סתירה ברמב"ם על שרצים שנולדו בכלים

למיטב הבנתי המילים "אותם תאכלו" באות לציין שדווקא אותם מותר לאכול ולא דברים אחרים. דבר דומה לזה מופיע ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה א'
מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא, ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הרי למדת שהן בלא תעשה ואף על פי שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתם בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו.

בהלכה לעיל ניתן לראות שבהמות וחיות טמאות אסורות בלאו ובעשה. לכאורה הייתי מצפה שגם שרצי המים יהיו אסורים בלאו ובעשה. ושרצי המים שבכלים יהיו אסורים רק בלאו (כי העשה חל רק בימים ובנחלים). כלומר, לפחות לשיטתו של הרמב"ם, נראה שהוא לא עקבי עם עצמו.

בלי קשר לתלות במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (זו היתה רק הערה צדדית), דומני שעדיין שתי האפשרויות שהעליתי באות בחשבון.

עיינתי בזה שוב וראיתי משהו שאולי יוכל לפתור את הסתירה:
הלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה יג'
אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואף על פי שאין פרין ורבין, אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה.

כלומר, הרמב"ם מבחין בין רמש לשרץ. רמש הוא כמו שרץ רק שהוא נולד מתהליך שלא כלל פריה ורביה (אולי בימינו ניתן להקביל את זה לבשר שרצים שגודל בתנאי מעבדה שיהיה מותר). כל איסור הלאו שמופיע בהלכה יב תופס רק לגבי שרצים (ולא לרמשים). רמש נאסר בלאו רק מרגע שרמש על הארץ, אבל כל עוד הוא בכלים לא חל עליו הלאו. גם העשה לא חל עליו כי הוא מוגבל רק לימים ולנחלים. ולכן הוא מותר לגמרי.

אולי זו גם אפשרות. אבל דומני שגם מה שכתבתי הוא אפשרי.