התחדשות ההלכה או חורבן ההלכה – חלק א – נאמני תורה ועבודה
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה: ברקוביץ' וההתחדשות ההלכתית
- [2:15] חוויית ההרצאה והלמידה עם מאיר
- [5:54] מהי הלכה? שאלת המהות
- [7:39] אוקאם ושטחות במדע
- [12:33] שאלות על סמכות פסק ההלכה
- [17:48] האם שינוי ההלכה חורבן או התחדשות?
- [25:29] שלוש רמות לדיון שינוי
- [29:51] השלב הראשון: האם צריך לשנות?
- [31:58] הקצב המודרני והפער בהלכה
- [34:16] מוטיבציה לשינוי ושאלות נוספות
סיכום
סקירה כללית
הדוברים מציבים את הרב פרופ׳ אליעזר ברקוביץ׳ כהוגה דגול שהשאלה המרכזית שמטרידה אותו היא מהי הלכה ומהו היחס הפורה בין האלוקי לאנושי בתוכה, עד כדי חתירה לטשטוש הגבול ביניהם ולגילוי “קולו” של הקדוש ברוך הוא בתוך המעשה ההלכתי. הרב צחי הרשקוביץ׳ מציג את גישת הרב ברקוביץ׳ כחתירה מתמדת לחיפוש זהיר ואמיץ שמאפשר התחדשות בלי לראות בכך חורבן, ומדגיש שההלכה נוצרת גם דרך פרקטיקת פסיקה אנושית הנשענת על התורה שבעל פה ועל רצף המסורת. בהמשך מוצגת הכותרת הפרובוקטיבית “התחדשות בהלכה או חורבן ההלכה?” כצומת שבו אפשר לראות בחידוש הכרח מול ניכור וחוסר רלוונטיות, או לחלופין כסכנה לקיום האומה האורתודוקסית, ומובא ציטוט מהרב ברקוביץ׳ נגד כפיית “דרך הלימוד של אתמול” במקום חיפוש המילה המכוונת לדור. הרב ד״ר מיכאל אברהם מנסח מסגרת שיטתית לדיון שאינה מתחילה בתוצאות אלא בשאלות האם צריך, האם אפשר, ורק אחר כך מה יהיו ההשלכות, ודוחה קטגוריות של מקיל/מחמיר ושמרן/חדשן לטובת השאלה “מה נכון”, תוך תיאור תחושת פער וחנק הולכים וגדלים בין קצב השינויים בעולם לבין קצב ההלכה.
דברי פתיחה והקשר האישי של הרב צחי הרשקוביץ׳
הרב ד״ר צחי הרשקוביץ׳ מודה לנוכחים ומספר על זכותו להיות במעמד של לימוד שבו מאיר נכח בקורסים, באופן שהפך את חוויית ההוראה לחוויית תלמיד השואב מתורת רבותיו. הרב צחי מתאר חוויה אינטלקטואלית מרגשת שנבעה מנוכחותם של אנשים חכמים “מלאים מכל טוב” המעניקים מטובם לסביבה. הרב צחי מודה למאיר “חתן השמחה” ולשותפים הנוספים, ומדגיש שהמעמד נועד לעסוק ב“ענייני הרוח”.
דמותו של הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ׳ וההכרה החסרה במפעלו
הרב צחי קובע שדורנו התברך בהוגה דגול המשלב עולמות רבים ותורם תרומה משמעותית להתפתחות המעשית של ההלכה ולהתגבשות הרעיונות שמסביבה. הרב צחי מכנה את הרב ברקוביץ׳ “גיבור טרגי” משום שמעט מאוד אנשים מכירים את מפעלו, עד כדי ספק אם בבתי כנסת רבים בארץ יימצא אדם ששמע עליו, גם בלי לדבר על מי שקרא את ספריו. הרב צחי מתאר זאת כעצוב במיוחד לנוכח גודל תרומתו.
המתח בין אלוקים ואדם ושאלת “מה זו הלכה”
הרב צחי מציב את המתח שבין אלוקים ואדם כציר שמלווה את הרב ברקוביץ׳ מצעירותו, אך כמתח “קונסטרוקטיבי” ומפרה שאינו מחייב מענה מהיר. הרב צחי מנסח את השאלה בצורה אפלטונית כבירור מהותה של ההלכה עצמה, וקושר זאת לכותרת “חורבנה של ההלכה ובניינה של ההלכה”. הרב צחי מציג את עיסוקו של הרב ברקוביץ׳ בשאלת מי קובע ומי מחליט כתולדה של הרצון להבין היכן נמצא האלוקי בתוך החיים וההלכה.
הרמב״ם, השגחה פרטית, והשכל כמתנה אלוהית
הרב צחי משתמש בסוגיית ההשגחה הפרטית אצל הרמב״ם ב“מורה נבוכים” כדי להציע כיוון להבנת משנת הרב ברקוביץ׳ על ההלכה. הרב צחי קובע שלפי הרמב״ם ההשגחה הפרטית קיימת אצל מי שמשתמש בשכלו, ומסביר שהשכל האנושי הוא “שפע אלוהי” ומתנה שרוב הברואים אינם זוכים לה. הרב צחי מתאר באופן תוצאתי כיצד חיים רציונליים ומתונים מונעים סכנות ומקדמים רווחה, ולכן נראים כהשגחה, ומציג וריאנט ל“התער של אוקאם” שלפיו תופעה שאפשר להסביר בטיפשות אינה צריכה הסברים נוספים.
טשטוש הגבול בין אלוקי לאנושי והחיפוש אחר קולו של הקדוש ברוך הוא
הרב צחי דוחה כהנחת מוצא שגויה את התיאור הילדותי של ההלכה כמאבק ידיים בין “מה שהקדוש ברוך הוא אמר” לבין “מה שאני חושב”, משום שהוא מניח שהאנושי אינו אלוקי ושהאלוקי מנותק מהאדם. הרב צחי מסביר שכמיהתו של הרב ברקוביץ׳ לעיסוק ברובד האגדי של חז״ל נובעת מהרצון להנכיח את הבורא כחלק מחוויית היום־יום האנושית. הרב צחי מציג את מפעלו של הרב ברקוביץ׳ כחתירה לא למענה למתח אלא לטשטוש הגבול ולחיפוש “התמהיל הנכון” שבו מתגלה קולו של הקדוש ברוך הוא בתוך עולם ההלכה ובתוך “פה בינינו”.
פרקטיקת הפסיקה והאופן שבו נוצרת הלכה
הרב צחי קובע שמי שרואה ברעיונות הרב ברקוביץ׳ חורבן ההלכה אינו מבין כיצד הלכה נוצרת, ושיש דברים הנלמדים רק בפרקטיקה. הרב צחי מתאר את עצמו כרב קהילה שפוסק הלכה בפועל אף שאינו “יודע דעת עליון”, ומחדד שהפסיקה אינה מתקיימת מתוך התייעצות ישירה עם הקדוש ברוך הוא אלא דרך פתיחת הגמרא והשולחן ערוך. הרב צחי מציג את תרומת הפוסקים הגדולים לא כדעות אישיות אלא כחלק מ“הדבר הגדול הזה שנקרא הלכה”, ומתאר את קולו של הקדוש ברוך הוא כ“קול גדול ולא יסף” המהדהד בעולם דרך המפעל ההלכתי.
הקול האלוקי כחיפוש מתמיד, זהירות ואומץ, והקשב למעשה העם
הרב צחי טוען שהמקום שבו הרב ברקוביץ׳ מגלה את הקול האלוקי הוא דווקא “הקול הזה של החיפוש”, ושמי שטוען שהוא יודע את הקול האלוקי כנראה אינו יודע אותו. הרב צחי מתאר יהודי חושב ואף “יהודי חולם” המחפש לשמוע את דבר השם בתוך ההלכה “היום, עכשיו”, ומצהיר שהנחה שהקדוש ברוך הוא הפסיק לדבר היא “בלתי נסבל מבחינה קיומית”. הרב צחי מציג עמדה שלפיה אפשר לומר שקולו של השם “עכשיו” עשוי להצדיק פסיקה שלא נאמרה בעבר, ושמי שטוען אחרת “חובת ההוכחה היא עליו ולא עליי”, בתנאי של זהירות, ענווה וגדלות בתורה, ומביא את “אם לא נביאים הם בני נביאים הם” ואת דברי הירושלמי על יציאת בית הדין לראות מה עושים בחוץ כדי לדעת מהי ההלכה. הרב צחי מסיים בהודיה על הלימוד ועל האפשרות להמשיך לשמוע את “קול השם”.
כותרת הערב והציטוט מהרב ברקוביץ׳ על העימות עם רוח הזמן
המנחה מציג את שם הערב “התחדשות בהלכה או חורבן ההלכה?” ככותרת שאפשר לקרוא כסימן קריאה המחייב התחדשות כדי למנוע נזק של ניכור, ניתוק וחוסר רלוונטיות, או כסימן שאלה המזהיר שהתחדשות מסוג מסוים היא עצמה חורבן ההלכה וסכנה לקיום האומה היהודית האורתודוקסית. המנחה מצטט מספרו של אברהם ברקוביץ׳ “לא בשמים היא”, כפי שמובא אצל בנימין בראון במבוא, כי בעלי סמכות הכופים את חוקי התורה בוחרים “במוצא הקל” ואינם מחפשים “את המילה המכוונת לשעה זו, לדור זה”, וכי כפיית דרך הלימוד של אתמול מפספסת את “המילה הנצחית של התורה המיועדת להיום” עבור “תנועה חדשה בהיסטוריה של העם היהודי”. המנחה מציג התחדשות כהכרח שמתרחש אצל כל הפוסקים בדרכים שונות לנוכח התפתחויות טכנולוגיות, מדעיות וחברתיות ושינויים בתפיסה הערכית, ומבקש קווי מתאר לאפשרויות של התחדשות בהלכה.
הצגת הרב ד״ר מיכאל אברהם
המנחה מציג את הרב ד״ר מיכאל אברהם כיליד חיפה, בוגר ישיבת נתיב מאיר, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה ודוקטור לפיזיקה, העוסק בפילוסופיה, לוגיקה ופילוסופיה יהודית. המנחה מציין את ספריו “שתי עגלות וכדור פורח” על יהדות ופוסט מודרניזם ו“אלוהים משחק בקוביות” על אבולוציה, את תקופת חייו בבני ברק וישיבותיה ואת היותו ר״מ בישיבת ההסדר בירוחם, וכן את פעילותו בפורום “בחדרי חרדים” ואת היותו ר״מ במכון הגבוה לתורה.
מסגרת הדיון של הרב ד״ר מיכאל אברהם: צריך, אפשר, תוצאות
הרב ד״ר מיכאל אברהם טוען שהכותרת “התחדשות בהלכה או חורבן ההלכה” עמומה משום שאיש אינו בעד חורבן ההלכה, ומנסח את הדיון כשאלה על “שינויים או התאמות בהלכה”. הרב אברהם מבקר פתיחה טלאולוגית הבוחנת שינויים לפי תוצאותיהם, וקובע שהדיון צריך להתחיל בשאלה האם צריך לשנות, לעבור לשאלה האם אפשר לשנות, ורק אחר כך לשאלה מה יהיו ההשלכות ומהי מדיניות ראויה, כולל אפשרות של “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך” כשיקול חריג. הרב אברהם קובע שרוב הדיונים נתקעים באחד משלושת המישורים ובכך מחמיצים את הצורך לעבור בכולם כדי להגיע למסקנה מעשית.
דחיית קטגוריות של מקיל/מחמיר ושמרן/חדשן
הרב אברהם מצהיר שאין ערך נורמטיבי להיות מחמיר או מיקל, שמרן או חדשן, משום שהמדד היחיד לעבודת הפוסק הוא “מה שנכון לעשות”. הרב אברהם קובע שחידוש יכול להיות גם לחומרא ולא רק לקולא, וששפת הקטגוריות הללו מתאימה להיסטוריונים, “הארכאולוגים של ההלכה” וחוקרים מטא־הלכתיים, אך אינה שייכת לפסיקת ההלכה עצמה.
האם צריך לשנות: פונדמנטליזם, התהוות ההלכה, ותחושת הפער האקספוננציאלית
הרב אברהם מתאר גישות פונדמנטליסטיות הסבורות שאין שינוי קטגורי בהלכה משום שההלכה “ירדה מסיני” כמערכת מושלמת עם מקום מוגבל לתקנות ותיקון פרצות. הרב אברהם קושר זאת לשאלה האם ההלכה היא דבר מוגמר שיורד מלמעלה או דבר הנוצר לאורך ההיסטוריה, ומציג את התפיסה השנייה כמסורתית אף שיש “מתבלבלים” בה. הרב אברהם טוען שקיימת תחושת חנק ומצוקה במגוון הקשרים ושנקודות המצוקה מתרבות בקצב אקספוננציאלי משום שהעולם, הידע, הערכים והמבנה החברתי משתנים מהר בעוד ההלכה צועדת “בקצב שלה”, וכך הפער מתרחב ויוצר חוויה שחלקים נרחבים של ההלכה נעשים בלתי רלוונטיים. הרב אברהם קובע שהמצוקה אינה תולדה עיקרית של “הרפורמים הרשעים” או מזימות להרוס את ההלכה, אף שקיים גם רצון לפרוק עול, אלא תוצאה “אובייקטיבית” של פער גדל, ומדגיש שתחושת החנק אינה הנמקה לשינוי אלא לכל היותר מוטיבציה לחפש האם אפשר לשנות.
תמלול מלא
[Speaker A] זכות לדבר על מורשתו המופלאה של הרב ברקוביץ' וגם לעסוק בנושא שהוא אהוב וכאוב ורגיש ודחוף והוא השיח הכללי סביב הנושא של התחדשות ההלכה בהקשרים של דרכים פנימיות. אנחנו נתחיל עם הרב ד"ר יצחק הרשקוביץ והוא מרצה לפילוסופיה יהודית דוקטור מרצה במחלקה לפילוסופיה יהודית בבר אילן ובמכללת אורות ישראל. עוסק בהיבטים הפילוסופיים, מחשבת ההלכה, הרקע הרעיוני של הציונות הדתית, תגובות לשואה, סרבנות, במבחר נושאים, הרמב"ם והתשתית הרעיונית וההלכתית של הרמב"ם, מבחר נאה של נושאים וגם רב קהילה של נצח שלמה בפתח תקווה. נכון? בבקשה.
[Speaker C] כמעט הספד. ערב טוב, אני מראש אקצר בחובת ההודאה לכל הנכבדים כי פשוט לא ייגמר וברוך השם כולם מכובדים וכולם ברוכים אז יישר כוח לכל הנמצאים כאן. ואני רוצה לפתוח בכמה מילים אישיות. הייתה לי את הזכות ואת העונג להיות אני אפילו לא יודע איך להגדיר את זה מרצה בקורסים שבהם היה נוכח מאיר. אני לא רוצה להגיד מרצה של מאיר כי זה באמת לא נכון, יתרה מכך, החוויה האינטלקטואלית שהייתה לי במשך שנתיים רצופות להיות פעם בשבוע בשני קורסים ביחד עם שלושה אנשים יקרים שנמצאים כאן עכשיו, גם מאיר ושושי, גם צבי, שלכולם יש תרומה חשובה לספר. אצל מאיר וצבי זה ברור ושושי זה כתוב בעמוד הראשון אז בהחלט הדברים ברורים ומובנים אליהם. החוויה הייתה חוויה מרגשת. יומיומית אני זוכר שאחרי הפעם השנייה שהעברתי את הקורסים, הראשון היה עסק ביסודות הרעיוניים של ההלכה כמדומני והשני עסק בתגובות דתיות לשואה, אני זוכר שהגעתי הביתה בערב ורעייתי אמרה לי אתה נראה רענן כאילו עכשיו קמת בבוקר שזה כמובן לא נכון כי כשאני קם בבוקר אני לא נראה רענן. אבל אמרתי לה באמת הייתה לי פשוט חוויה במקום שאני ארגיש כמרצה הרגשתי כתלמיד ששואב מתורת רבותיו. זו הייתה חוויה אמיתית לראות הרצאה שבה נמצאים כל כך הרבה אנשים חכמים ומלאים מכל טוב ומעניקים מטובם לסביבה חוויה ממש מסעירה מבחינה אינטלקטואלית ואני מודה לשלושתכם וכמובן למאיר חתן השמחה על החוויה הזאת. אני גם מודה לך מאיר על הזכות לבוא ולדבר כאן בשבחך ובשבחו של הרב ברקוביץ' שכמובן לא צריך את שבחי וקצת לדבר לגופם של דברים כי בסופו של דבר עם כל החשיבות והכבוד שאנחנו רוחשים זה לזה באנו לדבר על ענייני הרוח. אין ספק שהתברך דורנו בדמות של הוגה דגול כדוגמת הרב ברקוביץ', אדם שמשלב כל כך הרבה עולמות, אדם כל כך חכם שתרם תרומה כל כך משמעותית להתפתחותה של ההלכה בין אם אנחנו מדברים על ההתפתחות המעשית של ההלכה ובין אם אנחנו מדברים על ההתגבשות של הרעיונות שמסביב להלכה והזכות הזו היא זכות גדולה. וכשאנחנו באים להעריך את תרומתו של הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ' לדורנו קשה להפליג בסופרלטיבים. יחד עם זאת הוא גיבור טרגי כי כל כך מעט אנשים מכירים את מפעלו וברוך השם באמת הקהל הגדול כאן כל כך מרגש ויפה אבל לדאבון הלב אם אנחנו נלך ברחוב ואני מניח שברוב בתי הכנסיות בארצנו הקדושה ברוב בתי הכנסיות כאן בארץ אני בספק אם נוכל למצוא אפילו אדם אחד נשים בצד שקרא ספר של הרב פרופסור ברקוביץ' אני בספק אם נוכל למצוא אפילו אדם אחד ששמע על האיש ועל מפעלו וזה בעיני מאוד עצוב. ואם ננסה להבין מה ניסה הרב ברקוביץ' לבשר לדור. מהן השאלות שהטרידו את מנוחתו ממש מימי חורפו? ממש מצעירותו? הרי שללא ספק מדובר במתח שבין אלוקים ואדם. אבל במתח, הייתי אומר הקונסטרוקטיבי, שבין אלוקים ואדם. אחת הדיספוזיציות הראשונות שמלמדים בחוג לפילוסופיה היא שלא לכל שאלה צריך לתת תשובה. והרבה פעמים יש שאלות שצריך לתת להן להדהד לפני שממהרים לענות עליהן. והמתח הגדול הזה שהרב ברקוביץ במידה רבה חי אותו לאורך כל חייו היה מתח מאוד מפרה. אז מי קובע? אז מי מחליט? אולי אפילו ננסח את השאלה בצורה אפלטונית: מה זו הלכה? כלומר, עד אשר הכותרת הפרובוקטיבית משהו של הערב הזה נדרשת לליבור, חורבנה של ההלכה או בניינה של ההלכה, מה זו הלכה בכלל? זו השאלה האמיתית שהרב ברקוביץ הוטרד בה כל ימי חייו. אני חושב שאולי הדרך הנכונה לגשת לדיון הזה תהיה דווקא באמצעות הרמב"ם. בסוגיה אחרת לחלוטין לכאורה, בסוגיית ההשגחה הפרטית. אחד העקרונות שמלמדנו הרמב"ם במורה נבוכים, בכמה פסקאות שבחלקן או שלא הובנו בידי רבים מבני הדורות או שהובנו ודווקא בגלל זה כעסו עליו, זו כבר שאלה פוליטית. הקביעות העמומות משהו של הרמב"ם לגבי שאלת ההשגחה הפרטית. מה שברור אצל הרמב"ם זה שהשגחה פרטית קיימת אצל אנשים שמשתמשים בשכל שלהם. עכשיו השאלה מה זו השגחה פרטית. אבל מי שמשתמש בשכל שלו יש לו השגחה פרטית. עכשיו השאלה מהי ההשגחה הפרטית. אבל אחד הדברים שהרמב"ם מלמד אותנו הוא שבסופו של דבר השכל האנושי זו מתנה אלוהית. הרמב"ם כותב זאת מפורשות: זה שפע אלוהי ששופע עלינו. השכל האנושי זו מתנה, זו מתנה שלרוב מוחלט של הברואים בעולם אין אותה. וזה נכון לגבי בעלי חיים ולמרבה הצער זה נכון גם לגבי כמה הולכי על שתיים, אבל זה כבר נושא דיון אחר. ראיתי השבוע מאוד יפה, כתב איזה תלמיד חכם שיש לו וריאנט למה שנקרא בעולם המדע והפילוסופיה של המדע התער של אוקם. התער של אוקם שמדבר על כך שהסברה הכי פשוטה היא זו שכנראה הנכונה, לא ניכנס עכשיו ללוגיקה של הדבר, ויש לו וריאנט, והוא שתופעה שאפשר להסביר אותה באמצעות טיפשות, אין צורך בהסברים נוספים. אז ברוך השם יש הרבה טיפשות בעולם, כבר אמרו את זה אנשים חכמים לפניי. אז לא כולם משתמשים בשכל שלהם. אבל האדם שמשתמש בשכל שלו אכן מושגח מאת הבורא. כי אדם שמשתמש בשכל שלו לא הולך למקומות מסוכנים, לא אוכל מאכלים שאינם בריאים לו, מנהל אורח חיים סביר, הגיוני, מתון. לא כועס יותר מדי, לא עצוב יותר מדי, לא שוקע במרה שחורה וגם לא מתלהב יותר מדי וקופץ ומשתולל. ואדם כזה חי אורח חיים שמאפשר לו ליהנות מהעולם הזה ולהפיק ממנו את המרב והמיטב, ולכן במבחן התוצאה הוא מושגח על ידי הבורא. והאמירה הזאת של הרמב"ם ביחס להשגחה פרטית נכונה לעניות דעתי, ואפשר לראות אותה כמכווינה את משנתו של הרב ברקוביץ בבואו לדבר על ההלכה. זו הסתכלות מאוד תמימה וכמעט הייתי אומר ילדותית להניח שבהלכה באמת יש מתח בין אלוקי לאנושי. הנחת המוצא של הצגת הדברים בצורה כזאת כאילו יש את מה שהקדוש ברוך הוא אמר, יש את מה שאני חושב ובואו נראה בהורדת הידיים מי ינצח. הנחת המוצא הזאת שמה שאני אומר זה לא אלוקים, ושמה שהוא אומר אין לזה קשר לאדם, זו הנחת מוצא פשוט לא נכונה. ולכן כמיהתו של הרב ברקוביץ לעיסוק ברובד האגדתי של דברי חז"ל, לעיסוק ברובד שיותר מנכיח את הבורא כחלק מחוויית היום יום של האנושי, היא כמיהה מובנת. כי מה שהרב ברקוביץ' באמת מנסה לעשות כל ימי חייו, זה לא לתת מענה למתח הגדול הזה שבין אלוקים לאנושי, כי אם לטשטש את הגבול שבין אלוקי לאנושי, ולנסות להבין איפה נמצא התמהיל הנכון, או הייתי אומר אולי אחרת קצת, איפה נמצא הקול האמיתי של הקדוש ברוך הוא. איפה נמצא האלוקי? האם האלוקי באמת נמצא רק שם או שהאלוקי גם נמצא פה בינינו? אני חושב שהכמיהה הזאת עוזרת לנו גם להירגע בהרבה מהסוגיות הבוערות שהרב ברקוביץ' נגע בהן, וגם עוזרת לנו להבין אותו ולהבין את התרומה שלו. אני חושב שמי שיגיד שרעיונות של הרב ברקוביץ' הם בדמות חורבן של ההלכה, ולמרבה הצער היו כאלה שאמרו את זה, לא מבין באמת איך נוצרת הלכה. ויש דברים שיודעים אותם רק בפרקטיקה. אני מאוד מתחבר לאישיותו של הרב ברקוביץ' מהמקום המאוד קטן שלי, כמי שבפועל גם רב של קהילה וגם קצת חוקר את הנושא. כי כשאתה רב של קהילה אתה יודע שאין דבר כזה שהכל נמצא שם. אין דבר כזה שהכל נמצא ברובד של האלוקות. למה, אני אלוקי? כתוב ומשה עלה אל האלוקים. כתוב שחנוך נמצא שם במרחב הזה וגם אליהו, זהו, לא כתוב את זה עוד על אף אחד אחר. אם אני ארשו לי לצטט את אבי מורי, שאוהב להגיד הרבה פעמים שיש רק בן אדם אחד בתנ"ך שכתוב עליו שהוא יודע דעת עליון, וזה בלעם, וגם הוא אומר את זה על עצמו. אז דעת עליון אני לא יודע, ולמרות זאת הנה אני פוסק הלכה. עכשיו אני לא מחזיק מעצמי פוסק הלכה, לא כמו הרב עובדיה יוסף, לא כמו רב משה פיינשטיין, ולא כמו רבע ועשירית מהם. ובכל זאת, עובדתית, אני פוסק הלכה. איך אני עושה את זה? מי מרשה לי? מי מתיר לי? מה אני נמלך בקדוש ברוך הוא בכל פסיקת הלכה שלי? אם אני אגיד שכן אז אנשים יתחילו לשלם לי מאות אלפי שקלים, ולא בצ'קים, אבל במזומן אפשר. אפשר לעשות את זה דרך אגב למי שרוצה, אבל למרבה הצער אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אני לא נמלך בקדוש ברוך הוא. אלא אם כן אגיד שאני כן נמלך בו. מתי אני נמלך בו? כשאני פותח דף גמרא, כשאני פותח את השולחן ערוך. עם מי אני מתייעץ באותו זמן? אני מעלה באוב את רבי יוסף קארו? אני מעלה באוב את הנודע ביהודה ואת המחצית השקל? שזכיתי אני והרב ברקוביץ' להיות מצאצאם גם שנינו. לא ולא, אני לא מעלה אותם באוב, ולמען האמת סליחה שאני אגיד הם גם לא מעניינים אותי. דעתם האישית היא לא רלוונטית לדיון, אלא תרומתם לדבר הגדול הזה שנקרא הלכה. שגם אנחנו, כמה שנקטין את עצמנו, גם אנחנו תורמים לו, כי בעוד שלוש מאות שנה יספרו סיפורים עלינו כמה היינו קדושים צדיקים וגדולים. ככה זה עובד, זה אופיים של סיפורים. ולכן בסופו של דבר כן יש פה הימלך בבורא, וקולו של הקדוש ברוך הוא, קול גדול ולא יסף, על שתי משמעויותיו של הביטוי הזה, מהדהד בעולם. וכאשר מבינים שכל מפעלו, ואני חושב באמת אם ירשו לי בצניעות רבה אחרי שקראתי כמה וכמה מספרייו של הרב ברקוביץ', לא את כולם למרבה הצער, אבל התחושה היא שכל מפעלו ניצב שם בכמיהה ובחתירה לגילוי קולו של הקדוש ברוך הוא. אחרי שמבינים את זה, מקבלים הבנה מאוד מעמיקה של אמירות הכי רדיקליות שלו, הכי משמעותיות שלו. ואני רוצה לסיים ולהגיד, כי בסופו של דבר כן אני רוצה שהסיום קצת יהיה פורח, אני אגיד אולי משהו שכן אפשר לא להסכים איתו. אני חושב שבסופו של דבר גם לרב ברקוביץ' הייתה את האינטואיציה הנכונה בהרבה מקרים, גם לזהות, לאתר את הקול האלוקי, לא רק לחתור אליו, לא רק לשמוע אותו, אלא לגלות אותו. ואני רוצה להגיד עוד משהו, המקום שבו גילה הרב ברקוביץ' את הקול האלוהי בלימודו ההלכתי הוא דווקא הקול הזה של החיפוש. כלומר, מי שטוען שהוא יודע את הקול האלוהי הוא כנראה לא כל כך יודע את הקול האלוהי. מי שלעומת זאת חי חוויה מתמדת של חיפוש. מוצא במידה רבה את הקול האלוהי דווקא בתוך עולם ההלכה, כי הוא יודע ויש לו את הזהירות הנכונה מצד אחד, מצד שני, את האומץ הנחוץ לזהות שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני להמשיך ללכת. לזהות שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לא להיות צדוקי, לא להיות קראי, לא להיות במשמעות הנוצרית של המילה פונדמנטליסט, אלא להיות יהודי חושב, אפילו הייתי אומר יהודי חולם, שמחפש לשמוע את דבר ה' בתוך ההלכה היום, עכשיו, כי לא יכול להיות, זה בלתי נסבל מבחינה קיומית להניח שהקדוש ברוך הוא זרק אותנו באפלה והפסיק לדבר איתנו. ולכן, היכולת שלו לקום ולהגיד: על אף שלפני מאה, מאתיים ו-300 שנה לא אמרו כמוני בהלכה, זה קולו של השם עכשיו. ומי שטוען אחרת, חובת ההוכחה היא עליו ולא עליי. כמובן, מתוך מקום של זהירות, של ענווה, של גדלות בתורה, הדברים הללו הם תנאי הכרחי. ובכל זאת, עיני כל ישראל נשואות אליי כפוסק, ומכאן שהם מבינים שהקדוש ברוך הוא מתכתב איתי ומדבר איתי ומדבר מתוך גרוני, ומכאן שהם כנראה צודקים. כי כמו שאומר רב צדוק באמת, כמו שאומר הלל הזקן בשם רבותיו בגמרא במסכת פסחים, אם לא נביאים הם בני נביאים הם. וכמו שאומר הירושלמי, כאשר לא יודעים בבית הדין מה עושים, הולכים ורואים מה עושים בחוץ. זה אפילו יותר רדיקלי מאשר פוק חזי מאי עמא דבר, כי פוק חזי מאי עמא דבר זה מה העם נוהג. ופה בבית דין שלא יודעים הלכה, יוצאים ורואים מה העם עושה ויודעים מהי ההלכה. אסיים בזאת כי הדברים עוד ארוכים. תודה רבה על הערב המיוחד הזה ועל הזכות להיות פה. תודה רבה על כל מה שלמדתי ממך מאיר ומכם. ואני באמת מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות הזאת להיפגש ולהמשיך להיפגש, אפילו היום נפגשנו, ולשמוע עוד ועוד וללמוד עוד ועוד דברי חוכמה ודברי טעם ולהמשיך לשמוע את קול השם. תודה.
[Speaker A] תודה רב צחי. הערב הזה נושא את השם הפרובוקטיבי התחדשות בהלכה או חורבן ההלכה. תודה ליוסי. את השם הזה אפשר לקרוא עם סימן קריאה, כעומד על צומת דרכים שקורה, זה זמן קריטי. אם לא נתחדש עכשיו, חס וחלילה נחרב עכשיו, או ייגרם לנו נזק גדול. נזק של ניכור, נזק של ניתוק, נזק של חוסר רלוונטיות. ואת השם הזה אפשר גם לקרוא עם סימן שאלה בסופו, ואפשר גם לענות: מה פתאום רבותיי? בצורה שאתם מדברים על התחדשות ההלכה, היא היא חורבן ההלכה. התוכניות שלכם לעשות בהלכה כבשלכם, זה מה שמסכן את חלילה קיומו של העם היהודי בצורה האורתודוקסית שלו. אברהם ברקוביץ', הפרופסור ברקוביץ', כתב בסוף הספר לא בשמים היא, וד"ר מאיר שמה את זה כאן בסוף המבוא, זה היה נוח למצוא. חבל שכל אותם בעלי סמכות המבקשים לכפות את חוקי התורה אינם שמים את ליבם להבין את טיבו של העימות עם רוח הזמן. הם נוקטים במוצא הקל. הם אינם מחפשים את המילה המכוונת לשעה זו, לדור זה. אם יש בידם הסמכות, הם כופים את דרך הלימוד שהייתה בעלת משמעות לאתמול, ובכך הם מפספסים את שמיעת המילה הנצחית של התורה המיועדת להיום עבור דור זה, עבור תנועה חדשה בהיסטוריה של העם היהודי. מבחינת הרב ברקוביץ', זה לא רק התמודדות עם פתרון זה או אחר, אלא זה גם חלילה האפשרות לפספס בגדול את כל השם שנשמע בדור הזה, שצריך להישמע בדור הזה. איזושהי רמה של התמודדות, התחדשות, קורית אצל כל הפוסקים כולם. כל אחד בדרכו. ונקודות המפגש הן לעשרות ומאות, דברים שהם תוצאה של התפתחות טכנולוגית או מדעית, דברים שהם תוצאה של התפתחויות חברתיות, של התפתחויות בתפיסה העצמית, בתפיסה עצמה. הערכית, חזקות על הטבע האנושי, על ההתנהגות האנושית, ודברים לאין ספור, וקשה מאוד לשים את כולם בסל אחד. אבל כן היינו רוצים לשמוע איזה שהם קווי מתאר על האפשרויות להתחדשות בהלכה. יתחיל הרב מיכאל אברהם, הרב דוקטור, סליחה, שכל הרבנים פה דוקטורים, יש כמה בדיחות על הנושא הזה אבל נדלג. על כל פנים, הרב נריה אמר שבשישה חודשים הוא מבוגר ממך לדעתי, אז הוא יתחיל משם. כמה דברים שאתם לא יודעים על הרב דוקטור מיכאל אברהם. הוא יליד חיפה, הוא בוגר נתיב מאיר, בהכשרתו מהנדס חשמל ואלקטרוניקה, דוקטור לפיזיקה, ודאי יודעים שהוא עוסק בפילוסופיה, בלוגיקה ובפילוסופיה יהודית. פרסם שורת ספרים, מפורסמים שבהם זה שתי עגלות וכדור פורח שעוסק ביהדות ופוסט-מודרניזם, ואלוהים משחק בקוביות שמתמודד עם האבולוציה, ספרים שנכתבו על זה. חי תקופה ארוכה בבני ברק ובישיבותיה, ואחר כך עוד תקופה משמעותית כרב בישיבת ההסדר בירוחם. יש לו ניק מאוד ידוע באחד הפורומים הראשיים, בחדרי חרדים, למי שרוצה לשמוע דברים מעניינים באמת. והיום הוא רב במכון הגבוה לתורה, בבקשה מיכאל.
[הרב מיכאל אברהם] שלום לכולם. יוסי שרטט איזושהי מסגרת מסוימת, ואני ארצה טיפה להוריד את הדברים לקרקע. נתחיל אולי עם הכותרת. כותרת קצת עמומה. זאת אומרת, התחדשות בהלכה או חורבן ההלכה, זה מזכיר את מה שאמר פעם אריאל שרון, מי בעד כניעה לטרור. אני חושב שאף אחד פה לא בעד חורבן ההלכה. זאת אומרת, אם אנחנו נעשה משאל מי בעד חורבן ההלכה או התחדשות ההלכה, נדמה לי שאנחנו פספסנו את הנקודה. עוד חסר משהו בהתחלה. זאת אומרת, מה זה אותו דבר שלגביו יכול להיות ויכוח האם זו התחדשות של ההלכה או חורבן ההלכה? ואותו דבר הזה, בסוגריים אני אוסיף, זה כנראה, אם אני מבין נכון את מה שיוסי התכוון, זה כנראה שינויים או התאמות בהלכה. אז אם אני מתקן את הכותרת עכשיו, אז אני אומר, שינויים והתאמות בהלכה, האם זה חורבן ההלכה או התחדשותה? ובקשר לשאלה הזאת, שהיא מאוד מאוד רחבה כמובן, אני התלבטתי קצת האם לדבר על ממד אחד באופן יותר מפורט או לנסות ולהציע איזושהי תמונה יחסית שלמה, עד כמה שאפשר, של הדיון, במחיר של שטחיות או של טלגרפיות מסוימת. והחלטתי לכיוון השני, אם כי בכל זאת נדמה לי שהרבה פעמים התמקדות בנקודה אחת לא מאפשרת לנו לראות את היער. וכדאי לראות פעם אחת ככה באיזה מבט על, אולי זה יצליח לעשות סדר מסוים לאנשים שחשים כל מיני דברים ואולי גם דברים סותרים ולא תמיד יודעים איפה למקם אותם, עד כמה זה אפשרי, מאיפה זה בא. אז אני אנסה להציע את הסדר שכפי שאני מבין לפחות שקיים בסוגיה הזאת. אני חוזר לכותרת. אז כשאנחנו שואלים האם השינויים בהלכה הם חורבן ההלכה או התחדשות ההלכה? שינויים, התאמות, אני לא אחזור כל פעם על הכפילות הזאת. אנחנו כבר הנחנו משהו. עד עכשיו רק השלמתי את הכותרת, עכשיו אני מבקר אותה. כי בעצם שתי האפשרויות האלה לפחות יכולות להשתמע כדיון שהוא במהותו טלאולוגי. זאת אומרת, אני רוצה לבדוק את יחסי לשינויים בהלכה לפי השאלה למה זה יביא, האם זה יביא להתחדשות או שזה יביא לחורבן. ואני רוצה לכפור במתודה. אני לא חושב שהדיון צריך להתחיל בשאלה לאיפה הדבר יביא. אני רוצה להתחיל בדיון אחר לגמרי, של האם זה נכון. האם צריך לשנות? האם המציאות או ההלכה, לא המציאות, דורשת מאיתנו שינוי? אחרי זה. אפשר לעבור לדיונים נוספים: לאיפה זה יביא, האם זה יהיה חורבן, האם זו תהיה התחדשות, מה תהיינה ההשלכות? אבל בראש ובראשונה אנחנו אמורים לשאול את עצמנו האם צריך. לפני שאני מגיע לשאלה הבאה של לאיפה זה יביא, אני חושב שיש עוד שאלה. זאת אומרת, לאיפה זה יביא זה הרובד השלישי. הרובד השני זה בשאלה האם אפשר. זאת אומרת, הראשון זה האם צריך, השני זה האם אפשר, ורק אז אני מגיע לשאלה השלישית האם זה יזיק או יועיל, או לאיזה תוצאות זה יביא ואז יכול להיות שמשיקולי מדיניות כאלה או אחרים אני לא אעשה משהו שאפשר או אולי לפעמים אפילו אני אעשה משהו שאי אפשר. עת לעשות להשם הפרו תורתך, או משהו כזה. אז נדמה לי שקודם כל כמסגרת כללית של הדיון אני כבר רוצה ככה להציב פה את שלושת הרמות האלה, שנדמה לי שכל אחד שחושב על הדיון הזה צריך קודם כל להתמקם על איזה מהרמות הוא מדבר, וב', לשים לב מה ההשלמות הנדרשות ברמות האחרות. זאת אומרת יכול לבוא מישהו ולומר זה יביא לחורבן. אבל קודם כל לפני שאתה אומר זה יביא לחורבן קודם כל תבדוק צריך? כי אם לא צריך אז מה זה משנה אם זה יביא לחורבן. צריך. אפשר? אם אי אפשר שוב פעם מה זה משנה אם זה יביא לחורבן. אחרי זה אתה יכול לשאול אם זה יביא לחורבן. אותו דבר מי שמתחיל בשאלה הראשונה האם זה נכון, האם צריך. בסדר, מצוין, צריך. האם זה אומר שעכשיו מחר בבוקר אני אשנה? לא. כי יכול להיות שאי אפשר. וגם אם אפשר, יכול להיות שזה לא רצוי, זה יביא לנזקים, ולכן אני אקפיא מנגנונים שאולי אפשריים לשנות או להתאים את ההלכה. ותחושתי שהרבה מאוד מהדיונים מתנהלים אך ורק באחד משלושת המישורים האלה. אני יכול להראות לכם, אני כמעט לא מכיר דוגמה לדיון שמתנהל בשלושתם. בדרך כלל מתמקדים באחד מהשלושה, ובזה בהגדרה מפספסים, כי בסופו של דבר כשרוצים להגיע למסקנה צריך לעבור את שלושת השלבים, אפילו על שאלה ספציפית. צריך לשאול האם צריך לשנות במובן הזה, ב' האם אפשר לשנות, ג' מה תהיינה התוצאות. זה סדר הדיון. עכשיו אני אמשיך לפרוש קצת את התמונה יותר לפי סדר הדיון הזה. אני לא אזקק לשאלות ספציפיות אלא כדוגמאות, אבל אני לא הולך לדון בשאלה ספציפית. אולי עוד הערה שמשלימה את העניין הזה, זה האם אתה כש- הרבה פעמים שואלים את השאלה כשמישהו מעלה לדיון שינוי אפשרי נחוץ בהלכה, דנים האם זה נכון להקל, להחמיר, להיות שמרן, להיות חדשן. אני גם בזה לא רוצה לדון, כי בעיניי אף אחד מארבעה לא נכון. לא נכון להיות מחמיר, לא נכון להיות מקל, לא נכון להיות שמרן ולא נכון להיות חדשן. מה שצריך לעשות זה מה שנכון. לפעמים מה שנכון יהיה משהו שמרני, לפעמים מה שנכון יהיה משהו חדשני. לפעמים זה יהיה חומרה, לפעמים זה יהיה קולא, אגב חידוש יכול להיות גם לחומרה, לא תמיד לקולא, גם זו טעות נפוצה. ולכן הקטגוריות האלה בכלל בעיניי פשוט לא רלוונטיות, בכלל כשבאים לאפיין פועלו של פוסק או בית מדרש כלשהו ומדברים בשפה של היו מחמירים היו מקילים, כמו בית שמאי ובית הלל, או שהיו שמרנים או חדשנים, זה יכול להיות מעניין את ההיסטוריונים של ההלכה, הארכיאולוגים של ההלכה, את החוקרים המטא-הלכתיים. זה לא רלוונטי לעבודתו של הפוסק למיטב שיפוטי. הפוסק לא אמור להיות מוטרד מהשאלה האם הוא עכשיו מחמיר או מקל. הוא אמור להיות מוטרד מהשאלה מה נכון לעשות. וכשיבוא מישהו שיחקור את פועלו אז הוא יגיד האם האיש הזה נטה לחומרא, נטה לקולא, היה שמרן, היה מקורי, היה חדשן, שיכניס אותו תחת איזה קטגוריה שהוא רוצה, אבל פסיקת ההלכה לא אמורה להשתמש בכלל בקטגוריות האלה. לכן את הקטגוריות האלה אני בכלל מוריד מהדיון, לא מעניין אותי בכלל. אם צריך להיות חדשן, שמרן, מקל או מחמיר שאלות בלתי רלוונטיות לחלוטין ככה לדעתי. אז גם בזה אני לא אדון. אז מה נשאר? טוב, אז לפי הסדר. השלב הראשון זה השאלה האם צריך לשנות? טוב. יש גישות פונדמנטליסטיות, לא במובן הנוצרי, שחושבות שלא. באופן קטגורי לא. לא בשאלה מסוימת. באופן קטגורי לא. למה? כי ההלכה היא אדם מסיני, פרטותיה וכללותיה ירדו מסיני. יש מקום לתקנות, יש פריצות שנבעות מדי פעם. אבל לא שינוי, זה מושלם. מה, מה יש לשנות דבר מושלם? זאת אומרת, דאה כי יכול לרדת. וזה קשור כמובן לדיון שהרב צחי אמר קודם ככה במלמעלה, בשאלה אם ההלכה זה איזשהו משהו מוגמר שירד מלמעלה ורק עובר בין הדורות, או שזה משהו שהולך ונוצר לאורך ההיסטוריה. שאנחנו באופן מסורתי אמונים על התפיסה השנייה, למרות שלפעמים נדמה לי שיש כאלו שמתבלבלים בעניין הזה. אז השאלה אם צריך לשנות באופן כללי, עוד פעם לגמרי, אני לא מדבר על שאלה ספציפית, התחושה שלי ואני חושב שללא מעט אנשים שאני פוגש סביבי היא שכן. יש איזושהי תחושת חנק, תחושת מצוקה שעולה בהרבה מאוד הקשרים. והמינון של נקודות המצוקה הולך וגדל עם הזמן, ונדמה לי שהקצב הוא אקספוננציאלי. זאת אומרת, אם פעם קצב השינויים הערכיים, התרבותיים, החברתיים היה קטן, אז גם השינויים הנדרשים בהלכה, ההתאמות המדרשות בהלכה, היו במינון נמוך. היה אפשר לא להגיב משך חמישים, מאה, מאתיים שנה, לא קורה שום דבר קריטי. עוד מאתיים שנה מקסימום אם יתברר שיש משהו בעייתי אז יסדרו את העניין, יתקנו את הנושא הזה, יבצעו את ההתאמה. אבל היום, בתהליך השינויים שאנחנו נמצאים, הקצב הולך ומתגבר כל הזמן. התחושה שהעולם משתנה, הידע שלנו עליו משתנה, הערכים והמבנה החברתי בעולם משתנים בקצב מאוד מהיר, וההלכה צועדת בקצב שלה, אם אני אדבר באנדרסטייטמנט, זאת אומרת לכל היותר צועדת בקצב שלה. והפער הזה בין ההלכה לבין הסביבה שדורשת איזשהו מענה פשוט מתרחב, כי אקספוננט פחות דבר ליניארי, ההפרש כמובן גדל. וברגע שההפרש גדל, תחושת החנק גם היא מתגברת באופן אקספוננציאלי. ולכן נדמה לי שלא בכדי, וזה לא בגלל הרפורמים הרשעים ולא בגלל שיש כל מיני זוממי זממים להרוס את ההלכה, יש איזושהי תחושה אמיתית שאם פעם היא הייתה בקטן, היום היא בגדול. והסיבה לזה היא סיבה אובייקטיבית לחלוטין. לא רק בגלל הרצון של אנשים לפרוק עול, יש גם דברים כאלו, אין להכחיש. אבל אני אומר זה לא, אני לא חושב שזה שורש העניין. שורש העניין הוא שיש פער שהולך ונפתח בצורה מאוד מהירה והוא גורם לתחושה שחלקים מאוד נרחבים של ההלכה הופכים להיות בלתי רלוונטיים. ויש לזה כל מיני גישות, אפשר לקרוא בשפה מאוד כללית גישות בסיסיות איך לטפל בעניין. יש כאלו כמובן שאומרים טוב, צריך פשוט להתאים, להתאים כמו שבאמת צריך לשנות וזה. אז זה מביא אותנו לשאלה השנייה והשלישית שעליהם אני אענה בהמשך. זה שצריך, זאת עוד לא אומר שאפשר. זה שצריך לעשות, תחושת החנק היא לא סיבה. זה שיש תחושת חנק, הרוצה להתלות, רוצה להיחנק, יתלה באילן גדול. זאת אומרת, אם יש תחושת חנק, צריך לקחת כדור. זה לא סיבה לשנות. זה לכל היותר סיבה לחפש האם אפשר לשנות, זה כן. אבל תחושת החנק שלעצמה היא לא סיבה לשינוי, היא לא הנמקה לשינוי. אבל היא כן מוטיבציה לחפש האם אפשר לשנות. זה נבוא לשאלה השנייה ואחרי זה לשאלה השלישית. יותר מזה אני לא רוצה לחדד פה.