ניסים וניסות

שלום,

בטור 463 – סיבתיות: ד. תפילה על נס הניח הרב שאם חוקי הטבע לבדם היו מובילים לתוצאה א', ובעקבות התפילה הקב״ה מביא לתוצאה ב', הרי זו בהכרח התערבות ניסית. מכיוון שאסור להתפלל על נס, נוצרת מכאן הבעיה העקרונית ביחס כמעט לכל תפילת בקשה, ודהרב כתב ודיבר על כך כבר תרי"ג פעמים, ולכן קראתי את כולן מקודם ששאלתי את השאלה, וכן רבתי עם הרה"ג מיכי-בוט, בהצלחה יתרה [לדעתי].

תמה אני על שתי הנחות שבבסיס המהלך.

ראשית, איני רואה בסוגיות עצמן מקור ברור לאיסור כללי להתפלל על נס. "אין מזכירין מעשה ניסים” בברכות לכאורה פירושו שאין מביאים ראיה ממעשה ניסי, ו"לא מהני רחמי” הוא תיאור של חוסר תועלת. גם הביטוי "תפילת שווא” כשלעצמו אינו מוכרח לאיסור, אמנם הבכור שור והגבורת ארי הסיקו מכאן שאין להתפלל על נס, אבל זו כבר מסקנה פרשנית [ועיי' לקמן].

אולם הקושי העיקרי שלי הוא אחר. גם אם נקבל שיש איסור כזה, מניין שה"נס” שאסור להתפלל עליו זהה למה שהרב מגדיר מבחינה פילוסופית כנס?

השערי תשובה באו״ח סי' קפ״ז, בהביאו את הבכור שור, מחלק במפורש בין נס שהוא "דרך טבע העולם” לבין "נס היוצא מדרך טבע העולם”. את נצחון החשמונאים הוא מביא כדוגמה לנס מן הסוג הראשון [כל עוד הם לא התעופפו באויר… בלחתוך בטן של פיל עדיין אין שום נס היוצא מדרך הטבע!]. כלומר, ייתכן שהקב״ה פועל ומשנה את התוצאה, ובכל זאת מבחינה הלכתית אין זו אותה „תפילה על נס” שנאסרה, כל עוד הדבר מתרחש בתוך מרחב האפשרויות של הטבע.

גם עצם אמירת "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות”, שנפסקה ברמ״א ונידונה במשנה ברורה, מחדדת שהבעיה אינה בעצם הבקשה להתערבות אלוהית ואף לא בעצם השימוש במילה "נס”, אלא בסוג מסוים של נס, והוא, שינוי החורג מסדרי הטבע.

מבחינה פילוסופית אפשר לומר שכל סטייה ממה שהיה קורה אילו הטבע פעל לבדו היא התערבות ניסית. אבל מבחינה הלכתית נראה שהפוסקים משתמשים במושג "נס” בהקשר הזה במובן מצומצם יותר: חריגה ממשית מדרך הטבע.

אם כך, אין הכרח להגיע מן האיסור להתפלל על נס אל הבעיה שהרב מציג ביחס לכל תפילות הבקשה. אדם המתפלל לרפואה, גשם, פרנסה או הצלה אינו בהכרח מבקש שבירת חוקי הטבע; הוא מבקש שהקב״ה יביא, בתוך האפשרויות שהטבע עצמו מאפשר, תוצאה אחת ולא אחרת.

ממילא נדמה שהמהלך בטור דורש הצדקה נוספת: מדוע ההגדרה המטפיזית של "התערבות אלוהית” מחייבת גם את ההגדרה ההלכתית של „נס”, בשעה שלכאורה לשון הפוסקים עצמם מבחינה ביניהן?