גדרי עדל"ת, פיקו"נ ואאחע"א

תמיד כשמביאים ראיה מהו"א בגמרא עולה השאלה הזאת, והתשובה במקרים אלו היא שהמסקנה לא חולקת על ההו"א בנקודה הזאת (אפושי מחלוקת לא מפשינן). במקרה שלנו, העובדה שמצד עדל"ת אין לייבם לולי היתר התורה יכולה להיות בגלל סיבה צדדית למרות שעשה כן דוחה את סיבת האיסור. בפרט אם מדובר על כניסה למצב של עדל"ת, שם אפשר לומר שאין להיכנס כי אם נכנסתי אז באמת איני "אנוס" על הלאו ובמצב כזה אינו נדחה בפני העשה. כמו כל מכניס עצמו לאונס או כמחלוקת ר"ע ור"א לגבי מכשירי מילה, שהיכא שהיה יכול לעשות מבעו"י אינם דוחים שבת. לגבי היתר פיקו"נ זה מפני ששם ההיתר הוא לעשות את מעשה הביאה אבל לא היתר לקידושין. זה מה שנדרש ממני בגלל הפיקו"נ (הביאה ולא הקידושין). אבל ביבום העשה דורש ממני את הקידושין ולא רק ביאה. לכן אם התרנו אז גם תפיסת הקידושין קיימת. לכן תוכל לראות שזה לא עניין של אלים יותר או פחות אלא של מהות ההיתר (שאלה 2 שלך). ובאמת צל"ע מדוע זו הוכחה שעשה דוחה את סיבת האיסור. אפשר לומר שהוא דוחה את האיסור עצמו, וממילא אין תפיסת קידושין. אבל לפי דרכי כאן ניחא, כי בהו"א רואים שהוא באמת דוחה את הקידושין עצמם. 3. לגבי אין איסור חל על איסור תהיתי על כך כבר מזה זמן. לכאורה יש כאן תפיסה שהאיסורים אינם שמות לעצמם אלא אזהרות כדי למנוע עשייה מסוימת, ומשעה שהיא כבר מנועה מאיתנו אין טעם למנוע אותה שוב והתורה לא עושה כן. אבל זה אכן דוחק.