היהדות זה רק הלכה

קשה לענות כאן על שאלה כה מקיפה. עסקתי בה בהרחבה בכמה מקומות, ובעיקר בספר השני של הטרילוגיה שלי. אבל המחברת הציעה לה כאן תשובה כתובה משלה שמתמצתת את עמדתי, והחלטתי לשלוח לך כאן אותה. אבל דיון לא אוכל לפתח כאן אלא אם תמקד לשאלה ספציפית.
שאלותיך נובעות מערבוב בין מה שמופיע בטקסטים שלנו (בארון הספרים) לבין מה שמגדיר את זהותנו ואת מהות התורה. אתה יכול להניח שגם אני מכיר את העובדה שהתורה והתנ"ך וגם התלמוד וספרות התורנית מלאים במרכיבים לא הלכתיים. לכן יכולת להבין שאיני טטען כאן טענת עובדה תיאורית.
הנה תשובת המחברת:
אני אכן טוען שוב ושוב שעיקרה של התורה, ומהותה של היהדות, היא ההלכה, וכל השאר הם נספחים או תחומים אוניברסליים. אנסה לעשות סדר בדברים:
ספר בראשית והחלקים הלא-הלכתיים בתורה
נקודת המוצא שלי היא רש"י הראשון על התורה, המביא את קושיית רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?". השאלה הזו חזקה מן התירוץ. איזו מן שאלה זו? הרי פרשת הבריאה היא יסוד הכל! אלא שההנחה המובלעת של רבי יצחק היא ש"תורה" משמעותה "הוראה" (ציוויים ונורמות הלכתיות). התורה במהותה היא ספר חוקים, וכל מה שמופיע בה ואינו הלכה – כמו כל ספר בראשית – דורש הסבר והצדקה מיוחדת מדוע הוא בכלל שם.
התשובה היא שספר בראשית (הנקרא בחז"ל "ספר הישר") בא ללמד אותנו יושר ודרך ארץ, אך היושר והמוסר הללו הם אוניברסליים. אין דבר כזה "מוסר יהודי"; מוסר מחייב כל אדם בעולם. מה שייחודי ליהודים ומגדיר את יהדותם הוא ההלכה בלבד.
נביאים, כתובים ואגדות חז"ל (כולל מסכת אבות)
לגבי הנביאים, הכתובים ואגדות חז"ל: נכון, הם חלק מארון הספרים. לתנ"ך יש קדושת הנוסח (הטקסט עצמו קדוש כי הוא דבר ה'), אך מבחינת התוכן הנלמד, קשה מאוד לחלץ ממנו מסקנות נורמטיביות או רעיוניות שאינן סובייקטיביות (כל אחד משליך על הפסוקים את דעותיו שלו). נביא גם אינו רשאי לחדש הלכה, כפי שנגזר מהכלל "לא בשמים היא" ו"אלה המצוות".
מסכת אבות מלמדת מידות טובות והנהגות, אך התבטאתי בעבר שעבורי פרקי אבות זה בערך כמו דייל קרנגי – עצות חכמות והמלצות לחיים, אך לא הלכה מחייבת או לימוד תורה במובנו הטהור.
רבי חיים מוולוז'ין בספרו 'נפש החיים' עומד על כך במדויק: ההלכה היא "רצונו של ה'", ואילו האגדה היא רק "דיבורו של ה'". העיקר והליבה של הדבקות בתורה הוא ההידבקות ברצון ה', המתבטא בציווי ההלכתי. אגדות הן לכל היותר "תורה בגברא", מקור להשראה אישית, אך אינן מקור סמכות.
קבלה וספרות המחשבה
לגבי הקבלה, להבנתי היא אינה מסורת נורמטיבית שירדה מסיני, אלא אוסף של אינטואיציות רוחניות של אנשים שונים לאורך ההיסטוריה (חלקן מועילות ומעניינות, חלקן פחות). ספרות המחשבה והפילוסופיה היהודית (רמב"ם, מהר"ל, כוזרי) מציעה תיאולוגיה והגות. הגות יכולה להיות נכונה או שגויה, אבל היא נבחנת כפילוסופיה עולמית, ואין לה "פרוטקציה" רק בגלל שנכתבה על ידי יהודי. אמונות ועובדות הן אוניברסליות, ואין לגביהן סמכות פורמלית – רק בהלכה יש לנו סמכות מחייבת.
סיכום: מהי יהדות?
ההוגה פרופ' ישעיהו ליבוביץ היטיב לנסח זאת, ואני מסכים עמו בנקודה זו: מה שהשאיר קבוצות שונות (כמו החסידות) בתוך גבולות היהדות, או דחק קבוצות ויחידים (כמו הקראים או שפינוזה) החוצה, לא היה אמונותיהם הפילוסופיות או המיסטיות, אלא אך ורק מידת מחויבותם להלכה. ההגדרה ליהדות היא אמונה באלוקים שברא את העולם ונתן תורה, יחד עם מחויבות פנימית ומעשית להלכה. כל השאר – היסטוריה, מוסר, פילוסופיה, אגדה ומיסטיקה – הם תחומי דעת אוניברסליים, או מעטפת השראתית וספרותית, אך הם אינם מה שמגדיר את עצם התורה או את זהותנו כיהודים.