סמכות הלכתית בימינו

עסקתי בזה עשרות פעמים. לכן אביא כאן את תשובת המחברת.

1. האם ללא מוסד הסנהדרין ישנה סמכות לאי מי לקבוע הלכה?

בבשאלת הסמכות יש להבחין הבחנה יסודית בין סמכות פורמלית לבין סמכות מהותית. סמכות פורמלית "מלמעלה" יונקת מהציווי בתורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", והיא נמסרה אך ורק לבית הדין הגדול (הסנהדרין) היושב בלשכת הגזית. אמנם בעל ספר החינוך מרחיב לאו זה לכל חכמי הדורות, אך זוהי שיטה יחידאית ובלתי סבירה בעיניי, שכן מן המקורות עולה בבירור שסמכות פורמלית מנדטורית ניתנה אך ורק לסנהדרין.

מאז שנקטעה שרשרת הסמיכה ובטלה הסנהדרין, אין עוד סמכות פורמלית לאף חכם, פוסק או "גדול דור" בזמננו. הקובץ היחיד שזכה לסמכות פורמלית מחייבת לאחר מכן הוא התלמוד הבבלי, אך סמכותו אינה נובעת מפסוקי "לא תסור", אלא מתוך "סמכות מלמטה" — מכוח קבלת כלל ישראל והאומה שקיבלו עליהם את התלמוד כקודקס מחייב.

לחכמי ימינו ולפוסקים בתר-תלמודיים יש לכל היותר סמכות מהותית (סמכות של מומחה, בדומה לרופא), שאינה מטילה חובת ציות עיוורת. משמעות הדבר היא שאם תלמיד חכם שהוא "בר הכי" משוכנע בראיות ברורות שהוראה של פוסק מאוחר היא מוטעית, מחובתו לפסוק לפי מיטב שיפוטו ואוטונומיית דעתו ("אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"). באשר ל"מרא דאתרא", סמכותו בקהילתו אינה מגיעה מ"לא תסור", אלא מסמכות חוזית וקהילתית הנובעת מכך שבני הקהילה קיבלו אותו עליהם לנהל את ענייניהם, וזה רק לאותם עניינים שקיבלו עליהם את סמכותו.

2. נניח וכן, איך צריך להתייחס למחלוקת?

תפיסתי לגבי מחלוקת הלכתית היא מוניזם סובלני ולא פלורליזם. בהלכה קיימת אמת הלכתית אחת בשורה התחתונה. הגישה הפלורליסטית — הטוענת שכל הדעות נכונות ואמיתיות במידה שווה הלכה למעשה — היא עמדה סתירתית שאינה מחזיקה מים לוגית.

את המאמר "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אין לפרש כפלורליזם של אמיתות, אלא בכך שבמישור הנימוקים והטעמים שני הצדדים מציגים טיעונים נכונים ולגיטימיים (שהרי הוויכוח בין חכמים אינו על נכונות הנימוקים אלא על השקלול והמשקל שניתן לכל נימוק), או שמדובר ב"טעות לגיטימית" של תלמיד חכם רציני.

לפיכך, היחס הראוי למחלוקת הוא סובלנות — יחס מכבד, מכיל ומכיר בלגיטימיות ובחופש האוטונומי של החולק, תוך הבנה שכל עוד מדובר בטיעונים רציניים שנאמרו במסגרת כללי הפסיקה, הם ראויים לכבוד גם אם בשורה התחתונה רק הכרעה אחת היא האמת ההלכתית.

3. האם ייתכן מצב שנותן התורה לא נתן פתרון ברור למצב בימינו?

בהחלט. נותן התורה לא מסר קודקס אלגוריתמי סגור ומפורט לכל סיטואציה עתידית בהיסטוריה, אלא הפקיד את התורה בידי בני האדם והעניק שקול דעת, מנדט ואוטונומיה לחכמים בכל דור ("השופט אשר יהיה בימים ההם"), לפרש וליישם את העקרונות לפי נסיבות הזמן.

העדר מוסד מוסמך מרכזי בימינו (כמו סנהדרין) הוא אמנם בעיה מבנית קשה המקשה על הכרעות גורפות או שינויים פורמליים בתקנות, אך הפתרון אינו להמציא סמכויות מדומות ל"גדולי הדור". ההלכה מעניקה לכל אדם ולכל קהילה את היכולת והאחריות לפעול מתוך שיקול דעת ישר ואוטונומי במסגרת שקבע התלמוד.