רצון חופשי ובחירה – שיעור 9

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי בואו נתחיל. בואו רק אני אסכם בקצרה איפה אנחנו עומדים כי הייתה לנו הפסקה. המטרה של הקטע האחרון הייתה, כמה שיעורים האחרונים הייתה, לנסות ולהבין האם אנחנו יכולים להכניס את הרצון החופשי שלנו לתוך המערכת הפיזיקלית. זאת אומרת, האם הפיזיקה מאפשרת עדיין את החופש הזה לבחור בין כמה אופציות כשאני נמצא בסיטואציה נתונה, שזה בעצם ההבדל בין ליברטניזם, תפיסה של רצון חופשי, לבין דטרמיניזם. בדקנו שני תחומים בפיזיקה שמועמדים לעשות את זה, שזה הכאוס והקוונטים. המסקנה הייתה שהם לא נותנים לנו את התוצאה הזאת. הכאוס בגלל שאין בו שום דבר אקראי. אמרתי שם שחוסר היכולת לנבא מה יקרה בעתיד לא אומר שמה שיקרה בעתיד לא נקבע על פי העבר. לפעמים זה נקבע, רק כיוון שמאוד מסובך לעשות את החישוב, אז אנחנו לא נוכל לנבא את הדבר הזה. אנחנו לא יודעים לעשות את החישוב, זה לא אומר שאין חישוב. הטענה הליברטנית טוענת שאין חישוב, לא שאנחנו לא יודעים לעשות את החישוב. לכן הכאוס בכלל לא רלוונטי לשאלה הזאת. הקוונטים זה קצת יותר עדין, כי הכאוס בעצם אין בו שום מרווח בפיזיקה, המרווח הוא אפיסטמי. הוא ביכולת שלנו להבין את הפיזיקה או לחשב אותה, ולא במציאות עצמה. בהקשר הקוונטי הבעיה היא במציאות עצמה, כך לפחות בפרשנויות המקובלות. זאת אומרת, במציאות עצמה ראינו את ניסוי שני הסדקים ועוד דוגמאות שמהמציאות עצמה התברר שמאותו מצב נתון יכולות לצאת כמה תוצאות שונות. כמו בניסוי שני הסדקים, זה יכול לעבור דרך סדק א' או יכול לעבור דרך סדק ב' למרות שאני יריתי אותו באותה צורה, את החלקיק. עדיין יכול להיות שהוא יעבור דרך סדק א' ודרך סדק ב'. לכאורה זה ממש חלומו של כל ליברטן, כי זה בעצם אומר שבמצב נתון אחד עדיין פתוחות כמה אפשרויות להמשך וזה בעצם פותח את האפשרות לומר שיש לנו בחירה חופשית. במצב העכשווי הנתון שלי, זה לא אומר שהתוצאה או המעשה שאני אעשה ברגע הבא מוכתב מהמצב הנתון הזה. יש לי עדיין את האפשרות לבחור בין כמה אפשרויות. הטענה שלי היא שזה גם לא עושה את העבודה. זה לא עושה את העבודה, אני קראתי לזה ספק אונטי במקום ספק אפיסטמי, ספק בעולם. לא רק ספק בצורת ההסתכלות שלי או ביכולת שלי לתפוס את העולם. אבל גם אם אני מקבל את זה, עדיין זה לא עושה לי את העבודה מכמה סיבות.

[Speaker B] הרב אולי תשתיק את כולם.

[הרב מיכאל אברהם] תורת הקוונטים בעצם מדברת על החופש הזה שיש בתוך הפיזיקה, הגאפ, הפער הזה שיש בתוך הפיזיקה, רק בסקאלות מאוד קטנות. בסקאלות של אלקטרונים בודדים, בודדים הכוונה גם אלף ועשרת אלפים או מיליון אפילו אולי, אבל זה בערך. והתופעות שאנחנו מדברים עליהם כשאנחנו מדברים על פעולות של האדם, על העולם שלנו, הן כמובן תופעות בסקאלות הרבה יותר גדולות ושם התופעות הקוונטיות נמרחות. אז לכן תורת הקוונטים כנראה לא, אפילו ברמה של נוירון בודד, אמרתי התפיסה המקובלת היא שתופעות קוונטיות לא משחקות תפקיד, בטח במערכות של הרבה מאוד נוירונים. אמרתי יש קצת ויכוחים גם על העניין הזה, בודקים כל מיני תופעות קוונטיות בנוירון, אבל אני חושב שקשה מאוד לתלות בתורת הקוונטים את ההסבר לבחירה חופשית. אבל מעבר לזה, אפילו אם נגיד שזה נכון, תורת הקוונטים רק אומרת שיש כמה אפשרויות. היא לא רק אומרת שיש כמה אפשרויות, היא גם אומרת שההכרעה איזו מן האפשרויות תיבחר מתנהלת על פי התפלגות סטטיסטית נתונה, מה שקרוי שם פונקציית הגל. פונקציית הגל בעצם קובעת מה הסיכוי שהחלקיק יעבור דרך סדק א' או דרך סדק ב', זאת אומרת לכל אחת מן התוצאות יש איזה שהוא סיכוי מוכתב מראש. ואם זה כך, אז זה אומר שגם אם אני מקבל את זה שיש פה כמה אפשרויות ובמציאות עצמה באמת יש גאפ, יש פער, לא כמו בכאוס, עדיין. כאשר האדם בוחר, זה בעצם אומר שהוא מחליט באיזה מהאפשרויות לבחור באופן שמסור בידו. אז זה אומר שזה לא נקבע באופן מקרי או אקראי על פי ההתפלגות של תורת הקוונטים, ולכן בעצם עדיין יש פה חריגה מחוקי הטבע. זה נכון שהקוונטים אולי יכול לתת לי המקום היחידי בפיזיקה שיכול לתת לי חופש אמיתי במציאות עצמה, אבל חופש זה תנאי הכרחי ולא מספיק למנגנון הבחירה. זה שיש לי שתי אפשרויות בפניי זה תנאי, בלי זה אין בחירה. אבל גם אם יש לי שתי אפשרויות זה לא מספיק בשביל להגיד שאני בוחר, כי יכול להיות שאני רק מגריל אחת משתי האפשרויות. ודיברנו לא פעם על ההבדל בין ההגרלה לבין בחירה. הרבה אנשים בתחום הדיון הזה מזהים את שני הדברים האלה, אבל זה לא נכון. בחירה זו לא הגרלה, בחירה זאת הכרעה מושכלת לאור שיקולים. הגרלה זה סתם תהליך עיוור ושרירותי. אז לכן גם אם תורת הקוונטים נותנת לי את המציאות הזאת שיש כמה דרכי המשך להתקדם ממצב פיזיקלי נתון, זה לא אומר לי בהכרח שהדרך לבחור אחת מהאפשרויות האלה היא בדרך של בחירה, להפך, תורת הקוונטים אומרת שזה בדרך של הגרלה. איך בדיוק נעשית ההגרלה הזאת זה לא משנה, אבל יש התפלגות נתונה מראש. ולכן גם שם נדמה לי שקשה למצוא את הבחירה החופשית בתוך הפיזיקה. הערתי עוד הערה לגבי פרשנויות מסוימות שהיו רווחת פעם בתורת הקוונטים, היום הן כבר הרבה פחות פופולריות, רוב ה, נדמה לי שהקומונוויזדום שם כבר אומר שזה לא נכון שהתודעה האנושית משפיעה על המערכת הפיזיקלית, שגם זה איכשהו מצטייר לתומכי הבחירה החופשית כרעיון מאוד אטרקטיבי. וזה בעצם אומר שאני יכול להשפיע על הפיזיקה, שזה בדיוק מה שקורה בבחירה חופשית, שהרצון שלי משפיע או משנה את הפיזיקה או את הפיזיולוגיה של המוח. עכשיו כאן, א', גם בתורת הקוונטים כנראה, עד כמה שאני יודע ועוד פעם אני באמת לא מעודכן עד הסוף, אבל כך הבנתי, כבר היום מאמינים שזה לא נכון. אלה פרשנויות שהעלו כמה אנשים חכמים וחשובים, אבל עדיין זה כנראה לא נכון. הזכרתי נדמה לי את הניסוי הזה כשמעמידים גלאי ליד אחד מהסדקים, אז אמרתי שהימצאותו של הגלאי גורמת לקריסה של פונקציית הגל, זאת אומרת היא גורמת לפונקציית הגל להחליט האם החלקיק עובר דרך סדק א' או דרך סדק ב' ולא יעבור דרך שניהם. עכשיו בדרך כלל חשבו שלמה, מה המשמעות של גלאי? גלאי זה בסך הכל איזשהו מכשיר פיזיקלי, מה הוא שונה מכל עצם פיזיקלי אחר. כי הגלאי מגיע לתודעה אנושית, אני מסתכל מה התוצאה, איפה החלקיק עבר. ולכן הייתה איזושהי השערה שהתודעה האנושית היא זו שגורמת לפונקציית הגל לקרוס. ואז סיפרתי שם על איזה ניסוי שעשו ששמו גלאי, המידע מהגלאי עבר לכונן של מחשב שהשמיד את עצמו. אף אדם לא ראה את המידע הזה, המידע הזה נאסף על ידי הגלאי, אבל שום תודעה אנושית לא פגשה את המידע הזה, ועדיין הייתה שם קריסה של פונקציית הגל. זאת אומרת שהמיתוס הזה שבתורת הקוונטים התודעה משפיעה על המציאות כנראה לא נכון. עוד פעם, עד כמה שאני מבין, אני צריך פה להתבטא בזהירות כי אני לא מעודכן עד הסוף, אבל ככל שאני מבין ומה ששאלתי גם, נדמה לי שזה אפ טו דייט, זאת אומרת זה עדיין המצב שאנשים לא מאמינים באמת שתודעות גורמות לקריסה של פונקציית הגל. מה כן עושה את זה? חידה לא פשוטה. אני לא יודע. כי באמת מה זה משנה? גלאי זה בסך הכל אוסף של ברזלים וחוטים ומערכת פיזיקלית. מה הוא שונה מכל מערכת פיזיקלית טבעית אחרת? זה שהוא מעשה ידי אדם אז מה? למה הוא גורם לקריסה ודברים אחרים לא? טוב, אז זה דיון אחר. בכל מקרה, התוצאה היא שתורת הקוונטים גם לא נותנת לנו את המענה המבוקש. ואז אם אני מסכם את המצב, זה היה סוף הפרק הקודם, או סוף הקטע, לא הפרק, או אוסף פרקים הקודם, זה בעצם אומר שאי אפשר להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה. וזה משאיר אותנו עם שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להניח שאין בחירה חופשית. כמובן האפשרות הזאת מניחה שיש בעולם רק פיזיקה. אם אתה פיזיקליסט אתה מניח שיש בעולם רק פיזיקה ואי אפשר להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה, אז כנראה אין בחירה חופשית. אפשרות אחת. אפשרות שנייה זה לוותר על הפיזיקליזם. לוותר על הפיזיקליזם פירוש הדבר לומר שלא נכון. לא נכון שכל העולם הוא רק פיזיקה. יש בעולם עוד דברים, רוח, נפש, מה שאתם רוצים. ולכן זה שאי אפשר להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה לא אומר שאין בחירה חופשית. היא לא בתוך הפיזיקה אלא היא מבחוץ. ודיברנו על זה כבר בעבר שבעצם מי שמאמין בבחירה חופשית, הליברטן, צריך להניח שישנה השפעה של המנטלי, הרצון או החלק הרוחני שלנו על המערכת הפיזיקלית, שזה סותר את חוקי הפיזיקה. זה סותר את חוקי הפיזיקה כי יזוז שם חלקיק למרות שלא פועל עליו כוח פיזיקלי או יזוז לא לפי חוקי ניוטון שקובעים את הקשר בין התנועה של החלקיק לבין הכוח שפועל עליו. אז יש פה חריגה מחוקי הפיזיקה וזה בדיוק הביטוי התפיסתי לחריגה מהפיזיקליזם. שיש בעולם עוד דברים חוץ מפיזיקה, אבל לא רק שישנם עוד דברים חוץ מפיזיקה אלא הדברים האלה גם יכולים להשפיע על הפיזיקה. והרוח שלנו היא לא רק חיה בעצמה ולא מושפעת מהפיזיקה או מושפעת מהפיזיקה אבל לא נקבעת על ידי הפיזיקה אלא שהיא גם מחזירה לפיזיקה. זאת אומרת היא גם יכולה לשנות את התהליכים הפיזיקליים. כשאני בוחר להזיז את היד ואז אני מרים את היד, הרמת היד זה אירוע בפיזיקה. יש פה גוף בעל מסה שנע. והדבר הזה קרה בגלל החלטה מנטלית שלי. אז זה אומר שהמנטלי יכול לחולל תהליכים פיזיקליים. זה סותר את חוקי הפיזיקה. אוקיי, אז אלה שתי האפשרויות שבפניהן אנחנו נשארים. זאת אומרת או להיות מטריאליסט פיזיקליסט ואז אין בחירה חופשית כי בתוך הפיזיקה אי אפשר להכניס בחירה חופשית כמו שהרבה מטריאליסטים קיוו שהם יוכלו להישאר מטריאליסטים ולהאמין בבחירה חופשית אם אפשר יהיה להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה. זה נדמה לי לא עובד. והאלטרנטיבה השנייה זה להיות דואליסט אינטראקציוניסט מה שאמרתי, זאת אומרת להאמין בקיומם של חומר ורוח ואינטראקציה דו סטרית ביניהם. ואז זה כמובן לוותר קצת על חוקי הפיזיקה. להגיד שיש חלקיקים שיתחילו לנוע לא לפי חוקי הפיזיקה או ינועו לא לפי חוקי הפיזיקה אלא על פי השפעה מנטלית. ודיברנו על זה בהרחבה אם אתם זוכרים על הלקס ספציאליס כדרוגטורי של הספציפי וכל מיני שיקולים למה אני חושב שעדיפה התזה הזאת על התזה הפיזיקליסטית. בכל אופן זה המצב שבו אנחנו עומדים כרגע ועכשיו סוף סוף אנחנו מגיעים למדעי המוח. במדעי המוח, זה הפרק הבא או החלק הבא של הסדרה הזאת. מדעי המוח בעצם לכאורה מציעים לנו א', אתם יודעים מה לפני מדעי המוח עוד הערה. יש טענות אחרות שהן דומות אבל צריך לשים לב טוב להבדל ביניהן בקשר לתורת הקוונטים. יש טענות שתורת הקוונטים כיוון שיש כמה אפשרויות להתקדם ממצב נתון ספציפי אז קשה יותר לשלול את קיומה של הבחירה החופשית. זאת אומרת לא שתורת הקוונטים מאפשרת את הבחירה החופשית בתוך הפיזיקה, היא לא. אבל הבחירה החופשית יכולה להסתתר ביתר קלות בעולם ששולטים עליו חוקי תורת הקוונטים. כנ"ל אגב גם בכאוס. כי אם אני מניח שישנה איזושהי מעורבות נסתרת של המנטלי שלנו במה שאנחנו חושבים, עושים, פועלים, אז אני אומר מה זאת אומרת הרי חוקי ניוטון יראו לי שזה לא נכון. אני אראה שהכוח שהיה כוח כזה והתנועה שנוצרה היא תנועה כזאת לפי חוקי פיזיקה. אבל אם החוקים הם מסובכים ומורכבים ואין לי דרך לחשב מה תהיה התוצאה או שהיא רק סטטיסטית בתורת הקוונטים ובכאוס אין לי דרך לחשב, אז המערכות הפיזיקליות המורכבות האלה יכולות להחביא מאחוריהן בחירה חופשית. אולי הבנאדם בוחר חופשית ואתה לא שם לב? אתה חושב שזאת הגרלה קוונטית אבל האמת היא שזאת בחירה חופשית. זאת אופציה שכמובן קיימת אבל צריך לשים לב טוב זה עדיין משאיר אותנו עם דואליזם. כיוון שזה לא אומר שהקוונטים מסבירים את הבחירה החופשית או מאפשרים את הבחירה החופשית, הם לא. כי הקוונטים בעצם, תורת הקוונטים בעצם אומרת שההכרעה באיזה מהאפשרויות אני בוחר היא לא הכרעה על ידי בחירה אלא על ידי הגרלה. אבל כיוון שיש כמה אפשרויות להתקדם ואתה לא יכול לדעת מראש איזו תיבחר, אז גם יכול להיות שזאת בחירה חופשית ואתה חושב שזאת הגרלה קוונטית, אתה פשוט לא שם לב, אתה לא יודע, כי זה נראה נורא דומה. אז במובן הזה תורת הקוונטים והכאוס יכולים לשמש כפרגוד שמאחוריו מסתתרת הבחירה החופשית לא כהסבר שמאפשר את הבחירה החופשית. זה אפשרי. אתה יכול להגיד לי שבגלל שיש תחומים תופעות פיזיקליות כאלה, אז אתה יכול לפספס את העובדה שהבן אדם אכן בוחר חופשי. אתה חושב שהכל מתנהל לפי חוקי הפיזיקה, אבל תשים לב יש פה כאוס ויש פה קוונטים והאמת היא שאתה חושב שזה כאוס וקוונטים אבל זה לא, זאת בחירה חופשית. רק אתה לא שם לב כי גם בקוונטים יש הרי אפשרות להכריע לטובת סדק א' או סדק ב'. אז אתה חושב שזו תורת הקוונטים ולא בחירה, אבל האמת היא שזאת בחירה. אז זה טיעון שיש בו, יש לו היתכנות, הוא יתכן, הוא אפשרי. הוא רק צריך לשים לב טוב מה הוא עושה ומה הוא לא עושה. הוא רק אומר אם אתה מאמין בבחירה חופשית, הפיזיקה לא מוכיחה שאתה לא צודק. אבל זה לא נכון שזה מאפשר לך להישאר פיזיקליסט. אתה לא תוכל להישאר פיזיקליסט ולהאמין בבחירה חופשית, כיוון שתורת הקוונטים לא מאפשרת בחירה חופשית. היא רק מחביאה את הבחירה החופשית בהנחה שהיא ישנה. יותר קשה להבחין בזה שיש בחירה חופשית אם העולם שלנו עם תופעות קוונטיות וכאוטיות. אוקיי? זה משהו אחר לגמרי ויש כאלה שמנסים לטעון את הטענה הזאת, ובטענה הזאת אני לגמרי מוכן להסכים. אך כמובן שזה לא משנה שום דבר ברמה הפילוסופית, כי ברמה הפילוסופית אתה עדיין צריך להניח דואליזם. אתה עדיין צריך להניח שיש משהו בעולם חוץ מפיזיקה, ויש לו השפעה על הפיזיקה, ולכן אנחנו מגיעים לדואליזם אינטראקציוניסטי, אלא שפחות ניתן לשלול אותו מכוח הפיזיקה. כי יש תופעות פיזיקליות מסוימות שאתה לא יכול לדעת אם הן תורת הקוונטים או בחירה חופשית, או אם זה כאוס או בחירה חופשית. במובן הזה אני כן מקבל ששני התחומים האלה יכולים טיפה לשנות לגבי הדיון שלנו. הם יכולים פשוט להסתיר את האמת המרה מפניו של הפיזיקליסט. זה יכול להסביר לי למה פיזיקליסט טועה, אבל זה לא יכול להסביר לי למה פיזיקליזם נכון. זאת אומרת, זה לא, זה לא מה שהתחומים האלה יכולים לעשות. אוקיי, זה רק הערה משלימה לגבי מה שכבר עשינו. אני חוזר למדעי המוח. בעשרות השנים האחרונות מתפתח בצורה מאוד חזקה התחום הזה של חקר המוח. והוא משלב בתוכו, אני חושב שאם יש תחום מולטידיסציפלינרי בעולם המדעי זה התחום הזה. רוב המקומות שבהם מדברים על מולטידיסציפלינריות זה זריית חול בעיניים. זאת אומרת, זה רק בגלל שזה נורא אופנתי ומביא הרבה כספים, אבל אין באמת מולטידיסציפלינריות פרודוקטיבית ברוב התחומים שמדברים עליהם. אבל במדעי המוח יש מולטידיסציפלינריות מאוד מובנית, זה פיזיקה ומתמטיקה ומדעי המחשב ופסיכולוגיה וכימיה, ביולוגיה כמובן, המון דברים, שלא לדבר על פילוסופיה, יש שמה שילוב של הרבה מאוד תחומי ידע ומחקר, שעם ההתפתחות של כל אחד מהם לחוד, איכשהו פתאום הצליחו לראות ששילוב כוחות של כל אלה יצליח לקדם אותנו בהבנת פעולתו של המוח. ואז באמת בכמה עשרות השנים האחרונות העסק הזה מתחיל להתקדם בצורה מאוד מהירה, ונוצרים כמובן, נולדים כל מיני מכונים לחקר המוח. זה מקבל המון תקציבים כי זה פותח אופציות גם מעשיות, רפואיות, טיפוליות. זה יש, מישהו אמר לי שבאוניברסיטה העברית שקלו באיזשהו שלב להכניס את פסיכולוגיה כענף של חקר המוח. זאת אומרת, להוציא את זה ממדעי ההתנהגות, מדעי האדם, ולהכניס את זה תחת חקר המוח. וזה אולי מבטא קצת, א', את האכזבה המוצדקת לדעתי מהפסיכולוגיה במובנה הקלאסי כדיסציפלינה מדעית, וב', את התפיסה המטריאליסטית שאומרת שבעצם פסיכולוגיה זה לדבר על התוצאות הרחוקות, שאנחנו בעצם יכולים לגעת בשורשים, בשורשים זה המוח, מדעי המוח. אז למה להתעסק בפסיכולוגיה שזה רק הביטויים הרחוקים של העניין, בואו נתפוס את השור בקרניו, בואו נדבר על המהות, על הדבר עצמו. ואז באמת התחומים האלה תופסים המון תאוצה, הם משפיעים על הרבה מאוד, או לא על הרבה מאוד, הם מתחילים להשפיע על תחומים בחיינו ועל צורת החשיבה שלנו, כולל כמובן אולי המקום הבולט ביותר זה עולם המשפט. כשיותר ויותר סריקות מוח ועדות של מומחים במדעי המוח מופיעות בפני בתי המשפט ונוטלות חלק בהחלטה של השופטים. לדעתי הרבה פעמים לא בצדק. וזה, יש פה איזו השפעה הולכת וגוברת. עכשיו, מה שקורה זה בגלל התופעות שתיארתי קודם וזה מה שככה גיליתי אחרי שקצת נכנסתי לעניין, כי התחילו להרגיז אותי כל מיני אמירות שהגיעו מכיוונם של חוקרי מוח, ואיכשהו הרגשתי שיש שם איזה פספוס שאני לא מסכים לו, כשהם מדברים על… קונצנזוס מטריאליסטי או פיזיקליסטי שאין בחירה חופשית, דטרמיניסטי, ואני תהיתי איך זה יכול להיות שבכלים מדעיים אפשר לפתור את הבעיה הזאת. כי זאת בעצם הטענה. מדעי המוח הטענה שלהם בדיון זה שהבעיה הפסיקה בעשרות השנים האחרונות להיות בעיה פילוסופית והתחילה להיות בעיה מדעית. אפשר לבדוק אותה במעבדה, האם יש לאדם בחירה חופשית או לא. עד עכשיו כולם התווכחו, העלו טיעונים פילוסופיים כאלה ואחרים, את חלקם הגדול פגשנו, אבל פילוסופיה אתם יודעים, עם פילוסופיה לא הולכים למכולת. כל אחד יכול להעלות טיעונים לפה, טיעונים לשם. ובמדעי המוח יש איזושהי תחושה שיש פה איזשהו פרימוורק מדעי שאפשר להכריע את השאלה אם יש לנו או אין לנו בחירה חופשית בכלים מדעיים. אנחנו נעשה ניסוי ונבדוק אם יש לנו בחירה חופשית או לא. ולא רק שאפשר להכריע בכלים מדעיים, שעל זה עוד אפשר לדון, אני לא בטוח שאני מסכים אבל אני לא יכול לשלול את זה קטגורית. הטענה של רבים שאנחנו כבר אחרי. כבר שללנו, אנחנו כבר יודעים שאין בחירה חופשית. ואתם יכולים לשמוע אנשים כאלה על כל צעד ושעל ברשת ובראיונות בתקשורת ובכל מיני מקומות כאלה. אני אישית שמעתי את סומפולינסקי שגם יצא לי ללמוד אצלו בבר אילן, הוא דתי שומר מצוות, אחד מהבכירים של מדעי המוח באוניברסיטה העברית ואולי בכלל בעולם, שהוא טוען בהרבה מאוד מקומות אין לאדם בחירה חופשית, אנחנו היום כבר יודעים את זה באופן מאוד ברור, העולם הוא דטרמיניסטי לחלוטין. אז חלק מהמאמץ שלי כשכתבתי את הספר, הלכתי לשמוע קורס שהוא נותן באוניברסיטה העברית לתלמידי מחקר, גם כן מכל מיני מחלקות. הוא וימימה בן מנחם שבאה מפילוסופיה נתנו קורס ביחד על הנושא הזה של מדעי המוח ובחירה חופשית. אז הלכתי לשמוע את זה באמת כדי לראות מה בעצם הטיעונים, על מה מתבססות הטענות האלה ובעקבות זה כתבתי את הספר מדע החופש. בכל אופן, הטענות האלה עוררו בי את הרצון לנסות ולבדוק מה מדעי המוח עושים בסיפור הזה, מה התחדש בכמה עשרות השנים האחרונות לגבי השאלה הזאת שכבר מלווה אותנו אלפי שנים מהפילוסופיה היוונית. אפשר לראות את זה אולי גם קצת במקורות יהודיים אבל בעיניי כשזה מומשג ומוגדר היטב זה בפילוסופיה היוונית התחיל. בכל אופן, התובנה אליה הגעתי זה שדווקא המולטידיסיפלינריות שנדרשת כדי לעסוק במדעי המוח היא לפעמים זו שעומדת בעוכריה של היומרה הפילוסופית של האנשים האלה. ולמה? כי ברגע שאתה צריך הרבה מאוד ידע ומתודות מדעיות כדי לטפל בתחום מסוים, אז אתה צריך בעצם שילוב של הרבה מאוד אנשים, כל אחד שהוא מומחה בתחומו. כאשר אתה עושה את השילוב הזה, הרבה פעמים דברים יכולים ליפול בין הכיסאות. הביולוג מדבר עם הפיזיקאי ואלה מדברים עם המתמטיקאי, כל אחד מהם נותן את האינפוט שלו, אבל אף אחד מהם הוא לא מומחה בתחום של האחר. ואז התפר ביניהם יכול להכיל כשלים. זאת אומרת, לא תמיד הם מצליחים לתפור את זוויות המבט שלהם אחת לשנייה. בנקודות שהן הכי בולטות מבחינתי, כי אני לא מומחה ברוב התחומים האלה, אבל אחת הנקודות, התפר שהכי בולט מבחינתי זה התפר בין מדע לפילוסופיה. כי כשאנחנו עוסקים בבחירה חופשית, אז לא מספיק לעשות את הבדיקות ואת הניסיונות המדעיים ואת הדימותים וכל מיני דברים שעושים שמה, אלא צריך להבין מה זה בחירה חופשית, מתי אנחנו רואים מול עינינו משהו שהוא כן בחירה חופשית או שהוא לא בחירה חופשית. ובשביל זה אתה צריך להגדיר טוב את המושג בחירה חופשית, להבין מה הוא כן ומה הוא לא, להבין את ההבדל בין כאוס קוונטי למשל לבין בחירה חופשית, שזה הבדל פילוסופי. ולא תמיד אנשי מדע, גם אנשי מדע טובים, ערים לניואנסים האלה. להיפך, הרבה פעמים הם לא. הבאתי אני חושב בתחילת הסדרה הזאת כמה דוגמאות של אפילו חתני פרס נובל שמדברים שטויות בהקשרים האלה. והנקודה הזאת שיש מאמץ משותף של פילוסופים נגיד ופיזיקאים או אנשי מדע במדעים כאלה שבשביל להיות מומחה בהם צריך ללמוד הרבה, לא מספיק לקרוא ספרות פופולרית, אז אני מדבר על המדעים הקשים. אז במקום שבו יש שילוב בין פילוסופיה לבין נגיד פיזיקה, אז כיוון שהפיזיקאי לא מבין בפילוסופיה והפילוסוף לא מבין בפיזיקה, הרבה פעמים המבנה שהם בונים ביחד הוא נטול מלט. למה? איפה לוקחים את המלט שמחבר את שני הדברים האלה. אז מה שקורה הפילוסוף אומר משהו, הפיזיקאי לא באמת ער לניואנסים אומר מצאתי את זה פה במעבדה, זה פה ופה. עכשיו הפילוסוף לא יודע לקרוא את הטקסטים הפיזיקליים כי הוא לא למד פיזיקה. אז הוא מאוד שמח מזה שהפיזיקאי אמר לו שהוא מצא את זה פה ופה, ואז הם מגיעים למסקנה שיש בחירה חופשית או שאין בחירה חופשית, ובעצם יש שם טעויות מושגיות. ולאט לאט כשנכנסתי לתחום הזה, אז ראיתי עד כמה כמעט כל הדיונים שנערכים בתחום הזה, כל מה שאני ראיתי כמעט, וזה מדהים עד כמה אנשים חשובים ואנשים באמת חכמים, לא חשובים במובן הפופוליסטי, אנשים חכמים ואנשים שהם מומחים בתחומם, מפספסים בדברים הכי בסיסיים, הכי בסיסיים. כשמדובר על פרשנות שניתנת לעבודה המדעית שלך עצמך, מה המשמעות המושגית והפילוסופית שלה. אז אני לא מתווכח איתו בתחום המדעי, בתחום המדעי הוא מצוין, הוא איש מוכשר, הוא איש מקצוע, הוא יודע את העבודה. אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר על פרשנויות, על השלכות, על המשמעות, אז לפעמים מדברים שטויות, שומעים שטויות שהשערות סומרות. והתופעה הזאת בעצם אומרת שצריך לעשות את כל הדרך בצורה מסודרת לפני שמתחילים לדבר על העניין הזה. לכן השקעתי כמה פגישות כדי להגדיר את המושג בחירה חופשית, כי אני חומשב שרוב הדיונים האלה נופלים על עצם הגדרת המושג. אנשים פשוט מתבלבלים או טועים באיך לאבחן או איך להגדיר את המושג, מתי זו בחירה חופשית? האם כשלא יודעים לצפות משהו זו בחירה חופשית? הראיתי לכם פיזיקאים שטועים בעניין הזה. האם כאשר הפלסטיות של המוח, צ'כנובר כן? הפלסטיות של המוח זה אומר שיש לנו בחירה חופשית? שהדטרמיניזם לא נכון? פשוט שטויות, זו טעות מושגית. זאת אומרת, יש הרבה פעמים הטעויות נמצאות פשוט ברובד של הגדרת המושגים, וברוב המקרים נדמה לי שזה ככה. אני ארצה להראות את זה גם בהקשר של מדעי המוח, כי באמת מדעי המוח זה השלב הבא בהיסטוריה של הדיונים האלה על בחירה חופשית. וכדי לדבר על זה, אז אני אתן הקדמה קטנה. אני כמו שאמרתי, אני כבר אומר, אני רחוק מלהיות מומחה במדעי המוח. אני גם לא חושב שצריך להיות מומחה, אבל צריך להבין את סוג השיח הזה. זה הרי לא משנה באיזה נוירון בדיוק או באיזה אזור בדיוק במוח נעשה מה. זה עניינם של מומחים של מדעי המוח שיבדקו. יש כמובן ויכוחים, הרבה מאוד לא ידוע, הרבה יותר הרבה כבר כן ידוע, אבל על זה יש ויכוחים, זה לא הנקודה. הנקודה היא מה זה אומר שמשהו מסוים מתנהל באזור מסוים במוח. מי שמבין את השיח הזה, נדמה לי שזה הידע במדעי המוח שמספיק כדי לעסוק בדיון הפילוסופי שלנו. זה לא מספיק כדי לרפא פרקינסון, שמה אתה צריך לדעת את הפרטים ואיך זה עובד ואת הכימיה ומה קורה באזורים שונים של המוח וכולי. אבל הקונספט שאומר מה הקשר בין התהליכים במוח לבין התופעות המנטליות, את הדבר הזה צריך בשביל לנהל את הדיון. אז לכן אני אתן איזושהי הקדמה של לא מומחה ל, אני מקווה שאין פה מומחים גדולים מדי שיתפסו אותי בטעויות, אז אני נותן הקדמה של לא מומחה ללא מומחים, אבל כדי להציג את סוג השיח הזה. המוח שלנו כבר הרבה מאות שנים אנשים כבר יודעים שהמוח בעצם נמצא במרכז התפקוד האנושי. הוא עושה הרבה דברים, הוא מתאם את הפעילות האוטונומית של האיברים השונים שלנו, את קבלת ההחלטות, את הרגשות, את הרצונות, כמעט כל הכישורים והפעילויות המנטליות והפיזיות שלנו בעצם מרוכזות על המוח. המוח שולט בהם, המוח מתאם אותם, וקבלת החלטות כמובן, רצייה, זכירה, למידה, רגשות, הכל בעצם בסופו של דבר מתנקז למקומות שונים במוח. ואיזה מקומות זה כמובן נמצא בוויכוחים שונים, אבל בגדול יש במוח שתי המיספרות, ימנית ושמאלית. יש הרבה מיתוסים סביב ההמיספרות האלה שכנראה, עד כמה שאני מבין מהמומחים ועוד פעם, אני באמת לא מומחה, הם מיתוסים לא מדויקים. מקובלת החלוקה בין המוח הימני והמוח השמאלי, היא פחות או יותר כנראה הבנתי שכן נכונה, שהמוח השמאלי אחראי יותר על העבודות האנליטיות והמוח הימני, החלק הימני, אחראי יותר על החשיבה היצירתית, האינטואיטיבית, האומנות, על דברים מן הסוג הזה. בניגוד לתדמיות הרווחות אגב, נדמה לי שאם בכלל, יש לזה כל מיני ויכוחים ויש פה המון פוליטיקלי קורקט, אבל אם בכלל נשים יותר חזקות בצד השמאלי מאשר בצד הימני וגברים יותר חזקים בצד הימני. אף לא במתמטיקה אלא ביצירתיות ובאומנות ובאינטואיציה, מה שהרבה פעמים משייכים לנשים. יש פה כל מיני דברים מעניינים, הקשר בין המיתוסים לבין העובדות, אבל… אבל זה המבנה הגדול של המוח בין שתי האונות, שני החלקים הכפיסיים האלה, האונות האלה, יש את הקורפוס קולוסום, את הכפיס הבין-אונתי שמחבר את שתי האונות זו לזו. הרבה פעמים היו נוהגים לכרות אותו כדי לטפל בכל מיני בעיות נפשיות, פשוט לחתוך אותו. אגב עד היום עושים את זה במקרים קיצוניים, למרות שאנשים נורא מזועזעים לשמוע, זה נתפס כטיפולים לא מוסריים, לא מבוססים ובאמת הם היו ככה פעם. פעם עשו את זה לטיפול בהמון המון בעיות נפשיות קשות שלא ידעו מה לעשות איתם, חתכו לבנאדם את הכפיס הזה ולפעמים זה טיפל בבעיה ולפעמים זה החמיר אותה, הרבה פעמים זה יצר בעיות אחרות. זה היה משהו, איזה פעולה כמעט סמל בפעולות פולשניות לא מבוססות ולא מוסריות, אבל אנשים פחות יודעים שעד היום יש מקרים שעושים את זה. יש מצבים שבהם עושים את זה כמובן, זה כבר קצת יותר מבוסס או כשאין אלטרנטיבה יותר מבוססת וזה המקסימום שאנחנו יכולים להשיג, אבל כמובן הרבה פחות עושים את זה. מה המשמעות של הכריתה הזאת? הכריתה הזאת בעצם מנתקת את הקשר בין האונה הימנית לאונה השמאלית. וזה נקודה מאוד חשובה, כי אחד הדברים שמאפיינים את המוח שלנו זה החיבוריות או הקישוריות. זאת אומרת הפונקציות השונות שהמוח עושה נעשות בשילוב של כמה חלקים שלו. אז כמובן בגדול זה שילוב של אונה ימנית ושמאלית אבל גם בתוך האונות יש חלוקה, חלוקות יותר עדינות שגם בתוך האונות האלה יש שילובים. זאת אומרת ההסתכלות הזאת כאילו שהפעולה הזאת והזאת נעשית שם היא הסתכלות שבדרך כלל לא נכונה. נעשה שם ושם ושם ושם איזה שהוא אוסף של מרכזים שהשילוב שלהם ביחד יוצר את הפעולות שעליהן אנחנו מדברים, פעולות של זיהוי תמונה, פעולות של קבלת החלטה, איתור, לא משנה, כל מיני דברים, רגשות, חוויות וכדומה. אז החיבוריות של המוח היא אולי התכונה הכי חשובה שהולכים ומגלים אותה כל פעם מחדש. היא עד כדי כך קיימת שלפעמים כאשר נפגעת אחת האונות, האונה השנייה מתחילה לתפקד במקומה. זאת אומרת יש דינמיקה שחלקים מסוימים במוח יכולים להתחיל לעשות עבודה שהייתה שייכת באופן מסורתי לחלקים אחרים. הם מפצים על פגיעות בחלקים אחרים, לפעמים זה מצליח לפעמים לא, כמובן יש פגיעות שלא מצליחים להתגבר עליהן, אבל הרבה פעמים זה כן קורה. עכשיו יש כמובן קשר בין האונות לבין המבנה הגופני שלנו שגם הוא סימטרי בין ימין ושמאל, פחות או יותר סימטרי, אלא שהקשר הוא קשר של הצלבה. זאת אומרת האונה הימנית אחראית על האגף השמאלי של הגוף, האונה השמאלית אחראית על האגף הימני של הגוף. תראו למשל, הבאתי פה איזה שהיא הדגמה.

[Speaker C] תראו למשל את זה.

[הרב מיכאל אברהם] רואים את הציור הזה? יש פה בעצם ציור או צילום ציור, כן זה ציור, של סימטרי לגמרי בין ימין ושמאל. זאת אומרת מה שקיים אצל השמאלי בצד ימין שלו אצל הימני קיים בצד שמאל שלו, סימטרי לגמרי. עכשיו אם אני אשאל אתכם איפה הבחור שמח יותר? רוב האנשים יענו שזה הבחור הימני. הימני שלנו כן, זאת אומרת מי שזה הבחור מצד ימין שלנו הוא הזה. אוקיי, זה הבחור השמח יותר נכון? תסתכלו קצת תנסו להתרשם ואז אתם תראו. ומה ההסבר? תחשבו שאתם ניצבים היום כולכם מול הבחור הימני הזה. אוקיי, אז מי תופס את הצד השמאלי שלו? העין השמאלית שלנו. העין השמאלית שלנו תופסת את הצד השמאלי שלו, הימנית שלנו תופסת את הצד הימני שלו. העין השמאלית שלנו מתקשרת להמיספרה הימנית, לאונה הימנית של המוח. האונה הימנית אחראית על רגשות, אינטואיציות, על החלקים הלא אנליטיים, אז לכן אנחנו מפרשים את זה כשמחה. לעומת זאת אם תסתכלו באותה צורה על הבחור משמאל, אז מי שתופס את הצד המחייך שלו שזה הצד הימני זה העין הימנית, כלומר האונה השמאלית. האונה השמאלית לא יודעת לפענח רגשות, היא לא עוסקת בזה, זה לא התחום שלה. לכן לגביו אנחנו לא מפרשים את זה כשמחה. זה למשל הסבר אחד שנותנים במדעי המוח בפסיכולוגיה להקשרים גופניים. אתם רואים איזה ביטוי יש לעניין הזה. שההמיספרות שלנו אחראיות על תפקודים שונים. אגב, מגלים דברים, אני קצת מקדים את המאוחר, אבל מגלים שם דברים מדהימים. זאת אומרת, יכול להיות בנאדם שכשאתם חותכים לו את הקורפוס קלוסום, כן, אתם משאירים את ההמיספרות שלו מנותקות זו מזו, אז ההמיספרה הימנית שלו נוטה להיות ימנית, פוליטית, רפובליקנית אם תרצו, וההמיספרה השמאלית שלו היא דמוקרטית. כאשר זה מחובר, אז הוא משקלל את הטיעונים לטובת זה וזה ומגיע לאיזושהי מסקנה מה עמדתו הפוליטית. כאשר זה מנותק, אתם שומעים ממנו מסרים סכיזופרניים. זאת אומרת, כיוון שהדיבור שלו קשור לאונה ה… רגע, הדיבור קשור לאונה הימנית נדמה לי, ואז כשהוא מדבר הוא יביע מסרים שמשקפים את ההשקפה של האונה הימנית. אבל זה לא באמת מה שזאת תפיסתו. עשו שם כל מיני ניסויים שאני אולי עוד אתאר אותם בהמשך שמראים את התופעות המרתקות שקורות כשאנחנו מנתקים בין שתי ההמיספרות. אבל כמו שאמרתי מצד שני, הרבה פעמים המיספרה אחת מתחילה לפתח תפקודים שנעשים בדרך כלל על ידי המיספרה השנייה, לפעמים אגב יש כל מיני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לסנכרן את שתי ההמיספרות האלה. יש ניסויים ממש מרתקים בעניין הזה. בכל אופן זה המבנה הכללי של המוח, שתי המיספרות, זה מחולק לכל מיני כמובן חלקים יותר… הנה אתם רואים פה האונות, יש כל מיני אונות של המוח: אונה קודקודית, אונה מצחית, אונה עורפית, רקתית וכולי. האונה המצחית היא בעצם הגדולה ביותר ושמה נמצאים רוב התפקודים הגבוהים שלנו. אז בכל אופן זאת החלוקה של המוח. אני נותן את זה רק כסכמה, אני לא אשתמש בזה, זה רק כדי שתוכלו להתרשם במה מדובר. עכשיו מה זה אבל הדבר הזה שנקרא מוח? מה מה יש פה בכל האזורים האלה? עכשיו מתברר שבקליפת המוח יש את מה שאנחנו קוראים המוח בעצם. יש רשת של תאי עצב, כן, עצבים, שקוראים להם נוירונים, שמחוברים ביניהם עם כל מיני חוטי חשמל, דנדריטים ואקסונים. האקסון זה חוט ארוך שיוצא מהנוירון והוא מתחבר לדנדריט, שזה חוט קצר שיוצא מהנוירון המקבל. ואז בעצם, תראו את התמונה אולי שאני מתאר כאן, תראו את זה. נגיד שיש פה איזה נוירון שמסומן פה בפלוס, כן? עכשיו סביבו יש כל מיני נוירונים, אתם רואים כל האליפסות האלה זה נוירונים. עכשיו הקווים הארוכים, נגיד הקו הזה הכפול, הוא אקסון. הוא ארוך. אוקיי? או לא, אתם יודעים? לא, בעצם הוא לא אקסון, סליחה. הקו השחור העבה הזה הוא אקסון. הוא יוצא מהנוירון הזה והולך רחוק מאוד, לפעמים באורך של מטרים. לג'ירפה יש אקסונים באורך של מטרים מהראש אל הרגליים או משהו כזה. והוא מגיע פה לאיזשהו מקום תפר, שהוא תהליך כימי בעצם, זה לא ממש מחובר, יש שם איזו השפעה מעניינת. ופה הקטן הזה זה הדנדריט. הדנדריט יוצא מהאקסון המקבל, והמידע מהאקסון הזה לאקסון המקבל עובר, סליחה, מהנוירון הזה לנוירון המקבל, עובר דרך האקסון, מתקבל על ידי הדנדריט ונבלע בנוירון הזה. אותו דבר קורה מהנוירון הזה, יוצא אקסון שגם כן דנדריט אחר מקבל אותו. אז תראו מכל נוירון יוצא אקסון אחד ארוך והרבה דנדריטים, והדנדריטים האלה מקבלים את האקסונים מכל הנוירונים האחרים. כל מיני נוירונים אחרים שולחים מידע אל הנוירון הזה דרך האקסונים שלהם, והוא, יש לו המון דנדריטים שאוספים אליו את המידע. וכך זה כמובן לגבי כל נוירון. אבל מספר האקסונים ומספר הדנדריטים הוא לא אותו דבר, מספר הדנדריטים הוא גדול יותר, ולמה? כי כל תא ברשת הנוירונים לא מחובר לכל התאים האחרים. הוא מחובר לכמה מהם. וזה דבר שיכול להשתנות. לפעמים הוא מחובר לתאים אלה, לפעמים הוא מחובר לתאים אחרים, וזה בעצם תהליך ההתקדמות, הלמידה, הזכירה ולפעמים השכחה. כל השינויים שקורים לנו במוח, אנחנו צוברים מידע, מעבדים מידע, צוברים מיומנות, מאבדים מיומנות, בעצם המשמעות שלהם זה שינוי של הקשרים בין הנוירונים במוח. עכשיו מה קורה בחוטי החשמל האלה? זה בעצם חוטי חשמל. הסיגנלים החשמליים האלה, הסיגנלים החשמליים האלה, תראו פה, זה נקרא פוטנציאלי פעולה. וזה התיאור הזה שנמצא כאן, זה סדרה של פולסים חשמליים, כן, זה פוטנציאל פעולה הריבוע הזה, מלבן, לא ריבוע כמובן, אבל זה לא בדיוק מלבן, זה בערך. זה אומר שיש איזשהו, זה ציר הזמן. בסדר? אז על פני ציר הזמן יש פה התעוררות חשמלית קצרה שדועכת, אחרי זמן מסוים עוד פעם התעוררות שדועכת. משך הזמן הזה הוא אותו דבר בכל פוטנציאל פעולה. לפוטנציאל הפעולה יש מבנה קבוע. מה שמשתנה זה המרווחים בין הפולסים. המרווחים האלה בעצם קובעים את האופי של סדרת הפולסים ששולח נוירון אחד לנוירון אחר. אוקיי, וכל נוירון יש פה סדרה אחת ופה יש סדרה אחרת, ושניהם מגיעים בעצם מנוירונים שונים לנוירון המקבל. הוא משקלל את כל הסדרות שהוא מקבל מהחברים שלו ומחליט איזה פולס הוא מוציא. האם להוציא פולס, לא להוציא פולס, ואז הוא בעצמו מוציא סדרה כזאת ששולח אותה עם האקסון שלו לדנדריטים ולנוירונים אחרים. אוקיי, אז בעצם תשימו לב, באופן עקרוני יש לנו איזושהי רשת. עכשיו תתעלמו מכל מה שאמרתי כאן. תחשבו על איזשהו אוסף של נקודות שקשורות ביניהם בקווים, כמו רשת של דייגים. יש צמתים כאלה, הסייטס, כן, זה הקודקודים, ויש בונדס, ענפים כאלה שמחברים את הקודקודים האלה. יש קודקוד שמחובר לקודקוד אחד, לא מחובר לקודקוד אחר. והרשת הזאת זה בעצם רשת הנוירונים שלנו במוח. והבונדס האלה זה בעצם חוטי החשמל, הסייטס, הקודקודים, זה הנוירונים. הנוירונים מחוברים אחד לשני עם כל מיני חוטי חשמל. בחוטי החשמל האלה נוסעים מידע חשמלי מנוירון אחד לנוירון אחר וכל המוח מרושת בצורה כזאת. המרכזים השונים של המוח הם מרכזים שמוקמים, נמצאים בכל מיני מקומות מוגדרים, אבל יש קשר גם בין המרכזים. לא רק בין הנוירונים שבתוך כל מרכז, אלא יש קשרים גם בין המרכזים השונים. ולכן בעצם המוח הוא מאוד מאוד, תופעה מאוד מאוד קישורית. ומה שמתברר, ולכן התחיל חקר המוח לקבל תאוצה, זה שמה שמתקבל זה שהקישוריות הזאת נותנת למוח עוצמות חישוביות מטורפות ויכולות לעשות כל מיני דברים שבאופן במודלים המסורתיים של מודלי חישוב מסורתיים היו פשוט מדע בדיוני. בזכות הקישוריות הזאת יש עוצמות אדירות. כי תחשבו על מספר הקומבינציות, נגיד שיש לנו, אני לא יודע מה, מאה נוירונים, כמובן הרבה הרבה יותר, אבל נגיד שיש מאה נוירונים. אז כמה אופציות יש? אז נגיד כל נוירון יכול להיות במצב אחד או אפס. אוקיי, אז יש שתיים בחזקת מאה אופציות. זה המון דרך אגב. אבל עכשיו אני מדבר על קישורים שונים בין הנוירונים. אז יכול להיות שנוירון אחד קשור לנוירון מספר ארבעים ושתיים, שמונים ושלוש, תשעים ותשע ושבע. אוקיי, ונוירון שתיים קשור וכולי וכן הלאה. כמה קומבינציות כאלה יש? אי אפשר לספור בכלל דבר כזה. ואני מדבר על מאה נוירונים, אתם יודעים כמה נוירונים יש במוח? הרבה הרבה יותר ממאה. אז מספר הקומבינציות של מבנים מוחיים ומסרים חשמליים שיכולים לעבור הוא פשוט מטורף. ומה שעושה את זה זה הקישוריות. הקישוריות היא מושג מפתח בחקר המוח. כי מצד אחד אתה רוצה לאתר איפה במוח נעשים דברים, מצד שני אתה כל הזמן צריך להיות מודע לזה שכמעט שום דבר לא נעשה במקום ספציפי ומבודד במוח, אלא הרבה מאוד מהפעולות שלנו נעשות על ידי נוירונים ומרכזים שנמצאים במקומות שונים במוח שלנו, ואיכשהו הפעולה היא איזשהו סיכום משוקלל של הפעולות של כל המרכזים האלה ביחד. עכשיו, מה שקורה, אני חוזר לתופעת הקלט והפלט. מה שקורה בחקר המוח בעצם, כשאני מסתכל על תופעה אנושית ועל אינטראקציה של בנאדם עם סביבתו, פעולה, תגובה, כן, אינטראקציה שאנחנו יוצרים עם הסביבה. איך זה מתואר בחקר המוח? הכל נורא סכמטי כמובן, אבל זה מספיק כדי להבין את הרעיון, את צורת ההסתכלות. אני רואה בנאדם מולי, תסתכלו על הבנאדם השמח הזה שהסתכלנו עליו קודם. אני רואה מולי את הבנאדם הזה, ואני מגיע למסקנה שהוא שמח. אוקיי, מה זה אומר שאני מגיע למסקנה שהוא שמח? להגיע למסקנה שהוא שמח, זה כבר פעולה מנטלית. להגיע למסקנה זה מחשבה. זה לא פעולה פיזית, אוקיי? זה פעולה מנטלית. עכשיו הפעולה המנטלית הזאת מתחילה ממידע ויזואלי. אני פשוט רואה אותו מולי, אני מקבל תמונה. זאת התמונה. התמונה הזאת יוצרת אצלי סוג של הכרה או חוויה, מולי עומד אדם שמח, אדם צוחק. איך זה קורה? אז בתיאור של מדעי המוח זה אומר ככה, יש פה מידע וידאו, כן, מידע ויזואלי שאני קולט אותו בעיניים. העיניים מעבירות אותו דרך עצבים מהעיניים, מהמערכת ההכרתית הפרספטואלית החושית, מהחוש, אל המרכז מרכז הראייה במוח שמעבד. מה הכוונה מעבד? הכל סיגנלים חשמליים כמו שתיארתי קודם. זה עובר לשמה ועוד פעם יוצאים עוד סיגנלים חשמליים, הסיגנלים החשמליים האלה עוברים למרכז שאחראי אצלנו על פענוח רגשות או פרשנות רגשית לתופעות שאני רואה מולי, ואיכשהו נוצר שם איזשהו מצב שהחוויה שמלווה אותה היא אני רואה מולי אדם שמח. בסדר? ככה בעצם נוצרת אצלי התחושה אני רואה אצלי אדם שמח. או לחילופין מישהו נותן לי אגרוף ואני מחזיר לו. איך זה קורה? אני מקבל אגרוף. הכאב הזה פלוס המידע ויזואלי על זה שהוא נתן לי אגרוף זה אוסף של סיגנלים, זה גל אלקטרומגנטי. הגל האלקטרומגנטי הזה פוגע בעין, יוצר זרמים חשמליים שעוברים דרך העצבים אל המוח. המוח כמובן עושה עיבוד חשמלי למידע הזה שמגיע אליו, כמובן גם המידע וידאו, הגל האלקטרומגנטי הזה הופך להיות זרמים חשמליים, הכל מתורגם לזרמים חשמליים. זה עובר למרכז הראייה וזה הכל זרמים חשמליים וזה הכל מעובד שם באותה דרך שתיארתי קודם על ידי סיכום של סיגנלים שמגיעים מנוירונים שונים וכן הלאה, אינטראקציה בין הנוירונים. זה משם שולח מידע למרכז אחר במוח שאחראי על קבלת החלטות. קבלת ההחלטה היא לתת לו אגרוף בחזרה. הדבר הזה שולח סיגנל אל שרירי היד, כן, אני מדלג על המון שלבים כמובן, שרירי היד עפים ואני נותן לו אגרוף. שימו לב שלא הכנסתי כאן בשום שלב מחשבה, קבלת החלטות, ערכים, לא יודע מה, כל הדברים שאנחנו בדרך כלל בשפת היומיום משתמשים בהם כדי לתאר את התופעה הזאת. שום דבר. זה הכל תהליכים חשמליים של פעולה ותגובה, קלט פלט. שום דבר לא עובר דרך החלק המנטלי שלנו. בהסתכלות של מדעי המוח אנחנו בעצם מתמקדים אך ורק בזה. איפה מדברים על החלק המנטלי? החלק המנטלי זה המישור שמלווה את ההתרחשות הפיזיקלית. זאת אומרת, כאשר הוא נתן לי אגרוף אז יש לי כל מיני עיבודים במוח ופתאום אני חש כאב. מה זה תחושת הכאב? תחושת הכאב זאת תופעה מנטלית, זה לא זרם חשמלי. הזרם החשמלי יוצר תחושה של כאב. אוקיי? הוא יוצר איפה בחלק המנטלי שלנו, לא יודע מה. עכשיו כתוצאה מזה, לא כתוצאה מזה, סליחה, עכשיו הדבר הזה, הזרם החשמלי הזה גם עובר למרכז קבלת ההחלטות במוח שמחליט להחזיר אגרוף. אני מפרש את זה לעצמי, בגלל שכאב לי עשיתי שיקול דעת או לא עשיתי שיקול דעת והחלטתי לתת לו אגרוף בחזרה. אומרים לי אנשי מדעי המוח שטויות במיץ עגבניות. ההחלטה סו-קולד לתת לו אגרוף בחזרה היא תוצאה של חישוב שאין לך שום שליטה עליו, מי זה אתה בכלל, מה זה לך? זה פעולה ותגובה, אתה מקבל קלט חשמלי, זה עושה פעולות במוח, המוח עושה חישוב, שולח סיגנל והיד שלך עפה בחזרה לתת לו אגרוף. במקביל לתהליך הזה קורה תהליך מנטלי שמלווה את התהליך הזה, שבו כואב לי ואז אני מתרגז ואז אני מחליט לתת לו אגרוף בחזרה ובום, אני מרגיש איך שנתתי לו את האגרוף בחזרה, אני גם מרגיש את זה ביד שלי. אבל כל זה לא נוטל בכלל חלק בקבלת ההחלטה. כל זה מלווה, זה נקרא אפיפנומנה, סייד אפקט. זאת אומרת, לא סייד אפקט, אפיפנומנה. זה תופעה נלווית, היא לא נוטלת חלק בכלל בהתרחשויות. ההתרחשויות קורות במישור החשמלי, רק יחד עם כל דבר כזה שקורה אצלי בחלק המנטלי שלי מתעוררות חוויות, תחושות, החלטות כביכול, אבל שום דבר מזה לא באמת אחראי למשהו. זה בסך הכל מלווה את מה שקורה פה. זה כמו שאני נגיד שאני רואה, דיברנו על המה זה אור, כן, ברטראנד ראסל והדוגמה שלו, מה זה צבע צהוב או מה זה אור. אז אמרתי שהגל האלקטרומגנטי שפוגע לי בעין יוצר אצלי תחושה של אור. אוקיי? עכשיו ברור שהאור זה תופעה מנטלית. אבל בעולם הפיזיקלי מה שיש זה גל אלקטרומגנטי, לא אור. עכשיו כשהאור הזה, לא יודע מה, נגיד אני ממקד את האור הזה וזה שורף חתיכת נייר עם זכוכית מגדלת. אוקיי? מה עשה את זה? מה שעשה את זה זה התחושת האור אצלי בהכרה? האור עשה את זה? מה פתאום? הגל האלקטרומגנטי, התופעה הפיזיקלית היא זו שעשתה את זה. אבל אצלי, אחרי זה כתוצאה מהאור שהתמקד נוצרת אש. זה הכל דברים שאני תופס לאור מה שקורה במציאות. זה לא שאני עושה את זה. אני פסיבי. אני בסך הכל זה נוצר אצלי כתוצאה מהתהליכים שמתרחשים באופן דטרמיניסטי במציאות. וזה בעצם אנלוגיה לאיך שתופסים אנשי מדעי המוח את קבלת ההחלטות, את הרציות, את הרגשות, את כל הדברים שלנו. ולכן צריך להבין שבעצם איש מדעי המוח מן המניין מסתכל על העבודה של הפסיכולוג כמו איזה טמטום אחד גדול. כי הוא בעצם אומר, אתה פסיכולוג מטפל בסייד אפקט. אבל אתה רוצה להשפיע על הגל האלקטרומגנטי, לא על האור. זאת אומרת, אתה הרי רוצה לשנות משהו. בשביל לשנות משהו אתה צריך להיכנס עם אלקטרודות למוח. כי זה שאתה מנסה לטפל בתחושות הדחייה שלו או בתחושות התסכול שלו, אתה מטפל בתוצאות, לא בגורמים. יש כאלה, אני לא אומר שכולם אומרים את זה. כי מצד שני הטיפול בעצמו הוא גם איזה שהוא סוג של אינפוט. והאינפוט הזה נכנס למוח והמוח לוקח את זה, הופך את זה לקבלת סיגנל חשמלי וגם הדבר הזה בעצמו משנה את מבנה הרשת המוחית שלנו ומשפיע. לכן בסופו של דבר אנשי מדעי המוח יכולים לקבל את זה שפעולה של פסיכולוג יכולה לשנות משהו. את הטענה המופרכת הזאת הם יכולים לקבל. הסיבה לזה היא שגם הפעולה של הפסיכולוג בסופו של דבר מגיעה למוח. זה לא שגם היא לא קורית במישור המנטלי. אלא שדרך המישור המנטלי אני מכניס מסרים או סיגנלים לתוך המוח. המוח לוקח את הסיגנלים החשמליים האלה ומעבד אותם ואם אני פסיכולוג טוב אז אני פוגע באותו מרכז שעושה פעולה חשמלית או שמשנה את הרשת, המבנה של הרשת הנוירונית של המטופל כך שהבעיה נפתרת או משתפרת או מה שלא יהיה. אבל בעצם הכל קורה בפיזיקה ובכימיה. המישור המנטלי הוא אפי-פנומנלי, הוא תופעה נלווית. כן, סליחה?

[Speaker B] הרב אפשר לשאול שאלה? כן. כשמישהו נותן לי אגרוף, כשניתן אגרוף בעולם, מאה אחוז מהמקרים מוחזר אגרוף? לא. ודאי שלא. נכון. יש מקרים שלא יחזירו אגרוף.

[הרב מיכאל אברהם] ובאיזה מבנה מוחי יש לך. זה מה שיגידו לך אנשי מדעי המוח. אם המרכז שלך כשהוא מקבל סיגנל קיבלתי אגרוף, זאת אומרת את החשמל שמבטא את זה, אוקיי? הוא בנוי כך שהפלט זה הוראה לאגרוף לצאת, לשריר לצאת, אז אתה טיפוס אימפולסיבי ואתה מחזיר באגרוף. אם אתה טיפוס אחר, מה זה טיפוס אחר? זה שטויות, לא קשור לפסיכולוגיה. פשוט המנגנון, הסכמה החשמלית שולחת סיגנל עכשיו להתאפק לא לתת אגרוף, אז אתה לא נותן אגרוף. אבל זה לא החלטה, זה חישוב. אתה מבין?

[Speaker D] אז לאותו בן אדם, לאותו בן אדם, אם יתנו לו מיליוני אגרופים?

[הרב מיכאל אברהם] לאותו בן אדם באותן נסיבות, באותה סיטואציה, תמיד יגיב אותו דבר. כשאותו בן אדם מגיב אחרת זה אומר שמשהו בנסיבות שונה ולכן הסיגנל החשמלי שונה והתוצאה של החישוב גם היא שונה. או שמצבו בחיים שונה, או שזה הרגע ביממה שונה, או שהאיש שנתן לו את האגרוף, ההקשר שניתן האגרוף שונה. משהו צריך להיות שונה, זה בדיוק התפיסה הדטרמיניסטית. זאת אומרת וואן אינפוט וואן אאוטפוט, זה אותו, אין, זה אחד לאחד. זאת אומרת אם זה אותו אינפוט זה אותו אאוטפוט. אם האאוטפוט הוא שונה זה אומר שהאינפוט היה שונה. זה בדיוק הנקודה שלא מקבלת, אתם רואים עכשיו למה מחקר של חקר מוח לוקח את האנשים לכיוונים דטרמיניסטיים. הוא לא רק לוקח אותם, הם בעצם מניחים את הדטרמיניזם כבסיס למחקר. המחקר מבוסס על איזושהי תפיסה שיש את מה לחקור, שיש פה יחסי סיבה ותוצאה, תן לי את האינפוט אני אחשב לך מה הוא האאוטפוט. אם זה לא היה דטרמיניסטי אז את מה אנחנו חוקרים? אז במובן מסוים איש מדע המוח כמעט נידון להיות דטרמיניסט. זה מוגזם כמובן, אבל כמעט. אוקיי, אז עוד נדבר על זה.

[Speaker E] בהמשך לשאלה, אפשר לשאול עוד משהו? כן. מה קורה כאשר אני מקבל את האגרוף ואני מתחיל, אני מתלבט? אני לא יודע כן להחזיר, לא להחזיר, אני מתחיל לעשות חישובים.

[הרב מיכאל אברהם] זה חישוב ארוך. המוח שלך נכנס לאיזה שהוא סוג של לימבו, עושה חישוב ארוך ולוקח לו זמן עד שהוא מגיע לתוצאה.

[Speaker F] יש לי שאלה אחרת, יש איזה ניסוי.

[הרב מיכאל אברהם] מגיע אליו. זה ניסויי ליבט, היו מאות ואלפי ניסויים. לא רק של ליבט, זה ממשיך עד היום. אוקיי, אז יש את ה… אבל אני אגיע לזה. זה פרק בפני עצמו.

[Speaker G] יש לי עוד שאלה אחת. כן. למה שתיווצר תחושת צד כזאת? למה שיווצרו לי תחושות בתהליך הזה? לא שומע. למה שיווצרו תחושות בתהליך הזה? למה שיהיה תהליך צד?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, ככה אנחנו בנויים. מה זה למה? זה שאלה לאבולוציה, לשמיים, לטבע, אבל זה לא עניין של איש מדעי המוח. איש מדעי המוח בודק מה קיים לפניו, הוא לא שואל למה זה קרה. הוא בודק מה יש, והעובדה היא שיש לנו את זה. בסדר? תראו, יש את מה שנקרא ניסוי הטרולי, כן? זה ציורים די מפורסמים. ניסוי הטרולי בעצם אומר ג'וש גרין ועוד זה התחיל אצל פילוסופית פיליפה פוט, נדמה לי התחילה את זה. ואחרי זה יש כל מיני פסיכולוגים ופילוסופים ואנשי מדעי המוח שבודקים וריאציות שונות של ניסויי מוסר כאלה, דילמות מוסריות. והם בעצם בודקים מה קורה כאשר יש רכבת, תראו בציור פה. יש איזושהי רכבת, פה אתם רואים שוכבים חמישה אנשים על המסילה ישנים. פה שוכב אחד. עכשיו הרכבת אם היא תמשיך במסלול, היא תדרוס חמישה אנשים. אני נמצא פה. האם אני אפעיל את מנוף ההתקה כדי להזיז את הרכבת שתדרוס את האחד ותציל את החמישה? שואלים את האנשים, מה הייתם עושים במצב כזה? אוקיי? זה סיטואציה אחת. סיטואציה שנייה, זה מה שקורה, יש פה, אתם רואים, זה גשר שמתחתיו יש מסילת רכבת. והרכבת נוסעת לכיוון הזה, פה שוכבים חמישה בני אדם. על הגשר יושב בנאדם שמן, הר, אוקיי? אני יכול לדחוף אותו למטה, הוא יעצור את הרכבת והיא לא תדרוס את החמישה אנשים. האם אני דוחף או לא דוחף? ואני שולח אותו למותו כמובן. האם אני דוחף או לא? עושים השוואות בין שני הניסויים האלה, שואלים אנשים, מחקר אמפירי, זאת אומרת, שואלים פסיכולוגים, שואלים אנשים, מה הייתם עושים. מתברר שבהרבה מאוד מקרים בסיטואציה הראשונה יש רוב גדול של אנשים שהיו מעתיקים את הרכבת לכאן כדי להציל את החמישה במחיר חייו של האחד. במקרה הזה רוב האנשים לא היו דוחפים את הבנאדם. למרות שגם פה אתה מקריב אחד בשביל להציל חמישה, מה ההבדל? אז באמת ג'וש גרין והצוות שלו ועוד אנשים בדקו את זה במוח, מה קורה במוח בשתי הסיטואציות. מציגים לפניהם את הסיטואציות האלה עד כמה שאפשר באופן מוחשי, ומנסים לראות מה קורה אצלי במוח. הוא מוצא שם איזושהי השתוללות מוחית לא פשוטה כשאנחנו נמצאים בתוך הדילמה הזאת, והטענה שלו שזה מגיע לאזור הרגשי, זה לא מגיע לאזור הרגשי, ובעצם הוא מנסה לטעון כתוצאה מזה מה קובע את עקרונות המוסר שלנו. ומה היא ההנחה שלו? ההנחה שלו היא שבעצם בשני המקרים אני מקריב בנאדם אחד כדי להציל חמישה. אז למה שיהיה הבדל בין מקרה א' למקרה ב'? ולכן בעצם הטענה שלו שזו תוצאה של מבנה מוחי של איזשהן רגשות או חישובים אם תרצו חשמליים כאלה או אחרים. כמובן שיש פה מקום לדון כי מי שרגיל נגיד לצורת המחשבה ההלכתית, אז הוא מיד רואה שיש מקום לטעון שיש גם הבדל מוסרי בין שני המצבים האלה. כיוון שפה אני עושה פעולה של הריגת בנאדם, שולח בנאדם למותו במו ידיי. במקרה הזה אני בסך הכל מעתיק את הרכבת איכשהו בגרמא. אני בעצם באופן יותר עקיף שולח את הבני אדם האלה למותם או שולח אליהם את החץ אם תרצו את התוספות בבבא קמא, שאני שולח אליהם את החץ ולא זורק אותם מראש הגג, ולכן אולי יכול לבוא מישהו ולטעון שהפעולה הזאת באמת היא פחות בעייתית מוסרית. ולכן אנשים עושים את זה. עכשיו יגיד לנו ג'וש גרין כשאתה אומר שזה פחות בעייתי מוסרית, זאת בעצם רציונליזציה שאתה עושה למבנה מוחי. המבנה המוחי שלך פחות כועס כשאתה עושה את זה, פחות מעורר בך תחושות קשות מבחינה מוסרית, אז אתה מחליט שזה יותר מוסרי. זה הכל. אבל בעצם הכל נולד שם, והתחושות המוסריות הן אפיפנומנה. זה לא באמת מה שגורם לך להחליט. להפך, מה שגורם לך להחליט זה החישוב במוח, התחושות המוסריות הן תוצאה שמשקפת צורת החישוב הזאת, זה הכל. אוקיי? אז זה יכול להגיע מהתפקודים הכי נמוכים שלנו של אגרוף מול אגרוף, לבין התפקודים הגבוהים של קבלת החלטות בדילמות מוסריות כולל דילמות מוסריות הרות גורל, כן, בנאדם שמקבל. החלטות על מלחמות עולם יושב בצומת הנכונה ומקבל את ההחלטות שלו כמו שאני מקבל את ההחלטות ליד השולחן שלי. הוא בן אדם ואני בן אדם. יש לו מוח ולי יש מוח. אז ההחלטות שלו גם מתקבלות בצורה כזאת. וצריך להבין שההסתכלות הזאת של מדעי המוח בעצם רואה את כל קבלת ההחלטות שלנו כאיזשהו מנגנון חישוב פיזיקלי. זה הכל. כל העסק המנטלי הוא בסך הכל סייד אפקט. טוב, אז עד כאן ניסיתי לתת איזשהו מבוא באמת שטחי וראשוני לאיך חושבים במדעי המוח, מה היא הפרשנות המקובלת ולמה זה מוביל בדרך כלל לדטרמיניזם. אני עוצר כאן. אם מישהו רוצה עוד להעיר או לשאול, אז אפשר.

[Speaker B] יצחק? שבת שלום.

[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום. בסדר, זהו?

[Speaker H] לא לא, אני רוצה להגיד משהו. אולי החישובים אצלי עובדים בצורה מאוד לא נכונה, אבל באופן ברור כשאני מסתכל על שני הפרצופים, השמאלי נראה לי יותר שמח מהימני.

[הרב מיכאל אברהם] וואו, אז צריך לבדוק אם ההמיספרות שלך לא התחלפו.

[Speaker H] אבל יש לך שלושים מאזינים, מעניין אם אני יחיד.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, מעניין. אפשר לעשות ניסוי, לשאול. מה אתם אומרים? רוצים שאני אראה את זה שוב?

[Speaker B] אני לא רואה הבדל.

[הרב מיכאל אברהם] באמת שאלה מעניינת. אני אראה את זה שוב, כי אולי אתם לא זוכרים. אני כן מרגיש שבבירור הימני יותר שמח, אבל אין פה נכון ולא נכון. יש פה אגב האמת שפה יש נכון ולא נכון. אני טעיתי כי הרי בסופו של דבר אני יכול לגלות בצורות אחרות מי זה השמח ומי זה לא. אני רואה איך הוא מתנהג ואז אני מקבל פידבק ולכאורה מזה אני אמור ללמוד מי מהם באמת הוא השמח ולהבא ליישם את זה. לכן זה לא רק תלוי בשאלה לאיזה המיספרה המידע מגיע. אני הרי גם לומד מהניסיון וזה משנה את הרשת הנוירונית שלי הלימוד מהניסיון. בואו תסתכלו עכשיו. מי חושב שהימני שמח?

[Speaker I] הימני שמח יותר.

[הרב מיכאל אברהם] הימני איציק. אני לא רואה את כולכם יחד עם התמונה, זה בעיה לעשות את המשל הזה. אבל בוא נגיד, יש עוד מישהו שרואה שהשמאלי הוא יותר שמח? תגידו בקול. כן. אחד. חוץ מאיצחק? אני רואה את שניהם בשווה.

[Speaker I] אני רואה את שניהם בשווה.

[Speaker J] אני כבר מכיר את התשובה אז אני לא יכול להיות בסקר, אבל לפעמים אני מסתכל על השמאלי ונראה לי יותר שמח ולפעמים ככה ולפעמים ככה.

[הרב מיכאל אברהם] השמאלי הוא נראה לי קצת ציני. הוא מגחך. הימני הוא שמח, השמאלי הוא מגחך. ככה נדמה לי, עוד פעם, ככה אני רואה את זה, אבל זה כמובן, זה נכון,

[Speaker I] ככה גם אני רואה.

[Speaker H] גם אני רואה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי שרוב האנשים רואים כך, נדמה לי, אבל טוב, זה סתם ניסוי משעשע. ברור שאין תשובה אחידה אגב לכל הדברים בשום דבר. המוח זה דבר דינמי וכל אחד איך שהוא בנוי ואגב לא תמיד יש פה נכון ולא נכון. הרי בסופו של דבר מה שהמוח שלך אומר זה מה שהוא אומר, מה זה נכון? זה לא קבלת החלטות, זה חישוב. והחישוב הוא זה החישוב שאתה עושה. ובמקרה הזה זה שאלה מעניינת כי יש נכון ולא נכון. אם אני אבדוק עכשיו אני אשאל אותו תגיד אתה שמח או שאתה עצוב, אתה מגחך אתה ציני, אז אפשר לקבל איזשהו פידבק על הפיענוח שאני מציע. אז פה יש נכון ולא נכון. טוב, אבל זה שאלה מעניינת.

[Speaker K] אולי זה תלוי בעין הדומיננטית של המסתכל. לא שומע. אולי זה תלוי בעין הדומיננטית של המסתכל.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות. אמרתי, יכול להיות שהמיספרות התחלפו או הקישור בין העיניים להמיספרות איכשהו שונה, מה שבדרך כלל לא קורה. לא יודע. שאלה מעניינת. אני לא מומחה במוח, אני בטוח שהם בדקו דברים כאלה ויש להם תשובות. אני לא יודע.

[Speaker L] יש משמעות לעדות עם כל זה? כל עין רואה דבר אחר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל המוח שלנו זה הקורפוס קולוסום, לוקח את כל המידע משקלל אותו ומגיע לתשובה אחת. כשזה חתוך אתה יכול לקבל שתי תשובות סותרות. נדבר עוד מעט.

[Speaker I] אני לא יודע אם אתם ראיתם בטלוויזיה, אבל בזמן שעשית את הניסוי אני עצמתי עין אחת והסתכלתי רק בעין אחת על שניהם ועדיין השמאלי נראה לי יותר שמח. טוב, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז אני מבחינתי זה רק דוגמה. אני לא מומחה ואני לא יודע לענות על השאלות האלו. אבל זו עוד דוגמה לאיך יכולה לעבוד החלוקה בין המיספרות. כנראה שהיא לא תמיד עובדת ככה וזה די ברור. שום תופעה היא לא תמיד בתחומים האלו. זה עסק מדי מורכב בשביל לעבוד אותו דבר אצל כולם. עוד מישהו?

[Speaker C] שבת שלום. תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום.