יותר מהצלת נפשות
חז"ל אמרו גדול ת"ת מהצלת נפשות, ולמדו כן ממרדכי שהכתוב הורידו משום שהתעסק בהצלת עם ישראל.
ולכאורה יסוד זה מונח גם באמירה גדול תלמוד ממעשה, וכביאור המהר"ל שאין יתרון בקיום המצוה על התלמוד, אלא שהחסרון מעשיית המצוה מבטל את המשמעות של הת"ת.
ויוצא מכל זה דבר מוזר, שאין לו לאדם להתאמץ ולהשתדל בצורה אקיבית עבור הכלל אלא אם כן הדברים מגיעים אליו, ואז מצטער שצריך לבטל תלמודו בשביל כך (וכמו שכתב החתם סופר, שכנראה תורתו של מרדכי היתה פחות חביבה על הקב"ה ולכן ביטל אותו בדווקא)
מה אתה אומר על הענין?
אני חשבתי להגיד שאע"פ שבמישור הפרסונלי, עדיף ללמוד תורה כל הזמן ולא להצטרך להתבטל בשביל מצווה, אבל במישור הכללי, בשביל האומה, מוכנים לותר קצת על גדולת פרטית (ואולי זה בעצם התעלות פרסונלית).
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
ההנחה שעומדת בבסיס שאלתך, כאילו לימוד תורה גדול מהצלת נפשות, היא מופרכת מיסודה. אי אפשר לקחת מדרשי אגדה, כמו זה העוסק במרדכי וירידתו מהסנהדרין, ולבנות עליהם מסקנות הלכתיות או פילוסופיות לגבי פיקוח נפש. הגמרא הזאת היא כולה דרוש שמטרתו חינוכית, ולקחת מדרש אגדה ולבנות עליו משהו הלכתי זה חוסר הבנה. ההלכה ברורה ופשוטה: פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואף אחד לא באמת חושב שאדם צריך להמשיך ללמוד תורה כאשר רוצח נכנס לביתו או כשעליו לקחת ילד חולה לרופא.
לגבי המימרא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אני קורא אותה לגמרי אחרת מההבנה המקובלת של המהר"ל ואחרים, הרואים בתלמוד אמצעי למעשה. אם התלמוד הוא רק אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אזי בידוע שהמטרה (המעשה) גדולה מהאמצעי, ולא ייתכן שזה יהיה הנימוק לגדולת התלמוד. החקירה מה יותר גדול – התלמוד או המעשה – מבוססת על טעות מושגית של הפרדה מלאכותית ביניהם. התשובה של חז"ל היא שמה שגדול הוא השרשרת: "תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר, צורת הלימוד הנכונה והאידיאלית היא כזו שמסתיימת במסקנה מעשית ("לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"), ולא הישארות בתיאוריות ובעולמות מופשטים. אין כאן קביעה שהלימוד עליון על העשייה במובן שמייתר את ההשתדלות בעולם.
באשר למושג "ביטול תורה", צריך לזכור שזהו מושג רעיוני ולא איסור הלכתי פורמלי. אדם יוצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, ומה שמעבר לזה אינו "ביטול עשה". "ביטול תורה" משמעותו אי-עיסוק בדבר בעל ערך כאשר יש לך זמן פנוי. כל עיסוק סביר של אדם, ובוודאי עיסוק בעל ערך כמו עזרה לכלל, רפואה, אקדמיה או שירות צבאי, מהווה הצדקה מלאה ולא נחשב לביטול תורה.
לגבי הפתרון שהצעת, המחלק בין המישור הפרסונלי למישור הכללי של האומה – ההסתכלות הנכונה לטעמי אינה במונחים של "ויתור על גדולה פרטית", אלא במונחים של חלוקת עבודה ציבורית. חברה בריאה לא יכולה ולא צריכה שכולם יעסקו רק בדבר אחד, אפילו אם הוא החשוב ביותר. ממש כפי שלא כל האזרחים צריכים להיות רופאים או לוחמים בסיירת מטכ"ל, כך לא כולם צריכים לשבת וללמוד תורה יומם ולילה. הציבור צריך לטפל בכל החזיתות: אנו זקוקים לתלמידי חכמים שיתמסרו ללימוד, אך גם לאנשי מעשה, חסד, פוליטיקה, מדע וביטחון. לכן, ברמה הציבורית נכון להנחות את מי שמתאים ומוכשר לכך לגדול בתורה, אך ברמה האישית – כל אדם צריך להתמקד במה שלבו נוטה אליו ובמה שהוא מוכשר לתרום בו לחברה. הטבת העולם בכללו תושג בצורה הטובה ביותר אם כל אחד יעשה את מה שנכון ומתאים לו במסגרת המארג הכללי.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer