מהי הכפשה? (טור 234)

בס”ד

מהי הכפשה?

הבוקר התבשרנו על מינויה של ד”ר איילת סיידלר לתפקיד מפמ”רית תנ”ך בחינוך הממ”ד. גילוי נאות: ד”ר סיידלר היא עמיתתי במדרשה בבר אילן, ולשעבר סגנית ראש המדרשה. זהו אקורד הסיום לוויכוח סוער (בתוך המגזר הדתי-לאומי) שהתנהל בימים האחרונים סביב המינוי. מהלך הדברים הביא אותי למסקנה שעל אף שלדעתי לימודי התנ”ך בבתי הספר ובכלל נוסכים שינה על עיניי ומפילים את אשמורותיי כיונים אל ארובותיהן, ועל אף שהלימוד כשלעצמו (עד כמה שמדובר בלימוד) לדעתי הוא בדרך כלל חסר חשיבות, בכל זאת שיפור השיח שלנו דורש לברר קצת את המושג “הכפשה”.

רקע

מי שניהל את הקמפיין הוא הרב קובי דביר מישיבת מצפה רמון, מרבני ארגון ליב”ה החרד”לי. הוא כתב מכתב פנייה חריף למנהלי מוסדות נגד מינויה של סיידלר לתפקיד:

לכבוד

מנהלי בתי הספר בחינוך הממלכתי דתי,

שלום וברכה,

 

האם תסכימו שאת ילדינו-תלמידינו ילמדו פירוש של הרברט צונר- תיאולוג גרמני- פורוטסטנטי? או של

צארלס אוגוסטוס בריגס- כומר נוצרי? או אולי מיט של דהאור- כומר אמירקאי ישועי?

האם תסכימו שאת ילדינו-תלמידינו ילמדו שמרדכי היהודי, הצדיק, היה בכלל מתבולל??

כל זה עלול לקרות חלילה החל מיום שלישי הקרוב אם לא נתעורר.

ביום שלישי הקרוב צפויה להתקיים הצבעה על מינוי מפמ”ר/ית למקצוע התנ”ך בחמ”ד, כאשר נכון להיום המועמדת המובילה לקבלת התפקיד היא ד”ר איילת סיידלר מאוניברסיטת בר אילן.

כידוע ומובן ולכולנו מקצוע התנ”ך אמור לחנך ולגדל את ילדינו לאהבת תורה, מתוך מבט של קודש ויראת שמים.

נדהמתי לשמוע שהמועמדת הבכירה לקבלת התפקיד היא הד”ר איילת סיידלר מאוניברסיטת בר אילן, שכפי שעולה מפעילותה וכתביה (המצורפים גם הם), גישתה היא גישה אקדמית מובהקת המתייחסת לתנ”ך באופן אנושי, ספרותי והיסטורי שאינו נמנע מהצגת גדולי ישראל שזכו לנבואה כבני אדם בעלי חולשות ויצרים כמונו, בניתוח המבקר אותם ואת מעשיהם.

מזעזע לחשוב כי לתפקיד כ”כ חשוב ומשמעותי בעל השלכות מרחיקות לכת על חינוך ילדינו ימונה אדם שגישתו כ”כ לא לגיטימית ולא מקובלת.

מצ”ב מכתב שנשלח לשר החינוך ביום שישי, וכן דו”ח קצר על גישתה של הד”ר סיידלר וקובץ עם חלק ממאמריה.

עלינו לפעול באופן מיידי, לפנות לשר החינוך, לראשי החמ”ד ולגורמים רלוונטיים על מנת לעצור את המינוי הזה ולמצוא במקומה מועמד או מועמדת המתאימים להלכי יראת השמים והקודש שצריכים להיות בחינוך הממלכתי דתי.

המעוניינים לסייע אנא פנו אלי במייל חוזר בהקדם.

 

בברכה,

יעקב דביר

טוב, ראשית תיקון ניסוח קטן. במקום “תלמידינו-ילדינו” צ”ל “תלמידיכם-ילדיכם”, שכן ילדיהם ותלמידיהם של החבר’ה הללו מליב”ה באופן עקרוני לא לומדים במוסדות הממ”ד שעל תכנית הלימוד שלהם מדובר כאן (שהרי אלו נשלטים באופן מוחלט על ידי האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל ומאחוריהם המיסיון רחמנא ליצלן). הם מקפידים להקים מוסדות נפרדים שילמדו על צעירי הצאן על טהרת ההשקפה האמיתית המסורה לנו מרבותינו, מאדם הראשון דרך משה רבנו לרב קוק והיישר לרב טאו.[1]

בנוסף, כתב הרב דביר מכתב מפורט למדיי גם לשר החינוך וצירף אליו קובץ ובו איזה גרגירים ממשנתה של ד”ר סיידלר עם פניני פרשנות משלו. מסביב התנהל בימים האחרונים גם קמפיין סמ”סים ועוד, כך שלא סביר שמדובר ברב דביר לבדו. זהו קמפיין אופייני של החוגים החרד”ליים מבית הר המור (ה”קו”), שמשתמש כדרכו בזעקות שבר אפוקליפטיות כאילו העולם עומד להיחרב. דרכי התייחסות אלו אופייניות מאד לחרדים לגווניהם (הסרוגים והשחורים), כפי שמתאר היטב אמנון לוי, בריש ספרו, החרדים. הוא מציין שם שאצל החבר’ה האלה אין דברים מינוריים. כל אמירה או אירוע הם או חורבן ושואה או גאולה. מאחורי כל תנועה או מהלך עומדים כוחות קוסמיים, דמונים שטניים או אלוהיים, וכל יד שאדם נוקף מלמטה עומד מאחוריה מלאך (הרב טאו ואליהו הנביא) או שטן (הקרן החדשה והאיחוד האירופי) ומנווט אותה מלמעלה.[2] בני אור נלחמים בבני חושך, ועל כן: הצביעו נעם!!

החשש המובן מאליו של הרב דביר הוא שמישהו מתלמידינו היקרים עוד עלול במקרה להתעורר בשיעור תנ”ך משנתו העריבה ואף לשים לב למה שכתוב בתנ”ך עצמו. הוא כנראה מעדיף שהתלמידים ימשיכו לישון תמידים כסדרם למנגינת ההטפות של המורה ירא השמים שיסביר להם שאין שום קשר בין מה שכתוב בתנ”ך לבין מה שקרה בפועל, ואין לפרש את המילים הכתובות בו באופן הרגיל והמקובל. זהו בעצם טקסט שכתוב באופן מקודד ועניינו הוא קידום שיטתו של הרב טאו על גאולת עיתנו. הרב דביר מבטא במכתבו תחושה כאילו כל מהות הלימוד בבתי הספר תשתנה כבאבחת חרב מיידית ביום שלישי הקרוב, רגע אחרי שהמפמ”רית תליט”א תיבחר לתפקידה. הלימוד המופלא שממנו סבלנו עד עתה אצל מאות ואלפי מורים נוסכי שינה מבורכת בכל המוסדות ישתנה במחי יד (אגב, מזמן לא ראיתי הערכה כה מופלאה ונחרצת ליכולותיו ואפשרויותיו של מפקח במשרד החינוך. זו מחמאה אמיתית, אם כי קצת מנותקת). ה’ ישמור ויציל.

לשבחו של הרב דביר ייאמר שהוא עשה קצת שיעורי בית. במכתבו לשר החינוך ובקובץ הנילווה הוא מפרט את עיקרי טענותיו נגד ד”ר סיידלר. הוא מראה שם שהיא משתמשת בתיאולוגים נוצריים, בחוקרי מקרא כופרים למיניהם, ואף מתייחסת לגיבורי המקרא בצורה של “גובה עיניים” (הם מתאהבים, מתחרטים, חוטאים וכדומה). היא נעזרת בשיטות ספרותיות והיסטוריות ומשתמשת בתובנות “אנושיות” רחמנא ליצלן. מכל זה עוד עלולה לעלות המסקנה הנמהרת  שהתנ”ך וגיבוריו הם אנושיים, ושמה שמתואר בו אכן התרחש בהיסטוריה ולא רק במוחו הקודח של הרב טאו ושאר “מעתיקי השמועה” מדור דור. דביר מציין במכתבו כי זהו סיבוב חוזר על מסע דומה שנערך נגד מירי שליסל, מפמ”רית קודמת (שם המיקוד היה בעיקר בעבירה של “תנ”ך בגובה העיניים”), וגם שם הוא נכשל (הקרן החדשה גברה על המצוקים ונשבה ארון הקודש. אך אל יפול ליבכם, כך היא גאולתן של ישראל, קימעא קימעא, עליות ומורדות. אבל מובטחנו שבסוף הטמטום ינצח ויבוא ינון מבקעת הארבל ויצילנו מידם).

היו לא מעטים שנענו והגיבו למכתב התימהוני ולקמפיין ההיסטרי הזה. מתוך מה שראיתי, אציין כאן את מכתבו של המפמ”ר הנוכחי, ד”ר יהודה טרופר, ואת התייחסותו של הרב אמנון בזק שכתב פוסט בפייסבוק בו הוא טען שהרב דביר “תפר תיק” לד”ר איילת סיידלר. שניהם עומדים על הניתוק והמופרכות בטיעונים שעלו במכתבים ובחומר נגד ד”ר סיידלר, ועל כך שאנשי הכת דנן (שוב, ראה בטור 19) נוהגים כמנהגם של כתות אחרות שרואות את עצמן כממלאות את היקום ואין בלתן. הם מראים שם שחז”ל ומפרשי התורה למדו לא פעם את התנ”ך דווקא כמו ד”ר סיידלר (אנושי, ספרותי והיסטורי, רחמנא ליצלן), אבל בעוונותיהם הם העזו לסטות מדרכו של משיח ה’ הרב טאו, ולכן גישתה של סיידלר “אינה מקובלת ולא לגיטימית” במסורת שלנו וברוח ישראל סבא (=כנראה מדובר בסבא של נכדי הרב טאו).[3]

טוב, עד עכשיו שפכתי והתלוצצתי על חשבון כת השוטים דנן. כעת הזמן להגיע לנקודה שלי.

ערבוב בין הכפשות וטיעונים ענייניים

במהלך הסערה, קיבלתי גם פניות במייל שלפיהן יש חובה להגיב על הפגיעות וההכפשות שמופצות כלפי איילת סיידלר ואסור להחשות מולן. על אף כל מה שאמרתי עד כאן שבהחלט מילא פי שחוק בעולם הזה (אל תגלו לאף אחד), עברתי על החומרים ולא ראיתי בהם הכפשות. עלו שם טיעונים ענייניים, מופרכים והזויים, אבל הכפשה בכל אלה לא מצאתי.

הדיון הזה עירבב, כדרכו של עולם, טיעונים אידיאולוגיים ותפיסתיים עם טיעונים אישיים. לשני הצדדים בוויכוח יש נטייה לעשות זאת. המבקרים מחזקים את טענותיהם על ידי הצבעה לגופו של אדם (רשע, כופר, ידא אריכתא של הקרן החדשה) והמגינים פטורים מלענות על הטיעונים הענייניים שכן הם נזקקים רק להגנה על האדם. ערבוב כזה תמיד מזיק, שכן מחד הוא פוטר את המבקרים מהנמקות (די בפסילה אישית), ומאידך גם המגינים לא נזקקים לטיעונים לגופו של עניין (שיכולים לפעמים להיות צודקים) אלא לגופו של אדם. לפעמים כשאין לך טיעונים לגופו של עניין אתה נזקק לגופו של אדם.

בין לשון חריפה להכפשות

הרושם שמתקבל הוא שהשמרנים והחרדים מכפישים, אבל הצדיקים הליברלים דווקא לא קובלים על חושך אלא מוסיפים אור. אז זהו שלא. בכמה מקרים, וגם כאן, המצב הוא הפוך לגמרי.

בשני מאמרים (ראו כאן וכאן) הראיתי תופעה דומה ביחס לוויכוח על הגיור. גם שם מהצד החרדי עלו טיעונים ענייניים ומעט מאד, אם בכלל, אישיים, ודווקא אלו שהגנו על הרב דרוקמן העלו בעיקר טיעונים אישיים (כמה הוא צדיק וכמה זכויות יש לו, ובכלל איך אפשר לדבר כך על צדיק שכמותו?!), מה שפטר אותם מלהיזקק לטיעוני הביקורת לגופם של דברים (מבירור שערכתי אז עלה שרוב המגינים על הרב דרוקמן הסכימו דווקא עם הרב שרמן במישור הענייני).

גם בהקשר של הגיור וגם במקרה של ד”ר סיידלר, דווקא המבקרים החרדים-שמרניים העלו טיעונים ענייניים ודווקא המגינים הציונים-דתיים נזקקו לטיעונים אישיים (אמנם בשפה מתונה ולטובת המבוקר ולאו דווקא נגד המבקרים). אז למה התחושה שהתקבלה הייתה שהמבקרים הם המכפישים? דומני כי שתי סיבות לדבר: חריפות הלשון וההתייחסות לאדם. הביקורת החרדית בשני המקרים הייתה, כאמור, אפוקליפטית וזועקת, כדרכם מאז ומעולם. זו חריפות הלשון. בנוסף, הם גם התייחסו לגופם של המבוקרים (הרב דרוקמן וד”ר סיידלר) במילות תואר לא מחמיאות (כופר, רשע, חסר יראת שמים, לא כפוף לגדולי הדור, סוטה מרוח ישראל סבא וכו’). המגינים, לעומתם, לא התייחסו לתוקפים אלא למבוקרים, אבל בשני המקרים הם עשו זאת רק במישור האישי ולא לגופו של עניין. הם גם השתמשו בלשון מתונה ועדינה יותר בלי תיוגים (בוודאי כלפי היריב). ועדיין צורת השיח החרדית בשני המקרים היא בעיניי הרבה יותר ראויה ועניינית.

הסיבה לכך היא שדיון צריך קודם כל להתנהל על טיעונים ועמדות ולא על אנשים. האם אתה תומך בגיור מטיפוס כזה וכזה או לא, האם אתה תומך בצורת לימוד כזו וכזו או לא. שאלת הנימוסים והניסוח היא משנית ולא מאד חשובה. אם אתה אומר זאת בלשון חריפה זה אולי יהיה פחות אפקטיבי כי אופיים של אנשים הוא שהם נפגעים מלשון חריפה, אבל הדיון לגופו של עניין הוא בעיקר מה שחשוב. התייחסות לאמירות כאלה כהכפשות היא ערבוב מין בשאינו מינו. אין בכל זה ולו בדל הכפשה. יתר על כן, גם אם אתה רק מגן על המבוקר ולא עוסק במבקר, אבל אתה עושה זאת לגופו של אדם, כלומר מסביר כמה הוא צדיק וירא שמים ומוחה על הדיבור נגדו, ואפילו אם תעשה זאת בלשון מתונה ונקייה ומתוך כבוד לצד השני, דווקא אתה זה שמערבב את המישור האישי בדיון, ובדרך כלל בכך מתחמק מעיסוק במישור המהותי. זה פגם חמור בהרבה משאלת הסגנון.

אגב, להתרשמותי בשני המקרים הללו זה נעשה מסיבות דומות. בהקשר של הגיור, המגינים לא רצו לעסוק לגופו של עניין כי במישור הזה הם דווקא הזדהו עם הרב שרמן ולא עם הרב דרוקמן (הם גם התנגדו למה שכינה הרב ברנדס “גיורי קריצה”, שבהם אין קבלת מצוות רצינית). לכן נוח היה להם למחות על כבודו של הרב דרוקמן במקום לדבר על העניין עצמו. גם במקרה של ד”ר סיידלר, לפחות חלק מהמגינים דווקא מצדדים בגישתם של המבקרים החרד”לים ביחס ללימוד תנ”ך, ולכן נוח היה להם להתעלם מהמישור הענייני ולהתמקד בהגנה ומחאה במישור האישי. כאמור, בעיניי זו טעות ואפילו חוסר יושר.

זה מזכיר לי את המקרה של סמוטריץ שבהקשר של פסק ההפרדה בעפולה (ראו בטור הקודם – 233) דיבר על השופט וראש הממשלה בסגנון חריף, ומייד כולם יצאו לגנות אותו על הסגנון. כפי שהערתי בטור הנ”ל, היה מאד בולט שלעצם העניין נראה שרבים דווקא מסכימים איתו.[4] גם שם ההתעסקות בסגנון כנראה הייתה נוחה לאנשים יותר מאשר להודות בכך שעניינית הוא צודק.

למה זה כל כך מבלבל: מה אינו הכפשה?[5]

כאמור, במכתבו של הרב דביר מופיעים רק טיעונים לגופו של עניין. רמתם לא אמורה להפתיע את מי שמכיר את גישת ה”קו” וכת דילהון (ראו דבריי בטור 19). אכן, לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר, ובהחלט סובאם מהול ביותר מקורט היסטריה, אבל טיעונים טיפשיים והיסטריים אינם בהכרח הכפשות. אם אדם אומר שהוא מתנגד ללימוד תנ”ך בגובה עיניים (הצגת גיבורי התנ”ך כבני אדם עם חולשות ומוטיבציות אנושיות), או שמתנגד לשימוש בחוקרים גויים או כאלה שאינם ברוח ישראל סבא (תהא אשר תהא הגדרת רוחו של סבא דנן), אלו טענות טיפשיות אבל ענייניות. זו דעתו, ומותר להיות טיפש. לכן אם אדם אומר שמי שמלמד כך הוא מזיק, או לא מחויב לרוח ישראל סבא (כן, זה אותו סבא מקודם), ואולי אפילו כופר רחמנא ליצלן, גם אלו טיעונים ענייניים ולא הכפשות.

לכן אני סברתי שעיקר התגובה ביחס למתקפות על ד”ר סיידלר צריכה להתייחס לגישה שמונחת בבסיס מכתבו של הרב דביר, ולא מחאות על הכפשות (שכאמור לדעתי כלל לא היו שם) והתייחסות במישור האישי. טענתי שחשוב להסביר שבין אם תומכים ובין אם מתנגדים לשילוב גישות ומקורות זרים בלימוד התנ”ך, התעלמות מהם אינה אופציה ריאלית בימינו. גם אם אתה רוצה להתנגד אתה צריך להכיר את הדברים ולהצטייד בנימוקים וטיעונים שמסבירים עניינית את התנגדותך, אחרת נכשלת. סגירות עם מחאות וחרמות היא גישה בלתי חביבה שלמרבה השמחה תם זמנה. גם אם היה בה טעם (לדעתי ממש לא), כיום בעידן הכפר הגלובלי היא פשוט לא יעילה. אבל עמיתיי נמנו עליי ואמרו שמה שחשוב הוא להתייחס רק להכפשות ולהסביר שד”ר סיידלר היא יראת שמים ומחויבת לתומ”צ, ולעמוד על סגולותיה המקצועיות והאישיות (הכל לגמרי נכון) תוך מחאה נגד המלעיזים. שם הבנתי שאני פוגש שוב חוסר הבנה לגבי המושג ‘הכפשה’, הגדרתו ומשמעותו, ולכן החלטתי להקדיש לו את הטור הנוכחי.

כבר הסברתי שטענות נגד העניין, חריפות ככל שיהיו, אינן הכפשות. ומה לגבי טענות נגד אדם בגלל השקפותיו (כמו למשל לכנות אותו “כופר”, או “רשע”)? אני חושב שגם אלו אינן הכפשות, כל עוד הדברים מנומקים. אם אני חושב שהשקפתו של פלוני היא כפירה בעקרונות האמונה או ההלכה, גם אם הדבר אינו מוסכם על אחרים, לדעתי אין שום בעיה בכך שאני מכנה אותו כופר. זה תיאור ענייני לגמרי, גם אם ניתן להתווכח עליו. העובדה שאנשים לא אוהבים להיחשב כופרים היא עניין של טעם והרגל. זה לא הופך את האמירה הזאת להכפשה, ואפילו לא לסתם אמירה מגונה מסיבה אחרת כלשהי. לכל היותר אולי כדאי להימנע מאמירות כאלה כי אנשים נפגעים מהן (אם כי לא ברור לי למה) ולכן הן לא יעילות. אבל בעיניי זה בעיקר שיקוף של תכונה שלילית (רגישות יתר) של הנפגעים, ויש לי חשד שגם במקרה זה הרגישות והמחאות נגד הפגיעה אינן אלא דרך לעקוף את הצורך להסביר את עצמך עניינית. מי שלא יכול להסביר את עצמו ישירות מעדיף להיעלב ולצפות להתנצלויות ולהימנעות. זה הרבה יותר קל ופחות מחייב. גם שימוש בציניות ואירוניה אינו הכפשה. זו צורת ביטוי, שאפשר לאהוב ואפשר שלא (אני אישית אוהב), אבל מה לזה ולהכפשות?

בטור 63 הסברתי שאין לי שום בעיה עם מי שמכנה אותי כופר או אפיקורוס. זו דעתו ועליו לומר אותה בקול צלול וברור. דעתו עליי היא תוצאה של עמדותיו לגופו של עניין, ולכן גם התייחסותו אליי היא עניינית לגמרי. אני יכול להסביר מדוע אני חושב כך וכך וכל אחד אחר יכול להסביר את עמדותיו שלו ולמה הוא חושב שאני טועה. ההחלטה כיצד לתייג אותי, ככופר או לא, שמורה לכל אדם, כל אחד לפי דרכו, ושיהיה לכולם לבריאות. זו נגזרת של דעתו על תפיסותיי, ולכן זו עמדה עניינית לגמרי. האם עליי לצפות מאדם שחושב שאני כופר לא לומר זאת? למה? להיפך, אני מצפה לשיח פתוח וענייני עם טיעונים לכל הצדדים, ולא להסתרה תקינה פוליטית. בהחלט יש לי בעיה עם מי שדוגמטי ואינו מוכן להקשיב לטיעונים של הצד השני, אבל ממש אין לי בעיה עם מי שמביע בצורה ברורה את עמדתו שלו וגם מסיק ממנה מסקנות, אישיות ואחרות. יש לי יותר בעיה דווקא עם מי שאינו מביע את דעתו עליי מתוך כבוד ונימוס מזויף. כידוע, הרמב”ם מפרש את האיסור “לא תשנא את אחיך בלבבך” שהאיסור אינו השנאה אלא שמירתה בלב. אם אדם שונא אותי – שיאמר לי זאת ולא ישמור בליבו. אם אדם מתנגד לי ולדעותיי – שיאמר לי את זה. רצוי בנימוס, אבל זו לא ממש חובה, ובכל מקרה אשמח אם הוא לא ישתמש במילים מנומסות ומכובסות שמסתירות את דעתו עליי ועל תפיסותיי.

מהי הכפשה?

אם לומר על האחר שהוא כופר ורשע, חסר יראת שמים, או מוציא את ילדי ישראל לתרבות רעה, כל אלו אינן הכפשות, אזי לא ממש ברור מהי הכפשה. מה נותר אחרי כל זה? האם יש בכלל אמירה שראויה לתואר הכפשה?

דומני שכדי שאמירה כלשהי תיחשב הכפשה, היא צריכה להכיל שקרים (שהם כמובן שקרים גם לשיטתו של הדובר, כלומר שהוא עושה זאת במזיד ולא בגלל שאלו באמת דעותיו), או עובדות נכונות אבל לא רלוונטיות לעניין הנדון (שעולות בדיון רק כדי לפגוע בצד השני – אד הומינם). ייתכן שגם הפניית עובדות ושיפוטים רלוונטיים לקהל רחב מדיי, כזה שאינו רלוונטי לדיון, יכולה להיחשב כהכפשה. אבל זהו. אמירות חריפות, כמו גם התייחסויות אישיות לגופו של אדם, אינן בהכרח הכפשות. לא נכון שדיבור חריף או ציני בהכרח אינו ראוי, וגם אם לדעת מישהו הוא אינו ראוי – הכפשה אין כאן. בפרט כאשר עוסקים במינוי לתפקיד כלשהו, ההתייחסות לגופו של אדם (דרך השקפותיו ותפיסותיו) היא מאד רלוונטית, שהרי על כך נסוב הדיון.

אם תתבוננו כעת שוב במכתבו של הרב דביר ובנספח שלו כאשר אתם מצוידים בקריטריונים הללו, תיווכחו על נקלה כי אין בו בדל הכפשה. יש בו לא מעט שטויות, תפיסות לא הגיוניות בעליל, הטפה היסטרית, פרשנות מטופשת לאמירות של ד”ר סיידלר, דוגמטיות ושמרנות ושאר כל מעלות טובות. אבל כל אלו אינן הכפשות. הגיעה העת שנתחיל להתייחס לטיעונים באופן ענייני, הן כשמבקרים מישהו והן כשמגינים עליו.

[1] אגב, אין להסיק מכאן שביקורת כזאת אינה ראויה. אין שום בעיה בביקורת על מוסד או מערכת שאתה אינך שותף להן, כל עוד מעלים טענות ענייניות. מה שהערתי כאן הוא רק על תעלול דמגוגי שנוקט בגוף ראשון רבים, כדי לבטא את עומק המצוקה והשותפות לכאורה. זו זריית חול בעיניים, ורק על כך הערתי.

[2] ראו על כך בטור 19.

[3] נדמה לי שבטור 19 כבר עמדתי על כך שבקרב קבוצות שאוחזות בגישה מחודשת שאין לה בסיס ממשי במסורת שלנו (אגב, לגיטימי לגמרי בעיניי) רווח מאד השימוש במסורת רבותינו. אדם פוסל במומו, ולכן אצלם כל דבר נבחן דרך השאלה האם הוא מתאים למסורת והאם יש לו בית אב. כך הוא לגבי בית בריסק, וכך הוא גם לגבי תלמידי הראי”ה (מכת הר המור), וכך גם אצל חסידי החזון איש (אלו מהסוג המזויף. לא אלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים כדרכו של החזו”א) ועוד.

[4] פרט לשדולת הנשים ולכמה משפטנים מהאקדמיה שחתמו על כרוז תמיכה בפסק הדין – שעליהם כבר אמר ג’ורג’ אורוול שיש דברים שהם כל כך טיפשיים עד שהם יכולים לצאת רק מפיהם של אינטלקטואלים (דומני שזה נאמר בהקשר של התמיכה מצד האינטלקטואלים בקומוניזם. אבל העיקרון אקטואלי היום יותר מתמיד).

[5] בעניינים אלו ראו גם טור 63.

52 מחשבות על “מהי הכפשה? (טור 234)”

  1. “הסברתי שטענות נגד העניין, חריפות ככל שיהיו, אינן הכפשות. ומה לגבי טענות נגד אדם בגלל השקפותיו (כמו למשל לכנות אותו “כופר”, או “רשע”)? אני חושב שגם אלו אינן הכפשות, כל עוד הדברים מנומקים. אם אני חושב שהשקפתו של פלוני היא כפירה בעקרונות האמונה או ההלכה, גם אם הדבר אינו מוסכם על אחרים, לדעתי אין שום בעיה בכך שאני מכנה אותו כופר. זה תיאור ענייני לגמרי, גם אם ניתן להתווכח עליו” –

    “הסברתי שטענות נגד העניין, חריפות ככל שיהיו, אינן הכפשות. ומה לגבי טענות נגד אדם בגלל העובדות (כמו למשל לכנות אותו “טיפש”, או “הדיוט”)? אני חושב שגם אלו אינן הכפשות, כל עוד הדברים מנומקים. אם אני חושב שפלוני הוא באמת טיפש, גם אם הדבר אינו מוסכם על אחרים, לדעתי אין שום בעיה בכך שאני מכנה אותו טיפש. זה תיאור ענייני לגמרי, גם אם ניתן להתווכח עליו” –

    מסכים?

  2. בס”ד כ”ב באב ע”ט

    דבריה של ד”ר איילת סיידלר שמרדכי היה מתבולל מוזרים. הרי מרדכי מסרב לכרוע ולהשתחוות להמן ומסביר את סירובו להשתחוות ‘כי הוא יהודי’. אדם המסכן את חייו בשל נאמנותו ליהדות – הוא מתבולל?

    בברכה, ש”צ לוינגר

    בהיות מרדכי פקיד בכיר בחצר המלכות ‘יושב בשער המלך’, קיבל מהממונים עליו שם רשמי, וכפי ש’שר הסיסים’ שם לדניאל, חנניה מישאל ועזריה את השמות ‘בלטשאצר, שדרך מישך ועבד נגו’, והעובדה שבעל תפקיד בחצר המלך נאלץ לקבל את השם הרשמי שמדביקים לו הממונים עליו – אינה מלמדת על התבוללות.

    על אחת כמה וכמה שבשושן שבמדינת עילםבה אין מייחסים מעמד אלילי לאלילי בבל, ובימי אחשוורוש שהרס ‘בשנת שלוש למלכו’ את מקדש מרדוך שבבבל וסילק את פסלו של אותו אליל – היה ‘מרדוך’ אליל שבוטל ע”י נכרי ובטל מתורת עבודה זרה.

    ‘מרדוך’ במקורו הוא כינויו של עיגול השמש, ו’אסתר’ היא ‘כוכב השחר’, ‘איילת השחר’, והיקראות על שם גרם שמים מאיר, לא חייבת להיות קשורה לקונוטציה אלילית. אולי נטען שהרב רפי פרץ נוטה להתבוללות בשל מינויין של נשים בשם ‘איילת’ לתפקידים בכירים? 🙂

    1. מקורות לדבריי (למשה)

      בס”ד כ”ב באב ע”ט

      למשה – שלום רב,

      מה שכתבתי ש’יושב בשער המלך’ הוא בעל תפקיד בכיר בחצר המלך – כך פירש ד”ר י”צ מושקוביץ (ב’דעת מקרא’), והביא לכך ראיה מהכתוב בדניאל ב,מט: ‘אדין מלכא לדניאל רבי… והשלטה על כל מדינת בבל ורב סגנין על כל חכימי בבל, ודניאל בעא מן מלכא ומני על עבידתא די מדינת בבללשדרך מישך ועבד נגו, ודניאל בתרע מלכא’. הווה אומר: היותו של דניאל ‘בתרע מלכא’ הוא בתפקיד ‘רב סגנין על כל חכימי בבל’.

      נתינת שם רשמי לאנשי חצר המלכות, מתועדת בדניאל א,ז: ‘וישם להם שר הסריסים שמות. וישם לדניאל בלטשאצר ולחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעהזריה עבד נגו’. מנהג זה, לקרוא לבכירים בשם רשמי, הוא עתיק יומין, וכך נהג פרעה שהעניק למשנהו את השם: ‘צפנת פענח’.

      על משמעותו של השם ‘מרדוך’ – ‘עיגול השמש’, ראה בויקיפדיה ערך ‘מרדוך’. שם מובאים גם דברי הרודווטוס שאחשוורוש חילל את מקדש מרדוך וסילק את פסלו בשנת 482 (שים לב שזו ‘שנת שלוש למלכו’), ובכך הוריד מגדולתו את ראש הפנתיאון הבבלי.

      לגבי ‘אסתר – ראה ‘דעת מקרא (אסתר ב,ז): אסתר – יש אומרים שהוא שם פרס שמשמעו “כוכב” (star), ויש אומרים, שאסתר הוא שם הכוכב נוגה, שלדעת עובדי האלילים הוא כוכבה של אישתר או איסתר שבפי הבבלים’. שים לב, שדרשת חז”ל ש’איילת השחר’ (תהלים כב) היא אסתר, נסמכים גם על משמעותו של השם ‘אסתר’.

      בברכה, ש”צ לוינגר, כוכב השחר, אבי חיה-אסתר

      ייתכן שהנוהג של קריאת שם רשמי לבני החצר, הביא את בת פרעה להעניק לבן טיפוחיה את השם ‘משה’ (‘בן היאור’ במצרית).

  3. דיון על פרוש מונח ולא דיון לוגי עיקר עינינו הוא מה אדם סביר מתכוון כאשר הוא משתמש במונח זה או אחר.
    ניראה לי שאדם רגיל מתכוון במונח ה’כפשה’ גם למה שאתה מציין, שקרים לגופו של אדם ולא לגוף העיניין או אמת לא רלוונטית לנושא,
    אבל גם כאשר טוענים על הטענה עצמה אבל לא לגופה אלא נותנים ציונים ותארים לטענות כגון “מטופש” ‘לא הגיוני’ בלא שום בסיס זו גם הכפשה חסרת בסיס.
    כאשר אומרים על טיעון שהוא ‘מטופש’ בלי להסביר למה זה הציון שניתן לטענות, זו הכפשה חסרת בסיס.

    ניראה לי שאמירות שמופיעות במאמרך כמו “אם תתבוננו כעת שוב במכתבו של הרב דביר ובנספח שלו …… יש בו לא מעט שטויות, תפיסות לא הגיוניות בעליל, הטפה היסטרית, פרשנות מטופשת לאמירות של ד”ר סיידלר, .”
    ציונים ותארים מסוג זה אתה מחלק למכתבו ובכלל לאנשי הר המור לאורך כל מאמרך כאילו זה הלכה למשה מסיני שכולם יודעים שטענות הרב דביר והר המור מטופשות לא הגיוניות וכ’ו.
    מאמרך הוא דוגמה טובה לאיך נראית הכפשה חסרת בסיס.

    1. לא מדובר כאן על סמנטיקה. השאלה היא האם אמירות כאלה הן לא בסדר, או שיש בהן פגיעה לא מוצדקת. תקרא לזה הכפשה או יקום פורקן. בכל אופן, לכן לדעתי דבריי לא נכנסים לגדר הזה.
      מעבר לזה, אני גם הסברתי זאת בקצרה, אם בכלל זה טעון הסבר (הזכרתי את הניתוק מהטקסט ומהמשמעות שלו), וגם הפניתי לאחרים שעשו זאת (טרופר ובזק. שכן זה לא היה הנושא שלי). בכל אופן, אם מישהו בכל זאת רוצה לשמוע נימוקים מפורטים יותר מדוע חשבתי שזה מטופש או שטותי, ייכבד וישאל. אם כי קשה לי לראות מי שלא מבין זאת בעצמו או לאור המקורות שהפניתי אליהם.
      מעבר לכל זה, אם כבר בסמנטיקה עסקינן, כשאדם לא מנמק זה לא אומר שההכפשה חסרת בסיס, כפי שכתבת. זו “הכפשה” שהבסיס אליה לא מובא בדבריו. הכפשה חסרת בסיס זה כשאין בסיס. אבל כאן הדברים מובנים מאליהם.

  4. התכפשות באפר או התרוממות ממנו?

    בס”ד עש”ק וזכרת את כל הדרך תשע”ט

    המקרא מתאר את נפילותיהם של דמויות המופת שלו, מלכים נביאים וצדיקים, (ולפי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן – אף מעצים את תיאור הנפילה יותר ממה שהיתה בפועל). השאלה לאיזה כיוון אנחנו לוקחים את זה.

    אם המטרה של עיסוקנו בחטאיהם של אנשי מעלה היא לתת לגיטימציה למצב הירוד, הנה כולם בעלי חולשות וחטאים, אפילו הגדולים ביותר, ואין לנו מה להתרגש מפגמינו,שהרי ‘זה כל האדם’ – הרי זה רע מאד: כשאנחנו מכפישים את עצמנו בעפר, כובשים את עצמנו בבוץ כדי להישאר שם כי ‘ככה זה בחיים’ ולמה להתאמץ? – הרי אנחנו נועלים בפני עצמנו את הדרך לשינוי.

    ערכו של העיסוק בנפילותיהם של אנשי מעלה, הוא כשלומדים מהם שני לקחים בסיסיים: (א) כמה צריך אדם להיזהר מנפילה, בראותנו למשל מה קרה לדוד המלך כתוצאה ממבט עיניים אחד שלא במקום…. (ב) אפילו כשכבר נפל האדם בנפילה נוראה – יש לו תקווה לקום ולהתנער, לקחת אחריות ולתקן, כדוד שנפל וידע לקום ולהיזכר לדורות כ’גבר הוקם על’ – שהקים עולה של תשובה.

    התייחסות אל גדולי האומה ‘בגובה העיניים’ כאילו הם ‘אחד מהחבר’ה’ – אינה ראוייה 0וכבר שקל רב אשי למטרפסיה כשקרא למנשה ‘חברנו’). את דמויות המופת של המקרא יש ללמוד ב’הגבהת העיניים’. ללמוד מהם את הזהירות שלא ליפול, ולקום ולהתנער גם אחרי הנפילה , ואדרבה להתרומם ממנה למדרגה גבוהה יותר ממה שהיה לפני הנפילה.

    בברכת שבת שלום, ש”צ .

    1. ןהערה לשונית על השורש 'כפ"ש'

      השורש ‘כפ”ש’ מופיע פעם אחת ויחידה המקרא, באיכה ג,טז: ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר’. רש”י מפרש שם כעין משפעות השורש כפ”ש בלשון חז”ל, שהוא כמו ‘כפ”ה’, כפה אותי אל העפר.

      ראב”ע מבאר ע”פ ההקבלה ל’ויגרס בחצץ שני’ ש’הכפישני באפר’ הוא ‘הטעימני באפר, ובעל ‘דעת מקרא’ מבאר ש’כפ”ש’ הוא כמו ‘כב”ש’, ‘הטמין אותי בעפר’.

      וכבר ביארתי שההתכפשות באפר, המבהירה לנו את גודל הנפילה – יש לה ערך רק כשהיא סוללת את הדרך להשתחרר ולקום ממנו – כופש המוביל לחופש 🙂

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. לגבי שימוש בפרשנות נוצרית

      בס”ד כ”ה באב ע”ט

      לגבי שימוש בפרשנות נוצרית למקרא – ידועה עדותו של רבי מצליח בר אליה מפלרמו, שהיה תלמידו של רב האיי גאון, שכשהתלבטו בישיבה בביאור פסוק בתהלים שלח הרב את תלמידו אל ‘הקתוליקוס הנוצרי’ כדי לשמוע ממנו מאם ישו ביאור טוב לפסוק.

      אדרבה, יש סברה גדולה לומר שמי שמנווט את לימוד התנ”ך במערכת החינוך, צריך להיות בקי בפרשנות המנוגדת למסורת בכדי שיוכל להתמודד כנגדה ולתת תשובות ראויות לטענותיהם של מבקרי המקרא. כך קם המפעל הפרשני של ‘דעת מקרא’ שבו חברו תלמידי חכמים שהכירו היטב את המחקר ההיסטורי והביקורתי, והשכילו להשתמש בהישגי המדע כדי לבסס את המסורת ולהגן עליה מפני מבקריה.

      בראש מפעל זה עמד הגאון רבי שאול ישראלי זצ”ל, ואולי זו גם סברתו של תלמידו הגדול הרה”ג יעקב אריאל, הרואה את ד”ר איילת סיידלר כמתאימה להוביל את לימוד התנ”ך בחינוך הממ”ד. אם יש ‘חריקות’ בהתבטאויות שלה – הרי ניתן להעיר עליהן ולתקנן.

      בברכה, ש”צ

      נתקלתי בתופעה לא ראויה אצל חלק מאנשי האקדמיה שאצלם אין להביא בעבודות המוגשות להם אלא ‘מקורות שפיטים’. הווה אומר: פירושיהם של ראשונים ואחרונים שלא עברו את ‘מסננת השפיטות הקדמית’ – אינם ראויים לבוא בקהל!

      .ובדידי הווה עובדא. הצעתי לסטודנטית שעמדה לכתוב עבודה על אחד הנביאים מאמרים של רבנים בני דורנו על אותו נביא, ואמרה לי שמנחיה לא יקבלו הסתמכות על ‘חומר בלתי שפיט’. ותמהתי: ‘אם כן, אסור לך לצטט גם את דברי הנביא’ 🙂 גישה אבסורדית כזאת, שאני מקווה מאד שאינה נחלתה של ד”ר סיידלר, שלפיה דברי תיאולוג נוצרי בעל תואר אקדמי כשרים, בעוד דברי רב פסולים – וודאי לא ראוייה!

    3. ציון מקור לדברי רב מצליח מפלרמו, פיסקה 1 – מנחם בן-ששון, ‘ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האיסלאם’, באתר מט”ח, מאמר א’, סוף פרק 2.

      תיקון, בפיסקה 4, שורה 3
      … את ‘מסננת השפיטות האקדמית’…

    4. תיקון והערה לתגובה 'לגבי שימוש...'

      בפיסקה 1, שורה 3
      … כדי לשמוע ממנו האם יש לו ביאור טוב לפסוק.

      והערה:
      דוגמה טובה לשימוש בפרשנותם של מבקרי מקרא כדי להיאבק נגדם, הוא מאמרה של ד”ר איילת סיידלר, ‘מזמור כז – בטחון, חשש ותקווה’ (בית מקרא נו), שבו דנה המחברת במזמור כז, שבו ‘חגגו’ מבקרי המקרא בטוענם שיש ניגוד בין הביטחון שבחלקו הראשון של הפרק לבין החשש שבחלקו השני. והיא יוצאת כנגדם ומבססת את אחדות הפרק.

      אולי בא הפולמוס בעתו ובזמנו, לקראת ימי הרחמים והסליחות בהם נאמר פעמיים ביום את מזמור כז, ומתוך הפולמוס נודע לנו מאמרה המאיר את אחדותו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    5. אצל בני דודינו ממדעי הרוח מקובלת מאד המגבלה המטומטמת הזאת, לצטט רק מאמרים שפיטים. אבל זו מגבלה בכתיבת מאמרים אקדמיים ולא בהכרח בהוראה. אני מכיר זאת היטב, מפני שכבר כמה וכמה אנשים שרצו לצטט אוותי ולהתייחס אליי במאמריהם הוזהרו שלא לעשות זאת.

  5. הרב מיכי, כתבת “דומני שכדי שאמירה כלשהי תיחשב הכפשה, היא צריכה להכיל שקרים”. אני חושב שלא צריך שיהיו שקרים בוטים באמירה כדי שהיא תיחשב הכפשה – מספיק שזה ישתמע מכך וייצור מצג שווא. אני יכול להעיד על עצמי שלפני הסיפור הזה לא שמעתי את שמעה של ד”ר סיידלר, וכשקראתי את המכתב התמונה שהצטיירה ממנו היא של אישה חילונית, או לכל הפחות מישהי לא ממש דתיה – בטח שלא חשבתי שמדובר על סגנית ראש מדרשה. ממה שקראתי אחר כך הבנתי שהרושם הזה לא נכון ואפילו הפוך ומנוגד למציאות. לכן לענ”ד אפילו בקריטריונים המחמירים שלך בהגדרת “הכפשה” – המכתב הזה אכן היה מכפיש.

    1. איני מסכים. כל עוד מה שנאמר אמיתי המסקנות שאתה מסיק הן על אחריותך. בהנחה שהם תיארו נכון את השקפותיה אז זה מה שהיא. כעת תחליט אם היא חילונית או לא. אם הם נוקטים לשון מטעה או שמשתמעת לשתי פנים – כאן תיתכן בעיה.

    2. אני לא בטוח שאני מסכים – מכיוון שכאשר מישהו בוחר במודע להציג חלקי דברים באופן מגמתי, אי אפשר לומר שהוא “רק הציג עובדות”. זה לא הרבה פחות גרוע משקר, ובמובן מסויים יותר גרוע. אבל דומני שזה עמוד להיות ויכוח על הגדרת המושג “הכפשה” שהוא לא ויכוח יעיל במיוחד. לא כל כך משנה לי אם תקרא לזה הכפשה או לא – מה שבטוח הוא שלפרסם מכתב מגמתי וחד צדדי שמציג מישהי באור לא מחמיא (ומסולף, כפי ששמעתי מכל אדם שמכיר אותה) הוא לא רק “הבנה לא נכונה” אלא מעשה בלתי מוסרי ולא הגון. אני חושב שחלק גדול מספר “חפץ חיים” דן בדיוק במקרים האלו, של אמירת אמת אבל בצורה שהתוצאה שלה היא גנאי על האדם. אפשר לא לקרוא לזה הכפשה אם אתה רוצה לייחד את המושג הזה להגדרה שנתת, אבל מכדי לשון הרע לא יצאנו.

    3. יש מבקרי מקרא שומרי-מצוות (לדוד)

      בס”ד כ”ו באב ע”ט

      לדוד – שלום רב,

      בלי להתייחס לד”ר סיידלר עצמה, שלגביה הבאתי לעיל צדדים לכאן ולכאן ואת הכרעתו של הגר”י אריאל לטובתה. יש להעיר שהעובדה שאדם מקיים אורח חיים מוקפד, אינה מעידה בהכרח על מצב אמונתו.

      כבר נתקלנו באנשים שומרי מצוות שאינם מאמינים בתורה מן השמים ומחזיקים בהשערת התעודות של וולהאוזן, ובמרביצי תורה הסוברים שה’ ‘עזב את הארץ’ ואינו משגיח על ברואיו. – כך שהחשדנות באנשים שדבריהם נראין ‘מטין לדעת מינות’ – אינה מופרכת מיסודה.

      הילדים הם הדבר היקר לנו ביותר, ולכן אנחנו שולחים אותם לחינוך דתי, וזכותנו וחובתנו להבטיח שמחנכיהם לא ‘ימכרו’ להם את ‘ביקורת המקרא’, לא כפירה ב’תורה מן השמים’, ולא זלזול בנביאים מלכים וחכמים, הרי גם אותם אסור להכפיש.

      במקרה דנן, הפולמוס רק היטיב עם הגב’ ד”ר סיידלר, שכן אחרי הצגת ‘כתב החשדות’, עמדו רבנים חשובים כהרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב איתן אייזמן והכריעוה לכף זכות. זה טיבו של דיון ציבורי – יש חושדים יש מלמדים זכות, ויש חכמים שמכריעים.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      אומרים שהראי”ה קוק אמר בהספדו של ר’ יחיאל מיכל פינס, שעל מצב כזה נאמר ‘כל המזיל דמעות על אדם כשר…’, ש’כשר’ הוא מי שיצאו עליו עוררין והיתה ‘שאלה’ לגביו, אלא שהורה בזה חכם שהוא ‘כשר’ 🙂

    4. אין לי ספק בכך – אני יודע שיש הרבה שומרי מצוות שמחזיקים בכל מיני דעות שונות ומשונות. הנקודה שלי היתה שהמכתב יוצר בעיני מצג שווא – *כאילו* היא איננה שומרת מצוות; ובגלל שאני מרשה לעצמי להניח שהיא לא תהיה מרוצה מהצגה כזו, בעיני יש כאן לשון הרע (לא כל כך אכפת לי אם לקרוא לזה “הכפשה” או סתם לשון הרע).

    5. אין מילה בכיוון זה (לדוד)

      עברתי שוב על מכתבי הרב יעקב דביר. אין בהם כל אמירה שממנה משתמע שגב’ סיידלר אינה שומרת מצוות!

      בברכה, ש”צ

    6. ברור שאין מילה שאומרת דבר כזה – זה כל הרעיון, לא נאמר שם שום דבר שקרי, אבל המכתב יוצר מסר מבין השורות שמסלף את המציאות. אני לא יודע אם מבחינת ההגדרה ההלכתית זה רק אבק לשון הרע או לשון הרע גמורה, אבל זה וודאי באזור – מובן, שמחבר המכתב יאמר שזה “לשון הרע לצורך” כדי להגן על ילדינו הטהורים משטף הכפירה הנורא, אבל זה עדיין לשון הרע.

  6. “לו היינו מחפשים בין כל המחשבות של בני אדם את הביטויים המובהקים ביותר של סכלות ושל דעה קדומה, רוב הדוגמאות שלנו היו לקוחות מהשקפות על ההשקפות של זה את זה”. (סטיוארט מיל)

    זו הבעיה של כמעט כל פרשנות, אחת על כמה וכמה של פרשנות של פרשנות.

  7. שמתי לב שנשים ובעיקר כאלו המשתייכות לפלג הקונסרבטיבי/רפורמי ( או כאלו שמציגות עמדות כביכול פתוחות שדומות להן) זוכות אצלך ליחס מאתרג טובא.
    אינה דומה אמירה שנשמעת מפי רב מהסגנון הישן/שמרני שזוכה לזלזול ומיאוס מצדך, למפרע מבלי לעשות מאמץ מינימלי להבין אותה, לאמירה ‘נאורה’ של איזה אקדמאית שקצת התבוננות מגלה שהיא נבובה, שזוכה אצלך לכבוד ויקר, ונסיונות מאומצים עד פתטיים כדי להבהיר את העומק הנשגב הטמון בה.

  8. לגבי מה שכתבת בהערה שלש, נראה מדבריך שאתה רואה בברסקאים ובחזונאישניקים והתלמידי הראי”ה גישה מחודשת, למה שיטת החזו”א מחודשת? אפילו שיטת בריסק אינה מחודשת מה שחדש אצלה זה הכלים (המחשבתיים), רק על הראי”ה אפשר לומר ששיטתו מחודשת (כמובן שיש לקחת בחשבון שגם המציאות בזמנו היתה מאד מחודשת, עד כדי משיחית) וגם זה רק בחלק ההשקפתי שלו.

    אני תמיד אוהב את ההדגשה שלך על חסידי החזו”א המזוייפים, זה כ”כ נכון בעיני.

    1. אתה צודק שאצל החזו”א לא היית שיטה כוללת חדשה, אבל הוא חידש לא מעט דברים בהלכה ובכלל. עובדה היא שיש “חזונאישניקים” כלומר זה נתפס כשיטה מיוחדת (ויש לדון בזה לפיי שתי הפרשנויות). למעשה, החזו”א בכלל לא היה שיטתי (אלא בעל’בתיש), ולכן הוא לא כ”כ אהוד בישיבות (לא כמו ר’ חיים ור’ שמעון ור’ שמואל). בכל הקשר הוא אמר מה שנראה לו באותו מקום, ולא דרך שיטה כללית.

  9. “הכפשה: אמירת דברים בוטים כנגד אדם הפוגעים בשמו הטוב, השמצה”
    מיכי – מסכים שבמכתב הנ”ל אין הכפשה, רק רצון עז לקדם את האג’נדה של הכותב תוך שימוש בטקטיקת “השמיים נופלים על ראשינו” (ע”ע אסטריקס והגאלים)

    אבל בין אם תסכים עם זה ובין אם לא – לצורת השיח ובחירת המילים יש משמעות רבה ביצירת שיח תרבותי בין השקפות עולם. לתת למישהו ציון “כופר” במקום לאמר ש”אני חולק מהותית על דבריו” יש הבדל גדול גם במנגינה וגם בתרבות הנוצרת בוויכוח לוהט בין צדדים.

    אפשר ורצוי לומר דברים נוקבים (אם יש בהם טעם, מתודולוגיה, ולוגיקה) בוויכוח.
    אין צורך לרסק את העמדה שכנגד בפגיעות ישירות בדובריה ומדברריה.

    אני מכיר את יחסך “האוהב” לפוסט-מודרניזם ו”ההערכה העמוקה” שאתה רוחש להם אבל משהו אחד קשה לך לקחת מהם: הם הצליחו לחלחל לשיח הקיים את התובנה שכל נושא המחנאות הוא פאטה-מורגנה.
    בעולם של נרטיבים אתה יכול למצוא את עצמך נודד ממחנה למחנה (מנרטיב לנרטיב) בלי הרבה מאמץ אינטלקטואלי.
    המקום הנפשי (כן… סליחה על השימוש בפסיכולוגיה ר”ל) שלנו בעולם פוסט מודרני מאפשר לכל אחד להחזיק דעה ולנוע על הסקאלה לעבר אמיתות שונות (בעיניו)
    או כמו שהאדמו”ר קורא לזה: אם יראו לי טיעון טוב – אני מוכן גם להתנצר…

  10. מהמכתב עולה שסידלר בעד ללמד ילדים פירושים של תאולוגים נוצרים. האם מכך שהם מופיעים בהערות שוליים של מאמרים שלה, ואפילו אם היא מבססת עליהם שיעורים (הרשה לי לנחש שזה לא לילדי בית ספר) ניתן להסיק את המסקנה הזו? ברור שלא, ואני משער שגם דביר יודע את זה. זו הכפשה.
    במכתב לשר החינוך “אישה שכל חשיבתה, הרצאותיה ומאמריה הם בגישה החילונית- הסיפרותית והביקורת האקדמית” – ברור לי שאצל דביר קל ליפול לגישה המפחידה הנ”ל, אך האם הוא באמת יכול לעמוד מאחורי הטענה ש*כל* חשיבתה (איפה אורוול כשצריך אותו?), הרצאותיה ומאמריה הם כאלה? חומר הראיות שלו בוודאי לא מביא לזה. קשה לי להאמין שיש לו עוד חומר שהוא לא הביא. אני גם מוכן לנחש שאפשר יהיה למצוא אפילו חצי שלמה שלה מדברת שתהיה בסדר. זו הכפשה גמורה.
    בקובץ הראיות ישנה כותרת ‘פקפוק באמתתה של תורה’. המשמעות היא ברורה – סידלר מפקפקת באמיתות התורה. האם הובאה לכך ראיה? לא, זו הכפשה.

    דומני שגם כשמכפישים אותך, אתה נוהג להתעצבן ולמחות על ההכפשה, לפני התייחסות לגופו של עניין. ואתה כותב טורים באורך אסטרונומי שרק משועממים (במקרה הזה פשוט חשבתי שיהיה נחמד להשתתף בעצבים על הקווניקים) כמוני קוראים ויכול להתייחס לכל טענה בפירוט. מבחינה ציבורית אני חושב שהמכתב הזה דורש קודם כל גינוי על ההכפשות.
    דיון ציבורי על הדרך ללמוד תנ”ך אינו דבר שהרב בזק, למשל, נמנע ממנו. אדרבה. אבל אני חושב שההחלטה שלו לא להתייחס לזה כעת בפייסבוק היא נכונה.
    כשדביר ישלח מכתב, גם אם חריף, ובו יטען שלא ראוי למנות מישהי שלמדה פרשנות נוצרית, שכותבת מאמרים אקדמיים, שמנתחת את התנ”ך באמצעים ספרותיים, ושמתייחסת אל גיבורי התנ”ך כאל אנשים בשר ודם, אז יהיה טעם להגיב לגופו של עניין.
    אגב, דומני שצמד המילים ‘נחמה ליבוביץ” יוכל לסיים את הדיון כי הרי גופו של עניין הוא שאין גופו של עניין – מבחינת דביר אין שום עקרונות מקודשים כי העקרונות המקודשים ממילא כפופים לבני האדם שמחליטים מהם. כך, אם נחמה לייבוביץ’ מנתחת בכלים ספרותיים, הרי שכבר אי אפשר לטעון נגד זה. אם היא מצטטת את בנו יעקב למנדלסון (עם ר’ בהתחלה – רמבמ”ן!) אז גם זה מותר. ואם הטאו יגיד מחר שספריית פיג’מה זה נורא ואיום, אז הרב אבינר שאמר אתמול שזה סבבה יגיד מיד שזה הורס את יסודות הקדושה. אז איזה דיון ענייני שייך לנהל כשמי שמולך לא יכול לעמוד מאחורי שום טיעון ענייני והכל אצלו פרסונלי?

    אגב, למחנה החרדים עם הכיפה השחורה או הסרוגה שהזכרת יש להוסיף גם את השמאלנים. כך למשל רם בן ברק עם שחורים מול לבנים, דן מרגלית עם בני אור ובני חושך, וגם שני המשוגעים התמהוניים, הזקן המזוקן והצעירה הצווחנית.

    1. ישי, נראה לי שנסחפת. אלו סתם דקדוקי עניות ורוח הדברים ברורה. אם אישה לומדת ומלמדת תנ”ך עם הוגים נוצרים, החשש שהיא תעשה זאת גם בתיכון הוא בהחלט סביר (עם או בלי ציטוט שלהם). זו ממש לא הכפשה. הוא הדין לגבי “כל”, שדייקת אותו על קוצו של יוד וזה חסר שחר. אגב, גם אתה כותב שמבחינתו “אין שום (!) עקרונות מקודשים”. באמת “שום”? האם “הכל” פרסונלי? יש לך ראיות שאין לו שום דבר לא פרסונלי?
      ללמדך, שכך מתבטאים כשכותבים, ואין כאן שום (!) הכפשה, ולכן גם לא היה צורך במחאות נגד הכפשות. כל קורא סביר שלא מחפש אותו בנרות מבין את הדברים אל נכון. יש מספיק מגרעות בקווניקים והבו דלא לוסיף עלייהו.
      וגם לגבי אמונה באמיתות התורה, אם הגדרתו לאמיתות התורה היא אמיתות עובדתית כפשוטה אז היא אכן לא מאמינה באמיתות התורה (אם היא כותבת אפשרות שמשהו הוא בדיה). אכן גם דבייר עצמו לא חושב שמדובר באמיתות המילולית כפשוטה (שהרי הוא עצמו טוען שדוד לא חטא), אבל זו סתם סתירה במשנתו. הכפשה אין כאן.

    2. תימה לי. אתה אומר שאנשים לא קוראים את הדברים אלא סתם מאשימים, אבל לא קורא בעצמך. כשמראים לך מה כתוב, אתה קורא לזה דקדוקי עניות.
      רוח הדברים אכן ברורה, והכניסה שלי להוכחות בקטנה הייתה רק בגלל ההיתממות המוזרה שלך. הם בעצם מאשימים אותה שהיא מאמינה בביקורת המקרא, כלומר שהתורה לא מאת ה’ (אפילו באופן חלקי, זה לא משנה לענייננו; אף אם לדעתך זה משנה לדעת שני הצדדים לא ממש), ומאשימים אותה שהיא תכניס לתוכנית הלימודים לימוד תיאולוגים נוצריים במקום מפרשים קלאסיים. אני לא מכיר אותה כלל, אבל הצד השני טוען שאלה האשמות מופרכות לחלוטין, שהיא מאמינה בתורה מן השמיים, ושהיא חושבת שצריך ללמד פרשנות קלאסית וכנראה כלל לא להכניס פירושים שלא מבני ברית לבית הספר. אז כן, יש פה וויכוח על העובדות, והטענה להכפשה אינה במקומה. אתה, כהרגלך, לא מאוד מתעניין בעובדות (אך לא נמנע מלהאשים אחרים שהם טועים בהם), אלא מתעניין בעקרונות ורוצה שיח על עקרונות. זו זכותך כמובן, אבל ברור שאנשים מהצד האחר (הסטרא דקדושה זה הר המור כמובן) יגנו על סידלר מפני הכפשות. הם רוצים קודם להעמיד דברים על דיוקם (לטענתם), היא מאמינה בתורה מן השמיים, ואינה מעוניינת להכניס מפרשים נוצריים לתוכנית הלימודים (בטח לא במידה שבה דביר ועוזריו משאר הסמסים מנסים לשכנע אותנו). אחרי זה יהיה אפשר להגיע לדיון ענייני בשאלות האם התייחסות לגיבורי התנ”ך כאל בשר ודם זה טוב או רע והאם שימוש בכלים ספרותיים בלימוד תנ”ך זה טוב או רע.

      אתה צודק לגבי המילה ‘כל’. יש פרק בספר העיקרים שבו הוא אומר מה ההוראות של המילה. זה הולך בערך כך: א. 100%. ב. 99.9%. ג. 90%. ד. 60%. ה. מעל 50%. ו. 30%. ז. 5%. ח. 0.5%. פרק מאוד משעשע… אז יש הבדל – למה יש לדביר הוכחה? הוא קרא כמה מאמרים (אקדמיים?) שלה ומזה החליט מה כל גישתה. ברור שיתרעמו עליו. אתה צודק שגם אני איני מכיר אותו, והטענה האמיתית שלי לא מופנית כלפיו (כי מבחינתי אפריורית יש חזקה שהוא ככל חבריו אינו פרט אוטונומי שראוי לדון איתו) אלא כלפי הטאואיזם ככלל, וכאן אני חושב שהטענה שלי מבוססת (בוודאי שאתה לא יכול לטעון שהיא לא מבוססת כשאתה טוען בדיוק את אותו דבר עליהם).

      אני לא ראיתי שהיא העלתה אפשרות שמשהו בתורה הוא בדיה. תחת הכותרת הנ”ל (פקפוק) מופיע ציטוט שלה שבו נאמר שיש חוקרים שמפקפקים. אם זה פקפוק, הרי ממילא גם מכתבו של דביר הוא פקפוק וממ”נ. ברור שמבחינת הרב אמנון בזק זו ההאשמה הכי חמורה כאן, ואם היא אינה נכונה (אין לה שום ביסוס) ברור שהתשובה הראשונה תהיה הפרכתה.

    3. לאיזו טענה שלך לא התייחסתי?
      האם אין גבול לחוסר היכולת שלך להבין מה שאתה קורא או את המציאות מסביבך? אני כל פעם נפעם מחדש מההפרש בין היכולת האנליטית ליכולות אחרות. אם כי הפעם משום מה זה לא נראה לי כמו סתם חוסר הבנה מצידך, אלא סתם התחמקות מחוסר נעימות, וזה דווקא נורא לא מתאים לך.
      טענת שאין שם הכפשה. הסברתי לך למה יש. טענת לגבי ‘כל’ והסכמתי איתך שהביקורת שלי כאן היא מוגזמת, אבל גם בלי ‘כל’ אלא רק רוב או הרבה מדובר בהכפשה. בטענה על פקפוק באמינות התורה כתבת דברים שפשוט לא קשורים לדיון. ושוב, כרגיל, אני תוהה מי הם האנשים שלפעמים מצליחים לשכנע אותך. ראיתי מיליון אנשים חכמים מנסים להסביר לך למה ציבור שלם שלומד תורה ולא עובד לא תורם לכלכלה בדיוק כמו ציבורים אחרים, ואף אחד לא הצליח במשימה הלכאורה פשוטה הזו. אבל לפעמים אתה מספר על אנשים שלימדו אותך דברים חדשים, ואני תוהה איך התהליך הזה מתרחש.

  11. אני לא יודע אם זה נופל להגדרות של הכפשה.אבל זו רק סמנטיקה. כל הדיון של הרב נראה לי שלא רלוונטי.נדמה לי שאכן כל הסיפור של חרדל”ים וחרדים הוא תמיד אישי.אני לא בטוח שהם מסוגלים כלל לענייניות.האנשים האלו פשוט חיים בניתוק נפשי משאר החברה ומחפשים מלחמות איתה ע”מ לשמור על זהותם וייחודם (ותחושת החשיבות שלהם).ובפרט החרדל”ים פשוט מחפשים עילה להציק לכל השאר.המעטפת הכביכול עניינית היא רק כלי.קראתי באישזשהוא מקום שהרב ש”ך כתב שהיהודים או החרדים שמרו על עצמם בזכות מלחמות (אינני זוכר אם אלו מלחמות מבחוץ או מלחמות פנימיות).אני מניח שאם היא עברה אישור אצל הרב אריאל גם אנשי המור המור היו יכולים להיות רגועים ביחס לאמונה שלה בתורה מן השמיים ואת הציטוטים שלה יכלו לתרץ בעצמם (הרי בטוח שהוא מספיק דוס לשיטתם.אז באיזה שהוא מקום הם כן קצת משקרים).זו פשוט צדקנות חרדית (חסרת דעת) טיפוסית שלא יכולה להתקיים (כמו כל צדקנות שהיא) בלי “רשעים ” שיזינו את המלחמה נגדם ושמבלעדי מלחמה אין לה (לצדקנות) זכות קיום.אז היו מוצאים פגם אחר באיזשהוא מועמד שלא יהיה אם הוא לא משלהם.הם הריחו כוח בידיים שלהם (הרב רפי פרץ) ולכן פתאום נזדעקו .אבל אני מאמין שזה לא מקרה ספורדי.וקצת ראיה לכך היא ההערה הראשונה של הרב במאמר פה על כך ש”ילדינו” נמצאים בסכנה בעוד ילדיהם כלל לומדים במערכת הזאת.הם כביכול “דואגים” לכל השאר במסווה של ערבות הדדית אבל על איזה ערבות ( “ואהבת לרעך כמוך”) הם בכלל מדברים אם אין להם כבוד לכל השאר הנ”ל.אז זו לא רק צדקנות אלא גם חוסר מודעות עצמית.שזה בכלל שילוב קטלני.ההיטפלות של הרב להגדרות היא לא מן העניין.ברור שיש לקווניקים משהוא אישי וכל הסיפור הוא רק תירוץ.גם הרב לא אוהב את החברה הללו .גם אני לא.כל הסיפור פה הוא גופו של אדם ולא של עניין.פשוט צריך לשים את הדברים על השולחן ולומר את זה ולהיפרד.זה הרי כבר מה שקורה רק שהחברה הללו מנסים בבריונות חרדית טיפוסית להשתלט על כל השאר.

    1. הביקורת לא רק חרדל"ית (לאילון)

      ,בס”ד כ”ו באב ע”ט

      לאילון – שלום רב

      ,ביקורת על העיסוק בביקורת המקרא, גם כשנאבקים בה, ועל עיסוק יתר בריאליה מקראית – מתח הרב משה ליכטנשטיין במאמרו ‘אחת דיבר אלקים – שתים זו שמעתי?’ (והגיב על דבריו הרב יואל בן-נון, ‘אחת דיבר אלקים – שתים זו שמעתי!’). אף הרב אלחנן סמט מתח ביקורת על חלק מהמתודות של עמיתיו ב’מכללת הרצוג’ (בראיון עימו, ‘ממשיך את נחמה’, ב’מוסף שבת – מקור ראשון”.

      וכבר אמר הרב יעקב מדן שיש ערך בביקורת, המונעת את העוסקים בהתמודדות עם חקר המקרא ובלימוד כשליהם של גיבוריו מלהיסחף בכיוונים לא ראויים. גם ד”ר איילת סיידלר, אף שכנראה אורותיה רבים מצלליה, נסחפה לכמה ‘פשטלך’ חסרי טעם, כגון שמרדכי המוסר נפשו שלא להשתחוות להמן כי הוא מתבולל! או ששמשון המסתיר שוב ושוב את סוד כוחו מאשת חיקו ונכנע לה רק עקב לחץ כבד, רוצה לבטל את נזירותו. לא צריך להיות חרד”ל גדול כדי להבין שמדובר בביאורים מוטעים.

      ומה שטענת על הביטוי ‘ילדינו’. – יכול להיות שחלק מאנשי ה’קו’ שולחים את ילדיהם למוסדות שאינם במסגרת החמ”ד, אך רוב רובם של אלפי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם ממלאים את מוסדות החמ”ד, וזכותם וחובתם המליאה לדרוש שמובילי החינוך בחמ”ד יצטיינו באמונתם.

  12. הערה קטנונית ביחס להערה 4 – שלא משנה את הרעיון של הרב
    “One has to belong to the intelligentsia to believe things like that: no ordinary man could be such a fool.”
    – George Orwell, “Notes on Nationalism” (1945)
    Usually (mis)quoted as:
    “There are some ideas so absurd that only an intellectual could believe them.”
    http://p4b.blogspot.com/2010/10/orwell-on-intellectuals.html

  13. לדאבוננו בפרשנות המקרא הן ביקורת המקרא והן הנטיה למדרשים משקפות חוסר רצון ללמוד את המקרא לכשעצמו ולעמול על מציאת הפשט. התוצאה שימוש במקרא לויכוח בין השקפות הרחוקות זו מזו כמזרח ממערב, ויכוח אשר בד”כ רחוק מלהועיל. לעומת זאת, אם מלמדים את התלמידים לדקדק בלשון הקודש ולעמול על מציאת הפשט, אזי ויכוח למדני מהו פשוטו של מקרא, זה שיח פורה, שהוליד את רוב המפרשים הגדולים של המקרא, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

  14. שלום לרב מיכי. מקווה שלא מאוחר מידי להגיב בנושא. הרהרתי מעט בדבר, בתחילה דבריך נראו לי ביותר. לאחר מכן עלה בדעתי רעיון המפריד ביננו ואשמח ללבן אותו איתך. העולה מדבריך כאן ויתכן שדבר זה חורז עוד מקומות: הדבר היחיד שאתה נותן לו משקל בבירור האמת הינו השכל החוקר בטענות וראיות ואינך נותן כלל משקל לציורים. כוונתי לציור המצטייר בנפש בהפגשה עם הדבר.לעיתים האדם מתנגד לדבר או מסכים עמו במין תחושה פנימית עמוקה ללא יכולת (לפחות לא באותו זמן) להעלותה על השפתיים. האם זה אומר שתחושה זו שקרית היא? שמא הבורא נטע בתוכנו מנגנון פנימי היודע להבחין בין אמת לשקר ובין טוב לרע..?
    לפי זה ישנה גם הכפשה כאשר אדם קורא לאחר כופר ונימוקו עמו. בעצם יש כאן שתי טענות: 1.שלפי הגדרת כופר הוא כופר ואלו הטענות והדבר שפיט. 2. ללא קשר לטענות הענייניות, יש כאן מסירת מודעה של אדם מסויים שמפגשו עם פלוני (או עם כתביו) הוליד אצלו את התחושה שהוא כופר. ולפי מה שעלינו קודם לתחושה זו יש משקל. ויתכן שמשקלה יעלה לפי רמת אמינות מוסר המודעה. אשמח לתגובתך. תודה

    1. ברור שהכינוי כופר יוצר תחושת הסתייגות כלפי מי שמכונה כך. זו עובדה. בדיוק בגלל זה אני כותב את מה שכתבתי כדי לשרש את התחושה הזאת. מדובר בתחושה לא מוצדקת, ולכן אם היא קיימת יש להילחם בה.

  15. או שלא הבנת את דברי או שאתה פשוט לא מסכים איתי אבל ללא נימוק. אחזור על טענתי:
    טענתי היא שתחושה של אדם היא אנדקציה מסויימת אל האמת. דוגמא טובה לכך אצלי היא שיש אנשים שמדברים וניכר לי באופן שאיני יכול להסביר שהם משקרים. או דוגמא הפוכה על אדם שמפגש איתו יוצר תחושה של ישרות אבל ללא ראיות מוצקות, פשוט המפגש יוצר זאת. יתכן ודברי נשמעים מסטיים, אבל נדמה לי שרוב בני האדם חיים על פי זה. דרך אגב, ניתן להסביר זאת גם בצורה מושכלת, שחושינו יודעים לקלוט מסרים שחבויים מעיני השכל, כגון אדם מזיע או לחלופין רגוע ובכך פרשון תת הכרתי עליו.
    ההקשר לדיון כאן הוא: אני הבנתי ממך שאין לחשוש להכפשה כאשר נאמרים טיעונים ענייניים המגבים את האמירה. כי טיעונים הם ברי בדיקה וכל אחד יבדוק ויכריע.. אני טוען לעומת זאת שגם אם במישור הענייני הנזק לא נוצר מכח אמירת האדם אלא מהמציאות האובייקטיבית, אמנם ישנו נזק מכך שאני מעביר תחושה נפשית על אדם אחר וזו אכן יכולה להיות אמיתית.

    1. הבנתי ואיני מסכים, וגם נימקתי.
      תחושה יכולה להיות אינדיקציה לאמת, אבל כשניתוח מראה שהתחושה שגויה יש לזנוח אותה. מה שאתה מציע הוא קיבעון שחסין בפני כל ביקורת וניתוח. יש לך תחושה והנו, גם אם יעלו טיעונים חזקים נגדה.
      אני כותב זאת דווקא כמי שכתב לא מעט על חשיבותן של אינטואיציות וחוסר ההכרח להציג תמיד הנמקות אנליטיות. אבל מכאן ועד דחיית ביקורת מכוח טיעון אנליטי המרחק גדול.
      מכאן נופלת טענתך על הכפשות. אם יש טיעון שמראה שאין כאן הכפשה, אז יש לזנוח את התחושה יש כאן הכפשה.

  16. אני מסכים שאכן השכל גובר כי אחרת שום דבר לא מדיד. אך טענתי שאמנם הוא גובר אך לא מעלים לגמרי את התחושה ויתכן שבצדק..
    לדוגמא: אם אדם משדר לי תחושה שהוא רמאי, אך בבדיקה מעמיקה שעשיתי עליו נמצא שאין סמנים מחשידים. אני חושב שעדיין אנקט באמצעי זהירות איתו משום תחושתי הראשונית. ומדוע? כיון שאיני יודע האם חקרתי נכון, יש גבול למחקר ועלולים לפול בו טעויות.. מאידך יש לו משמעות רבה, שאכן לא אחליט שהוא רמאי וכעין למיחש בעי..

  17. נראה לי שחלק גדול מתורף המחלוקת בין הרב לבין הנזעקים (בצדק לענ”ד) להגן מפני הכפשות מצוי במשפט
    “שאלת הנימוסים והניסוח היא משנית ולא מאד חשובה”
    על פניו שאלת הנימוסים (כשמדובר בעוצמות כאלו של אמירות פוגעות)היא מגופי תורה של אונאת דברים ובעייתית מעוד הרבה בחינות, ולכן סביר בעיני שעניין הניסוח יוביל לתגובת נגד לא פחות מהתוכן (ואפילו אם מסכימים אם התוכן)

  18. 1. לאחר עיון נוסף אני רואה שבמקרה של המכתב שצוטט כאן אכן אין משהו שהוא חד משמעית דיבור מבזה.

    2. לגבי השאלה “האם לקרוא לכופר “כופר” זה חוסר נימוס?” זה תלוי:
    אם הגדרת כופר הייתה משהו חד וברור או לחלופין אם מדובר על אדם שהוא אכן כופר בתורה באופן חד משמעי
    (בעיקר מי שמאמין שהתורה נכתבה ע”י אנשים ללא שום מעורבות אלוקית או כמעט ללא מעורבות כזו) אז אין פגם
    בלקרוא כך לאותו אדם.

    כמדומני שבמקרים גבוליים שבהם אחד קורא כופר והשני אומר זה סתם הכפשות בדר”כ לא מדובר רק במחלוקת
    בעניין הגדרת עיקרי האמונה ואילו דעות חורגות מהם מספיק כדי להגדיר את בעליהן ככופר (במקרה כזה אני
    מסכים שהגיוני שמי שסבור שפלוני כופר גם יבטא את דעתו) אלא בצורת חשיבה ודיבור שמקצינה את
    הדברים(אולי מתוך רצון להרתיע), או למצער שופטת לכף חובה מקרי גבול.
    מכיוון שכך יש מקום לגנות את האוחז בשיטה כזו, בין היתר מכיוון שהוא מבזה אחרים (באותו אופן שמי שצועק
    נניח ש”ביבי גנב” על סמך חשדות לשוחד הוא מוציא שם רע(הן כי זה לא ודאי והן כי זה לא בדיוק גניבה) ואסור
    לעשות כן).

    בשולי הדברים:
    א. נראה לי שחלק מהתגובות הכביכול לא ענייניות הן בהחלט ענייניות אלא שהעניין הוא לא האם טוב לעשות X
    (שעליו המתקפה) אלא האם X הוא כפירה/ע”ז/הרס הדת.
    ב. במקרה של הרב דרוקמן והרב שרמן הבנתי(ממקור שני, יתכן שפיספסתי) שחלק מהטיעונים של פוסלי הגיור הוא
    שהרב דרוקמן רשע/כופר ולכן גיוריו בטלים גם בדיעבד. לפיכך נראה שהטענות לצדקותו של הרב דרוקמן הן
    מהותיות גם לפסק הדין, לא פחות מהטענות לגבי הגיור).

  19. דיון נרחב לגבי המושג ‘הכפשה’, ימצא המעיין בספרו של רמד”א ‘מדעי הכופש/, שייצא לאור תיכף עם השלמת הטרילוגיה, בקרוב ממ”ש 🙂

    בברכה, לוינגיל כופאש

השאר תגובה