רועי קליין – האם מותר למסור נפש להצלת הזולת?

הודעת פתיחה של הרב

רועי קליין – האם מותר למסור נפש להצלת הזולת?

נשלח ב-16/8/2008

| |

רועי קליין – האם מותר למסור נפש להצלת הזולת?

לפני כשבועיים (ב' באב) היה יום הזיכרון לרועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו/פקודיו. המעשה ההירואי שלו (כמו מעשהו של נתן אלבז, בשנות החמישים) עורר התפעלות, ובצדק רב, ואף הערצה רבה. מתוך מה שראיתי בסרט ושמעתי בעל פה, אכן מדובר באדם ויהודי מיוחד במינו.

ברקע הדברים אציין שלפי התרשמותי המעשה לא עורר את הגלים הציבוריים שהייתי מצפה להם. ישנה הערכה וכו', אבל לא ראיתי את ההתלהבות, את הסרטים והפולחן שהייתי מצפה לו, אלא בתוך ה'שטיבל'. לדעתי גם הסרטים שנוצרו עליו נצפים בעיקר ע"י יושבי השטיבל, והם גם משדרים אווירה וערכים שמדברים בעיקר אליהם.

יש מקום לדון האם המינוריות היחסית היא בגלל זהותו האידיאולוגית-דתית של העושה (כך אני נוטה לחשוב), או בגלל שצה"ל והציבור לא רוצים לחנך להתנהגות כזו (ודאי לא ניתן לדרוש מאדם הקרבה וודאית של חייו, להבדיל מנטילת סיכון, אפילו למען הצלחת המשימה. אבל יש שאלה האם בכלל לחנך לזה, וכידוע בקוד האתי המגוחך של צה"ל התנהל ויכוח על כך, והוחלט שלא).

אחרי שנתיים, אני מרגיש שניתן כבר לשאול באופן קר יותר, האם המעשה אותו עשה קליין הוא מותר, אסור, או מצווה.

מקובלנו להלכה שאסור לאדם למסור את חייו כדי להציל את הזולת. ההגהמ"י בהל' רוצח מביא מהירושלמי שמתיר או מחייב להיכנס לספק פיקו"נ כדי להציל את הזולת, אך אפילו בזה הסכימו כל הפוסקים שלא נקטינן כן להלכה. קו"ח שלמסור חיים אסור.

אמנם היה מקום לחלק היכא שאדם בודד מוסר את נפשו להצלת קבוצה שלימה, ויש פוסקים שמחלקים בזה (כמעשה דהרוגי לוד), אך גם בזה אין הסכמה בפוסקים. יתר על כן, אינני יודע כמה אנשים היו שם בקרב בסכנה (לפי מה שהבנתי לא מדובר על קבוצה שלימה ממש, שהרי רימון באויר הפתוח בד"כ לא מסכן קבוצה שלימה), והאם בהיתר של הפוסקים הנ"ל מדובר אפילו על הצלת שני אנשים או רק על הצלת ציבור שלם (כך משמע מלשון כמה פוסקים).

יש שיחלקו כאן שבמלחמה שאני, דשם בין כה וכה מותר ואף חובה לכל חייל לסכן את עצמו למען הצלת הציבור. אבל גם החילוק הזה הוא בעייתי, וזאת מכמה אספקטים:

1. בפשטות ההיתר לסכן חיים במלחמה אינו אלא תוצאה מיישום של גדרי פיקו"נ, ולא היתר מיוחד ושונה. השיקול הוא שאם לא נחייב את החייל לסכן את נפשו אז כולנו נמות. אם כן, אין כאן היתר מיוחד, ואין ללמוד מכאן היתר גורף. אך כאן מסירת הנפש לא היתה לשם ניצחון במלחמה אלא להצלת חברים.

2. הצלחת המשימה בה עסקו קליין ויחידתו, דרשה יותר את המפקד מאשר את חייליו. לא סביר לסכן את הצלחת המשימה כדי להציל את החיילים שעוסקים בה. שאל"כ אל להם לצאת למשימה כלל (זה מתקשר גם להצלת רבנים ומנהיגים רוחניים בשואה, ואכ"מ). לכן השיקול של הצלחת המשימה דרש ממנו דווקא להישאר בחיים, ולהמשיך לנהל את הקרב. עובדתית, אני לא יודע מה קרה שם בסוף, האם המשימה אכן בוצעה (מה שכמובן הוברר לבסוף כחסר ערך לחלוטין, ואכ"מ).

3. אני לא מדבר על היתרים מיוחדים במלחמות מצווה, שכן לענ"ד לא מדובר כאן במלחמה כזאת, ואני גם לא בטוח שגם ההיתרים במלמת מצווה אינם נובעים מגדרי פיקו"נ הרגילים.

והנה יש לדון בעצם הדין למסור נפש להצלת הזולת, לאור מחלוקת הראשונים האם מותר לאדם למסור את נפשו על מצוות שאינן מג' החמורות. שי' התוס' היא שכן, ושי' הרמב"ם שלא. ולכאורה הצלת נפשות היא מצווה רבה, ולא ייגרע חלקה משאר מצוות. אם כן, לפי תוס' יש לדון להתיר מסירת נפש להצלת חיי הזולת.

אלא שזה נסתר מהירושלמי והתוספתא תרומות, לגבי נכרים שצרו על עיר ואמרו תנו לנו אחד מכם. וכן מסוגית שניים שהלכו במדבר ולאחד היה קיטון מים, שלרוב הדעות אסור לו למסור את הקיטון לחברו (אמנם הראי"ה מסתפק בזה).

ובקיטון יש לדחות. ההיתר של תוס' לא מדבר על מי שרוצה למסור את נפשו כדי ליטול מים אחרונים (כר"ע בכלא). ברור שתוס' מדברים במקום שהנכרים רוצים להעביר אותנו על מצווה כלשהי (אלא שזה לא בפרהסיא, ובגדרים הרגילים לא חייבים למסור נפש), ושם יש היתר למסור נפש על מצוות אחרות. אבל סתם ליהרג כדי לקיים מצווה (כמו מי שרוצה לצום ביוה"כ אף שהדבר מסוכן לו), קשה להאמין שמישהו יתיר זאת. ובמקרה של הקיטון מדובר סתם על הצלת חיים, בלי שיש נכרי מאיים או מצב דומה, ולכן אולי שם גם לתוס' אין היתר למסור נפש. אבל בירושלמי תרומות יש לדון, שכן שם יש איום. אלא ששם האיום דורש מאיתנו למסור אחד מאיתנו ולכן ההתנגדות לאיום היא לא למסור אותו. האם אסור למישהו להתנדב למות? בזה עסקנו באשכולי על הפרדת תאומי סיאם והמסתעף. אני נוטה לחשוב שכן, אבל זה רק מפני שגם הוא עצמו עומד למות אם הוא לא יימסר, ולכן אנו מוסרים גברא קטילא. במצב שבו האדם אינו עומד למות אסור לו להתנדב למסור את נפשו, אלא במקום שיש חילול השם על הפרק, וכנ"ל.

השאלה בה אסיים היא: גם בהנחה שנסיק כי המעשה היה אסור הלכתית, מה אמור להיות היחס שלנו בפועל למעשה ולעושה. קשה להתייחס למישהו כזה כעבריין. לא רק בגלל שהוא היה אנוס (כי הוא חשב שזה מותר, ולא היה לו זמן לשקול, ובודאי לא לשאול שאלת רב), אלא מעצם המעשה. אדם שחטא בהקרבת עצמו למען ערך כלשהו, קשה לראותו כעבריין.

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2465991