הרב דר מיכאל אברהם – האם יתכן פוסטמודרניזם דתי – Yaron Shane
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה והצגת תפקיד האופוזיציה
- [2:45] התנצלות על קוצר זמן והצגת מבנה ההרצאה
- [8:23] שתי הרמות של הגדרת פוסטמודרניות – אמת ובנייה
- [12:04] אפיון חיבורים פוסטמודרניים: טיעונים ונונסנס
- [14:22] דוגמת השוקולד: בחינת ריבוי אמיתות
- [20:33] הפוסטמודרניות והפסקה הלכתית – ניתוח ביקורתי
- [28:36] סיכום והבעת הערכה לרב שגר
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג הערכה עמוקה לרב שג״ר כתלמיד חכם וחכם, ובו בזמן טוען בחריפות נגד חלקים מרכזיים בכתיבתו, בעיקר נגד מה שהוא תופס כעיסוק פוסט־מודרני שאינו אומר דבר. הוא דוחה את הצגת מבקרי הרב שג״ר כמי שפועלים מתוך פחד, ומבהיר שהביקורת שלו אינטלקטואלית ואינה נשענת על שיקולים טלאולוגיים של “לאן זה מוביל”, אלא על שאלת האמת של הטענות עצמן. הוא מגדיר פוסט־מודרניות בפילוסופיה כעמדה של שלילת אמת במובן הקלאסי והחלפתה במושגים כמו הבניה, שיח ונרטיב, וטוען שאין בכך פילוסופיה תקפה אלא ערבוב בין טענות מתורגמות־מודרניסטית לבין נונסנס; עם זאת הוא מסכים שיש “אווירה” תרבותית־חברתית פוסט־מודרנית שמקדמת הקשבה לריבוי זוויות בלי לחדש אמת או לוגיקה.
הקדמות, עמדה כלפי הרב שג״ר והביקורת
הדובר קובע שלא לו לדבר על חשיבותו ועמקותו וגדולתו של הרב שג״ר, אך מגדיר אותו איש חכם, תלמיד חכם וראוי להרבה הערכה, ומקדים זאת מפני שבהמשך הוא אומר דברים חריפים נגד מה שהוא כותב ואומר. הוא טוען שהרב שג״ר עושה לעצמו “קצת חיים קלים” כשהוא מציג ביקורות כמגיעות ממקום של פחד, ומוסר “מודעה” שהוא לא מפחד במישור האינטלקטואלי וששיקולי “לאן זה מוביל” לא מעניינים אותו בדיון במשנה פילוסופית או תיאולוגית. הוא מתנצל על קוצר הזמן ומצהיר שיעשה את הדברים טלגרפיים.
השאלה על פוסטמודרניזם דתי והסטת מוקד הדיון
הדובר אומר שגם הוא לא עונה ישירות לשאלה שבכותרת ערב העיון, מפני שלדעתו השאלה אם ייתכן פוסטמודרניזם דתי מצומצמת מדי. הוא טוען שצריך לעצור בשאלה אם ייתכן פוסטמודרניזם בכלל, וכיוון שתשובתו שלילית הוא “פטור” מהשאלה השנייה על אפשרות דתיות בתוכו.
הגדרת הפוסטמודרניזם במישור הפילוסופי
הדובר מביא את ניסוחו של הרב שג״ר שלפוסטמודרניזם אין הגדרה אחת, אך טוען שיש לו כן הגדרה אחת במישור הפילוסופי. הוא מאפיין פוסטמודרניזם כטענה שאין אמת מפני שמה שנקרא אמת נוצר מהבניה תרבותית של בני אדם, וכשאיפה רדיקלית לחירות לכונן את העצמי ואת “רחביו”. הוא מוסיף שבמסגרת זו אמת מפסיקה להיות התאמה בין מסמן ומסומן, ומוחלפת במדדים כגון רושם על השומע או קוהרנטיות פנימית, ומתוך כך מתפתחות מילות מפתח כמו שיח, נרטיב, מזימות ופטרנליזם, כשהחשד ב“מזימות” נובע מהנחת ההבניה במקום אמת קלאסית.
דחיית שלילת האמת ודחיית ההסקה על “הבניה”
הדובר מציג שתי טענות של הפוסטמודרניות: שאין אמת במובן הקלאסי, ומתוך כך שכל אמת היא תוצר הבניה/שיח/מזימה. הוא טוען שהטענה הראשונה לא נכונה ושיש אמת במובן המסורתי של התאמה, ואינו מעוניין בדיונים סמנטיים על המילה “אמת”. הוא דוחה ממילא גם את המסקנה שכל אמת היא תוצר הבניה או שיח.
אפיון חיבורים פוסט־מודרניים: טיעונים מול נונסנס והחלתו על “כלים שבורים”
הדובר טוען שהספר “כלים שבורים” הוא חיבור פוסט־מודרני, ומבחין בתוך חיבורים כאלה בין שני מרכיבים. הוא אומר שהמרכיב הראשון הוא אוסף טיעונים שמשתמשים במעטפת פוסט־מודרנית אך אפשר לנסח אותם בשיח מודרניסטי ולבחון אם הם נכונים או לא, והמרכיב השני הוא נונסנס שאינו “לא נכון” אלא “לא אומר כלום”. הוא טוען שההבדל בין חיבורים פוסט־מודרניים הוא במינון בין טיעונים בני־תרגום לבין נונסנס, ושקשה להבחין ביניהם כי שניהם משתמשים באותה שפה, אך כאשר השפה משמשת לטיעון שניתן לנסח פשוט יותר זו “עצלות מחשבתית”, וכאשר אי אפשר לתרגם כי זה נונסנס מדובר במשחקי מילים וקרוס־רפרנסס ללא תוכן.
הערכת הרב שג״ר בתוך החלוקה: תרומה מול “מעטפת” נונסנס
הדובר אומר שהוא מעריך את הרב שג״ר על אותם טיעונים שניתנים לניסוח מודרניסטי, ושיש לו הרבה טיעונים שהוא מסכים איתם וכמה שאינו מסכים איתם אך הם עדיין אומרים משהו ולכן הם תרומה חשובה. הוא טוען שהמעטפת וה“חלל” שנברא סביבם הוא נונסנס בעיניו, ושזה לא משהו שהרב שג״ר ברא אלא דבר שכבר “נברא בעולם הפוסט־מודרני”, ושכמו ששם זה נונסנס כך גם כאן.
דוגמת השוקולד: ריבוי זוויות אינו פוסט־מודרני והסתירה כ”חלל פנוי”
הדובר נותן דוגמה לשאלה האם כדאי לאכול שוקולד ומציג מחלוקת בין מי שאומר שכדאי כי זה טעים לבין מי שאומר שלא כדאי כי זה משמין, וטוען שאין צורך בדרידה ולאקאן כדי לומר ששוקולד טעים אך לא בריא. הוא מפרק את הטענה “משמין” לשאלות נוספות ומראה איך אפשר להציג ריבוי היבטים והבחנות בלי שום פוסט־מודרניות, מפני שמדובר במורכבות זוויות ולא בשינוי לוגיקה. הוא טוען שאמירה שאפשר וגם לא כדאי לאכול שוקולד תקפה רק אם מתכוונים לשני היבטים שונים, אך אם מתכוונים לאפשר ואי־אפשר בו זמנית מאותה בחינה זו נונסנס, והוא מאשים טקסטים פוסט־מודרניים בכך שהם עוברים בין שני סוגי פרשנות למשפטים סותרים.
היכן “כן” פוסט־מודרניות: מאפיינים תרבותיים של הקשבה בלי פילוסופיה חדשה
הדובר אומר שהמושג פוסט־מודרניות אינו ריק אם מתייחסים אליו כמאפיינים חברתיים־תרבותיים־רוחניים שמאפשרים הקשבה לקולות שונים, ושבתוך “מצע פוסט־מודרני” טיעונים של מורכבות יכולים להישמע ביתר קלות. הוא טוען שהיכולת להקשיב אינה יוצרת תוכן חדש, והתוכן שאליו מקשיבים נשאר לעולם מודרניסטי כי אין אופציות נוספות מעבר לאלו שתיאר. הוא מציג את המסקנה כקריאה לצניעות, ענווה ופתיחת אוזניים לפני צעקה, ולא כטענה ש“כולם צודקים”, “כל אחד והנרטיב שלו”, או “אין אמת”.
דחיית הטענה שפוסטמודרניות “פותחת אופציות” והאנלוגיה לעולם ההלכתי
הדובר דוחה את הטענה שהפוסטמודרניות “פותחת אופציות” או “מציגה אפשרויות שלא היו קודם”, ומבקש שיביאו לו דבר בעל משמעות שאינו ניתן לניסוח מודרניסטי ואינו נונסנס, והוא אומר שאינו מכיר דוגמה כזו. הוא נותן אנלוגיה לעולם ההלכתי וטוען שטעות לנמק פסיקת פוסק בכך שהוא “מקל” או “מחמיר” או “מקורי” כאידיאולוגיה, מפני שזו שפת החוקרים מבחוץ ולא תיאור נכון של עבודת הפוסק מבפנים. הוא מסיק שפוסטמודרניות יכולה לשמש רק כתיאור חוקר־צד של מאפייני תרבות שמאפשרים פתיחות לזוויות, ולא כפילוסופיה שמוסיפה אלמנט חדש לשפה או לסוגיה.
רפלקסיה בספרות פוסטמודרנית
הדובר טוען שאין ספרות שיש בה יותר רפלקסיה מהספרות הפוסטמודרנית, ועד כדי כך שכל מה שיש בה הוא רפלקסיה. הוא מתאר את ההוגה הפוסטמודרני כמי ששואל ללא הרף מאיזו זווית הוא בא, ומוסיף שהאנטי־רפלקסיה היא תוצר של אותה רפלקסיה מפני שהניסיון להימנע ממנה מפיל מחדש ל“בור הרפלקטיבי”.
ביקורת על טיפול בסתירות, על “ערך תרפויטי”, ועל היעדר אלטרנטיבה תיאולוגית
הדובר אומר שבנושאים כמו ביקורת המקרא ואתגרים לאמונה המסורתית הרב שג״ר מנסה להגדיר הצעה מול הצעות אחרות, אך בעיני הדובר הוא נמצא שם “עמוק במחוזות הנונסנס”. הוא טוען שבמקומות שבהם הרב שג״ר מטפל בסתירות הוא לא מציע אלטרנטיבה, ומצהיר שאינו מצליח להבין מה אומרות פסקאות כאלה. הוא מבדיל בין משנה פילוסופית או תיאולוגית לבין “ערך תרפויטי”, אומר שאינו מתעסק עם תרפיות, וטוען שאין כאן “חיה כזאת” של משנה פילוסופית פוסטמודרנית ולא רק בספר הזה אלא בכלל.
תרגום מודרניסטי, עצלות מחשבתית, והבחנה בין ודאות לידיעה
הדובר אומר שהספר עמוס בטיעונים משמעותיים שניתנים לתרגום לשפה מודרניסטית, ושבמקרים רבים הגלישה למלל פוסט־מודרני היא עצלות מחשבתית או חוסר יכולת להגדיר, וחוסר היכולת אינו נפתר בכך שמצהירים “אני פוסט־מודרני אז אני פטור”. הוא טוען שכל חשיבה מבינה שמושגי יסוד דורשים הגדרה ושמאחורי מסמן יש מסומן, ושלא תמיד יש התאמה מלאה, ומביא את דברי חיים נחמן ביאליק “שאם הוא היה יכול לכתוב את זה בפרוזה הוא לא היה כותב על זה שיר” כדי לתאר קושי בהבעה שאינו מצדיק בריחה למיסטיקה ולפוסט־מודרניות. הוא טוען שהערבוב בין סובלנות/פלורליזם/“להכיל את הכל” לבין מאבק על האמת הוא נונסנס, ושיש לכך תרגומים פשוטים בשפה מודרניסטית. הוא מוסיף שהוויתור על הוודאות אינו פוסט־מודרניות אלא רציונליות מדעית, מאשים את הספר בערבוב “בלתי נסלח” בין ודאות לבין ידיעה, וטוען שאפשר לדעת טענות על העולם בלי להיות בטוח בהן, כולל באמונה באלוקים, ושכל זה מחייב צניעות והקשבה אך לא ויתור על טענת האמת.
תמלול מלא
שלום לכולם. אז כבר יוסי שם אותי בתפקיד האופוזיציה, אז אני נענה לזה בשמחה. אני רוצה לתת שלוש הקדמות. אחת מהן זה לא לי לדבר על חשיבותו, עמקותו וגדולתו של הרב שג"ר, אני חושב שהוא איש חכם, תלמיד חכם וראוי להרבה הערכה. אני מקדים את זה בגלל שבהמשך אני כמובן אגיד דברים חריפים נגד מה שהוא כותב ואומר, ואני אומר את זה לא כהתנצלות, אני באמת חושב כך ואני אסביר גם איפה אני ממוקם את זה. דבר שני, זה כבר בהקדמה אני מכניס, הרב שג"ר עושה לעצמו קצת חיים קלים כשהוא מתייחס לביקורות, ואני כתבתי ביקורת על הספר 'כלים שבורים' כשעוד לפני שהוא נפטר, כך שאני יכול רק לשער שזה גם על הביקורת שלי. אני לא יודע, הוא לא כל כך מזכיר את השמות, אבל התחושה שלי שהוא עשה לעצמו קצת חיים קלים, שהוא מציג את הביקורות כמגיעות ממקום של פחד. זאת אומרת אנשים מפחדים ממה החידושים שלו יאמרו ולאן זה יוביל, ולכן הם מתבצרים באיזושהי עמדה שכבר לדעתו לפחות עבר עליה כלח. נדמה לי שזה לעשות חיים קלים מדי. זאת אומרת אני מוסר מודעה רבה לפניכם, אני לא מפחד משום דבר. לא ברחוב אני מתכוון, אני פחדן די גדול, אלא במישור האינטלקטואלי לא מפחד משום דבר. זאת אומרת אם זה אמיתי זה אמיתי, אם זה לא אמיתי זה לא אמיתי, ומה שתהיינה התוצאות תהיינה, אז נדבה. אני בכלל לא בא מהמקום הזה, אני לא דן בכלל, אני אגיד יותר באופן יותר רחב, אני בכלל לא מוכן לדון במשנה פילוסופית דרך מושגים תוצאתיים, טלאולוגיים. זאת אומרת אני לא חושב שנכון לעסוק במשנה כזאת דרך השאלה לאן היא מובילה, בין אם אני אומר שהיא פותחת אופציות מלהיבות כמו שהוא חוזר וכותב לא מעט, זה ממש לא מעניין אותי, ובין אם אני אומר שהיא מפחידה או עלולה להביא לתוצאות קשות, גם זה לא מפחיד אותי. בגלל שאם זה נכון אז זה נכון, ואם זה לא נכון זה לא נכון, ולכן הביקורת שלי לא באה ממקום של פחד. אז אני מוסר פה את המודעה הזאת, אל תכניסו אותי לנישה הזאת, אני לא מפחד מזה. דבר שלישי, סליחה, זה קוצר הזמן, זה דורש ממני התנצלות. בינתיים אני לא מסתכל על השעון ואני בונה על זה שאין מנחה, אבל בכל זאת קוצר הזמן לא מאפשר ממש לפרוס את המפה, אז אני באמת אעשה את זה טלגרפית. אני בטוח שהדברים לפחות בחלקם יעוררו נקודות ששוות דיון, נדבר באנדרסטייטמנט, נקודות ששוות דיון יותר ארוך, אבל זה כבר לשיקול המארגנים. טוב, אני אתחיל בהגדרת הפוסט-מודרניות. אבל אני רוצה להקדים ולומר אולי שאני מצטרף לשני הדוברים הקודמים, גם אני לא אענה על השאלה שהייתה בכותרת של ערב העיון הזה. אני אענה עליה אבל באופן יותר רחב, ובזה נדמה לי שאני דווקא לא מצטרף. אני חושב שהשאלה האם ייתכן פוסט-מודרניזם דתי מצומצמת מדי, הייתי עוצר בפוסט-מודרניזם. זאת אומרת השאלה אם ייתכן פוסט-מודרניזם. זאת אומרת אם הוא ייתכן, אז יכול להיות שאפשר לבדוק גם האם יש אופציה להיות דתי בתוכו או לא, אבל כיוון שהתשובה שלי על זה היא שלילית, אז לכן אני פטור מהשאלה השנייה. אני אתחיל מההגדרה או מחוסר ההגדרה שהרב שג"ר מביא. דברים פשוטים, אבל ניקח את זה מלשונו: "לפוסט-מודרניזם אין הגדרה אחת ועל כך כבר נשתברו קולמוסים רבים". אני חושב שיש לו כן הגדרה אחת. "רבים מהפוסט-מודרניים עצמם מתנערים ממתן הגדרה לתפיסתם, כמו ממתן הגדרה לעוד הרבה דברים אחרים, שכן הם מתנגדים להגדרות באשר הן. לצורך דיוננו אומר כי ניתן לאפיין את הפוסט-מודרניזם כעמדה הטוענת שאין אמת, מפני שמה שאנו מכנים אמת נוצר רק מהבניה תרבותית של בני אדם. ניתן לאפיין את הפוסט-מודרניזם גם בשאיפה רדיקלית לחירות, החירות של האדם לכונן את עצמו ואת אורחותיו". תרגום פשוט של העניין. זה שבאמת נדמה לי שההגדרה של הפוסט מודרניזם, אני מדבר עכשיו במישור הפילוסופי, לא במישורים התרבותיים, פסיכולוגיים ואחרים עליהם אני בהם אני אגע קצת בהמשך. זה שבאמת אין אמת במובן הקלאסי, במסורתי של המושג הזה. וכתוצאה מכך באה ההנחה השנייה שכל אלה שמדברים על מושגי אמת, כולל הפוסט מודרניסט עצמו אני מניח, יש, צריך להבין אותם במונחים של הבנייה מלאכותית כלשהי, לא איזושהי התאמה לעולם עצמו. האמת מפסיקה להיות תוצאה של השוואה בין הטענה שלי לבין מה שהיא מסמנת, המסמן והמסומן, אלא היא נבחנת, אני יודע, מתוך איזשהו רושם שהיא מותירה על השומע, או בקוהרנטיות פנימית, אפשר להציע כל מיני מדדים מן הסוג הזה. מכאן כמובן נובעות כל המגמות המוזרות בעולם הפוסט מודרני, ששמה המילים הרווחות והפופולריות ביותר זה שיח, נרטיב, כן, כל מיני דברים כאלה, כיוון שכל קבוצה או אפילו אולי אדם בונים לעצמם איזשהו שיח ורק בתוכו אפשר לשפוט את האמיתות או את הטענות שהם טוענים. מצד השני של אותו עניין זה מזימות ופטרנליזם, כל האחרים חוץ מהפוסט מודרנים הם תמיד ניזונים, הם תמיד פועלים מתוך מזימות. הזכרתי קודם את נושא הפחד, זה גם גוון מסוים של מזימה, והסיבה לזה היא מאוד פשוטה, בגלל שאם באמת אמת או טיעונים הם תוצאה של הבנייה ולא תוצאה של אמת במובנה הקלאסי, אז מאיפה זה בא? זה בטח רוצים להשיג משהו, אז מה הם רוצים להשיג? אלה עם המזימות שלהם ואלה עם המזימות שלהם. והבניות, כמובן זה המילה שכוללת אולי את כל העניין הזה, וכאן זה יכול להיות חיובי, כן? אם מזימות זה דבר שלילי, שיח זה דבר נהדר, והבניה זה תלוי פשוט של מי. אם ההבניה היא לנו זה חיובי, ואם ההבניה היא לצרנו זה שלילי. אני רוצה להתייחס לשתי הרמות האלה של ההגדרה של פוסט מודרניות ועוד פעם אני מבקש סליחה על הסכמטיות אבל אלה אילוצי הזמן, ואני חושב שבסך הכל אני לא חוטא הרבה לאמת, היא לא הרבה יותר מורכבת מזה. יש שתי טענות, אין אמת במובנה הקלאסי, המסורתי, התאמה בין מסמן ומסומן וכדומה. וכתוצאה מכך יש איזשהו מושג אמת אלטרנטיבי, הבניה, מזימות וכדומה. אני טוען שזה לא נכון הראשון, זאת אומרת בהחלט טענה היא אמיתית באותו מובן מסורתי שתמיד התייחסו אליה ככזו. כמובן אפשר להתווכח סמנטית על משמעות המושג אמת, אבל אין לי עניין בדיונים סמנטיים, וממילא אני גם לא מקבל את המסקנה המתבקשת שכל אמת היא תוצאה של הבניה, מזימה או שיח או אני לא יודע מה, כל מיני דברים מהסוג הזה. טוב, אז עד כאן זה ההקדמה הכללית וההגדרה פחות או יותר מה אני רוצה לעשות בזמן הזה. עכשיו אני רוצה לעבור טיפה יותר לאפיון של חיבורים פוסט מודרניים, ואני חושב שהחיבור הזה הוא בהחלט חיבור פוסט מודרני. כתבתי את זה אחרי "כלים שבורים" כשזה עוד היה ככה קצת בתחילת הדרך, אז אנשים תהו אם זה ספר על פוסט מודרניות או שזה ספר פוסט מודרני. התשובה השנייה היא כנראה הנכונה, בשיח שלי לפחות. אבל נדמה לי שבחיבור פוסט מודרני אפשר להרכיב, אפשר להבחין בשני מרכיבים. מרכיב אחד זה טיעונים, כולל הספר הזה, מרכיב אחד זה אוסף של טיעונים שמשתמשים במעטפת הפילוסופית, השיח הפוסט מודרני, אבל בעצם אפשר לנסח אותם בשיח מודרניסטי בלי שום בעיה. אין שום בעיה לעשות את זה גם בשיח הזה, הבאתי אפילו איזה דוגמה או שתיים נדמה לי בביקורת שם. והחלק השני זה נונסנס. זאת אומרת כל מה שהוא לא זה זה נונסנס. זאת אומרת זאת הטענה. עכשיו נונסנס אין פירושו לא נכון, נונסנס פירושו לא אומר כלום. גם דבר לא נכון אומר משהו. אבל כשאני אומר נונסנס אני מתכוון למשהו שלא אומר כלום. ההבדל בין החיבורים הפוסט מודרניים הוא בשאלה של המינון. זאת אומרת עד כמה יש בתוכם טיעונים שאפשר לתרגם אותם לשפה מודרניסטית ולבחון האם הם נכונים או לא ועד כמה המרכיב של הנונסנס הוא משמעותי בתוכם. המינונים הם מינונים שונים. עכשיו קשה קצת להבחין בין שני המרכיבים האלה בגלל ששניהם משתמשים באותה. כאשר השיח הזה משמש כדי לתאר טיעון שאפשר היה לנסח אותו גם בשפה המודרניסטית, הפשוטה, אז זה פשוט תוצאה של עצלות מחשבתית. זאת אומרת אנשים לא רוצים לעשות את הניתוח, להגדיר את המושגים ולהבהיר איך הם פותרים את הקושיה, אז הם מעדיפים לא להגדיר את הקושיה ולא להזדקק לתירוצים, אלא לעשות קפיצה אל החלל הריק ולדבר על זהרא עילאה. והסוג, הרכיב השני בחיבורים הפוסט-מודרניים, זה רכיב שבו אין אפשרות לתרגם את זה לשפה מודרניסטית בגלל שזה נונסנס. ולכן מה שעושים פשוט משחקים במילים, מגדירים מושגים, אחד מתייחס לשני, יש גם המון קרוס רפרנסס כמובן, כל אחד מפנה לשני כדי שיהיה בשר בסוגיה, אבל בעצם זה לא אומר שום דבר חוץ ממילים. נדמה לי שזה פחות או יותר ממצה את הספרות הפוסט-מודרנית, ולכן בעצם אני אומר עכשיו אם אני נכנס חזרה לספר הזה, אני אגיד, אני אחזור חזרה לנקודה שבה פתחתי. אני אגיד לכם במה אני מעריך את הרב שג"ר ואני חושב שהוא תרם תרומה חשובה מאוד וגם אני למדתי ממנו לא מעט עד כמה שקראתי, לא הכרתי אותו. זה באותם טיעונים שאפשר לנסח בשפה מודרניסטית. יש לו הרבה טיעונים שאני לחלוטין מסכים איתם. יש כמה טיעונים שאני לא מסכים איתם, אבל הם עדיין אומרים משהו, רק אני לא מסכים איתם. ובמובן הזה אני חושב שזו תרומה מאוד חשובה. אבל המעטפת, החלל, מה שסמדר קראה קודם, שהוא ברא, לעניות דעתי זה נונסנס. אני גם חושב שלא הוא ברא, זה כבר נברא בעולם הפוסט-מודרני, אין פה שום דבר חדש בעיניי, וכמו ששמה זה נונסנס לעניות דעתי גם פה, במחילת כבודו אני באמת אומר, הקדמתי את ההקדמה הזאת לא בכדי, אבל אני מקצר אז אני צריך להיות קצת חד. אני אביא דוגמה כדי להבהיר, עד עכשיו דיברתי בצורה מאוד כללית. דוגמה לגמרי בנאלית, אני אנסה להדגים את הדברים על הדוגמה הזאת, מה שלא תראו כמעט בטקסטים פוסט-מודרניים. כיוון שברגע שנכנסים לדוגמה מיד אפשר לראות או שאני מתרגם את זה לטיעון לוגי פשוט או שזה נונסנס. זאת אומרת זה אחת משתיים. אז בואו נשאל את השאלה האם כדאי לאכול שוקולד. שאלה הרת גורל, לפחות לגבי חלקנו, כמה שאני מכיר מקרוב. העולם יכול להתפצל לשתי קבוצות ביחס לשאלה החשובה הזאת. הסיעה הראשונה טוענת שכדאי לאכול אותו כי הוא טעים. טוב, טענה מעניינת. ראובן הוא מנהיגה. שמעון וסיעתו טוענים שלא כדאי בגלל שזה משמין. ויש פה ריבוי אמיתות, החלל הפנוי מתחיל להיווצר מול עינינו, והשאלה היא אם אנחנו נזקקים לשיח פוסט-מודרני כדי להציג את התמונה הזאת, ששוקולד הוא לא בריא אבל טעים. נדמה לי שזה משפט די פשוט, אפשר היה להגיד אותו גם במאה העשירית בלי להיזקק לדרידה וללאקאן. אחר כך נמשיך הלאה. זה כמו פרקטל, בסדר? אז נגיד שמעון אומר שזה משמין. עכשיו השאלה היא אם משמין זה טוב או רע. יש כאלה שיגידו שמשמין זה נורא טוב בגלל שזה עוזר לעבוד על המידות. אתה כבר לא תהיה כזה יפה וחתיך, אז עכשיו אתה תעבוד על המידות. יש המון יתרונות להיות שמן, יש טיעונים כאלה באבולוציה. ואחרים יגידו שמשמין זה לא טוב כי זה לא בריא. אגב יכול להיות פיצול גם בתוך זה, למה זה לא בריא והאם זה לא בריא. יכול להיות שיש היבטים מסוימים שאולי זה כן בריא, למשל לאכול שוקולד זה נותן גלוקוזה למוח. פעם שמעתי, אני לא יודע, אז זה דווקא בריא לפעילות המוחית. אבל בהיבטים אחרים של החיים זה כנראה פחות בריא. אז יש לנו מגוון עצום של אפשרויות בהתייחסות לשאלה הזאת. גם אלה שאומרים שהוא טעים יכולים לנסות לתאר טעים מאיזו בחינה, טעים מבחינה כזאת, לא טעים מבחינה אחרת. זאת אומרת האמת יכולה להיות מאוד מורכבת ומרובת זוויות. האם יש משהו בתמונה הזאת שהוא פוסט-מודרני? ממש לא. זה בסך הכל להסתכל על הדבר מזוויות שונות ולהבין שמזוויות שונות מגיעים לתשובות שונות. זה הכל, אין פה שום דבר יותר מתוחכם מזה. אז עכשיו אני יכול להמשיך ולשאול את עצמי האם אפשר להגיד שכדאי לאכול שוקולד וגם לא כדאי לאכול שוקולד, לעשות את הקפיצה אל החלל הפנוי, להגיד שאפשר לאכול שוקולד וגם לא לאכול שוקולד? התשובה שלי, אם אתה מתכוון שאפשר מבחינה א' ואי אפשר מבחינה ב', אין שום בעיה אבל אין צורך לקפוץ לשום מקום. יכול להגיד את זה בישיבה. אם אתה מתכוון לזה שאפשר ואי אפשר לאכול את השוקולד בו זמנית ומאותה בחינה עצמה, אז זה נונסנס. ולכן נדמה לי שהשאלה הזאת אין לה שום משמעות וחבל לשחק בה כי הטקסטים הפוסט-מודרניים הרבה פעמים עוברים בין שני סוגי הפרשנות האלה למשפטים הסתירתיים. זאת אומרת להגיד שיש ריבוי זוויות שנותן תשובות שונות, זה לא אמירה פוסט-מודרנית. זאת אמירה שכל אדם עם חשיבה טיפה מורכבת יכול להגיד אותה, לא צריך לשנות את הלוגיקה, לא צריך לעשות קפיצות לשום מקום ושום דבר. מכאן ועד להגיד יש פה סתירה אז אני קופץ לחלל הפנוי ואני אוחז בשני צדדיה ומקווה לא להתרסק וגם כן להתרסק בו זמנית כי הרי אנחנו לא מחויבים ללוגיקה, אז נדמה לי שהמרחק הוא רב. זאת אומרת הדוגמאות האלה לא עוזרות בשום צורה להבין, אני אפילו לא אומר להסכים כי אני לא מבין מה אומרת הטענה השנייה. אני לא מצליח להבין מה היא אומרת. אז אם מתכוונים למשמעות הראשונה אז יש לזה משמעות מאוד פשוטה שניתנת לתרגום מודרניסטי פשוט. אם מתכוונים למשמעות השנייה זה נונסנס. אז איפה בכל זאת יכול להיכנס המושג פוסט-מודרניות? אני לא חושב שהמושג הוא מושג ריק. הקדמתי ואמרתי שאני מטפל בו במישור הפילוסופי ומיד יגידו לי כמובן אנחנו נסוגים מהפילוסופיה, הפילוסופיה היא לא אישו וכולי, אז לכן אין בעיה אין לנו אפילו ויכוח. במישור הפילוסופי זה באמת זאת התמונה שתיארתי, אין שום דבר מעבר לזה, לא צריך לחפש הגדרות, את ההגדרה נתתי פה, אין שום סיבה להמשיך עם הדיונים האלה. כל השאר זה באמת בובע מייסעס. זאת אומרת איפה כן נמצאת הפוסט-מודרניות? והיא כן נמצאת, זאת אומרת אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית ואני חושב שאי אפשר להתכחש לה, יש לה כל מיני מאפיינים. המאפיינים האלה הם מאפיינים שאפשר לתאר אותם בהרבה צורות, גם בתחום האמנות, גם בתחום התרבות, גם בהתייחסות לערכים אולי, אבל זה מאפיינים שעוד רגע אני אסביר למה אני מתכוון כשאני אומר מאפיינים. אבל אלו מאפיינים שהם לא פותחים פילוסופיה חדשה, אין בהם שום חידוש, זה לא פותח אופציה לא מלהיבה ולא בלתי מלהיבה לשום דבר. זאת אומרת הדבר היחיד שאני יכול להגדיר בתור פוסט-מודרניות בדוגמה של השוקולד, ועוד פעם קצת בנאלית אבל נדמה לי שהיא מייצגת לא רע, זה אם ישנה איזושהי אטמוספירה חברתית תרבותית רוחנית שמוכנה להקשיב לקולות שמתארים זוויות שונות. אפשר לקרוא לזה פוסט-מודרניות אם אתם רוצים, אין לי בעיה, לא נתווכח על המילים. יש משהו בפוסט-מודרניות שעושה את זה, ובמובן הזה אני חושב שכן. זאת אומרת נכון שטיעונים של מורכבות יכולים להישמע ביתר קלות על מצע פוסט-מודרני. זאת אומרת בתוך חברה, בתוך צורת התייחסות, אני נזהר מלהגיד חשיבה כי אין דבר כזה, אבל צורת התייחסות פוסט-מודרנית, בהקשר הזה בהחלט אני מסכים. זאת אומרת יש הרבה מקומות שבהם יש איזושהי אי-מוכנות להקשיב לזווית אחרת. זאת אומרת אני חושב ששוקולד הוא לא בריא אני יוצא למלחמת צלב נגד אוכלי השוקולד. אומרים לך חבר זה טעים, זה אפילו בריא לנפש קצת, סך הכל דבר טעים זה גם בריא לנפש. אני לא מוכן להקשיב. אז במובן של לגרום לי להקשיב אז בסדר כן, אני מסכים. אווירה תרבותית, אווירה חברתית, צורת התייחסות יכולה לעזור לאנשים להקשיב. אבל להקשיב למה? התוכן שאליו מקשיבים הוא לעולם יהיה מודרניסטי. כיוון שאין אופציות נוספות מעבר לאופציות שתיארתי קודם, אין אופציות נוספות. זאת אומרת כל מה שאני יכול זה לפתוח את האוזניים של אנשים שמרגישים רק בזווית אחת או בשתיים ולא מוכנים לשמוע את הזווית השלישית. חברים יש עוד זוויות, לא תמיד אתם רואים הכל. קצת צניעות, קצת ענווה, אבל לא בגלל שכולם צודקים ולא בגלל שכל אחד והנרטיב שלו ולא בגלל שאין אמת ויש אמת, אלא בשביל חברים תפתחו את האוזניים תקשיבו לפני שאתם צועקים. יכול להיות יש לפעמים תמונות מורכבות. זה הכל. השני דינים של רב חיים זה בהחלט תמונה מורכבת, אני לא רואה בה פוסט-מודרניות נדמה לי שזה אולי ההיפך הגמור. אז לכן נדמה לי שהמרחק הוא רב. שתי דקות צריכים ללכת לאכול וגם לא צריכים, לא משנה. אני רוצה להגיד באמת בהקשר הזה עוד נקודה מאוד חשובה. השיח הזה, הנרטיב הזה שהפוסט-מודרניות מאפשרת, פותחת אופציות, מציגה אפשרויות שלא היו קודם. לא, אין דבר כזה. זאת אומרת, אני אשמח, יותר מאשמח, לשמוע ממי שיביא לי דבר אחד עלי אדמות שיש לו משמעות או בספר או מחוץ לספר שיש לו משמעות שאפשר, כן, לא שאפשר להגדיר אותה אז תגידו זה לא חוקי, אבל שיש לו משמעות ושאני לא יכול לנסח אותה בשפה מודרניסטית ושהוא לא נונסנס. אני לא מכיר דוגמה כזאת. עכשיו, איפה כן הפוסט-מודרניות מאפשרת? אני אביא אולי דוגמה מתוך עולם הלכתי. הרבה פעמים ישנם אפיונים של פוסק שהפוסק הזה הוא מקל, והוא מחמיר, והוא מקורי, כל אחד יש אפיון של פוסקים. אני חושב שזאת תהיה שגיאה גדולה גם מצידו של הפוסק וגם מצידו של פרשן או ההיסטוריון או מי שמתאר את עבודתו של הפוסק, לנמק את הפסיקה של הפוסק במונחים האלה. זאת אומרת, להגיד: הוא רצה להקל ולכן הוא פסק כך, הוא רצה להחמיר, הוא רצה להיות מקורי ולכן הוא פסק כך. זאת טעות. זה בדרך כלל לא עובד כך. בתקופתנו זה כבר קצת מתחיל ולכן אנחנו נכנסים לכל מיני מצוקות. אבל זה לא עובד כך. השפה הזאת משמשת את חוקריו של הפוסק, לא את הפוסק עצמו. הפוסק עצמו יכול להיות, הוא ניגש לסוגיה, הוא רואה מה לדעתו צריך להיות פה, כולל ההשלכות אם צריך להקל או להחמיר מקומית כי זו סיטואציה שדורשת קולא או חומרא. אבל פוסק שבא עם איזושהי אידיאולוגיה ואומר: אני מקל, אז לכן אני עכשיו אעשה כך, זה לא עובד כך, לא צריך לעבוד כך, ואני חושב שזאת טעות לשרבב את זה לתוך הניתוח של הטיעון ההלכתי. אותו דבר זה פוסט-מודרניות. מהדוגמה הזאת אני רוצה להדגים את הפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניות לא פותחת שום אופציה. הפוסט-מודרניות לא תוסיף לכם אלמנט אחד לשפה שאני תיארתי קודם לגבי השוקולד ולא לגבי שום סוגיה אחרת למיטב הבנתי. מה שהיא כן יכולה לעשות זה שאם רואים מישהו שנפתח להרבה מאוד זוויות והוא מוכן לשמוע והוא לא נעול בזווית שממנה הוא הגיע, אפשר לומר שהוא חי או פועל בתוך תרבות או בתוך שיח פוסט-מודרני. כחוקר מהצד יש מאפיינים כאלה של חברה, אני מסכים. אין פילוסופיה כזאת, אין דבר כזה. לא התחדש פה כלום חוץ מהמתיחת סימן השאלה לסימן קריאה והפיכת הנונסנס לאידיאולוגיה. אני רוצה עוד, עוד נקודה אחת לפני השוקולד. סמדר ואני חושב שגם קצת יוסי דיברו קודם על רפלקסיה. נדמה לי שאין ספרות שיש בה יותר רפלקסיה מהספרות הפוסט-מודרנית. יותר מזה, בספרות הפוסט-מודרנית כל מה שיש זה רק רפלקסיה, כלום חוץ מזה. כל הזמן הכותב וההוגה הפוסט-מודרני שואל את עצמו: אני בא מפה או אני בא משם? רגע, הם באים מהזווית הזאת אבל לא צריך לבוא מהזווית הזאת אלא צריך לבוא מכאן. הוא לא פשוט אומר מה שנראה לו. זה לא ככה, לא ככה בנויה ספרות פוסט-מודרנית, אלא הוא כל הזמן ברפלקסיה מטורפת לעניות דעתי, כל הזמן בהסתכלות נורא זהירה איפה אני בתוך כל הסיפור הזה. וכמובן האנטי-רפלקסיה היא תוצאה של אותה רפלקסיה, זאת אומרת, הוא כל הזמן שם לב שלא תהיה לו רפלקסיה חס וחלילה, וכמובן מיד נופל לתוך הבור הרפלקטיבי הזה מחדש. כיוון שאני צריך לסיים אז אני רק שתי הערות שבהן אני אסיים, השוקולד יחכה. הערה ראשונה: כל מיני דוגמאות לשאלות שהספר עוסק בהן, שאלות שמציבות שאלות, אני לא יודע מה, ביקורת המקרא או שאלות שמציבות אתגרים שעומדת בפניהם האמונה המסורתית. הרב שג"ר מנסה להגדיר איזה הצעה הוא מציע מול ההצעות האחרות. כאן הוא נמצא עמוק במחוזות הנונסנס לעניות דעתי. במקומות שבהם הוא מטפל בסתירות הוא לא מציע שום אלטרנטיבה. מי שיקרא לי פסקה כזאת ויסביר לי מה היא אומרת, אוביל אחריו את מאני לבי מסותא. זאת אומרת, אני, אין דבר כזה לעניות דעתי. באמת, זאת אומרת, זה פשוט השיח הזה שאולי נשמע נורא עמוק ונורא אני לא יודע מה, מרומם וכדומה, על מעל השכל וכל מיני דברים מן הסוג הזה, בעיניי זה פשוט שייך לאגף השני שדיברתי עליו, דיברתי עליו קודם. אני לא מדבר על הערך התרפויטי של הספרות הזאת ועל זה שמענו נדמה לי בשתי, אצל שני הדוברים הקודמים. כל אחד והתרפיות שלו: אחד לוקח כדור, אחד קורא ספר, אחד עושה מדיטציה. אני לא מתעסק עם תרפיות. אבל אם מדברים על משנה פילוסופית או על משנה תיאולוגית אם תקראו ופה שוב כאן אנחנו כנראה אפילו לא נתווכח. אין דבר כזה. אין חיה כזאת. אין פה דבר כזה. אין פה, פשוט אין. לא רק אין פה, אין בכלל, אין דבר כזה. עכשיו, משפט אחרון כדי לתרגם את החלק, את הרכיב הראשון המשמעותי, ויש הרבה, הספר הזה עמוס ברכיב הראשון והחשוב המשמעותי של הטיעונים שאפשר לתרגם אותם בלי הרבה בעיות לשפה מודרניסטית. ולדעתי הגלישה למלל הפוסט-מודרני היא פשוט עצלות מחשבתית במקרים רבים, במקרים אחרים פשוט באמת חוסר יכולת להגדיר. אבל חוסר יכולת להגדיר לא נפטר בזה שאני פוסט-מודרני אז אני פטור. כל אחד גם בחשיבה מודרניסטית מבין שמושגי היסוד דורשים איזושהי הגדרה, אבל ההגדרה גם היא משתמשת במילים ובמושגי יסוד, ואנחנו צריכים להניח איזשהם מושגים שלגביהם אין לנו הגדרה כמובנים מאליהם. אני לא רואה בזה חידוש גדול, כל אחד מבין את זה, וכל אחד מבין שמאחורי משפט יש איזשהו מסומן ולא תמיד המסמן והמסומן נמצאים בהתלכדות מלאה. אנחנו מנסים לקרב אבל לא תמיד מצליחים. מנשה ביאליק כתב פעם שאם הוא היה יכול לכתוב את זה בפרוזה הוא לא היה כותב על זה שיר. זה נכון, יש לנו לפעמים איזושהי בעיה להביע דברים, אבל אני לא חושב שהדברים האלה, המלל הזה פותר משהו, אלא צריך לנסות ולהגדיר את זה יותר טוב בלי להיות עצלנים ולברוח למחוזות המיסטיקה והפוסט-מודרניות. ושני מושגים אחרונים שאני רק אגיד במשפט את הדוגמה, את הדוגמה, זה הכל בתוך אותה נקודה, את הדוגמה לתרגום המודרניסטי שאני מציע. אחד מהם העירבוב הזה בין סובלנות ופלורליזם ולהכיל את הכל אבל להסכים עם מה על להילחם על מה שאני חושב, זה נונסנס מוחלט. יש לזה כמה תרגומים מאוד מאוד פשוטים בשפה המודרנית, אין בלתם, אין אופציה אחרת חוץ מלחיות בסרט, זאת אומרת לקחת כדור ולחשוב שאני כן אמת ולא אמת וכל מיני דברים מן הסוג הזה. והנקודה השנייה זה שהרב שג"ר הרבה פעמים מדבר על הוויתור על הוודאות, אבל ויתור על הוודאות זה לא פוסט-מודרניות. ויתור על הוודאות זה פשוט רציונליות. יסודות המדע, כל מדען מתחיל יגיד לכם שברור שאנחנו לא יכולים להיות משוכנעים בשום דבר, גם לא בדברים הדקים והעדינים, בחוק הגרוויטציה גם לא. יש פה עירבוב בעיניי בלתי נסלח בין וודאות לבין ידיעה. זה לא אותו דבר. כשאני אומר שאני יודע משהו על העולם, אני טוען טענה על העולם. זה לא אומר שאני בטוח לגבי זה. אז אני לא בטוח, אני חושב שזה נכון, אולי אני טועה, אבל זה לא אומר שאין אמת, זה לא אומר שאני לא טוען טענה על העולם. והרבה פעמים לאורך הספר יש את המעבר הזה בין וודאות לבין ידיעה שכל הזמן כיוון שאין וודאות אז ברור שזאת לא ידיעה. זה פשוט לא נכון. קצת יותר התעמלות מחשבתית, קצת יותר מנתחים ורואים שידיעה ווודאות זה לא מילים נרדפות. אני יכול, יכולות להיות לי ידיעות, לא יכולות, כל הידיעות הן כאלה, כולל האמונה באלוקים גם בלי להיות פוסט-מודרני. אין ידיעה וודאית. אצלי אני לא בוודאי בשום דבר, שום דבר לא בטוח אצלי. נכון, דבר פשוט, לא צריך בשביל זה פוסט-מודרניות. אבל זה לא אומר שאני מוותר על מה שאני חושב שהוא נכון. אני לא משוכנע שהוא נכון, אולי אני טועה, אני גם אמור להיות קצת צנוע. אולי השני צודק, צריך להקשיב לו, אולי הוא ישכנע אותי, אולי לא ישכנע אותי, אולי אני אטעה גם אחרי שאני אקשיב. כל זה לא זוקק פוסט-מודרניות. כל זה בסך הכל אומר תהיה קצת צנוע, תקשיב, אולי אתה לא צודק. זה הכל. תרגום הרבה פחות בומבסטי מאשר המלל הנורא גדול. ושוב פעם אני מבקש מחילה על החריפות, אני אומר את זה באמת מתוך הערכה גדולה לרב שג"ר, אמיתית, לא חיצונית, בזכות הרכיב הראשון שיש בספר הזה והוא אחוז נכבד ממנו.