עדים זוממים: האם אפשר להרוג מ'גזירת הכתוב'?

הודעת פתיחה של הרב

עדים זוממים: האם אפשר להרוג מ'גזירת הכתוב'?

נשלח ב-25/3/2006

| |

עדים זוממים: האם אפשר להרוג מ'גזירת הכתוב'?

כידוע, יש בתורה שני סוגי התנגשות בין כתות עדים: הכחשה – בה שתי הכתות מעידות עדויות הפוכות על אירוע כלשהו. הזמה – בה כת אחת מעידה על אירוע, וכת אחרת מעידה שהראשונה כלל לא היתה במקום האירוע. התורה קובעת שבמקרה השני הכת הראשונה נמצאה שקרנית ורק הכתהשנייה נאמנת, ועושים לעדים הזוממים כמו שרצו לעשות למי שהעידו עליו. אם העידו על רצח, או חילול שבת (שעונשה מוות בסקילה) הורגים אותם, וכדו'.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

והנה מפורסם הוא שבדין עדים זוממים נחלקו הראשונים:

לפי הרמב"ם זוהי גזירת הכתוב, שכן העדים הראשונים נאמנים כמו האחרונים, ומעיקר הדין היה צריך להיות 'תרי ותרי'. התורה חידשה שהאחרונים נאמנים והראשונים לא. ובלשון הרמב"ם (הל' עדות יח, ג):

וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשין על פיהם, שהשנים כמאה ומאה כשנים, וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן.

לפי הטור והרמב"ן יש כאן סברא: הראשונים מעידים על עצמם, ולכן הם אינם נאמנים (כמו בע"ד). ואילו האחרונים מעידים על הראשונים, ולכן הם נאמנים, כמו שני עדים שמעידים על הראשונים שהם גזלנים או פסולים מסיבה כלשהי, שמוסכם על כולם שהאחרונים נאמנים והראשונים פסולים. ובלשון הטור (חו"מ סי' לח):

ומה יש בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו: ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך: ואפי' היו הראשונים ק' נאמנין אלו עליהן להורגם בין אם העידו המאה בבת אחת בין אם העידו בזה אחר זה שנים אחר שנים ואלו המזימין הזימו כל כת וכת בזה אחר זה:

וכן כתב הרמבן (דברים יט, יח):

ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד – לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב. ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה א). והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:

הלחם משנה על הלכה זו ברמב"ם אומר שהרמב"ם והטור הולכים לשיטותיהם, שכן הרמב"ם סובר שהזמה שבאה עם הכחשה אינה הזמה אלא הכחשה. בבחינת 'אין לך בו אלא חידושו'. ואילו מהטור נראה שהוא חולק על הרמבם גם בזה, שכן הסברא להאמין לאחרונים קיימת גם כאן.

יש עוד ראיות שהרמב"ם והטור לשיטותיהם, ואכ"מ.

החינוך במצווה תקכד מביא את סברת הטור והרמב"ן כמה שהגיד לו אחד החכמים קצת סברא בדבר, כלומר נראה שלחינוך לא היתה בזה כלל סברא וזו היתה גזירת הכתוב, ואז בא מישהו וחידש לו 'קצת סברא' בדבר (שאינה מספיקה לגמרי כשלעצמה).

ובאמת ר' שמואל רוזובסקי ועוד אחרונים הוסיפו שברור שגם לפי הטור זוהי גזירת הכתוב, שכן העדות של הראשונים על עצמם אינה באמת עדות של בע"ד, שהרי נושא הדיון הוא לא העדות שלהם אלא המעשה. ההשלכה על העדים היא צדדית. אם אכן העדות של הראשונים על עצמם נחשבת כעדות של בע"ד, אז בכל עדות יש ממד פסול שהרי כל עד גם אומר על עצמו שהוא נכח במקום האירוע. לפי זה לא היינו צריכים כת נוספת של עדים בכדי לפסול אותם, שהרי הם בע"ד.

ובאמת הרמב"ן בפסוק שאחרי זה (יט) כותב שעדים זוממים נפסלו 'בגזירת השליט'.

נוסיף עוד כי בסוגיית סנהדרין נחלקו אביי ורבא לגבי פסלותם של עדים זוממים: לפי אביי נפסלים מרגע העדות, ולפי רבא הם נפסלים משעת ההזמה. אחד הנימוקים שהגמרא מביאה לרבא הוא שעד זומם חידוש הוא, ואין לך בו אלא משעת חידושו. כלומר מכיון שזוהי גזיה"כ, אנו מיישמים אותה על המינימום ההכרחי. מדברי הרמב"ם לעיל עולה שגם רבא מסכים שזוהי גזיה"כ, אלא שלדעתו אין בכך כדי להכשיר אותם עד ההזמה.

כעת שאלתי ובקשתי מהציבור הקדוש:

כיצד ייתכן שאנו הורגים עדים בגלל גזירת הכתוב? משמעות העניין היא שיש סיכוי סביר (50 אחוז) שהעדים הזוממים למעשה דברו אמת. ובכל זאת בגלל שהתורה גוזרת אנו הורגים אותם.

יש לזכור שעדים זוממים לא צריכים התראה, כלומר הם באים בתמימות להעיד אמת, ואנו הורגים אותם ללא כל התראה וללא כל אשמה מוכחת.

אמנם מצאנו גזירות הכתוב שבגללן הורגים. למשל, מי שמחלל שבת במזיד הורגים אותו. אבל זה לאחר שהתרינו בו, ולאחר שהוא יודע שהדבר אסור והתורה עונשת עליו במיתה. אבל כאן הרי הם מעידים אמת, ואין להם כל חשד שמישהו יבוא ויהרוג אותם. ואנו מאמינים להם (עקרונית היינו צריכים להעמיד אותם בחזקת כשרות, לפחות לפי ר' הונא שבהכחשת תרי ותרי אינם נפסלים).

הדבר כמובן אינו עולה על הדעת, וישתקע ולא ייאמר. ואין זה קשור לשאלה האם יש טעמים למצוות או לא. הרי ברור לכו"ע שאין להרוג ללא אשמה, ואין לקבוע מציאות שמישהו שיקר מגזיה"כ, כשברור שזה לא הכרחי ולא מוכח.

ועוד יותר קשה: איך אף אחד מהאחרונים בכלל לא מרגיש בקושי ולא מעיר עליו? הבאנו שר' שמואל רוזובסקי וסיעתו אפילו מעירים שלכולי עלמא ברור שיש כאן גזיה"כ. הם לא מוצאים לנכון להעיר שלכולי עלמא ברור שחייבת להיות כאן גם סברא.

לענ"ד די ברור שאף אחד אינו חולק שהעדים הראשונים אכן שקרנים, ויש לכך סברא (ראה, למשל, פנ"י מכות ה' ע"א). הדיבור על 'גזירת הכתוב' אינו אלא הבאת מקור מהתורה לחזק את הסברא (ולענ"ד כך הן רבות מגזירות הכתוב, וכן ראיתי בספרו של הרב שילת מהרג"נ, והבאתי פעם לכך ראיה מהמאירי בריש בן סורר ומורה, ואכ"מ).

כיצד כל האחרונים מתעלמים מהבעיה, וממשיכים לפלפל האם זוהי סברא וגזיה"כ. לא מפריע לאף אחד שהורגים מישהו חף מפשע ללא ראיה, סתם מגזיה"כ.

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1855687