עד איפה מגיעה ה"דעת תורה" של הפוסק – והיכן היא נעצרת?

שלום רב וכל טוב סלה,

שאלה קטנה שלוחה למעכ"ת מאת עבדכם הצעיר והעני מדעת. קטנתי מכל החסדים, אך תמיהה רבת משקל נפלה עליי במאמרי הפוסקים ובדברי המון העם, וכשמש בצהריים זרחה מבוכתי למול המאמרים המקובלים.

הנה מורגל בפי ההמון ובעולמם של בעלי המוסר והמאמינים התמימים, כי "דעת תורה" של תלמידי חכמים מבוססת על אינטואיציה רוחנית עליונה וסיעתא דשמיא, המרוממות אותם מעל דעת כל אדם, עד שגם בענייני רפואה, אסטרטגיה צבאית, כלכלה וסוציולוגיה – דבריהם כדברי אורים ותומים.

והנה מנגד, ראינו כי כאשר פושט החכם את גלימת הלמדן המשפטי-טקסטואלי ויוצא לרשות הרבים לחוות דעתו בעניינים שבעובדה, אין בידיו אלא הסברה האנושית והניסיון שצברו חושיו בשר ודם.

על כן אבוא כעני בפתח ואשאלה את פי חדות קולמוסו המושחז של מר:

• כאשר פוסק מורה הלכה או מביע דעה בעניין מציאותי-מדעית (כגון חיסונים, מדיניות ציבורית או חוקי הטבע) – האם סברתו שווה משהו יותר מסברתו של הסנדלר מפינת הרחוב, או שמא ברגע שהוא יוצא מגבולות הניתוח הטקסטואלי-לוגי הוא הופך לחובבן מצוי שאין לדבריו שום עדיפות?
• והיה אם תשיבני כי אכן אין לסברתו המציאותית שום עדיפות אקסיומטית – כיצד יישב מר את הדברים עם חיוב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"? האם החיוב לשמוע לחכמים הוא חוק משפטי-פורמלי (כמו לציית לשופט גם כשהוא טועה עובדתית), או שמא יש כאן אשליה מתוקה שהציבור אוהב להזין בה את עצמו?

  אשמח לראות את שבט ביקורתו וחדות קולמוסו המאיר את עינינו.

  בלב ונפש,

  הקטן והדל.