רוב

מפשט הסוגיה בחולין עולה בבירור שהחיפוש אחר מקור נפרד לרובא דליתא קמן אינו נובע מבעיה פורמלית של "אין לך בו אלא חידושו", אלא מתפיסה מהותית שרובא דליתא קמן הוא רוב חלש יותר, או לכל הפחות שונה מהותית. הגמרא מניחה שאם מצאנו מקור לרובא דאיתא קמן (מהפסוק "אחרי רבים להטות" שנאמר על בית דין), אי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לרובא דליתא קמן, ולכן השאלה לגביו נשארת פתוחה ודורשת מקור עצמאי.

כדי להבין את הסברא לחלק ביניהם ומי מהם באמת "מוצלח" או חזק יותר, צריך לדייק בהגדרת המושגים. הטעות הנפוצה היא לחשוב שההבדל הוא טכני – האם הרוב "נמצא מול העיניים" או לא. אך ההבדל האמיתי נוגע לשאלה כיצד נוצרה ההתפלגות הסטטיסטית.

רובא דליתא קמן (כגון שרוב הנשים יולדות לתשעה חודשים ולא לשבעה) הוא הכללה ממדגם (אינדוקציה). אין לנו מידע על כל נשות העולם. אנו מתבוננים במדגם מסוים של לידות, מניחים שזהו מדגם מייצג, ומכלילים ממנו חוק טבע לגבי כלל האוכלוסייה. החולשה המהותית של הרוב הזה היא בעיית האינדוקציה של דיוויד יום: מניין לנו שהמדגם אכן מייצג את הכלל ושמה שהיה הוא שיהיה? יש כאן קפיצה ספקולטיבית מן המדגם אל המקרה החדש שלפנינו.

לעומת זאת, ברובא דאיתא קמן (כגון 9 חנויות כשרות ואחת טרפה בעיר, וחתיכת בשר שנמצאה ברחוב), אין שום הכללה ממדגם. יש לנו מידע ישיר ומלא על כל מרחב האפשרויות: אנו מכירים את כל עשר החנויות. במובן הזה, ההנחה שרובא דאיתא קמן חזק יותר נובעת מכך שהוא מבוסס על ידע ישיר ואין בו את החולשה האינדוקטיבית. עם זאת, הרוב הזה אינו חוק טבע אלא מציאות מקרית (במקרה בעיר הזו יש רוב כשר). מעבר לזה, הראיתי כמה פעמים שההכרעה שהחתיכה הגיעה מהרוב מבוססת על סברא אפריורית (הנחת סימטריה ושוויון סיכויים שנובעת מבורותנו לגבי מסלול החתיכה. ר"ש שקאפ בשער ג מסביר שזהו בעצם רוב צדדים) ולא על תצפית או ניסוי מדעי שניתן להוכיח.

למרות שמפשט הגמרא משמע שרובא דאיתא קמן חזק יותר, ר' שמעון שקאפ כבר העיר שמשיטת הרמב"ם (וראשונים נוספים) עולה בדיוק ההפך: רובא דליתא קמן הוא החזק יותר (ולכן, למשל, לפי הרמב"ם בדיני נפשות הולכים רק אחר רוב דליתא קמן ולא אחר רוב דאיתא קמן).

מדוע שרובא דליתא קמן יהיה חזק יותר? יש לכך שתי סיבות מהותיות:

1. כוח פוזיטיבי בטבע: ברוב דליתא קמן יש מכניזם טבעי שדוחף לתוצאה (פיזיולוגיה שגורמת לאישה ללדת לתשעה חודשים). ברוב חנויות אין שום חוק טבע או כוח שגורם לחתיכה להיות כשרה, אלא זו מציאות מקרית שניצבת בפנינו.
2. "אפקט דוד לוי": ברוב דליתא קמן, מכיוון שזהו חוק טבע, אנו ניישם אותו על 100% מהמקרים שיבואו לפנינו. לעומת זאת, ברובא דאיתא קמן המיעוט נוכח לפנינו, וכאשר נגיע לחתיכות הבשר האחרונות בעיר, לא נוכל להתעלם מכך שוודאי יש כאן חתיכה טרפה (ולכן ראשונים רבים אוסרים את החתיכה האחרונה). מבחינה משפטית-יישומית, רוב דליתא קמן הוא "מוחלט" יותר.

הרחבתי בכל זה מאד בסדרת השיעורים שהסתיימה כעת לגבי ספק והסתברות.