השלישי. יש לנו ארבעה עמודים, אני מקווה שנעשה את זה גם מהר, ולא בלאגן. פשוט הבן שלי שבר את היד, ולכן ברגע האחרון ככה הייתי חייב לרוץ איתו. קיבלת את ההודעה?

[Speaker B] כן. בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בסדר, לפניכם סימן ל'. אף על פי שנראים הדמיון בספירות, אין נראה צורה כצורה גשמית חס ושלום, אלא נראה עניין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא, וזה נקרא ראיית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף. ההגדרה הזאת היא ההגדרה של הרמח"ל, הוא ממשיך עם הרמח"ל שם מהקל"ח, זה בעצם ציטוטים או כמעט ציטוטים מהרמח"ל. ומה הפשט של ראיית הנשמה שאין ראייתה כראיית הגוף? ראיית הנשמה היא יותר הבנה מראיית הגוף שאינה רואה הדברים מצד צורתם אלא מצד מציאותם. מציאות הדברים ולא מצב צורתם. בשפה שלנו היינו אומרים שראיית הנשמה זה לראות את הדבר עצמו ולא את הצורה שלו. החומר. כאילו? איך רואים חומר? הרי זה תרתי דסתרי. ראייה זה תמיד ליצור מהחומר את הצורה שנוצרת אצל הרואה. נכון, אבל איך אפשר לראות את החומר עצמו? זה הרי תרתי דסתרי. לכן בדיוק גם ראינו את זה בפעמים הקודמות, זה לא באמת מראה אמיתי. כן, זה משתמש בכוח הראייה, אבל מה שרואים זה לא באמת מראה אמיתי. זה מה שהוא אומר, אין נראה צורה כצורה גשמית חס ושלום, אלא נראה עניין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא, כי אין שום משמעות לראות את הדבר עצמו. נכון, אבל איך זה עכשיו מדבר

[Speaker B] על ראיית הגוף או ראיית הנשמה? מה?

[הרב מיכאל אברהם] שהוא לא רואה ממש. גם ראיית הנשמה, אז מעבר לזה שזה לא ראייה ממש, גם הדבר הנראה הוא לא מראה ממש. בסדר? דיברנו על זה שזה לא בצורות שאנחנו רגילים לראות מסביבנו כצורות רגילות בעולם. כי אחרת אין לזה שום משמעות לראות את הדבר עצמו לא את צורתו, זה הרי תרתי דסתרי. מה זאת אומרת? לראות ההגדרה היא תמיד לתפוס את הצורה. נכון?

[Speaker B] זה בעצם שמיעה, לא? מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הנביאים עושים את זה עם כוח הראייה. זה בדיוק ההבדל בינם לבין מה שאנחנו עושים כשאנחנו לומדים על זה. כשאנחנו לומדים על זה, זה כוח השמיעה. הנביאים עושים את זה עם כוח הראות שלהם. לכן באיזשהו מקום זה יותר בהיר אצלם. אומנם גם בראייה רגילה כשאנחנו מסתכלים, אז למעשה סוף התהליך של הראייה, הרי זה עיבוד במוח, נכון? או בשכל בעצם. סוף התהליך זה בעצם דבר היולי, זה לא צורה. הצורה זה רק אמצע התהליך. ומה אני עושה, איך פועלת ראייה רגילה? אני מסתכל על הדבר, נוצרת אצלי בתודעה או בהכרה הצורה שלו, וזה מעובד אצלי בשכל למשהו היולי. כן, לא לצורה גשמית, אלא למה שאומרת לי הצורה הזאת. אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה. בסדר? הרי סופה של הבנה, סוף התהליך של ההבנה זה דבר היולי, זה לא הצורה. הצורה זה מה שקיים אצלי בתודעה ומיתרגם בסופו של דבר למה שאומרת הצורה הזאת. בסדר? לכן בעצם גם בראייה הרגילה, הראייה הרגילה מסתיימת בראייה שהיא לא ראייה חזותית. נכון? רק היא עוברת דרך ראייה חזותית. אצל הנביאים זה כנראה קורה מייד. הם מייד עוברים למצב של ההבנה מה אומרת הצורה. בסדר? כי הם לא רואים צורות כמו צורות ממש כפי שהוא אומר קודם. דרך המנגנון של הראייה נוצרת אצלם הבנה כמו שאצלנו נוצרת בעקבות ראייה.

[Speaker B] מה הם רואים בעצם?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע בדיוק, זה לא ראייה בעיניים, אבל ההבנה שנוצרת אצלם זאת הבנה שנוצרת במנגנון שבדרך כלל עובר דרך הראייה. זאת אומרת הראייה מציגה אליי צורות ודרך זה אני מפרש את זה להבנה. אצלם נוצרת ישר ההבנה הזאת, לא דרך כל מיני צורות שלקוחות מן העולם הזה. בעצם זה אומר שיש איזושהי התאמה בין הפנים שלי לבין העולם. צורות ההבנה ההיוליות שלי הן מתאימות באיזשהו מובן למה שקורה בעולם, אחרת מה פתאום זה נקרא שאני מבין את העולם. יש פה איזשהו דבר שנמצא בתוכי שהוא מתאים למה שקורה בעולם. יש איזושהי התאמה בין האדם לבין העולם. על זה מבוססים כל תהליכי ההבנה, כל תהליכי הראייה. אם אני לא הייתי מצויד במערכת כלים שהיא בילט-אין אצלי, שהיא מתאימה איכשהו למה שקורה בעולם, לא הייתי יכול בשום צורה להבין אותו. נכון?

[Speaker B] בהשראה הראשונה פה, איזה כוח הם משתמשים?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker B] זה המדמה או המושכל? מה?

[הרב מיכאל אברהם] הכוח המדמה אני לא מספיק זוכר מה קורה בדיוק בשמונה פרקים, אבל הכוח המדמה הוא לא תחליף לכוח המושכל. מה שאני לפחות מתאר כאן, אני לא בטוח לגמרי מה אומר הרמב"ם. חזק חזק. הכוח המדמה הוא אמצעי שבעקבותיו אני משכיל משהו. גם הכוח המדמה הוא סוף התהליך. בדיוק. אתה רואה צורה וממנה נוצרת איזושהי הבנה היולי, שהיא כבר נוצרת נקרא לזה בשכל, או בהכרה המופשטת. בסדר? וכן בספר דעת תבונות, אני קורא את הפסקה השנייה: בירור עניין הנבואה והראייה הנפשית בדמויות ומשלים. מקרא מלא הוא, הושע י"ב, וביד הנביאים אדמה. הכבוד המתגלה עליהם יחדש בלבבם דמיונות נבואיים שיהיו כמו לבושים וחידות לעניינים הראויים להגיע לידיעתם, כמו המשלים והחידות בעולם. ותחקק בלבם ידיעה שישיגו פתרון המראה והחידה. זה גם הרמב"ם שהדמיון שהזכרנו אותו, נכון? בפרק ז' מיסודי התורה, שהרמב"ם אומר שחוץ מאשר מראה הנבואה, הקדוש ברוך הוא שותל בליבו של הנביא גם את הפתרון למראה. וזה לא עובד במראה רגיל כשאני רואה, אני מתרגם את זה בכוח השכל שלי למה אומר המראה הזה. אצל הנביא, כיוון שזה לא מראה רגיל, כיוון שזה לא מראה רגיל, אז הנביא לא יכול לקחת את המראה ולפענח ממנו את המשמעות. זה לא עובד באופן רגיל. אז הקדוש ברוך הוא שותל בנביא חוץ מאשר את מראה הנבואה, גם את הכלים איך לפענח את המראה הזה, איך לתרגם אותו אל המושכל. בסדר? לכן הקדוש ברוך הוא צריך לשתול שני דברים, זה מה שאומר הרמב"ם, שביחד עם מראה הנבואה נחקק בליבו גם פתרונה. זאת אומרת, לא רק מראה הנבואה נחקק אצלו, אלא גם הפתרון. אני קורא מההערה שלו, זה בציטוט מפרק ז' מיסודי התורה, פרק ז' הלכה ג'. זה

[Speaker B] הצד ההכרחי שבמשל? מה? זה הצד שמראה שהמשל הוא משל הכרחי, שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב שזה קשור לזה שהמשל הוא הכרחי, כי להיפך אולי אפילו. אם המשל היה הכרחי, אז לכאורה מתוך המשל אני יכול כבר להוציא את הנמשל, זה הכרחי ממנו. למה צריך לחקוק בנפרד את הנמשל? למרות שזה הכרחי, בכל זאת כנראה אין לי את האמצעים הרגילים להוציא כי זה לא מראה במובן הרגיל. אז חוקקים לי גם את הפתרון.

[Speaker B] זאת הכרה שמודיעים לו שהמשל הוא כזה ש…

[הרב מיכאל אברהם] ברור שאחרי שהוא רואה את שני צדי המשוואה, הוא מבין שזו משוואה הכרחית, זה ברור. אבל הוא לא מוציא את הצד השני של המשוואה רק בגלל הכרחיות המשוואה. זה מעין… כן, כפי שהזכרנו כבר את יום, נכון? ששאל על הסיבתיות. אז אתה רואה אירוע א' שהוא מהווה סיבה לאירוע ב'. אתה לא רואה את זה שהוא מהווה סיבה, אתה רואה את אירוע א' ואתה רואה שאחריו מתרחש אירוע ב'. אתה לא רואה שיש ביניהם יחס סיבתי. איך אתה מסיק שיש יחס סיבתי?

[Speaker B] כמו מה שנשאר בסיבתיות של יום.

[הרב מיכאל אברהם] לא שנשאר אצל יום, זה ברור שיש מנגנון כזה, מה זאת אומרת איך אתה רואה מה שאתה רואה? כי אתה רואה, אין לי… זו עובדה. עובדה שאני גם רואה את היחס הסיבתי. איך זה פועל? שאצלי טמונות איזשהן שבלונות, איזשהם כלים שהם באמת נמצאים באיזושהי התאמה למה שקורה בעולם. בסדר? אבל זה כבר טמון בי בילט אין. זאת אומרת, אני כמו שנולדתי, כשאני מסתכל על אירוע א' שגורם לאירוע ב', אני גם מסיק על היחס הסיבתי ביניהם, כי נולדתי בתוכי עם איזושהי הבנה של מושג הסיבתיות. עכשיו, לנביא אין באופן מולד את התובנות האלה, כי אחרת הוא היה יכול לקחת את מראה הנבואה ומתוכו ישר להוציא את המשמעות. לנביא אין את המערכת הזאת באופן מולד, אז הקדוש ברוך הוא שותל בתוכו גם את הפתרון, או את הכלים לפתרון, זה אפשר פה להבין כך או כך, או את הכלים, את המפתח, איך לפתור את מראה הנבואה ואיך להוציא ממנו את המשמעות. כי זה באמת לא נמצא בכלל… עובדה שכל אדם אחר לא יכול לעשות את זה, רק נביא. זאת אומרת, זה דבר שזה איזשהו כוח שהנביא מקבל מעבר לכוח לראות את מראה הנבואה, הוא מקבל גם את הכוח לפרש אותו. מעין נגיד כמו י"ג מידות. י"ג מידות זה איזשהו מפתח שקיבלנו בנוסף לתורה שבכתב שירדה בהר סיני. קיבלנו את י"ג מידות שהן בעצם איזשהו קוד שעוזר לנו להבין מה התורה הזאת אומרת. זה לא מספיק, אם היו נותנים לנו רק את התורה, עדיין הרבה מאוד מהדברים לא היו מוציאים עם הכלים המולדים, כן, עם הכלים הרגילים שיש לבן אדם לקרוא טקסטים. סתם טקסט אחר אתה קורא עם הכלים שיש לך. אתה רואה שבתורה לא מסתפקים בזה, יחד עם התורה ניתנה תורה שבעל פה. למה? כי הכלים המולדים שבאדם הם כנראה לא מספיקים. צריך עוד לקבל מפתחות איך בדיוק מפענחים את העניין הזה. וזה התפקיד של י"ג מידות שזה נושא הדיון במאמר הבא. אבל באותה אנלוגיה גם בנביא, הנביא מקבל את מראה הנבואה, אבל אין אצלו מולד את הכלים איך לפענח את מראה הנבואה. אז הוא מקבל גם את הכלים, כלי הפיענוח, את הי"ג מידות, כן, שאצל נביאים זה כנראה כל אחד מקבל מפתחות קצת שונים, לפחות אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הגמרא אומרת. הן כל אחד מתאר את אותם מראות עצמם אולי כל אחד מתאר באופן אחר. אין שני נביאים שמתארים את אותו מראה באותו באופן. אז יכול להיות שהכלים שלהם, כלי הפרשנות שלהם שנשתלים בתוכם שונים, אפילו שהמראה בתוך כולם הוא אחיד. כיוון שיש עוד משהו שנשתל בתוך כל נביא, אז זה כבר אומר אוקיי, אז אם ככה זה יכול להיות שיש שוני בין נביא לנביא. המראה הוא מראה אחד, כולם הסתכלו על אותו מראה, על הספירות או על איזה שהוא חלק בעולם האצילות. למה כל אחד מתאר משהו אחר? כי המפתח שהוא קיבל כדי לפתור את המראה הזה הוא אחר. וגם מפתח זה דבר שהוא מקבל, זה לא דבר שהוא נמצא בתוך כל אדם. הוא לא יכול לפתח אותו? זה הוא מפתח את האישיות שלו כדי שהוא יהיה ראוי לקבל את זה, אבל אתה לא יכול לפתח את יכולת הנבואית שלך. יכולת הנבואית את הכלי פה, אתה מקבל מהאלוקות יכולת נבואית. לא, אתה יכול לפתח את האישיות שלך ככה,

[Speaker B] בדיוק, אתה

[הרב מיכאל אברהם] מפתח את האישיות שלך ככה שהיא תהיה כלי קיבול ראוי שאפשר יהיה להכניס לתוכה נבואה. לכן נבואה באיזשהו מקום זה דבר פסיבי, דיברנו על זה כבר שנבואה זאת ראייה, וראייה זאת הכרה פסיבית. שמיעה, גם המשמיע וגם השומע צריכים להתכוון אחד לשני כדי לשמוע, נכון? ראייה, אם יש שם משהו הוא לא פונה אליי, הוא לא אומר לי, הוא פשוט נמצא שם. גם אני לא צריך להתכוון אליו כדי לראות אותו, כל מה שבעיניים שלי אני רואה אותו. אוזניים אני יכול אולי לשמוע אבל זה לא אומר כלום, זאת אומרת אתה צריך קצת להתכוון לזה כדי לשמוע. אז שמיעה זה דבר אקטיבי וראייה זה דבר פסיבי. לכן גם הנביא הוא מקבל את החוכמה הנבואית שלו בצורה של מראה, לכן הוא בעצם פסיבי בקליטה של המראה הזה. זאת אומרת שהוא יכול רק לשפר את האישיות שלו אבל הכל נשפך לתוכו, הוא לא עושה שום חלק בפעולה הזאת. בפעולת הפרשנות זה כבר משהו אחר, אבל עוד פעם גם כן, הוא משתמש במפתחות שניתעו בתוכו, לא במפתחות שלו. האמת היא שנפש הנביא משיגת האמת בבירור, שאי אפשר לה להסתכל בו, אפילו בהסתכלות נפשי, שאינו אלא השגה והבנה, ושאינו אלא דמות נבואי ולא עצמי, העשוי להבנת הנביא. זאת אומרת הוא טוען שהוודאות הנבואית היא יותר מאשר הוודאות של ראייה. אתה לא יכול להסתכל על זה אפילו בהסתכלות נפשי, אתה לא יכול להגיע לרמת וודאות כזאת כמו שיש לנביא. ולמה זה? בדיוק בגלל הקטע הקודם. בגלל שנטעו בו גם את הפתרון. זאת אומרת, בכל מראה או בכל טקסט שאתה מנסה לפענח אותו, כל מראה שאתה מנסה להבין אותו, אז אתה מבין אותו בכלים שלך, אתה לא יודע מה הצייר או מה כותב הטקסט התכוון. זה בעיית ההרמנויטיקה הידועה, כן, איך מפרשים טקסט, איך יכולים לרדת לסוף דעתו של הכותב. אתה לא יכול לדעת, אתה מפענח עם הכלים שלך. עכשיו פה גם הפתרון נחקק אצלו, לא רק המראה. אז לכן יש פה רמת וודאות שהיא מעבר לראייה רגילה. גם ראייה זה רמת וודאות גבוהה, אבל כאן יש רמת וודאות עוד יותר גבוהה. זאת אומרת, אתה נחקק בך גם הפרשנות, אז ברור שירדת לסוף דעתו של היוצר, של המשורר, של זה שהציג בפניך את המראה הזה. לכן בספר חוקר ומקובל, זה ספר של הרמח"ל כן, במשפטיו: הנבואה הוא שלא להראות לו הכבוד העליון אלא בדרך רמז ודמיון. דאף על פי שהוא רואה הדמיון, כי הרי את הדבר עצמו אין לו מראה, זה רק בדרך של דמיון, אמרנו שזה משל, זה כמו משל, זה לא כמו שמראה רגיל מתייחס לעצם שאותו הוא מייצג. המראות שמתייחסים לאלוקות זה בעצם עצמים נפרדים, שהיחס שלהם אל האלוקות עצמה זה כמו משל אל הנמשל, לא כמו המראה של השולחן אל השולחן עצמו. כן, זה כבר אמרנו כמה פעמים. אז הוא אומר שלכן לא מראים לו את הכבוד העליון אלא בדרך רמז ודמיון. זה מה שאמר כאן, שהוא לא רואה את הכבוד אלא דמות הכבוד, דף כ"ח. מראה דמות כבוד ה', רק דמות, לא מראה הכבוד עצמו, לא יכול לראות את הכבוד עצמו, רק איזושהי דמות שלו, כן? אלא בדרך רמז ודמיון, ואף על פי שהוא רואה את הדמיון, נו, אז אם ככה אז איך הוא מבין את זה בצורה כל כך ברורה? אף על פי שהוא רואה את הדמיון הוא מבין הידיעה האמיתית הנוצרת לו באלה העניינים כמו שאמר הכתוב: ואל מי תדמיוני ואשווה. זאת אומרת שעוד פעם הוא חוזר לאותה נקודה. כיוון בגלל כל הדברים האלה נטע בו הפתרון, כי אחרת הוא לא יכול, אין לו דרך להגיע אל הפרשנות, ובוודאי ובודאי לא בוודאות שצריך נביא להגיע אל הפרשנות. אז צריך לטעת בו גם את הפתרון וגם את המראה בשביל להגיע אל הוודאות הזאת. טוב, נעבור הלאה, אני רוצה פשוט כמה שיותר מהר לגמור את זה כדי שנגמור את המאמר, לא בגלל השעה, פשוט כולם פה עובדים מסביב אני בכל זאת אני חייב לגמור את זה אבל לא נעים. איך הפסוק מסביר את זה? לא, כמו שאמר הכתוב "אל מי תדמיוני ואשווה", נדמה לי שזה דוגמה לכך שהדמיון, כן, לזה שזה בדרך רמז ודמיון. ההערה הזאת, אף על פי שהוא רואה הדמיון הוא מבין הידיעה האמיתית, זאת הערה בסוגריים, שלא תחשוב שזה רק בגלל שזה דמיון אז לא מבינים את זה עד הסוף. זה מה שהסביר קודם, כי נחקק בלבו הפתרון אז הוא כן מבין את זה עד הסוף. אבל הטענה של הפסקה היא שזה רק בדרך רמז ודמיון, וזה הוא מביא את הפסוק "אל מי תדמיוני ואשווה". פה בהערה הוא אומר, הערה ס"ג, אז הוא אומר "כי אינם משלים דרושי החוכמה הזאת, כי אמיתיים הם, כי הם הם מה שראו הנביאים בכבוד העליון ומרכבתו". אני קורא בשורה הרביעית. "כי אינם משלים דרושי החוכמה הזאת כי אמיתיים הם, כי הם הם מה שראו הנביאים בכבוד העליון ומרכבתו. אך ידוע שכל מה שרואים הנביאים הוא בדרך דמיונות", זה ציטוט מהרמח"ל בספר חוקר ומקובל. אך במאמר דרך עץ חיים הקדמה לספר פתחי חוכמה ועניין אור תורה, זה אני אפילו לא יודע מי זה, אולי זה הרמח"ל גם אני לא יודע, שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו. והוא דבר החכם "ותורה אור", אור ממש ולא חוכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון אלא אור ממש. כי זה מציאותה למעלה ובהיכנסה בנשמה ייכנס אור בה, ואין הדבר משל אלא העצמי כפשוטו ממש. אמנם אם כן באור תורה לא כן באור הכבוד של השכינה שכאמור אינו אלא הערת הדמיון המדמה. התורה זה אור ממש. הדמות של אור הכבוד זה רק דמיון לאור, זה משל לאור. באיזה מובן זה אור ממש? אז האמת שאת זה כבר הזכרנו אם אתם זוכרים, איפה זה היה? דיברנו על זה שהיתה לנו סתירה פה אם אתם זוכרים, שהאור הזה הוא דבר זה ממש אור כאילו ולא רק משל, אתם זוכרים את זה? אז הסברתי, רגע איפה זה היה?

[Speaker B] רגע, אבל זה לא אור שלנו.

[הרב מיכאל אברהם] מה?

[Speaker B] זה לא אור של פוטונים, לא יודע מה. זה לא אור…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, זה מה שהסברנו שם, אבל

[Speaker B] רק

[הרב מיכאל אברהם] שנייה אחת איפה ראינו את זה? עם המוסלמי הזה שם למטה שאמר שזה ממש אור זה לא משל, מישהו זוכר? יש שתי סוגי של אורות שם. במכתב בסימן י"ד. לא מוסלמי הוא, אבל שמה סימן י"ד כתוב הזוהר, הבהיר, חמש שמות ספרי החוכמה הפנימית שכללה שמש ומגן ה' שמש, מה שהוא לא על צד הדמיון והמשל בלבד אלא באמת הוא אור ומאיר. רואים? כמו שיקראו הפילוסופים הניאופלטוניים. ואחרי זה מביא שגדולי המקובלים הזהירים ומורים שלא לדמות את האלוקה לאור ממש, שאין לך במציאות שום דמיון מדמה שלא יהיה גוף. אחרי זה גם ראינו באיזה הערה אני פשוט לא מוצא את זה, הנה החכם אבן רושד בכ"א. אומנם ההערה השנייה של כ"א. ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ונאמר שהוא יתברך אור כי נמלט אותם את ההמון מאמונת ההגשמה ויהיה אצלם נמצא ונכבד שבנמצאים עם שיכלל זה מן הצדק. אתם שומעים? זה לא סתם משל, יש בו משהו אמיתי גם לכל הדבר. הדבר הזה אור, שכשם שהאור סיבת מציאות הגוונים כולם בפועל וסיבת ראותנו אותם, כן הקל יתברך סיבת הנמצאות כולם. בקיצור, פה הוא הסביר שהאור, להבדיל מרוח, זה דבר ממשי. ראית אז? שאור, אור זה עצם, זה לא תכונה של משהו. ורוח זה תכונה של האוויר. אז במובנים האלה אור זה דבר יותר שהוא ממש מאשר הרוח, למרות שהרוח יותר מוחשי, רוח פיזי הכוונה, מאשר האור. אבל האור הוא יותר ממש, לא פחות מוחשי אבל יותר ממשי. האור הוא דבר, הוא עצם. נכון, הוא עצם חסר מסה, הוא רק אנרגיה, אבל הוא דבר קיים. הרוח זה רק תכונה של האוויר, אם האוויר זז אנחנו אומרים שיש רוח, אבל הרוח כשלעצמה היא כלום. הנה, האור הוא דבר שקיים. דיברנו שלכן בחרו במטאפורה הזאת של אור כדי לתאר את הספירות, כדי לתאר את התורה, שהתורה זה לא אוסף של, אני חוזר לפה עכשיו, מה שהוא אומר בשורה השלישית של ההערה, זה אומר אור ממש ולא חוכמה לבד. מה זאת אומרת אור ממש ולא חוכמה לבד? התורה זה לא איזה שהם כללים תיאורטיים איך ראוי להתנהג. הכללים האלה זה ישויות. שבת למשל, זה לא בגברא, זה בחפצא. זאת אומרת, יש מציאות של שבת בעולם. זה לא שאני מצווה כל שבעה ימים לעשות כך וכך וכך. יש מציאות של שבת בעולם. כשאני שמח, אז יש מציאות של שמחה בעולם. דיברנו על זה בראש חודש, זוכרים למה לא מערבים שמחה דרבנן בשמחה דאורייתא, שזה אני חושב היה בשבת? לא, זה משהו אחר. לא משנה. בכל אופן, יש מציאות למושגים הרוחניים של התורה, זה לא… בדרך כלל תופסים את החוקים לא כדברים קיימים. בספר האחרון של שטיינזלץ הוא מדבר על זה בהתחלה. אתם מכירים את הספר של שטיינזלץ? תיאולוגי מדעי לאלוקים וחזרה. כי אתה מכיר

[Speaker B] את הספרים שלו.

[הרב מיכאל אברהם] בספר האחרון שלו זה נקרא כך. אז בהתחלה הוא מדבר על הדיונים פילוסופיים שכבר נערכו לפני מאות שנים של מה זה חוקי הטבע, זה ישויות שקיימות? או זה בסך הכל צורות שלנו לתאר את אופני ההתנהגות של הטבע? אז הוא רוצה לטעון שם שזה ישויות קיימות. זאת הטענה פה. וזה לא חוכמה לבד, זה אור ממש. זאת הכוונה, לא שזה אור גל אלקטרומגנטי, אלא זאת ממשות. זה לא חוכמה, זה לא דבר, אלה לא כללים שמשמשים את האדם לתאר את המציאות. כל כלל כזה מייצג ממשות. זה מה שמתכוון לומר אור ממש, לא מתכוון פוטונים. טוב, נעבור לל"א. בחוכמה הפנימית ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. דיברנו עליהם כבר בהקדמה לכל הקטע הזה, אבל הוא מגיע לזה רק פה. אז פה למטה הוא מביא איפה המקורות של העניין הזה. המקורות הקדמונים במדרשים, יש קצת מקורות לזה,

[Speaker B] אבל בזוהר יותר.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, אז יש ארבעה עולמות. בוא נקרא אולי קודם את הכול. לעילא מעולם העשייה, עולם העשייה זה העולם שלנו. לעילא מעולם העשייה הוא עולם היצירה. עולם היצירה הוא עולם הצורות, האידאות, או הצורות הקדושות של המלאכים, שברושם עומד שר הפנים, הצורה הנקרא מטטרון, שהוא מאחורי כיסא הכבוד, עולם הבריאה. כיסא הכבוד זה עולם הבריאה. הוא נמצא מאחורי כיסא הכבוד, הכוונה בסוף עולם הכבוד, בסוף עולם הבריאה, מעל עולם היצירה. כיסא הכבוד הוא החלק העליון של עולם הבריאה, אבל עולם הכיסא נקרא כל עולם הבריאה, זה בדרך כלל המינוח שמשתמשים בו. למרות שבאמת כיסא הכבוד הוא רק בחלק העליון של עולם הבריאה, וזה ממש מה שככה מחזיק את האצילות, זה כיסא הכבוד, הקצה העליון של עולם הבריאה. אז אלה ארבעת העולמות. למה היחס בין בריאה, יצירה ועשייה זה בדיוק שלושת הדברים שקראנו להם חומר, צורה והדבר עצמו. הבריאה זה החומר, חומר במובנו הגבוה אני מתכוון, כן? חומר הכוונה הדבר כשהוא לעצמו. למה? איך רואים את זה? בריאה, מה זה בריאה? בריאה זה יש מאין, נכון? לעשות את היש.

[Speaker B] קודם כל שבכלל את הדבר עצמו, זו הבריאה.

[הרב מיכאל אברהם] אז הבריאה זה החומר. העשייה זה העצם כמו שהוא קיים לפנינו. השולחן הזה כשהחומר כבר מולבש על ידי צורה. זה העצמים כמו שאנחנו מכירים אותם, זה העולם שלנו. אבל לפני כן יש שתי רמות מופשטות יותר. בהתחלה יש את העצם כשהוא לעצמו, עוד חסר צורה, עוד חסר הכול, קודם כל הישות עצמה, העצם. עולם היצירה זה עולם הצורות. עכשיו על החומר ההיולי הזה צריך לצור צורה. החומר ההיולי בתורה האפלטונית, מה שהרמב"ן הרבה פעמים מביא בתחילת בראשית ובפירוש שיר השירים, הרמב"ן מביא שהעולם כאילו לא נברא יש מאין אלא מאיזה חומר היולי שהקדוש ברוך הוא רק צר לו צורה. כן, תמיד אומרים שהרמב"ן הוא ניאו אפלטוני, זאת הייתה תאוריה אפלטונית, אבל האמת היא שהרמב"ן הוא כנראה ניאו קבלי, לא ניאו אפלטוני. זאת אומרת, פשוט היצירת הצורה זה לשים את, לברוא את עולם היצירה ולהלביש אותו על עולם הבריאה. עולם הבריאה זה החומר ההיולי, זה חומר חסר צורה, זה הישות עצמה, עצם הקיום, עוד לפני מה התכונות של הדבר הקיים, עצם עצמותו. זה עולם הבריאה, הדברים כשלעצמם. היצירה זה הצורות המופשטות המנותקות. העשייה זה כאשר היצירה כבר מולבשת בתוך הבריאה, כשיש צורה על החומר, אז נוצר העצם כמו שאנחנו מכירים אותו היום, זה עולם העשייה. בסדר, לכן יצירה מלשון צורה, כן? לכן זה יצירה, יצירה זה לצור צורה. ומלאכים שבדרך כלל נמצאים בעולם היצירה הם נקראים צורות נבדלות, המלאכים הם צורות, לכן זה עולם היצירה. היצירה זה צורות, הבריאה זה לעשות את היש מהאין, כן? היצירה זה לצור צורות ליש, וכך נוצר עולם העשייה.

[Speaker B] היצירה לא אמורה להיות מעל הבריאה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה בדיוק הנקודה, לא, אז חומר, הרי אמרנו שיש שני הגדרנו את זה גם בערב, שבמובן חומר אנחנו משתמשים בו בצורה קצת אחרת. אולי יותר נכון בהקשר הזה להשתמש במושג הדבר כשלעצמו להבדיל מאיך שהוא מופיע לעיניי, אנחנו לזה קראנו חומר, זה המשמעות האריסטוטלית ולא המשמעות המהר"לית של חומר. המהר"ל באמת, אצל המהר"ל החומר זה הדבר הנמוך והצורה זה הדבר המופשט. כן, החומר נתפס אצלו כמו העץ פשוט והצורה זה האיך שהוא פונקציונלי הוא נהיה שולחן, הרעיון, השולחניות זו הצורה. כן, אז זה אצל המהר"ל החומר זה הדבר הנמוך, אבל אצל אריסטו החומר זה הדבר הגבוה, זה הדבר כשלעצמו במינוח של קאנט למשל. בסדר, אז זה הבריאה, לזה אני מתכוון הבריאה. אז אלה בעצם העולמות, אלה בעצם שלושת העולמות, והאצילות זה האלוהות שבעצם בוראת את הדברים האלה. עכשיו יש פה כמה הערות חשובות שצריך לשים לב אליהם. א, זה שהצורה זה דבר קיים, זאת לא הפשטה. זה מה שאמרנו קודם גם על החכמה, התורה היא לא חכמה אלא אור ממש. גם כל הצורות, דיברנו על קיומם של מושגים בערב, כן. קיומם של מושגים זה דבר קיים, זה לא יצירה שקיימת אך ורק בחשיבה האנושית, דבר קיים. דיברנו על מושג הטוב למשל, הזכרנו כבר בתור דוגמאות אם אני כבר לא זוכר מה אמרתי ומה לא, מושגים וצורות זה דבר קיים, זה לא הפשטה אנושית. בדרך כלל מתייחסים לזה כאילו שמה שהדבר היחיד שקיים זה העצם ואנחנו מחלקים אותו בשכל לחומר וצורה, אבל אלה הפשטות אנושיות, פה אתה רואה לא, יש שלושה עולמות, שלושה עולמות שמה הם רוחניים ששלושתם עולמות קיימים אולי אפילו יותר קיימים מאשר העולם שלנו. עולם הבריאה הוא קיים, עולם היצירה גם הוא קיים כשלעצמו, ועולם העשייה זאת הרכבה של שניהם, אבל הצורה זאת לא הפשטה, הצורה זה דבר קיים, זה פשוט עולם גבוה יותר שזה בעצם עולם האידיאות האפלטוני. עולם האידיאות האפלטוני זה עולם של צורות. כן, שזה כבר ראינו כמה פעמים, גם הנזיר דיבר על זה כמה פעמים, שבעצם עולם היצירה בקבלה זה עולם האידיאות האפלטוני והוא מעיר על זה גם פה, זו טעות של רבי עזריה מן האדומים, הוא מזהה את עולם האידיאות האפלטוני עם עולם האצילות, והנזיר פה מתקן אותו, זה לא נכון, זה עולם היצירה. אלה הצורות, פשוט הסוסיות, איפה קיימת הסוסיות? כן, הצורות המופשטות עוד לפני שהן מתלבשות על גוף זה בעולם היצירה, זה לא בעולם האצילות. עולם הבריאה זה מה שהוא קרא קודם אולי הלוגוס שמאחורי האידיאות, מה שמעבר. עולם האידיאות האפלטוני זה עולם היצירה, מה שהאלכסנדרונים הכניסו לוגוס מאחורי עולם האידיאות זה עולם הבריאה והאצילות וכל מה שמעל. עכשיו מעבר לזה בתפיסה קבלית שעולים יותר למעלה זה סתם חשוב לדעת באותו הקשר, העולמות הקבליים הרי לא מסתיימים באצילות. מעל האצילות יש אדם קדמון ומעל זה יש עולם של קו וצמצום ואחרי זה עולם של אינסוף. זהו, אחרי זה כבר יש רק את עצמותו יתברך ולא מדברים על זה. אבל העולם מה זה העולם של קו וצמצום? העולם של קו וצמצום זה המקום, מושג המקום, זה המקום שבתוכו בקבלה נגיד מה זה הצמצום שפינה מקום. שהתפנה אור אינסוף, בתוכו נוצר העולם, וזה המקום של העולם. אבל בקבלה המקום עוד פעם, זאת לא הפשטה שאנחנו חושבים שיש דבר כזה מקום מופשט עוד לפני שהוא גם מאכלס אותו. מושג המקום כשלעצמו. גם החשיבה האנושית בעיקר מאז קאנט מתייחסת לחלל ולזמן כאיזשהם מושגים מופשטים, צורות הסתכלות של האדם על המציאות, אבל אין חלל וזמן במציאות עצמה. בקבלה זה לא נכון. את החלל זה גם עולם שקיים לעצמו. אנחנו כמובן מכירים את החלל כמשהו שממולא בעצמים, או כצורה לסדר עצמים. אבל כל דבר שאנחנו מכירים יש לו שורש רוחני שקיים לעצמו, זה לא הפשטה.

[Speaker B] זה לא אבסטרקטי.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא היחסים בין דברים, זה עצמים. המקום הוא דבר, הוא עצם רוחני. הוא לא יחס בין דבר לדבר שהדבר נמצא במקום. לא, המקום הוא הוא עצמו דבר. לא רק צורה להתייחס לדברים, זה דבר בעצמו. העולם של קו וצמצום זה המקום כמו שהוא קיים, המקום עצמו. בסדר? אני לא רוצה להרחיב בזה יותר מדי, זה רק פשוט כהמשך למה שאמרנו עכשיו, שעולם היצירה אומר שהצורות זה גם לא הפשטה, זה דבר קיים. אם עולים יותר למעלה אז רואים שהמקום, שגם הוא נחשב בדרך כלל כהפשטה, כמו שאמרנו קודם, החלל והזמן הם צורות הסתכלות אנושיות על העולם, זה לא דברים שבאמת קיימים בעולם. אז פה זה לא נכון. החלל זה דבר שהוא קיים, המקום, מושג המקום המופשט. וממנו כמובן נגזרים בהשתלשלויות למטה מושגי המקום הנמוכים יותר. ולכן הקדוש ברוך הוא נקרא המקום. הוא המקום שבתוכו נמצא העולם. אז לכאורה כאילו הוא משרת של העולם, הוא נמוך יותר, זה לא נכון. המקום של דבר, וזה הלשם מדבר בהרחבה, המקום של משהו הוא דבר יותר גבוה מאשר המשהו עצמו. בדיוק, הוא התנאי לקיומו של המשהו. כן, כמו שלמרות שכלי בקבלה הוא מכיל את האור אבל הוא נמוך ממנו. כלי זה יותר גס מאשר האור.

[Speaker B] אבל הוא מאפשר

[הרב מיכאל אברהם] לאור להתייחד, להיות משהו בפני עצמו, וזה כן. האור שבתוך הכלי הוא עכשיו משהו נפרד. אם לא היה כלי, אז האור הוודאי היה קיים אבל הוא לא היה מתייחד כישות נפרדת. גם הנשמה שלנו, זה שהיא נכנסת בתוך גוף זה מה שהופך אותנו לישות נפרדת, לאישיות בפני עצמה. את הנשמה כשהיא למעלה הרבה יותר אוורירי להגדיר אותה כישות נפרדת. גם כמובן זו עדיין ישות נפרדת בגלל שיש כלים רוחניים. גם מושג הכלי הולך ועולה ומזדכך. ספירה זה גם כלי, ספירה זה כלים. בכל ספירה יש כלים ובתוכם יש אורות. אבל רק בגלל שיש שם כלים אז אפשר להתייחס לאורות כאורות של ספירה מסוימת להבדיל מאורות של ספירה אחרת, רק בגלל שכל אחת מהן נמצאת בכלי אחר. אז הכלי הוא תמיד האמצעי שאיתו אני יוצר את הישות שלי. במובן שלנו זה גוף. במובנים גבוהים יותר זה גופים זכים יותר, אבל זה עדיין גופים. תמיד בכל מקום שמדברים על מאפיינים, על דברים, על משהו שמתחילים לתאר משהו חוץ מאינסוף, בכל מקום אחר כבר מתחילים להיות בו כלים. כי אחרת אי אפשר להגדיר שום דבר. כלי זה תמיד הדבר שיוצר את הדבר להיות הדבר. אם אתה מדבר על ספירה, אתה מדבר על איבר של אדם קדמון, אתה מדבר על משהו, אתה בעצם בזה אמרת שיש שם כלי. כי אם אין כלי זה סתם אור אינסוף פשוט שממלא את כל העולם, אתה לא יכול לדבר על כלום, זאת אומרת אין פה שום ישות נפרדת. בסדר? עכשיו בואו נקרא רגע את ס"ד, הערה ס"ד. רק במהירות. ארבע עולמות התפרשו לראשונה במסכת אצילות, נדפס וכולי. כתוב בישעיהו, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מלמד שברא הקדוש ברוך הוא ארבע עולמות. אצילה, ושם כבודו. זה כבודו של הקדוש ברוך הוא. זוכרים? לא ברוח, לא ברעש, לא באש, השם. זה אולי אחד מה… הוא דיבר על אליהו, זה גם ארבעת העולמות האלה. השם זה אצילות. זה שם כבודו. "בראתיו", זה עולם הבריאה, שם נשמות הצדיקים ושם כיסא הכבוד. "יצרתיו", זה עולם היצירה, שם עשר כיתות מלאכי השרת, שרפיאל ממונה עליהם. שמואל זה למעשה השר של עולם הבריאה, לא של היצירה. אנחנו נראה את זה בדף הבא. ומטטרון מולך עליהם. יש הבדל בין מולך לממונה. מולך עליהם הכוונה, מה זה מטטרון מולך עליהם? זה המלכות של העולם שמעליהם. החלק הנמוך ביותר של העולם שמעליהם הוא המלך של העולם התחתון. מה? יש ביניהם חפיפה.

[Speaker B] יש ביניהם חפיפה, כן.

[הרב מיכאל אברהם] עתיק יומין של העולם התחתון הוא קשור למלכות של העולם העליון. "אף עשיתיו", עולם העשייה. לפי הישר דלמב"ג, טוב. טוב בוא נקרא בכל זאת. לפי הישר דלמדיגו, רוצה לומר הד' היסודות והמורכבים מהם ובכללם הגרמים השמימיים וכל הגשמים והכוחות שבהם, כגון נפש הצומחת והמרגשת. עולם היצירה הוא כולל הנשמות מנהיגי הגופות האנושיות ונפשות ומניעי כוכבים וממונים עליהם שאמנם אינם חומריים אבל עסקם עם החומריות. עולם הבריאה הוא עולם השכלים הנבדלים שלא הבינוהו הפילוסופים המסעיים. הפילוסופים המסעיים זה הפילוסופים של החומר. שין סמ"ך הרבה פעמים. מסעיים הכוונה בסמ"ך, מסה. מה שעושים למסה. והפילוסופים המסעיים לא יכולים להבין מה זה שכלים נבדלים, כי הם עוסקים בחומר, הם לא מבינים שיש קיום שהוא לא חומר. מה שדיברנו קודם שכל הצורות אצלם נתפסות כהפשטה אנושית. אין דבר שהוא לא חומר שהוא באמת קיים. כל הדברים האחרים זה הפשטה. מעניין שפה למה מה שורש הבלבול שלהם? נדמה לי ששורש הבלבול שלהם הוא בדיוק בין שני מושגי החומר שדיברנו עליהם קודם. דיברנו שיש שני מושגי חומר: מושג מהר"לי ומושג אריסטוטלי. נכון? מהר"ל תופס את החומר כדבר העבה הגס הדבר

[Speaker B] הנמוך ביותר, שהצורה המטרה להעלות אותו למעלה. הצורה שעושה את החומר לשולחן, היא מעלה אותו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון? אז זה נכון במובן הזה החומר הוא דבר נמוך וכך תופסים את זה הפילוסופים המסעיים. ככה הם מבינים את מושג החומר. אבל יש עוד מושג חומר. מושג החומר שדיברנו עליו שזה עולם הבריאה. הדבר שהוא לעצמו, החומר של הדבר להבדיל מצורתו. היותו של הדבר דבר. אז כאן כבר בשלב החומר דשולחן לא צריך צורה כדי להיות שולחן. הצורה זו רק איך שהדבר הזה נראה לעיניי. העץ עצמו זה החומר המהר"לי זה משהו אחר זה

[Speaker B] חלק מן הצורה. הא? זה חלק מן הצורה?

[הרב מיכאל אברהם] זה חלק מן הצורה, זה חומר דצורה נקרא לזה, לא משנה. זה מושג חומר אחר.

[Speaker B] מושג חומר אחר, זה מושג החומר המהר"לי.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מדבר עליו עכשיו בחלוקה הזאת. אבל שני המושגים האלה הם מושגים שהם לאפוקי מצורה. לכן שניהם נקראים חומר. והפילוסופים המסעיים תופסים את החומר כמו המהר"ל. והם תופסים שחומר זה דבר נמוך. הם לא יכולים להבין ששכלים נבדלים זה גם חומר. עולם הבריאה הוא עולם השכלים הנבדלים שלא הבינוהו הפילוסופים המסעיים. את מה הם לא מבינים הפילוסופים המסעיים? לא את עולם היצירה. את עולם היצירה הם יותר מבינים, גם לא לגמרי, אבל הם יותר מבינים. גם אפלטון הבין שעולם היצירה קיים. יש עולם של אידיאות. הוא הבין את זה. את עולם הבריאה אף אחד לא הבין. למה לא? כי עולם הבריאה זאת הישות שקודמת לצורה. זה גם מושג של חומר אבל לא החומר הנמוך אלא החומר הגבוה. את זה הפילוסופים של החומר לא יכולים להבין.

[Speaker B] זה פשוט במושג של חומר לא, אבל זה

[הרב מיכאל אברהם] נכון אבל זה כן יש ביניהם משהו משותף. כי כשאתה מפשיט צורה מהשולחן המהר"ל יגיד שמה שנשאר זה סתם בול עץ נמוך ואידיוטי. אריסטו יגיד שמה שנשאר זה השולחן עצמו בלי איך שהוא נראה לעיניי בלי ההתייחסות שלו אליי. ושניהם זה שני מושגי החומר בנויים מהפשטת הצורה מתוך הדבר. ואתה נשאר עם שני דברים, אתה באמת נשאר עם שני דברים. השאלה על איזה מהם אתה מסתכל. הפילוסופים המסעיים מסתכלים על הדבר הנמוך.

[Speaker B] השולחן זה משהו שיכול להיות שולחן בלי, כן, שולחן כשלעצמו. הפשטה, זה גם לא היה, מה? כאילו לפני האידיאה? לא, ברור.

[הרב מיכאל אברהם] האידיאה זה הצורה. האידיאה של שולחן זה הצורה שלו. זה השולחניות. אני מדבר על השולחן הזה, לא השולחניות. שולחניות זה צורה תיאורטית של שולחן. כשאתה עוטף בה איזשהו בול עץ נוצר שולחן. בסדר? זה השולחניות, זה עולם היצירה. אני מדבר שם על השולחן הזה עצמו. השולחן הזה עצמו קיים גם בלי קשר לצורה של איך שאני רואה אותו בדיוק. לא שהוא יקבל צורה אחרת, אלא אני כרגע לא מתייחס לאספקטים הצורניים שלו, אלא אליו עצמו. מה זה להיות שולחן ספציפי כזה, לא השולחניות, אלא מה זה השולחן הספציפי הזה, מה הוא, הישות שלו עצמו, עצמותו. בסדר? לא השולחניות, אני מדבר על עצם, לא על מושג. מבינים למה אני מתכוון? כן. אפשר, אבל זה קשה לתפוס את זה.

[Speaker B] יש, תראה אתה

[הרב מיכאל אברהם] יכול להפשיט את השולחן הזה בשתי צורות. אתה יכול להגיד שיש לו צורה מופשטת של שולחניות כשכשהיא יורדת ועוטפת איזשהו בול עץ נוצר שולחן, נכון? ואתה יכול להגיד, בסדר, אבל עכשיו יש לי שולחן מול העיניים, נכון? עכשיו אני שואל השולחן הזה עצמו מורכב, לא מורכב אפילו, הוא עצמו ישות שקיימת לעצמה גם אם אני לא מתבונן בה. גם אם אני הייתי מסתכל באופנים אחרים ואז הייתי רואה אותו אולי בצבע אדום או בלי צבע בכלל או בצורה משולשת ולא מרובעת. נכון? אז השולחן עצמו הוא קודם לצורות שלו. צורות שלו נובעות רק מהאינטראקציות של השולחן איתי. מבין? על זה אני מדבר בתור חומר. בסדר? לא על השולחניות. השולחניות זו צורה מופשטת. משהו אחר שמשותפת לכל השולחנות. השולחן הזה עצמו זה דבר שמייחד רק את השולחן הזה, לא את זה. זה יש לו משהו אחר, עצמיותו היא משהו אחר. מבין מה אני אומר? שולחניות משותפת לשניהם, אותה צורה שולחנית חלה פה בשני חומר ויצרה מהם שני מושגים. הבנתם? אז הפילוסופים המשיים תופסים את מושג החומר באופן הנמוך, המהר"ל… המהר"ל פה גילוי זה פחות רוחני כביכול, למרות שבחומר הוא תפס גם את הצד השני, אבל זה מה שהוא קרא חומר, זה לא מה שהוא תפס את הצד השני של מינוח. אבל הפילוסופים המשיים זה אצלם זה לא רק מינוח, זה הדבר היחיד שקיים. זאת אומרת שהדברים האחרים פשוט לא קיימים אצלם, זה הפשטות, את מה שדיברנו קודם. המקום הוא הפשטה, הצורות הן הפשטה, הכל, כל המושגים המופשטים הם הפשטה, הם לא באמת קיימים בעולם. זה מה שלא תופסים הפילוסופים המשיים ולכן באמת הבעיה שלהם היא בעולם הבריאה ולא בעולם היצירה. זה מה שהוא אומר פה, עולם הבריאה הוא עולם השכלים הנבדלים שלא הבינו הפילוסופים המשיים. כי בעולם הבריאה כמו שהסברנו קודם, זה העולם שבו קיים הדבר לפני צורתו, כשלעצמו. בסדר? עולם הדברים כשלעצמם. וגם זה קיים, זאת לא הפשטה, וזה הכי קיים, לא רק שגם זה קיים. גם פה בהערה ס"ה, אז הוא מביא מרבי עזריה מן האדומים, מה השם שם? הוא מביא מרבי עזריה מן האדומים

[Speaker B] בספר

[הרב מיכאל אברהם] מאור עיניים, שהוא גם כן מדבר קצת על העולמות הקבליים, אז הוא אמר כי לדמיון האומן החכם, זה הדמיורגוס, כן? של פילון. האומן זה הדמיורגוס, זה הכינוי שלו ביוונית. ידידיה אלכסנדרוני זה פילון, כן? אז פילון מדבר הרבה פעמים על הקדוש ברוך הוא כדמיורגוס, כלאיזשהו אומן שיצר את העולם כמו איזושהי מלאכת אומנות. מה שהוא אומר: לדמיון האומן החכם אשר יחוקק תחילה בנפשו ציור הבניין כולו ואחר כך יוציאו אל היש. כן? קודם כל אתה עושה איזושהי תוכנית בנפש, אחר כך יושבת איזושהי תמונה תאורטית של מה שאתה רוצה ליצור, ואז אתה יוצר. בדמותו בצלמו. כן? אתה יוצר מה שאתה עושה בצלמו של מה שיושב אצלך בשכל, אתה עושה את זה חוץ לשכל. כן האלוקים ברוך הוא האציל בעצם שכלו את העולם השכלי וממנו הושתת העולם המוחש. ומוסיף רבי עזריה מן האדומים: העולם השכלי לדעתי ייקראו חכמי האמת עולם האצילות והספירות. עד כאן רבי עזריה מן האדומים. אז זאת טעות. כי העולם השכלי הזה, עולם הצורות מה שקראנו קודם, זה עולם היצירה, לא עולם האצילות. זה מה שהוא אומר פה, ביתר דיוק יש לומר עולם היצירה, הצורות, הוא שבמדמותו מחוקה עולם העשייה. זה עולם האידאות האפלטוני. זה עולם הצורות. עולם האצילות זה לא, זה בכלל לא זה, משהו אחר. זה בעצם הלוגוס שמאחורי האידאות, לא עולם האידאות. עולם האידאות זה היצירה. הלוגוס שמאחורי האידאות זה הבריאה, האצילות וכל מה שמעבר. נכון, אצילות זה קומה אחרת. נכון, אצילות זה כבר אלוקות, זה המהות של הדבר אפילו, זה בסוד האלוקות, העולם שאחרי. אז לכן למעשה מעולם הבריאה ומעלה צריך היגיון שני כדי לתפוס. זה בעצם הסיכום. עד עולם היצירה גם אפלטון הגיע. את עולם היצירה זה מה שקורה אצל אפלטון עולם האידאות. ואפלטון תפס גם הוא שעולם האידאות זאת לא הפשטה, אידאות זה דבר קיים. זאת אומרת שלזה אפשר כבר להגיע גם עם שכל אפלטוני.

[Speaker B] גם פה כבר דיברנו הרבה פעמים על זה שאפלטון… שזה קיים זה משהו אחד, לראות שכלים נבדלים זה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] לראות שכלים נבדלים צריך להיות נביא. לא יודע איך רואים, אבל קודם כל להבין שזאת לא הפשטה אלא משהו קיים, זה גם הישג שבדרך כלל בני אדם לא תופסים את זה ככה. אז אפלטון כן תפס ככה. ובמובן הזה הוא הרבה פעמים תופסים אותו כמאוד קרוב ליהדות בהרבה מובנים. גם גויים. שעל אפלטון יש לו השפעה או שהוא הושפע, תלוי עם מי מדבר, מאיזה כיוון, אבל ברור שאצל אפלטון יש השפעות יהודיות.

[Speaker B] ופיתגורס וכו'.

[הרב מיכאל אברהם] פיתגורס גם כן היה, פיתגורס היה תלמידו, נדמה לי, והוא יצר כל מיני כתות מיסטיות שראינו את זה כבר, שיש להם אפילו מצוות, כן? אבל יש להם גם מצוות מעשיות שהם נהגו, והמצוות האלה מזכירות מאוד את המצוות שלנו בתורה. אולי אתם עוד לא הייתם שדיברנו על זה, אני אומר בערך.

[Speaker B] אז הייתה גלות בית ראשון,

[הרב מיכאל אברהם] נכון?

[Speaker B] בערך.

[הרב מיכאל אברהם] שמעתי מישהו שמשייך את זה. מה?

[Speaker B] שמעתי מישהו שמשייך את זה. משייך את מה? גלות בית ראשון להופעה של אריסטו ו…

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור, זה סילוק הנבואה. סילוק הנבואה זה בדיוק ההופעה של הפילוסופיה. בתור מורה לבן שלו. ידוע בהיסטוריה. אז אלכסנדר מוקדון גם מופיע בגמרא. אלכסנדר? ודאי כן. כתוב שמה שנפגש עם שמעון הצדיק. שמעון הצדיק היה הראשון שהתחיל את תורה שבעל פה. נכון? חכם הראשון שהתחיל את תורה שבעל פה זה שמעון הצדיק, כתוב בפרקי אבות. חכם הראשון שמובא מימרה בשמו בפרק א' בפרקי אבות זה שמעון הצדיק. הוא היה משירי כנסת הגדולה, ששם עוד היו נביאים, והוא היה מתחיל, הוא נחשב תחילת התורה שבעל פה. זאת אומרת שאלכסנדר מוקדון כאשר שלמד אצל אריסטו, הפיץ את התורה היוונית בעולם, בדיוק באותו זמן נפסקה הנבואה בישראל ותחילת התורה שבעל פה. וזה לא פלא שכשאכסנדר מגיע לארץ, אז דיברנו על זה, נכון? כשלכסנדר מגיע לארץ אז הוא אומר לחברים שלו שהגיעו איתו, הוא רואה את שמעון הצדיק, הוא יורד מסוסו ומשתחווה לו. שמעון הצדיק יצא לקראתו, כתוב בגמרא. אז אלכסנדר אומר שדמות דיוקנו של זה הייתה הולכת ומנצחת לפניי בכל מלחמותיי. התורה שבעל פה היא הייתה הסיבה למה הייתה צריכה להתפשט החוכמה היוונית בעולם. כי אנחנו בתורה שבעל פה משתמשים בחוכמה יוונית. השכל המנתח זה חוכמה יוונית. בתורה שבעל פה אנחנו לומדים בצורה של חוכמה יוונית במובנים רבים. ולכן היה צריך התפשטות של תורה שבעל פה בעולם כדי לסלול את הדרך לתורה שבעל פה.

[Speaker B] מה זה היה לפני התורה שבעל פה?

[הרב מיכאל אברהם] הייתה תורה שבעל פה, אבל לא במובן שאנחנו מכירים היום. זה היה יותר, זה היה הכל מתורת תורה שבכתב, כי עוד שהיא הבנה אינטואיטיבית. זה לא כל הפלפולים והניתוחים והשכל החוקר והמנתח.

[Speaker B] יכול להיות דברים שונים, היו הבנות אחרות, אולי פעם לא היו

[הרב מיכאל אברהם] שמים תפילין כמו שלנו.

[Speaker B] יכול להיות גם. ואז הרמב"ם אומר שזאת התורה,

[הרב מיכאל אברהם] אותה תורה, בסדר, מבינים אותה. הרמב"ם עצמו כותב בהלכות ממרים, שאם יש סנהדרין שמוציאים בי"ג מידות למשל הלכה אחרת לגמרי בדאורייתא מהלכה שמוציאים בסנהדרין קודמת, אז הם מבטלים את מה שהסנהדרין הקודמת, וזה כן, וזה נקרא תורה מוחלפת, וזה לא כי זה לא מוחלף. תורה היא לא מוחלפת, אבל מה שאתה מבין בתורה זאת התורה. התורה זה טקסט. אבל מה שאתה עושה זה תוצאה של מה שאתה מבין בתורה, רק כמובן השאלה מי יכול, מי מוסמך לזה. סנהדרין, בית הדין הגדול מוסמך לעשות את זה וגם אם זה נגד דברי כרת, נגד בית דין קודם, אם הוא מבין הפוך אז הוא עושה הפוך. וזאת התורה וזה דין דאורייתא שמחייב, כמו שחכמים הבינו את זה בתורה, זה דין דאורייתא, כך הם מבינים את מה שכתוב בתורה. טוב, זה כבר קצת גולשים. אופן הבנייה ולמעלה צריך שינוי. עד היצירה גם אפלטון תפס. זה הסיכום. מעניין לציין פה, יש בעיה שראיתי אותה אצל הלשם, אני חושב שגם אחרים התחבטו בה, שעולם הבריאה הוא נמצא באיזשהו מצב מאוד בעייתי מבחינת התיאור הקבלי. כי בדרך כלל מתארים עד האצילות זה אלוהות, ובריאה יצירה עשייה, יש להם אפילו ראשי תיבות משותפים, בי"ע זה נקרא, בריאה יצירה עשייה. כן? זה נחשב כאילו יחידה אחת, זה כל העולמות הנפרדים. בסדר? עכשיו, ידוע שיש הקבלה בין עולמות לבין פרצופים בקבלה. זאת אומרת יש פרצופים שזה אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא, ואריך, אריך מעל אבא ואמא, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא, חמישה פרצופים, כנגד זה יש חמישה עולמות, בי"ע, אצילות ואדם קדמון. בסדר? ולפי החשבון הזה יוצא שאדם קדמון מקביל לאריך אנפין, אצילות מקביל לאבא, בריאה מקביל לאימא, יצירה מקביל לזעיר אנפין, ועשייה מקביל לנוקבא. נכון? אז יוצא שבעצם יצירה ועשייה נמצאים באיזשהם יחסים של נגיד זכר ונקבה ביניהם, ובריאה ואצילות נמצאים ביחס של זכר ונקבה ביניהם, של אבא ואימא. כתוב בזוהר שזה אפילו זיווג תדירי. הם כל הזמן ביחסים של השפעה, אבא ואימא. להבדיל מזעיר אנפין ונוקבא שזה תלוי במעשים שלנו. המעשים שלנו קובעים רק עד כמה הם יונקים אחד מן השני, אבל אבא ואימא זה בזיווג תדירי. אז מה שיוצא פה זה דבר מאוד משונה, כי יוצא פה שעולם הבריאה נמצא ביחס ההדוק ביותר עם עולם האצילות, לא עם העולמות יצירה ועשייה. זה מאוד סותר את כל האינטואיציות, מי שקצת לומד קבלה, זה מאוד סותר את כל האינטואיציות. בריאה יצירה ועשייה זה כאילו יחידה אחת של העולמות הנפרדים, מה זה קשור, אצילות זה כבר אלוהות. איך נוצר הזיווג הזה שבריאה הולכת עם אצילות ויצירה הולכת עם עשייה?

[Speaker B] אולי בגלל שהקיום

[הרב מיכאל אברהם] מוכרח להיות אחרי הבריאה, לא לפני הבריאה. אז הנקודה שאנחנו רואים כאן שבאמת הבריאה זה כבר במובנים רבים אלוהות גם כן. והלשם עצמו מאריך שמה שגם בנגיד יש חמישה פרצופים, יש חמישה עולמות, יש חמישה חלקים בנפש, נפש רוח נשמה חיה ויחידה. כמה חלקים… נמצאים בתוך הגוף נפש, רוח ונשמה. הנפש בכבד, הרוח בלב, והנשמה במוח. אומר הלשם, הנשמה בעצם לא נמצאת במוח, נמצאת מחוץ למוח. היא שייכת לחיה ויחידה למעלה, מתחברת ללמעלה. יש לה איזשהו עקב קטן שנמצא בקצה התחתון שלו במוח. ובדיוק אותו דבר, גם עולם הבריאה יש לו איזשהו חלק ששייך לנפרדים, לכן הוא מצומד ליצירה ולעשיה, אבל האמת שרובו, מהותו העיקרית, בעצם שייכת ללמעלה. זה בדיוק מה שאנחנו רואים גם פה. זה שייך לעולמות השמיעיים, לעולמות שאותם אפשר לשמוע. היצירה והעשיה זה העולמות החזותיים. לכן החלוקה המקובלת בין בריאה, יצירה, עשיה לכל מה שמעל, היא חלוקה קצת שטחית. בדיוק כמו שהחלוקה בין נפש, רוח, נשמה, נר"ן, לבין החיה ויחידה גם היא חלוקה שטחית. הנשמה בעצם שייכת ללמעלה בעיקרה, במהותה. תמיד השלישי שייך גם ללמעלה יותר. האמא בפירוש שייכת לאבא, נכון? זה הפרצוף השלישי. הבריאה זה העולם השלישי, לכאורה שייך ללמטה אבל לא, הוא שייך ללמעלה, שייך לעולמות השמיעיים, לאצילות. הנשמה זה השלישי בחלקי הנפש, גם כן שייך ללמעלה, היא לא נמצאת בתוך הגוף. וזה בעצם השורש של מה שהוא אומר פה, שזה שייך לעולמות השמיעיים, הבריאה, להבדיל מן היצירה שזה תפיסת אפלטון. טוב, ל"ב. מה זה עולם האצילות? זה הוא מסביר פה, אולי גם את זה שווה, נזכרנו בזה פעם, בלשון "ואצלתי מן הרוח", או מלשון "אצל המזבח". למה זה נקרא אצילות? כי האור אינסוף נמצא אצלו, והוא מחובר איתו בצורה של איהו וגרמוהי חד, לא רק הארה ממנו נמצאת בתוכו ומחיה אותו כמו בעולמות הנפרדים. לכן זה נקרא אצילות. אצילות מלשון אצל, מלשון "ואצלתי". ובריאה זה ההוויות הדברים, נכון? זה בדיוק מה שאמרנו קודם, הפיכתם ליש, יש מאין זה בריאה. ההוויה הכוונה לא לעשות אותם הוויות אלא לעשות קיימים, ישים. יצירה זה יותר עב ומתגלה, עכשיו זה כבר לשים צורה. צורה זה האופן שבו הוא מתגלה, נכון? עשיה זה עביות הדברים ביותר. זה כבר איך שהם קיימים פה, עצם כמו שאנחנו מכירים אותו כבר. זה ההערה פה.

[Speaker B] ובמחשבה שכשבן אדם נפטר אז הנשמה נשארת בגלל שזה, היא לקויה בחומר ובצורה.

[הרב מיכאל אברהם] הרוח והנפש זה למעשה החלקים הרוחניים של האדם, לא הנשמה.

[Speaker B] במונחים הקבליים זה החלקים, הרוח והנפש ברגע שבן אדם נפטר אז הם אולי נעלמים? כי זה המימוש של הגוף והאידיאה שלו, אבל אני

[הרב מיכאל אברהם] חושב שנכנסים לנשמה, כי הם הופכים למדרגת נשמה. לא נעלמים אלא מזדככים. אבל הם לא קיימים כבר כרוח ונפש באותה מדרגה שהם היו קודם. אומר "ושם הבריאה", אני קורא עוד בהערה למטה, מתחת לל"ב, זו הערה ששייכת לקודם. איך קראו לו, ושם הבריאה היא נקראת כיסא הכבוד, אצל חכמי הזוהר כורסייא. זה עולם הבריאה נקרא כורסייא דבינה, הכורסה שעליו יושבת הבינה, עליה יושבת הבינה. מה זה הבינה? הבינה זה אמא בעולם האצילות, נכון? חכמה זה אבא, דיברנו על זה, בינה זה אמא. זה החלק הנקבי, נכון? ובדיוק זה מה שהסברנו קודם גם כן, שעולם הבריאה זה החלק הנקבי של עולם האצילות, מזדווג עם עולם האצילות, ובעצם לכן זה נקרא כורסייא דבינה. ואחר הכיסא, שזה כיסא הכבוד, עשר כיתות מלאכים, זה עשר ספירות, נכון, של עולם הבריאה. מטטרון מלאך שר הפנים ממונה עליהם, והוא נקרא, סליחה, עשר כיתות מלאכים זה עשר ספירות של עולם היצירה. מטטרון מלאך שר הפנים ממונה עליהם, שזה המלכות של העולם שמעליהם עוד. והוא נקרא עולם היצירה ואחריו העשיה. ושם אחרי זה הוא דן בשאלה מה זה מטטרון, אז הוא אמר שיכול להיות שזה עם י', בלי י', זה לקוח מיוונית הוא אומר פה, אולי, טוב, זה נקרא פה למעלה. זה נקרא פה למעלה, זה כבר קשור יותר ללמעלה. אז בוא נתחיל עם ל"ב. עולם היצירה כשם שרו לאזי, מט"ט, מטטרון. זה שם שלקוח מלעזית, זה בדיוק מה שהפסקנו כרגע לקרוא. מטטרון זה לקוח מיוונית, יש ויכוחים קצת ממה בדיוק, יש פה תרגומים שונים, אתם יכולים לראות פה בהערה למטה. יש הוראה של סופר היושב מאחורי כיסא המלך לכתוב. זה הפירוש ביוונית של המילה מטטרון. בדיוק מאחורי הכיסא של המלך, מאחורי כורסייא דבינה, הכורסה של הבינה, שם יושב הסופר והוא מוציא את דברי המלך למטה, מפיץ את דברי המלך למטה. ובלמטה הוא מביא שמה עוד מישהו, ויש מפרשים למד יוד זה מלשון יוון. ויש מפרשים מלשון יוון מטטור, זה אמצעי, שליח הולך לפני המלך. וכן פירש רמב"ן בשמות י"ב י"ב, אני ולא על ידי שליח, אז מפרש הרמב"ן והוא המלאך ה. והוא המלאך הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פירוש המילה מורה הדרך. וכן שמעתי כי שליח בלשון יוון מטטור. ויש מפרשים מלשון רומי זה ממונה הולך לפני הצבא לטור להם מנוחה ובית מלון, אפסנאי, או אני לא יודע איך לקרוא לזה, משהו כזה. זה החיבור באמת.

[Speaker B] זה באמת החיבור בין ההנהגה,

[הרב מיכאל אברהם] בין האלוקות, העולמות השמימיים לבין העולם שלנו. אז לכן עכשיו נחזור למעלה, עולם היצירה כשם שרו לעוזי. למה יש לו שר לעוזי? למה השם של השר של עולם היצירה הוא לעוזי? דיברנו על זה קודם שאפלטון כבר גם תפס את עולם היצירה. זה לא עולם ששורשו הוא יהודי, נכון? אינו מסוגל לקדושת ישראל. אינו שולט אלא בימים דחול או בגלות, כמראות יחזקאל שהם בעולם הצורות שהיו בגלות. זה העולם האפלטוני, כמו שדיברנו עליו קודם. לעילא מזה הוא עולם הבריאה, עולם החידוש, כורסייא דבינה. הוא מביא את זה פה, מושב הבינה, שהוא מקור מחצב נשמת ישראל. דיברנו על זה קודם שנשמות הצדיקים זה בעולם הבריאה, המתחדשת בקדושת שבת ויום טוב ובארץ ישראל. עולם הבריאה, אנחנו עוד נחזור לזה עוד מעט. עולם הבריאה שם שרו שמואל או שמועאל, דאיהו לבר מכל דיוקן וצורה. הוא כבר אין לו צורה, בעולם הבריאה זה לא צורות. יצירה זה צורות, בריאה זה חומר שלפני הצורה. כי עולם הבינה נשמע. הקדמתי את זה קודם אבל הוא אומר את זה רק פה שעולם הבריאה שייך לעולמות הנשמעיים. לכאורה עד עכשיו, עד הפסקה הזאת הסברנו שמהאצילות ומעלה זה השמיעה. הלוגוס שמאחורי האידיאות היה אצילות, לא הבריאה. פה הוא אומר אם אתה מחדד יותר זה עולם הבריאה, זה כל מה שאמרנו קודם שהנשמה היא כזאת, עולם הבריאה הוא כזה והשמיעה, הבריאה ועוד חמישייה, מה היה? בינה, אימא. עולם הבינה נשמע, אינו נודע בדרך ראות עליונה אלא נשמע באוזן הבינה העליונה המיוחדת להגיון השמיעתי הנבואי. שמואל הוא מיוחד למקור החכמה העברית. אז זה מה שהוא אומר למטה, הוא מביא פה בהערות, לא משנה כרגע כל ההערות, אבל מה שהוא אומר פה בסך הכל זה שעולם היצירה שולט רק ביומין דחול, זה מה שהוא מתחיל פה, מיומין דחול או בגלות כמראות יחזקאל, יחזקאל היה נביא יחידי שהתנבא בגלות, על נהרות בבל. אז בעצם זה שייך לעולם היצירה. זה נביא שיונק מעולם היצירה. העולם הבריאה הוא העולם ששולט בשבת, עולם שבו בעצם כל הימים הם שבת. למה, מה ההבדל בין שבת לבין יום חול? שבת זה כאילו נשמת ישראל, ובימי החול בעצם שייכים גם הגויים. לגויים אין שבת, אבל ימי חול יש לכולם. אז במובן הזה אפשר להבין למה ימי החול שייכים לגויים. אז יש לזה משמעות אחרת גם למשל במובן של בגלל שזה ימי המעשה? בגלל שזה כבר לא ימי המעשה? כן, זה לא ימי המעשה, זה דברים שהם מופשטים, ודברים מעין מנוחה, מעין דבר שאתה לא רואה שום דבר מולך, הכל נח, הכל נייח. זה דבר שאתה צריך להאזין כדי להבין שגם מאחוריו יש משהו. ולכן זה עולם כאילו שהוא יהודי בעליל. ויש לזה משמעויות אפילו הלכתיות לדבר הזה.

[Speaker B] גוי ששבת חייב מיתה. וזה שייך לעולם הבריאה? שבת לא היה יש מאין?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל המנוחה הזאת, ההיעדר הזה, זה עצמו בריאה. הבית הלוי מדבר על זה, הבית הלוי על התורה מדבר על זה, שבשבת התחדש המצב שמאז בא לנו כל הזמן, שבו העולם הוא קיים כמו שהוא. זה גם מצב שהתחדש, העולם התחדש בשבת.

[Speaker B] התחדש המצב שהעולם לא מתחדש?

[הרב מיכאל אברהם] כן, הסטטיות הזאת גם היא דבר קיים, כי היא מבטאת איזה שהם דינמיקות שמתרחשות בעומק. אנחנו נחים כדי לצבור כוחות. אז מה זה לנוח כדי לצבור כוחות? משהו כן קורה, משהו היולי בפטנציה, משהו כן קורה כשאנחנו נחים. אנחנו צוברים כוחות. דיברנו על זה בפיש לחודש חשוון במיטב, בראש חודש חשוון נתתי פיש שחודש חשוון זה חודש בלי חגים, לא קורה בו כלום לכאורה, מבחינת החורף לא קורה בו כלום, זה כבר עבר החורף, עוד לא הגיע הקיץ, אין

[Speaker B] בו חגים, אין בו אירועים, אין בו כלום.

[הרב מיכאל אברהם] יבש, לא צומח בו כלום, אין בו כלום. אבל הכל מסתתר מתחת לפני השטח. מתחת לפני השטח המים של הגשם ישקו

[Speaker B] את האדמה ומתחילים כבר לצמוח דברים.

[הרב מיכאל אברהם] זה כמו לנוח ולאגור אנרגיה. אז מנוחה זה דבר שמחביא מאחוריו המון דברים. וצריך לדעת להשתיק את החיות כדי שהדברים שמאחוריו יוכלו להתפתח בשקט. הכל בשביל המעשה או שיש לזה… זה כבר דיון אחר. יש פן כזה ויש פן כזה. יש פן שבו חיים את ימי המעשה בשביל שבת, ויש פן שהשבת משמשת לחיי המעשה. יפה. זה במובנים מסוימים הוויכוח בין הלל ושמאי, אבל זה הוויכוח שלהם הרי, אתם מכירים את המאמר של הרב זווין.

[Speaker B] הלל היה מתיר ללמד אומנות בשבת. הוא ראה בזה כעין… כשהוא ראה בזה כעין… כשיש מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] שמאי לעומת זאת כל בהמה שהיה מוצא בכל הימים היה שומר לשבת. למה? זה בדיוק ההבדל, השאלה היא מה העיקר, הכוח או הפועל, נכון? אתם מכירים את המאמר של הרב זווין, יש ספר 'לאור ההלכה' של הרב זווין, אז יש לו מאמר שמה שנקרא, מאמר מרתק, כדאי לקרוא אותו. הוא מנתח את שיטות בית שמאי ובית הלל בהרבה מאוד מחלוקות שלהם והוא מראה שיסוד המחלוקת הוא שבית הלל הולכים אחר הפועל ובית שמאי אחר הכוח. ואתם רואים, כחוט השני זה, מאמר נפלא. אני לא זוכר אם הוא מביא את הדוגמה הזאת, אבל זו דוגמה טובה לזה. בית שמאי העיקר אצלם זה שבת. ימי המעשה הם כל תכליתם היא שבת. שבת זה הכוח, שבת הכול שובת, רק הכוח פועל. בית הלל העיקר אצלם זה ימי החול, כמו שאמרת, מותר ללמד אומנות בשבת, נחים בשבת לקראת החול. גם בפרי החג או בנר חנוכה למשל, זה יורד או עולה, אם זה הולך אחר מה שבכוח או אחר מה שבפועל. עוד כמה וכמה מחלוקות שלהם. אם עדיף לאדם שנברא או שלא נברא, יש המון מחלוקות שלהם שבעצם נתפרות על אותו כיוון. יש לזה כמה נפקא מינות הלכתיות אפילו לתפיסה הזאת של השבתות או הימים הטובים, הסטטיות לעומת הדינמיות. בשבת יש גם כן ציר זמן אבל הוא ציר זמן שונה מאשר ציר הזמן של ימי החול.

[Speaker B] דיברת על זה פעם?

[הרב מיכאל אברהם] הגבתי על זה כמה פעמים, אני כבר לא זוכר אבל איפה ולמה ומתי. אז אם זה מוכר בסדר. אחד האספקטים למשל זה מיגו דאיתקצאי. בשבת וביום טוב יש מיגו דאיתקצאי. מה זאת אומרת מיגו דאיתקצאי? דבר שהוא מוקצה בין השמשות הוא מיד נהיה מוקצה לכל השבת. למה?

[Speaker B] מה זאת אומרת דבר נראה, נראה בבין השמשות אז הוא לא מוקצה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה ממילא. כל דבר הוא מותר בשבת, רק מה שנעשה, מה שנעשה זה מה שהיה אסור בבין השמשות.

[Speaker B] אז זה נהיה כחטיבה אחת פתאום?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כי כל השבת זאת יחידת זמן אחת. התפיסה המקובלת למיגו דאיתקצאי היא לא כזאת. בעל המאור ובעקבותיו כל האחרונים לומדים את מיגו דאיתקצאי בצורה מאוד פשוטה, שכיוון שלא התכוננת, אם לא הכנת את החפץ עד בין השמשות, שזה כניסת השבת פשוט, אז אם הוא לא היה מוכן עד שם, אז הוא לא מוכן יותר ולכן הוא אסור. אין משהו מיוחד בבין השמשות, פשוט זה הזמן שבו נכנסה השבת ואי אפשר כבר יותר להכין חפצים כך שהם לא יהיו מוקצה. אבל יש ראשונים, אפשר לומר שזה מחלוקת ראשונים, יש ראשונים שבהם אפשר להוכיח שהתפיסה היא אחרת. התפיסה היא שכיוון שנגעת בשבת ברגע אחד נגעת בכולה. שבת זאת יחידת זמן אחת, לכן זה מיגו דאיתקצאי.

[Speaker B] נפקא מינה למשל בין שבשבת שנייה, מיגו דמחמת היום שעבר.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אחת הנפקא מינות שישנם, מיגו דמחמת היום שעבר, אם אומרים או לא אומרים.

[Speaker B] אם במקרה שמישהו שכח מניין וכולי?

[הרב מיכאל אברהם] לא עם מישהו ששכח במניין. הבאתי עוד דוגמה על מי ששומר את השבת, כתוב במדרש, מי ששומר את השבת אז כאילו מעלה עליו הכתוב כאילו שמר את כל השבתות מבריאת העולם ועד סופו, מתחילת העולם ועד סופו. כי זו אותה שבת. כי זו אותה שבת, אנחנו בעצם חיים בציר זמן נמוך, ציר זמן של עולם העשייה או היצירה, ציר זמן הגויי שבו הזמן זורם לאט לאט. מה קורה בשבת? שבת זה לא שפתאום עכשיו קורה משהו אחר. אנחנו פשוט עוזבים ליום אחד את הרכבת והיא ממשיכה. הגויים ממשיכים לחיות כרגיל. אנחנו ליום אחד עוזבים את הציר הזה ועולים למעלה לאיזושהי נקודה שבה הזמן

[Speaker B] עומד, אולי בגלל זה לנקודה שהיא יחידה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו, שנייה אחת, עכשיו אנחנו יורדים למטה, ממשיכים לרוץ עוד שישה ימים, עולים עוד פעם, אבל עולים לאותה נקודה. כי אלו נקודות שונות על הציר הרץ, על הציר של עולם העשייה, אבל כשאנחנו עולים למעלה, לשם אנחנו נמצאים באותו מקום. שבת זאת יצירה אחת, זאת יצירה רוחנית, זה לא, אין הרבה שבתות, יש רק שבת אחת. אנחנו רק במפגש עם ציר הזמן הרגיל שלנו, אנחנו אחת לשישה ימים עולים אליה.

[Speaker B] יכול להיות שאז יכול להיות קיים הטעם של שמר שבת אחת כאילו שמר שבתות הרבה? כי זה אותו דבר, אתה שמרת את השבת הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] יש גם איזה מהר"ם מרוטנבורג במועד קטן שמה, יש שמה שאלה מה קורה אם קטן שהגדיל בתוך השבת. אז המהר"ם מרוטנבורג אומר שהוא חייב לשמור את שאר השבת. הוא הביא שתי שערות בשבת בבוקר, אז הוא חייב לשמור שבת גם בשבת שנשארה. שואלים עליו שם זה פשיטא, למה שלא יהיה חייב? בלי קשר, הוא מדבר רגע לגבי דיחוי אצל מצוות, הוא מביא משם ראיה שאין דיחוי אצל מצוות. אז הראש לא מבין כאילו, מקשה על המהר"ם מרוטנבורג, זה רבו של הראש, והראש מקשה עליו והוא לא מבין מה הקשר בכלל, מה שייך לדיחוי בכלל? מה, החיוב שלי לשמור את השבת בשבת אחר הצהריים הוא מכוח מה שהיה? אם זה כך, אז שייך לדבר על דיחוי אצל מצוות, אבל התפיסה הפשוטה היא שכל רגע ורגע אני חייב לשמור, מה, זה לא יונק ממה שהיה שם. הרגע הזה אף פעם לא הייתי דחוי אצלו, הייתי דחוי ברגע אחר, מה זה קשור? פה יש תפיסה שכל הרגעים זאת יחידה אחת. המהר"ם מרוטנבורג תופס שאם הייתי דחוי בחלק מהשבת, אז הייתי דחוי ממנה. זה לא שאחרי זה יש חלק אחר של השבת, כל השבת זאת יחידה אחת. זה ציר הזמן של עולם הבריאה. זה ציר הזמן שעליו שולט שמואל מלשון שמיעה. את עולם הבריאה רק שומעים, זה ציר הזמן היהודי. בו כאילו הזמן לא מתקדם, אתה תיתן מהלכים בין העומדים. כן, והמלאכים נחשבים כעומדים בעולם הבריאה.

[Speaker B] זאת אומרת, זה בעולם הבריאה, זה מה שהוא אומר פה, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז בעולם הבריאה וזה גם בזמן זה השבת לעומת יום חול, ובמרחב זה ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ. מה שהוא אומר פה, שזה עולם היצירה שלא שולט אלא ביומין דחול או בגלות, כמאמר יחזקאל. לעילא מזה הוא עולם הבריאה, עולם החידוש, כורסייא דבינה, שהוא מקור מחצב נשמת ישראל המתחדשת בקדושת שבת ויום טוב, שזה מבחינת הזמן, ובארץ ישראל במרחב. מבחינת המרחב מה ששייך לעולם הבריאה זה ארץ ישראל. מבחינת הזמן זה השבת ויום טוב. כן, גם בזמן, במרחב, מי שחי בארץ ישראל תמיד חי בעולם הבריאה. אבל בציר הזמן אתה קופץ לשם רק בשבתות וימים טובים. פעם היה לי איזה חקירה אם זה גם בימים טובים או רק בשבת, יש לי התלבטויות קצת אם זה פשוט נראה שזה גם בימים טובים. אגדתא אתקשה, אז ודאי נכון.

[Speaker B] זה שייך גם באנשים, כאילו תמיד אומרים ביום כיפור יש את האדם הכי קדוש במקום הכי קדוש בזמן הכי נעלה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הכהנים ביום כיפור, אני לא יודע אם שייכים לבריאה, אני לא מכיר אמירות על זה, אבל גם בכהן ברור שיש גם באנשים בחינות כאלה. עכשיו, תלמיד חכם, ממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול עם הארץ, אז אני לא יודע לפי מה זה נקבע, אני לא יודע מה היחס בין הקדושה של החוכמה לבין הקדושה המולדת של הכהן. עכשיו הוא מסכם את המאמר, נמצאנו למדים אור עולם הנראה בדמיון הצופה הנבואי ומעבר, דמיון המתדמה לעולם העליון הבלתי נראה והבלתי צפוי הנשמע מתוכו. שזה עכשיו אנחנו כבר יודעים זה הבריאה והאצילות וכל מה שמעל. מה שמכוון לתכונה האנושית המיוחדת להיגיון העברי השמיעתי הנבואי. כאן עוד הערה אחת, פה הוא כבר קצת קושר את זה, ההיגיון העברי השמיעתי הנבואי. פה יש איזשהו קישור בין היכולת הנבואית הזאת לבין ההיגיון העברי השמיעתי שבו כל אחד מאיתנו ניחן, למרות שאנחנו לא נביאים. את היכולת השמיעתית, למרות שהנביא משתמש באמצעים חזותיים. ואנחנו מדברים על היגיון עברי שמיעתי שבו כל אדם מישראל אמור להשתמש, לא רק נביא. נראה שיש לחוכמה עצמה איזה שורש בנבואה, למרות שזה שתי דיסציפלינות כאילו שונות. ודנים מי עדיף ומי לא עדיף וכולי, אבל החוכמה העברית גם היא לא כמו החוכמה של הגויים, גם היא יונקת מהשורש של הנבואה. זה ההיגיון העברי השמיעתי. לכן באמת כמו שדיברנו קודם שבבית ראשון הגיעו היוונים, באה סוג חוכמה אחר לעולם, נכון? אז נפסקה הנבואה. כי חוכמה גויית לא מתאימה לנבואה. עד אותה תקופה גם החוכמה הייתה נראית אחרת, לא רק נבואה. גם למדו תורה, לא רק כל הזמן התנבאו, כמה נביאים היו? כל השאר למדו תורה. אבל הלימוד שלהם היה לימוד באופן שהוא נבואי. וגם החוכמה הייתה נראית אחרת כשמסתובבים נביאים בעולם.

[Speaker B] והנבואה זה הראייתי, לא?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה בדיוק מה שאני אומר. זאת הנקודה שמחדש פה, למרות שעד עכשיו תמיד הפרדנו בין נבואה לבין חוכמה. נבואה זה לראות, חוכמה זה אולי להאזין או שכל או מה שלא יהיה. אבל גם בתוך השכל הרי הפרדנו בין שני אגפים, השמיעתי והחזותי. החלק השמיעתי של השכל הוא איכשהו יונק מן הכוח הנבואי. אני לא יודע בדיוק להסביר את זה.

[Speaker B] אבל השמיעתיות היא חלק, אז היא נבואה מוחלשת.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול כמו שאנחנו אומרים, אנחנו תופסים את הדברים.

[Speaker B] ומה עם החזותיות?

[הרב מיכאל אברהם] לא בדיוק. זה קשור לכוח הנבואי. הכוח הנבואי בא לידי ביטוי באופן חזותי, אבל כנראה שלא כל כולו חזותי.

[Speaker B] השאלה היא גם מה קשור למה? את הנבואה לשמיעתיות או את השמיעתיות לחוכמה החזותית? בתוך השמיעתיות והחזותיות, מה שחשוב פה שהחוכמה של לימוד תורה קשורה לחזותיות של הנבואה ואז הנבואה היא חזותית. הנבואה היא חזותית, אז מה השמיעתיות היא לא שמיעתיות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הנבואה שכל תוכנה הוא שהיא חזותית יש בה עוד ממדים. אחרי שהנביא הוא רואה את המראה הרי כמו שאמרנו קודם הרי הוא גם עושה מעשה של פרשנות. מצטייד בכלים ועושה מעשה של פרשנות. הכלים האלה דימינו את זה לי"ג מידות, נכון? במאמר הבא אנחנו נראה שי"ג מידות אלה כללי ההיגיון השמיעתי. אז באיזשהו מקום גם הנביא עושה פעולה שמיעתית. נכון שמעבר לזה את הפעולה השמיעתית הזאת הוא עושה על נתונים חזותיים, אבל הוא עושה פה פעולה שמיעתית. ולכן זה שיש אטמוספירה נבואית בעולם גם החכמה נראית אחרת. גם אלה שלומדים תורה לומדים אותה באופן אחר ממה שלומדים חכמות אחרות כי מסתובבים נביאים בעולם. כשהחוכמה היוונית השתלטה על העולם בעקבות אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר מוקדון הרי היה מה שנקרא שליט נאור. הוא היה שליט שמטרתו הייתה להפיץ את התרבות היוונית, לא רק סתם לכבוש בשביל הכבוד. ובאמת הוא שחרר הרבה עבדים, הוא איש שהיה לו מגמות כמו נפוליאון במובנים רבים. נפוליאון גם היה כזה. נפוליאון הפיץ המון רעיונות של חופש ושחרור שהרבה מאוד מונרכיות התמוטטו ולא יכלו לקום אפילו אחרי שנפוליאון הובס. כי אנשים פתאום תפסו את הרעיונות של השוויון והשחרור ולא היו מוכנים כבר לחזור למונרכיה אחר כך. גם אלכסנדר מוקדון היה כזה. הוא היה מעין שליט שמטרתו הייתה להפיץ תרבות. ואנחנו בדרך כלל מתייחסים לתרבות היוונית כאל משהו עריץ, משהו שנועד לדכא.

[Speaker B] אבל האמת שפה חסרות מספר דקות בשיעור. עמכם הסליחה.