טיעון מהיזכרות באירועים מנטליים כנגד הפיזיקליזם

התפיסה הפיזיקליסטית גורסת שהאירועים המנטליים של האדם אינם מתרחשים בעצם בפני עצמו (נשמה) אלא הן תוצאות של המכלול הגופני, לפי התפיסה הזו – התחושות והחוויות והרגשות והרציות והאמונות של האדם אינם יכולות לגרום לשום אירוע אלא הן תוצרי לוואי (אפיפמנומנה) בלבד, אך לכאורה אפשר להעלות טיעון פשוט כנגד התפיסה הזו, שהרי עובדה היא שאנו לעיתים נזכרים באירועים מנטליים שקרו לנו, אנו יכולים להיזכר בכך שחווינו כאב, לפי הפיזיקליזם – המצב המוחי שגרם לנו להיזכר בכאב נוצר על פי חוקי הפיזיקה בלי שום קשר לכאב שחווינו, המצב הזה היה נוצר גם אם לא היינו חווים כאב, אז כיצד יתכן שהוא גורם לנו להיזכר בחוויית הכאב שחווינו? או במילים אחרות: האם אנו נזכרים שחווינו כאב באופן בלתי תלוי לחלוטין בכך שחווינו אותו? לפי הפיזיקליזם – אם אנו נזכרים בכך שחווינו כאב אזי הסיבה לכך היא מצב ספציפי במוח שנוצר בלי קשר לכך שחווינו כאב, אך כיצד יתכן שבאורח פלא אנו תמיד נזכרים רק באירועים שבאמת התרחשו במציאות?

אפשר לשאול זאת גם מכיוון מעט שונה: אין לנו שום אפשרות לחשוב על מושגים שלא פגשנו בהם מעולם, אנו לא יכולים לחשוב על מושג כמו "אהבה" אם מעולם לא אהבנו אף אחד ולא חווינו אהבה, אז כיצד יתכן שאנו יכולים להיזכר באהבה אם הזיכרון נוצר באופן בלתי תלוי בכך שחווינו אהבה? אם הפיזיקליזם נכון – אנו היינו נזכרים באהבה גם בלי שהיינו חווים אותה בעבר, אך זהו מצב בלתי אפשרי, גם מבחינה טכנית – אי אפשר לחוות מושג שמעולם לא פגשנו והרגשנו אותו, דומני שזהו טיעון שמפריך לחלוטין את הפיזיקליזם, מה דעתך?