תורה שבעל פה

1. הבחנה יסודית: היסטוריה מול נורמה

בספרות חז"ל והפוסקים מופיעות מימרות רבות בסגנון "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקב"ה למשה בסיני". רבים תופסים אמירות אלו כתיאור היסטורי-עובדתי, כאילו כל פרטי ההלכות, הדיונים והמחלוקות נפלו מן השמים בצורה מוגמרת. עמדה זו אינה עומדת במבחן המציאות והשכל הישר.

תפיסתי היא שהאמירות הללו הן נורמטיביות ולא היסטוריות. מבחינה היסטורית, במעמד הר סיני ירד גרעין בלבד של התושבע"פ. התורה שבעל פה שבידינו ברובה המוחלט היא תוצר של פיתוח, פרשנות (דרש וסברות) וחקיקה (תקנות וגזירות) של חכמי הדורות. כשאנו אומרים ש"הכל מסיני", הכוונה היא שעלינו להתייחס להתפתחות הזו כאילו ניתנה מסיני, מפני שהיא נוצרה במסגרת הכללים והסמכויות שיוסדו באותו מעמד מקורי.

2. מדוע לא להסתפק בתורה שבכתב?

מבחינה לוגית ומערכתית, הצורך בתורה שבעל פה נובע מכך שאין ספר חוקים שיכול לתפקד ללא פרשן מוסמך.

• תמציתיות הטקסט המקראי: התורה שבכתב כוללת עקרונות ואיסורים כלליים מאוד. היא מצווה על שביתה בשבת, אך אינה מגדירה מהי "מלאכה"; היא מצווה על שחיטה, אך אינה מפרטת כיצד שוחטים. אילו היינו נותרים רק עם הטקסט הכתוב, כל אדם היה מפרש אותו לפי הבנתו הסובייקטיבית, והתוצאה הייתה אנרכיה מוחלטת ופירוק של הקהילה הנורמטיבית.
• מכאן נובע הכלל "לא בשמים היא": נותן התורה מסר את הטקסט הכתוב על דעת כן מבני אדם – חכמי כל דור – שיפרשו, יעצבו ויפתחו אותו. ברגע שהתורה ניתנה, המוקד עבר אל הפרשנות האנושית המוסמכת.

3. שני סוגי סמכות: "מלמעלה" ו"מלמטה"

כדי להבין כיצד עוברים מן התורה שבכתב אל המחויבות לתורה שבעל פה, יש לבצע הבחנה יסודית בין שני מושגי סמכות:

1. סמכות פורמלית: חובת ציות למוסד, לטקסט או לבעל תפקיד מכוח מעמדו במערכת – גם כאשר יש חשש שנפלה בדבריו טעות.
2. סמכות מהותית: הקשבה והסתמכות על מומחה (כמו רופא או מהנדס) מפני שמעריכים שהוא צודק, אך ללא חובת ציות מוסדית.

מקור הסמכות הפורמלית של התורה שבעל פה בנוי משני נדבכים שונים:

א. סמכות הסנהדרין – סמכות פורמלית "מלמעלה"

לבית הדין הגדול בלשכת הגזית מעניקה התורה שבכתב סמכות פורמלית ישירה. המקור לכך הוא הציווי בפרשת שופטים: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא).

פסוקים אלו מעניקים לסנהדרין מנדט אלוהי לפרש ולדרוש את פסוקי התורה ולהכריע הלכות מחייבות.

• שיטת הרמב"ם: הלאו ד"לא תסור" מעניק לחכמים סמכות כפולה – הן לפרש את התורה (הלכות דאורייתא) והן לחוקק חקיקת משנה מחייבת (תקנות, גזירות ומנהגות דרבנן).
• שיטת הרמב"ן: "לא תסור" מעניק סמכות לפרש ולדרוש את התורה בלבד, בעוד הסמכות לחוקק תקנות וגזירות נשענת כנראה על סברה והצורך המערכתי בלכידות הלכתית. ולדעתי הוא דומה מאד לרמב"ם, אבל לא אכנס לזה כאן.

ב. סמכות התלמוד – סמכות פורמלית "מלמטה" (קבלת כלל ישראל)

חכמי האמוראים בתלמוד הבבלי לא היו סמוכים "איש מפי איש" ולא כיהנו בסנהדרין, ולכן סמכותם אינה נובעת ישירות מפסוקי "לא תסור".

אם כן, מניין נובעת חובת הציות לתלמוד? מכוח קבלת כלל ישראל ("סמכות מלמטה"). כפי שמסביר בעל הכסף משנה (הלכות ממרים פ"ב ה"א) ובעקבותיו הרב שלמה פישר (בית ישי סימן טו), כלל חכמי ישראל והציבור קיבלו עליהם את התלמוד כספר החוקים המחייב והקנוני שתוך גבולותיו מתנהל השיח ההלכתי.

כאשר קולקטיב מקבל על עצמו חוקה או מערכת נורמטיבית, קבלה זו מטילה חובת ציות משפטית על כל פרט המוצא את עצמו חלק מאותה אומה (ממש כפי שאזרח מחויב לחוקי המדינה גם אם חוקקו לפני שנולד, מכוח האמנה החברתית). הקבלה הקולקטיבית הזו היא הגשר המשפטי המעניק לתלמוד תוקף פורמלי מלא.

4. מעמדם של חכמים שלאחר התלמוד

מאז חתימת התלמוד וביטול מוסד הסנהדרין, אין עוד סמכות פורמלית מנדטורית לאף חכם, פוסק, ראשון או אחרון (אני דוחה את עמדת ספר החינוך המרחיב את "לא תסור" לכל חכמי הדורות, שכן זו עמדה יחידאית ובלתי סבירה). לחכמי ימינו יש לכל היותר סמכות מהותית. לפיכך, תלמיד חכם שהגיע להוראה ומשוכנע בראיות ניצחות שהוראה מסוימת של פוסק בתר-תלמודי היא מוטעית, מחויב לפסוק לפי מיטב שיפוטו ואוטונומיית דעתו.