לגבי איסור השהיית נקבים – בל תשקצו

שלום הרב,
לגבי המשהה נקביו, הפוסקים פסקו שיש בזה איסור, אך שמתי לב שהרבה אמוראים ותנאים לא התייחסו אל זה כאיסור, למשל:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סד עמוד ב
דר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא. רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא. רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא. רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא. רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב, ונפק מיניה כהוצא ירקא. אמר רב אחא בר יעקב: שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא, דקיימי בנפשאי החכמה תחיה בעליה.
נראה מפה שר' אבא בר זבדא, רב גידל, רבי חלבו, רב ששת, ועוד שישים זקנים, כולם השהו נקביהם וע"י כך נעשו עקרים. לכאורה הגמרא הייתה צריכה להקשות איך כל אלה עברו על איסור בל תשקצו, אבל היא לא מקשה זאת.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ע עמוד א
תני ר' חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה, ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.
גם מפה נראה שהימנעות מהשהיית נקבים זה רק הנהגה טובה לבריאות ואולי יש בזה איסור של פגיעה בבריאות, אך לא איסור של בל תשקצו.
גם מבכורות משמע כך:
תלמוד בבלי מסכת בכורות דף מד עמוד ב
גמ'. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים; ותניא נמי הכי: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא, נגדו ליה גלימא, אתא לקמיה דאבוה, א"ל: אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא, את דאפשר לך, דלא אפשר ליה ליסתכן? מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין, אמרו ליה: חמתך קאתיא! אמר להו: באודנה. ותיפוק לי משום עלקא? בשותת. ת"ר: שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר. אמר ר"ל: מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר – בזמן שבבהמתך. אמר רבי יהושע בן לוי: לא יהיה בך עקר – מן התלמידים, ועקרה – שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, אימתי – בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. אמר רב פפא: לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס, ולא על מקום קשה, דאמר רב: הני מדורי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם אמר אביי: הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא, אגיסא – לית לן בה. תניא, רשב"ג אומר: עמוד החוזר – מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר – מביא אדם לידי ירקון. אמר רבה בר רב הונא, אמר רב קטינא אמר ריש לקיש: דם רבה – שחין רבה, שכבת זרע רבה צרעת רבה, צואה רבה – הדרוקן רבה, מי רגלים רבין ירקון רבה.
תלמוד בבלי מסכת מכות דף טז עמוד ב
אמר רב אחאי: המשהה את נקביו – עובר משום לא תשקצו
נראה לי שהתפיסה שעמדה מאחורי הקביעה הזאת של רב אחאי היא שהשהיית הנקבים היא מעשה שפוגע באדם מבחינה בריאותית ויכולה אף לגרום לעקרות, ולכן הוא אוסר זאת משום בל תשקצו (זאת תפיסה שהייתה כנראה מאוד רווחת בחז"ל לאור המקורות לעיל). אפשרות נוספת היא שמדובר במעשה מאוס (כמו אכילת דברים שנתערב בהם קיא או צואה), אבל נראה לי שרוב בני האדם לא מתייחסים לפעולת ההתאפקות כפעולה מגעילה שדומה למישהו שאוכל דבר מעורב עם קיא (למשל, כאשר אדם מתבונן באדם אחר שאוכל צואה, ניתן לראות את תחושת הגועל על פני המתבונן, אבל אם אדם מתבונן על אדם אחר שמשהה נקביו, לא נראה על פניו הבעת פנים של גועל). לכן נראה יותר סביר להגיד שהגורם לקביעה שהשהיית נקבים היא בבל תשקצו היא משום הסכנה הבריאותית שבדבר ולא משום תחושת הגועל.
לאור ממצאי הרפואה המודרנית, ידוע שהשהיית נקבים לא גורמת לבעיות בריאותיות מיוחדות וגם לא לעקרות (אלא אם מדובר במישהו שמשהה בצורה מאוד קיצונית, ואז ייתכן שיתעורר אצלו קושי קבוע בריקון מלא של שלפוחית השתן, זה קורה לנהגי משאיות שמתאפקים זמן רב בכבישים, אבל רוב בני האדם לא מגיעים לנקודה הזאת גם בלי איסור בל תשקצו). האם יהיה נכון להגיד שלאור הידע המדעי של ימינו, אין איסור בל תשקצו בהשהיית נקבים (מכיוון שקביעתו של רב אחאי התבססה על טעות במציאות, אין לקביעה כזאת סמכות לדורות). 
בברכה,