בינה מלאכותית – שיעור 11 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת המבוא והצבת המסגרת לדיון בבינה מלאכותית – הרב מדגיש שטרם נכנס לטכניקה, ומברר קודם מושגי יסוד כמו אדם, שיקול דעת, אינטואיציה וחשיבה.
- הקשר לימים הנוראים: פרשת אחרי מות והכניסה לקודש – הפרשה מוצגת לא כעבודת יום הכיפורים בלבד אלא כתבנית עקרונית של כניסה אל הקודש.
- מיפוי מהלך שני השעירים – משלב ההקדשה כקורבן, דרך ההגרלה והסמיכה, ועד ההתפוגגות ההדרגתית של קדושת השעיר לעזאזל.
- האניגמה של השעיר לעזאזל – מדוע דווקא הוא מכפר על כל העוונות, אף שבסוף התהליך כמעט לא נותרת בו קדושה או מעשה מעכב.
- מערכות אקסיומטיות ולוגיקה היפותטית – הלוגיקה נעה מהנחות למסקנות, אך אינה יכולה להצדיק את ההנחות הראשוניות עצמן.
- אקסיומות, תאורמות וספקנות – הוכחה אינה מחזקת תאורמה מעבר לאקסיומות שעליהן היא נשענת; מי שאינו מקבל הנחות יישאר בלי ידע.
- אי-ודאות מול ספק – הרב מבקר את הזיהוי הפוסט-מודרני בין 'לא ודאי' ל'מסופק', ומציע אמון סביר בשכל הישר ובהנחות יסוד.
- חכמה, בינה ודעת בשפת הספירות – חכמה היא מקור האקסיומות והאינטואיציה, בינה היא ההיסק הלוגי, ודעת היא הסינתזה של שתיהן.
- חמישים שערי בינה מול ארבעים ותשעה שערי טומאה – באמצעות משל החדרים והשערים הרב מסביר את ההבדל בין שרשרת ליניארית למעגלית.
- טומאה כניתוק משורש – לא טיפשות אלא מערכת בינה מבריקה המנותקת מחכמה, ולכן חסרת תוכן, חיות ותוקף קוגניטיבי אמיתי.
- ביקורת על פוזיטיביזם לוגי ופוסט-מודרניות – שתי הגישות, למרות הבדלים, סובלות מאשליה של לוגיקה בלי הנחות מושרשות ומייצרות ספקנות ריקה.
- פירוש דרשני לשעיר לעזאזל – המסע לעזאזל מדגים שה'צד האחר' הוא אשליה; בסוף מתברר שלא היה שם ממשות אלא חלום מעגלי.
- כפרת יום הכיפורים וחטא כחיים ב'סרט' – החטא נובע מבניית הצדקות מדומות לבחירה ברע, והשעיר לעזאזל מנפץ את התשתית המדומה הזו.
- מסקנות מתודולוגיות לקראת הדיון ב-AI – אין 'מעל השכל', אלא חכמה ובינה; בהמשך תיבחן הבינה המלאכותית דרך קטגוריות אלו.
- שאלת הכללים, היצירתיות והקופסה השחורה – הרב מסיים בהכנה לבירור אם חשיבה בכלל ובינה מלאכותית בפרט פועלות לפי כללים או מעבר להם.
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך את המבוא לסדרת השיעורים על מחשב ובינה מלאכותית, אך עדיין אינו עוסק בטכניקה. הרב מבקש לבנות תשתית פילוסופית: מהי חשיבה, מהו שיקול דעת, מה היחס בין אינטואיציה ללוגיקה, ומה מקומה של ודאות בתוך עולם הידע. לשם כך הוא משתמש בפרשת שני השעירים של יום הכיפורים כמטאפורה עמוקה להבנת מבנה החשיבה האנושית והחטא.
## פרשת שני השעירים כאניגמה
הרב חוזר לפרשת "אחרי מות" ומדגיש שהיא מתארת בראש ובראשונה את אופן הכניסה אל הקודש, ורק אגב כך גם את עבודת יום הכיפורים. בתוך התיאור הזה מופיעה פרשת שני השעירים, שהיא בעיניו מסתורית ביותר: בתחילה שני השעירים זהים ומקודשים כקורבן, אך ככל שמתקדם המסלול של השעיר לעזאזל, הקדושה כאילו מתפוגגת. ההובלה למדבר נעשית בידי "איש עתי" שאינו כהן, חלק מן המעשים אינם מעכבים, ואפילו הדחיפה מן הצוק אינה מעכבת כלל. בסוף, השעיר כמעט חוזר להיות חיית חולין גמורה.
הקושי המרכזי הוא שדווקא השעיר הזה מכפר על כל העוונות, בעוד השעיר הפנימי, שנכנס לפני ולפנים, מכפר רק על תחום מוגבל. מכאן מסיק הרב שהפרשה דורשת פענוח רעיוני.
## לוגיקה, אקסיומות והגבול של ההוכחה
הרב עובר לדיון במערכות אקסיומטיות. לוגיקה יכולה רק להוליך מהנחות למסקנות; היא אינה מסוגלת להצדיק את ההנחות עצמן. מכאן נובעת דילמה: אם אדם מוכן לקבל רק מה שמוכח, הוא לא יוכל לקבל אפילו את האקסיומות, וממילא גם לא שום מסקנה. הוא יישאר ספקן גמור.
מנגד, אם אדם מוכן לתת אמון בהנחות יסוד, גם בלי ודאות מוחלטת, אז הוא יכול לבנות עליהן מערך של ידע. הרב מדגיש את ההבחנה בין אי-ודאות לבין ספק: העובדה שמשהו אינו מוכח לגמרי אינה הופכת אותו לשרירותי או שקול להיפוכו. זהו, לדבריו, שורש הטעות של הספקנות הפוסט-מודרנית.
## חכמה, בינה ודעת
בשפת הספירות, "חכמה" היא נקודת המוצא הבלתי-אמצעית: אינטואיציה, שכל ישר, אקסיומות. "בינה" היא להבין דבר מתוך דבר – ההיסק הלוגי. "דעת" היא המכלול שנוצר כאשר הבינה פועלת על בסיס החכמה. אין כאן רגש מול שכל, אלא שני רבדים בתוך השכל עצמו.
## שערי בינה ושערי טומאה
כדי להסביר את "חמישים שערי בינה" מול "ארבעים ותשעה שערי טומאה", הרב מציע משל של חדרים ושערים. אם יש חדר ראשון שלא נכנסים אליו דרך שער – כלומר, יש אקסיומה בעלת תוקף – השרשרת היא ליניארית, יש התקדמות, והידע נטען במשמעות. זהו עולם של חכמה ובינה יחד.
אבל אם אדם אינו מוכן לקבל שום חדר ללא שער, הוא סוגר את השרשרת למעגל. אז אין הבדל אמיתי בין חדרים לשערים, אין נקודת מוצא, ואין תוכן. זהו עולם של "טומאה": לא טיפשות, אלא ניתוק משורש. כך מוסבר מדוע הטומאה היא הניגוד לבינה: זו אותה בינה עצמה, אך מנותקת מהיסוד המחיה אותה.
## הפשר של השעיר לעזאזל
מכאן חוזר הרב לפרשה. השעיר לעזאזל מייצג הליכה עד הקצה של "הצד האחר" – עולם שנראה בתחילה כבעל ממשות, כאילו יש בו אלטרנטיבה אמיתית לקדושה. אבל ככל שממשיכים במסלול, מתברר שהכל מתפוגג: הקדושה נושלת, החיוביות והשליליות כביכול מתאדות, ובסוף לא נשאר כלום. זהו "חלום" או "מטריקס" – מסלול מעגלי שאין לו יעד אמיתי.
לכן דווקא השעיר לעזאזל מכפר על החטאים: החטא נובע מכך שהאדם בונה לעצמו "סרט" שבו יש כביכול ממשות לצד השלילי, והוא משתמש בכך כדי להצדיק בחירה ברע. טקס השעיר לעזאזל מנפץ את האשליה הזאת ומגלה שאין שם כלום. הרע אינו ישות עצמאית שהאדם בוחר בה; האדם יוצר את הרע בעצם בחירתו.
## לקראת הדיון בבינה מלאכותית
בסיום הרב משרטט את הרלוונטיות להמשך הסדרה. אין "מעל השכל" – יש שכל שמורכב מחכמה ובינה. לכן בבואנו לדון במחשב ובבינה מלאכותית נצטרך לשאול: מה מתוך שני הממדים הללו קיים שם? האם הפעולה היא רק לפי כללים, כלומר תחום הבינה, או שיש גם מקבילה ל"חכמה", ליצירתיות, לאינטואיציה ולהנחות היסוד? שאלות אלו יעמדו ביסוד הדיון הטכני והפילוסופי בהמשך.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב בואו נתחיל. תמונה כללית רגע, אנחנו בעצם עוד לא התחלנו אפילו לדבר על ההיבטים הטכניים של מחשב, בינה מלאכותית והמשמעויות. אני עדיין במבוא שבעצם מנסה להציב מסגרת לדיון. היום אני מקווה לגמור אותו, את המבוא, ופעם הבאה כבר ממש ניכנס קצת לעניינים טכניים. אבל המבוא הזה אני חושב הוא מאוד חשוב לדיון. אני בכוונה מפרט ומרחיב בו כי אני חושב שהרבה מאוד מהבלבולים בדיונים שיבואו אחר כך יכולים להיחסך אם אנחנו מודעים לכל מיני אספקטים שאני מדבר עליהם כאן. אז דיברנו קצת על מה זה אדם, דיברנו קצת על מה זה שיקול דעת, מה זאת חשיבה, חשיבה אנליטית וסינתטית, אינטואיציה, נביעה של מסקנה מהנחות, מאיפה באות ההנחות עצמן. מערכת אחד ושתיים של כהנמן, כן, של חשיבה אינטואיטיבית לא מודעת מול חשיבה רקורסיבית ומודעת. ובפעם האחרונה ככה לכבוד הכניסה שלנו לחודש אלול אמרתי שאני אציג את הסיום של המבוא שלנו במונחים שקשורים לימים האלה. כן, דיברנו על כניסה של כהן גדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים דרך פרשת אחרי מות עם שני השעירים. ראינו שם שיש שמה איזושהי פרשיה מאוד אניגמטית, לא לגמרי ברור מה קורה שם. לכאורה זה בכלל לא מדבר על יום כיפור, זה מדבר על הכניסה אל הקודש, ככה נכנסים אל הקודש ולא כמו ששני בני אהרון ניסו להיכנס ולכן מתו. אז אם אתה לא רוצה למות, אז ככה, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, ככה אתה אמור להיכנס. זה ככה פותחת הפרשיה. בסוף מובא שככה אנחנו צריכים לעשות אחת בשנה ביום כיפור. זאת אומרת שבעצם הפרשה הזאת היא בכלל לא פרשת עבודת יום הכיפורים אלא פרשת הכניסה אל הקודש. וביום כיפור יש דין שצריך להיכנס אל הקודש אז ממילא צריך להקדים את כל העבודה הזאת כדי שאפשר יהיה להיכנס כי ככה נכנסים. ולכן הזכרתי שהגר\"א למשל אומר שבמדבר יכלו להיכנס גם לא ביום כיפור למשכן והיה צריך להקדים את כל הפרוצדורה הזאת כדי להיכנס. אבל עקרונית זה לאו דווקא מדבר על יום כיפור. ראינו שמה את החידות של רבי אברהם אבן עזרא, את הרמזים שנתן לנו הרמב\"ן כדי לסתום את פי היווני ותלמידיו הרשעים שהגיסו בדעתם כן לחשוב שרק מה שהם מבינים בדעתם קיים ומה שלא לא. ואמרתי שהרמז הזה אני חושב יכול לעזור לנו לפענח את הפרשה המוזרה הזאת. עכשיו כדי לעשות את זה, עשיתי איזשהו תיאור מלמעלה של המסלול שעוברים שני השעירים ובפרט השעיר שהולך לעזאזל. אז בעצם מה שראינו שם זה שבהתחלה אנחנו בוחרים שני שעירים שצריכים להיות, אגב המשנה אומרת, שווים בקומה, במשקל, בדמים, הם צריכים להיות זהים. זה לא מעכב אבל לכתחילה הם צריכים להיות זהים. ואז עושים להם, מקדישים אותם, ברגע שמקדישים אותם יש להם דין של קורבן. זאת אומרת מה המשמעות, שמי שמעלה אותם בחוץ, מקריב אותם מחוץ לעזרה, בעצם עובר על שחוטי חוץ. זאת אומרת אסור לעשות דבר כזה כי זה קורבן, להבדיל מבהמת חולין ששוחטים בחוץ ואוכלים. אבל אם זה קורבן אז אי אפשר לשחוט בחוץ. אז מבחינתנו זאת אינדיקציה לזה שבתחילת הדרך שני השעירים יש להם מעמד של קורבן. ואז דיברנו על ההגרלה ובהגרלה גם הראיתי שזה בעצם עבודה ולכן זה קורבן. בהגרלה מחליטים מי לעזאזל ומי להשם. ראינו שההגרלה עצמה נעשית בצורה מאוד מוזרה וגם זה רמז לזה שמדובר בקורבן. אחרי זה יש סמיכת הכהן, הכהן סומך את ידיו על ראש השעיר לעזאזל, שגם זה בעצם דיון בראשונים, שמה מתחיל כבר הפקפוק, האם זאת סמיכה מדיני קורבנות או מדיני תשובה. אחר כך קושרים לשון של זהורית ורב חיים מבריסק שואל איך אתה קושר לשון של זהורית, על קורבן אסור להשתמש בקורבן, אתה בעצם משתמש בו לשאת לשון הזהורית, אבל אסור להשתמש בקורבן, ולכן הוא כבר מתחיל לדון האם הדבר הזה נחשב קורבן או לא. ואז מופיע השילוח, שולחים אותו לעזאזל המדברה ביד איש עתי. איש עתי זה לא כהן. אם זה לא כהן, זה אומר שאין פה בעצם עבודת קורבנות. אז זה כבר רמז הרבה יותר חזק לזה שהשעיר לעזאזל מפסיק להיות קורבן בשלב הזה פחות או יותר. אמרתי שהדבר המדהים ביותר פה זה שהשילוח לא מעכב לכל חלק מהראשונים, מחלוקת ראשונים. הכוונה אתה יכול לעשות את כל הפרוצדורה ובסוף לא לשלוח אותו, לא קרה שום דבר לפי חלק מהראשונים. לכאורה כל הפרוצדורה שעשינו עד עכשיו זה כדי להגיע בסוף לשיא הזה שבו אנחנו שולחים אותו למדבר, זאת המטרה של כל העניין. לא, תעשה את כל ההכנות ותגמור בזה, אתה לא צריך להמשיך בשילוח עצמו. מאוד מוזר. אבל זה מחלוקת ראשונים. אחרי זה יש את הדחייה מהצוק. זאת אומרת הוא מגיע אל הצוק ושם האיש עתי, עוד לפני כן, בדרך אל הצוק, אז בונים שם סוכות, האיש עתי יכול לאכול ולשתות, זה לא יום כיפור מבחינתו, הוא כמובן יוצא גם מחוץ לתחום, מבחינתו זה יום חול. והאנשים מטלשים בשערו של השעיר לעזאזל, גם זה דבר שאסור לעשות לקורבן. אחר כך מגיע לצוק, הצוק בעצם יש את הדחייה, שזה לכאורה המטרה של כל העניין לדחוף אותו מהצוק. אבל לא, הדחייה לכל הדעות לא מעכבת, וזה כבר כתוב בגמרא. זאת אומרת אתה יכול להגיע עד שם ולחזור הביתה, לעשות קומזיץ. לא צריך לעשות בסוף את העניין הזה. ואם דחית אותו, אז כשהוא מגיע למטה אתה יכול עכשיו לאכול אותו בלי שחיטה או עם שחיטה, אתה יכול לאכול אותו בתיאבון. איפה נעלמה הקדושה שלו? איך זה התחיל בתור קורבן ולאט לאט הקדושה שלו מתפוגגת והולכת עד שמגיעים למצב שכולם מסכימים שאין קדושה, לא רק שאין קדושה, אין יום כיפור, אין כלום, הכל פשוט נעלם. דמיתי את זה לאליס בארץ הפלאות, שנרדמת ליד הנחל וחולמת את כל הקטסטרופות שמתוארות בספר, ואז היא מתעוררת ושום דבר לא קרה, הכל היה חלום, כל הסיפורים שהיא פגשה שם עם הכובען המשוגע ומלכת הלבבות וכל העניינים האלה הכל היה חלום כחלום יעוף, זאת אומרת לא קרה שום דבר. והתחושה שהשעיר לעזאזל בעצם מעביר אותנו איזשהו תהליך מאוד דומה למה שעוברת אליס. אנחנו בעצם מתחילים בקדושה מרטיטה, פסגת יום כיפור, כניסה לפני ולפנים. ואז לאט לאט אנחנו מצפים להגיע לשיא ובמדבר אין כלום. אין שיא, זה לא מעכב, אתה לא צריך לשלוח, אתה לא צריך לדחוף מהצוק, אתה יכול לאכול את השעיר הזה, אין יום כיפור, אין כוהנים, אין כלום, פשוט סתם בן אדם הולך לטייל עם איזה שעיר ואחרי זה יכול לאכול אותו. או לא לאכול, גם לא לטייל אם הוא רוצה. כל הסיפור הזה כל כך מוזר. ואמרתי גם ברקע מעבר לזה, השאלה היא למה דווקא השעיר לעזאזל הוא זה שמכפר על כל העוונות ולא השעיר הפנימי. השעיר הפנימי הולך לפני ולפנים, פסגת הקדושה, הייתי מצפה שזה יהיה שיא הכפרה, כי יום כיפור זה יום שמכפר, כי לכפר עליכם מכל חטאותיכם. אז בסופו של דבר הייתי מצפה שהשעיר הפנימי יהיה השעיר המכפר, אבל לא, דווקא השעיר לעזאזל הוא זה שעושה את העבודה. השעיר הפנימי מכפר על שני דברים, על טומאת מקדש וקודשיו, אבל מעבר לזה השעיר לעזאזל מכפר על כל הדברים האחרים כשבעצם בסוף במה הוא מכפר? לא עשינו איתו כלום. זה כל כך משונה הפרשה הזאת שאני חושב שזה אומר דרשני. ולכן אמרתי שאם זה אומר דרשני אז בוא נדרוש אותו. ואמרתי כבר, הקדמתי התראה שאני לא לגמרי בטוח עד כמה הדבר הזה הוא דרוש או פירוש, אבל אני חושב שגם אם הוא דרוש עדיין המסקנה שלו היא מסקנה נכונה ומעניינת. אוקיי, אז אני רוצה, נתתי הקדמה בעצם, אמרתי שבמערכות אקסיומטיות יוצאים מנקודת מוצא של הנחות מסוימות ומהן אנחנו גוזרים מסקנה. עכשיו הלוגיקה עוסקת בדרך מההנחות אל המסקנה. נכון? בעצם אם אני מניח את ההנחות אז אני צריך גם לאמץ את המסקנה. הלוגיקה במהותה זה תהליך של אם אז. אם יש את ההנחות אז יש את המסקנה. אתה לא חייב לקבל את ההנחות ואם לא קיבלת את ההנחות אתה גם לא חייב לקבל את המסקנה. דבר אחד אתה לא יכול, אם קיבלת את ההנחות אתה חייב גם לקבל את המסקנה. אוקיי? זאת אומרת כל מהותה של הלוגיקה זה תהליך שהוא בעצם רק תהליך היפותטי. תהליך שאם אתה מניח את זה אז המסקנה היא זאת. עכשיו, זה מעורר שאלות לא פשוטות לגבי כל מערך הידע שיש לנו. כי בעצם תמיד כשאני בונה איזה שהוא טיעון לוגי או מה שקוראים הוכחה בהקשרים אחרים, אז אני מוכיח את המסקנה מתוך… מתוך ההנחות. אבל את ההנחות עצמן אני כמובן לא יכול להוכיח, נכון? אם אני יכול להוכיח אז בוא נלך להנחות הראשונות שהן בסיסן הוכחתי את ההנחות האלה. זאת אומרת בתשתית יושבות אוסף של טענות, האקסיומות שלנו, ההנחות הבסיסיות שלנו, שאותן אני לא מוכיח. כל מה שהוכחה עושה זה לגזור מההנחות האלה מסקנות ומהמסקנות האלה אולי עוד מסקנות. כן, כל מי שלמד גיאומטריה מכיר את המבנה הזה של מערכת אקסיומטית. עכשיו הזכרתי אני חושב ששאלתי לא פעם סטודנטים או תלמידים גם, מה יותר נכון בגיאומטריה, תאורמות או אקסיומות? כן? לאקסיומות אין הוכחה, לתאורמות יש. אז לכאורה תאורמות יותר נכונות, נכון? אבל זה כמובן שטויות, כי ההוכחה של התאורמות זה בעצם להעמיד אותן על האקסיומות. עכשיו אם אתה חושב שהאקסיומות לא נכונות, אז מה זה עוזר שיש לך הוכחה שמביאה אותך מהאקסיומות אל התאורמות? אם האקסיומות לא נכונות אז זה לא ישכנע אותי בקיומן של נכונותן של התאורמות. ולכן אי אפשר להגיד שהתאורמות יותר נכונות מהאקסיומות. אז איך משחק כל הסיפור הזה בנוי? אז יש לנו בעצם אקסיומות שהן שרירותיות, אין לנו הוכחה עבורן וכל מה שאנחנו יכולים להוכיח זה רק על בסיס טענות שהן עצמן שרירותיות. אז למעשה אין משמעות, אין ודאות בשום טענה שאני טוען, כי גם אם יש לי הוכחה עבורה בבסיס ההוכחה יושבות טענות שהן שרירותיות. אז לכן למעשה זה מרוקן מתוכן את כל המהלך הלוגי הזה שתיארתי. והכל נובע מזה שבעצם אנחנו מתמקדים בלוגיקה שרק יכולה לקחת אותנו מהאקסיומות אל המסקנה. אמרתי שאם תשאלו מתמטיקאי מה סכום הזוויות במשולש, אז הוא בעצם אמור לענות לכם אין לי מושג, זה לא המנדט שלי לענות לכם. כל מה שאני יכול לענות לכם, אם תיתנו לי את ההנחות שלכם, או את המרחב שבו אתם נמצאים, זה מרחב אוקלידי או לא אוקלידי או אחר, אז אני יכול להגיד לכם מה סכום הזוויות במשולש כי כל מה שאני כמתמטיקאי אחראי זה רק על האם אז. אבל אני לא יכול לתת לכם את האז כשלעצמו, מאז יצא מתוק. אני לא יכול לתת לכם את האז הזה כשלעצמו אלא רק באופן היפותטי. אם אתם מניחים את ההנחות האלה, אז המסקנה היא זאת. אם זה מרחב אוקלידי עם ארבעת האקסיומות של אוקלידס, אז סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. אבל אם ההנחות אחרות סכום הזוויות יהיה אחר. אפשר לבנות אקסיומה עם כל סכום זוויות במשולש לפי הזמנה. עד כמה שתירצו, אין שום בעיה לעשות את זה. אז לכן התובנה הזאת שאומרת שכל הוכחה בעצם יושבת על הנחות יסוד מעמידה אותנו בפני דילמה שהיא מקבילה לגמרי לדילמה שתיארתי בשיעור לפני האחרון נדמה לי, על ההתבגרות הסינתטית והאנליטית והפוסט-מודרנית וכולי. למה? כי בעצם עכשיו אתה צריך להחליט מה היחס שלך לאקסיומות. אם אתה כמו הנער שתיארתי אז בתהליך ההתבגרות ההוא, הנער בעצם לא מוכן לקבל דבר שאין לו הוכחה עבורו. אז את האקסיומות הוא לא יכול לקבל. אם את האקסיומות הוא לא יכול לקבל אז גם דברים שיש להם הוכחה עבורם הוא לא יכול לקבל, כי ההוכחה מתבססת על אקסיומות שאותן הוא לא מקבל. לכן למעשה מי שדורש הוכחה לוגית לכל טענה כתנאי לאימוץ של טענה, בעצם יישאר בלי כלום, יישאר בלי טענות בכלל, הוא לא יכול לדעת שום דבר. לעומת זאת אם אתה מוכן לתת אמון בהנחות למרות שאין לך הוכחה עבורן, זוכרים את ההתבגרות הסינתטית? אז אם אתם מוכנים לקבל את ההנחות למרות שאין לנו הוכחה עבורן, אז גם יש משמעות לכל התאורמות שהוכחתי על בסיסן. ברגע שאני חושב שהאקסיומות של הגיאומטריה נכונות אני גם יכול לתת לך תשובה לא מותנית. סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות נקודה, כי אני יודע שהאקסיומות נכונות וממילא אני יכול גם לגזור את המסקנה. אבל מי שלא מקבל את האקסיומות כי אין לו הוכחה עבורן אז גם המסקנה כבר לא נכונה מבחינתו, כי הלוגיקה רק אומרת שהמסקנה נכונה אם ההנחות נכונות. עכשיו תחליט מה דעתך על ההנחות. ולכן בעצם היחס להנחות הוא זה שקובע מה היחס שלך לכל עולם הידע שלנו. מי שלא מוכן לקבל דברים לא מוכחים אז לא יקבל. הנחות, אז הוא גם לא יכול לקבל שום מסקנה. הוא בעצם נשאר ספקן גמור. היכולת היחידה שלך לצאת מהבועה הספקנית הזאת זה לתת אמון בהנחות. לא אמון בלתי מוגבל, אמרתי, התבגרות סינתטית זה אומר אני מוכן לתת אמון בשכל הישר, באינטואיציה שלי, בהנחות הסבירות שנראות לי סבירות. זה לא אמון בלתי מוגבל. שום דבר לא בטוח. אבל זה שזה לא בטוח זה לא אומר שזה מסופק. הטעות המרכזית של הפוסט מודרניות זה זיהוי של דבר לא ודאי עם דבר מסופק. זה לא אותו דבר. דבר לא ודאי זה אומר שאני לא בטוח, אבל דבר מסופק זה אומר חמישים חמישים, הוא לא יותר נכון מהיפוכו. זה לא ככה. אולי זה לא בהכרח זהה. דבר לא מסופק יכול להיות גם תשעים אחוז, שבעים אחוז, תשעים וחמישה אחוז, לא יודע. גם אם אני מכמת את זה באחוזים זה סתם, אבל אני אומר יכולה להיות לי סבירות גבוהה שזה נכון. אני לא בטוח. הספקן או החשיבה הפוסט מודרנית בעצם אומרת טוב, אם זה לא מוכח אז זה שרירותי. אם זה לא ודאי אז זה מסופק. אבל זה זיהוי מאוד פזיז. זאת אומרת, אין סיבה לזהות חוסר ודאות עם ספק. אפשר לקרוא לזה ספק, זה סתם סמנטיקה, אבל ספק במובן שאני לא מוכן לתת אמון בטענה זה ספק של חמישים חמישים, שהטענה לא יותר נכונה מהיפוכו. ספק של תשעים עשר לא אומר שאני לא נותן אמון בטענה, אני נותן בה אמון. רק נכון, אני לא בטוח. זאת אומרת יכול להיות שאני טועה. אז אותו דבר גם כאן. עכשיו מה שבעצם הדבר הזה אומר, בוא ננסה זאת אומרת בעצם מה שזה אומר שיש לנו שתי אופציות איך להתייחס למערך ידע כזה. מערך הידע שבנוי מאקסיומות שמהן אנחנו גוזרים מסקנות. אם אני מקבל דברים לא מוכחים כקבילים, לא ודאיים אבל קבילים, אז כל המערכת הזאת היא מערכת ידע שאני בהחלט נותן בה אמון, אני יכול לקבל אותה. לא ודאות, אבל אמון. אבל אם אני לא מוכן לקבל דברים לא מוכחים, אז האקסיומות מבחינתי הן שרירותיות, וממילא כל מה שנגזר מהן גם הוא שרירותי. לכן למעשה היחס שלי לכל הטענות שביקום הוא יחס מסופק. זאת אומרת אני לא יכול לאמץ שום טענה ולא את היפוכה, מבחינתי הכל בענן ספק, ענן כבד של ספק. אלו שתי האופציות שעומדות לפניי. עכשיו נדבר על זה קצת במונחים של ספירות קבליות. עשר הספירות הקבליות, אני עוזב כרגע את הכתר. בניסוח של חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אז חכמה ובינה זה שתי הראשונות. כל שתיים מתוך שלוש, היחס שביניהם הוא אותו יחס, כמו חסד וגבורה. כן?
[Speaker B] הרב, כשהרב עושה לנו בעניין הזה של ההבדלה בין כל הטיפוסים: הנער והמתבגר והילד והבוגר, וכל ההפרדה הזו בין הגישות שהרב חילק, הרי הוא בעצם דן בנקודה מה העמדה של האדם כלפי הטענה, נכון? כלפי התיאורמה, כלפי הטענה. נכון. אבל מה זאת אומרת מה היחס? כלומר מה הוא מרגיש? האם הוא מרגיש שזה ודאי או… אתה תגיד לי שאתה מכניס אותנו
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם לעניין של המוח והלב?
[Speaker B] לא, אבל מעניין אותי, יוצא שזה לוז כל הסיפור ובעצם הרב אומר שזה לא חשוב. מה אכפת לי מה אתה אומר, הרי שנינו יודעים את הנתונים. אף אחד לא טוען על איזה עובדה או על איזה משהו סטטיסטית שונה מהאחר, אלא כל ההבדל הוא דק ודן מה בדיוק תחושתי, ובכלל אנחנו מבינים מה זה נקרא מה בדיוק תחושתי אנחנו גם את זה לא יודעים. מה זה נקרא שאני בטוח, מה זה נקרא שאני לא בטוח, מה זה נקרא שאני רוצה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה מתכוון לשאול עוד פעם על שאלת האינטואיציה והרגש?
[Speaker B] לא, למה זה חשוב? אם גם לפי הרב יוצא שהכל בסוף מגיע למה אתה מרגיש? אם אתה מרגיש שזה ודאי או אתה מרגיש שזה…
[הרב מיכאל אברהם] למה שאני חושב, לא למה שאני מרגיש. אינטואיציה היא שייכת לחשיבה, לא לרגש.
[Speaker B] אבל להרגיש שזה ודאי או שזה מסופק, לקבל את זה או לא לקבל את זה, כל זה זה לא תחום של ידע, זה תחום של רגש.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לגמרי ידע. כן, אני קובע קוגניטיבית שהדבר הזה נכון בסיכוי, לא יודע, 80%, 90%, לא משנה מה. זה לא רגש, לא קשור לרגש. אבל עוד פעם בוא לא ניכנס לעניין הזה, זה לא… טוב, אז אני רוצה לתרגם את זה רגע לשפת הספירות. אז חכמה ובינה זה שתי הספירות הראשונות. בינה, אז אומרים לנו שזה להבין דבר מתוך דבר, נכון? זה השורש של בינה. להבין דבר מתוך דבר זה בעצם הלוגיקה. הלוגיקה שאומרת לנו הלוגיקה ההיפותטית שאם ההנחה נכונה אז המסקנה נכונה, אוקיי? זה הבינה. מה זה החכמה? החכמה זה האקסיומות שעומדות בבסיס. החכמה נותנת לנו את האקסיומות והבינה גוזרת מסקנות ומהמסקנות עוד מסקנות, אבל צעדי הגזירה, הכלים ה… הלוגיים הם שייכים לעולם של הבינה. החכמה זה מה שקראתי אינטואיציה או שכל ישר שאומר שמשהו נכון בלי שיש לי טיעון בינה שמוביל אליו, אלא להפך, זה התשתית שממנו יכולים לצאת טיעונים באמצעות כלי הבינה. לכן חכמה זה כוח מה. מה זה נכון מצד עצמו, לא מתוך משהו אחר. בינה זה משהו שאני מוכיח אותו על בסיס משהו אחר. חכמה זה האקסיומה. זאת אומרת, זה הדבר שמהווה את התשתית להכל, לכן החכמה זה הספירה הראשונה והבינה זה ספירה שבאה אחריה. והשלישית מה היא? דעת. הדעת זה בעצם כל המבנה הזה שבראשיתו יש חכמה, ממנו הבינה גוזרת מסקנות, כל המערכת הזאת זה מה שאני קורא הדעת שלנו. הדעת זה הסינתזה בין החכמה לבינה. זה השלשה העליונה, למטה זה חסד גבורה תפארת, אותו יחס בדיוק. אבל אני לא נכנס לזה עכשיו. כל שלשה כזאת זה בדיוק אותו מבנה דיאלקטי כזה של תזה, אנטיתזה וסינתזה. טוב, בכל אופן, אז מה זה אומר מבחינתנו? אז תראו, הרי אנחנו יודעים, דיברנו על זה, שבסוף השיעור הקודם דיברתי, שיש חמישים שערי בינה וכנגדם חמישים שערי טומאה. והגר\"א כותב שזה ארבעים ותשעה שערי טומאה, לא חמישים. כל פעל השם למענהו וגם רשע ליום רעה, פסוק במשלי. אז כל זה חמישים וגם בגימטריה זה ארבעים ותשעה. אז וגם רשע ליום רעה זה הצד השלילי, זה ארבעים ותשעה שערי טומאה. חמישים כל פעל השם למענהו, למען הקדוש ברוך הוא, הצד החיובי זה חמישים שערי בינה וארבעים ותשעה שערי טומאה. ואז שאלתי כמה שאלות. א', למה זה נקרא שער, שערי בינה? ב', למה ההיפך מבינה זה טומאה? ההיפך מבינה זה כסילות. למה טומאה? ובנוסף איך זה יכול להיות? הרי זה כנגד זה עשה אלוקים. אנחנו יודעים שמה שיש בצד הטוב אמור להיות בצד הרע. בצד הטוב יש חמישים שערי בינה ופה יש ארבעים ותשעה שערי טומאה. וגם איך בני ישראל, כתוב בזוהר חדש שבני ישראל עמדו לשקוע בשער החמישים לכן הקדוש ברוך הוא הקדים והוציא אותם ממצרים. אבל אם אין שער חמישים אז במה הם היו אמורים לשקוע? היו לנו כל מיני שאלות כאלה. ואז אמרתי בסוף השיעור, אמרתי סיימנו בבעיה של תנאי שפה. אמרתי שבואו נחשוב רגע על המושג שער. מה זה שער? שער זה דבר שמוביל אותי ממקום אחד למקום אחר. נכון? השער לוקח אותי מחדר אחד נגיד לחדר אחר, דלת כזאת. לכן המטאפורה שמשמשת אותנו כשאנחנו מדברים על בינה זה שערי בינה. למה? כי הבינה מובילה אותי מהאקסיומה אל המסקנה, ממסקנה הזאת למסקנה הבאה. לכן המטאפורה שמתארת את תהליך הבינה היא שער. השער לוקח אותנו ממקום למקום. ממילא אתם יכולים להבין שהמטאפורה שמתארת את החכמה זה החדר או המקום, לא משנה נקרא לו חדר לצורך הדיון. יש לנו בעצם חדר שממנו יוצא שער שמוביל אותי לעוד חדר ושער לעוד חדר וכן הלאה. עכשיו יש לנו ארבעים ותשעה או חמישים שערים. כמה חדרים יש? שאלתי אתכם כמה חדרים יש? אז דיברנו על זה שזה תלוי בתנאי השפה. אם מדובר בקו ליניארי ישר, אז יש חמישים חדרים שביניהם ארבעים ותשעה שערים. חדר אחד, שער לחדר שתיים, שער לחדר שלוש, שער לחדר ארבע עד חדר חמישים. אז יש לנו חמישים חדרים שביניהם ארבעים ותשעה שערים. אפשרות שנייה זה תנאי שפה מעגליים. תנאי שפה מעגליים זה אומר שהחדר הראשון מוביל לשני, השני לשלישי, השלישי לרביעי, גומרים, החדר החמישים בעצם חוזר להיות החדר הראשון, זה אומר שיש לי ארבעים ותשעה שערים אבל גם ארבעים ותשעה חדרים, לא חמישים. אז הכל תלוי בשאלה מהם תנאי השפה שלנו. אם תנאי שפה פתוחים או תנאי שפה מעגליים שסגורים על עצמם. עכשיו, מה בעצם זה אומר? אני חושב שבמטאפורה שתיארתי קודם, זה בעצם אומר שהמשמעות של הבינה ושל החכמה תלויה בשאלה מהם תנאי השפה שאתה מציב לשרשרת הזאת. מה זאת אומרת? למה שמישהו יציב תנאי שפה מעגליים? כי הוא לא מוכן לקבל חדר שלא מבוסס על שער. נכון? בשרשרת הליניארית יש חדר שאין שער שמוביל אליו, הוא אקסיומה. אין טיעון שמוכיח אותו מתוך משהו אחר. ומשם והלאה מתחילה הבינה לייצר עוד ועוד חדרים ועוד בינה ועוד חדרים וכן הלאה. אבל ההתחלה היא איזשהו חדר של… לא מבוסס על שער, אין שום דבר שמוביל אליו. עכשיו האדם שלא מקבל, הספקן, שלא מוכן לקבל את קיומו של חדר שאין לך הוכחה שמובילה אליו, שאין שער שנכנס אליו, אז האדם הזה לא מוכן לקבל שהשרשרת בנויה ככה. הוא סוגר אותה על עצמה. כשאתה סוגר אותה על עצמה, כל חדר יש לו שער שמוביל אליו. נכון? יש חדר, החדר הזה מוביל לשער הזה. רק מה? אתה כמובן נע במעגלים. למה אתה נע במעגלים? בגלל שיש לך אשליה אולי שיש הבדל בין חדרים לבין שערים. אבל כשהמצב הוא עגול, אין הבדל בין חדרים לבין שערים. כמו שיש שער בין כל שני חדרים, יש חדר בין כל שני שערים. אין שום דרך להגדיר מי זה חדר ומי זה שער, זה סתם שמות, אין לזה שום משמעות. או באנלוגיה או בנמשל, כן, כל הדברים האלה זה רק משל. אבל בנמשל מה שאני בעצם אומר, זה שמי שמוכן לקבל אך ורק אקסיומות שיש לך הוכחה עבורן, לא יכול לקבל שום דבר. אז אף טענה היא לא באמת חדר. אתה לא מגיע לשום חדר שאתה מוכן לשהות בו. חדר הוא מעבר משער לשער. סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. זאת לא טענה שאני טוען אותה כטענה נכונה, זאת מסקנת ביניים בין האקסיומה לבין המשפט הבא אחרי זה, שיוכח על בסיס המשפט הזה. אבל אף אחד מהם לא נכון יותר מהאחר. זה סתם שרשרת של אם-אז. אתם מבינים שהשרשרת של אם-אז זה בדיוק המטאפורה המעגלית.
[Speaker C] המטאפורה
[הרב מיכאל אברהם] המעגלית בעצם אומרת, אף חדר הוא לא נכון מצד עצמו. כל מה שאני יכול להגיד זה שיש שער שמוביל אליו מהחדר הקודם. אבל אתם מבינים שאם אני חי בעולם כזה, אז אין שום חדר שהוא נכון מצד עצמו. לכן אני בעצם סוגר את השרשרת הזאת בצורה מעגלית. לעומת זאת, כשאני מדבר על שרשרת ליניארית, שרשרת קווית, בעצם זה מתאר את התפיסה הסינתטית. למה? כי זה בעצם אומר, תראה, יש לי חדר ראשוני. תשאל אותי איך מגיעים לחדר הזה הרי אין שום שער שמוביל אליו? או בנמשל, איך אתה יודע את האקסיומה הרי אין לך הוכחה שמובילה אליה? התשובה היא כי זה כך נכון. כוח-מה, כן, זה החכמה. אני מוכן לקבל גם את החכמה ככלי שמתקף טענות, לא רק את הבינה, לא רק את ההוכחה הלוגית. אוקיי? עכשיו ברגע שהחדר הזה נתפס אצלי כחדר והוא אין שער שמוביל אליו, זאת אומרת כבר פה אני רואה שחדר ושער זה לא אותו דבר. אין שער שלא נמצא בין שני חדרים, אבל יש חדר שלא נמצא בין שני שערים. יש שער שיוצא אבל אין שער שנכנס אליו. אוקיי? לכן זה עושה אבחנה בין החדרים לבין השערים. הסימטריה נשברת. ברגע שהסימטריה נשברת זה בעצם אומר שיש חדרים והשערים מובילים אותי ביניהם. או במילים אחרות, כל הטענות בשרשרת הן טענות שמבחינתי זה ידע שאני מאמץ אותו. בעיניי זה ידע נכון. הטענות האלה הן טענות נכונות. הראשונה נכונה מכוח עצמה, כוח-מה, והבאות נכונות מכוח הוכחה שבנויה על הראשונה. אוקיי? לכן כל מערכת הידע בעצם מקבלת פתאום משמעות, כי בעצם כל הטענות של הגיאומטריה הופכות להיות טענות שאני מוכן לעמוד מאחוריהן, הן טענות נכונות. שואלים אותי מה סכום הזוויות במשולש? אני לא עונה 'אם זה ככה אז זה מאה שמונים'. לא, התשובה היא מאה שמונים. למה? כי ההנחות שבין שני מקבילים לא נפגשים, או בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, וכן הלאה, כל ההנחות האלה מבחינתי הן הנחות נכונות. הן לא סתם תשתית שממנה אני יוצא לאיזה משחק אינטלקטואלי שאני מוכיח על בסיסו כל מיני מסקנות. לא. ההנחות האלה הן מבחינתי טענות אמת. לא ודאיות, כי זה אינטואיציה, אבל הן טענות אמת. ולכן גם כל מה שבנוי על בסיסן, כל החדרים שאני מגיע אליהם באמצעות שערי הבינה או שערי הלוגיקה, גם הן טענות שאני מקבל אותן. הכל זה טענות נכונות. זאת אומרת במילים אחרות, כל מה שקובע את יחסך לעולם הידע זה השאלה איך אתה מתייחס לחדר הראשון. אם אתה מתייחס לחדר הראשון כחדר שיש לו תוקף למרות שאין שער שמוביל אליו, אתה לא חייב לסגור את השרשרת באופן מעגלי. אתה משאיר אותה ככה ואז יש ציר התקדמות. אני יודע את זה, ואז למדתי גם את זה, ואז למדתי גם את זה. תחשבו על שיעורי גיאומטריה, כל פעם אנחנו לומדים עוד משפטים ועוד משפטים ואנחנו נהיים עם ידע יותר רחב בגיאומטריה. לעומת זאת, אם אני נמצא במעגל, אין נקודת התחלה ואין ציר התקדמות. אתה יכול להתחיל מכל מקום ולהתקדם לאיפה שאתה רוצה, אין לזה שום משמעות. זאת אומרת, אתה לא מתקדם לשום מקום. אתה יכול לעבור מפה לשם ומפה לפה ומפה לפה, אבל לא התקדמת, אתה לא רוכש ידע, אתה לא צובר ידע, אתה רק צובר. וגם כן אני לא יודע, רק שאם ההוא, אז זה. וכן הלאה. זאת אומרת, אני אף פעם לא יכול לענות תשובה לא היפותטית. תשובה אפודיקטית קוראים לזה אני חושב. תשובה לא היפותטית. אני תמיד צריך לענות תשובה היפותטית, לכן אני בעצם לא יודע כלום. אני ספקן. אני חזק מאוד בלוגיקה, אבל אין לי שום מידע. דיברנו על זה שמי שדורש ודאות נשאר עם אפס מידע. זוכרים? עקרון אי הוודאות הפילוסופי או הלוגי אומר שאם אתה דורש ודאות מלאה, אתה נשאר עם אפס מידע. אז זה בדיוק מה שאנחנו רואים כאן. ולכן, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שתסתכלו עכשיו על ארבעים ותשעה שערי הבינה. מה זה אומר שבצד הבינה יש חמישים ובצד הטומאה יש ארבעים ותשעה? זה לא סוגי שערים שונים. זה אותם שערים, זאת פשוט אותה לוגיקה. אלא מה? אם אתה נותן משמעות לחדר שממנו יוצאים, לאקסיומות, אתה מוכן לקבל אותן למרות שאין הוכחה, אז כל מה שנבנה על גבן זה ידע. צברת עוד ועוד ידע. אוקיי? ולכן בעצם זה הופך להיות בינה פלוס חוכמה, זה הופך להיות דעת. אז יש לך חמישים חדרים כאלה ולכולם יש משמעות. לעומת זאת, אם החדר הראשון מבחינתך הוא סתם הנחה שרירותית רק לצורך המשחק הלוגי, אבל אתה לא באמת מוכן לקבל אותו, אז למעשה ארבעים ותשעה שערי הבינה נשארים ריקים. אין להם שום משמעות. אף אחד לא יכול לצקת בהם איזשהו תוכן. אני נשאר בלי לדעת כלום. גמרתי את כל הקורס בגיאומטריה, שנה שנתיים למדתי גיאומטריה ועדיין שואלים אותי משהו ואני לא יודע כלום. לא יודע כלום לא כי אני לא יודע גיאומטריה, אלא כי אני לא תופס את התיאורמות הגיאומטריות כטענות אמיתיות, שאני מאמץ אותן כטענות אמיתיות. זה מבחינתי משחק לוגי כזה שאם זה נכון אז גם זה נכון, ואם זה נכון אפשר להוכיח גם את זה וכן הלאה. אבל אם נשאל אותי מה נכון? לא יודע. שום דבר לא נכון. כי שום דבר הוא לא מוכח באופן לא היפותטי. הרב? כן.
[Speaker D] מה ההבדל בהתנהלות אצל ספקן? הרי גם הוא יגיד פשוט תשמע, אני לא מקבל את הטענות האלה, אבל בפועל הוא עושה הכל כמוני.
[הרב מיכאל אברהם] הוא עושה את זה וחושב את זה. נגיע לזה עוד רגע. נגיע לזה עוד רגע. אז מה שקורה פה זה בעצם שלכאורה יש הבדל מאוד קטן בחדר הראשון, אבל הוא מקרין על המשמעות של כל המבנה כולו. האם יש לו תוכן או אין לו תוכן? החדר הראשון קובע הכל. לכן כשיש שערי בינה, אז זה אותם ארבעים ותשעה שערים, אבל הם שערים של בינה. וכשאין חדר ראשון, זה אותם שערים, זה לא שערים אחרים, אותם שערים עצמם, רק בלי החדר הראשון זה שערי טומאה, לא שערי בינה. עכשיו למה המטאפורה היא טומאה? המטאפורה היא טומאה בגלל שמה זה טומאה? כן? מת זה אבי אבות הטומאה. טומאה זה כבר עמדו על זה בכל מיני ספרים, ספרי מחשבה בדרך כלל, שטומאה, שדים נחשבים טומאה בהקשר הקבלי. שד זה יצור בלי שורש. אין לו שורש רוחני מעליו. זה מה שנקרא שד. לכן זו מהותה של טומאה זה דבר בלי שורש. תחשבו על אדם מת, זה אבי אבות הטומאה. כן? מה זה אדם מת? כל המימד החומרי שלו הוא כפי שהוא היה גם כשהוא היה בחיים. לא השתנה שום דבר. מה שחסר בו זו נקודה מסוימת שמחיה את כל הגוף. לא הגוף, הגוף כולו נמצא פה, אבל יש נקודה מסוימת שהיא זו שנותנת את החיות לכל הגוף. בלעדיה, אותו גוף עצמו הוא מת, הוא טמא. זאת אומרת טומאה זה ניתוק משורש. ברגע שעץ ניתק משורש הוא מתייבש, נכון? אין לו חיות. כל העץ יכול להתקיים, זאת אומרת המימד הפיזי שלו נמצא, אבל אם הוא מנותק משורשו, אז הוא בעצם אין לו שום קיום. לכן עץ חי ועץ מת נראים מאוד דומים. ההבדל ביניהם זה רק בשאלה אם יש לו שורש למטה. אבל השורש למטה הופך את כל העץ למשהו בעל משמעות אחרת. ולכן ההפך משערי בינה זה שערי טומאה. כי שערי טומאה זה אומר שכל השרשרת הזאת אין לה שורש. החדר הראשוני שנותן לה את כל המשמעות שלה, מבחינתי הוא לא חדר, הוא שער. זאת אומרת אין לו שום מעמד מיוחד. אין לו בכלל, זה בעיגול, אין דבר כזה חדר ראשון. אוקיי? אז בהסתכלות מהסוג הזה למעשה זאת הסתכלות של טומאה. טומאה לא במובן השלילי במובן של רשע, אלא טומאה במובן של ניתוק משורש. זו ריקנות כזאת כי מי שרוצה לאמץ אך ורק דברים שיש לו הוכחה עבורם הוא נשאר ריק. זה ריקנות אנליטית מה שנקרא בפילוסופיה. מי שמאמץ רק חשיבה אנליטית נשאר ריק ממידע. זה בדיוק, זה בדיוק התופעה שאני מתאר כאן. לעומת זאת, מי שמאמץ את החדר הראשון ככביל, כן, האקסיומות או הטענות הבסיסיות כטענות כבילות, כל הידע שנבנה על בסיסן הופך להיות ידע שבצמו כביל. אני צובר עוד ועוד ידע ואז זה נקרא שערי בינה, שכשהבינה לוקחת אותי מהחוכמה היא יוצרת את הדעת. אבל שערי טומאה לא יוצאים מחוכמה וממילא גם לא יוצרים דעת. הם סתם עומדים לעצמם. לכן שמה זה 49 ופה זה 50, כי יש בקצה חדר. וזה השער החמישים. הרמב\"ן בהקדמה לספר בראשית גם מדבר על זה שהשער החמישים הוא משהו אחר, ותחסרהו מעט מאלוהים, והוא לא, הוא לא כמו 49 שערים הקודמים. השער החמישים הוא חדר, הוא לא שער. וזה, זה בעצם הפשר שאני מציע, בפשר שאני מציע כאן. עכשיו אני, אני מגיע לשאלה שקודם מישהו שאל פה. בעולם שלנו אני חושב הרבה יותר קל להבין את זה ממה שהיה אולי ניתן להבין לפני כמה, אפילו 200 שנה, או 100 שנה אפילו, 150 שנה. למה? כי בעולם שלנו נוצרה איזושהי תפיסה, תמיד הייתה ספקנות, אבל בעולם שלנו הספקנות הפכה מסימן שאלה לסימן קריאה. והחידוש הגדול בפוסט מודרניות הוא לא הספקנות שלה. ספקנות הייתה כבר אצל הפירוניסטים ביוון, מאות שנים לפני הספירה. ספקנות זה אידיאה עתיקה. מה שהשתנה במאה שנה האחרונות נגיד, זה שהספקנות הפכה לאידיאולוגיה ואנשים תופסים אותה כמשהו שיש לו תוכן אלטרנטיבי. זאת אומרת, תחשבו על התרבות ששוררת היום בעולם המערבי, הרבה ממנה, לא כולה, אבל הרבה ממנה מנסה לפתח מה שנקרא פוסט מודרניות למעשה. נכתבים על זה ספרים ומאמרים, בעיניי זה הכל נונסנס, אבל לא משנה. אבל נכתבים שם ספרים ומאמרים ונוצר ידע וכנסים ותערוכות בהקשר האומנותי ולא משנה, כל מיני דברים כאלה ואחרים, ואנשים פתאום נוצרת איזושהי תחושה או אטמוספירה כזאת שהספקנות הופכת לשיטה פילוסופית שיש לה תוכן אלטרנטיבי. זאת אומרת, הפוסט מודרניות לא רק שוללת כל דבר אחר, היא מנסה גם, לא בהצלחה לדעתי, אבל היא מנסה גם לייצג ידע אלטרנטיבי. ולכן, שזה בעיניי אשליה, אבל זה צעד מסוים שהוא קפיצה מעבר לספקנות שתמיד הייתה. אנשים הטילו ספק, לא בטוח, כן נכון, לא נכון, שאלות כאלה תמיד היו, אבל פה סימן השאלה, כן המטאפורה שאני משתמש בה, סימן השאלה תמתחו אותו, הוא הופך להיות סימן קריאה. זאת אומרת, אנשים מרגישים שהם גם, נקרא לזה עגלה מלאה. מדברים על זה בהקשר של חילונים ודתיים בעקבות החזון איש ובן גוריון, אני לא מדבר כאן בהקשר הזה, אלא בהקשר של פוסט מודרני מול סינתטי. הם טוענים שגם הם עגלה מלאה, רק מלאה מסוג אחר, מלאה בתפיסה לא יודע מה, ליברלית, רלטיביסטית, פרוגרסיבית, תלוי איך מפרשים את המושג הזה היום, אבל הרבה מהפרוגרסיביות היא כזאת. והתחושה היא שיש להם מטען אלטרנטיבי. ואני חושב שהתחושה הזאת היא תחושה מדומה. זאת אומרת, יש הרבה מאוד אנשים, הפוזיטיביזם הלוגי נגיד שדיברתי עליו פעם קודמת או לפני הקודמת, הפוזיטיביזם הלוגי היה בטוח שהוא מציע אלטרנטיבה רציונלית למה ששרר עד אליו. זאת אומרת, הוא רק קיבל אך ורק דברים שיש לו הוכחה עבורם וששיש הגדרה מדויקת למושגים שבהם משתמשים ורק על זה אפשר לדבר, ובטח לאמץ, לא רק לדבר. הקיצוניים שביניהם גם לא מוכנים לדבר על דברים אחרים. אבל, אבל ודאי לאמץ דברים אחרים בלתי אפשרי. עכשיו כשחושבים על זה רגע אז מבינים שלמעשה האנשים האלה לא היו, הם היו פנאטים ודוגמטים מאוד. אנשים שמאוד לא הטילו ספקות. אבל כל שיטתם הייתה שיטת הטלת ספק. רק הטלת הספק אצלם נתפסה כ, פסגת הרציונליות ואני רק עובד עם הלוגיקה, רק דברים מוכחים, והם איכשהו מתעלמים מהעובדה שאי אפשר לעבוד רק עם הלוגיקה. לוגיקה לוקחת אותך מהנחות למסקנה, אבל את ההנחות מאיפה אתה לוקח? אז לפעמים הם פולטים שאת ההנחות אני מוציא מתצפית. תשאל אותם: ולמה את התצפית אתה כן מקבל? למה בזה אתה לא מטיל ספק? נעזוב את השאלה הזאת. אבל אתה לא באמת מוציא את ההנחות שלך מתצפית, שטויות. חלק גדול מההנחות המדעיות, רוב ההנחות המדעיות המהותיות לא יוצאות מתצפית. זה הנחות מושגיות: עקרון הסיבתיות, אינדוקציה, כל מיני, כן, כל הספקות של יום. זה הנחות שלא יוצאות מתצפית ואין מדע בלעדיהן. אין מדע בלעדיהן. בלעדיהן המדע ריק בדיוק כמו השערי. גם הוא לא אומר שום דבר חוץ מהמשחק האינטלקטואלי המעניין שאתה עושה. זאת אומרת אותו דבר קיים גם ביחס למדע. הפוזיטיביזם הלוגי למעשה חי באיזושהי אשליה שהוא עכשיו מנפץ את המטאפיזיקה, את האמונה הדתית במסגרתה, כל הדברים שהם לא לוגיקה צרופה עם הגדרות מדויקות של מושגים. וזהו, שום דבר חוץ מזה. אבל אם אתה מאמץ רק את זה, אתה נשאר בלי כלום. ואת זה הם משום מה מתעלמים מהדבר הזה, זה המעגל. אבל המעגל הזה יוצר איזה… המעגל הזה יש בו חדרים ויש בו שערים. והתחושה של האנשים שהם עדיין נמצאים במצב שבו יש חדרים ויש שערים, יש הבדל ביניהם. ולכן הם חושבים: כן, אני גם צובר ידע, אני גם יש לי כלים לוגיים ואני משתמש בלוגיקה. אבל זה שטויות. הוא לא מבין שהוא חי בעולם מעגלי. הוא לא צובר שום ידע. אין הבדל בין חדרים לבין שערים אם השרשרת היא שרשרת מעגלית. אין חדרים. אתה לא יכול לאמץ טענות כטענות קבילות רק בגלל שהוכחת אותם לוגית, כי ההנחות מהן יצאה ההוכחה הלוגית, אותן אתה לא יכול לאמץ. ולכן זה בעצם איזושהי אשליה מאוד מאוד גדולה שסוררת בין אנשים מאוד חכמים, אבל איך שהוא זה הצליח להתפתח לאיזושהי אשליה מאוד גדולה שאנחנו יכולים לעבוד רק עם לוגיקה. וזאת טעות, טעות לוגית בסיסית, כן? הרב? כן.
[Speaker E] אני לא כל כך, אני מבין מאוד איך הרב יוצא נגד הפוזיטיביזם הלוגי בכל מה שהוא אמר. אני לא מבין איך הרב יוצא נגד הפוסט-מודרניזם כשאני מבין אותו. להיפך, הפוסט-מודרניזם באמת בקוטב האחר, הוא הולך רק על הנחות. הוא אומר שהכל זה אינטואיציות והנחות ורצונות ורגשות ושאיפות וככה אתה יוצר את העולם.
[הרב מיכאל אברהם] זה ממש ההיפך הגמור מהפוזיטיביזם. טוב, זה דיון אחר, אני לא מסכים בכלל. והטענה שלהם זה שאין דבר כזה צודק ולא צודק או נכון ולא נכון.
[Speaker E] ממש לא, הרב, הם נלחמים על האמת שלהם
[הרב מיכאל אברהם] באש ובמים, מוסרים את
[Speaker E] חייהם על האמיתות שלהם כולם.
[הרב מיכאל אברהם] הם נלחמים על היעדר האמת. מה פתאום? זאת האידיאה היחידה שנלחמים עליה: היעדר האמת. כל טענה שטוענת לאמת כלשהי הם יוצאים נגדה. זה הפוסט-מודרניזם הצרוף, אני לא מדבר על תופעות שוליים בפריפריה של הפוסט-מודרניות. פוסט-מודרניות המזוקקת היא בעצם יוצאת כנגד כל טענה שהיא, כל טענה לא משנה איזו, וגם היפוכה.
[Speaker E] אני לא חושב, הרב.
[הרב מיכאל אברהם] ככה הם נלחמים נגד ה… לא נכון לטעון טענות בכלל.
[Speaker E] מה פתאום? הם הרי נלחמים על האמת שלהם, פשוט אין להם דרך איך להוכיח לאחד לשני כי…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, ממש לא. ממש לא.
[Speaker E] טוב, בסדר, אבל זה דיון חברתי.
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר כרגע במישור הפילוסופי. הפוסט-מודרניות הפילוסופית כמו שאני הגדרתי אותה, בסדר? האם הפוסט-מודרניות החברתית היא ביטוי לפוסט-מודרניות הפילוסופית שאני מתאר? על זה אפשר להתווכח. אני חושב שכן, אבל אפשר להתווכח על זה. אבל בוא נדבר כרגע על המושג פוסט-מודרניות כמו שאני הגדרתי אותו. אז מה שבעצם אני רוצה לומר זה שהמערכת הזאת של שערי הבינה ושערי הטומאה, כן? כל השאלות ששאלתי קודם: אז למה הניגוד לשערי בינה זה שערי טומאה? התשובה היא כי באמת ההיפך מבינה זה לא כסילות. אנשים מהסוג המעגלי הם לא אנשים טיפשים, אנשים מאוד חכמים. רק שיש להם תפיסה אחרת לגבי חוכמה. אבל הם אנשים מאוד אינטליגנטיים, יכולים להיות מתמטיקאים מבריקים או מדענים או לא משנה פילוסופים. הם מבריקים. זה לא אנשים טיפשים. זה לא בינה מול טיפשות. זה בינה מול חוכמה. וזה בינה מנותקת מול בינה שמושרשת באקסיומות, בשכבה של חוכמה שממנה אפשר להתחיל לעבוד. ולכן המטאפורה שמתארת את האנטי-תיזה של שערי בינה זה שערי טומאה. כי זה אותם שערי בינה עצמם, זה לא שערים אחרים. רק שבבסיס שלהם אין להם שורש, הם מנותקים מהשורש, לכן זה שערי טומאה. שאלתי איך בני ישראל עמדו לשקוע בשער החמישים אם אין שער חמישים. זה בדיוק הנקודה, שברגע שאתה שוקע בתפיסה הזאת שרק הלוגיקה קיימת, רק השערים ולא החדרים, אז הגעת כביכול אל השער החמישים, אבל אין שער חמישים. החמישים הוא חדר. ואם אתה חושב שגם החמישים הוא שער, אז אתה תקוע בתוך המעגל הזה ולא תצליח לצאת ממנו. אתם יודעים שמי שרוצה הוכחה לוגית לכל דבר ובלי זה הוא לא יקבל שום דבר, אתם מבינים שאי אפשר לדבר איתו. ממצב כזה אי אפשר לצאת. איך תשכנעו אותו שהוא טועה? תצטרכו להביא לו הוכחה, ועל האקסיומה של ההוכחה הוא ישאל אתכם: אבל מי אמר שהיא צודקת? נכון? כל אחד שתמיד אומר: כן, אבל מי אמר לך? אולי ההיפך. מכירים את השאלה הזאת? אז תענה לו כן, אבל יש לי נימוק כזה וכזה, אבל הנימוק מי אמר לך אולי ההפך? אתם מבינים שזאת תפיסה או צורת חשיבה שאי אפשר לצאת ממנה, באמת אתה כלוא בתוך המעגל הזה ולא יכול לצאת ממנו, כי אי אפשר לספק לך הסבר שהוא לא מותנה במשהו אחר שעליו לא תוכל לשאול מי אמר לך אולי ההפך. כי אם זאת השאלה שלך אין לה תשובה במהותה. אוקיי, ולכן זה בעצם השקיעה של עם ישראל בשער החמישים או איך אפשר לשקוע בשער החמישים? אנחנו לא שוקעים בשער החמישים, אנחנו שוקעים בתפיסה שגם החמישים הוא שער. ברגע שגם החמישים הוא שער אתה נמצא במעגל אתה לא יכול לצאת ממנו. ולכן זה כנגד זה עשה אלוקים, שנייה אחת, לכן גם זה כנגד זה עשה אלוקים, אמרתי למה זה חמישים וזה ארבעים ותשע, זה לא, זה ארבעים ותשע וזה ארבעים ותשע. ההבדל הוא רק בשאלה אם אתה חושב שבקצה יש שער, חדר, סליחה. אם אתה חושב שבקצה יש חדר אז הארבעים ותשע שערים האלה הם שערי בינה. אם אתה חושב שאין אז יש שערי טומאה. עכשיו, אבל זה שאתה חושב שאין זה לא אומר שבאמת אין. אתה חושב שאין, אבל אתה טועה. אוקיי? לכן בעצם מדובר באיזשהם חיים באשליה. ועכשיו אני רוצה לטעון שזה בעצם הפשר להפשר שאני מציע, עוד פעם אני אומר יש בזה ניחוח של דרוש, אבל הפשר זה הפשר שאני מציע למהלך הזה של שני השעירים או השעיר לעזאזל. אומרים לבן אדם תראה, למה השעיר לעזאזל מכפר על כל החטאים? מאיפה באים חטאים? חטאים באים מטעויות. זאת אומרת יש לנו מי שהיה יודע שהקדוש ברוך הוא פה ושזאת האמת הברורה וזה מוביל לכיוון חיובי וזה מוביל לכיוון שלילי, למה שיחטא? אין סיבה שיחטא. אלא מה, הוא בונה לעצמו איזשהם תפיסות כאלה או תפיסות אחרות, אבל זה תפיסות שאין להם שורש אמיתי. אתה בונה אותם רק, ככה תפיסה מקובלת, אתה בונה אותם רק כדי להצדיק את האפשרות שלך לפעול אחרת או לא לפעול לפי החובות שלך. ואז מה שזה יכול להיות מוסרי, זה יכול להיות דתי בכל הקשר. עכשיו מה שקורה במצב כזה אז אומרים לך תראה, בוא נעשה איתך תרגיל. אנחנו נקדיש שתי שני שעירים, שתי בהמות, שתיהן קורבנות. אחד הולך לקדוש ברוך הוא לפני ולפנים לקצה הקדושה. השני הולך אל השעירים של השיממון, זוכרים את האבן עזרא ואת הרמב\"ן, אל השטן בעזאזל שם במדבר. אוקיי? אנחנו מקריבים לשניהם קורבנות. עושים ניסוי מטאפיזי. אוקיי? ובניסוי המטאפיזי הזה יש רטט של קדושה כי זה פסגת יום הכיפורים, הכל תלוי בכפרה. ושניהם קורבנות. יש שתי רשויות, יש שטן ואלוקים, כן והקדוש ברוך הוא ואנחנו מקריבים קורבן לשניהם והולכים עם שניהם עד הסוף. אוקיי? עכשיו עם השעיר הפנימי הולכים מגיעים לקודש הקודשים. עם השעיר לעזאזל אנחנו מתחילים לצאת החוצה מחוץ למקדש אל המדבר. בדרך לאט לאט יש נשל מתמשך של שכבות. הקדושה נושלת ממנו, פתאום יום הכיפורים גם נעלם, פתאום בעצם לא צריך בכלל כהן, גם איש עתי סתם בן אדם יכול ללכת שמה. ואפשר לתלוש את שערותיו, בכלל אין יום כיפור, אין חוץ לתחום, עבודה בשום דבר, זה נעלם. ובסוף בסוף אומרים לי אתה יודע מה, אתה לא צריך אפילו לשלוח אותו למדבר ובטח שלא לדחוף אותו מהצוק. אל תעשה כלום. למה לא? כי כל המהלך הזה בא להגיד לך אתה חי באשליה שאתה עובר מחדר לחדר דרך שער. אבל זאת אשליה, זה מסלול מעגלי. אתה תתעורר בסוף אתה תראה שזה הכל היה חלום, לא קיים פה כלום. אין באמת שני אגפים כאלה שאתה יכול ללכת עם זה עד הסוף ועם זה עד הסוף. ללכת לצד של העזאזל זה להיכנס למסלול מעגלי. אין צד כזה באמת, זה צד שהוא אשליה. אין צד כזה. אתה חושב שהחדר הזה הוא חדר אבל הוא שער, הוא לא חדר. אתה טועה. אוקיי? אתה פשוט תמצא את עצמך במקום שממנו יצאת. אז האיש עתי הזה אנחנו מתחילים עם זה שיש לנו סתם שני שעירים ואז עושים להם הקדשה, קורבן. מקריבים אותם, סומכים את ידיהם, שולחים אותם זה. מה הסוף? האיש עתי מוצא את עצמו ליד השעיר הזה, הוא לא קדוש כבר, הוא לא כלום, באותה נקודה שבה הוא היה בתחילת התהליך. בדיוק! ממש כמו אליזה בארץ הפלאות. מה זאת אומרת? אתה נכנס עד הסוף לשער החמישים ואתה מגלה שאין, אין שער חמישים. אתה חיית בסרט, במטריקס. כן? אתה בעצם בנית לעצמך איזה עולם שלם שאתה איש רציונלי ולוגי ואתה גוזר את זה מזה ואת זה מזה ואתה נורא חכם ואתה תביע תייצר לעצמך תפיסת עולם ומשנה פילוסופית וכל מיני דברים מהסוג הזה שבתשתית אין כלום. אתה בונה על הנחות שאתה עצמך לא מקבל אותן. אז אתה סתם משחק משחקים, משחקים לוגיים של אם אז. אתה בסוף בסוף תתעורר ותמצא את עצמך הגעת עד החדר בסוף, עד השער ה-50 ואתה מגלה שאין שער כזה. אתה מוצא את עצמך בנקודת המוצא שממנה יצאת למסלול. יכול לעשות קומזיץ עם השעיר הזה לעזאזל ולאכול אותו לתיאבון. איפה הקורבן, הקדושה, יום כיפור, צום, כל הרעש הגדול, בני אהרון מתים אם הם לא עושים את זה במדויק שבמדויק. שום דבר, הכל בסדר, לא קרה כלום. אתה מתעורר כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מתעורר והנה חלום. שום דבר לא קרה. והמסלול הזה הוא המסלול שמכפר על החטאים. לכן השעיר לעזאזל מכפר על החטאים. כשעיר לעזאזל בעצם אומר, מעביר אותנו את הניסוי הזה, כי אנחנו עושים בעצמנו את הניסוי המטאפיזי הזה. בוא נבדוק רגע באמת מה קורה כשהולכים עד הסוף, עד הסוף לצד החיובי ועד הסוף לצד השלילי. ואנחנו בעצם מגלים שכל הדילמה המטורפת הזאת בין החיובי לשלילי היא חיים בסרט. אין צד שלילי. הוא פשוט, זה משהו שאנחנו בראנו בדמיוננו. אין משהו כזה. ולכן בסוף אתה אפילו לא צריך לעשות את מה שלשמו מכוון כל התהליך לשלוח את השעיר, לדחוף אותו מהצוק. כל ההכנות הן לקראת זה, אתה אפילו לא צריך לעשות את זה בכלל. תשחט אותו, אל תשחט אותו, תאכל אותו חי. אתה לא צריך לשחוט אותו אפילו. תאכל אותו, תעשה מה שאתה רוצה. אין, לא קרה כלום, כל הנורמות התאדו. וזה מה שאומר רמב\"ן על אבן עזרא, כן, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. זה בהיותך בן 33 תדענו, דיברנו על זה בשיעור הקודם. שאבן עזרא אומר שזה סוד העזאזל בהיותך בן 33 תדענו. מה זאת אומרת? אומר הרמב\"ן, תלך 33 פסוקים הלאה, כתוב שם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. למה? כי אתה לוקח קורבן לשעיר, לשעיר הראשי כן, לשטן, ואתה מגלה שאין דבר כזה. אז לכן אתה תגיע למצב שלא יתעורר בך כבר התחושה הזאת שכאילו יש פה שני צדדים: או הקדוש ברוך הוא או השטן, העזאזל, השעיר, לא משנה, זה הכל מטאפורות כמובן. ואתה פתאום מגלה שאין פה באמת שני צדדים, אתה בראת לעצמך, אתה חי בסרט. וחטא בסופו של דבר הוא תוצאה של חיים בסרט. זה הטענה. עוד פעם, מי שבאמת חושב אחרת, מי שלא מאמין בכלום, הוא חושב באמת אחרת, עליו אני לא מדבר, זה משהו אחר. זה לא חטא שהוא תוצאה מיצר או מחיים בסרט או משהו. מישהו חושב אחרת, אבל זה גם באמת לא חטא. כי הוא חושב אחרת, זה מה שהוא חושב, והוא עושה מה שהוא חושב. זה אנוס גמור. לא כי הוא צודק, אלא כי הוא אנוס. מה, הוא עושה מה שהוא חושב, מה אתה רוצה שהוא יעשה? אני מדבר על מישהו שחוטא. מישהו שחוטא זה מישהו שמבין שזה מה שצריך לעשות, אבל בכל זאת לא עושה את זה. למה הוא לא עושה את זה? כי הוא בונה לעצמו איזה שהוא סרט שבו יש את זה ויש את זה והוא בדילמה ופה ושם. אז בוא נעביר אותך את הסרט. בוא נשחק את המשחק שלך ונלך עם זה עד הסוף. וכשנלך עם זה עד הסוף אתה תגלה שאין כלום. ולכן הכפרה ביום כיפורים דווקא נעשית על ידי השעיר לעזאזל. כי השעיר לעזאזל מנפץ את התשתית שממנה מגיע החטא. למרות שזה כאילו לא השעיר הפנימי, שהוא כאילו השעיר המרכזי, הוא השעיר החשוב. לא, זה שעיר לעזאזל. לכן גם ר' יצחק הוטנר אומר למה צריך ששני השעירים יהיו שווים בקומה, במשקל, בדמים, למה הם צריכים להיות זהים? אז הוא אומר כי כעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה. מה זאת אומרת? נגיד ששעיר אחד היה יפהפה, בריא מאוד, הכל, והשני היה מן מדלדל כזה ושחיף ולא יודע מה. אז היית אומר טוב, זה להשם וזה לעזאזל כי הוא משובח והוא סתם שעיר שלא שווה כלום. אומר לא, אני רוצה להדגיש לך, זה לא בגלל זה. שני השעירים הם אותו דבר. זה להשם וזה לעזאזל כי זה בחר בטוב זה מטאפורות, השעירים לא בחרו, אנחנו, זה מייצג עבורנו את שתי הדרכים שעומדות בפנינו, האם אנחנו בוחרים בטוב או בוחרים ברע. ומה שקובע אם זה טוב או רע זה מה אתה בחרת, זה לא תלוי בשאלה מי אתה. כשאנחנו מציירים, אתם יודעים, מכירים ציורים בספרי ילדים חרדים, אז הציורים תמיד, עשו הוא מן רשע דוחה כזה עם שערות כאלה שאתה לא יכול להסתכל עליו, ויעקב זה איזה חצי מלאך בדמות אדם. זו טעות חינוכית מטורפת לצייר את זה בצורה כזאת. כי אתה רוצה להסביר שיעקב ועשו שונים זה מזה כי יעקב בחר בטוב ועשו בחר ברע, לא כי יעקב נולד יפהפה ועשו נולד מכוער. אם אתה עושה אותם שונים, איבדת את המהות, את התמצית של ההבחנה. בשביל לחדד את ההבחנה אתה צריך לטשטש את כל שאר ההבדלים. להפך, תצייר אותם בדיוק אותו דבר, רק תגיד זה בחר בטוב ולכן הוא טוב, זה בחר ברע ולכן הוא רע. לא כי הוא נולד כך והוא נולד כך. זה לא הופך אדם לטוב או לרע. השאלה מה הוא בוחר, לא איך הוא נראה או איך הוא נולד או מה הוא עשה. אותו דבר עם שני השעירים. שני השעירים דרך הכפרה שלהם. זה להראות לנו את המשמעויות של הבחירה. אנחנו בוחרים בטוב או בוחרים ברע. זה מה שקובע אם אנחנו טוב או רע. בסוף בסוף אין באמת טוב ורע. תלך עד הסוף עם הרע תגלה שאין שם כלום. אתה חי בסרט. הוא הופך לרע כי בחרת לעשות את הדבר הזה. אתה בורא את הרע במו בחירתך. זה לא שיש רע ואתה בוחר בו, אין דבר כזה. אתה בורא את הרע בזה שבחרת בו. אוקיי? ולכן כשמעבירים אותך את הניסוי הזה מנסים לשכנע אותך שאין שם דבר אמיתי. תפוגג את הסרט, כבה את המסרטה. אתה חי בסרט. אם תדליקו את האור בקיצור, זאת אומרת אין פה כלום, יש פה רק צד אחד. וברגע שהבנו את זה מתכפרים לנו כל החטאים שלנו. לכן השעיר לעזאזל, כי החטאים באו מהחיים בסרט. זו בעצם הטענה. יש אני לא יכול להתאפק אז אני אשתף לכם, יש פואמה מאוד יפה של ביאליק. העתקתי אותה פה. ויש פה גמרא בשבת, סתם, מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. חבל על מי שאין לו חצר אבל הוא בונה שער לחצרו. מאוד יפה אני חושב לענייננו. אתה בונה המון שערים אבל אין לך חדר שאליו השרשרת שערים הזאת מובילה. תחשבו על מישהו שבונה ארמון מופלא עם המון שערים וקישוטים וזה. אתה מחכה לראות את המלך שם בפנים, אתה עובר עוד שער ועוד שער ועובר לבירינתים ומבוכים וזה ופה ושם, ואז אתה מגיע ממש לסוף ואתה מוצא את עצמך בשער הכניסה. אין כלום באמצע. זאת אומרת כל המבנה הזה בעצם לא עוטף שום דבר, הוא לא משמש שום דבר. ברגע שהוא לא משמש שום דבר גם המבנה מאבד את משמעותו. אם אין לך חצר מה אתה בונה אליה שער? טוב, אבל זה רק פתגם יפה מהגמרא. בכל מקרה.
[Speaker E] הרב אם באמת מה שאני מבין מהרב, הבחירה ברע, כאילו השעיר לעזאזל בעצם נובע מבורות, מחוסר ידיעה, מיצירת עולם דמיוני.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אמרתי, הדגשתי, לא.
[Speaker E] לפי זה אז אני מקבל את זה לגמרי, אני מאוד מקבל את
[הרב מיכאל אברהם] העמדה הזו בסוקרטס ואחרים, אבל לפי זה בחירה חופשית לא קיימת. שמואל, אתה מקבל אבל זה לא מה שאמרתי. לא אמרתי את זה, לא. אם זה נובע מחוסר ידיעה או מבורות אז זה לא חטא. אמרתי קודם, אז זה אונס. אני מדבר על מישהו שבוחר ברע אבל הוא בונה לעצמו איזשהו סרט שיצדיק את הרע. יש לי שני טורים באתר על חולשת הרצון. כדאי לקרוא שם, אני לא אכנס לזה כי זה לא ממש ענייננו כאן, אבל שמה אני ממש מסביר בצורה מאוד מפורטת איך נוצר חטא. עכשיו חטא לאו דווקא במובן הדתי. חטא גם במובן המוסרי או חטא אפילו לדיאטה. החלטת על עקרונות של דיאטה ואתה נופל, אתה לא עומד בזה. אדם בונה לעצמו סרט כלשהו שמאפשר לו לחטוא, אבל הוא לא אנוס, יש לו אחריות על זה. זה הנקודה. זה לא מישהו שטועה כי הוא חושב אחרת.
[Speaker E] אבל הסיפור של השעירים הוא ממש נגד חולשת הרצון, ממש כאילו טענה ברורה כנגד חולשת הרצון, כי בסופו של דבר אתה אין שום הבדל ביניהם, הכל אותו דבר. פשוט פה לא ידעת ועכשיו אתה רואה שאין שם כלום ואתה הולך וממשיך ואתה רואה שאין שם כלום, אז אתה מבין שאתה התכפר לך כי עכשיו אתה בן אדם אחר.
[הרב מיכאל אברהם] שמואל זה בסרט שלך זה אותו דבר אבל זה לא באמת אותו דבר. מה שאתה מגלה בסוף שזה לא אותו דבר, זה רק היה סרט.
[Speaker E] לא שלא אותו דבר, שאין שם כלום.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הפנימי והחיצוני… לא. הפנימי והחיצוני הם לא אותו דבר כי אין חיצוני. עכשיו אתה חיית בסרט שיש את שני הדברים ואתה בראת לעצמך את הסרט הזה. זאת האחריות שלך, אתה לא אנוס. אבל עוד פעם, זה נושא שאני לא רוצה להיכנס אליו כי זה דיון שהוא שווה שיעור בפני עצמו. תראו את השיר של ביאליק. הוא נכנס אל גנזי הפרדס ובידו לפידו, וחמישים לפרדס שערים, ובכל נתיבותיו חתחתים, תהומי תהומות והררי הרים, ולהט חרבות בשערים, ואחרי המזוזות הנחשים למו ארב, כן, אורבים. והוא עבר שלום בין כולם, פסוח על נחשים וחמוק מתחת לחרב. לפני ולפנים נחפז לבוא, אתם רואים את הלפני ולפנים, כן, כמובן, השעיר הפנימי. והחמישים שערים זה כל ההקשר פה. נחפז לבוא ולפניו לפידו, משתאים מחרישים נסוגו תרשישים. חמישים. עז נפש היהרוס לבוא עד שער החמישים. הוא יצליח להגיע עד שער החמישים, עז נפש הזה עם הלפיד. והוא יהרוס ויבוא אל גנזי הגנזים, לא דרכה עוד זר שם. ויחתור עד גבולות אין גבולות מקום ההפכים התאחדו בשורשם. המקום של ההיגיון נעלם, המיסטיקה, אחדות ההפכים מה שנקרא. ויוסף ויחתור וימצא הישר בשבילים, העקום. השביל הישר שהוא מוצא הוא בעצם שביל עקום, אבל בסרט שלו הוא שביל ישר. ויט בו ויבוא באחד הימים עד מקום אין זמן ואין מקום. זה אותו מקום שההפכים התאחדו בשורשם, גם אין שם זמן, אין שם מקום. אתם זוכרים מה קורה בדרך לעזאזל? אין יום כיפור, אין חוץ לתחום, אין זמן ואין מקום. התחום הוא לא תחום, לא מחוץ לתחום, הזמן הוא לא הזמן הרגיל של יום כיפור. אנחנו יוצאים מחוץ לזמן ולמקום. עד כלות אור עם חושך הגיע, עד אפסי התוהו. לא שלטה בו העין. ושער החמישים האחרון, אהה אל מסתתר, מה רחוק עדיין. ודועך הלפיד ודועך, הדרכים משתבשים, השבילים מתעקלים, וכולם רק פרוזדור לפרוזדור. ואי אחרון השערים? אתה עובר שער אחרי שער ואיפה האחרון? לאיפה זה מגיע? ואי עצם הטרקלין? איפה החדר שאליו אנחנו אמורים להגיע? וכבר עייפה נפשו מחטור, לא נאמן אור עיניו ורוחו לא נכון. ויהי כי לא יכול עוד ללכת על שתיים קוממיות ויזחל על גחון. ובלחכו עפר על שפתיו עוד תחינה אחרונה בוערת בלי חסך: לו אבוא עד שער החמישים, אחרי גלו אציץ מעבר למסך. מה יש שם בשער החמישים מעבר לכל המסכים, השערים והכל? התפילה נשמעה, ובטרם הלפיד הדועך עד קיצו יגיע ושער החמישים כליל אבני השיש הטהור, כמובן רמז לאגדה הידועה על רבי עקיבא וארבעה שנכנסו לפרדס שבסוף הם ראו אבני שיש טהור, לפניו הופיע. רועדת היד מוכת זוהר העין, הלידפוק עוד רגע יתאפק, ופתאום יתחזק ויעז ויקום מזחול ויתדפק על הדלת של השער החמישי, החדר החמישי. אז יכבה הלפיד ודלתות השער נפתחו, ויצץ שם פנימה ותצנח גופתו ובצידה אוד עשן ותגרר על מפתן הבלימה. זהו. קוראים לזה הציץ ומת, זה שם הפואמה. מה זה בעצם אומר? הוא הגיע עד הסוף, הוא נמצא על בלימה, על הכניסה לחדר החמישים והוא מת. מה היה שם בסוף? שתי אפשרויות. או שיש שם איזשהו חדר שהוא לא הצליח לגלות, ותחסרהו מעט מאלוהים. הרמב\"ן אומר שהשער החמישים הקדוש ברוך הוא לא גילה אפילו למשה רבנו. או שבאמת אין שם כלום ולכן הוא לא ראה שום דבר. שתי האפשרויות נשארות פתוחות. זה האניגמטי, אמרתי שזה סוג של חידה כזאת. אבל אני חושב את השיר הזה, לא יודע איך נתקלתי בו אחרי שנתתי את השיעור הזה לראשונה בירוחם זה היה. נתקלתי בשיר הזה ופשוט תפס אותי נורא. כי זה ממש, זה כאילו שקראתי את השיר הזה ועליו כתבתי את השיעור הזה. זאת אומרת זה ממש מתאר בצורה נפלאה אני חושב את התמונה שניסיתי להציג כאן. טוב, עד כאן תשבחות לעצמי. כן?
[Speaker C] כן, רציתי לשאול אותך באמצע. דבר ראשון על ביאליק גם באופן עקרוני. אמרו שזה לא אצלי, אני לא יודע, זה הרעשים. אמרתי שעל ביאליק אמרו שהוא היה יכול לצאת ממנו גאון גדול בתורה מאז שהוא עזב. ככה דיברו עליו. לא משנה. אני רציתי לשאול אותך משהו אחר לגבי כל השיעור. מה שדיברת על שני שעירים זה בסדר גמור. באמת מסכים איתך, רק יש איזשהו בעיה שלמשה רבנו לא היה חדר הראשון, אצלו לא היה חדר האחרון. ככה כתוב בגמרא. אבל באופן עקרוני אני רוצה לשאול אותך משהו אחר. גמרא אומרת בראש השנה שחמישים שערי בינה ירדו לעולם ומשה רבנו קיבל את כולם ובעצמו הוא לא רצה לקבל את האחרון ותחסרהו מעט מאלוקים. אוקיי, בסדר גמור, הכל בסדר גמור. שחמישים שערי בינה חז\"ל הביאו את זה בשביל שבן אדם יבין דבר מתוך דבר וכולי וככה בנוי כל התלמוד, כל הש\"ס שאנחנו לומדים הם בנויים על כל עצם הנושא בינה. עכשיו, שערי טומאה בכלל לא מוזכרים בחז\"ל. זה דבר שנזכר בזוהר החדש וזה בכלל לא קשור לשערי בינה. זה רובדים שונים לחלוטין. זה לא נגד זה, שערי טומאה בקבלה, שנייה, תן לי לסיים. באותה קבלה יש גם שערי טהרה ושערי קדושה. זה שהמקובלים הדביקו שערי טומאה ודיברו על זה שעם ישראל היו צריכים להישקע שם וכולי, אין שום קשר. לא היה, לא היה, שנייה שנייה, תן לי, אני אסיים בשאלה. במצרים לא היה שערי בינה בכלל. שערי בינה ירדו, זה האמירה של חז\"ל, שירדו לעולם והם התרחבו בכל העולם כולו. עלינו יש חובה ללמוד ולהשכיל, ללמוד אותם שערי בינה בתוך התורה. מה זה קשור לשערי טומאה? סליחה, כאילו זה רבדים שונים, זה קר, זה כחול.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה שלי בדיוק הייתה זאת והצעתי את התשובה. עכשיו אתה יכול להגיד שאתה לא מוכן לקבל את התמונה הקבלית שעליה התבססתי, בסדר, זה ויכוח אחר. אני נתתי פשר לפי התמונה הקבלית המקובלת ששערי הטומאה הם כנגד שערי הבינה. הו, אז זה אני רוצה,
[Speaker C] שבוע שעבר כשדיברת על הפסח, כנגד ארבע בנים דיברה תורה, אמרת שהילד החכם הוא כנגד הילד הרשע. אבל זה ממש לא כך. כנגד ארבע בנים כל אחד הוא משהו אחר, זה לא אחד נגד השני.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז פה אני גם לא מסכים איתך. זה לא רוח הדברים שם, אבל עזוב זה לא, נתנצח על הדרוש כמו שנאמר.
[Speaker C] לא, כאילו אני, באופן עקרוני, לא אני באמת הדרוש קניתי, דרוש מאוד יפה באמת. אני כבר קראתי על שני שעירים לפני זה אצל אחד הסופרים ברח לי מהראש, הוא גם כן… בוא נעשה את זה אבל, בוא
[הרב מיכאל אברהם] נמשיך אחר כך, אני רוצה רק לגמור את השיעור. בוא נראה אם אחרי השיעור אפשר יהיה לדבר על עניינים אחרים, כי אני רוצה לסיים עוד את העניין. אז תראו, אני רוצה רק לסיים באמת את ההקדמה. אז אני חוזר אלינו בעצם. בעצם מה שאני מתאר כאן זה איזושהי תמונה שבה הידע שלנו בנוי כאיזשהם הנחות יסוד שיסודן באינטואיציה, באיזושהי תפיסה בלתי אמצעית, שכל ישר, תקראו לזה איך שאתם רוצים, איזושהי התבוננות עצמית שלא מבוססת על משהו אחר, הנה החדר הראשון, ועליו אנחנו בונים באמצעות כלי הלוגיקה, הבינה, עוד ועוד קומות של ידע. ולכן אני חושב שהרבה פעמים כאשר מדברים על דברים שמעל השכל יש כאלה שיקראו לזה אולי רגש, בעיניי זה, זה מונחים לא מוצלחים. אלה מונחים לא מוצלחים כי בעצם מה שהם מתכוונים לדבר זה על חוכמה מול בינה, אבל זה הכל נמצא במישור האינטלקטואלי, זה הכל חלק מהשכל. אין דבר כזה מעל השכל, הביטוי מעל השכל בעיניי זה צירוף אוקסימורוני. אנחנו חושבים עם השכל, אין דבר כזה מעל השכל. יש דברים שמעל, לא מעל אלא מחוץ ללוגיקה, מחוץ ללוגיקה לא במובן שהם סתירתיים, סתירה אין דבר כזה, סתירה לא יכולה להתקיים, אלא דברים שלא הלוגיקה היא הכלי להגיע אליהם כי הלוגיקה כל מה שהיא יכולה לעשות זה לקחת אותנו מהנחה אל מסקנה. להגיע אל ההנחות עצמן זה לא נעשה בכלים לוגיים, זה נעשה באמצעות אינטואיציה או שכל ישר וכדומה. אז לכן הרבה פעמים לדברים האלה קוראים דברים שמעל השכל, כי אנשים עוד פעם מזהים בטעות את השכל עם לוגיקה אבל זה לא נכון. השכל מורכב משני המרכיבים האלה חוכמה ובינה. לכן אמונה בעיניי גם היא לא מעל השכל, אמונה גם היא בעצם שייכת למושג הזה של החוכמה, זאת אומרת זו איזושהי תפיסה. מישהו מבין שיש אלוהים, זו התפיסה שלו. אם יש לו הוכחות, אין לו הוכחות זה לא משנה, כי ההוכחות בכל מקרה מבוססות על איזה שהן הנחות. ולכן בבסיס יושבת המילה חוכמה היא בעצם ביטוי למה שנקרא אמונה. אמונה זה חלק מהשכל, היכולת שלנו לתפוס דברים ישירות, לא בגלל שיש לי איזושהי הוכחה לוגית שמובילה אותי אליהם. והדברים האלה הם התשתית, האקסיומות שעליהן אני יכול לבנות מבנים נוספים, מבנים של בינה. אז המסקנה אחת אומרת אין דבר כזה מעל השכל, שכל זה מורכב מחוכמה ומבינה, זהו. יש דברים שהם מחוץ ללוגיקה, שבהם הלוגיקה היא לא הכלי לטפל בהם, אבל אין מעל השכל, הכל, כל זה זה שכל. והוא שייך גם למדע בדיוק כמו לאמונה, אין שום הבדל. אני מטפל בהם באותם כלים בדיוק, במדע ובאמונה. אין שום הבדל. והמסקנה הצד השני של המטבע זה שכששאומרים שהקדוש ברוך הוא מעל הלוגיקה, אין חיה כזאת. אין דבר כזה מעל הלוגיקה. זאת אומרת אין דברים שסותרים את הלוגיקה, משולש עגול זה לא דבר קיים, גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות משולש עגול. כן, דיברתי על זה לא פעם בסדרות בעבר, אבל כאן אני לא אכנס לזה שוב למוקש הזה. אבל מה שאני רק רוצה לומר זה שהתמונה שאותה תיארתי מבחינתי מכילה הכל. זאת אומרת אין שום חריגות, אין דבר שמעל הלוגיקה וגם אין דבר ש. מחוץ לתמונה הזאת שהוא מעל השכל. יש בתוך התמונה הזאת יש חכמה ויש בינה. אוקיי? ובין שני אלה אנחנו צריכים לתמרן, אבל הדברים האלה הם לא רק בעלי חשיבות תיאולוגית, מה אנחנו חושבים על הקדוש ברוך הוא, אלא הם בעצם אומרים לנו איך בנויה החשיבה שלנו. איפה נמצאת היצירתיות שלנו למשל. יצירתיות הרבה פעמים באה לידי ביטוי באיך אני מגיע להנחות. לא איך אני עובר מהנחות אל המסקנה. זה יותר סטרייט פוורוורד, זה בעצם הפעלה של כלים לוגיים. לפעמים יש יצירתיות בבחירת הכלים הלוגיים הנכונים. אבל יצירתיות זה תמיד מה שמעבר למכני. על זה דיברנו כבר בשיעורים קודמים כשדיברתי קצת על המושג של יצירתיות. אנחנו עוד נחזור אליו. ולכן כשאנחנו עכשיו נתחיל לעבור על מושגים של מחשב, בינה מלאכותית, מה זאת חשיבה מלאכותית, תמיד ננסה להשוות את זה למושגים שהכרנו עד כאן בהקדמה ולראות מה מתוך זה נמצא גם בבינה מלאכותית ומה זה אומר מבחינות הפילוסופיות הרלוונטיות. אוקיי, מודעות, האם זה בן אדם, יש לו זכויות, וכל מיני השלכות. אבל קודם כל כמובן צריך להבין מה קורה שם בבינה מלאכותית. מה מתוך החשיבה שלנו יש שם ומה חסר שם. זאת בעצם תמצית הדיון שאני רוצה לערוך בהמשך. הערה אחרונה שאני רוצה עוד להספיק בהקדמה הזאת ואני באמת אעשה אותה מאוד קצר, זה התחושה הזאת שבעצם אומרת שחשיבה נעשית על ידי לוגיקה זה בעצם אומר שהחשיבה מבוססת על כללים. הרבה פעמים אנשים מניחים שחשיבה מבוססת על כללים ושימוש בכללים זה מה שאנחנו קוראים לוגיקה בדרך כלל. עכשיו, זה לא נכון כמובן, הרבה מאוד מהחשיבה שלנו לא מבוסס על כללים. אפשר להתווכח אם יש כללים סמויים שאנחנו לא מודעים להם ואנחנו פועלים בעצם על פיהם רק לא במודעות, או שלא, יש לנו איזה שהם פעולות שלא נעשות על פי כללים אלא הם איזה שהם צעדים יצירתיים באופן מהותי, לא כללים חבויים שאנחנו רק לא מודעים, אלא לא, זה בכלל לא עובד עם כללים. זה כמובן קשור לשאלת היצירתיות, כי יצירתיות בדרך כלל נתפסת כאיזו שהיא פעולה שאי אפשר לתאר אותה באמצעות מעקב אחרי כללים. ויטגנשטיין דיבר על עקיבה אחרי כללים, הזכרתי את זה באחת הפעמים הקודמות. ובעניין הזה גם, זאת הקדמה מאוד חשובה כי הכללים שייכים לבינה. כללים אומרים לי אם ככה אז הכלל אומר שככה. הכללים שייכים לבינה. החכמה מייצגת את הדברים היצירתיים יותר, את הדברים שמעבר להסקים, לשערים כנגד החדרים, לא את החדר הראשון יותר נכון, ולא את ההסקים הלוגיים. והדברים האלה יבואו לידי ביטוי בדיון שלנו על חשיבה, בינה מלאכותית, כי אנחנו נצטרך לראות איזה מהאלמנטים האלה קיים שם ואיזה לא קיים שם. האם מאחורי הצעדים של הבינה המלאכותית בעצם יושבים איזה שהם כללים סמויים, שאנחנו לא תמיד מודעים להם, להפוך את הקופסה משחורה ללבנה קוראים לזה היום בעולם של בינה מלאכותית, או שלא, או שאין שום דבר בתוך הקופסה. אתה גם תהפוך אותה ללבנה, לא תראה שום דבר. זאת אומרת אין שם כללים אי שם בפנים ששולטים על התהליך הזה. לכן כל המושגים האלה שדיברתי עליהם בהקדמה עד כאן, אנחנו עכשיו עוזבים אותם, אבל אני רוצה שהם יישארו לנו ברקע כי אנחנו נחזור אליהם. החלק הבא של הסדרה יהיה פשוט להציג טכנית, מה זה מחשב, מה זה בינה מלאכותית, להכיר קצת יותר לעומק את המושגים האלה ממש בהיכרות של מה זה הדברים האלה, ואז לחזור חזרה ולשאול אחרי שהכרנו את זה, איך אנחנו מה אנחנו עושים עם זה מול הדברים שפגשנו בהקדמה. זה בעצם יהיה הדיון הפילוסופי שיתעורר בעקבות העניין, דיון גם אולי תורני קצת נעשה וגם פילוסופי וכדומה. זהו. בפעם הבאה אני כבר רוצה באמת להתחיל את החלק הטכני. עד כאן. אם יש הערות או שאלות אז מוזמנים. אפשר הרב בבקשה
[Speaker F] יכול לחזור על ההסבר על ההבדל המשמעות של בינה וחכמה, ההבדל ביניהם?
[הרב מיכאל אברהם] בינה זה להבין דבר מתוך דבר. להבין דבר מתוך דבר זה נגיד במשל שנתתי, זה בעצם לגזור מסקנה מתוך הנחות. איך אנחנו עושים את זה? עם כלים לוגיים. אוקיי? נגיד יש לי שתי הנחות: כל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם. משתי ההנחות האלה אני גוזר מסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. איך הגעת מהנחות אל המסקנה? יש כלל לוגי שאומר שאם כל X הוא Y ו-A הוא X אז A הוא Y. נקרא לכלל הלוגי הזה מוישה. אוקיי? עכשיו אז בעצם מה ש… מה שאני עושה, אני לוקח את שתי ההנחות, מפעיל את הכלל מוישה ומגיע למסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. הכלל הזה, הכלל הלוגי שלוקח אותי מההנחות אל המסקנה, זה בעצם מה שקרוי שם בינה. להבין דבר מתוך דבר, מסקנה מתוך הנחות. לעומת זאת חוכמה, זה הדבר שאני משתכנע בנכונותו מתוך עצמו, לא באמצעות טיעון שגוזר אותו ממשהו קודם, אלא כשלעצמו, אני מבין באופן בלתי אמצעי שהדבר הזה הוא נכון. מה שדקארט קרא אבדינטיות או אבידנציה. אוקיי? יש לי איזושהי בהירות עצמית שזה כך נכון. אני לא צריך הוכחות לוגיות בשביל זה. להפך, הכללים האבדינטיים האלה משמשים אותי כאקסיומות והלוגיקה עוזרת לי להסיק מהן מסקנות שכנראה פחות אבדינטיות מבחינתי, אז אני צריך לוגיקה כדי להגיע אליהן. אוקיי? זהו. אוקיי. להתראות, שבת שלום. הרב שומע?
[Speaker E] הרב שומע? באווירה הדרשנית של היום, הזכירו קודם, הרב דיבר על שני השעירים והרב מוזכר פה הבן החכם והבן הרשע, וזה באמת נראה מזכיר. הרי גם הבן הרשע ובן החכם אומרים די דברים דומים, אבל את החכם אנחנו מחבקים, ואת הרשע, לא יודע איפה הרב מתייחס לזה, בטח הרשע סך הכל שואל שאלה, מה העבודה הזאת לכם? די דומה למה ששאל החכם, והיה אפשר לענות לו איזושהי תשובה, במקום לענות לו, מדביקים לו כותרת, ולפני שהוא שאל את השאלה כבר יש לו כותרת רשע וכבר אומרים לו אנחנו לא נענה לך.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אני חושב שכשאתה מסתכל על המוזיקה של המשפט, לא על המילים עצמן, אתה כן יכול להבין למה חז\"ל מינו אותם ככה. כשמישהו אומר מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם? זה באמת שאלה קודם כל יותר מושקעת, הוא מפרט, הוא באמת מתעניין, הוא רוצה להבין מה זה אומר. הרשע שואל מה העבודה הזאת לכם? מה העבודה הזאת לכם נשמע כמו איזשהו זורק משהו הסתייגות, מין כזה, מה אתם מבלבלים לי את המוח כאילו? זאת המוזיקה. אני חושב שיש משהו במוזיקה הזאת, לא רק הכותרת.
[Speaker E] אני מסכים, לא, אני מסכים, אני מסכים, אבל ההבדלים הם דקים והילד שואל, וזו דרך ישר לזרוק אותו מכל המדרגות ולומר לו האמת, אם במקרה אתה נולדת היום היית נולד אז בכלל לא היית פה, זו תשובה שהרב היה מקבל?
[הרב מיכאל אברהם] במקום ללמד אותו? אין הכי נמי, אבל אתה יודע, הטענה היא שרשעים אי אפשר ללמד, כי הבעיה היא הרשעות, לא הבורות, זה חוזר לשאלה הקודמת שלך. זאת אומרת, אם הוא באמת רק טועה אז ודאי שאתה צריך ללמד אותו, זה התם. אבל מה העבודה הזאת לכם, זה מישהו ששונא אתכם, לא מישהו שלא מבין מה אתם רוצים.
[Speaker E] כן, אבל יש משהו שמניע אותו, אז יש משהו שמניע אותו.
[הרב מיכאל אברהם] זה הווארט הידוע שאחרי שהוא אומר מה העבודה הזאת לכם, אף אתה אמור לו, איך זה הולך שמה? אילו היה במצרים לא היה נגאל. נכון? עכשיו למה בסגנון, למה לא אומרים לו אילו היית במצרים לא היית נגאל? בדיוק, אף פעם לא מדברים איתו. אז הנקודה היא שהוא שאל את השאלה והלך. אין לך עם מי לדבר, אתה שואל, אתה מדבר עליו, הוא לא מולך.
[Speaker E] לא כתוב שהוא הלך, כתוב שאנחנו אומרים לו הרב, זה הכל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל העובדה כשאני מדבר עליו, אני מדבר עליו בגוף שלישי.
[Speaker E] זו הבעיה שההורים לא מדברים אליו, הורים לוקחים את הבן סורר ומורה הזה ואומרים בננו זה, הם לא מדברים איתו בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] יש תשובה, בהגדה של פסח יש תשובה.
[Speaker E] כן, אבל לא אליו, לא אומרים לו.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, למה? אז הווארט אומר כי הוא לא פה. הוא זרק שאלה והלך, הוא לא באמת רוצה לקבל תשובה.
[Speaker E] בבן סורר ומורה, הילד הנורא הזה אוכל וסובא, כן? לוקחים אותו ילד בן שלוש עשרה, פחות, לוקחים אותו ההורים לבית הדין או לזקנים ואומרים בננו זה, לא מדברים אליו, בננו זה איננו שומע בקולנו זולל וסובא, אוי ואבוי זולל וסובא.
[הרב מיכאל אברהם] לדיינים, לא אליו.
[Speaker E] כן כן, אבל איתו, אליו לא מופיע שהם דיברו, וגם הדיינים לא מדברים אליו.
[הרב מיכאל אברהם] כי הפרוצדורה שמתוארת שמה זה הפנייה לדיינים, ברור שהם דיברו איתו קודם. מה ההורים לא מדברים עם הילד שלהם כשהם רואים שהוא מסרח את דרכו?
[Speaker E] לא, מסתבר שלא, מסתבר שלא. והבית דין אומר משהו להורים, הוא שואל אותם, תגידו, איך דרך אגב לפני שאתם סוקלים אותו?
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרו שזה לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות.
[Speaker E] אבל גם את הסיפור צריך להבין, מה האגדה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] אז את הסיפור אני מבין אותו היטב. ההורים ודאי שדיברו איתו. איפה כתוב? למה זה לא חשוב?
[Speaker E] אבל לא היה ראוי שיתארו לנו ששוחחנו איתו, אולי הוא עונה להם? כלום, הוא לא…
[הרב מיכאל אברהם] בן סורר ומורה זאת פרשה הלכתית, מה קורה עם ילד שכל הדיבורים לא עוזרים.
[Speaker E] אבל הלכתית שלא למעשה, הלכתית שלא
[הרב מיכאל אברהם] למעשה, עם דיבורים ותיאורים וזה… ילד שכל הדיבורים לא עוזרים.
[Speaker E] אבל אגדה… אגדה שבאה ללמד אותנו היא מראש אומרים לו זה הלכה שאומרים לנו שהיא לא הלכה כי זה לעולם לא יקרה, אז ממילא במה מדובר? על רטוריקה ועל היכולת לעצב עוד את התודעה שלנו. ואיך מעצבים לנו את התודעה?
[הרב מיכאל אברהם] שלא מדברים עם הילד. כי אם אתה לא הצלחת לחנך אותו ואפילו בגיל שלוש עשרה זה מה שהוא עושה, כנראה שהוא מקרה אבוד, רק שזה לא קורה.
[Speaker E] מה עם ההורים? וההורים לא, ההורים יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם? אין עליהם אף מילת ביקורת?
[הרב מיכאל אברהם] הרב, כלום? אין לי מושג אם יש עליהם מילת ביקורת או לא, אבל ההנחה היא, ההנחה היא שאם הם עשו את המיטב והורים בדרך כלל מנסים לעשות את מה שהם יכולים וזה לא הצליח, אז הוא בן סורר ומורה.
[Speaker E] אבל עוד פעם, זה פן
[הרב מיכאל אברהם] חינוכי, זה לא תיאור מקרה.
[Speaker E] איך יכול להיות שאין אחריות להורים? הילדים, הם החליטו להביא אותו לעולם, והוא צמח למה שהוא צמח, ואין להם שום אחריות? הוא צמח כאילו אאוט אוף דה בלו?
[הרב מיכאל אברהם] מדובר במצב שאין להם שום אחריות, מדובר במצב ואין עליהם
[Speaker E] אף מילת ביקורת.
[הרב מיכאל אברהם] למה הם לא אשמים במשהו? מדובר שהם קיימו את מחויבותם. אם הם לא קיימו את מחויבותם, אז בהחלט סביר שלא יוציאו אותו להורג. איפה כתוב את זה הרב?
[Speaker E] זה יפה אבל זה לא כתוב בתורה.
[הרב מיכאל אברהם] צריך, כתוב יותר גרוע, כתוב שאף פעם לא עשו את זה, לא רק אם ההורים לא קיימו את מחויבותם, גם אם הם כן קיימו את מחויבותם. אז מה זה איפה כתוב? אין לך משהו שכתוב יותר מזה.
[Speaker E] מה, שחז\"ל אומרים שזה לא היה ולא נברא זה פותר לנו את הבעיה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כי הם אומרים שזאת פרשה שיש לה מטרה חינוכית מאוד מאוד מסוימת. זאת לא מצווה רגולטורית פרקטית.
[Speaker C] הנה פה אתם עכשיו מדברים גם כן שוב בשני רבדים שונים. הבן סורר ומורה זה פרשה שכתובה בתורה, וכנגד ארבעה בנים בהגדה זה דרוש. זה בכלל לא קשור להלכה. הנה קפצתם פה מפה לפה.
[הרב מיכאל אברהם] גם כן אם זה נשמע אותו דבר,
[Speaker C] לא, זה כאילו הם לא קשורים. זה רבדים שונים לחלוטין.
[Speaker E] אנחנו לא היסטוריונים של ההלכה ולא של האגדה ולא של התורה. אנחנו מנסים לחיות אותה כתורת חיים.
[Speaker C] זה חד משמעי שמואל, אני לא מתווכח עם זה, רק אני אומר שזה לא קשור. זה הלכה, יש להלכה הזו משמעות מסוימת, וזה דרוש. כנגד ארבעה בנים בהגדה זה דרוש.
[הרב מיכאל אברהם] והלכה ודרוש, איך אפשר לדבר על שניהם בחדא מחתא?
[Speaker C] לא קרה שום דבר, זה וודאי דמיון
[הרב מיכאל אברהם] אחד לאחד, אלא שואלים על שני הדברים האלה שאלות דומות.
[Speaker C] בסדר, הבעיה היא שהתורה אף פעם לא דיברה כנגד ארבעה בנים.
[הרב מיכאל אברהם] חז\"ל אומרים שהיא כן דיברה, אז אנחנו לומדים את חז\"ל.
[Speaker C] חז\"ל מביאים פסוקים שמזה הם לומדים, זה דרוש גמור.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה משנה? אז אני רוצה עכשיו להבין את הדרוש הזה, מה הנפקא מינה?
[Speaker C] לא, אי אפשר להשליך את זה להלכה.
[הרב מיכאל אברהם] מי משווה את זה להלכה? אנחנו דנים במדרש חז\"ל ובפרשת בן סורר ומורה ושואלים שאלות דומות על שניהם, זה הכל. אף אחד לא הביא ראיה מאחד לשני, אף אחד לא ערבב אותם, הכל בסדר, לא רואה מה הבעיה. טוב חברים.
[Speaker D] הרב, הרב, שאלה אחרונה. אז מה בפועל ההבדל הפרקטי בין ספקן לבנאדם שלא ספקן? הרי שניהם יעלו על מטוס, שניהם יעשו את אותן פעולות, שניהם יחשבו שהמדע נכון או דברים כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] התשובה שלי לעניין היא שאין ספקנים אמיתיים. יש אנשים שמציגים את עצמם כספקנים אבל הם לא באמת.
[Speaker D] אוקיי, וספקן תיאורטי אמיתי איך הוא היה מתנהג? פשוט רנדומלית, פעם אחת עולה על מטוס פעם לא?
[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג, כן, בדיוק, אין שום דרך להתנהג.
[Speaker D] הוא מגריל את ההתנהגויות שלו לכאורה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, או שקופץ מהגג ומקווה שהוא ימות למרות שאין לו שום דרך לדעת אם הוא ימות. כן, לא יודע, ספקן אמיתי לא יכול באמת לתפקד. אני לא חושב שיש דרך קוהרנטית לתאר איך מתנהג ספקן עקבי, ספקן אמיתי.
[Speaker D] טוב, אולי בספרים של הפוסט מודרניזם כתוב.
[הרב מיכאל אברהם] שם לא כתוב כלום ובפרט גם לא זה. אוקיי חברים, להתראות לילה טוב, תודה רבה.