רצון חופשי ובחירה – שיעור 10

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בפעם הקודמת הכנסנו למשחק בעצם את הנושא של מדעי המוח, נושא שמתפתח מאוד בכמה עשרות שנים האחרונות, וישנה טענה רווחת שהוא גיים צ'יינג'ר, כן, שהוא הוא משנה את המשחק. זאת אומרת, ברגע שמדעי המוח נכנסו לתמונה, כל ההתלבטויות והשאלות הפילוסופיות שמלוות אותנו כבר אלפי שנים, עכשיו או שנפתרו או שלפחות עומדות בפני פתרון. לא מעט אנשים טוענים שזה כבר נפתר. ולכן, כל המהלך שעשיתי עד עכשיו בעצם היווה איזושהי תשתית כדי שעכשיו נוכל ליישם את כל הדברים האלה על הטיעונים שעולים לאור מדעי המוח. אז מה שעשיתי בעצם עד עכשיו, ניסיתי להבהיר את המושגים, דטרמיניזם מול ליברטניזם. ניסיתי להראות מה כל אחד מהם טוען, איך כל אחד מהם רואה את האדם ואת אופן הפעולה שלו. ניסיתי להגדיר מה זה דטרמיניזם ומה זה לא, מה זה ליברטניזם סליחה ומה זה לא. תמונה מפוכחת יותר של הליברטניזם, שאמרתי שיש השפעות אבל ההשפעות לא קובעות את מה שהאדם יעשה. דיברתי על סיבתיות. אמרתי שבעצם במוקד הוויכוח פה נמצא עקרון הסיבתיות. האדם הוא בסך הכל יצור חומרי, מעבר לרוח שיש בו שאין בו, על זה אפשר להתווכח, אבל קודם כל זה גוף. והגוף של האדם בנוי מחומר, וחומר מציית לחוקי הטבע, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וכן הלאה. ולכן בעצם עקרון הסיבתיות הוא אולי הסיבה והטעם העיקרי לזה שאנשים מאמצים תפיסה דטרמיניסטית. אם האדם עושה משהו, אז הוא נגיד הזיז יד. אז הדבר הזה חייבת להיות סיבה פיזיקלית. זה חוקי ניוטון. והסיבה הפיזיקלית תהיה גם היא תהליך פיזיקלי, אז גם לה אמורה להיות סיבה פיזיקלית. ולכן בעצם אנחנו מקבלים תמונת עולם דטרמיניסטית. זאת אומרת עקרון הסיבתיות נמצא במוקד הדיון שלנו. אז באמת אמרתי שבשלב ראשון צריך לבדוק האם באמת חוקי הטבע הם דטרמיניסטיים, או לחילופין אולי יש גאפס, פערים בתוך חוקי הטבע שמאפשרים עדיין לרצון החופשי להופיע גם בתמונת עולם פיזיקליסטית, בתמונת עולם שהכל פיזי. את זה שללנו. בדקתי על כאוס, בדקתי על תורת הקוונטים, הראיתי, אני חושב שהראיתי, שזה לא רלוונטי. זה לא נמצא שם. ולכן מה שאנחנו נשארים כרגע בעצם זה עם עימות בין שתי תפיסות. תפיסה אחת שאומרת, תפיסה פיזיקליסטית שאומרת שיש בעולם רק חומר. גם האדם הוא בעצם איזשהו סוג מסוים של עצם חומרי. ואז אתה נאלץ להגיע לתפיסת עולם דטרמיניסטית. זה מטריאליזם ודטרמיניזם, למרות שאמרתי ששתי השאלות הן לא זהות. יש זיקות ביניהן אבל הן לא זהות. אבל בסוף בסוף, אחרי שמנקים כל מיני אפשרויות רחוקות, הזויות אפילו הייתי אומר, בסוף זה נשאר ויכוח שמצידו האחד עומדת מטריאליזם ודטרמיניזם, זאת אומרת תפיסת עולם שהכל חומר, הכל מתנהג באופן דטרמיניסטי, דטרמיניסטי פלוס תורת הקוונטים וכולי, לא משנה וכאוס והכל, וחוקי הטבע. וכנגד זה עומד דואליזם אינטראקציוניסטי. דואליזם אינטראקציוניסטי פירוש הדבר תפיסה שרואה שיש בעולם חומר ורוח. אבל לא רק שיש חומר ורוח, אלא שיש אינטראקציה ביניהם לשני הכיוונים. החומר משפיע על הרוח והרוח משפיעה על החומר. אבל זה לא מספיק. זה המקבילה למטריאליזם. התפיסה השנייה זה דואליזם אינטראקציוניסטי. מול הדטרמיניזם אני מעמיד ליברטניזם. זאת אומרת תפיסה שמאמינה שלא רק שיש אינטראקציה בין חומר לבין רוח, האינטראקציה הזאת עדיין יכולה להיות דטרמיניסטית לגמרי. יכול להיות שגם הרוח פועלת באופן דטרמיניסטי, לכן זה לא אומר בהכרח שיש לנו רצון חופשי. זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. בשביל להגיד שיש רצון חופשי אתה צריך להניח דואליזם אינטראקציוניסטי, אבל להוסיף עוד הנחה, שבחלק הרוחני של התמונה הזאת, יש בדואליזם יש רוח וחומר ויש אינטראקציה ביניהם, בחלק של הרוח ישנם היבטים לא דטרמיניסטיים. זאת אומרת האדם יכול להתנהל באופן לא דטרמיניסטי. זאת תפיסת העולם הליברטני. אז עכשיו בעצם אם אני מסכם, אנחנו עומדים בשתי תפיסות. אנחנו צריכים להכריע ביניהן. מה קורה אם אין הכרעה, עושים או איך מגבשים עמדה בכל זאת?

[Speaker B] הרב, הרוח היא לא בהכרח לא דטרמיניסטית, כי רוח זה לא דבר ממשית, חומרי סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל אני לא יודע מה זה נקרא ממשית. זה לא דבר חומרי, אבל למה

[Speaker B] זה לא דבר ממשי?

[הרב מיכאל אברהם] חומרי סליחה. אבל אז מה, אבל למה החוקים שעל פיהם פועלת הרוח יכולים להיות חוקים דטרמיניסטיים? באופן עקרוני אין מניעה שזה יקרה. או שכן או שלא, אני לא יודע מה האמת, אבל אין מניעה אפריורית שרוח תתנהג גם היא באופן דטרמיניסטי כמו חומר. לא לפי חוקי הפיזיקה, לפי חוקי הפיזיקה הרוחנית. זאת אומרת, יש חוקים אחרים שהם מנהלים את הרוח באופן דטרמיניסטי. לכן אני אומר שמעבר לדואליזם אינטראקציוניסטי צריך להניח עוד משהו. צריך להניח שהמימד הרוחני שלנו לא פועל תחת חוקים דטרמיניסטיים. זאת עוד הנחה. יש פה שתי הנחות. כמו שבצד הדטרמיניסטי יש א. הנחה מטריאליסטית, שיש בעולם רק חומר, ובנוסף, כתוצאה מחוקי הפיזיקה, הטענה היא שהחומר מתנהג באופן דטרמיניסטי, אז זה מטריאליזם ודטרמיניזם. התפיסה שנגד, שעומדת מנגד לזה, אז כנגד הדטרמיניזם עומדת תפיסה דואליסטית אינטראקציוניסטית, שיש חומר ורוח ויש אינטראקציה ביניהם, וכנגד הדטרמיניזם עומדת תפיסה ליברטנית, שאומרת שהחוקים שעל פיהם פועלת הרוח הם לא חוקים דטרמיניסטיים, אם בכלל יש חוקים כאלה, אולי מה שלא דטרמיניסטי אולי לא נכון לקרוא לו חוקים בכלל. אז אלה בעצם שתי התפיסות. עכשיו הפעם האחרונה, אני פשוט מסכם את התמונה כדי שנראה איפה אנחנו עומדים. בפעם האחרונה ניסיתי לתאר באמת באופן מאוד מאוד סכמטי, אני גם לא מומחה כמו שאמרתי, אני רק מביא ככה את התמונה המקובלת עד כמה שאני מבין אותה, שעולה ממדעי המוח. ושם ראינו שבעצם במדעי המוח מתארים לנו את כל הפעילויות והקשרים המנטליים שלנו דרך פעולות של מערכת של רשת נוירונים. יש לנו בעצם אוסף של נוירונים שמחוברים אחד לשני, רשת מאוד גדולה שמחוברים אחד לשני בסינפסות ובקשרים עצביים, בחוטי חשמל קטנים, וכל נוירון כזה שולח אותות חשמליים לנוירונים שאליהם הוא קשור. כל נוירון כזה מקבל אותות חשמליים מהנוירונים שאליהם הוא קשור, מסכם אותם ומחליט איזה אות הוא שולח משלו וכן הלאה, וככה המערכת הזאת מדברת אחת עם השנייה והיא בעצם יוצרת במובן מסוים את כל הפעילויות המנטליות שלנו: את הלמידה ואת הזיכרון, את התחושות, את הרגשות, רצונות, כל מיני דברים, או פתרונות של בעיות מתמטיות או בעיות מדעיות או מה שלא יהיה, ניתוח ספרותי. כל הדברים האלה, כל הפעילויות, הקשרים והפעילויות המנטליות שלנו, קוגניטיביות, כל המימדים מה שאנחנו קוראים בדרך כלל רוח, בעצם טוענים מדעי המוח בעצם הם תוצאה של פעולה של מערכת ביו-חשמלית. זאת מערכת בעצם שכמובן לענייננו מה שחשוב זה שהיא דטרמיניסטית. היא דטרמיניסטית בגלל שאפילו נוירון בודד, ככה לפחות בתפיסה המקובלת, אמרתי שיש מחקרים שמנסים טיפה לדגדג את העניין הזה, אני לא מספיק בקיא כדי לדעת איפה בדיוק זה עומד, אבל עד כמה שהבנתי זה לא, אין עדיין הצעות ממשית שרואות תופעות לא דטרמיניסטיות ברמה של נוירון. וזה נוירון בודד, שלא נדבר על הרשת, לכן הרי זה פשיטא מה שנקרא. לכן קשה לדבר על תופעות קוונטיות בסקאלה של המוח כולו. וכמו שאמרתי בתורת הקוונטים, אפילו אם היו תופעות קוונטיות, זה עדיין אולי אומר שאין דטרמיניזם, אבל זה כמובן לא אומר שאפשר להכניס שם בחירה חופשית. תורת הקוונטים גם היא לא מאפשרת בחירה חופשית, על זה דיברנו בפרק על הקוונטים. טוב, אני רוצה להקדים עוד הקדמה לפני שאני עובר לשלב הבא. השלב הבא זה באמת לנסות ולראות מה זה אומר, בתיאור הזה של המוח, לגבי השאלות שלנו. זה הפרק הבא שאליו אנחנו נכנסים. אבל לפני כן אני רוצה להקדים הקדמה. ישנה איזושהי נטייה של אנשים, בפרט אנשים שנמצאים במצוקה, מצוקה אני מתכוון מצוקה אינטלקטואלית כמובן, להיזקק ל… פערים, גאפס. מה זאת אומרת? למשל, כאשר מראים מכוח אבולוציה או אני לא יודע מה, מפץ גדול, פיזיקה וכדומה שאין אלוקים, כך טוענים כל מיני נאו-דרוויניסטים, אז המאמינים הרבה פעמים טוענים כן, אבל אתם לא יודעים הכל. המדע עוד לא יודע להסביר הכל. וזה מה שנקרא בעברית צחה גוד אוף דה גאפס. זאת אומרת בז'רגון של הוויכוח סביב האמונה והאבולוציה קוראים לזה אמונה באלוהי הפערים. זאת אומרת זה אלוהים שמבוסס על פערים בידע המדעי. ברגע שיש לי פערים שאני לא מבין הכל, אז יש אלוקים. או לפחות לא הופרך, לא הופרכה הטענה שיש אלוקים. אוקיי? וזה כשל בעצם, כי למעשה זה רק אומר שצריך להמשיך לעבוד, להמשיך לחקור, עד שאנחנו נבין גם את הפערים שאנחנו עדיין לא מבינים, ואז יתברר שאין. או במילים אחרות, קשה קצת לקבל שלפני אלף שנה היה יותר אלוקים מאשר היום, כי סך הכל יש לנו היום הרבה יותר מידע מדעי מאשר היה לפני אלף שנה. לכן הטענה של אלוהי הפערים היא טענה מאוד בעייתית. היא בעייתית כי בעצם מנסה להגיד תראה, עוד לא הפלת אותי לקרשים. אני עוד לא על הקרשים אבל אני כבר בדרך. כן, אז מה שאומרים, ההוא שנופל מגג של בניין ורואים אותו עובר ליד החלון, שואלים אותו מה נשמע? הוא אומר סו פאר, בינתיים הכל בסדר. זאת אומרת עוד שנייה הוא מתרסק למטה. אז אלוהי הפערים זה טענה בעייתית כי זאת טענה שאומרת שאנחנו נתלים בזה שהמדע עוד לא גמר את העבודה. עכשיו אולי זה נכון. זאת אומרת יכול להיות כשהמדע יגמור את העבודה הוא בעצם יגלה שיש אלוקים או שההסבר שלו הוא לא הסבר מלא. אבל קשה מאוד לבנות על זה, במיוחד לאור ההתקדמות המהירה של המדע במאות השנים האחרונות. פתאום טענה ספקולטיבית כזאת כאילו שגם כשתגמרו את העבודה אתם בעצם תגלו שיש אלוקים, זאת ספקולציה שנראית לא מאוד משכנעת.

[Speaker C] יש דברים שעקרונית אין סוף למדע, תמיד יהיה דברים שאנחנו לא יודעים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל עדיין, אבל עדיין אתה בעצם נתלה בזה שהתהליך הוא אינסופי. אבל העובדה שאנחנו כל הזמן מתקדמים אומרת שאתה בעצם מצמצם יותר ויותר את מקומו של אלוקים ולכן אני חושב שהטיעון הזה הוא טיעון לא משכנע, זה סוג של התחמקות. וכל מקום שאתה רואה את אלוקים היום, בעוד מאה שנה כבר לא תראה אותו שם. כי את זה כבר נבין. עכשיו אלוקים יסוג צעד אחד אחורה. ואז אנחנו נתקדם עוד כמה שנים ועוד פעם הוא יסתלק גם משם. בסוף בסוף הוא יישאר בתוך איזה ראש סיכה אני לא יודע, שאותו אולי אנחנו לא נבין. אז זה לא נשמע לי טיעון מאוד משכנע, זה נשמע יותר בריחה, סוג של אפילו רגרסיה אינסופית הייתי אומר. כעין זה גם עולה בהקשר של ויטליזם נגיד, בהקשר של ביולוגיה, של שאלת הדואליזם. בשאלת הדואליזם בעצם הייתה גישה מקובלת אצל הרבה פילוסופים שאומרת שיש בגוף החי עוד משהו חוץ מהחומר שבו. חוץ מאשר ביולוגיה, פיזיקה, כימיה וביולוגיה. יש שם עוד משהו, סובסטנציה נוספת. זו התפיסה שנקראת ויטליזם. ויטל זה חיים, חומר החיים, כן? יש עוד משהו חוץ מאשר האטומים והמולקולות והתאים וכולי. לא, התאים בעצם זה כבר מכיל משהו ויטלי. אז גם שם בעצם הביולוגיה המודרנית שוללת את זה, והיא בעצם אומרת אנחנו יכולים להסביר את כל התופעות הביולוגיות גם בלי להיזקק להנחה הזאת שיש חומר ויטלי. יותר מזה, אם אנחנו נזקקים להנחה שיש חומר ויטלי זה קצת מסרס את המחקר, כי כל דבר שאותו אנחנו לא נבין במונחים מדעיים, זה הוויטליזם ולכן הכל בסדר, אז אין מה להמשיך לחקור, כי זה לא שייך לתחום הביולוגיה, זה תחום אחר. ולכן גם ברמה המתודולוגית זאת הנחה מאוד לא פוריה. זאת הנחה שלא מעודדת ביצוע של מחקר, ולכן גם שם ישנה איזושהי נטייה של הוויטליסטים המתגוננים להיתלות בוויטליזם מן הפערים. זאת אומרת בגלל שהביולוגיה עוד לא גמרה את העבודה, לכן בעצם אנחנו עוד לא במצב שהוכחתם שאין חומר ויטלי, שהכל זה חומר. וזה נכון דרך אגב, הביולוגים הם קצת אופטימיים מדי בדיון הזה. אני חושב שהזכרתי את זה אולי פעם, נדמה לי שכהנחה מתודולוגית מטריאליזם היא הנחה טובה מאוד. במחקר מדעי מאוד רצוי להניח את ההנחה הזאת, שאין חומר ויטלי, הכל ביולוגיה, ולנסות לבדוק מה הדבר הזה אומר. להפוך את ההנחה המתודולוגית הזאת לטענה על העולם, שיש רק חומר אמיתי ואין חומר ויטלי, זה כבר ספקולציה מסוימת. אני בספק עד כמה באמת אנחנו נמצאים היום במצב שאפשר להגיד את זה בצורה נחרצת גם במישור הפילוסופי. כהנחה מתודולוגית להתקדמותו של המדע, אני חושב שזאת הנחה נכונה, הנחה נכונה במובן שהיא פורייה, היא מועילה. אבל זה שהנחה היא פורייה ומועילה זה עוד לא אומר שהיא נכונה. אבל עיקר הבעיה, וכאן אני חוזר אלינו, עיקר הבעיה היא איך אנחנו מתייחסים לתופעות המנטליות. הרי תופעות המנטליות, ודיברתי על זה כבר, שיש נטייה אצל מטריאליסטים להתכחש לקיומן של תופעות מנטליות. הסברתי שזה בסך הכל בלבול מושגי. אנשים מסבירים לי שלאהוב זה אוסף של הורמונים. לאהוב זה לא אוסף של הורמונים, נקודה. זה לא קשור לוויכוח בכלל על מטריאליזם ודטרמיניזם, אין שום קשר. לאהוב זה לא אוסף של הורמונים. אתה יכול להגיד שאוסף ההורמונים יוצר את תחושת האהבה או את מצב האהבה, אבל מצב האהבה הוא לא אוסף של הורמונים. מצב האהבה הוא איזה שהוא מצב נפשי שאותו אני מרגיש, מצב נפשי מנטלי שאותו אני מרגיש. אותו דבר עם רצייה, עם למידה, עם זיכרון, כל התופעות, כל הפעילויות המנטליות שלנו הם לא אוסף של נוירונים ולא של הורמונים ולא של שום דבר בביולוגיה. מה שהמטריאליסט המפוכח יכול לטעון זה שהתופעות המנטליות האלו נוצרות על ידי המכלולים הביולוגיים, לא שהן זהות עם המכלולים הביולוגיים, אלא שהן נוצרות על ידי המכלולים הביולוגיים. עכשיו פה צריך לשים לב טוב. יש שני ניסוחים שונים שאפשר להחביא תחת מה שאמרתי עכשיו. אפשר לפרש את זה בשתי צורות. אפשר לפרש את זה באופן דואליסטי, להגיד שיש חומר ויש רוח והפעילויות והקשרים המנטליים שייכים לאגף של הרוח, ואז לדון, אינטראקציוניזם, דטרמיניזם וכולי, זה עוד לא פתרנו את בעיית הדטרמיניזם. אפשרות אחרת, וזה מה שטוענים המטריאליסטים המפוכחים יותר היום, זו הגישה הרווחת בקרב מטריאליסטים, זה מה שנקרא אמרגנטיות. אמרגנטיות פירוש הדבר שהתופעות המנטליות מגיחות, כן, אימרג', אימרג' זה להגיח, הן מגיחות מתוך המכלול החומרי. עכשיו פה צריך לשים לב למה בדיוק הכוונה. אולי לפני כן אני אחדד את זה קצת יותר, לפני שהבאתי את הדוגמה הזאת של ברטרנד ראסל, הוא שואל מה זה צבע צהוב. אני רואה אור בצבע צהוב, אז אומרים לי זה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה. תשובה שגויה. זה לא נכון. הגל האלקטרומגנטי כשהוא פוגע לי ברשתית של העין יוצר אצלי בהכרה תמונה של צבע צהוב, של אור בצבע צהוב. אבל לא נכון לזהות את האור בצבע צהוב עם הגל האלקטרומגנטי, זה פשוט שטות. הגל האלקטרומגנטי הוא תופעה פיזיקלית והאור בצבע צהוב הוא תופעה הכרתית, תופעה מנטלית. ולכן אין לזהות בין שני הדברים האלה. לכל היותר אפשר להגיד שהגל האלקטרומגנטי יוצר את התמונה של האור הצהוב, אבל לא שהתמונה של האור הצהוב היא היא גל אלקטרומגנטי, זה פשוט בלבול. כמו שהקול זה לא גל אקוסטי. קול זה התופעה הכרתית שנוצרת אצלי כאשר גל אקוסטי פוגע לי בעור התוף. אבל לא נכון לזהות את הסיבה עם המסובב, אתה יכול לטעון שיש קשרי סיבה ומסובב ביניהם. אתה לא יכול לטעון שיש זהות ביניהם, שזה אותו דבר. כנ"ל לדעתי לפחות, ביחס לתופעות המנטליות. התופעות המנטליות אתה יכול להגיד שהמכלול החומרי יוצר את התופעות המנטליות, אתה לא יכול להגיד שהוא התופעות המנטליות. אבל כאן עדיין לא אמרתי דואליזם. עדיין לא אמרתי דואליזם וזאת נקודה חשובה. למה? כי הטענה היא בעצם, וכאן אולי אני אביא את זה בניסוח של ג'ון סרל, פילוסוף אמריקאי שיש לו ספרון שתורגם אפילו לעברית, נפש מוח מדע זה נקרא בהוצאת אופקים של עם עובד, שמה אפשר לקרוא את זה, והוא בעצם הוא עוד לא קרא לגישה שלו אמרגנטיות, מה שהיום ככה זה מכונה, אבל הוא בעצם אחד החלוצים של התפיסה הזאת, אחד המנסחים הראשונים שלה, והוא בעצם טען כך. תחשבו נגיד על מים. מים יש להם תכונה שהם נוזלים, זה נוזל. אוקיי. האם אפשר להגיד על מולקולה אייץ' שתיים או, המולקולה הבודדת של המים שהיא נוזלית? ברור שלא. מולקולה בודדת לא יכולה להיות נוזלית, לא מוצק ולא גז. נוזל, מוצק וגז, אלה מצבי צבירה, או במילים אחרות מצבים של צבר של מולקולות. זה לא מצבים של מולקולה בודדת. לכן הנוזליות היא תכונה של צבר מולקולות מים ולא של מולקולה בודדת. האם זה אומר שבאוסף המולקולות, כשמסתכל על כוס מים, חוץ מאשר מולקולות מים יש שם עוד משהו? איזה חומר ויטאלי שגורם להם להיות נוזליים? אז אומר ג'ון סרל לא, ממש לא. זה רק אומר שישנם תכונות לאוסף של פריטים שלא קיימות במישור של הפריט הבודד. במעבר מהאינדיבידואל לקולקטיב, לאוסף של אינדיבידואלים, יכולים להופיע, להגיח, טו אמרג', כן, תכונות שלא קיימות במישור של האינדיבידואלי. לכן מולקולת מים בודדת לא יכולה להיות נוזלית, אבל רגע, שנייה אחת, אבל אוסף של מולקולות מים הוא יכול להיות נוזל. אבל זה עדיין לא אומר שכאשר יש לי נוזל בכוס יש שם עוד משהו חוץ מאוסף של מולקולות. אף אחת מהמולקולות היא לא נוזלית אבל אוסף המולקולות הוא נוזל. זה אומר שישנם בעצם תכונות שמופיעות רק ברובד המקרוסקופי, רק ברובד של הצבר, והן לא מאפיינות את המרכיב הבודד שלו, את הפריט הבודד שמרכיב את הצבר הזה. ועדיין זה לא אומר שיש בצבר עוד משהו חוץ מפשוט אוסף האינדיבידואלים. כי הנקודה שהרבה פעמים לא שמים לב אליה זה שלא כל תכונה ברמת המקרו יכולה להופיע גם ברמת המיקרו. יכול להיות שברמת המיקרו היא בכלל לא מוגדרת, לא קיימת, אבל ברמת המקרו היא תופיע וזה לא אומר שיש פה עוד סובסטנציה כלשהי. מה שיש פה זה רק אוסף של מולקולות, זה הכל. ועדיין פתאום מופיעה איזושהי תכונה שנקראת נוזליות, היא מגיחה. זה בעצם ההסבר לתופעת ההגחה, האמרג'נס. עכשיו הטענה של ג'ון סרל זה שהתופעות המנטליות, הפעילויות המנטליות שלנו, מגיחות מתוך המכלול החומרי. הן תכונות של המכלול החומרי. מבינים שבעצם זה ניסוח מטריאליסטי, זה לא ניסוח דואליסטי. זה ניסוח מטריאליסטי מפוכח. זאת אומרת המטריאליסטים הטיפשים אומרים אין דבר כזה תופעות מנטליות, התופעות המנטליות זה בעצם זרמים חשמליים. זה שטויות. התופעות המנטליות הן לא זרמים חשמליים, הוא יכול להגיד שהן נוצרות על ידי זרמים חשמליים. אבל מה שג'ון סרל רוצה לטעון זה שעדיין התופעות המנטליות זה לא אומר שיש במוח או יש אצלנו, לא דווקא במוח אלא בכלל אצלנו, עוד משהו חוץ מאוסף של נוירונים. יכול להיות שאוסף גדול של נוירונים יוצר תופעות מנטליות כמו שאוסף של מולקולות יוצר תופעה של נוזליות, ולכן התופעות האלה הן בעצם תופעות קולקטיביות של הביולוגיה, לא שום דבר מעבר לזה. ולכן אתה יכול עדיין להישאר בתמונת עולם מטריאליסטית אבל מפוכחת שלא מכחישה את קיומו של מימד מנטלי באדם אבל טוענת שהמימד המנטלי הזה לא אומר שיש פה דואליזם, שיש פה עוד משהו חוץ מחומר, אלא זה תכונה קולקטיבית של החומר, היא מגיחה מתוך החומר. אוקיי, פה הטענה הזאת אני חושב לפחות עד כמה שאני מתרשם זאת הגישה הרווחת ביותר היום בין חוקרי מוח ופילוסופים שעוסקים בנושא הזה, זאת הגישה הרווחת. בעצם כשאנחנו מתמודדים או מנסים לעמת את שתי התפיסות שתיארתי קודם, בין דואליזם אינטראקציוניסטי ליברטני לבין דטרמיניזם מטריאליסטי, אז בעצם אנחנו מעמתים בין שתי תפיסות. תפיסה אחת אומרת יש בנו רק חומר והתופעות המנטליות מגיחות מתוך המכלול החומרי וכמובן הכל דטרמיניסטי אם זה ככה כי החומר מכתיב את זה והחומר הוא דטרמיניסטי. המים לא נוזלים לאיפה שהם רוצים, המים נוזלים לאיפה שחוקי ניוטון לוקחים אותם. את המולקולות שמרכיבות אותן. לכן זה לא נותן לי ליברטניזם, זה דטרמיניזם גמור. זה צד אחד של המטבע, הצד הדטרמיניסטי. הצד השני אומר לא, יש בנו עוד משהו, זה נקרא רוח, שהיא נמצאת באינטראקציה עם החומר, הנוירונים אם תרצו בראש, במוח, והאינטראקציה הזאת גם מאפשרת לרוח להתנהל באיזשהו אופן שלא מוכתב על ידי החומר. יש לה דרך להתנהל באופן חופשי, לבחור באופן חופשי, להחליט באופן חופשי ולהשפיע על החומר, להזיז אותו ולגרום לתוצאות להחלטות שלנו או על ידי הפעילויות המנטליות שלנו. יש פה שתי טענות: טיעון אחד זה שיש עוד סוג של סובסטנציה, עוד סוג של קיום חוץ מהחומר, וב' הטענה הליברטנית, שיש פה חופש. ואנחנו נצטרך להתמודד בשני המישורים האלה. אולי דוגמה נוספת שתבהיר את הדברים באופן קצת יותר קרוב מאשר המים, כי המים בכל זאת זה נשמע קצת דוגמה בנאלית מדי. אז תחשבו על דוגמה שלקחתי אני חושב מליבוביץ' אם אני זוכר נכון, יש לו ספרון על הבעיה הפסיכו-פיזית. הוא לא עוסק שם בבחירה דרך אגב, הוא עוסק שם בשאלה של גוף ונפש, רק השאלה של דואליזם מול מטריאליזם. הדוגמה היא לגבי תסתכלו על מחשב למשל. אנחנו יכולים לתאר את המחשב שעומד מולנו בכמה רמות. אנחנו יכולים להתחיל ברמת החלקיקים האלמנטריים בפיזיקה. סך הכל המחשב הזה הוא גוף חומרי שמורכב מחלקיקים, יש בו אטומים וחלקיקים תת-אטומיים שאיכשהו מרכיבים חומרים יותר גדולים ומאקרוסקופיים, ואיכשהו בסוף בסוף נוצר מחשב. כשאנחנו מסתכלים ברמה המיקרו-מיקרו-מיקרו, אנחנו יכולים לתאר כל חלקיק של המחשב מה מצבו, באיזו מהירות הוא נמצא, איזה כוח הוא מפעיל על סביבתו, באיזה מקום הוא נמצא וכן הלאה. אם אני נותן לכם את התיאור המלא של כל החלקיקים שמרכיבים את המחשב, זה תיאור של מה שקורה פה, תיאור מלא ברמה של הפיזיקה הבסיסית של חלקיקים אלמנטריים. יש רמה של פיזיקה פחות בסיסית, רמת אינטגרציה גבוהה יותר, שמדברת על זרמים חשמליים, על חוקי ניוטון, על תופעות קצת יותר מאקרוסקופיות בפיזיקה. אחרי זה אפשר לעבור לרמה הלוגית, שערים לוגיים, ואני יכול לתאר את המחשב איך שהוא בנוי מחיבור של שערים לוגיים. ואז אני עובר לרמה הפונקציונלית, ואני אומר יש סי פי יו ויש יחידת עיבוד ויש זיכרון ויש אינטרפייס, ממשק כן, ממשק עם המשתמש וכן הלאה, וזה גם תיאור של המחשב הזה. עכשיו שימו לב, כל התיאורים האלה, כל אחד מהתיאורים האלה משתמש במערכת מושגית שונה לחלוטין שלא מדברת אחת עם השנייה. כל התיאורים האלה נכונים. ובכל זאת, אי אפשר מהתיאור של הפיזיקה המיקרוסקופית, אי אפשר להוציא את התיאור הלוגי. אי אפשר להוציא את התיאור הלוגי כשאני אתן לכם, אם היה עומד מולכם נגיד איזשהו גוף כזה ולא הייתם יודעים מה זה מחשב. עומד מולכם גוף כזה ואני נותן לכם תיאור של כל חלקיק בגוף הזה מה בדיוק מצבו, איפה הוא נמצא, מה המהירות שלו, איזה כוחות פועלים עליו, הכל. אני נותן לכם את כל התיאורים. האם הייתם יכולים מתוך זה להבין שמדובר פה במחשב? בשום אופן לא. אין שום דרך להבין את זה, למרות שמדובר פה במחשב, אני אתן לכם הכל. המחשב בעצם, כאשר אני תופס אותו כמחשב, אני מתייחס אליו ברמה הפונקציונלית. כשאני מתייחס לחלקיקים שמרכיבים אותו, אני מתייחס אליו ברמה הפיזיקלית. באמצע יש את הרמה הלוגית, חומרה, תוכנה וכן הלאה. זאת אומרת שיש רמות אינטגרציה שונות שבהן אני מתאר את אותו אובייקט. וזה תיאורים שונים שמשתמשים בשפות שונות. אבל הנקודה החשובה, אין שום סובסטנציה נוספת שצריך להניח את קיומה בשביל לתאר את המישור הלוגי מעבר למה שאני מניח במישור הפיזיקלי. זה לא שבמישור הלוגי אני חושב שיש במחשב עוד משהו חוץ מחלקיקים. לא, יש בו רק חלקיקים. אבל המישור הלוגי מתייחס עכשיו לחלקיקים באיזשהו צורה גדולה יותר, ברזולוציה נמוכה יותר, שבה אני מסתכל על אוסף חלקיקים מסוים שיוצר שער אנד. אז אני אומר יש לי פה שער אנד שמחובר לשער אור וכן הלאה. אז זה לא להסתכל ברמה של אלקטרון בודד אלא ברמה של יחידות לוגיות. אבל כל יחידה לוגית כזאת זה אוסף של אלקטרונים. אין שם עוד משהו חוץ מהאלקטרונים. המחשב הוא אולי דוגמה שקצת יותר קרובה. למה שטוענת האמרגנטיות לגבי האדם. גם באדם בעצם הטענה היא אותה טענה. כאשר אתה מסתכל על החלקיקים האלמנטריים שלו אתה מדבר עליו ברמת הפיזיקה. שאתה מסתכל על החלקיקים הלא אלמנטריים, נגיד אטומים וכולי, אז אתה מסתכל עליו עדיין ברמת הפיזיקה אבל פיזיקה יותר גבוהה. אתה מדבר על סוגי חומרים, זה כבר פיזיקה עוד יותר גבוהה, מצב מוצק וכן הלאה. אחר כך אתה עובר לכימיה, אתה עובר לביולוגיה ובסופו של דבר אתה עובר לפיזיולוגיה, אוקיי? ואחרי זה כבר זה תופעות מנטליות, עזוב את זה. אז כל אלה הן רמות אינטגרציה שונות וצורות תיאור וצורות שיח שונות שמשתמשות במערכות מושגיות שונות. אבל זה לא אומר שברמה הביולוגית יש עוד משהו חוץ מפיזיקה. אלא התיאור הביולוגי לא יכול להשתמש בפיזיקה בלבד. אי אפשר לתאר תופעות ביולוגיות על ידי תיאור של מה עושה כל חלקיק ברמה הפיזיקלית. אתה לא תבין מזה כלום ברמה הביולוגית. זה פשוט שטף של מידע שלא יעזור לך בשום צורה. אתה יודע איפה עומדים עשר בחזקת חמישים אלקטרונים וכל אחד מה המהירות שלו. איך תוכל לדעת מתוך זה שאני בעצם כרגע עושה את הפעולה אחת ועוד אחת שווה שתיים? אין שום סיכוי שאתה תוכל לדעת את זה, זה אובר מידע. זאת אומרת, אתה לא יכול לדעת דבר כזה. מה שאתה צריך זה איזשהו תיאור בעיניים פחות רגישות, יותר הסתכלות על הסקאלות הגדולות יותר, ברמות אינטגרציה גדולות יותר כדי להבין שבעצם מתנהלת פה איזושהי פעולה לוגית. אוקיי, אבל, טוען ג'ון סרל, זה לא אומר שיש אצלנו עוד משהו חוץ מחלקיקים אלמנטריים. עדיין יש אצלנו רק חלקיקים אלמנטריים, רק אפשר לדון בהם ברמה הלוגית, אפשר לדון בהם ברמה הפיזיולוגית או ברמה הפונקציונלית, מה המוח עושה, זיכרון, חשיבה, רגשות וכן הלאה. אבל זה רק רמות שונות של דיון, זה לא עיסוק בסוג אחר של מציאות, של חומר. זאת בעצם הטענה האמרגנטית בקצרה. עכשיו, אני רוצה להתמקד בדיון על אמרגנטיות בשני מישורים. אלף, אני רוצה לדבר על המישור המטריאליסטי מול דואליסטי, השאלה אם יש לנו רוח או אין לנו רוח. אחרי זה אני אדבר על השאלה של דטרמיניזם מול ליברטניזם, השאלה אם יש לנו בחירה חופשית. כי יש כאלה שרוצים להכניס גם את הבחירה החופשית לתוך האמרגנטיות. זאת אומרת, לטעון שזה מאפשר בחירה חופשית בתוך הפיזיקה, בעולם מטריאליסטי, פיזיקליסטי. אני אתחיל עם הדואליזם. השפה שבה אנחנו משתמשים כדי לתאר את המעבר מהמיקרו למאקרו פותחה בעצם בפיזיקה בתחום שנקרא מכניקה סטטיסטית. תסתכלו למשל, ניקח דוגמה של גז, גז חופשי. יש לי אוסף של חלקיקים המסומנים פה באיי, בי, סי. וכל אחד מהם נמצא במקום כלשהו בתוך מיכל. מה שמתואר כאן, במיכל הזה לצורך הפשטות יש שני מקומות, המקום הימני והמקום השמאלי. כמובן במרחב זה רצף, אבל אני מדבר על איזשהו מודל מאוד מאוד פשוט רק כדי להבהיר את הרעיון. אז כל חלקיק כזה יכול להימצא או באזור איקס או באזור וואי. אוקיי? זה אזור איקס וזה אזור וואי. בסדר? אז יש לו אחד משני מקומות. חוץ מזה יש לו מהירות כלשהי שמתוארת על ידי החץ. זה המהירות של סי, זו המהירות של החלקיק בי, וזו המהירות של החלקיק איי. החץ הזה מתאר גם את הגודל של המהירות, פה יש מהירות נמוכה כי החץ קצר, והכיוון של המהירות הוא כזה. פה המהירות יותר גבוהה והיא בכיוון הזה. ופה המהירות היא בינונית בכיוון הזה. בסדר? אז חץ כזה מתאר את המהירות של כל חלקיק, כיוון וגודל. ספיד ווולוסיטי, מה שפיזיקאים קוראים. ספיד זה הגודל של המהירות, כמה קילומטר לשעה, והוולוסיטי זה גם הכיוון. עכשיו בעצם תחשבו שבגז רגיל כמובן אין לי שלושה חלקיקים, אלא יש לי המון חלקיקים, המון המון המון המון חלקיקים, מיליארדי מיליארדי מיליארדי מיליארדים של חלקיקים. אוקיי? לכל אחד מהם באופן עקרוני אני יכול לתת תיאור כמו שהסברתי קודם ברמה של איפה הוא נמצא ומה המהירות שלו. כמו שמתואר כאן. נכון? באופן עקרוני. כמובן תתעלמו רגע מתורת הקוונטים, אי אפשר לדעת איפה הוא. אז לכל אחד מהחלקקים אפשר לדעת מה המקום שלו ומה המהירות שלו. אפשר מתוך הנתונים האלה להוציא תכונות מקרוסקופיות של גז החלקקים, בעצם בשביל זה בנו את כל המודל הזה. למשל מה הלחץ במכל, מכל הגז הזה, הטמפרטורה במכל הגז הזה. כל מיני תכונות של צבר החלקקים, כמו למשל נוזליות ומוצקות, מה שתיארתי קודם. התכונות האלה נקראות תכונות מקרוסקופיות של הגז. הן נגזרות כמובן מהמצב של החלקקים הבסיסיים, אין בגז שום דבר חוץ מאוסף של חלקקים. אבל התכונות המקרוסקופיות לא מאפיינות את החלקיק הבודד, כמו שאמר לנו ג'ון סרל. אין לחץ של חלקיק בודד או טמפרטורה של חלקיק בודד או נוזליות, מצב צבירה של חלקיק בודד. כל התכונות האלה הן תכונות של צבר החלקקים ולא של החלקיק הבודד. אוקיי? אבל עדיין ברמת המקרו אני יכול לדבר על התכונות של הגז ואני לא צריך להניח שיש בו מאומה מעבר לאוסף החלקקים. עכשיו יש נקודה חשובה שהיא קריטית לדיון שלנו. אנחנו מבחינים, תסתכלו פה נגיד בדוגמה שמצוירת לפניכם. יש לנו שלושה חלקקים. מה היה קורה אם הייתי מחליף את השמות? זאת אומרת חלקיק איי היה סי וחלקיק סי היה איי. נגיד החלקיק איי הזה, בסדר, הוא היה עובר לפה, היה נמצא פה ומקבל את המהירות הזאת. וחלקיק סי היה עובר לפה, היה עומד פה ומקבל את המהירות הזאת. משהו היה משתנה? רק השם. רק השם, נכון? אם למשל הייתי שם פה שני חלקקים עם מיקומים ומהירויות שונים אבל שהם מסתכמים לזה, והייתי שם חלקקים אחרים שמסתכמים לזה ולזה, זאת אומרת מסדר את זה באופן אחר אבל עדיין כשהייתי מסכם את התוצאה על כל החלקקים הייתי מקבל אותה תוצאה. אז אתם מבינים שהתכונות המקרוסקופיות של הגז היו נשארות אותו דבר. ומה שהדבר הזה בעצם אומר, זה מה שנקרא ריבוי מימושים. בסדר? ריבוי מימושים פירוש הדבר מצב מקרוסקופי של הגז אני מתאר אותו באיי גדולה, אתם רואים פה, נגיד יש לו לחץ כזה, טמפרטורה כזאת והוא במצב צבירה של נוזל, של גז, במקרה של גז כמובן זה גז. אוקיי? הדבר הזה, המצב המקרוסקופי, לא אומר לי מהו המצב המיקרוסקופי שבו נמצא הגז. המצב המיקרוסקופי פירוש הדבר כל חלקיק איפה הוא נמצא ומה המהירות שלו. פה אתם רואים יש איי קטנה אחת, איי שתיים, איי שלוש, איי ארבע. כל אחד מאלה זה מצב מיקרוסקופי אחר, אבל כשנסכם את התכונות של כל החלקיקים הבודדים נקבל את אותו מצב מקרוסקופי. אוקיי? ולכל מצב מקרוסקופי יש המון המון קונפיגורציות של החלקיקים הבודדים שיתנו אותו. לכן בעצם ההתאמה בין המצבים המיקרוסקופיים למצבים המקרוסקופיים זה לא רק שמדובר בשתי צורות שיח ובשני תיאורים שקולים לאותה מציאות. התיאור הזה הוא תיאור הרבה יותר רגיש מאשר התיאור הזה. התיאור הזה לא יודע להבחין בין ששת המצבים האלה. אם אני אגיד לכם שהגז יש לו לחץ כזה וכזה וטמפרטורה כזאת וכזאת והוא במצב של גז, לא תדעו להגיד לי האם מצב החלקקים זה איי אחת, איי שתיים, איי שלוש עד איי שש. כי כולם נותנים את אותו מצב מקרוסקופי איי. זה מה שנקרא ריבוי מימושים. זאת אומרת כל מצב מיקרוסקופי כזה הוא מימוש של המצב המקרוסקופי שלמעלה. יש ריבוי מימושים. אוקיי? עכשיו הטענה היא כזאת. במישור, בטענה של תפיסה אמרגנטית, הטענה בעצם זה שהמצב המקרוסקופי הוא בסך הכל הסכום על כל החלקקים במצב המיקרוסקופי הזה או הזה או הזה, הסכום נותן אותו דבר. כן, זה בעצם טענת האמרגנטיות. התוצאות, עכשיו נסתכל על זה לא כמכניקה סטטיסטית של גז אלא כבן אדם. אז יש פה מצבים מוחיים. מצב מוחי איי אחת פירוש הדבר נוירון אחד נמצא במצב דולק, נוירון שתיים במצב כבוי, נוירון שלוש כבוי, נוירון ארבע דולק וכן הלאה. מצב איי שתיים מתאר וקטור שונה של נוירונים, אבל נותן לי אותו מצב מקרוסקופי. וכן הלאה. יש הרבה מאוד מצבים מיקרוסקופיים שמתאימים לאותו מצב מקרוסקופי. יש איזה סרטן אגב, סרטן קוצני, שלא יודע לעשות שום דבר חוץ מאשר ללכת בכל מיני צורות. ויש לו מספר קטן של נוירונים, ויש לו אני לא יודע מה כמה כמה מיליוני קונפיגורציות של מצב מוחי כי יש לו מספר קטן של נוירונים, מיליוני קונפיגורציות זה מעט מאוד. אבל הוא יודע לעשות רק נגיד מאה אלף תנועות. אז אם הוא יודע לעשות רק מאה אלף תנועות ויש לו נגיד עשרה מיליון מצבים מוחיים, אז זה אומר שיש מאה מצבים מיקרוסקופיים שמתאימים לאותה תנועה. מאה כפול מאה אלף זה עשרה מיליון. אוקיי, אז שמה למשל אפילו הצליחו לכמת כמה מימושים יש לכל מצב מקרוסקופי. במערכות פשוטות אנחנו יודעים לעשות את זה, בבן אדם אין שום סיכוי לעשות דבר כזה כי המספר האפשרויות הוא ענק ומספר הפונקציות שאנחנו יודעים לעשות הוא בלתי ניתן לספירה. לכן אין דרך לחלק את זה בזה. עכשיו הטענה בעצם היא הטענה הבאה. האמרגנטיות טוענת א' שהאדם הוא יצור מטריאלי, זאת אומרת כל מה שיש בנו זה בסך הכל אוסף של נוירונים והמצבים המנטליים הם בסך הכל תיאור מקרוסקופי של המצבים הנוירוניים. דבר שני, הטענה הנוספת היא שכיוון, זה לא אותם אנשים טוענים, אלא יש עכשיו כאלה שטוענים שלמרות שאנחנו מטריאליסטים אנחנו יכולים לדגול בבחירה חופשית. למה? כיוון שהבן אדם יכול להימצא במצב איי אחד קטן ואז להיות עצבני. אוקיי, המצב המקרוסקופי זה עצבני. זה מצב הנוירונים, וקטור הנוירונים פה. עכשיו אבל וקטור הנוירונים הזה גם הוא מסמל מצב עצבני, אז הוא יכול לעבור לווקטור הנוירונים הזה אוקיי? ואז המצב יישאר עצבני. אבל עכשיו הרי חוקי הפיזיקה לוקחים את הקונפיגורציה הזאת שיש כאן ומעבירים אותה לקונפיגורציה אחרת. את הקונפיגורציה הזאת הם היו מעבירים לקונפיגורציה נגיד בי אחד, את הקונפיגורציה הזאת הם מעבירים למצב בי שתיים. אבל בי אחד ובי שתיים לא שקולים לאותו מצב מקרוסקופי. הם שקולים אולי למצב מקרוסקופי אחר, זה למצב בי זה למצב סי. ולכן בעצם בן אדם יכול להימצא ב, נגיד בן אדם קיבל אגרוף. בסדר? עכשיו הוא עצבני, זה המצב המקרוסקופי שלו. עכשיו מה הטענה של בחירה חופשית? שהוא יכול להחזיר אגרוף בגלל שהוא עצבני, אבל הוא יכול גם להתאפק. וזה שהוא עצבני זה לא אומר מה הוא יעשה ברגע הבא. אז טוענים האמרגנטים הנה אני אסביר לך למה זה בלי להגיע לדואליזם. אני אסביר לך למה זה. כי יכול להיות שהוא נמצא במצב איי אחד שגם הוא עצבני, ואז זה יעביר אותו למצב בי אחד שהוא מקביל למצב מקרוסקופי בי שפירושו להחזיר אגרוף. אבל הוא יכול להיות גם במצב איי שתיים שזה מצב מיקרוסקופי אחר, וחוקי הפיזיקה ייקחו אותו למצב מיקרוסקופי בי שתיים. לסי שתיים סליחה. אבל סי שתיים מקביל למצב המקרוסקופי סי שפירושו להתאפק ולא לתת אגרוף. לכן בעצם אתה יכול לעבור בין מצבים מיקרוסקופיים ולהישאר באותו מצב מקרוסקופי וזה לכאורה אומר שיש לנו בחירה חופשית. ככה יש טענה כזאת. אז אני רוצה להתחיל בטענה הראשונה, שתיהן לא נכונות. אני רוצה להתחיל בטענה הראשונה. הטענה הראשונה בעצם אומרת שהעובדה שיש לנו כישורים ותהליכים מנטליים בתוכנו לא אומרת שיש בנו עוד משהו חוץ מחומר. כיוון שיש תופעות אמרגנטיות כמו הנוזליות מה שדיברנו קודם, כמו המכניקה הסטטיסטית. אבל יש הבדל גדול בין הטענה לגבי ההגחה של המנטלי מהעצבי מהמוח לבין הטענה של ההגחה של הנוזליות מהמולקולות. מה ההבדל? זה נורא פשוט. ברגע שתיתן לי את המצבים של המולקולות אני יודע להסביר האם זה יהיה נוזל או לא נוזל. נכון שמולקולה בודדת היא לא נוזל, אי אפשר לתאר אותה במונחים של נוזל, אבל אני כן יכול להגיד לך שאם למולקולה יש לה תכונות כאלה ואלו אוסף כזה של מולקולות

[Speaker C] יהיה.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שיש לי דרך לחשב מה יקרה במצב המקרוסקופי אם יש לי נתונים על המצב המיקרוסקופי. בתהליכים של המוח, המטא-הגחה של התופעות המנטליות מתוך המערכת הנוירונית, המערכת העצבית, שם אין לי דרך לחשב את זה. אף אחד לא יודע לעשות את זה, אין דרך לחשב את הדבר הזה. אז לכן להגיד שישנן תכונות שקיימות במישור הקולקטיבי המקרוסקופי וזה לא בהכרח אומר שיש שם עוד משהו, זה נכון. אבל כל הדוגמאות שאנחנו מכירים מהעולם המדעי, אלה דוגמאות שאני יכול לעשות את החישוב ולהראות לך איך התכונות הקולקטיביות מגיחות מהמישור המיקרוסקופי. אתה לא יכול להסיק מכאן שגם התופעות המנטליות רק מגיחות מהמכלול העצבי. מי אמר לך דבר כזה? אני טוען שיש שמה גם רוח. אז אומרים אחרי שעלתה הטענה הזאת שכמובן טענה נכונה, אז אומרים האמרגנטים, נכון, אז בוא נבחין בין אמרגנטיות חלשה ואמרגנטיות חזקה. אמרגנטיות חלשה זה אמרגנטיות כמו של הנוזליות. זאת אומרת התכונה של הנוזל לא מאפיינת את המולקולה הבודדת. אבל עדיין התכונות של המולקולה הבודדת אני יכול מתוכם להבין ולחשב מה תהיה התכונה של צבר המולקולות והאם זה יהיה נוזל או לא. זה נקרא אמרגנטיות חלשה. הם טוענים אבל יש אמרגנטיות חזקה אצלנו במוח. המערכת הנוירונית יוצרת תופעות קולקטיביות שהם בעלות אופי מנטלי. אין לי דרך להעמיד את התופעות המנטליות על המערכת הנוירונית. אז לכן זה אמרגנטיות חזקה. אבל עדיין זאת אמרגנטיות, לא צריך להניח עוד את קיומו של עוד משהו חוץ מהמכלול הנוירוני. זאת בעצם הטענה של נושאי האמרגנטיות בשאלה הראשונה, בשאלה של המטריאליזם. למה זאת טענה בעייתית? ואני אגיד לכם למה. זה לא רק שאין לנו דוגמאות בפיזיקה לאמרגנטיות חזקה. לא יכולות להיות דוגמאות כאלה. לא יכולות להיות, אפריורי לא יכולות להיות. למה לא? תחשבו. הרי בשביל שאתה תמצא בעולם המדעי דוגמה לאמרגנטיות חזקה מה צריך להתקיים? אתה צריך לקחת משהו, מערכת מסוימת שיש בה הרבה פריטים, הרבה חלקיקים נגיד, שברמה המקרוסקופית מופיעות איזשהן תופעות או איזשהן תכונות שאי אפשר להסביר אותן על בסיס התכונות של האלמנטים הבודדים, של המיקרו. אבל אני גם יודע שאין שם שום דבר חוץ מאוסף האלמנטים הבודדים. אבל אין דבר כזה. כי הרי כל פעם שאתה לא תצליח להסביר את התכונות המקרוסקופיות במונחים של המציאות המיקרוסקופית אני תמיד יכול לטעון אז יש שם עוד משהו. זה כמו אתם יודעים, דוגמה שהבאתי בספר זה מיץ פטל, כן. תיקחו כוס עם מים עם תרכיז, כן, של מיץ פטל. יבוא האמרגנט כן, ויסתכל שם, אומר, יש פה מולקולות מים, כנראה שאוסף מולקולות של מים כשנמצאות בתוך כוס הם יוצרות צבע אדום. יש אוסף של מולקולות נוצר צבע אדום. מה פתאום? יש שם תרכיז. התרכיז צובע אותם. אוסף המולקולות היה נשאר שקוף. יש שם עוד משהו שגורם לצבע האדום. מה שטוען האיש האמרגנטי בעצם הוא אומר כך, אם אנחנו נראה תופעה שאנחנו מוסיפים מים לתוך כוס ונוצר שם צבע אדום למרות שאני לא יודע להסביר איך הצבע האדום נוצר מתוך התכונות של מולקולות המים אז מצאתי דוגמה לאמרגנטיות חזקה. אלא שאני תמיד אטען שאם אין לך הסבר איך התופעה הקולקטיבית נוצרת מתוך המיקרו אז אולי יש שם עוד משהו. איך אתה יודע שאין שם עוד משהו? ואם אתה יודע להסביר איך זה נוצר מתוך המיקרו שאז לא צריך להניח שיש עוד משהו כי מספיק המיקרו כדי להסביר את התכונות המקרוסקופיות אבל אז זה אמרגנטיות חלשה. לכן בהגדרה לעולם לא יוכל להיות דוגמה מדעית לאמרגנטיות חזקה. זה לא אומר שזה לא נכון. זה רק אומר שאתה לא תוכל להביא לי דוגמה מדעית לעניין הזה. זאת תמיד תהיה הנחה פילוסופית שעליה אפשר יהיה להתווכח. ולכן גם הטענה שלהם לגבי המוח, הדוגמאות של הנוזליות דוגמאות. לא מוצלחות. וכך גם כל הדוגמאות שמובאות בהקשר הזה. כולן לוקות באותו כשל. כולן זה אמרג'נטיות חלשה. אבל זה לא במקרה. כי לא יכולות להיות דוגמאות מדעיות לאמרג'נטיות חזקה. זה רק לאמרג'נטיות חלשה. אז זה לא חכמה. אמרג'נטיות חלשה גם אני יודע. אם יש תכונה כמו נוזליות שאני יודע להסביר אותה על בסיס המולקולות, אז למה שאני אניח שיש שם עוד משהו חוץ ממולקולות מים? ברור, רק מולקולות המים זה מספיק כדי שאני אסביר את הנוזליות. אבל במקום שבו אין לי שום דרך להסביר את התופעות המנטליות על בסיס הנוירונים. לא רק שאני לא יודע להסביר אותן, אין אפילו את השפה שאפשר באמצעותה להסביר את העניין הזה. אין אף אחד בעולם, אין לו רעיון לשפה בכלל שבה אפשר להשתמש כדי להסביר את העניין הזה. אז שמה להניח שאין שום דבר ויש פה רק נוירונים והם אלה שיוצרים את התופעות המנטליות, בלי שאין לך אפילו שפה להסביר את זה, זה לא רק פער, זה לא רק גאפ בידע המדעי. זה משהו מהותי, אין לך כלום. אז פה לבוא ולטעון באופן פוזיטיבי שזה רק אמרג'נטיות, זה שטויות. מה זה שטויות, זאת אומרת, זה יכול להיות נכון, אבל זה לחלוטין לא מבוסס. זה נשאר ויכוח פילוסופי. מדעי המוח לא משנים כלום בעניין הזה. מדעי המוח בסך הכל אומרים שאם יש אמרג'נטיות חזקה, אז אולי המערכת הנוירונית תוכל להסביר את כל התופעות המנטליות. יפה מאוד, אבל כל הוויכוח הוא בשאלה האם יש אמרג'נטיות חזקה או לא. מדעי המוח לא מוסיפים כלום לעניין הזה. כיוון שתמיד אני יכול לטעון שהמצב המוחי הוא לא מספיק כדי להסביר את התופעות המנטליות, צריך עוד משהו. הנשמה, הרוח, או משהו כזה. זה באשר לוויכוח בין דטרמיניזם לבין דואליזם. הוויכוח לגבי ה… כן? רק שנייה אחת, אני רק רוצה לסיים את הנקודה השנייה ואז אפשר יהיה מקום לשאלות. הנקודה השנייה זו הנקודה של הבחירה החופשית. אנשים רוצים לטעון שבמנגנון הזה אפשר להכניס גם בחירה חופשית לתוך הפיזיקה. למרות שמה שראינו שבכאוס ובקוונטים זה לא יכול להיות. איך? כמו שאמרתי קודם, הם בסך הכל רוצים לטעון, כיוון שיש כמה מצבים מיקרוסקופיים, כל מצב כזה זה אומר לי מה מצבו של כל נוירון ונוירון. איי אחת אומר נוירון אחד דלוק, נוירון שתיים דלוק, נוירון שלוש כבוי, נוירון ארבע דלוק, חמש דלוק, שש מכובה וכן הלאה. הקשרים ביניהם נותנים לי את כל המפה. זה מצב איי אחת הקטן, זה המצב המיקרוסקופי. איי שתיים, הופה, נותן לי את המצב המיקרוסקופי האחר. כל אלה מתאימים למצב מאקרוסקופי שהוא אותו מצב. שניהם זה מצב של כעס על מישהו שנתן לי מכה. אוקיי? כל המצבים האלה ויש המון, ציירתי שישה, יש כמובן מיליונים כאלה. אוקיי? אז עכשיו אומרים לי ככה, כיוון שהרי התהליך עצמו מתרחש לפי התפיסה האמרג'נטית, התהליך עצמו מתרחש ברמה הנוירונית. יש לי נוירונים שנמצאים במצב נתון. עכשיו חוקי הפיזיקה גורמים לזה להידלק, להוא לכבות. יש איזושהי דינמיקה של הנוירונים לפי חוקי הפיזיקה. זאת אומרת המצב הזה איי אחת, הוא יעבור על פי חוקי הפיזיקה למצב בי אחת. מצב בי אחת פירושו להתאפק במאקרו, מצב בי גדול פירושו להתאפק. אוקיי? אז להתאפק, ואז אני אתאפק. אבל אם המצב איי שתיים הוא המצב של הכעס ולא איי אחת, אז הדינמיקה תביא אותי לסי שתיים, אוקיי? שמקביל למצב של להחזיר אגרוף. מצב סי המאקרוסקופי זה להחזיר אגרוף. לכן בעצם באותו מצב נתון, מצב של עצבים איי, יש לי שתי אפשרויות איך להתפתח, או להתאפק או להחזיר מכות. אז הנה אנחנו רואים שבתוך העולם הפיזיקלי, בתוך העולם של חוקי הטבע, ישנה אפשרות לשתי תגובות שונות בעקבות אותו מצב. ממש בחירה חופשית. אבל זאת כמובן סתם טעות. למה? כי הרי כאשר אני עצבני עכשיו, אין לי דרך לבחור האם להיות במצב איי אחת או במצב איי שתיים קטן. או שאני נמצא באיי אחת או שאני נמצא באיי שתיים. לא יודע, אני נמצא באחד מהם. אבל אני נמצא רק באותו אחד, אין לי דרך לקפוץ לאחד אחר. והמצב הזה שבו אני נמצא, נגיד שהוא איי שתיים, חוקי הפיזיקה אומרים שהוא יעבור להיות בי שתיים, זה המצב הבא, על פי הדינמיקה של הנוירונים. אז אם ככה זה מכתיב את התגובה המאקרוסקופית בי. אין לי דרך לבחור. איפה אני בוחר פה? הרי הדינמיקה מתרחשת בעצם ברובד הנוירוני פה, במצבים הקטנים. המצב המאקרוסקופי הוא מצב נגזר. אחרי שאני נמצא במצב מיקרוסקופי מסוים אפשר לעשות את החישוב מהו המצב המאקרוסקופי שמתאים לו, אבל הדינמיקה, המעבר ממצב למצב נעשה פה. אז אם אני נמצא באיי שלוש, אז אז אם אני נמצא באיי 3, אז איי יעבור לדי 3. אם אני נמצא באיי 2, זה יעבור לסי 2. אם אני נמצא באיי 1, זה יעבור לבי 1, וכן הלאה. אוקיי? אז לכן בעצם כל הימצאות באחד מאלה ואני יכול להימצא רק באחד מהם מכתיבה מה יהיה המצב הבא שבו אני אמצא. אין פה שום מקום שאפשר להכניס בחירה. פשוט טעות מושגית. הצורת הסתכלות הזאת לא מאפשרת להכניס בחירה לתוך המערכת של חוקי הטבע, בתוך הפיזיקה. זה א'. ב', השאלה של דואליזם אינטראקציוניסטי מול דטרמיניזם מטיריאליסטי נותרת פתוחה. כיוון שזאת שאלה של אמרגנטיות חזקה. ואמרגנטיות חזקה לא מצאו עד היום בפיזיקה ואני מניח שגם לא ימצאו, כי מושגית אי אפשר למצוא. לכן זה לא גאפ מקרי, זה גאפ מהותי. לא תצליח למצוא. אוקיי, אז לכן הנקודה היא שהאמרגנטיות או בעצם מדעי המוח הם כולם בעצם מדעים אמרגנטיים. הם מנסים להוציא מתוך המבנים המוחיים השונים מה אנחנו עושים ברמה המנטלית. כן? איך המבנה המוחי מכתיב מה הבן אדם עושה ברמה המנטלית, ברמה הקוגניטיבית, ברמה האמוציונלית וכן הלאה. אז האמרגנטיות פיתחה אצל אנשים תקווה שאולי זה יוכל להכריע את הוויכוח בין מטיריאליזם ודואליזם. ראינו שזה לא יכול להכריע. האפשרות להכניס את הבחירה החופשית לתוך חוקי הפיזיקה, זה לא רק שזה לא יכול להכריע, פשוט לא נכון. זה סתם בלבול. הראשון רק לא מוכרע, נשאר שאלה פילוסופית. המדע לא תרם כלום. פה זה פשוט סתם טעות, בגלל שזה לא מכניס שום אלמנט של בחירה. לא יכול להכניס פה שום אלמנט של בחירה חופשית. כל מערכת נוירונים מתנהגת לפי חוקי הפיזיקה. ואם יש לי מצב נוירוני נתון, אז חוקי הפיזיקה אומרים מה יהיה המצב הבא. וממילא הם גם מכתיבים מה יהיה המצב המקרוסקופי הבא או המצב המנטלי הבא. לכן בחירה חופשית ודאי שאין פה. ואנחנו נשארים בעצם עם זה שהתיאור הזה של התשתית המוחית לפעילות המנטלית שלנו בינתיים לא קידם אותנו, לא בהקשר של מטיריאליזם מול דואליזם ולא בהקשר של בחירה חופשית. מה שאני אעשה בפעם הבאה, אני נכנס לניסויי ליבט. ניסויי ליבט זה ניסויים שעשו בהקשר של מדעי המוח ושם ניסו להראות באופן אמפירי שלאדם אין בחירה חופשית. אז זה ישתמש בתשתית שאני תיארתי כאן אבל בצורה יותר קונקרטית כדי לנסות ולהכריע את השאלה הזאת במעבדה. בסדר? שזה ממש התמצית של המהלך שלנו. זהו, עד כאן. אם מישהו רוצה להעיר או לשאול, אז אפשר עכשיו.

[Speaker C] רגע, רק שאלה קטנה. כל הסטטיסטיקה המכנית בנויה עוד פעם על הסתברות. זה לא באמת מכתיב משהו, זה רק סיכוי מאוד גדול או משהו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, חוק המספרים הגדולים אצל פיזיקאים זה דטרמיניסטי. ודאי שאנחנו מדברים על אינסוף דרגות חופש. מכניקה סטטיסטית מוגדרת על אינסוף דרגות חופש. ובאינסוף חוק המספרים הגדולים מגיע לתוצאה בהסתברות אחד.

[Speaker C] אוקיי, אבל זה לא אינסוף, זה מספר גדול.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, זה תיאוריה מתמטית. נכון, באופן עקרוני נגיד אפילו בקוונטים. באופן עקרוני כשאתה זורק כדור על קיר יכול להיות שהוא יעבור את הקיר לצד השני של הקיר, רק הסיכוי לזה הוא עשר בחזקת מינוס אני לא יודע כמה, אין לזה שום סיכוי ריאלי. אבל נכון, עקרונית זה יכול לקרות.

[Speaker C] אבל לא הבנתי לגמרי מה ההבדל בין מה שאנחנו מדברים פה ובין מה שהתחלנו, שכאשר אומרים שהמדע לא יודע את הכל, זה תמיד אנחנו בצורה שבכל דור אלוקים הוא יותר ויותר רחוק.

[הרב מיכאל אברהם] לכן אמרתי שאני,

[Speaker C] לכן פה זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שלא. כי בהקשר של האמרגנטיות החזקה הטענה שלי היא לא שצריך עוד מחקר מדעי כדי להשלים את זה, אלא זה גאפ מהותי. אין, לא תהיה דוגמה מדעית לזה. לכן זה הרבה יותר חזק מאשר להגיד אוקיי בוא נחכה עוד מאה שנה ונראה. זה כמו ששאלתי בהקשר של ההוכחות לקיומו של אלוקים. אז אומרים לי תראה אבל יש אבולוציה שמסבירה איך החיים נוצרו, לא צריך את ההנחה שאלוקים יצר אותם. אז אני אומר בסדר אבל האבולוציה יש בה חורים, יש בה גאפס. אוקיי? אז גם שם אומרים זה גוד אוף דה גאפס, אם נחקור יותר נמלא את החורים. אני שואל. כאן אני חושב שזה לא גאד אוף דה גאפס. זה טיעון טוב. למה? כי זה גאפ מהותי. זאת אומרת, הפיזיקה לא תגלה איך נוצרו חוקי הפיזיקה, היא פועלת במסגרת חוקי הפיזיקה. לכן זאת טענה הרבה יותר חזקה מאשר הטענה שדורשת עוד מחקר מדעי כדי לסגור גאפ. כשיש גאפ מהותי, הטענה יותר טובה. זה כמובן לא אומר שאני צודק, זה רק אומר שהמדע לא מצליח להכריע את זה, זה נשאר שאלה פילוסופית פתוחה. זה הכל. אני לא טוען כמובן שאני צודק. וזה שאתה לא הצלחת להוכיח שאני טועה, זה לא אומר שאני צודק. רק אומר שאתה, אני ואתה נמצאים באותו מצב, יש לנו ויכוח פילוסופי, המדע לא תרם הרבה לוויכוח הזה. עוד מישהו?

[Speaker C] אוקיי, שנה טובה.

[הרב מיכאל אברהם] שנה טובה, להתראות.

[Speaker B] שנה טובה, שנה טובה. יישר כוח. שנה טובה. שבת שלום.