מכון צמת או מכון וייצמן – המשך שני (טור 756)

בס"ד

בטור 121 נגעתי בשאלה האם עדיף להיות שמש בית כנסת (כמשל) מאשר להיות פיזיקאי כמו איינשטיין (משל נוסף). כלומר האם עיסוק בתורה ומצוות בהגדרה עדיף על כל עיסוק אחר, נעלה ככל שהוא נראה לנו. לפני כמה חודשים הזכירו לי שכתבתי שם שברצוני לעסוק בשאלה הזאת באופן ישיר ושיטתי יותר. כעת ראיתי שכבר נגעתי בסוגיה זו בטור 557 (גם שם מחמת תזכורת להבטחתי הנ"ל), שקיבל כותרת של המשך לטור ההוא. כאן אשלים את הדיון בטור שמהווה המשך שני בסדרה.

הבעיה

בטור 121 הבאתי את השיר הנהדר הזה. השיר מלגלג על סולם הערכים היהודי המסורתי, שלפיו איינשטיין שבגאוניותו יצר חלק ניכר מהידע שלנו על הפיזיקה, עומד נמוך בסולם משמש בית הכנסת שמסדר את הספסלים בכל בוקר במסירות ודואג לחיתוך ההרינג לקידוש. על פניו זה באמת מה שעולה מסולם הערכים התורני, שכן איינשטיין לא האמין באלוהים (בטח לא בזה היהודי, ולא באל פרסונלי בכלל) ולא קיים מצוות, ותרומתו הייתה בתחום שיש לו ערך מדעי אבל לא תורני. לעומת זאת, שמש בית הכנסת מסור לתפקידו ומאפשר לכולנו לקיים מצוות ולהתחבר לתורה ולעבודת ה'. אז מי משניהם יישב גבוה יותר בגן עדן? אפשר גם לשאול מי משניהם תורם יותר לעולם ולאנושות? לכאורה השמש, שהרי העולם קיים לעבודת ה' ולא למחקר מדעי. המחקר המדעי הוא רק יצר (חיובי) שלנו, ולכל היותר יש לו ערך אנושי-תרבותי, אבל עבודת ה' אמורה להיות מהות הקיום שלנו ושל העולם בכלל.

אם ארחיב את העניין, ניתן לתהות גם ביחס לאדם פרטי שמצוי בתוך האמונה והעולם הדתי, האם להקדיש את חייו להיות שמש בית כנסת או שיש לגיטימציה, ואולי עדיפות, לעסוק במחקר מדעי או בפיתוח התרבות והאמנות (להיות סופר) וכדומה. ואם נכנסים עוד יותר פנימה, האם עדיף להיות אברך שעוסק בתורה כל ימיו, או שמא בעלב'ת שעוסק במחקר מדעי או באמנות וקובע עתים לתורה. כאן זה כבר קיצוני יותר, שהרי לימוד תורה גם הוא עיסוק אינטלקטואלי (עם כל הכבוד לחיתוך הרינג ו"מי שבירך" בהעלאה לתורה), ואם כבר משווים בין עיסוקים אינטלקטואליים כמו מחקר מדעי ולימוד תורה, לכאורה עוד יותר פשוט שלימוד תורה עדיף.

כך למשל שאל אבישי בשו"ת כאן לפני כמה חודשים:

שלום הרב, האם הרב חושב שאדם אידיאלי צריך להקדיש את כל חייו ללימוד תורה?
למשל אם אני מאוד נמשך לפיזיקה אבל אני יכול להמשיך ללמוד תורה בישיבה אז אני צריך להישאר בישיבה ולא ללכת לתואר ורק מי שלא יכול ללמוד עוד תורה בישיבה ילך להיות פרופסורים ועורכי דין וכו. אשמח לשמוע מה עמדת הרב ולמה?

בעולם חרדי הדילמה הזאת הייתה נשמעת הזויה, שכן היא נתפסת כמבטאת חוסר הבנה למהותה ומרכזיותה של עבודת ה' וגם חוסר מחויבות תורנית (לייטיות). אבל בעולם דתי-מודרני השאלה הזאת נשמעת יותר משמעותית, ואני חושב שיש לא מעט אנשים שמתחבטים בה. ודוקו, אין כוונתי כאן לעובדה שרבים בעולם המודרני לא מקדישים את חייהם לתורה אלא מעדיפים עיסוקים אחרים. זה יכול גם להיתפס כסוג של חולשה, בגלל צורך בפרנסה או בגלל אי התאמה ללימוד תורה מתמיד וכדומה. באותן תפיסות שרואות במחקר מדעי ועיסוק בדרך ארץ סוג של ערך, ואולי אפילו ערך תורני, שם ורק שם עולה השאלה במלוא עוצמתה: האם אין כאן משום לייטיות, חוסר מחויבות דתית ומסירות לעבודת ה'? האם לא הופכים כאן חולשה לאידאולוגיה?

ערך הבחירה החופשית

בטור 354 הבאתי מאמר של אדם חרדי בשם משה שפירר, שבו הוא קובל על כך שבעולם החרדי אין אפשרות לבחור באופן חופשי בעיסוק במקצוע שאינו תורני. בעצם שם רואים את הפנייה לתחומי עיסוק אחרים כחולשה, גם אם מקבלים אותה בדיעבד. הראיתי שם ששפירר אפילו רומז לכך שיש ערך לבחירה גם בעצם האמונה והמחויבות הדתית. בכל אופן, מאמרו עוסק בחשיבותה של הבחירה בכל המישורים.

אבל במחשבה שנייה נראה שגם שפירר עצמו לא באמת תופס אחרת את העיסוקים האחרים כשלעצמם. הוא ממליץ לאפשר בחירה בכיווני עיסוק אחרים (השכלה ופרנסה) בגלל ערך הבחירה החופשית. בסאב טקסט זה מבוסס על כך שלא כולם מתאימים ללימוד תורה וגם על הצורך בפרנסה. לזה יש גם אחרים שמסכימים בעולם החרדי. הייחוד בדבריו היה שהוא מוסיף על הצרכים הללו עוד ממד, הערך שיש בבחירה חופשית של אדם בדרכו. אבל שימו לב שבמהלך טיעוני כזה אין באמת חריגה מדרך החשיבה החרדית שתיארתי (למעט החשיבות שנותנים לבחירה, שלא מאפיינת חשיבה חרדית). מכללא ניכר שגם שפירר מסכים שהעיסוק בתורה הוא הדבר המרכזי ובו יש לעסוק בראש ובראשונה לפני כל עיסוק אחר. אלא שבגלל שלא כולם רוצים או מתאימים לזה, יש ערך לא רק להכיר בכך אלא אפילו לתת להם בחירה חופשית. לדידו, עצם זה שהם בוחרים בכיוון האחר (החשוב פחות) זה עצמו בעל ערך. אבל אין בדבריו אמירה שיש ערך הכיוון האחר עצמו, כלומר לכך שבאמת חשוב לעסוק בתחומים האחרים. לדידו, מה שחשוב הוא רק חופש הבחירה של בני אדם לעסוק בתחומים שונים ולהתפרנס. כך לא תמצאו שם ולו רמז לשאלה האם לבחור בסנדלרות, להיות חנווני במכולת, או לעסוק במחקר מדעי. הסיבה שלא תמצאו בדבריו דיון כזה היא שהנחת הדיון שלו היא שאין ערך לעיסוקים עצמם. כל אלו לא באמת חשובים שהרי הם אינם קשורים לתורה ומצוות, אלא שהוא טוען שלמרות זאת יש ערך במתן בחירה לאנשים לעסוק בתחומים (חסרי הערך) הללו.

כאן ארצה לבחון תזה רדיקלית יותר, שלפיה העיסוק בתחומים האחרים יש לו חשיבות עצמית, והוא יכול לבוא לכתחילה במקום לימוד תורה בגלל חשיבותו. ודוקו, איני מדבר על חשיבותה של הבחירה והחופש לאנשים לעסוק בכיוונים שונים. אני מדבר גם על מי שכן מתאים ורוצה ללמוד תורה (כמו השואל שדבריו הובאו למעלה). אני רוצה לבחון את הטענה בחפצא ולא רק בגברא, כלומר שהחשיבות של מחקר מדעי אינה רק בזה שהאדם בוחר בכיוון אחר, אלא העיסוק הזה עצמו הוא בעל חשיבות וערך. וכאן יכול להיות שונה מחקר מדעי מסנדלרות או חנוונות.

טור 557

בטור הנ"ל עסקתי בתרומתם של העיסוקים הללו בשלושה מעגלים: לאנושות, ליהדות ולאדם עצמו. לא הגעתי שם למסקנה ברורה, למרות שבמבט תורני מצומצם לכאורה התשובה מתבקשת. בחלקו השני של הטור ההוא עסקתי ביחס המורכב בין הבסיסי לחשוב. הראיתי שיש צד שלפיו העיסוקים הכלליים בסיסיים יותר והעיסוק התורני חשוב יותר, ויש גם צד הפוך. לענייננו, מה שארצה לקחת משם הוא שהשיקול הערכי האוניברסלי אינו זר לשיקול הדעת היהודי-תורני. ערכים של פיתוח אנושי ותרבותי (ובוודאי תרומתם של אלו לבריאות, לחיים, ואפילו ללימוד תורה) הם חלק  מעולמה של תורה במובן הרחב יותר.

כל הדיון הזה נגע בשאלה האם לעיסוקים הללו יש ערך תורני. אבל כאן ארצה לגעת בעניין מנקודת מבט רדיקלית יותר, ולשאול האם בכלל צריך שיהיה להם ערך תורני.

"בכל דרכיך דעהו"

הגמרא בברכות סג ע"א מביאה את הפסוק ממשלי (ג, ו):

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה.

זוהי פרשה שכל גופי תורה תלויים בה. מה כל כך מיוחד בה? נראה שהיא קובעת את הבסיס שלפיו עלינו להתנהל בעולם. הכל בחיינו צריך להתנהל על בסיס של דעת ה' והעמידה מולו. כמה מפרשים (ראו למשל ברכי יוסף או"ח סי' רלא סק"ג) מסבירים כך גם אם דברי רבא, שגם אם אדם נאלץ לעשות עבירה (לשמה, או בהוראת נביא לפי שעה), עליו לעשות זאת לשם שמים, ובוודאי בדבר הרשות.

בשו"ע או"ח סי' רלא הקדיש לזה סימן שלם ובו הלכה קטנטנה אחת עם תוספת ארוכה של הרמ"א (גם הטור האריך בזה יותר. שם ניתן להבין את הכותרת שניתנה לסימן הזה):

רלא. שכל כוונותיו יהיו לשם שמים, ובו סעיף אחד.

אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, יישן.

הגה: וכשניעור משנתו א"צ לברך אלהי נשמה (ב"י); וי"א שיקרא קודם שיישן: ויהי נועם (תהילים צ, יז) (כל בו); ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת; וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו; וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים; וכן בשכיבה, א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה, ואפי' אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו; וכן בשיחה, אפי' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד.

כלומר כל מעשה שאותו עושים ראוי להפנותו לעבודת ה' ולשקול אותו לפי תרומתו לעבודת ה'.

במינוח הזה השיקול האם לעסוק בעיסוקים שונים אמור להתבסס על השאלה עד כמה זה תורם לעבודת ה'. אפשר אפילו להרחיק לכת ולהביא את הרמב"ם הידוע בתחילת פ"ב מהל' יסודי התורה:

א. האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא.

ב. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

לשיטתו יש בעיסוקים הללו (או לפחות בחלק מהם) משום מצוות אהבת ויראת ה'. שימו לב שם כאן לא מובא ערך עצמי לעיסוק במחקר מדעי ופילוסופי, אלא שזה מביא לקרבת ה', לאהבתו ויראתו.

ברצוני לערער על התמונה הזאת בשני מישורים.

א. מעמדם של ערכים אוניברסליים

האם זהו מהלך טיעון הכרחי? האם כדי להצדיק עיסוקים כאלה עלינו להניח שהעיסוק בהם מעורר בנו רגשי אהבה וקרבה לקב"ה? ואם זה לא קורה, האם עלינו לזנוח אותם? ההנחה שביסודה של תפיסה כזאת היא שאין לעיסוקים הללו ערך עצמי. עצם העיסוק בהם אינו שווה מאומה, אלא אם זה מביא אותנו לקרבה לקב"ה.

אני ממש לא בטוח בכך. ישנה תחושה שיש לעיסוקים אלו ערך עצמי. חשבו איך הייתם מתייחסים לגוי שעוסק בעיסוקים הללו? נניח שהוא עושה זאת בלי שום קשר לקב"ה ולאמונה דתית בכלל. נראה שעדיין אדם כזה מתנהל באופן ערכי יותר ממי שאינו עוסק בנושאים אלו. זוהי אינדיקציה לכך שיש לעיסוקים אלו ערך מעבר לשיקולי עבודת ה'. כדי למנוע טעויות, איני טוען שיש בזה ערך מוסרי. יש בזה ערך אנושי ותרבותי. אדם שעושה זאת הוא אדם שלם יותר ממי שאינו עוסק בזה (גם אם אינו מוסרי יותר ממנו).

ב. מבט אחר על היחסים בין התורה לעולם

אם יורדים יותר עמוק, ישנה כאן הנחה יותר יסודית: שהתורה היא תשתית קיומנו בעולם, וכל מה שיש לו ערך זה רק מחמתה ולמענה. כל חיינו היומיומיים דורשים הצדקה במונחים תורניים. אבל אני מפקפק אפילו בזה. גם אני נוטה לחשוב שהתורה וקיומה הם מטרת בריאתו של העולם מבחינת הקב"ה. אבל משעה שנברא העולם יש מקום לנקודת מבט שונה, שלפיה ההתנהלות הנאותה בעולם היא מטרה בעלת ערך עצמי.

בטורים 420 – 421 עסקתי ביחס בין המצוות לחיים. בטור השני הבאתי את שני ההסברים בסוגיית יומא פה ע"ב-ע"ב לגבי דחיית שבת בפני פיקוח נפש. ר"ש בן מנסיא אומר: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". נראה שהוא מודד את ערך החיים לפי מספר השבתות שנשמור, כלומר שלשיטתו נראה שערך החיים הוא רק בכך שהם מאפשרים לנו לקיים מצוות. החיים הם אמצעי למצוות. לעומתו, שמואל שם מביא טעם אחר: "'וחי בהם' – ולא שימות בהם", ומשתמעת משם היררכיה הפוכה: המצוות לא יכולות לסכן את החיים (אפילו ספק פיקו"נ דוחה שבת), ואם קיום המצוות מכניס אותנו לסכנת חיים זה לא שווה את זה. נראה שערך החיים הוא עצמאי, והם אינם רק מכשיר לקיום מצוות. ואולי אפילו הפוך: המצוות הן אמצעי לחיות נכון אבל החיים הם המטרה. לכן לא סביר לתת למצוות לסכן את החיים.

אם נרחיב מעט את המבט ניתן להעלות כאן הסתכלות לא קונוונציונלית על היחס בין התורה לחיים: התורה אמורה ללוות את החיים ולהנחות אותנו כיצד לחיות. אבל החיים לא מסורים לקיום התורה. לכן, אם קיום התורה מסכן את החיים אנחנו מוותרים על התורה ולא על החיים. התורה אומרת לנו כיצד לחיות, אבל החיים עצמם אינם מסתעפים מהתורה ולא יונקים את משמעותם ממנה. משמעות הדבר היא שההלכה והמצוות הם סוג של אילוצים שעלינו להסתדר איתם כשאנחנו חיים את חיינו. ההתנהלות בחיים היא כמו אצל כל אדם ערכי בלי קשר לאמונה. אבל במהלך החיים יש לשמור ולקיים את ההלכה.

בהסתכלות הזאת, מטרת הבריאה אינה קיום המצוות וההלכה, אלא חיים אנושיים בעלי ערך, שמלווים בקיום ההלכה. הקב"ה רוצה פיזיקאי/פילוסוף/אמן שומר מצוות וירא שמים. אולי הוא רוצה גם סנדלר ירא שמים, שהרי העולם צריך סנדלרים. ועדיין יש מקום להיררכיה ערכית בין סנדלרות לבין פילוסופיה, אמנות, או מדע. ההיררכיה הזאת לא משקפת סולם ערכים תורני אלא אנושי אוניברסלי. על גבי סולם הערכים האוניברסלי הזה רוכבת הדרישה לקיים את ההלכה. אני לא הולך להיות פילוסוף או מדען כי זה רצון התורה (כי מצאתי את זה בדילוגי אותיות בספר יהושע). אני הולך לשם כי זה מאד חשוב ובעל ערך לדעתי. אלא שלצד זה אני מקפיד על קיום ההלכה. זה אולי נראה הבדל בניואנס, אבל המרחק בין המשמעויות גדול מאד.

ברצוני לטעון כאן שהביטוי "חילוני/גוי עם כיפה" שנשמע לנו כמו מילת גנאי, אינו באמת כזה. אכן זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו: להיות חילוניים עם כיפה. אין כל רע בכך שחיינו היומיומיים והשוטפים נראים כמו אלו של אדם חילוני (ערכי), כל עוד אנחנו מקיימים את ההלכה. אני יודע שזה נשמע רע, אבל אני ממש לא שולל את האפשרות שזוהי רק תוצאה של חינוך והרגל מחשבתי ארוך שנים.

המשך הפסוק אולי אפילו אומר זאת: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". כלומר התורה מלווה את החיים כדי ליישר אותם. לא האורחות משמשים את ידיעת ה' אלא ידיעת ה' מנחה ומלווה את האורחות. משמעות הדבר היא שבכל דרכינו צריך לשים לב שאנחנו לא סוטים מההלכה, אבל זה לא אומר שכל צעדינו חייבים להיגזר מההלכה ומהתורה. ייתכן שזה גם מה שכתוב ברישא: "בכל דרכיך דעהו", כלומר להיות במודעות עמידה לפני ה' בכל עיסוק ובכל דרך. התפיסה החסידית רואה בזה תורה ממש. כל תפוח שאנחנו אוכלים הוא סוג של עבודת ה', והתורה והקב"ה ממלאים הכל. אני מציע דרך שונה: כל העיסוקים הללו הם בעלי ערך, אבל לאו דווקא ערך תורני, ועל יד זה ראוי לשמור על עמידה מול הקב"ה וקיום מצוותיו.

מבט על ביטול תורה

אחת ההשלכות של התמונה הזאת היא לגבי ביטול תורה. במאמרי על הסברות עמדתי על הסתירה בין סוגיית מנחות צט ע"ב לבין סוגיית ברכות לה. במנחות רשב"י אומר שדי בק"ש בוקר וערב כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה ורי"ש טוען שצריך ללמוד כל הזמן (למעט שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה). לעומת זאת, בסוגיית ברכות הדעות לכאורה מתהפכות: רשב"י אומר שאסור אפילו לעסוק בפרנסה ודרך ארץ ורי"ש אומר שכן. ראו במאמרי שם מדוע לא רק שאין כאן סתירה אלא שאין גם מחלוקת הלכתית בין התנאים (המחלוקת שלהם היא לגבי תלמוד תורה ולא לגבי מצוות תלמוד תורה. ראו על כך גם בטור 479).

הבאתי שם שהאחרונים כן רואים סתירה בין הסוגיות, ומסבירים באופנים שונים שגדרי מצוות תלמוד תורה הם גמישים (ראו גם במאמרי על הפנאי בהלכה). אדם צריך ללמוד כל זמן שהוא יכול, אבל פרנסה ועוד עיסוקים מצדיקים ביטול תורה. השאלה היא כמובן מהם אותם עיסוקים, לגיטימיים או בעלי ערך, שמצדיקים ביטול תורה. יש מקום לומר כדעת המצמצמים שכל מה שאינו מחויב אינו מוצדק. המרחיבים אומרים שכל עיסוק סביר של אדם סביר הוא בסיס מספיק להיפטר הלכתית, אבל כמובן ראוי להשתדל ללמוד כמה שניתן. מה שאני אומר כאן הוא שישנם עיסוקי חולין שהם בעלי ערך עצמי, ולכן ודאי מהווים הצדקה ערכית לביטול תורה (כלומר יש כאן לא רק מה שהמשפטנים מכנים "הגנת הכורח", אלא גם "הגנת הצידוק"). הם לא יונקים את ערכם מהתורה אלא מהערך האוניברסלי שבהם, ודי בכך כדי לעסוק בהם. איני צריך מקור מהתורה שיצדיק זאת.

אם נשוב להשוואה בין איינשטיין לשמש, ברור שבמובן התורני המצומצם השמש עדיף. הוא עוסק בענייני תורה ומצוות (כמו חיתוך ההרינג לקידוש). אבל במבט אנושי אוניברסלי ודאי שאיינשטיין עדיף, ולכן בדילמה האם לשלוח את בני או להיות בעצמי שמש או איינשטיין, התשובה יכולה להיות שונה עבור בני אדם שונים. זאת גם בלי למצוא לזה סימוכין בתורה, וערך תורני מובהק שמבוסס על מקור תורני.

אוסיף עוד שמקובל לחשוב שישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם יש בכלל בחיינו מה שראוי לכינוי 'דבר הרשות' (ראו במאמר הנ"ל על הפנאי בהלכה). לפי חובות הלבבות נראה שכל מעשה שלנו הוא איסור או חובה. אין דבר רשות, כי אם אין חובה לעשות זאת אז זה ביטול זמן וביטול תורה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם בפיהמ"ש פ"א דאבות נראה שיש גם דברי הרשות. הרב ליכטנשטיין כתב לא פעם שגם במסגרת שמכונה 'דבר הרשות', יש ראוי ולא ראוי. לא מדובר בתחום שהוא בהכרח ניטרלי. ניתן להבין שכוונתו למה שכתבתי כאן. ישנם מעשים שמבחינת התורה וההלכה הם דבר הרשות, ועדיין יש שם נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי, טוב יותר ופחות. אלא שכאן אני טוען שהסולם של הראוי והלא ראוי בתחום הזה אינו נגזר בהכרח מהתורה.

הקושי העקרוני: בין תורה לרצון ה'

לא פעם עמדתי על כך שאין בסיס לתוקפם של ערכים אלא אם הם מבוססים על רצון ה' (ראו למשל בטור 456). לכאורה זה עומד בסתירה חזיתית לכל מה שנכתב עד כאן. כאן כתבתי שיש מעמד עצמאי לערכים שלא מכוח התורה. אני מניח שיהיו קוראים שישאלו את עצמם את השאלה הזאת, ולכן אני מקדים לה תשובה.

כתבתי לא פעם עוד דברים. למשל, שזה לא אומר שהכל מבוסס על ההלכה ואפילו על התורה. המוסר, למשל, לטענתי הוא קטגוריה בלתי תלויה בהלכה (ראו למשל בטור 541), בנוסף, כתבתי גם שבדרך כלל איננו לומדים את המוסר מהתורה (מפני שבתחומים כאלה אנחנו מאמינים למצפון ולסברה שלנו, ואם מוצאים בתורה משהו סותר נסביר אותו אחרת). יוצא מכאן שערכים שאינם הלכתיים לא נלמדים מהתורה, אבל הם עדיין יונקים את תוקפם מרצון ה'. האם זה מתיישב עם מה שראינו כאן? הרי כאן הסברתי שערכים כאלה אינם תורניים אלא אוניברסליים.

אך זוהי טעות. גם ערכי המוסר הם אוניברסליים (כתבתי לא פעם שמוסר בהגדרתו הוא אוניברסלי. אין דבר כזה 'מוסר יהודי'), ובכל זאת הם תקפים בגלל רצון ה'. הוא הדין לגבי הערכים של עיסוק במדעים, באמנות, או בפילוסופיה. זהו רצון ה' למרות שאין לו בהכרח מקור בתורה והוא לא יונק את תוקפו מהתורה (כפי שהערתי לא צריך מקור תורני כדי להצדיק את העיסוק בתחומים הללו). אני יודע שזה רצון ה' בגלל שבתוכי פנימה אני מבין שזה בעל ערך, ואין ערך תקף אם הוא לא רצון ה'. ממש כמו שראינו לגבי ערכי המוסר.

לכן עיסוק במדע הוא ערך שאינו תורני, אבל עדיין מקורו ברצון ה'. ובכל זאת, זה אינו ערך תורני אלא אוניברסלי. אני מגיע אליו כמו שכל גוי אתאיסט מבין אותו. אני עוסק בתחום הזה מתוך אותה מודעות כמו הגוי. אלא שאצלי, לפחות ברמה הפילוסופית (גם אם לא בהכרח במודעות, בבחינת מצוות צריכות כוונה) זה יונק מרצון ה'. אני טוען שגוי כזה אינו עקבי, שכן אין תוקף לערכים בלי שהם מבוססים על רצון ה', ועדיין התודעה שלי אינה בהכרח שונה מזו שלו, וגם לא צריכה להיות כזאת. מצוות צריכות כוונה שכן ערכן הוא בעצם היותן קיום של רצון ה' (ועל אף זאת כידוע יש מחלוקת אם זה מעכב). אבל חיים ראויים לא בהכרח צריכים כוונה. וגם אם כן (יש מקום לטענה שראוי יותר לעשות הכל במודעות שאני עובד את ה'), הם לא צריכים מקור תורני שיאשר ויאשש אותם.

זה כמובן מצמצם מאד את משמעותה של הטענה שלי. בסופו של דבר במקום לדבר על ערך תורני אני מדבר על ערך שיסודו ברצון ה' למרות שאינו נלמד מהתורה. ובכל זאת, אני חושב שההשלכות שראינו עומדות בעינן. בדרך כלל אנשים מצפים למקור מהתורה או להצדקה תורנית מפורשת כדי להצדיק עיסוק בתחומים הללו. לכן כשתשאלו אותם לגבי איינשטיין והשמש יהיה להם די קשה לענות, ולכל היותר ינפיצו לכם מקור תורני מפוקפק (שבעצמו כנראה החליט על כך מסברה ונתלה בפסוק זה או אחר). ואילו לפי הצעתי אין צורך בכל זה.

השלכה נוספת: הבריחה למדבריות

לא פעם, בעיקר במסגרת הדיונים על חרדים, גיוס ועבודה, עולה החשש מקלקול. הטענה היא שהם לא מוכנים לעסוק בתחומי חולין בגלל ביטול תורה רח"ל, וגם בגלל החשש שמא 'יתקלקלו'. לא אכנס כאן שוב לטיעונים עד כמה זו טענה מופרכת (לדעתי החיים שלהם כעת לא פחות מקולקלים, וגם אם לא היה כך, חשש מקלקול אינו פוטר  מחובות לסביבה. זה שיקול שלך שלא יכול לבוא על חשבון אחרים). אני רק רוצה להזכיר נקודה אחת שקשורה לטיעון שלי כאן. אחת מטענות הנגד שלי בעניין היא שלא נכון להימנע מחיים נורמליים ובוודאי במישורים בעלי ערך, מחשש שנתקלקל. התורה לא ניתנה למלאכי השרת ולא מצפה מאיתנו לחיות במנזר. עלינו לחיות חיים מלאים, ולעשות זאת במסגרת ששומרת על תורה ומצוות. אם שמירת תורה ומצוות דורשת מאיתנו ניתוק מהחיים (הנורמליים, כמו כל גוי סביר), אני אומר "'וחי בהם' – ולא שימות בהם". התורה ירדה לעולם כדי שנקיים אותה בעולם ולא כדי שנתנתק מהעולם כדי לקיים אותה. ודוקו היטב, זה לא בגלל שאין חשש לקלקול. יש ויש. טענתי היא שהחשש הזה לא מצדיק ניתוק מהעולם.

ידידי הרב אברהם בלידשטיין אמר לי פעם דבר יפה בהקשר זה. אקדים שהרמב"ם אומר שאם אדם רואה שאינו מצליח להתגבר על יצרו שיברח למערות במדבר. פעם קראתי בשם הסבא מנובהרדוק שתהה למי מופנים דבריו של הרמב"ם: הרי אדם סביר מן השורה לא יעלה בדעתו לשמוע לו. על כורחנו הוא מדבר לאדם גדול כל כך שיהיה מוכן לברוח לחיות במערה במדבר, ואפילו אדם כזה שרואה שיש חשש שיתקלקל עליו לברוח למדבריות

טוב, זה וורט יפה, אבל כפי שאמר לי הרב בלידשטיין, אף אחד מאיתנו לא באמת עושה זאת, ואני לא חושב שיש פוסק או רב כלשהו שימליץ ברצינות על כך. האם כל אחד מאיתנו שיודע שייכשל בלשון הרע אמור לברוח לחיות במדבר? לכאורה כן. אבל בפועל לא נראה שזה רצון התורה. בדרך כלל נראה שאנשים יסבירו שזו רק כניעה לחולשות שלנו, אבל כאן אני טוען שזה ממש לא זה. מדובר במדיניות שמבוססת על ההבנה הכי יסודית של מהי התורה ומה משימתנו בעולם. התורה צריכה להתיישם בעולם על כל מורכבויותיו ומרחביו. ולא נכון לוותר על חיים נורמליים, לברוח למנזר או למערה במדבר, כדי לקיים את התורה. החיים הם ערך לעצמו, והתורה באה להנחות אותנו כיצד לחיות אותם ביחד עם שמירת המצוות, ובהחלט לא באה להחליף אותם. ואם שמירת המצוות דורשת מאיתנו לוותר על החיים זה לא קביל.

כעין זה כתבתי במאמרי על כיבוד הורים מול קריירה. הסברתי שם שאין חובה לוותר על עניינים שמהותיים לי כדי לכבד הורים, וזה לא בגלל פסוק זה או אחר ("'איש אמו ואביו תיראו' ואת מצוותי תשמורו"). לטענתי שם זהו סייג על מצוות כיבוד הורים שיסודו בסברה ובהבנה מהי תורה. אדם לא אמור לוותר על חייו למען התורה (למעט מקרי קיצון שמחייבים מסירת נפש), ולא צריך שום פסוק בשביל זה.

עוד השלכה: היחס החרדי לאינטרנט ולסמארטפון

כידוע, אצל החרדים נוסף בשנים האחרונות איסור לאו חמור מכולם, הלוא הוא עבירת הסמארטפון הלא כשר, שהיא חמורה מכל עבירות שבתורה. הם נוהגים להצביע על סכנותיו של הסמארטפון והאינטרנט בכלל (מעולם לא הצלחתי להבין מה יש להם נגד סמס דווקא), שכידוע הורס משפחות ואנשים, מביא לבית כל תועבה רח"ל ושאר דברים. רבים מהם מביאים דוגמאות (תמיד מהיכרות אישית כמובן), ומציגים זאת כאילו שמדובר בתופעה רחבה והרסנית שכל בית סובל ממנה. אגב, רק היום ראיתי כתבה סוערת שבה החרד"לים מצטרפים לגישה הזאת, כחלק מהיותם כת חרדית מובהקת שנבדלת מהחרדים הרגילים בעיקר באמירת הלל ביום העצמאות. אפילו הסגנון שם הוא חרדי מובהק.

התיאור הזה הוא מופרז, אבל אין להכחיש שיש בו ממש. אני ער לגמרי לסכנותיו של האינטרנט ורחוק מלזלזל בהן. הן מבחינת בזבוז הזמן, הן פורנוגרפיה ועוד (אבל לא בחשיפה לדעות אחרות. ה"סכנה" הזאת אינה סכנה אלא תועלת). ובאמת, לכאורה צודקים כל החבר'ה הללו. יש באמת סכנות שונות בחשיפה לאינטרנט, ואין שום עיקר אמונה בשימוש בסמארטפון. אז למה לא לאסור אותו? אני מביא זאת כאן מפני שלדעתי סוגיית הסמארטפון היא דוגמה מצוינת למה שדיברתי עליו.

הסיבה העיקרית לכך שלא נכון לאסור את הסמארטפון והאינטרנט להבנתי היא מפני שהם חלק בלתי נפרד מהעולם ומהחיים בימינו, ולכן אפריורי לא נכון לוותר עליהם. כפי שהסברתי, התורה צריכה להתיישם בעולם ולא בבועה, והסמארטפון והאינטרנט הם חלק חשוב מהעולם העכשווי. לאסור אינטרנט זה בערך כמו להתנזר מרכב גלגלי, מקריאת ספרים, או מיציאה לנופש. בכל אלו יש סכנות (סכנה לחיים או סכנות רוחניות), ובכל זאת לא סביר להורות לאנשים להתנזר מהם. בדיוק כמו שטענתי למעלה שבה במידה היה עלינו להתנזר מחיים בחברה ולברוח למדבר. שימו לב שאיני מביא מקור להיתר וגם לא מסביר שאין כאן סכנה או איסור. אני טוען שיש סכנות ובכל זאת לא צריך מקור כזה. החיים לא צריכים מקור. יש להם מעמד שאינו מותנה במקורות תורניים (אם כי אפשר להביא גם מקורות, כמו לכל דבר). ניתן גם להצביע על יתרונות עצומים של האינטרנט. הן בתקשורת בין בני אדם (סמס, מייל וואטסאפ), הן במידע אדיר, הן בדרך יעילה לבצע פעולות מרחוק וללמוד דברים חשובים בתחומים שונים ועוד ועוד.

אמנם היתרונות של ללמוד דברים חשובים בתחומים שונים מבחינת החרדים הם חסרונות ואיסורים. להערכתי, החרדים לא היו אוסרים את האינטרנט בצורה כה היסטרית לו היה מדובר רק בשאלות של פורנוגרפיה. מה שמפריע להם הוא בעיקר החשיפה לדעות ולשאלות ועמדות שאינן תואמות את הדוגמות החרדיות (כדוגמת האתר שלי). אבל בפועל, גם הם מבינים שלא באמת אפשר להסתדר בלי זה ויודעים גם לקרוץ כשצריך. אינדיקציה משעשעת במיוחד לכך תוכלו למצוא בדיווח הזה, שם מתוארת תופעה מרתקת. מחקר שבוצע באוניברסיטת אריאל מעלה שרוב גדול של הר"מים בישיבות חרדיות משתמשים באינטרנט להכנת שיעורים, למרות האיסור החמור והרס המשפחות הידוע. בכל זאת, הם כמובן לא יתירו שימוש באינטרנט, שכן מה שמטריד אותם הוא החשיפה לדעות וטיעונים והפחד הגדול מפני הרס הסגירות והבדלנות החרדית. אבל הצורך קיים, ולכן זה ימשיך להתנהל בקריצות. החיים חזקים יותר, אבל זו אינה סיבה להפסיק להילחם נגדם מלחמת חורמה.

גם התקשורת החרדית היא חלק מאותה בועה, שכן היא מנוהלת על ידי ועדות רבנים ועסקנים, וגם זה בתואנה של שמירה על הערכים החרדיים (כדי שחס ושלום לא יישמע שם לשון הרע, פרט לדיבת כל הקבוצות האחרות שאינן הקבוצה של העיתון המדובר). אין פלא שכולם עוקפים את התקשורת הזאת בעזרתו האדיבה של האינטרנט האסור. ועוד לא דיברתי על התלות שהם מפתחים בסביבה, מכל הבחינות: רפואה, ביטחון, ביטחון פנים (משטרה), מערכות המשפט, פרנסה וכלכלה, שירותים ממשלתיים שונים, טיפולים נפשיים ועוד. כל זה נובע מכך שהם לא מוכנים לתרום מאומה לכל זה, ובכל זאת דורשים מהסביבה לפעול למענם (בשם השוויון והדמוקרטיה, ערכים שכמובן לא כלולים בסל הערכים שלהם עצמם).

אגב, מסיבה זו אני נוהג לא להיענות לבקשות רבות שקיבלתי בעבר מחרדים לפתוח ערוצים שלא יהיו חסומים בפניהם (שיעורים בטלפון, הדפסות עותקים קשיחים וכדומה). יש במדיניות הבדלנית שלהם משום חוסר התחשבות חצוף בסביבה. אין דרך להתקשר אליהם אלא בשיחת טלפון, מה שלא מתאים לכולם. האינטרנט סגור מבחינתם ולכן הסביבה צריכה לדאוג לדרכי תקשורת ופעילות  אלטרנטיביות עבורם. מי שלא רוצה תקשורת עם הסביבה ומוסר את עצמו לצנזורה פנימית ונכנע לה, שיפתור את הבעיות שלו ויישא בתוצאות. אני לא מוכן לעשות מאומה למען אלו שמחליטים לסגור את עצמם בפני העולם, בפרט כשזה נעשה על חשבון העולם שסביבם שצריך להתאים את עצמו לקפריזות שלהם. מי שרוצה להיסגר שיישאר סגור להנאתו. גם את הטענות שהאדם הפרטי אינו אשם כי החברה כופה זאת עליו איני מקבל. החברה היא אוסף חבריה, ואם לא היו נכנעים לקפריזות הללו זה לא היה קורה. מי שרוצה לתקן את החברה שבה הוא חי צריך להיות מוכן לשלם מחירים, במקום להטיל את החובה לעבוד עבורו על הסביבה שלו.

אבל כאן הבאתי את כל זה לא רק כדי להוציא את מררתי אלא כדי להדגים מדוע הצרכים הללו הם חלק בלתי נפרד מהחיים ולכן לא נכון (וגם לא ממש אפשר) לנקוט מדיניות שמתנתקת מהם.

הדילמה האישית והציבורית

בשולי דבריי אוסיף עוד כמה נקודות. השאלה מה יותר חשוב ממה (תורה או עיסוקים אחרים) לא בהכרח מכתיבה מה יעשה אדם ספציפי זה או אחר. התורה היא משימה אישית ומשימה לאומית. בחברה יש חלוקת עבודה, ובהחלט לא נכון לדרוש מכולם לעשות רק את מה שחשוב, או להתמקד רק במה שחשוב. בתשובתי כאן הסברתי זאת, ואמרתי שגם אם מניחים שהתורה היא חזות הכל, עדיין זה לא אומר שכולם צריכים לעסוק רק בה. בטור הזה הוספתי נקודה שלא עלתה שם, והיא שספק בעיניי האם התורה היא אכן חזות הכל. כמובן שזה לא פחות נכון ביחס לעיסוקים האחרים. לא מדובר כאן באלגוריתמים כוללניים ואוניברסליים אלא בערוצי פעולה שונים שיכולים להיפתח בפני אנשים שונים.

לא פעם בעבר (ראו בטורים 139, 231 ו-240) עמדתי על 'דילמת גוגן'. אם יש אדם שכישרונותיו והתמדתו בתורה מאפשרים לו לצמוח בצורה יוצאת דופן, בהחלט יש מקום שיקדיש את כל חייו ומרצו לתורה במובנה המצומצם (ראו למשל בטור 682), גם על חשבון הרבה ערכים חשובים אחרים. אדם כזה חי במנזר, וההצדקה לכך היא שהציבור צריך זאת. אבל אלו חיים בדיעבד. הקב"ה רוצה מאיתנו התפרסות על כל מרחבי החיים, גם מעבר לתורה. גם המנזר וגם העיסוק בתחומים האחרים הם חלק מאותה חלוקת משימות חברתית. יש מקום למספר מצומצם של דמויות 'נזיריות' כאלה. הציבור צריך גם אותם למרות שזו ממש לא דמות אידאלית, ובטח לא יחידה. אחרים, בפרט אלו שכישוריהם פונים לכיוונים אחרים, צריכים לעסוק במדע, באמנות, בסנדלרות וכדומה.

לכן אם נחזור לשאלה האם איינשטיין עדיף על שמש בית הכנסת, מעבר לזה שהתשובה ממש אינה חד משמעית, היא ודאי לא אוניברסלית. לכל אדם יכולה להיות תשובה שונה. טענתי היא שה'היתר' לעסוק בתחומים אחרים אינו ביטוי לחולשה או השלמה עם חוסר יכולת של אנשים מסוימים. להיפך, התפיסה לכתחילה היא שהתורה צריכה להתממש במרחבי החיים. גם אם יש מקום לנזירים, זה רק בדיעבד מפני שהכל צריכים למרי חטיא. ככלל, הציבור צריך לעסוק בעולם ובחיים, ורק למעטים ניתן לאפשר לחיות במנזרים (או ב'תיבות נוח'). אם מישהו צריך היתר זה ה'נזיר' המתבדל ולא האדם שעוסק בפיתוח העולם ובדרך ארץ.

איני יודע אם לכך התכוון הרמב"ם שכתב בהל' תלמוד תורה (פ"ג ה"י-יא):

י. כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

יא. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.

איני יודע אם הרמב"ם התכוון לכל העיסוקים שאני מדבר עליהם, אבל ייתכן שכן. כידוע, המושג 'תורה' אצלו כולל גם חכמות אחרות (ראו הל' יסודי התורה). אני נוטה לחשוב שהבעיה היסודית אינה זה שבסופו של דבר הוא ילסטם את הבריות. זוהי רק אינדיקציה לבעיה האמיתית, שתורה צריכה להתיישם בעולם ובחיים ולא להסתגר במנזר (בהי"ב זה נראה פשט דבריו).

גם הכס"מ על אתר שחולק עליו ודוחה את ראיותיו (שהובאו בפיהמ"ש באבות), תולה זאת רק בכך שרבים עשו ולא עלתה בידם:

גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע"כ כ"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך…

הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין.

שימו לב שגם הכס"מ שמתיר מדבר על שכר ללמד תורה או לדון, אלו הם שירותים תורניים לציבור.  משמע שלא מדובר על נטילת צדקה בכדי ללמוד תורה, וגם זה נאמר רק על מי שאינו יכול להתפרנס בעצמו.

מעבר לזה, הוא כותב:

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:

אין חולק כיום שהדבר מותר ואף ראוי. כתבתי לא פעם שלא תהא כוהנת כפונדקית, כלומר שאם הציבור מחזיק אמנים, לומדים וחוקרים בתחומים שונים וכדומה, אין סיבה שלא יחזיקו לומדי תורה. אבל למרות זאת ניתן בהחלט ללמוד מהדיון ברמב"ם ובכס"מ, שבסיסית זה לא אמור היה להיות המצב. מה שדורש בסיס והצדקה אינו ההיתר לעסוק בתחומים אחרים, אלא להיפך, ההיתר לעסוק רק בתורה. ההיתר הזה יסודו בכך שהציבור צריך לך, ואתה עושה זאת כדי לשרת את הציבור ולא כדרך חיים בפני עצמה. את החיים יש לחיות כפי שהם, והנזירים הם אלו שזקוקים להיתרים ולמקורות תורניים.

הרמב"ם והכס"מ כאן מדברים כמובן על לימוד מלאכה ופרנסה. אני טוען שביסוד הדברים מונחת תפיסה רחבה יותר, לא רק השלמה עם צורך שלא יגונה, אלא תפיסה של יישום התורה בתוך החיים. וגם אם הרמב"ם עצמו לא התכוון לזה, אנוכי הקטן טוען זאת.