הרהורי מונדיאליטו (טור 569)

בס"ד

מוקדש לשני יהודים ירושלמים אלמונים חובשי מגבעות,

אוהדי בית"ר ירושלים, שכנראה כבר אינם בינינו. יהי זכרם ברוך!

אתמול אירע אירוע נשגב של קידוש השם: נבחרת ישראל עד גיל עשרים ניצחה את נבחרת ברזיל ועלתה לחצי הגמר במונדיאליטו. בעוד כולנו ששים ושמחים בבניין שלם, על הנס שאירע לנו בימים ההם ובזמן הזה, בא הרב אילעאי עופרן ובטור נוקב, תרתי משמע, נקב חור בבלוני תבערת השמחה המעופפים מעל שמי ארצנו. ממש כיפת ברזל יהודית. וכך הדבר מתואר באתר 'סרוגים':

טוב, מתברר שגם רבנים ליברליים הם רבנים, וגם הם יכולים למחות נגד חילולי שבת רח"ל. קול נדיר במחוזותינו. אבל במחשבה נוספת עלו בי הרהורים שניים על העניין. הדברים התחדדו יותר דווקא בגלל הערכתי הרבה לרב עופרן ולדברים שהוא כותב בדרך כלל.

התחושה שהתעוררה אצלי הייתה של צדקנות מוגזמת, ואפילו מוזרה. נכון ששחקנים חרדים ודתיים לא השתתפו שם, ובטח אם זה היה ביום חול אז חלוצה הידוע של אליצור קבוצת יבנה עם בלם שמשון פוניבז' היו מככבים במשחק, אבל בהינתן שהמשחק נערך בשבת, הרי זה הישג מרשים שגם בלי הכוכבים הנ"ל ובעזרת שני בני דודים (שנאמר: "אין ערבים אין שערים")[1], ובעזרת השם כמובן, הצלחנו להתגבר על הברזילאים הרשעים. והלוא דבר הוא! "ואם ריק הוא, מכם".

מה בעצם הבעיה?

כאמור, המחאה הלכאורה מתבקשת הזאת נראית לי צדקנית מדיי. אכן, חילול שבת של יהודים הוא מצער. הוא משקף לנו מצב בעייתי שבו רוב היהודים אינם מחויבים להלכה. מצד שני, כולנו ידענו שזהו המצב גם לפני המשחק הזה. וכי כל הישג שמושג על ידי מחללי שבת או אפילו ממש בחילול שבת אמור לזכות לאותה הסתייגות? אני כבר לא מדבר על האירוויזיון שהיה ביזיון גם ברמה האנושית (ולא דווקא היהודית. בהזדמנות זאת, אני מצטרף לקריאתו הנרגשת של גפני לאיסוף כסף לקניית בגדים ולשכירת כוריאוגרף סביר וחינוכי יותר עבור נועה קירל והוריה), אבל הלו: המדינה שלנו פועלת לפעמים גם בשבת. הכפייה הדתית טרם השתלטה על הכל.

אני לא מדבר כאן על משחקי כדורסל של מכבי תל אביב, שהרי שם יש רוב גויים (אף דיש לדון אולי מדין קבוע, כזורק אבן לגו, דהווי כמחצה יהודים ומחצה גויים, אבל במיעוט שאינו ניכר אולי יש להקל), אפריקנים-אשכנזים שמשחקים עבורנו, ושכרם ודאי משולם בהבלעה כראוי. להיפך, אותם צדיקים פוטרים את היהודים מחילול שבת (כמו שאמרו גששינו, חלקם ז"ל וחלקם יבדלו לחטו"א, על פעילות במשמר האזרחי: "זו לא עבודה בשביל יהודים"), ולכל היותר המאמן הגוי עובר שם באמירה לנכרי. אבל שבות דשבות במקום מצווה שרי, והרי אין מצווה כקידוש השם. אבל כל זה בכדורסל. לעומת זאת, בנבחרת ישראל הצעירה לפחות בינתיים יש רוב יהודים (עוד לא עלו שם על רעיון האזרוח. יש להם עוד מקום להתקדם), ולכאורה שם אכן יש חילול שבת ממש.

חשבו למשל על אירועי שבתרבות, שבחלקם אולי מאפשרים גם השתתפות של שומרי שבת, אבל בחלקם ממש לא. רבים מהם מתנהלים בחילול שבת, ובכל זאת אני משער שהרב עופרן, כמוני, היה שמח אם היה יותר מזה במחוזותינו. אני לפחות רואה בזה פעילות מבורכת (דומני שכך גם סוכם באמנת גביזון-מידן). מתברר שרוב תושבי ישראל רואים בשבת יום שאינו חולין גמור, אבל לא במובן של ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן. בעיני רבים זהו פסק זמן לטובת תרבות וספורט וטיולים, ושאר פעילויות שמחוללות את אווירת השבת בישראל. יש כאלה שאחרי הקידוש ו/או התפילה יוצאים לפעילויות הללו, ובין אם נאהב זאת ובין אם לאו, זוהי השבת שלהם. זה לא התחדש במשחק הזה. משחקי ספורט מתנהלים פעמים רבות בשבת, וזה חלק מחיינו.

למחות על חילול שבת כזה נראה לי בערך כמו למחות על שבתרבות. הייתי שמח שכל עם ישראל ישמרו שבת, אבל למחות על חילול שבת במובנו ההלכתי זה צעד מנותק לדעתי. רוב הישגיה של מדינת ישראל נוצרו על ידי מחללי שבת, וחלקם על ידי כאלו שמתכחשים לה בפומבי. אנשים שלעולם אינם נושאים שם שמים בפיהם, ומעשיהם נעשים בחילול שבת ועוד. אני לא מדבר על תחרויות אוכל ויין שבהם זוללי טריפות ונבלות זוכים בפרסים בארץ ובחו"ל, אנשים שהיין שהם מייצרים הוא לפחות 'סתם יינם'.

מעניין להשוות את הדבר למעשה אחר שדווקא עורר בי הערכה ושמחה רבה. תלמידי בית ספר אמי"ת מודיעין פרשו מתחרות רובוטיקה יוקרתית בגלל שהדבר אילץ אותם לחלל שבת. אגב, זה כשלעצמו נשמע לי בסיסי. שתלמיד דתי לא יעלה בדעתו לחלל שבת בשביל תחרות כלשהי זה באמת אלמנטרי. אבל האופן שבו הם עשו זאת, היה בו בהחלט קידוש השם, והם באמת זכו להערכה רבה על כך, ובצדק. אבל כאן מדובר בהערכה למעשה של קידוש השם של תלמידים שמחויבים להלכה. אין לי שום ציפייה, ובטח שלא אצא במחאה, כאשר אנשים שלא מחויבים לשמירת שבת (ביניהם בני דודים, כאמור) לא שומרים שבת ופוצחים במחול משחקים. אגב, המשחק עצמו הוא אולי פסיעה גסה וגם זה כנראה מותר (לצורך עונג השבת), אבל אין בו חילול שבת ממש. מסביבו כמובן שיש, אבל זה נכון כמעט לכל פעילות בימינו. אולי יש לדון בקצירת דשא בפסיק רישא, או באיסורי שבות וצביון למיניהם (ראו על הבעייתיות שבהם בטור 275), אבל כשמדובר על אנשים ששבת כלל אינה נמצאת בתמונת חייהם זה נראה דקדוקי עניות תלושים. בערך כמו לא לחצות במעבר חצייה בשבת כי זה גורם לנהג לעצור את הרכב ולהדליק אורות ברקס. מדובר בנהג שגורם ל10,000 הבערות אש במנוע בדקת נסיעה, ושאם לא היה נוסע בטח היה עושה 'על האש'.

הסתכלות מורכבת

גם אם רוצים להסתייג מעניין חילול השבת, הייתי מצפה מהרב עופרן להציג תמונה מורכבת יותר. יש כאן הישג נאה מאד לנבחרת הישראלית במישור הספורטיבי, אלא שהוא הושג בחילול שבת. אפשר כמובן לפסול אותו מדין מצווה הבאה בעבירה (רעיון: להציע לפיפ"א לפסול ניצחונות שהושגו על ידי יהודים בשבת. אמנם זה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה. אבל אולי אנחנו צריכים להפקיר אותם ביוזמתנו, כפי שהמליצו בעלי המוסר לגבי רעיונות למדניים שעולים לכם בעת התפילה?…), או לפחות לחסוך את קידוש השם ולהימנע מצרחות "יש אלוקים" בבריכת הניצחון בכיכר מלכי העירייה (גששים שם, שם). אבל מחאה על חילול השבת שבזה נשמעת לי מנותקת ולא נכונה.

חשבי שבמקום זה הוא יכול היה לאחל להם (כמו שעשה ראש המועצה בירוחם) שיילכו מחיל אל חיל, וכמו שעלו לליגה א, ימשיכו ויעלו לליגה ב ואחר כך לליגה ג וכן הלאה, עד ליגה קיט ע"ב. היתרון של זה הוא שאתה מציג את עצמך כמי שלא  מבין בזה כלום, כדרכם של רבנים מאז ומעולם ("שמעתי שיש משהו שקרוי פייסבעוק, או משהו כזה, שצעירי הצאן גולשים בו כמו בגלי הים" וכדומה על זו הדרך), ואז אתה יכול לדבר על כדורגל בלי שתיחשד כאפיקורס או בטלן זמן רח"ל.

זה מזכיר לי סיפור נפלא דאיתרחיש אצל בטיח שלי מהמדרשיה (מחזור מעליי). הוא אזר אזור עור ועטה בגדי צבא (שהם כידוע כבגדי כהן גדול) ונסע בטרמפים לחרמון מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים (וא"ש לבישת בגדי כהן גדול). למרבה השמחה, כתביה החרוצים של הטלוויזיה הצעירה שלנו צילמו כתבה ובה חיילים גולשים בשלג בחרמון, כאשר הכוכב בכתבה היה אותו ברנש זכור לטוב, צעיר מלבלב בן 16 אביבים בערך. כשחזר למוסד הסגור בו שהינו באותה תקופה בפרדס חנה, פגש אותו הר"מ (החרדי) שלו ואמר לו: "פלוני, חיילים גולשים בשלג, הא?!", יקירנו לא התבלבל לרגע, וענה לו מיד כאיוולתו: "שמע, הרב, אתה לא תגיד שהייתי בחרמון במדים, ואני לא אספר שראית טלוויזיה". אז הנה, כעת אני הפוחז והולך הרכיל גיליתי את הסוד שכיסהו עתיק יומין.

על סינדרום הסבא ופסיכולוגיזם

הסיפור הזה מזכיר לי את אמירתו הידועה של סבו של הרב עופרן (ישעיהו השלישי זכור לטוב) שאמר: "22 משוגעים רודפים אחרי כדור אחד. למה לא נותנים להם עוד 21 כדורים ושיפסיקו לריב"). כמה רבנים שמעתי מצטטים את החידוד הזה כאילו היה זה חידוד ממערכון מופלא של 'ארץ נהדרת' או 'מונטי פייתון', ובטוחני שלו היו יודעים מה מקורו של החידוד הזה לא היו מעלים אותו על דל שפתותיהם. אני חושב שבאותה תקופה זה היה רווח בישיבות יותר מאשר 'הנקודה הנפלאה' של הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות.

האם אותו זלזול מפורסם של הסבא, בכדורגל ובתרבות הכדורגל, הוא שמדבר מפיו של נכדו? אולי מדובר באמירה שמיועדת לבטא התנכרות, כמו אמירתו של הסבא וכל אלו שציטטו אותו (כביכול, אני לא חלק מהתרבות הירודה הזאת, אבל בסתר לבי אני מכיר אותה היטב ואף מתעניין בה רח"ל). זהו אמנם פסיכולוגיזם, ואני נוטה לגנות סוג כזה של הסברים. אבל פסיכולוגיזם פסול רק במקום שהוא מחליף הסברים וטיעונים לגופו של עניין. במקום שמתעוררות בעיות בהסבר לגופו של עניין, יש אולי בכל זאת מקום לחפש את הפשר בפסיכולוגיה (הרב עופרן הוא עצמו פסיכולוג, כזכור).

בגילי המופלג אני כבר לא שותף לזלזול הזה, ואולי זהו ההסבר הפסיכולוגי להסתייגות שלי מדבריו של הרב עופרן. בעיניי הישג ספורטיבי הוא בהחלט הישג והוא משמח, וספורט הוא תחום שבהחלט באות בו לידי ביטוי תכונות ויכולות ראויות להערכה. התיאורים המלגלגים שמטרתם להביע חוסר התמצאות או זלזול (ראו למעלה), אינם נחלתי. אמנם ענייני בעיקר בכדורסל, ובכדורגל אני רק בגדר בור חובב, ועדיין אני בהחלט מבין את אלו שמתעניינים ושהדבר חשוב להם (ראו על כך את דבריי בטור 13, שדרך אגב עוסק באביו של אחד משחקני הנבחרת שניצחה אתמול: שחקן העבר חיים רביבו שליט"א).

בחזרה להקדשה

בעת כתיבת הדברים אני נזכר באירוע מגיל 16 בערך, באחת מהבריחות הרבות של עבדכם הנאמן מהמדרשיה לירושלים (שנאמר: עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, אבל רצות היו רגלינו משערי פרדס חנה המעטירה, יעויין בסרט 'המדרשייה', שגם בו עוד ידובר בעז"ה ובלי נדר). באותם אמשים פסעתי לי, נישום פוטנציאלי תמים שכמותי, ברחוב קינג ג'ורג' ליד הצומת הגדולה עם רחוב יפו, ופתאום נעתקה נשמתי באחת. אוזן הבשר שלי קלטה שני יהודים מבוגרים חובשי מגבעות בעלבתיות (אז זה היה די נפוץ. בדיעבד אני מעריך שהם היו בגיל 60 או משהו כזה, קצת פחות ממני היום), משוחחים ביניהם שיחה מלומדת ונרגשת על ניצחון או הפסד של בית"ר ירושלים אתמול. נשתלתי מיד במקומי אחוז תדהמה. יש גם "דודים" שמדברים על כדורגל, ואנוכי לא ידעתי?! לא העליתי בדעתי שמישהו שעבר את גיל 18 עדיין מתעסק בשטויות הללו.

מסתבר שמוחי היה מפוטם במימרות נוסח זו של לייבוביץ, וראיתי בכל זה משובות ילדות. עד היום אני נוטה לזלזל בתופעת האהדה, לפחות זו הפנאטית, ורואה בהן עניין ילדותי, חייתי ופרימיטיבי למדיי. לפחות לא משהו שמדברים עליו בקול רם (גם אם הוא מקנן בשקט אי שם במחבואי ליבך. אל תגלו לאף אחד). אבל תחום הספורט כשלעצמו, ובפרט הישגים יפים שמושגים בו, כבר לא זוכים אצלי לאותו זלזול ילדותי. טוב, זה לא מכבר הגעתי לגילם של שני החבר'ה הללו (שכנראה כבר אינם בינינו).

לכן הטור הזה מוקדש לזכרם. יהיו הדברים נר לעילוי נשמותיהם הטהורות ויעמדו לגורלם לקץ הימין (אבל לא הימין הקיצוני, "לה פמיליה" שר"י), אמן.

[1] אני חייב לומר שהשער השלישי, זה שנכבש על ידי יהודי טהור גזע, דור תורג'מן שמו ייקרא בישראל ובעולם כולו, היה ממש לפנתיאון. אפילו חובב בור שכמותי (שבאמצע גמר ה-NBA מצא זמן לראות קטעים), מבין שזה שייך לליגה של מסי. אז בכל זאת היהודים יודעים יותר טוב.