חמץ גזול ודיני הפקר

אני גם מסכים שמסברא אפשר להפקיר דבר שאינו ברשותך. אבל איך זה מסתדר עם הגמרא הזאת:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף סט עמוד א
והצנועין מניחין את המעות, ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו! וכי תימא, מאן תנא צנועין? רשב"ג, (ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר), והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו – הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה! אמרי: לא תימא כל הנלקט מזה, אלא אימא כל המתלקט מזה. ומי א"ר יוחנן הכי? והא"ר יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, ורבי דוסא נלקט קאמר! דתניא, רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב אומר, כל שלקטו עניים יהא הפקר

כלומר מה הדבר האחד שאמרו צנועין ורבי דוסא? לכאורה חייבים להעמיד שהם אמרו שאפשר להפקיר/לחלל/להקדיש דבר שאינו ברשותך, לא כך?

להלכה ברור ומוסכם שאי אפשר להקדיש דבר שביד גזלן (זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו), ובסוגיא כאן לכאורה מדמים הפקר וחילול להקדש.
אבל זה בדיוק הדיון שם, והקצוה"ח הנ"ל נגע בזה. השאלה האם אפשר לעשות חילול הפקר של פירות ברשות אדם אחר או לא. לחלופין שניהם מדברים על דין ברירה ולא על מעשה בפירות שאצל אדם אחר. אלו שתי האפשרויות שם בגמרא. השאלה מה נותר להלכה, ועל כך דנו במקורות שציינתי למעלה.
אגב, כשהפירות ביד העניים נראה מסברא שיש לחלק מהנדון דידן, שכן העניים בעצמם מניחים שהפירות מופקרים ומעוניינים בהפקר. לכן כאן היה מקום לומר שגם בעה"ב יכול לעשות זאת. שהרי מסכימים לזה גם מי שהם שלו וגם מי שהם ברשותו.