קול הנבואה שיעור 30

[הרב מיכאל אברהם] פרק חמישי בנגלה. וההיגיון השמיעי בפילוסופיה הדתית בישראל. ובספר הזה יש ארבעה מאמרים. המאמר הראשון זאת איזושהי הקדמה בחלקה היסטורית, אבל עם רמזים כבר להמשך, זה תמצית הפילוסופיה הדתית היהודית, זה המאמר הראשון, להראות שבכל זאת יש משהו מן המשותף בין הפילוסופים היהודים לבין אנשי שקראנו להם מחשבת ישראל. המאמר השני זה המאמר השמיעי, ששם הוא מנסה יותר להגדיר מה ההבדל בין שמיעה לבין ראייה כשני חושים וקצת ההשלכות שלהם ככלי הכרה רוחניים, לא חושיים. המאמר השלישי עוסק יותר במבנה העולמות לאור הדברים האלה, עולם האידיאות האפלטוני ומה אם יש משהו מעליו, אין משהו מעליו. והמאמר הרביעי שבו אנחנו מתחילים עכשיו, זה בעצם המאמר העיקרי, יש פה הרבה דברים מעניינים נדמה לי, וזה מתחיל עם שם השם, ואחר כך תורת התארים, ועובר לי"ג מידות שהתורה נדרשת, גם קצת ביחס בין זה לבין הלוגיקה הרגילה, תורת ההיגיון, מה המשותף ביניהם ומה שונה מביניהם. קצת נכנס פה להגדרות ברמה הלוגית, של מה זה היגיון שמיעי. עד עכשיו טיפלנו בזה רק כתיאור כאנלוגיה לראייה ולשמיעה החושיות. עכשיו הוא מצביע על זה ברמה הלוגית, כבר יצאו לנו מזה כמה רמזים, אבל הוא בספר מגיע לכאן, ומשווה את זה לפילוסופיה הקאנטיאנית, איפה היא טועה ואיפה היא צודקת, ובסופו של דבר הוא מגיע להשלכה של היישום של ההיגיון השמיעי או התוצאות של הפעלת ההיגיון השמיעי על העולם, שזה בעצם התייחסות לאיך לפגוש את הקדוש ברוך הוא בעולם. התייחסות לפנתיאיזם, לחסידות ומתנגדות, סובב כל עלמין, ממלא כל עלמין, צמצום כפשוטו וכולי. אז הוא נדמה לי לא משתמש במינוח הזה פה, אבל זה בעצם הנושא. וזה כמובן מיד המבוא, שזו הנקודה, החוליה המחברת לספר השני שעוסק בחכמה הפנימית. אבל אנחנו נתחיל את המאמר הרביעי. שם בלי ציור. השם הוא אות, סימן. מתחילה כל שם סימן לציור מוחש, נראה, המתחבר אליו. כשאין לו ציור מוחש, כי שם מופשט הוא, מתחברת אליו תמונת אותיות הספר, הניצבת לראות הפנימית, שתופסת את מקום המופשט. קודם כל הוא מתחיל בהגדרה של מה זה שם, כפי שהזכרנו את זה כבר, אני רק לא זוכר באיזה הקשר זה היה ומתי, ההרכבים משתנים והפנים משתנים, אז אני קצת אחזור בתמצית במקומות שאני משתמש בדברים קודמים. יש שתי צורות להצביע על דברים, אפשר להצביע עליהם דרך תיאור, אפשר להצביע עליהם דרך הצבעה, דרך שם. השם זה בעצם הצבעה שרירותית, ותיאור זו הצבעה מהותית. זאת אומרת, למשל הדוגמה שהשתמשנו בה עם בן גוריון, דוד בן גוריון זה השם של איש מסוים שמצביע על איזשהו איש, ותיאור שלו יכול להיות ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. מה ההבדל בין שתי ההתייחסויות האלה שהן התייחסויות לאותו האיש? שהשם אין לו קשר מהותי לכאורה, כמו שאומרים בדרך כלל, אין לו קשר מהותי אל החפץ שמסומן על ידו, ובמושג

[Speaker B] השם הוא רק מושג התיאור.

[הרב מיכאל אברהם] בשפות אחרות זה וודאי כך. אין לו קשר מהותי לדבר שמצוין על ידו, זו איזושהי החלטה הסכמית שאנחנו מחליטים, אני מחליט לקרוא לדבר הזה א' ב' ג', אז מעכשיו זה שמו. תיאור זה לא דבר שנתון בידי, התיאור הוא נגזר מהאופי של הדבר, אם הוא לא היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל לא יכולתי להתייחס לדוד בן גוריון על ידי התיאור ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. זה לא דבר שרירותי, זה לא דבר שהוא בידי. אז זה תיאור. אז יש שתי צורות להתייחס לעצם דרך… אז זה מה שהוא אומר בהתחלה. השם הוא אות, סימן. השם הוא מסמן משהו. הוא לא, הוא נברא לא בעל תוכן שמתאר משהו, הוא מסמן אותו, הוא לא מתאר אותו, כן. בדרך כלל זה סימן לתיאור מוחשי, נראה. זאת אומרת, כשאתה מסמן עצם רגיל על ידי השם הזה, אז העצם שם המסומן הוא דבר מוחשי שאפשר לראות אותו. כשאין לו תיאור מוחשי כי שם מופשט הוא, מתחברת אליו תמונת אותיות הספר. מה קורה כשאנחנו קוראים בשם לעצם שהוא לא מוחשי? עכשיו, יש הרבה סוגי עצמים שהם לא מוחשיים. יש מושג, לדוגמה, מושג בשפה, שולחן, למשל. שולחן הוא לא לגמרי מוחשי. השולחן הספציפי הזה הוא דבר מוחשי, אבל מושג השולחן עצמו, השם שולחן לא מציין את זה, כן? זה השולחן הזה, אבל שולחן, המילה שולחן לא מציינת את זה, מציינת את המושג המופשט שולחן. בסדר? איזה מושג מופשט. יכול להופיע גם בצורות שונות שיש להן משהו מן המשותף, אבל הוא יכול להופיע בכל מיני צורות שונות. יש מושגים עוד יותר מופשטים, אני יודע מה, פיה. שגם כן שם, נכון? פיה, מושג. אולי לא נקרא לזה שם, נקרא לזה מושג, אבל זה לא תיאור, במובן הזה, כשם או סימן זה אותו דבר מבחינתי. זה לא תיאור של המושג, זה השם שלו. המילה שלו, הרי בעצם כל מילה בשפה באיזשהו מובן היא שם. היא שם למה שהיא מייצגת. אין יחס מהותי בינה לבין הדבר, היא מציינת את מה שהיא מציינת. בסדר? תפיסה נאיבית קצת, אבל נניח שזה כך. יש איזושהי הנחה שיש יחס חד-ערכי בין המציין למצוין בשפה, אז ברור שזה לא נכון. במידה שאנחנו משנים משמעויות באותה מילה בשימושים שיריים, אז ודאי אפשר בכלל להתפרע ועדיין אפשר לקרוא את השיר הזה. זאת אומרת, אין לא בדיוק התאמה חד-ערכית בין דבר לדבר, אבל בתור גס. אז המושג המופשט כמו פיה, למשל, אי אפשר לראות אותה. אפשר לדמיין אותה עם כנפיים וזה, אחרי שרואים מספיק וולט דיסני, אבל זה לא משהו שאני יכול לחזות אותו בדמיוני, לראות איזושהי תמונה שלו. בסדר? אז זה דבר מופשט. וגם לו יש שם, לדבר המופשט. לא על זה הוא מתכוון פה נדמה לי. אז זה באמת, זה מציין עצם מופשט. עצם מופשט גם הוא קיים ברמה העקרונית, המושג קיים כמושג, לא כעצם, לא מה שקיים כפיות, אבל המושג פיה הוא דבר קיים, לא כמו שפיות קונקרטיות מסתובבות בעולם,

[Speaker B] זה מושג וזה דבר בעולם.

[הרב מיכאל אברהם] אבל המושג פיה קיים. כל המושגים הם דברים קיימים, בזה כבר דיברנו קצת בשיעורי הלילה. הוא מדבר כאן, אני מניח, או לפחות כהמשך לזה, די ברור, על מושגים מופשטים במובן של עולמות רוחניים ואלוקות כמובן בראש ובראשונה. המושגים המופשטים האלה, גם להם, העצמים, נקרא לזה, המופשטים האלה, לא מושגים, העצמים המופשטים האלה הם עצמים ללא צורה. אבל עדיין יש להם שם, והשם מתייחס אליהם בדיוק כמו שהוא מתייחס לעצמים מוחשיים. ההבדל בין העצמים האלה לעצמים המוחשיים זה שלאלה אין צורה ולאלה יש צורה. אבל לשניהם אפשר להתייחס עם שם. השאלה אם לשניהם אפשר גם להתייחס עם תיאור. אמרנו שיש שתי צורות התייחסות לעצם: יש התייחסות דרך שם והתייחסות דרך תיאור. נכון? כשאני לוקח עצם קונקרטי ואני מתייחס אליו, אני יכול, שולחן, ואני יכול לקרוא לו נגיד מוישה, עכשיו לשולחן הזה קוראים מוישה, יש לו שם. בסדר? עכשיו אני יכול גם להתייחס לאיזה שהוא תיאור שלו, צבע וצורה וגובה וכולי. אז יש לי צורת התייחסות של תיאור ויש לי צורת התייחסות של שם. אבל לעצם מופשט לכאורה ההתייחסות דרך תיאור היא יותר בעייתית, כי לחושים שלי אין נגישות אל העצם הזה. אז גם אם ישנו איזשהו תיאור, התיאור הזה לא יכול להיווצר על ידי אמצעים של הכרה פשוטה, כן, הכרה חושית. החושים שלי לא יכולים לחזות בדבר וליצור תיאור שלו. לעומת זאת שם יכול להיות לדבר הזה. אז מה בכל זאת הציור ששייך לדבר הזה? יש פה מושג של ציור, לא? אומר הנזיר, יש. שאין לו תיאור מוחשי כי שם מופשט הוא, מתחברת אליו תמונת אותיות הספר, הניצבת לראות הפנימית כשהיא תופסת את מקום המופשט. יש מקום שהוא מופשט מצורה קונקרטית, כן, זה כביכול חלל. ומי שתופסת את המקום הזה של החלל איפה שיש היעדר של צורה זה תמונת אותיות הספר. בלשון הקודש האותיות הן לא רק מסמנים שרירותיים. הן גם שמות במובנים מסוימים, לא? במובנים אחרים כן, ופעם קצת הרחבנו בזה בשיעורים של ספר יצירה. האותיות שאתה כותב שם של עצם מסוים או של עצם מופשט מסוים, האותיות עצמן מייצגות בעצם את הצורה המוחשית של הדבר. כן, האלוקות לדוגמה, הצורה שלה כפי שהיא משתקפת בעולם הזה, הצורה הוויזואלית שלה זה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. זה הצורה של האלוקות. ולכן האותיות משמשות כתחליף לצורה של העצם הקונקרטי. בעצמים מופשטים האותיות זו הצורה שלהם. ובעצם המושג פה משהו שהוא בעצם לא רק תיאור, אה? צורה ויזואלית? כן, אבל אפילו צורה, תיאור ויזואלי, לא רק סתם תיאור. תיאור ויזואלי. זאת אומרת זה הצורה של העצם המופשט, איך שכותבים אותו.

[Speaker B] וזה היו"ד ה"א וא"ו ה"א לדוגמה. זאת אומרת אם יש שם מופשט של… נגיד של אהבה נגיד שזה עכשיו בכלל שום צורה ושום… אנחנו לא יכולים, אז לכן אנחנו…

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, אני לא יודע בדיוק איך מלאכים חושבים על העניין הזה. אני מכיר איך חושבים בני אדם. בעולמם של בני אדם האותיות הן הצורה של הדבר. גם למלאכים יש אותיות, אבל אני לא יודע אם מושג האותיות שלהם נראה כמו אצלנו, שיו"ד זה ככה ו-ה"א זה ככה וכולי. אולי אצלם זה תופס צורות מופשטות יותר.

[Speaker B] ככל שקראתי את הפיסטל, הקדוש ברוך הוא היה מושג מופשט. עכשיו אני יכול… לא ככוח לדמיין אותו כשאתה

[הרב מיכאל אברהם] עושה "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", אז את מי אתה משווה?

[Speaker B] את ההשגחה שלו?

[הרב מיכאל אברהם] את היותו בתוכנו? זה מוטיבציה, נגיד שזה מוטיבציה לתפילה של שליח ציבור, לא

[Speaker B] בתור ציור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בתור ציור. זה השם שאתה משווה אותו. זה הצורה שלו. עכשיו כבר דיברנו על זה לא מעט שהצורה של האלוקות לא מתייחסת לעצם האלוקי כמו שהצורה של השולחן מתייחסת לעצם שהוא השולחן. הצורה האלוקית זה דבר נברא. על זה הוא ידבר בהמשך. בסוף הפרק הקודם הוא… אז דיברנו על זה גם קודם. אז בלשון הקודש לפחות נדמה לי שלזה הוא מתכוון כאן, האותיות משמשות כצורה של עצמים מופשטים. האותיות עצמן הן עצמים מופשטים. לא רק שהן עצמן אבני בניין לא לשפה, זאת התפיסה פה. האותיות הן לא אבני בניין לשפה, האותיות הן אבני בניין של העולם. גם בספר יצירה מתואר איך שהעולם עצמו עשוי מאותיות, באותו מובן נגיד, במובן דומה למה שהפיתגוראים אומרים שהעולם בנוי ממספרים. הם לא מתכוונים שהעולם מתואר על ידי מתמטיקה, זה כולם יודעים. הם מתכוונים פיזית שאלו אבני הבניין הפיזיות של העולם. גם בתפיסה פה, אני לא יודע אם הפיתגוראים צודקים או לא ובאיזה מובן הם צודקים, אבל בהקשר הזה מה שהוא מתכוון לומר זה שהאותיות הן אבני הבניין של העולם כפשוטו. ממילא נגזרת מכאן שפה גם. כי כל מושג מורכב מהעצמים המופשטים האלה שמסומנים על ידי יו"ד, דל"ת, למ"ד, אני לא יודע, כל דבר לפי האותיות שמרכיבות אותו. וממילא המילה שמסמנת אותו גם היא בנויה לפי סדר האותיות האלה. ולכן אמרו שבלשון הקודש יש קשר מהותי לעצם ולא קשר מקרי לעצם.

[Speaker B] כמו שדיברנו קודם ששמות בדרך כלל

[הרב מיכאל אברהם] הם דבר שרירותי, היחס ביניהם לבין מה שהם מסמנים. בלשון הקודש זה לא לגמרי שרירותי, יש קשר מהותי פה.

[Speaker B] זאת אומרת שרצית להגיד שהאותיות זה בעצם כמו שמישהו מייצג דבר בטבע אז הוא כותב את הנוסחה הכימית שלו, אז זה בדיוק אותו דבר? שזה תמיד ככה… זה הנוסחאות שמייצגות את המשמעות בדבר שהן מייצגות?

[הרב מיכאל אברהם] זה נכון במובן מסוים אבל נדמה לי שעוד יותר עמוק. זאת אומרת אתה כותב H בשביל מימן, אז H הוא עדיין סימון שרירותי למימן. ו-H2O מסמל שני מימנים וחמצן במים, נכון? אבל זה סימון שרירותי לזה שיש שם שני מימנים וחמצן שהם באמת מרכיבים את המים. אבל היחס בין ה-H לבין המימן הוא יחס שרירותי. אבל כאן האות עצמה היא עצמה המרכיב. היא עצמה המרכיב, האות יוד היא אחד מהמרכיבים שמהם בנוי העולם. לא, לא, לא, לא סימבול גרפי. סימבול גרפי זה משהו שונה לחלוטין. זה כמו חוטי… סימבול גרפי זה כרצונך. אומרים שהם מצלמים באמצעותו שרואים במשך כמה זמן כמו שראיתי בעיתון שיש איזה שני פיזיקאים או לא יודע מה שהם טוענים שהם יכולים לצלם אותך כשאתה מדבר ואתה רואה באוויר את האותיות בפיזיקה שאתה אומר. כי הם מצלמים את צורת האוויר שנוצרת כשאתה מדבר ומראים לך שכשאתה אומר א' נוצר א'. שזה נשמע מדע בדיוני, אבל הם טוענים שהם צילמו את זה. אני לא יודע איזה תוכנה הייתה במחשב כדי לתרגם את התמונה שיש שם לאותיות, אבל זאת שיטה קצת אני חושב סוריאליסטית מדי. אבל, מה? לא רציני, לא רציני.

[Speaker B] זאת אומרת הנה המדע הוכיח שהרב צדק.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אז עוד פעם השאלה אם אתה מתרגם אפשר הכל, גם לתרגם את זה ל-A אם אני אחליט שהצורה הזאת תתורגם על ידי התוכנה ל-A, אז אתה תצלם A כל פעם שתגיד א'.

[Speaker B] לזה הם התכוונו?

[הרב מיכאל אברהם] אם לזה הם התכוונו אז מה עשו? אני יכול לעשות את זה בכל שפה.

[Speaker B] כל פעם שתגיד מילה אני אגדיר

[הרב מיכאל אברהם] תוכנה שתצלם את התמונה המטורפת שיוצאת מהמילה הזאת ותכתוב בי. אז מה עשית? שום דבר. לא זה מה שהם טוענים שהם עשו, אבל מה הם באמת עשו, לא יודע

[Speaker B] אם יבוא מידע יותר רציני.

[הרב מיכאל אברהם] האות היא מרכיב של העולם. זה בעצמו מרכיב, זה לא מסמל כלום, זה מרכיב. האות י' זה יש דבר כזה, אחד מאבני הבניין של העולם זה האות י'. זה קצת מופשט, אז אתה לא מצפה ממני שאני אגיד לך איך היא נראית ומה הטבע שלה. בדיוק הדיון פה, אם היא תיאור

[Speaker B] שלה או שהיא מייצגת משהו רוחני.

[הרב מיכאל אברהם] לא שהיא מייצגת, היא עצמה זה היא, זה לא משהו שמייצג.

[Speaker B] מה היחס בין הסימול הגרפי של אותיות הא"ב לבין האותיות עצמן?

[הרב מיכאל אברהם] יש גם סימול,

[Speaker B] יש גם יחס.

[הרב מיכאל אברהם] האותיות… כן, ובגמרא אפילו מופיע בכמה מקומות, האות ה" פתוחה מלמטה ו… יש כמה ראשונים שהולכים בכיוון הזה.

[Speaker B] זאת הסתכלות היסטורית? בהסתכלות של היסטוריונים. כל מיני מדענים דיברו על זה נדמה

[הרב מיכאל אברהם] לי, תהליכים היסטוריים אפשר להסתכל עליהם כמו היסטוריון ואפשר להסתכל עליהם כמו בני אדם. כשמסתכלים עליהם כמו היסטוריונים אז מאבדים את הליבה החשובה בתהליך ההיסטורי. יש כל מיני השתלשלויות היסטוריות, הרי היום יש הרבה פעמים ביקורת על כל מיני מנהגים שפתאום אומרים שהם שאובים מכל מיני מקורות לא יהודיים, הילולות ועליה לקברים לכאורה, ואני לא חושב שזה נכון, אבל ככה יש הרבה ביקורות שהילולות ועליה לקברים וכל מיני עניינים כאלה ואחרים, יש כל מיני טענות להשפעות זרות בתחומים האלה. א', אני לא חושב שזה נכון, בטח לא ברמה שמציגים את זה. אולי יש משהו מזה, אבל אפילו אם זה נכון זה לא מטריד אותי כקליפת השום. בגלל שהתוקף של הדבר הזה הוא לא בגלל המקור שלו, הוא בגלל שהוא נכנס. וברגע שיש השגחה על כל דבר בעולם, ובפרט יש השגחה על צורת עבודת השם של אותו קהל שמעוניין לעשות את עבודת השם, כן? אז בטח על דבר כזה תהיה השגחה, אם על כל עשב יש השגחה. אז אם זה כך, אז אין ספק שאם משהו נכנס והשתרש ונתפס כדבר מחייב ונכנס לאטמוספרה הרוחנית הברורה או לא יודע משהו כזה, יש מאחוריו משהו אמיתי גם אם המקור שלו הגיע מעבודה זרה. זה חסר משמעות. יש הבדל בין ההשתלשלות לבין המשמעות. ההיסטוריונים תמיד נטפלים להשתלשלות. אם זה בא מהבודהיזם אז ברור שזה לא שייך אצלנו, מה פתאום לאמץ את זה פה או פה? הפוסט-מודרניסטים מה עושים? הרי חושבים שהכל זה פה ושם. אבל זה לא נכון, מבחינתי זה לא משנה מאיפה זה הגיע, זה משנה רק שבהלכה זה איזה תהליך אבולוציוני. ויש איזה תהליכים אבולוציוניים בנויים כך שמתחיל להתפתח משהו ובאיזה שלב הוא לא נקלט, מה שהגמרא קוראת "לא פשט בכל ישראל" למשל לגבי תקנות או מנהגים או דברים כאלה. לא פשט בכל ישראל אז מבחינתי זה כבר לא מחייב, התקנה בטלה במקרה כזה. זה נקרא בעצם תהליך אבולוציוני, מוטציה נקרא לזה. יתפתח קצת ונקטע, לא נקלט, לא שרד בתהליך האבולוציוני. התהליך האבולוציוני תמיד מקבל משהו ממש רק אחרי שיש לך רטרוספקטיבה, כשמסתכלים אחורה ואתה רואה שהדבר הזה כבר נכנס ונכנס לטקסטים הקנוניים, להלכה, לספרי הלכה המוסמכים וכולי, או שלפחות נהוג על ידי כל הציבור או משהו כזה, אז אתה מבין שכבר מהדבר הזה כבר אתה לא יכול להתעלם. זאת איזה צורה מתמשכת. זה סוג של מתן תורה, גם כך ניתנת תורה. וזה כל כוחו של מנהג. כוחו של מנהג זה בדיוק זה. כוחו של מנהג זה לא רק כדי לבלבל לנו את המוח ושלא נצחק על האבות שלנו שעשו שטויות. כוחו של מנהג טמון בזה שאם הוא נכנס, כנראה שמאחוריו יש משהו אמיתי ומשהו עמוק יותר. גם אם אלה שהמציאו אותו בכלל עשו אותו מסיבות אחרות, מסיבות שלא הכירו בעצמם. זה לא משנה.

[Speaker B] אם נהיה איזה דבר מנהג שנתפס או מנהג תורה שפשט במשך מאות שנים, שהוא איזה סגולה עד דורות יותר מאוחרים או שזה, אין ספק שזה…

[הרב מיכאל אברהם] אם זה נכנס, אם זה נכנס, השתרש והתקבע, אין ספק שזה מגיע.

[Speaker B] זה כמו שכותב המהר"ל לגבי החוקות, הוא כותב שאפילו נגיד שזה היה באמת חוקים והיה איזה חוקים שניתנו בספרות הקדומה, וכך

[הרב מיכאל אברהם] קיבלו חוקי התורה, שקיבלו אותם תופסי התורה, חוקים שקיבלו אותם תופסי התורה. ואמרת שגם לא ברור מה כיוון ההשפעה? בראש ובראשונה הנחה היסטורית ידועה, מה כיוון ההשפעה מחמורבי אלינו או מאיתנו לחמורבי.

[Speaker B] חמורבי זה נמצא בתקופתו של אברהם אבינו.

[הרב מיכאל אברהם] אבות קיימו את התורה. לא יודעים מי השפיע על מי. טוב, יש כל מיני הנחות היסטוריות מעניינות, לא ברור עד הסוף המשמעות המדעית שלהם. בכל אופן, גם באותיות, זה שהאותיות נכנסו זה אומר שכנראה זה מה שצריך להיות פה. וזה שזה נולד באיזשהו מקום אחר ואומץ באיזושהי צורה, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, מבחינה היסטורית זה לא לגמרי ברור לי העניין.

[Speaker B] יש כתב אשורי של עזרא הסופר, כן,

[הרב מיכאל אברהם] הידועים, אבל יש גם כל מיני מקורות אחרים שאומרים שזה גם היה קודם לזה. עזרא רק החזיר את זה באיזושהי צורה היסטורית עקיפה. אבל מעבר לשאלה הזאת, אפילו אם לא, אם זה נכנס, כנראה שזה מה שצריך להיות בסופו של דבר. והקדוש ברוך הוא בחר לעשות את זה דרך כל מיני השפעות זרות, אז ככה הוא בחר לעשות את זה, אז מה? הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בתהליך אבולוציוני, זה לא אומר שהוא לא ברא את האדם. הוא ברא אותו מן הקוף. ההיסטוריונים אומרים שהאדם יצא מן הקוף, והבני אדם אומרים שהאדם נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא. איך זה מסתדר?

[Speaker B] הקדוש ברוך הוא ברא את האדם מן הקוף.

[הרב מיכאל אברהם] זה פשוט שתי צורות תיאור, ומי שחושב שאחת מהן מוציאה את השנייה, הוא נדמה לי לא מבין במה עוסקת כל אחת משתי הצורות האלה. טוב.

[Speaker B] התמונה הוויזואלית של אות מסוימת היא אידיאוגרפיה מאוד מוצלחת לעצם רוחנית, כי הל' עולה למעלה ומסמנת משהו? גם, גם.

[הרב מיכאל אברהם] זה מעבר לזה, אבל זה גם תיאור גרפי מאוד מוצלח, וזה גם מעבר לזה. כשאתה אומר, אני אגיע לזה עוד מעט, אני אדבר על זה עוד מעט. כשאתה אומר את האות י', אתה יוצר משהו שהוא י' בעולם. אני לא מתכוון לרמה המטריאליסטית הקודמת, אם מוצאים פה צדדים או מוצאים פה צדדים. אבל אתה יוצר… אנחנו נגיע לזה עוד מעט. מתוך כך, זו הפסקה הראשונה. מתוך כך, עומק ספק השאלה למאמין המתחיל להתבונן ולבחון בדעתו, כשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, מה? מה להאמין בלב שהפה אומר. כאילו כוונתנו וחיפושנו איך נאמר, לא איך נאמין. ואין אמונה אלא אחר הציור, כדברי מורה נבוכים. וזה המשפט שהביאו פה: אין אמונה אלא אחר הציור. אז מר הנזיר פה, אנחנו צריכים לדעת שגם בדברים מופשטים לא מספיק להגיד כדי להאמין בהם. ההגדה צריכה להיות מלווה בציור. אבל בדברים מופשטים הרי אין ציור, כמו שאמרנו קודם. אז מה הציור? הוא אמר קודם, תמונת אותיות הספר. נכון? שיוויתי ה' לנגדי תמיד. איך משווים את השם לנגדי תמיד? אני יכול להגיד השם אתה לנגדי תמיד, אבל מה זה אומר? צריך באמת לשוות אותו, נכון? איך עושים את זה? אין לו הרי תמונה ודמות. ויזואלית.

[Speaker B] אז הוא לוקח את תמונת האותיות, שזה כמו הורדה ל…

[הרב מיכאל אברהם] כל מהותה של היהדות זה הורדה. הורדה של מושגים מופשטים לעולם הזה, למושגים שאנחנו יכולים לתפוס אותם עם הכלים שלנו.

[Speaker B] וזה לא דמיון, אמרנו שזה מין…

[הרב מיכאל אברהם] זה לא נקרא לשוות. לא, לדמיין גם לא, אתה לא יכול לדמיין כלום, אתה יכול לחשוב עליו. אבל לדמיין זה ליצור תמונה חזותית רק בדמיון, לא בעולם, שאין לה מקור, זה נקרא דמיון. כמו תמונה, כמו תמונה של שולחן, זה לא משנה, כשאין לה מקור בעולם זה נקרא דמיון. אבל לקדוש ברוך הוא אין תמונה לא כזאת ולא כזאת.

[Speaker B] אני יכול לחשוב את הקדוש ברוך הוא לנגדי תמיד, ואני

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך דווקא לעשות את זה בדמיון. אבל זה לשוות, לא לחשוב. לשוות זה משהו אחר מלחשוב. לשוות זה שהוא יעמוד מולך, הוא עצמו יעמוד מולך. איך עושים את זה עם דבר מופשט? זה מה שכתוב: שויתי השם לנגדי תמיד. זה המקור. בואו נעמיק קצת יותר, אבל כן, קודם כל כי ככה כתוב.

[Speaker B] ומה הכוונה במשפט כי האמונה הולכת אחרי הציור ולא אחרי המאמין?

[הרב מיכאל אברהם] לא אחרי המאמין. איך להגיד, מה להגיד, איזה מילים להגיד, אבל מה להגיד? כל האמונה היא רק אחרי הציור. זו הכוונה.

[Speaker B] כן. אבל לרמב"ם אין ציור כזה, בכל מקרה זה לא הכוונה של הרמב"ם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, הרמב"ם ודאי לא התכוון לזה, הרמב"ם אמר שלשון הקודש היא שפה מוסכמת. עכשיו, הרמב"ם לא התכוון לפסקה הראשונה שלי. לא, זה מסתדר, הוא אומר שהרמב"ם אומר שהאמונה היא אחרי

[Speaker B] הציור, אלא הוא משתמש ברמב"ם לדעתי במושגים מושאלים.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא חושב שהרמב"ם התכוון למה שהוא אמר. כבר ראינו כבר פעם באיזה קטע מאוד ארוך שהוא הביא ממורה נבוכים, דברים שברור שהרמב"ם עצמו בעצם לא התכוון לפרשנות שהוא נותן לזה.

[Speaker B] אבל זה עושים הרבה ברמב"ם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא מתכוון למה שעושים בגמרא, אני מתכוון בשדה המחשבה. כי יש איזושהי אמונה רווחת בדברי הרמב"ם ובפרשנות דברי הרמב"ם שהוא קלע לאמת למרות שהוא לא הכיר את הרבדים הקבליים של העניין, ולכן אתה יכול להסיק מסקנות כאילו שלמשפט הזה יש גם משמעות ברובד הקבלי, למרות שהרמב"ם כשכתב אותו כמובן לא, כנראה לפחות, לא היה מודע לזה. אבל אם הוא עם ראש בריא, אז ברמת הנגלה הוא הגיע למסקנה הנכונה. לא, זו לא מסקנה נכונה, היא יכולה להיות נכונה כמו במקומות אחרים.

[Speaker B] כמו במקרה הזה, זה יכול להיות נכון כשהרמב"ם דיבר על עשרה גלגלים וכולי, שזה בעצם הוא לא ידע והוא סבר לדברים אחרים, שזה נכון גם ברבדים אחרים קבליים. אבל במקרה הזה הוא התכוון אולי למשהו הפוך ממה ששמענו.

[הרב מיכאל אברהם] הוא התכוון לציור, הוא לא ידע שיש ציור אמיתי. אם הוא היה יודע שיש ציור אמיתי, ודאי שגם זו הייתה הכוונה שלו.

[Speaker B] ציור אמיתי הכוונה לראות י-ה-ו-ה, תמונת האותיות.

[הרב מיכאל אברהם] אז עוד פעם, אני לא חייב להחזיק מולי אותיות בעולם הפיזי י-ה-ו-ה. אני יכול לדמיין בראש שלי, אבל לדמיין בראש שלי את האותיות, לא לחשוב באופן כללי על הקדוש ברוך הוא בשכל.

[Speaker B] דיברנו על הכוח המדמה, יש ללמוד המון כדי שלא נאמר, זאת אומרת, כדי שלא רק נאמר בלבבנו ובפינו מה שציוו לומר, אלא

[הרב מיכאל אברהם] נלמד את זה בחשיבה גם,

[Speaker B] אלא שנפנים את המושג, זאת אומרת חשיבה והטבעה בנפש. ברור, כי הרמב"ם ודאי לא, כי לא צריך ללמוד כל כך הרבה כדי להבין שצריך לדמיין י-ה-ו-ה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור שהרמב"ם לא התכוון לזה, הוא לוקח את המשפט של האמונה הולכת אחר הציור במשמעות של ציור כמו שהוא מבין ציור. הרמב"ם אמר שאין ציור, אז מה הוא יעשה? אז אין לך מה לעשות חוץ מאשר להבין את התהליכים. אנחנו בדיוק בנקודה הזאת ניגע קצת בהמשך. דיברנו על זה במאמר הקודם, שהפילוסופים עוסקים בעולמות בריאה, יצירה ועשייה. והמקובלים, בעלי מחשבת ישראל אולי גם, חלקם לפחות, עוסקים באצילות. עכשיו, כל התארים החיוביים של הקדוש ברוך הוא נמצאים בעולם האצילות. בגלל זה בהסתכלות של בריאה, יצירה ועשייה יש רק תארים שליליים. אין תארים חיוביים כי זה לא אלוהות גמורה, רק אצילות זה אלוהות גמורה. אז זה כאילו התארים החיוביים של האלוהות. לכן כל הפילוסופים תמיד אומרים שיש רק תארים שליליים, כי הם עוסקים רק בבריאה, יצירה ועשייה. ולכן המקובלים תמיד אומרים שיש תארים חיוביים. ושניהם צודקים. בעולמות בריאה, יצירה, עשייה יש רק תארים שליליים, ובעולמות העליונים יש תארים חיוביים. אבל הרמב"ם היה מודע רק לבריאה, יצירה ועשייה, אז הוא אמר: טוב, אין ציור, אז זה כנראה רק הפילוסופיה, שזאת בדיוק צורת ההשגה של עולמות אבי"ע, פילוסופיה. זה ציור, כמו שהוא בא לידי ביטוי, הציור בעולם האצילות בא לידי ביטוי בעולמות אבי"ע בחשיבה הפילוסופית. אבל אלה שיודעים שיש גם עולם מעל. ובחובות הלבבות, ספר חובות הלבבות, חושבים כי עניין הייחוד נגמר להם כאשר נגמרה מילתו ולא ירגישו כי ליבותם ריקים מאמיתו ומצפוניהם נעורים מעניינו. זאת אומרת הם לא בעצם מי שרק אומר ולא חושב ליד האמירה הזאת זה לא שווה שום דבר. לכן בספר מאמר השכל המיוחס לראב"ן, וזה לא הראב"ן ההוא כמו שראינו כבר למעלה, ראב"ן אחר, אז הוא רוצה לתמוך בחובות הלבבות.

[Speaker B] חובות הלבבות הוא קצת קיצוני, אני

[הרב מיכאל אברהם] עוד לא מאה אחוז בטוח פה, עוד מעט אנחנו נראה. אני חושב שהוא רוצה לומר דומה לחובות הלבבות אבל גם לא דומה.

[Speaker B] שזה לא רק המילה,

[הרב מיכאל אברהם] נכון שלא רק האמירה, הציור, הציור. אבל השאלה מה זה הציור, ואצל החובות הלבבות והרמב"ם וכל בעלי התארים השליליים, הפילוסופיים, אצלם הציור הוא תמיד רק דבר אין ציור, אז הוא רוצה לטעון שיש, הציור של ממש. ובעצם כל הספר טוען, כל החלק השני בעצם עוסק בציור, בספר השני ספר חכמה פנימית, זה בדיוק המבוא לספר השני. פה למטה אז הוא מביא באות ג' אז הוא מביא את הספר מאמר השכל שמה, אז ההערות ההיסטוריות האלה. ושם במאמר השכל, אני מצטט, עמוד וממשיך הערה למטה, ושם במאמר השכל דיבור "אנכי", על הפסוק "אנכי השם אלוהיך", דף י"ג עמוד ב', הייחוד "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד", פה הוא מביא ממש ציטוט פה במאמר השכל. כתב הרב מקוצי, הכוונה לסמ"ג, הרב משה מקוצי זה הסמ"ג, זה ציטוט מהסמ"ג, כי מצוות עשה זו להאמין ולשמוע היא הקבלה. מה זאת אומרת הקבלה? הכוונה קבלת עול מלכות שמיים. ואינני רואה ראייתו כוונת הפסוק, זה כבר הערה של בעל מאמר השכל, עד כאן זה ציטוט מהסמ"ג. עכשיו שואל עליו בעל מאמר השכל, ואינני רואה ראייתו כוונת הפסוק, כי אם יאמר אדם כל היום אני מאמין שהשם אחד ואינו גוף והוא קדמון מה מועיל לו אם לא יצטייר בליבו. למה אתה אומר שהשמיעה היא עצמה קבלת עול מלכות שמיים? לא נכון, הציור בנפש זה הקבלת עול מלכות שמיים ולא השמיעה. ככה הוא שואל עליו. ושמיעה אינה במובן של קבלה? אבל הוא אומר שהשמיעה זה המגדיר, לא הכוונה שנלווית לשמיעה. כשהוא מנסה להגדיר מהי עיקר המצווה, עיקר המצווה זה לשמוע. מה זה לשמוע? מה פתאום לשמוע? לשמוע זה רק להפנים, אתה צריך להבין, לצייר בנפש, לא רק לשמוע. זה הדבר שטוען בעל מאמר השכל. ועליו נאמר הכתוב "ובשפתיו כיבדוני ולבו ריחק ממני". כן, "ובשפתיו", אתה מדבר אבל בלב בציור הנפש אין לך כלום. ואמר "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם". אבל אני חושב כי עניין שמע בכאן הוא התאמת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל. זה בעצם אותו רעיון, אבל נדמה שהסמ"ג, קודם כל ההערה שלך, אז מי שקורא את הסמ"ג בפנים הוא

[Speaker B] נקרא ב' "שמע ישראל", המצווה השנית לגבי שמע ישראל, נכון

[הרב מיכאל אברהם] הוא מפרש מה זה שמע, שמע במובן המלא של השמיעה, זאת אומרת שמע וצייר.

[Speaker B] אי אפשר להכניס לו מילים כאלו?

[הרב מיכאל אברהם] הוא הבין שלא, אני באמת תכף נראה. מצוות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה, קבלת עול מלכות שמיים. הלשמוע זה הקבלה, קבלת עול מלכות שמיים. להאמין זה להאמין, זה בלב, כנראה ככה הוא מפרש אותו. מצוות עשה להאמין, להאמין זה בלב, ולקבל עול מלכות שמיים זה השמיעה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם שנאמר "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד". שמע כמו תקבל, וכן "ותהא שומע מן השמים" וכולי. והוא ממשיך, וצריך שיאריך בד' של אחד עד שיגמור במחשבתו מחשבה זו שביארנו. אתה רואה שצריך מחשבה, שמע פשוט זה לא מספיק, אבל כנראה. היהודי ההוא הבין בשמע שההגדרה של המצווה זה בשמוע. נכון יש גם תנאי, זה לא נקרא לשמוע אם אתה לא מבין מה שאתה שומע, או לא חושב את מה שאתה שומע, אבל ההגדרה של המצווה זה השמיעה, לא ההבנה. בעוד שכל הפילוסופים פה שהוא מביא אותם,

[Speaker B] הרמב"ם, חובות

[הרב מיכאל אברהם] הלבבות וכולי, הם תפסו הפוך, שהשמיעה זה רק היכי תמצי כדי ליצור את הציור בנפש. אבל ההגדרה של המצווה זה הציור בנפש, לא השמיעה. כאן זה מוצג לא כך, כאן מוצג ההגדרה היא השמיעה. נכון שיש איזה שהוא תנאי שצריך גם… בואו ננסה רגע להבין, אני פשוט רוצה לגמור את הסעיף הזה. בעצם הסעיף הארבעים זה שמע ישראל וברכת שמופיעות שם. אז נדמה לי שמה שכתוב פה בעצם בספר הזה, וכך גם נדמה לי כל מה שאומר חובות הלבבות, שכי עניין הייחוד נגמר להם כאשר נגמרה מילתו ולא הרגישו כי ליבותם ריקים מאמיתו. משמע שזה מדבר להמון עם, מה שהיום בעצם רווח,

[Speaker B] שאנשים אומרים שמע ישראל כמעט כמו

[הרב מיכאל אברהם] זמזום, לא חושבים על המילים, על המשמעות שלהם, לא מציירים בנפש במקביל. ובכל מנהג יש משהו אמיתי. וזה נגזר ממה שאמרתי לכם קודם על השפה. כל דבר שנכנס ורווח דעו לכם שיש בו משהו אמיתי, אפילו אם יש בו שיבוש. אם בני אדם אומרים שמע ישראל בלי לחשוב על זה, סימן שבאמירה יש משהו. זה לא משהו שקורה רק כדי לצאת ידי חובה בלי שום הבנה, אבל ברור שהאמירה זה לא דבר ריק. באמירה יש משהו. ונדמה לי שזו כוונת הספר, לפחות כפי שקורא אותו האבני נזר. הוא צודק בכך שהוא קורא אותו, אז זה מה שכתוב שם. מה שכתוב שקודם כל צריך לשמוע. נכון שיש גם תנאי שאתה צריך להתכוון ולצייר בנפש וכולי, אבל לא שהשמיעה היא רק היכי תמצי כדי שיהיה ציור בנפש. לא. ולכן צריך להשמיע לאוזניך מה שפיך מדבר וכולי, זה תנאי בקריאת שמע. הדיבור הוא באמת העיקר. זאת אומרת, ההמון שלא פוסק הדיבור בחשיבה הוא לא טועה לגמרי. נכון שהוא מפספס פרט הלכתי, אבל זה לא שהוא עושה שטויות, זאת אומרת זה לא שהוא עושה דבר שנעול מכל ערך. מה זה בכל זאת יש פה? נדמה לי שזה קשור למה שדיברנו קודם ואמרתי לכם שנחזור אחר כך. האמירה של המילים האלה כשאתה מתייחס לעצמים מופשטים, האמירה של המילים זה להתייחס ל… נגיד כשאני אומר השם אלוקינו, זאת התייחסות לעצמותו, לא לצורה שלו כפי שאנחנו תופסים אותה. מה זה הציור בנפש? בעצם מוחש או בעצם מופשט, לא משנה. הציור בנפש זה תמיד התייחסות למאפיינים שלו, לצורה שלו. נכון? אבל שמו, להגיד את שמו, זה פשוט להתייחס אליו עצמו.

[Speaker B] מה שהיה אומר ר' שמשון הירש, שזה שם פרטי, שם העצם, שם עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן כשאני אומר שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, אני עושה פה פעולה. אני לא מצייר, זה לא דיבור במובן הרגיל. הדיבור הזה זה דיבור יוצר, זה לא דיבור מתאר או משהו כזה. דיבור שהוא פעולה פנימית. זה דיבור יוצר, כמו על המלאכים שנוצרים מן המצווה או דברים כאלה. זה כנראה משהו שיוצר דבר בעולם. וכשאני אומר, זו המטרה של המצווה. המטרה של המצווה זה לדבר את הייחוד, לא לשרטט אותו בנפש. הדיבור לא היכי תמצי לשרטוט בנפש. אם אני משרטט בנפש בלי לדבר לא יצאתי ידי חובה. למה? כיוון שהדיבור לא היכי תמצי לשרטוט בנפש. נכון שצריך גם לשרטט בציור בנפש, אבל הדיבור הוא מטרה לעצמה. וכשאתה אומר את האותיות, האותיות זה הדבר עצמו, זה לא ציור שלו. לכן יש משמעות מעצם האמירה שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, לא רק מבחינת מה שהיא אומרת לי בנפש או בשכל או בדמיון. להגיד את זה עצמו זו פעולה רוחנית.

[Speaker B] מה היא יוצרת?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע. משהו שיוצר ייחוד השם בתחתונים, זאת אומרת אתה מנסה איכשהו לפעול בעולם משהו שזה להכניס בו את הייחוד יותר. קצת קשה לי בדיוק לתאר את הדבר הזה, אבל

[Speaker B] אני יודע רק

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע איך להעביר לכם,

[Speaker B] אני לא יודע בדיוק להסביר, בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] אבל זאת פעולה שעושה משהו כמו כל מצווה אחרת, כמו כל מצווה. גם מי שיגיד, גם מי שיגיד. הציור בנפש הוא הכרחי, הוא הכרחי כדי שהדיבור יפעל, בסוף זה שהדיבור פועל. רק סתם דיבור לא פועל, צריך ציור בנפש כדי שהוא יפעל. אבל אם באמת הדיבור פועל, אז מי אמר בכלל שצריך את הציור בשביל זה? הטענה שהציור הוא תנאי שגם צריך, אבל צריך לשים לב שהמטרה היא הפעולה שהדבר הזה יעשה. המטרה, זה לא שהדיבור הכין ציור בנפש. אם אני יושב ומאמין באמונה שלמה עם כל השרטוטים ואחרי כל החכמות אני לא קיים את המצווה. אני קיים את מצוות ייחוד השם, אבל לא מצוות שמע ישראל, קריאת שמע. ובטח לא לפי הרמב"ם. הרמב"ם מונה את האמונה של ייחוד ושמע ישראל בתוך שתי מצוות. לכן בכל דבר המוני יש משהו,

[Speaker B] זה כלל

[הרב מיכאל אברהם] שילך לכם בכל טעות, כל דבר שתמיד צוחקים עליו, תמיד תחפשו מה הנקודה הכי אמיתית שמה. וזה לא אומר שהאנשים לא טועים, אבל משהו אמיתי יש בזה. אם זה נתפס, יש פה משהו. דבר שהוא סתם לא שייך, לא כלום, אין בו שום אחיזה, הוא לא ישרוד ככה סתם. עובדה שכל העולם עושה את זה, אתה מתייחס כאל זמרה, נכון? פשוט כאל איזה זמרה עושים את זה, נכון? כל משמעותה של תפילה הרי, למה? כל התפילות הרי לא מתכוונים, רוב הציבור, נכון? אני הקטן נמצא בתוך הרוב הזה, אני לא מדבר עליכם מלמעלה בהקשר של זה. אבל זה בדיוק הנקודה כי כל התפילות הן ככה. וזה לא נכון שהתפילות מטרתם פנימית, או לא רק. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה בצורה מאוד קיצונית בדרך כלל, כן? שאף אחד מהסנדלרים שסביבו בבית הכנסת לא שחו שם הרבה כוונות, נדמה לי. אבל ככה הוא כותב, החבר'ה הפשוטים והלא פשוטים,

[Speaker B] כולם מגיעים לבית הכנסת ומלמלים את אותם מילים, אף אחד לא מתכוון לא לבקש מהקדוש ברוך הוא ולא להודות לו.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? שיש מצוות תפילה צריך להגיד את המילים, יש בזה משהו מאוד אמיתי. וזה לא תמונה מלאה.

[Speaker B] אין בזה חיוב?

[הרב מיכאל אברהם] כן ודאי, לא בזה חיוב, כחיוב חיובי. ככה צריך לעשות ולא אחרת.

[Speaker B] נו, בסדר. הוא אמר שאני אענה, אבל

[הרב מיכאל אברהם] זה חידוד של נקודה נכונה. היא לא מלאה, זו השגיאה נדמה לי שהוא שוגה, שזה לא מלא. זה צריך להיות מלווה, כמו פה, זה צריך להיות מלווה בכוונה אבל זה לא נכון שזה הכל. ככה צריך לעשות. יש רק עוד הערה אחרונה, יש במכתבי תורה של הרוגטשובר, אתם מכירים את זה? יש בזה שעשוע, חילופי מכתבים בין הרוגטשובר לבין רבי מרדכי קאלינא. אלו שמכירים אותם נדמה לי רק בתוך הספר הזה, אבל כשקוראים את הספר הזה דברים ששווה להכיר אותם, יש התכתבות עם הרוגטשובר, והרוגטשובר ממשיך להתכתב איתו כמעט שלוש מאות מכתבים ואני לא יודע אם זה כולם, תאמינו לי ששווה מכה. מה זאת אומרת הרוגטשובר לא היה מקדיש זמן ליותר משורה? אז הם דנים שמה, הוא מביא, תסתכלו בתחילת מכתב קצ"ג, יש דיון מקצ"ב עד קצ"ד, הדיון הזה נמשך. בקצ"ג בהתחלה זה מחודד, הוא מביא מחלוקת ראשונים מה זה נקרא כתיבה לשמה בגט. כתיבה לשמה בגט זה לשם הדמות של האישה, צריך להיות הציור של האישה מול הראש שלי, או לשם השם שלה?

[Speaker B] השם שלה, רבקה.

[הרב מיכאל אברהם] אומר פה, כתוב ששינה שמו ושמה דבטל מן התורה, גט בטל אם שינה שמו ושמה. מפרש הסמ"ע בספר התרומות משום דלא נכתב לשמה, ככה אומר הסמ"ע. משום דלא נכתב לשמה, אלא לשם אחר. מה זה לשם אחר? הרי אני חשבתי על האישה הקונקרטית הזאת, אשתו של הפלוני הזה, רבקה, ואז כתבתי שם אחר שלה. אני חשבתי על אשתו, אולי אני אפילו מכיר אותה, אני ראיתי את התמונה שלה מול עיניי. לא, זה לשם אחר. מה זה לשם אחר? שטעיתי בשם, קראתי לה לאה במקום רבקה, אז זה לשם אחר. והרשב"א הוא מביא בהמשך כותב, הרשב"א בגיטין בדף פ' הוא אומר שזה פסול רק מחמת שאין זה סיפור דברים של כריתות, אין כריתות בגט, הגט הוא לא ברור את מי אתה מגרש, לא ברור מתוכו, אז לכן זה פסול. וזו התפיסה הפשוטה, אם זה כן לשמה, רק הגט הוא לא ברור מתוכו את מי אתה מגרש, זה הפסול. אבל התרומת הדשן ועוד כמה, והסמ"ע ובספר התרומות ועוד כמה כותבים שזה בגלל שזה לשם אחר. מה זה לשם אחר? שכשאתה כותב את המילה של השם שלה כמילה אחרת, אז התייחסת לאישה אחרת. למה? הרי ראית את הציור שלה בעיניים של האישה הזאת, לא בעיניים, בדמיון, הציור זה הדיבור. גם הציור זה לא האישה עצמה. הרי גם הציור, האופן שהיא מופיעה לעיניים, זה גם כן רק ייצוג של האישה עצמה. זה לא היא עצמה יותר מאשר השם. יש שתי צורות להתייחס אליה, אחת זה דרך התמונה שלה, ואחת זה דרך השם שלה. נכון? אז גם הציור זה לא היא עצמה, זה רק שתי דרכי התייחסות. אז אם כתבת את השם אחר, אז אתה בעצם פונה לאישה אחרת. זה מה שהוא אומר פה. כי השם זה היא עצמה, זה לא דבר, אתם מבינים? השם מתייחס לעצם. ואם כתבת שם אחר זה לא משנה שראית את אותו ציור, אז ראית את הציור הזה אבל חשבת על אישה אחרת. זה ביטוי מאוד קיצוני של העמדה הזאת, אבל תראו, עם הלכה למעשה. האותיות והשם והכל יש להם קשר מהותי, זה הדבר עצמו, זה לא איזשהו ייצוג. ומצד שני גם המראה, התמונה, גם היא לא הדבר עצמו. היא כן ייצוג.

[Speaker B] השם הוא כן הדבר עצמו?

[הרב מיכאל אברהם] השם זה יותר דבר עצמו מאשר התמונה, כי השם מתייחס לחומר של הדבר, והתמונה מתייחסת לצורה של הדבר. ולכן אם מבחינת השם טעית אבל בתמונה צדקת, זה נקרא לכתוב שם אחר. אולי נביא דוגמה הפוכה.

[Speaker B] אם בשביל אישה מסוימת, אם בגט לאישה מסוימת וחשבת על אישה מסוימת וכתבת את השם הנכון,

[הרב מיכאל אברהם] אז זה כשר?

[Speaker B] הרי השם הוא יותר. וגם בגט נראה לי בהלכה, אם יש שתי נשים ששותפות בשם,

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל השאלה היא אם מדובר על תמונה או על,

[Speaker B] אם זה אותו שם, אז למה אתה מתכוון? לנשים אחרות?

[הרב מיכאל אברהם] אז איך אפשר להתכוון לאישה אחרת כשכותבים את אותו שם? אולי לראות את התמונה שלה בראש. השאלה בדיוק למה מתכוונים שם, אני לא יודע.

[Speaker B] יש שם שתי נשים באותו שם.

[הרב מיכאל אברהם] שיש כוונה מופשטת כזאת, אז איך מציינים אותם אחרת אם יש להם אותו שם? מה ההבדל ביניהם?

[Speaker B] אמרנו ששמונה וחצי?

[הרב מיכאל אברהם] שמונה וחצי זה מאוחר. מה השעה עכשיו?

[Speaker B] שבע ורבע. גם המהר"ל לא יכול להגיד ששם זה לא רק ייצוג ולא הדבר עצמו. ראיתי שגם שם זה הדבר עצמו, אבל כשחושבים על אישה ספציפית אז רואים את השם שלה, אז זה רק ייצוג ולא הדבר עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] באיזה מובן אתה חושב על אישה ספציפית? אתה רואה את התמונה שלה? אבל גם התמונה שלה היא ייצוג שלה.

[Speaker B] כן, אז התמונה עוזרת לחשוב על האישה עצמה,

[הרב מיכאל אברהם] לא דרך השם, אבל חושבים על האישה עצמה. וטועים בשם. אולי. אז זה בעצם איזשהו ביטוי הלכתי קיצוני לתפיסה הזאת כאילו שהשם או האותיות הם עצמות הדבר עצמו, ולא רק איזשהו קשר של הוריה אליו. וזה אותו דבר כמו שאמרנו לגבי שמע ישראל. להגיד את המילים שמע ישראל, גם אם אני לא רואה את התמונה של השם אלוקינו כביכול מול העיניים, זה לא דבר משולל כל ערך וביטוי. נכון שזה לא יוצאים בזה חובת הכוונה, אבל זה משהו, זה כנראה יש בזה, זה לא דבר לגמרי לא ריקני כלל. ב. עכשיו פה יש כמה קטעים מ-א עד ה. אז אפשר לעבור אותם מהר. הוא מתחיל בתארים שליליים וכולי. השם העליון ברוך הוא המנהיג והמצווה תכלית העבודה ושורש כל המעשים העליונים והתחתונים, אינו נראה, בלתי ידוע הוא, לא ידיעה ולא מחשבה תפיסא ביה כלל. טוב פה זה כמה ציטוטים, בואו לא ניכנס לזה יותר מדי. אך השם העליון יתברך הוא עיקר התורה, ראשית החכמה, החוק והדעת. כיצד מה שאינו בלתי ידוע שורש לבלתי ידוע לדעת? אין שורש לדעת. איך יודע מה שאין בו ידיעה? או כדברי בעל העיקרים, איך יונח שורש לתורה אלוקית דבר שהוא נעלם השגתו מכל נמצא זולת השם? מה הכוונה זולת השם? הוא ושמו. נעלם השגתו מכולם חוץ מהשם שלו. וכל מה שאנחנו יודעים עליו זה רק השם שלו. מה שאנחנו קוראים הקדוש ברוך הוא. וכל מה שאנחנו יודעים עליו זה רק השם שלו. אז אנחנו בעצם לא יודעים עליו כלום, כמו שהוא אמר קודם, הרי זה רק להגיד את המילה בלי שיש משהו שמלווה אותה על ידי ציור. אז בעצם אנחנו סתם ממלמלים כשאנחנו אומרים קדוש ברוך הוא, נכון? אז איך זה יכול להיות שהשורש של כל מה שאנחנו מדברים פה זה בעצם דבר שאנחנו בכלל לא מבינים? כלום אנחנו לא מבינים. אז זה בעצם… פן אחר של השאלה שהתעוררה בסעיף א', אולי לא מיקדנו אחרי כל ההערות. נקודה בסיסית, כשאנחנו מתכוונים לעצם מופשט, אין ביכולתנו לצייר אותו. ואז אם מה יוצא? יוצא שאנחנו רק יכולים לדבר עליו, אבל הדיבור הוא דיבור ריק, דיבור בטל, כי הוא לא מלווה בציור, אז מה זה שווה? זאת השאלה שלו. אז הוא אומר אנחנו כשמקבל עצמו כמי שבוחן בדעתו כשמקבל עצמו עול מלכות שמיים, אני חוזר לסעיף א', מה בא להאמין בלב כשהפה אומר? כאילו כוונתנו וחיפוצינו איך לומר? לא איך להאמין. מה, כל העניין זה רק לומר? צריך להאמין הרי יחד עם האמירה. אתם תחשבו למה שאמרתי, אני אמרתי, אני עשיתי פה איזה אנטי-תזה. מה שהוא אמר זה שכל המקומות כולם אומרים שצריך להיות, הדיבור לא יכול להיות דיבור חלול. הוא צריך להיות מלווה באיזושהי הבנה, באיזשהו ציור. הרי הקשתי למה למה בכל זאת הרבה עושים את זה וזה לא לגמרי נטול יסוד, ואולי המוישה מקוצי בעצם זה מה שמתכוון עצמו. סוף סעיף א'.

[Speaker B] הא? לא שאי אפשר להתפלל.

[הרב מיכאל אברהם] לא שאי אפשר להתפלל בכוונה, אבל להתפלל בלי כוונה עדיף על לא להתפלל בכלל. זה הבדל ממה שבדרך כלל חושבים. בכל זאת זה עושה משהו, סוף סוף הוא אומר, זה

[Speaker B] פועל, זה אומר משהו. תפילה

[הרב מיכאל אברהם] בלי כוונה כגוף בלי נשמה. אבל גוף בלי נשמה זה יותר טוב מאשר לא גוף ולא נשמה.

[Speaker B] אתם מזדהים עם הבעיה שלו? שהוא לא יכול לגמרי לדבר על הקדוש ברוך הוא בלי לצייר משהו שהוא גשמי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא עם משהו גשמי, לא גשמי. מה אתה יודע לצייר עליו?

[Speaker B] אין מה לצייר עליו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אז מה, אתה אומר קדוש ברוך הוא, אבל אין לזה שום משמעות לאמירה הזאת. למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה? הרי כל דבר יש לו איזושהי משמעות. אני אומר שם של מישהו אז אני יודע מי הוא. איזושהי ישות אבסטרקטית. איזו ישות אבסטרקטית? זו שיוצרת את כל מה שיש.

[Speaker B] לא שזה המין קדוש ברוך הוא.

[הרב מיכאל אברהם] אלה רק תארים. טוב, זה שלב שני. וזאת בדיוק הנקודה.

[Speaker B] אז הוא מדבר, יש פה איזשהו משהו

[הרב מיכאל אברהם] בלי להגיד פה את כל התוארי חיצוניות שלו. אני חושב שבסופו של דבר זאת הנקודה, אבל אבל כאן הוא מציב את השאלה. הוא אומר, רגע, אני לא מבין, הרי המילה הזאת אין לה שום תוכן. וכל תוכן שניתן לה זה בעצם ציור, אבל אין לה ציור. אז רגע, אז מה אז מה קורה פה? אז אני בעצם סתם ממלמל?

[Speaker B] אז זה מה שהיה בסעיף א', עכשיו בסעיף ב' הוא אותו דבר. אני לא מבין את האור עצמו, אבל אני מבין את הביטוי שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פה יש לי ציור

[Speaker B] שלו, זה בדיוק מה שהוא אמר, את הדבר עצמו אני לא גם פה אני יכול להגיד כל מיני ביטויים של של שכביכול ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל עכשיו זה מבוא לשאלת התארים. הרי גם הם גם הציטוט של בעל העיקרים ושל המורה נבוכים זה מבואות לפני שמתחילים לטפל בתארים. אז בואו, אנחנו כרגע בשלב המבוא. ברור שאחרי זה מתחילים לדבר על תארים, אבל צריך להבין מה משמעותם. אבל מציבים כרגע רק את השאלה. אז בעצם מה שיש פה בסעיף ב' זה איזשהו תיאור מפן טיפה שונה של הבעיה שהייתה בסעיף א'. סעיף א' הוא אומר איך זה יכול להיות שבן אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים כשהמילים אין שום משמעות כשהוא אומר אותם. הוא בעצם לא מתכוון לכלום כי אין למה להתכוון, אין פה ציור. הדברים המוחשיים. הדברים המופשטים אין ציור. אז מה, הוא סתם ממלמל? אין לזה משמעות. וכאן הוא אומר את זה במובן לא במובן של הקבלת עול מלכות שמיים אלא במובן המטאפיזי. זאת אומרת, איך זה יכול להיות שהשורש של כל הדברים הידועים לנו הוא עצמו כלום, אין בו שום משהו, אז איך הוא מהווה שורש לדברים שהם כן נתפסים. ג. שאלת המה, שאלת המה. לפי החוקרים האלוקיים אין ראוי לשאול עליו מהו, ולא איכו, אלא אמו. אבל איך הוא יכול לשאול אם על מה שאיני יודע מה? מה הניסוח? מה זה אמו? האם הוא קיים? כן. דיברנו הזכרנו את זה לפני קצת לפני הזמן שעבר, שה אחד הדברים היחידים שאפשר להגיד על החומר של הדבר ולא על הצורה שלו זה להגיד שהוא קיים. כשאתה אומר שהוא עגול זה להגיד משהו על הצורה שלו. להגיד שהוא עצוב או שמח, אדום, משולש, כבד, כל זה זה תיאורים על הצורה שלו. אבל להגיד שהוא קיים זה תיאור עליו עצמו, זה דיבור עליו עצמו, לא על הצורה שלו. דיברנו על הראיה האונטולוגית הרי שכך דוחים אותה. לא? נדמה לי שכן. הראיה האונטולוגית הרי של אנסלם הנוצרי, אנסלם הקדוש. שהביא ראיה מדבר גדול מדבר קיים יותר גדול מדבר, דיברנו על זה, נכון? לא, אולי ב… הוא הראיה הראיה האונטולוגית לקיום האלוקי. אנסלם התחיל אותה ואחרי זה דקארט קצת שיפץ אותה, ויש שתיים שלוש גרסאות של זה, יש גם של שפינוזה ושל לייבניץ. זה דבר שנשפך עליו הרבה דיו.

[Speaker B] הוא אומר שמה שאחד הניסוחים.

[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא זה העצם בעל כל הישויות כולן, כל השלמויות כולן, כל השלמויות כולן. אחת השלמויות זה להיות נמצא, ועצם שהוא נמצא הוא יותר שלם מאשר עצם שלא

[Speaker B] נמצא, ולכן הקדוש ברוך הוא נמצא. זה מכריח, נכון? וזה מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה הפרוסלוגיון. הקדוש ברוך הוא זה העצם בעל כל השלמויות, נכון? אחת השלמויות זה להיות נמצא. ודבר מצוי הוא כמובן יותר שלם מאשר דבר שהוא רק בכוח או שלאינו נמצא, ולכן הקדוש ברוך הוא נמצא. הוא בעצם עובר פה ממושג, מעולם של המושג אל העולם של העצם, אל העולם הריאלי. איך זה בנוי בעצם בצורה קצת יותר מפורטת? אם אני מבין את המושג הקדוש ברוך הוא, האלוקי, המושג, עוד לא הנחתי שהוא קיים. המושג, מה אומר המושג? המושג הוא ברור. המושג הוא ברור. מה הוא אומר המושג הזה? העצם בעל כל השלמויות. זה כרגע רק מושג, אני לא יודע אם הוא קיים או לא קיים, אבל המושג הזה ברור לי. זאת אומרת יש מושג כזה, כמושג הוא ישנו, לא העצם, המושג ישנו. מה זה המושג הזה אבל? כל השלמויות. אבל אחת השלמויות זה להיות מצוי, אז ממילא הוא גם נמצא. עוברים פה מהתייחסות למושג להתייחסות לעצם.

[Speaker B] אפשר להגיד שהוא לא…

[הרב מיכאל אברהם] אם יש מושג כזה, אז זו הטענה, אז גם יש עצם כזה. אתה לא יכול להגיד שאין מושג כזה, הרי אנחנו משתמשים בו וכולנו מבינים אותו. מה, אתה תגיד שאין מושג כזה? למה לא? מה הבעיה? היה על זה המון דיון על המשפט הזה, זה עבר בין כמה הרבה מאוד שנים ובמשך כל אורך הדרך התפתחו הרבה כל מיני ערעורים עליו, שרובם סובבים סביב נקודה אחת. דיברנו על זה גם בערב, שרובן של רוב ההתנגדויות בעצם נסובו סביב הנקודה שהימצאות היא לא סוג של שלמות, הימצאות זה לא תואר. הוא טוב לאין תכלית, הוא חזק לאין תכלית, אבל הוא לא מצוי, זה לא אותו דבר כמו טוב וכמו חזק. ככה בדרך כלל אומרים כזה או אחר, אבל אני לא מכיר הגדרה למה באמת לא. ההגדרה הכי טובה שאני לפחות יכול להציע לדבר הזה זה מה שאנחנו אומרים עכשיו. טוב, עגול, אדום, כבד, כל אלו זה תיאורים של העצם, מדברים על הצורה שלו. אבל זה שהוא מצוי זה לא מדבר על הצורה שלו, זה מדבר על החומר שלו. נכון? זה שהוא מצוי או שהוא לא מצוי, זה לא תיאור שלו שהוא מצוי, זו אמירה עליו עצמו, זו לא אמירה על איך הוא נתפס. הוא לא נתפס כמצוי. זה או שהוא מצוי או שהוא לא מצוי, כן לא, זה לא עניין של האם הוא נתפס כמצוי. הוא נתפס כמשולש, הוא נתפס כאדום, הוא לא נתפס כמצוי. מצוי זו אמירה עליו עצמו, לא על איך הוא נתפס, ולכן זו אמירה על החומר, לא על הצורה. זאת ההגדרה למה מצוי הוא לא אחד מן התארים, אחד מהשלמויות. כרגע לא מעניין אותי הראיה האונטולוגית, רק כחידוד לנקודה הזאת, שבעצם להגיד שדבר מסוים נמצא זה להגיד משהו על הדבר עצמו ולא על הצורה שלו. אז לכן, אם נחזור פה למה שקראנו עכשיו, אז אומר לפי החוקרים אין ראוי לשאול עליו מה ולא איך אלא אם הוא. איך אני הייתי מפרש את זה? מאוד פשוט. אי אפשר להגיד שום דבר על הצורה של הקדוש ברוך הוא. מה הוא ואיך הוא, זה הכל תיאורים. איך הוא, מה הוא וכולי, זה הכל מושגים של תיאור. אין לו תיאור. אבל להגיד שהוא מצוי זה כן אפשר להגיד עליו. למה? כי כאן אנחנו לא מתייחסים לאיך הוא נראה, אין לו תמונה, הוא לא… אנחנו מתייחסים אליו עצמו, לזה שהוא קיים, לזה שהוא ישנו, מה שתיארת קודם לכן. אנחנו יודעים שהוא ישנו, וזה מה שאנחנו יודעים עליו. למה? כי באמת להגיד עליו שהוא ישנו זה לדבר על עצמותו, לא על הצורה שלו. על החומר שלו.

[Speaker B] מה זה, לא התייחסנו לקדוש ברוך הוא כשלעצמו?

[הרב מיכאל אברהם] זה כבר מושג פילוסופי. הקדוש ברוך הוא כשלעצמו, לא איך שהוא נתפס.

[Speaker B] מה זה, זה לא גם מדבר…

[הרב מיכאל אברהם] לא. מה זה? אז אתה אומר הוא יודע מה, בעל צורה כזאת, בעל תכונות כאלה, זה כבר מושגים של צורה, של מאפיינים. מה הוא ואיך הוא, אלו המאפיינים. הוא גבוה, הוא נמוך, הוא עגול, הוא כזה, זה מה זה, זה המאפיינים. אבל להגיד שהוא ישנו זה לדבר עליו עצמו, לא על הצורות שלו. ולכן עכשיו הוא אומר אבל איך אוכל לשאול אם על מה ש… אבל איך אוכל לשאול אם על מה שאיני יודע מה? שאני כבר הקדמתי את המאוחר כמובן.

[Speaker B] יש משמעות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני הקדמתי את המאוחר כבר, אני כבר הסברתי למה זה לא חסר משמעות. אבל הוא שואל את השאלה, הוא אומר הרי זה חסר משמעות! מה, אתה אומר שהקדוש ברוך הוא ישנו. טוב, מי זה הקדוש ברוך הוא? זה רק מילה. מי זה הקדוש ברוך הוא? אתה לא יודע להגיד עליו שום דבר חוץ מזה שהוא ישנו. אבל להגיד, אני אומר לכם עכשיו תקשיבו, איקס ישנו. מה המשפט שאמרתי עכשיו? איקס ישנו. זה משפט שיש לו תוכן? כל מה שאני יודע על איקס זה רק שהוא ישנו. אז כשאני אומר איקס ישנו לא אמרתי כלום, נכון? אני צריך לדעת משהו על איקס כדי שהמשפט איקס ישנו יהיה משפט בעל איזה שהוא תוכן. אחרת מה התוכן שלו? אתם מבינים מה אני אומר? אין למשפט שום תוכן. עכשיו אם לאיקס הזה קוראים אלוקים או הקדוש ברוך הוא, אז מה? זה בדיוק אותו דבר. רק התקדמנו כבר פשוט, זה הכל. אז זה אותו דבר. אתה אומר עצם מסוים שנקרא, אנחנו קוראים לו אלוקים, לא משנה כרגע, אבל העצם הזה כל מה שאנחנו יכולים להגיד עליו זה שהוא ישנו. אבל המשפט הזה הוא חסר מובן אם זה כל מה שאנחנו יכולים להגיד על הדבר הזה. שיש עצם, זה בעצם מה שאנחנו אומרים, זה מין אמירה ספינוזאית כזאת. שיש עצם. זה המשפטים הראשונים באתיקה. אז לכן הוא אומר אבל איך אוכל לשאול אם על מה שאיני יודע מה? מה נשאל? הנה איקס ישנו. אני בסדר, אני עכשיו בא אליכם ושואל שאלה חדשה. תגידו לי איקס ישנו או איננו? בוא נחקור את השאלה הזאת, האם איקס ישנו או איננו. אבל אני לא אומר לכם שום דבר על האיקס הזה. אתם מבינים? קשה לתפוס את השאלה הזאת אם מדברים על הקדוש ברוך הוא. אבל עזבו, הקדוש ברוך הוא זה רק שם. בואו נגיד איקס. זה אותו דבר. אנחנו לא יודעים עליו שום דבר חוץ מאשר שהוא ישנו, נכון? אז עכשיו אני שואל אתכם חקירה, אני רוצה להעמיק את המשהו או לחקור את השאלה אם איקס ישנו או איננו. זה פשוט בדיחה. מה זה אומר? אתה לא יודע עליו שום דבר חוץ מאשר השאלה האם הוא ישנו שבה אתה דן. זה חסר מובן, כן? אז איך אוכל לשאול אם על מה שאיני יודע מה? מה אנסח? וכן בשיר הייחוד יום א', ב', ג'. מה אערוך ולא ידעתי מה? היכול אוכל לדבר והוא מה? נבון וחכם הם לא ידעו, ואיך אערוך על אשר לא ידע? זה הפרשנות שלו בעצם לשורות האלה בשיר הייחוד. לא שאלת האם, אלא שאלת המה היא עיקר למאמין החוקר. מה להאמין? כדברי פילון היהודי. ועכשיו הוא ממשיך כאן בשלב, מבחינתי זה השלב הבא באמונה, שאני חושב שגם נראה אותו בהמשך. כן, זה מין תפיסה שאין לנו את הדבר עצמו, אנחנו יש רק את אוסף התיאורים שלו. אז אם אתה לא יודע את התיאורים, אתה לא יודע כלום. אז לכן הוא אומר עוד פעם, כמו שהוא אמר, זה המשך, הצגת השאלה באופן שלישי. אותה שאלה בדיוק כמו בא' וב', עכשיו גם בג'. להציג באופן שלישי את אותה שאלה, כן? עכשיו הוא אומר שבעצם אתה אומר פה מילים שאין להם שום כיסוי, אין להם שום משמעות. יש רק את המילה עובדת. משמעות אין פה. אתה לא אומר כלום. וזה לא ייתכן הרי. לכן הוא אומר לא ייתכן, לא שאלת האם אלא שאלת המה היא עיקר למאמין, לא כמו שהחוקרים האלוקיים שלמעלה הוא כותב, כן? שאומרים שרק אנחנו יכולים לשאול אם ולא מה. שזה אבסורד להגיד דבר כזה. איך אפשר להגיד רק אם ולא מה? אם אתה לא אומר את המה גם את האם אתה לא יכול להגיד. אין לזה שום מובן. כשאתה אומר שמישהו קיים אתה צריך להגיד לי משהו על המישהו הזה. שייקספיר חיבר את כל היצירות העבריות? לא שייקספיר זה בן דוד שלו שגם לא קראו לו שייקספיר. מה זה אומר משהו? לא שייקספיר חיבר את כל היצירות העבריות הללו אלא בן דוד שלו שגם לא קראו לו שייקספיר. כל מה שאנחנו יודעים על היהודי הזה שקראו לו שייקספיר זה שהוא חיבר את כל היצירות האלה, נכון? אם אני אומר לא, זה לא הוא, זה בן דוד שלו שגם לא קראו לו שייקספיר והוא גם חיבר את כל היצירות האלו. אז זה אותו דבר, זה בדיוק אותו דבר מה שאנחנו אומרים פה, אתם מבינים? הקדוש ברוך הוא נמצא זה בדיוק אותו דבר, רק פה אנחנו לא צוחקים משום מה. זה אותו דבר. ברוח הפילוסופים, פילון בעצם טוען נגד החוקרים. שבאמת אנחנו לא יכולים להסתפק רק בשאלת אם הוא. אלא צריך לשאול גם מה הוא ואיך הוא ומי זה, לא יכול להיות, מה זה אם? ברוח הפילוסופים, לא ידענו את זה שפילון והאלכסנדרונים הרי הכניסו לוגוס מאחורי האידיאות, נכון? ראינו את זה כשמכניסים בעצם איזה שהוא משהו מעבר לאידיאות המופשטות. ברוח הפילוסופים לא יוכל לעבוד עבודת האלוהות אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתו עובדים זולתו. ואם ככה יוצא שרק נביא הדור, רק אחד יכול להשיג שרטוט או ציור של הקדוש ברוך הוא, רק הוא יכול לעבוד אותו. וכל השאר סתם ממלמלים מילים. וזולתו, כאילו מי שלא פילוסוף כזה גדול או נביא כזה גדול, רק נביא בעצם, למה הפילוסופים פחות חשובים. טוב נביא הדור הכוונה כנראה לא לנביא במובן של נבואה, מי שכתב את זה חשב כנראה על משהו מסוג מסוים אחר, אולי הנביא. אבל זולתו, אם זולתו מי שלא שייך לפילוסוף הגדול הזה אז מה? אז הוא בעצם עובד אלילים? זאת אומרת הוא עובד משהו אחר או שהוא לא עובד את אף אחד, הוא סתם ממלמל מילים. סתם משחקים. איך הם יכולים לחקור את האם אם אין להם את האיך ואת המה? איך אפשר לחקור את האם? לא בגלל שזה חסר משמעות,

[Speaker B] איך בכלל אפשר לחקור את זה? וזה בדיוק מה שהוא אומר,

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שהוא אומר. כל המשפטים בהקשר הזה הם חסרי משמעות.

[Speaker B] לא, כי הם אומרים אין ראוי לשאול מה ואיך אבל את האם זה אפשר. אבל גם זה אי אפשר, כי איך אפשר, איך אפשר לחקור, פילוסופים זה לא חוקרים את

[הרב מיכאל אברהם] האלוקים של למעלה, חוקרים אלוקים שיש בתוך העולם. אם הוא קיים או לא קיים,

[Speaker B] אבל איך אפשר בכלל לחקור? הם אומרים שאפשר לחקור את האם. איך אפשר לחקור את האם אם אין לך מה ואיך? איך אפשר? זה לא שזה חסר משמעות, זאת השאלה שהוא שואל עליהם.

[הרב מיכאל אברהם] זאת השאלה שהוא שואל עליהם, שרס"ג שואל עליהם.

[Speaker B] הוא הבין שהם כאילו שרס"ג תוקף אותם באיקס, אבל אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר לשאול אם איקס קיים או לא קיים בלי להבין מה זה האיקס. זה חסר משמעות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה אומר, אי אפשר לשאול את השאלה הזאת. זאת אומרת שאם השאלה היא חסרת משמעות זה אומר שאתה לא יכול לשאול מה זה מושג של הקדוש ברוך הוא, אתה לא יכול לשאול אותה. ובסופו של דבר מאחורי כל דבר עומד איזשהו תיאור ברמה עיונית זו או אחרת או שבאמת המשפט הוא חסר מובן. זאת הנקודה שרס"ג רוצה להגיד. ולכן הפילוסופים מסיקים שכל מי שלא, שאין לו איזושהי צורת תיאור מסוימת לקדוש ברוך הוא בעצם עובד מישהו אחר, או שלא עובד כלום, סתם ממלמל מילים. כל המבוא הזה בעצם הנה בהקדמה לספר שער השמים המיוחס לרבי אברהם בן עזרא ושד"ל שמה, שכל מי שאינו יודע בוראו ואינו משיגו כפי השגת השכל האנושי נמצא עובד עבודה זרה בלי ספק. ובגן השכלים לרבי נתנאל אלפיומי הוצאת הרב קאפח, שאם דיברת הגשמת ואם שתקת כיחשת וכפרת. ואתה נמצא במלכוד ללא מוצא. אם אתה מדבר אתה מגשים כי אין תיאור, אבל מצד שני בלי תיאור אז אתה סתם כיחשת וכפרת, אתה לא מדבר על שום דבר. במלכוד ללא מוצא העניין הזה, אז מה קורה? כל המטרה שלו זה להוביל את הפילוסופיה עד הנקודה שבה היא נעצרת. זאת אומרת ששם אין מוצא יותר, גמרנו. ועל זה, זה בעצם ההקדמה לתורת התארים. מבינים? כל העסק הזה בא לשמש כהקדמה למה אנחנו צריכים תארים של האלוקות. כי בלי תארים של האלוקות אז אם דיברת הגשמת ואם לא דיברת כיחשת וכפרת.

[Speaker B] רגע, אתה לא יכול להגיד לפחות שיש משמעות לזה שישנו קיים? אי אפשר להגיד כן, מדובר עליו בתור משהו שקיים, חוץ מזה אני לא יודע שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] חוץ מזה שהוא קיים אתה לא יודע שום דבר אז לא אמרת שהוא קיים. אולי אתה מדבר על איקס קיים. או על פייה, טינקרבל, פיטר פן. מה, מי אמר ש…

[Speaker B] תיאורטית יכול להיות, זאת אומרת אני לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] באיזה מובן אתה מדבר עליו?

[Speaker B] מדובר עליו בכלל, הוא זה שברא את העולם?

[הרב מיכאל אברהם] אה, אתה כבר יודע עליו משהו, לא, אתה כבר יודע עליו משהו שאתה יודע עליו הרבה מאוד. אם יש איזה איקס, איקס אם כן ברא את העולם. רגע רגע, בואו כבר פרה פרה. אנחנו עכשיו נגיע לכל סוגיית התארים, אנחנו נבחן את התארים האלה לאור השאלות שמוצבות כאן, זה רק מבוא למאמר, לא אמרנו את הכל עכשיו. אבל הוא בא להציג פה עד כמה שאפשר חד את הנקודה שאנחנו בעצם נמצאים פה באיזשהו מלכוד, גם בעל העיקרים כותב את זה כמדומני בהקדמה, על מה אנחנו הולכים להגיד על השם.

[Speaker B] הנה בדלות המאמר על זה גם כאן… למה הם אומרים הפילוסופים שלא עובדים את הקדוש ברוך הוא? מה אמרת שהוא ברא את העולם?

[הרב מיכאל אברהם] מי זה הוא? אם ברא את העולם, אמרת. מה ההבדל בינו לבין איקס קיים? בין זה לבין איקס קיים? מי זה ברא את העולם? הישות שיושבת שם ודופקת בפטיש? בורא עולם, בורא עולם. בטח שבורא עולם בעולם, תודה רבה. בורא עולם ברא עולם, תודה רבה. אתה אומר לי אבל משהו על מישהו שאתה לא יודע עליו כלום, אז עוד פעם זה כמו איקס קיים. לא אמרת דבר בדיוק. לא, פה כבר התקדמנו. מאיפה התקדמנו? מאיקס, אמרנו שאיקס ברא עולם. אמרנו שבורא עולם קיים, תודה רבה. העולם קיים בטח שהבורא שלו קיים, השאלה מי זה הבורא.

[Speaker B] בשביל להגיד שיש בורא זה משהו אחר אבל.

[הרב מיכאל אברהם] זו אמירה על העולם. זו אמירה על העולם שהעולם נברא על ידי מישהו, אני שואל אבל מי זה הבורא. זה לא מספיק להגיד שיש בורא, אתה רוצה להגיד משהו עליו, לא על העולם. כשאתה אומר יש בורא זאת אמירה על העולם, לא על הבורא. תמיד. השאלה אם אני אגיד שהוא טוב, אז השאלה תהיה מי זה אותו אחד שהוא טוב. נכון לגמרי. אותו אחד שיש לו כנפיים, מי זה אותו אחד שיש לו כנפיים והוא ברא את העולם. לא, זה לא נכון, זה לא נכון.

[Speaker B] כי ברגע שיש לך כבר שני דברים אתה כבר אמרת משהו. מה פתאום? כן. אתה אומר שאותו אחד שהוא טוב לאין תכלית הוא גם זה שברא את העולם. זה כבר משפט בעל מובן, אז כבר אמרת משהו עליו. לא, זה ברור. מה זאת אומרת? זה כבר משפט שמכיל אינפורמציה. אותו אחד שהוא טוב לאין תכלית הוא גם זה שברא את העולם. אז זה משפט עם הרבה אינפורמציה. אבל להגיד שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם זה משפט חסר מובן. למה? מישהו ברא את העולם. למה? מה רע בזה? יש כבר כמה דברים שכלולים, אני מתייחס לאותו אחד שגם ברא את העולם. ומה אתה אומר? הוא ברא את העולם.

[הרב מיכאל אברהם] אותו אחד שקיים ושהוא ברא את העולם.

[Speaker B] הוא ברא את העולם בגלל שהוא קיים.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת הוא לא קיים?

[Speaker B] הוא ברא את העולם בלי שיהיה קיים? אני יכול במילה אחת להגיד חמש מאות דברים. לא, זה לא חמש מאות דברים, אתה אומר בחמש עשרה מילים דבר אחד, לא במילה אחת חמש מאות דברים.