מערכת המצווה על עצמה

אולי יש בנותן טעם לציין שאין מצווה של אמונת חכמים.

כוונתי הייתה לשאול: הרי התורה מחייבת כל אדם, גם מי שאינו מאמין בה, מדוע “לא תתורו” שונה משאר מצוות התורה? אם אדם מחוץ למערכת אינו פטור משבת או מגזל רק משום שאינו מקבל את המערכת, מדוע שיפטר מ”לא תתורו”?

יש כאן ערבוב בין שני מישורים שונים: ציווי על מעשים (כמו שבת וגזל) לעומת ציווי הנוגע לעובדות ולבדיקת המערכת (כמו "לא תתורו").
לגבי מצוות מעשיות כמו שמירת שבת או איסור גזל – אכן, כל יהודי מחוייב בהן באופן אובייקטיבי. עם זאת, למעשיו של אדם חילוני שאינו מאמין באלוהים או בתורה מן השמים אין משמעות דתית, והוא אינו "בר מצווה ולא בר עבירה". מדובר באדם שאנוס בדעתו, ולכן למרות שהוא מחוייב עקרונית, הוא אינו יכול לקיים את מחויבויותיו ולא נחשב לעבריין.
אך לגבי "לא תתורו" (בפרשנות שאוסרת לחקור את האמונה), הבעיה היא אחרת לגמרי – זוהי בעיה לוגית מהותית. מערכת לא יכולה לאסור עליי לבדוק אותה עצמה. הרי אם טרם השתכנעתי שהמערכת נכונה ואמיתית, מדוע שאציית לאיסור שלה לבדוק אותה? עצם אימוץ המסורת והמחויבות אליה חייבים להיעשות מתוך הכרעה חופשית, ולא מתוך ציווי או איסור. יתרה מזו, אמונה נוגעת לטענות עובדה, ואי אפשר לדרוש מאדם לאמץ טענת עובדה שהוא אינו מסכים לה; דרישה או ציווי כזה הם אוקסימורון.
מכיוון שהדבר סתירתי מבחינה לוגית, איסור כזה פשוט אינו יכול להיות קיים. גם אם הקב"ה בעצמו היה יוצא בבת קול מן השמיים ואוסר עליי לברר את עמדתי, לא הייתי מכיר באיסור כזה ולא נשמע לו, שהרי הקב"ה ודאי אינו טועה טעות לוגית כה טיפשית. לכן סביר והגיוני לפרש את האיסור של "לא תתורו" באופן אחר: התורה לא אוסרת בירור שכלי כן של האמת, אלא האיסור פונה לאדם שבעצם אין לו ספיקות אמיתיים, אלא יצרו מניע אותו לעורר ספיקות בכוח כדי להסית את עצמו לעבירה.