יצירתיות

שלום רב.

עמדתי על ההבחנה הזאת לא פעם בעבר. המתמטיקה היא מערכת פורמלית סגורה, שכללי המשחק שלה נתונים מראש ואינם תלויים בעולם החיצוני. משום כך, ההצטיינות בה תלויה ביכולת עקיבות לוגית, זיהוי תבניות וברק שכלי – מיומנויות שאפשר לחדד כבר בגיל צעיר מאוד. לעומת זאת, מדעים כפיזיקה, ובוודאי ספרות, פילוסופיה ופסיקת הלכה, הם מערכות "פתוחות" שדורשות אינטראקציה עם מציאות עמומה ומורכבת, ולשם כך נדרשים בשלות, ניסיון חיים ושכל ישר (מה שאני מכנה לפעמים "שכל בעל-בתי"). באשר לשאלתך, זו כמובן הכללה שאינה מדויקת. אבל יש בה משהו וניתן להציע כמה סיבות:

1. הכרונולוגיה של הגילוי: צריך לזכור שלגיל הצעיר יש יתרון מובנה – הוא פשוט בא לפני הגיל המבוגר. כאשר אדם עולה על רעיון תשתיתי או תובנה יסודית בשנות השלושים לחייו, הוא אינו יכול להעלות עליהם שוב בשנות השישים שלו. זה כמו שיאים בספורט: השיא הבא תמיד מגיע אחרי הקודם. מרגע שהנחת את יסודות השיטה שלך, העבודה המאוחרת יותר תהיה באופן טבעי יישום וארטיקולציה שלה.
2. התגבשות תפיסת העולם: לאורך שנות הקריאה, החשיבה והלימוד, טבעי שדעותיו של אדם מתגבשות. עם הזמן, כל טיעון וכל פרט מידע מוצאים את מקומם, והתמונה הכללית נעשית יציבה ושלמה יותר. ברגע שאדם הופך ל"מגובש", הוא כבר גיבש את דרך המחשבה העצמאית שלו, ומטבע הדברים הוא פחות פתוח לבצע הפיכות רדיקליות מהיסוד (או כפי שתיארתי זאת, הוא מגיע למצב שהוא "כבר הוא עצמו" וכמעט ולא יופתע מטיעונים של אחרים).
3. אובדן הפליאה והקיבעון: אי אפשר להתעלם גם מהצד הפסיכולוגי. אנשים מבוגרים נוטים לעיתים לקבעון מחשבתי. איינשטיין העיד על עצמו שהצליח לערער על מושגי החלל והזמן דווקא משום ש"התבגר מאוחר"; בדרך כלל, בני אדם מפנימים מושגים אלו בגיל מוקדם ומפסיקים לתהות עליהם.

באשר אליי כיום (כבר אחרי "לקראת גיל 65") – קשה לי לשפוט. אני עובר שינויים כל הזמן, אבל לפחות בכמה עשרות השנים האחרונות הם מצטברים ולא מתחלפים. אני חושב שיש יתרון לגיל. לתחושתי היום אני מנסח דברים בצורה מדויקת ועקבית יותר מבעבר, גם במקומות שבהם אין חידוש בתוכן.