שיפוט ערכי של אדם שפעל לפי שיטה שבמחלוקת (טור 244)

בס”ד

שיפוט ערכי של אדם שפעל לפי שיטה שבמחלוקת

בטור שלפני האחרון (242) עסקתי במאמר של גבריהו שעשה אנלוגיה בין רצח רבין לרצח גדליה בן אחיקם, והבאתי זאת כדוגמה לחוסר האפשרות שלנו להסיק מסקנות מהתנ”ך. מאז ראיתי את הסרט “ימים נוראים” (מומלץ מאד) שמתאר את הרקע והשתלשלות הדברים אצל יגאל עמיר וסביבתו עד לרצח. כאן ארצה לגעת בנושא הזה מזווית נוספת. מכיון שאנחנו בעיצומם של “ימים נוראים”, חשבתי שגם אם מדובר בערב יום כיפור שווה לעסוק בזה, ואני שולח את הטור כעת.

הדילמה היסודית

בטור הנ”ל טענתי שהדילמה היסודית שמעורר המעשה הזה נוגעת להחלטתו של יגאל עמיר. הנחתי שם לצורך הדיון שהוא אכן השתכנע שרבין עומד להמיט אסון על הציבור והמדינה, ולכן הוא היה בדילמה אמיתית מה עליו לעשות (הזכרתי את דוגמאות הרשל גרינשפן ודוד פרנקפורטר). לית מאן דפליג שכאשר אדם מחליט להרוג מישהו מדין “רודף” הוא צריך להתבסס על ודאות גבוהה בשני מישורים: ביחס להערכת המצב העובדתי (כלומר ביחס לתוצאות החמורות של מעשיו של הרודף, ושהרצח אכן ימנע אותן) וביחס לעמדתו הערכית (שמניעת התוצאות הללו גוברת על הפגיעה בכללי המשחק הדמוקרטי ובערך חיי אדם).

הנחתי שם, ולצורך הדיון כאן אמשיך להניח, שלעמיר הייתה ודאות כזאת. לכך הוספתי שלא מעט מהסובבים אותו, שבחלקם אנשים נבונים שהוא מעריך ומוקיר את דעותיהם (רבנים ופוליטיקאים), גם הם הסכימו להערכה זו, וזה ודאי חיזק את מסקנתו שלא מדובר בשיפוט מופרך, סובייקטיבי, או מוטה. אמנם ככל שאני מבין (בסרט זה יוצא לא כל כך חד משמעי), ההסכמה בסביבה הייתה בעיקר לגבי הערכת התוצאות העתידיות (כלומר האסונות שמדיניותו של רבין עומדת להמיט על כולנו). אני לא בטוח שהייתה שם הסכמה דומה, ובוודאי לא מאד רחבה, לגבי ההצדקה למעשה של עמיר, שכן זו כרוכה גם באימוץ ההערכה העובדתית שהרצח אכן ימנע את התוצאות הללו, וגם באימוץ עמדה ערכית שלפיה הפגיעה בערך חיי אדם ובכללי המשחק הדמוקרטי מוצדקת במצב כזה. בסרט גם נראה שעמיר נקט פרשנות רחבה מאד לאמירות של רבנים שכביכול צידדו במעשה.[1]

אוסיף רק שגם דעתי האישית היא שיגאל עמיר טעה ברוב המישורים הללו. תוצאות מעשהו של רבין לא היו חד משמעיות, ובוודאי לא נשקף מהן איום קיומי על המדינה והחברה. לדעתי רצח לא היה צפוי לשנות שום דבר. ההיבט היחיד שבהחלט שווה דיון הוא האם בהנחה שבשני האספקטים הראשונים הוא צדק הדבר מצדיק פגיעה בחיי אדם ובכללי הדמוקרטיה (ע”ע פרנקפורטר וגרינשפן). סוף סוף, זכותו של הציבור לקבוע את גורלו בדרכים שהוא בוחר, ולא סביר לתת לאקדחו של יגאל עמיר ליטול את גורל כולנו בידיו של אדם פרטי, גם אם הוא צודק. אבל זה לא לגמרי פשוט, אם אכן ההערכה שלו היא שכולנו הולכים באופן ברור לאבדון. ישנם מצבים קיצוניים שרובנו נסכים כי הם מצדיקים שבירת כלים.

אבל לצורך הדיון הנחתי שם ואמשיך להניח גם כאן שלפחות לעמיר עצמו הייתה תחושת ודאות כנה לגבי שלושת המישורים הללו.

עוד הערה על האנלוגיה המקראית

כאמור, מאמרו של גבריהו ערך אנלוגיה (מופרכת לדעתי) בין רצח רבין לרצח גדליה בן אחיקם. השתמשתי בה כדוגמה לשיטתי שאנחנו לא באמת לומדים משהו מהתנ”ך. אני טוען שבדרך כלל אנחנו משתמשים בו ולא לומדים אותו, כלומר מחלצים ממנו תובנות שאנחנו עצמנו מכניסים לתוכו ואנחנו מעוניינים ומאמינים בהן.

בהקשר זה עליי להוסיף שאם הייתי מסיק מסקנה כלשהי מהתנ”ך הייתי מוציא אותה דווקא מפרשת פנחס ולא מפרשת גדליה בן אחיקם. הראשונה לדעתי הרבה יותר דומה לנדון דידן. פרשת פנחס מתארת מצב די דומה למה ששרר לפני רצח רבין. היה ברור לפנחס שזמרי (נשיא שבט שמעון) עושה מעשה חמור ושלכן ראוי לפגוע בו. על פי חז”ל הוא אפילו שאל את משה וקיבל אישור פסיבי לכך (ממש כפי שחשב עמיר שהוא מקבל אישור פסיבי למעשהו). כמובן שגם שם חלק ניכר מהעם היה עם זמרי, כלומר הייתה מחלוקת ציבורית סביב העניין. פנחס, כזכור, הרג את זמרי, ועל כך הובטחה לו על ידי הקב”ה ברית כהונת עולם. האם המסקנה לענייננו לא מתבקשת?!

אם צריך ואם היה אפשרי להסיק מסקנות מעשיות מהתנ”ך (וכאמור לדעתי אי אפשר) נדמה לי שהתשובה לגבי יגאל עמיר היא מאד ברורה, ואין לה שום קשר לרצח גדליה בן אחיקם. גבריהו ראה בפרת גדליה מהרהורי ליבו. תמיהני אם לדעתו של גבריהו היינו צריכים לקבוע צום גם על הריגת זמרי, למרות שהקב”ה ומשה רבנו משום מה לא שמו לב לזה (הם חייבים להתחיל לקרוא את אתר “כיפה”).

אגב, הסרט “ימים נוראים” המחיש לי שהמצב סביב רבין באמת היה מאד דומה. מעניין שההשוואה לפרשת פנחס גם היא נדונה שם (על ידי יגאל עמיר עצמו). אגב, אביו של יגאל עמיר עושה בסרט גם את ההשוואה לגדליה (טוב, מבחינת התסריטאי זה ממש לא מקורי, כי ההשוואה המופרכת הזאת עלתה לא פעם אחרי הרצח), אבל בוויכוח ביניהם יגאל עמיר עצמו דוחה אותה על הסף, ובצדק רב לדעתי.

שתי שאלות

אם נשוב כעת לדילמת יגאל עמיר, מתעוררות כאן שתי שאלות:

  1. השאלה אותה תיארתי עד כאן: מה היה עליו לעשות במצב כזה? האם לשיטתו שלו היה מוצדק לנקוט בפעולה שהוא נקט? זו השאלה שלגביה טענתי בטור 242 שאין דרך משכנעת לחלץ תשובה לגביה מפרשת גדליה (ומה על פרשת פנחס?). אבל לעצם השאלה, לכאורה גם בלי התנ”ך התשובה ברורה מאליה. אם יגאל עמיר היה באמת משוכנע שזהו המצב משלושת ההיבטים הנ”ל, כלומר שצעד כזה הוא מוצדק למרות המחירים הכבדים, אז ודאי שלפחות מבחינתו זה מה שהיה עליו לעשות. על פניו, נראה שאין כאן דילמה. גם אם יש חלק ניכר מהציבור שלא מסכים עמו, קשה לחלוק על כך שבאופן עקרוני ייתכן מצב שחצי מהציבור טועה מסיבות שונות, ואז עומד להתרגש על כולם אסון שחובה עליו למונעו. חשבו על מישהו שהיה קם ורוצח את היטלר (או שוב על גרינשפן ופרנקפורטר), למרות שהוא מנהיג חוקי וחלק ניכר מהציבור הגרמני תמך בו. זכרו שההנחה שלנו כאן היא שיגאל עמיר אכן היה משוכנע בכל זה.
  2. שאלה דומה אבל לא זהה: כיצד עלינו, כמי שלא מסכימים איתו, לשפוט את מעשהו? אחדד שאיני דן בשאלה האם מן הראוי לענוש אותו, שכן עונש אינו תמיד פועל יוצא ישיר של שיפוט ערכי של האדם. עונש ניתן לעתים כדי להרתיע אותו או עבריינים פוטנציאליים אחרים, או כדי להשיג תוצאות חברתיות כאלה או אחרות. עונש גם מתחשב בתוצאות המעשה ולא רק במניעים ובאישיותו של העבריין. אני גם לא דן כאן בשאלה כיצד לשפוט את החברה שבתוכה הוא פעל (שכאמור סייעה לו להגיע למסקנותיו) או את תוצאות המעשה שלו (האם הן באמת כל כך חמורות כפי שנוהגים לתאר אותן). השאלה שמעניינת אותי כאן היא דאונטולוגית ולא טלאולוגית: כיצד עלינו לשפוט אותו ואת החלטתו ומעשהו במישור הערכי האישי. האם עליי לראות אותו כרשע שמבצע מעשה רצח מרושע במזיד? האם הוא גרוע יותר, או אולי דומה לכל רוצח אחר שעושה זאת למען בצע כסף או מסיבות אינטרסנטיות או בנאליות אחרות? או שמא הוא דווקא אדם ערכי וחיובי יותר שטעה?

קשה לנתק בין שתי השאלות. אם עמיר אכן היה משוכנע ומכאן שהיה עליו לנקוט בצעד שנקט (שאלה 1), לכאורה גם אני אמור לשפוט אותו בהתאם, כאמור רק במישור הדאונטולוגי-מוסרי (שאלה 2). השיפוט הערכי של אדם אמור להיעשות לשיטתו שלו ולא לשיטתי. הסרט הציג את עמיר כאדם מאד ערכי, חיובי ואיכפתי, שמה שהיה חשוב לו הוא בעיקר גורלו של עם ישראל וערכי התורה. זהו אדם ששואל רבנים ומברר את עמדתו, ובסוף עושה את המעשה הנכון בעיניו (ולהערכתו גם בעיניהם) ומוכן גם לשלם את המחיר על מעשהו (אני מניח שהוא הבין שרוב הסיכויים שהוא לא ייצא מזה בחיים). כבר הערתי בטור הקודם שלהערכתי רבים מאלו שמסכימים לדעותיו והערכת המצב שלו לא עשו את המעשה בעצמם רק בגלל פחד וחוסר מוכנות לשלם מחיר. האם הם אנשים טובים יותר ממנו? בקיצור, קשה לי לראות באדם כזה רשע במישור האישי-דאונטולוגי, גם אם למעשהו היו תוצאות קשות (בעיניי לא מאד), וגם אם מעשהו בעיניי אינו מוצדק (בשלושת המישורים). כאמור, השיפוט האישי שלו הוא סוגיא שצריכה להידון במנותק מכל אלו.

דוגמה נוספת

כדי לחדד את הדילמה, אביא כאן דוגמה נוספת. לפני זמן לא רב קראתי את ספרה של ג’ודי פיקו, ניצוץ של אור, שעוסק בוויכוח על הפלות מלאכותיות (ראו על כך גם בטור 73). למרות שבדרך כלל היא מיטיבה לתאר דילמות על כל צדדיהן ולמרות שגם כאן היא ניסתה קצת לעשות זאת, קשה לא לראות להיכן דעתה נוטה. הספר מתאר בצורה יפה למדיי דילמה אמיתית בשני המישורים שתוארו למעלה. כיום מקובל בעולם לתמוך בהפלות, או במינוח מכובס – “בזכות האישה לבחור”. לא רק שמקובל לתמוך, אלא המתנגדים מוצגים (גם בספר) כפונדמנטליסטים הזויים, שוביניסטים רודפי נשים, שכל עניינם הוא השליטה על האישה ועל גופה (‘החפצה’. כבר שכחנו את המילה הזאת, בעידן ה’הדרה’ וה’הדתה’. כנראה שתוך זמן קצר גם המונחים הללו יילכו בדרך כל הארץ וייאספו אל עמם). משום מה קל מאד לתומכי “זכות הבחירה” להתעלם מממד הרצח שבעניין.

אין בכוונתי להיכנס כאן שוב לדיון (ראו בטור הנ”ל), אלא רק לאספקט המעניין מבחינתנו כאן. כרקע עליי לציין שאני אכן נמנה על המתנגדים הנמרצים להפלות ול”זכות האישה על גופה” או “זכות הבחירה” שלה. בעיניי אלו מעשי רצח והמינוחים המכובסים הללו לא משנים זאת (כוונתי למישור המוסרי. הלכתית המצב סבוך יותר. למרבה ההפתעה, דווקא בהלכה קל יותר להקל מאשר במישור המוסרי). לכן מעתה אדבר על עצמי. נניח שאני, כמי שמתנגד להפלות ורואה בהן רצח, פוגש תומכת הפלות או רופא שמבצעים הפלה מלאכותית (לצורך הדיון, אני מדבר על מקרה שהמעשה נעשה משיקולים כלכליים או מתוך מצוקה זו או אחרת, אבל אין נשקפת לה סכנה רפואית משמעותית או סכנת חיים. זה קורה לא מעט, בין היתר בגלל ההתעלמות המכוונת מהממד הערכי, כלומר מהרצח, והעתקת הדיון לזכויות הנשים). אם כן, אני בעצם רואה אותה או את הרופא כרוצחים.

אך בו בזמן קשה לי, ואולי גם לא נכון, להתעלם מהאווירה התרבותית שבתוכה נוצרה התמיכה (קלת הדעת והשערורייתית) הזאת במעשי הרצח הללו. הרי כולנו נסכים שיש בקבוצות הללו תפיסה חד משמעית וללא עוררין שזהו מעשה מובן מאליו, ואפילו חיובי ורצוי. להם ברור שמדובר בזכות האישה על גופה ולא ברצח. לעתים תשמעו סיסמאות שלכאורה מכירות בקושי ובבעייתיות של המעשה (גם בספר. אם כי שם זה מוצג כבעייתי בעיקר בגלל המצוקה של האישה המפילה ולא בגלל הרצח שבדבר) – בפועל ממד הרצח מועלם בשיטתיות מהשיח. אלו הן הצהרות מן השפה ולחוץ (כך לפחות להערכתי ומניסיוני). כיצד עליי להתייחס לאישה שמבצעת הפלה בתוך אווירה כזאת?

בדיוק כמו שתיארתי למעלה לגבי יגאל עמיר, מבחינת אותה אישה זהו מעשה לגמרי סביר והגיוני, שהוא חלק מהותי מזכויותיה על גופה (קשה לי אפילו להוציא מהמקלדת את המשפט המרושע והמעוות הזה). לדעתי, כאמור, אלו שטויות מעוותות ומרושעות, ואותה אישה היא בעצם רוצחת. אבל האם נכון להתעלם מהאווירה שבתוכה היא פועלת, ומהתמיכה הציבורית הגורפת של כל הסובבים אותה, חלקם ודאי אנשים מוסריים וחכמים שאין לזלזל בעמדתם (והיא ודאי מעריכה אותם מאד). אותה אישה יכולה להיות צדקת שמקדישה את כל חייה לסיוע לזולת. אותו רופא פועל כל חייו בהתנדבות לסייע למצוקתן של נשים (שמצויות לעתים במצוקה אמיתית). יתר על כן, במקרה הזה הסביבה שלהם מצדיקה אותם לגמרי, לא כמו אצל יגאל עמיר, שכפי שהסברתי למעלה הסביבה שלו כנראה תמכה רק בחלק מהערכת המציאות שלו, אבל לא בכל הנחותיו.

אומר שוב, מבחינתי כל החכמים והצדיקים הללו טועים ונתונים תחת שטיפת מוח תרבותית מאד אינטנסיבית שלא מאפשרת להם להקשיב לעמדות אחרות (בדיוק כמו שרבים רואים את יגאל עמיר וסביבתו). ועדיין, האם נכון לשפוט (מוסרית) אישה כזאת כרוצחת? בדיוק כמו אצל יגאל עמיר, מבחינתה מעשה הרצח הזה הוא מתבקש וסביר לגמרי. היא לא מעלה בדעתה לשקול אפילו את העמדות ה”שטותיות” והפונדמנטליסטיות שלי ושכמותי. ג’ודי פיקו מציגה בצורה מאד חדה ויפה את הדילמה הזאת, כשהיא מתארת את כל הדמויות מכל הצדדים (בעיקר את תומכי ההפלות) כאנשים טובים מאין כמותם, ובוודאי תמימים שמסייעים לכל אחד (כולל למתנגדיהם). התיאורים הללו מקשים עלינו מאד לראות אותם כרוצחים. זה נראה אבסורד, ויש בכך אפילו מידה של ניתוק מהמציאות. אי אפשר לראות איש כל כך טוב וחיובי כרוצח מרושע. ושוב, מדובר על השיפוט האישי דאונטולוגי שלי כלפי האדם והחלטתו, ולא כלפי החברה שבתוכה זה נוצר או כלפי המעשה ותוצאותיו.

אגב, בארה”ב ישנם מקרי רצח וכמובן גם איומים רבים על רופאים שעוסקים בהפלות. ניתן להפעיל את אותו שיקול ביחס לרוצחים ולמאיימים הללו. הרי מבחינתם מדובר ברצח, והם עוסקים בהצלת העוברים. ממש דין “רודף”. האם כל כך פשוט שהמעשה שלהם לא ייעשה?

השאלה הזאת פונה כלפי שני הצדדים. דומני שתומכי ההפלות יכולים לשאול את עצמם לגבי יחסם למתנגדיהן. וכך גם תומכי יגאל עמיר יכולים לשאול זאת לגבי מתנגדיהם (שהם אנשים טובים שמאמינים בדרכם). בשתי הדוגמאות הללו יש שני צדדים שמאד משוכנעים בדרכם, ושניהם יכולים להגיע למעשים קיצוניים של נטילת חיים (אם כי תומכי ההפלות כמובן עושים זאת באופן הרבה יותר רחב ואינטנסיבי, בעוד שאצל מתנגדי ההפלות מדובר במיעוט קטן ובמספר מועט של מעשי רצח. ובכל זאת, התדמית שמוצגת בציבור, וגם אצל ג’ודי פיקו באופן מאד חד משמעי, היא כמובן שהם האלימים, הקיצוניים והפונדמנטליסטיים)[2]. כיצד כל אחד מאיתנו אמור לשפוט את מתנגדיו? האם כל כך ברור שמדובר ברשע?

ספרה של פיקו, על אף שיש בו חד צדדיות לגבי הטיעונים והעמדות עצמן, מחדד מאד את הדילמה הדאונטולוגית לגבי האנשים, ומציג אותה בצורה מאד חזקה לטעמי. זה מה שהביא אותי לחזור לסוגיית יגאל עמיר.

הביטחון בדרך

אם כך, בהנחה שעמיר משוכנע בעמדותיו קשה לבוא אליו בטענות גם אם אני עצמי לא מסכים להן. אבל בכל זאת ניתן לתהות לגבי עצם השכנוע והנחרצות של עמיר בעמדותיו. ושוב, הבעיה אינה הטעות במישור האינטלקטואלי. כל אדם יכול לטעות. וכל אדם פועל על סמך טעויותיו, שהרי אין לו אפשרות אחרת. מה שהוא חושב זה מה שהוא חושב. אבל עדיין הנקודה העיקרית שבה ניתן אולי לבקר את עמיר היא על כך שהוא לא חשש בכל זאת לדעות החולקות עליו. מדובר במעשה מאד קיצוני שיכול להיות הרה השלכות (לשיטתו של עמיר עצמו, שכאמור אני לא מסכים לה, מעשהו היה אמור לשנות את ההיסטוריה של המזרח התיכון ובכך להשליך על כולנו). האם מוצדק לחוש ביטחון כזה בנסיבות שבאופן ברור מצויות במחלוקת בתוך החברה? האם אתה יודע טוב יותר מכולם? גם אם ייתכן עקרונית שחצי מהציבור טועה, אני מצפה ממי שעושה מעשה כה קיצוני לשקול את עמדתו היטב לפני שהוא עושה זאת. גם אם הוא משוכנע יכולה להיות לי טענה כלפיו מדוע לא חשב שוב או לפחות הכיר בכך שהנחרצות שלו מוגזמת. הטענה היא שהוא היה פזיז מדיי בגיבוש עמדתו ביחס למשמעות ההחלטה שהוא קיבל. שימו לב שזו לא טענה כלפי שיקול דעת מוטעה, שהרי טענה כזאת אינה טענה מוסרית. אדם טועה מדי פעם. הטענה היא במישור המוסרי: לפני מעשה כה קיצוני היה עליו לחשוב שוב ולהתחשב במחלוקת הציבורית. לפי זה, הטענה שלי נגדו מתייחסת לעצם עמדתו, ולא כלפי ההחלטה שהוא קיבל בהינתן שזו עמדתו.

אגב, אותה שאלה בדיוק ניתן לשאול לגבי נשים ורופאים שעוסקים בהפלות. הם יודעים שיש חלק ניכר מהציבור שמתנגד (אם כי בדרך כלל החלק הזה מושתק בגסות ומזולזל). האם מבחינתם לא נכון לשקול את עמדתם, בפרט כאשר היא מוליכה אותם למעשה מאד קיצוני (שבעיניי ובעיני עמיתיי לדעה הוא רצח). יתר על כן, אם הם היו נמנעים מהמעשה הזה (ההפלה), במקרים רבים התוצאות היו ממש לא דרמטיות. אישה הייתה מגדלת ילד לא מתוכנן (אתעלם כרגע ממקרים קשים יותר, אם כי גם עליהם יש לדון). כיום אין כמעט מקרה של הפלה שלא מאושר בוועדות, כלומר חלק ניכר מההפלות נעשות ללא סיבה משמעותית. אם נשווה זאת לרצח רבין, ההימנעות של יגאל עמיר מהרצח, לשיטתו הייתה מביאה לתוצאות הרבה יותר קשות ומרחיקות לכת (חורבן המדינה ואובדן חיים רחב היקף) מאשר הימנעות מהפלה. בקיצור, האנלוגיה בין רצח רבין להפלה יכולה להגיע די רחוק, ואני בכלל לא בטוח מי כאן מנצח.[3]

האם יש בכלל שיפוט של אדם לשיטתו שלו?

חשוב להבין שעדיין אין לנתק את הניסוח הזה מהעמדה שלי ביחס לסוגיא עצמה. מי אמר לי שיגאל עמיר לא שקל שוב ושוב והגיע בסוף למסקנה שהחלק בציבור שתומך ברבים טועה או שטוף מוח? מה יכול יגאל עמיר לעשות מעבר ללשקול שוב ושוב? אין לו אלא את כלי החשיבה שלו עצמו. על כורחנו, אם אני מנסח טיעון כזה נגד יגאל עמיר הוא מבוסס על כך שלדעתי הוא טעה טעות חמורה. כלומר שלהגיע למסקנה שאין צד שני בדיון הזה הוא טעות פזיזה שאם הוא היה חושב שוב הוא היה מבין אותה. רק בגלל זה אני יכול להגיע למסקנה שהוא לא הפעיל שיקול דעת מספיק. יש כאן קשר בין עמדתי שלי לבין שיפוט של מתנגדיי, גם אם אני שופט אותם לשיטתם במישור הדאונטולוגי.

זו טענה מורכבת מאד. מה שאני אומר בעצם הוא שיגאל עמיר הוא אדם טוב וערכי שעשה מעשה לטובת הציבור לאור מיטב הכרתו, ובניגוד לאחרים שחשבו כמוהו הוא היה מוכן לשלם מחירים כבדים על פעולתו זו למען הכלל. טענתי כלפיו הייתה שהוא היה פזיז בשיקול הדעת שלו, ובמעשה כה קיצוני יש לו אחריות על הפזיזות הזאת. אבל זאת רק מפני שלדעתי האישית הוא באמת טעה, ושלדעתי טעותו הייתה נחשפת בפניו אם היה מפעיל שיקול דעת נוסף. שימו לב, שהשיפוט שלי את יגאל עמיר לשיטתו תלוי בשיטתי שלי.

לאור דבריי כאן, מסקנה שמגנה אדם בשיפוט דאונטולוגי של עמדתו או מעשהו לשיטתו דורש כמה תנאים:

  • יש שני צדדים לסוגיא.
  • יש סיכוי שהצד השני היה מגיע למסקנה הנכונה (X) אם היה חושב שוב.
  • אפילו אם א וב’ מתקיימים, צריך גם להניח שהוא עצמו היה אמור להיות מודע לכך שדרוש שיקול דעת נוסף. כלומר למרות שברור לו ש-Y, ולמרות שהאנשים סביבו (כולל המנהיגים, החכמים והצדיקים) סבורים כמותו באופן חד משמעי, הוא היה אמור להבין שיש משקל לדעות האחרות ושעליו לקחת אותן בחשבון שוב לפני שהוא מגבש עמדה סופית. (שימו לב שזהו שכנוע מסדר שני: אני אמנם משוכנע לגמרי כעת, אבל האם לא סביר שעליי לחשוב על כך שוב?)[4]

שימו לב שלשלושת התנאים שתוארו כאן יש שני היבטים מקבילים אבל שונים ביחס לשתי השאלות שהוגדרו למעלה:

כאשר אנחנו עוסקים בשאלה 1 (מה היה על יגאל עמיר לעשות), הדיון הוא מה אני עצמי צריך לעשות ואיזו החלטה עליי לקבל. כאן עליי לשקול האם יש צד שני, מה ההשלכות של העשייה ואי העשייה, האם יש אחרים שסבורים אחרת, והאם בהינתן כל אלו מוטל עליי לחשוב שוב. לכל היותר אני חושב שוב, אבל בפועל אם זו המסקנה שלי זה מה שעליי לעשות. נדיר לחשוב על מקרה שבעיניי זה מוצדק ובכל זאת אני עצמי אחליט לא לעשות את המעשה (אלא אם מדובר בפחד).

אבל אם אנחנו עוסקים בשאלה 2, כלומר את השיקולים שלי כמי שמתנגד לעמדתו של יגאל עמיר (או של תומך הפלות כלשהו), כאן שלושת התנאים הללו מתארים את שיקוליו של האחר להערכתי שלי. לדוגמה, התנאים ב וג’ נמדדים לפי הערכתי שלי את מחשבתו של יגאל עמיר. זו דרישה שונה, והיא בבירור תלויה בעמדה שלי בסוגיא (שמנוגדת לזו של האדם שאותו אני שופט). יגאל עמיר עצמו יכול להגיע למסקנה שונה, אבל אם להערכתי הוא יכול היה לשקול שוב ולשנות עמדה אני אדון אותו לכף חובה. כאן נכנסת עמדתי שלי לתוך השיפוט שאני עורך לאדם אחר (גם אם הוא שיפוט דאונטולוגי).

אפשר להמשיך את המהלך הזה הלאה. לכאורה עדיין אין הבדל בין השאלות, שהרי אם אכן יגאל עמיר לא עונה בחיוב על התנאים הללו, כלומר לדעתו אין מה לבדוק או שהוא בדק ולא שינה את עמדתו, שוב גם אני כמי שחולק עליו לא יכול לשפוט אותו על כך. זה באמת מה שהוא חושב. אבל יש כאן היבט טכני שהופך למהותי: אני לא יודע מה בליבו של יגאל עמיר, ומה הוא חשב ועשה ולמה. האם הוא שקל שוב, האם הוא הבין שעליו לשקול שוב וכו’. לכן אין לי אלא הערכתי שלי. ואם לדעתי הצד השני הוא משמעותי, אני מעריך שהוא היה צריך להבין שעליו לשקול שוב. לכן העובדה שאני אדם אחר שלא יכול לרדת למחשבותיו של עמיר, גורמת לכך שיש ערבוב בין עמדותיי שלי לשיפוט שלי אותו, ושיש הבדל בין שאלה 1 לשאלה 2 (שלא אמור להיות אילו כולנו היינו שקופים זה בפני זה).

Peer disagreement והטיעון של אנוך

השאלות הללו לוקחות אותנו לדיונים שנשפכו עליהם לא מעט קולמוסים בספרות הפילוסופית.[5] ככל שאני מכיר לא נאמרו לגביהן יותר מדיי דברים מעניינים, אבל בכל זאת אזכיר כאן בקצרה את הסוגיא.

כמה פילוסופים (דוגמא 1, דוגמא 2, דוגמא 3) עוסקים בשאלה שמטרידה כמעט כל נער שפגשתי, האם עצם העובדה שאחרים חושבים אחרת צריכה לעורר בי עצמי ספק. אני מניח כאן את התפיסה של אובייקטיביות אתית או ריאליזם מוסרי (כלומר שיש אמת מוסרית שאנחנו מנסים לקלוע אליה), כי בעולם רלטיביסטי השאלה הזאת מקבלת משמעות לגמרי אחרת (ולדעתי מאבדת לגמרי את משמעותה). אני גם מניח שמדובר במחלוקת משמעותית, כלומר שהצד השני לא פחות חכם ומיומן ממני ולא פחות מצויד בנתונים הרלוונטיים ממני (זה מה שנקרא בספרות הפילוסופית peer disagreement, מחלוקת עמיתים).

אני חושב שלפחות בשלושת המאמרים שהפניתי אליהם רוב הדברים שנאמרו בסוגיא הם די טריביאליים. יש שם טיעון אחד שעולה אצל דוד אנוך, שמתקשר בצורה מעניינת להבחנה שהצגתי כאן למעלה. אנוך טוען שהשאלה הזאת מבוססת על הסתכלות על בני אדם כמו מדי-חום (thermometers). כאשר אנחנו רואים שני מדי חום, שאחד מהם מורה על 35 מעלות והשני על 38 מעלות, ברור לנו שאחד מהם טועה. אבל אם הם באותה איכות אין לנו דרך להכריע מי מהם טועה. הדילמה לגבי peer disagreement בעצם מניחה שבני אדם הם מדי-אמת (truthometers), כלומר מכשירים לגילוי אמת. בהנחה שיש לי שני מכשירים באיכות דומה לגילוי האמת, השאלה מדוע להעניק מעמד מועדף לאחד מהם (=אני). ברור שאם אני הייתי מתייחס למחלוקת בין שני עמיתים שלי ששניהם באיכות דומה, לא הייתי נותן עדיפות לאחד מהם. אז למה כשאני עצמי אחד מבעלי המחלוקת יש לי עדיפות?

אנוך שם טוען שהפתרון לדילמה הזאת הוא בכך שאדם אינו מד-אמת, ולכן לא נכון להתייחס למחלוקת כזאת כמו סתירה בין שני מדי-חום. הטיעון שעליו הוא מסתמך הוא שאין לי כאחד מבעלי המחלוקת אפשרות (ולכן אולי גם לא נכון) להתעלם מהייחודיות שלי עצמי בדיון. הרי בסופו של דבר השאלה היא מהי העמדה שאני עצמי צריך לאמץ. כלומר לי עצמי יש מעמד מיוחד בדיון מעצם העובדה שאני משתתף בו. לכן זה לא דומה למצב שבו אני אמור לגבש עמדה במחלוקת בין שני עמיתים שלי (שהם בעלי אותן איכויות רלוונטיות).

ביקורת על הטיעון

לדעתי זוהי התחכמות בלבד. נכון שיש לי מעמד מיוחד וקשה לנטרל אותו, אבל זה לא אומר שלא נכון לנטרל אותו. בהסתכלות אובייקטיבית על המחלוקת שלי עם שמעון, כל אדם אחר (ראובן) היה אמור להיוותר בספק מי צודק. אז למה אם ה”אחר” הזה הוא אני עצמי – המסקנה היא שונה. גם אם הוא צודק שאני לא יכול טכנית לנתק את מעמדי המיוחד (ואני לא בטוח בזה), אין בכך כדי לומר שזה גם מה שנכון לעשות. לכאורה בהסתכלות שבה מחפשים אחר האמת האדם הוא אכן מד-אמת, וכך ראוי להתייחס אליו. לעניין זה, האדם, גם אני וגם בן פלוגתתי, הוא מכונת חשיבה שמטרתה הגעה לאמת. הא ותו לא. ניתן לדבר על גיבוש עמדה עצמית בלי קשר לאמת האובייקטיבית, וניתן גם לטעון שאין לי דרך ליישם זאת, אבל איני רואה כיצד משני אלו יוצאת טענה שנותנת מעמד מועדף לי עצמי אם מה שאני מחפש הוא אכן האמת.

בחזרה אלינו

דומני שבדיון שערכתי למעלה יש דוגמה יפה לסיטואציה שבה אולי יש הצדקה להבחנה שעושה אנוך. ראינו שם שאיני יכול להתעלם מעמדתי שלי, גם כאשר אני בא לשפוט אדם אחר שחולק עליי. השאלה היא לא רק מי צודק, שלעניינה שנינו אכן מדי-אמת ולכן במעמד שקול. אלא יש מטא-שאלה, האם אותו אדם עשה את כל מה שדרוש בבואו לגבש עמדה ולקבל החלטה. כאן נשברת האסימטריה, מפני שרק הוא החליט ועשה מעשה ואני לא. אני יושב על כורסת השופט, ואני שואל את עצמי האם הוא חשב מספיק ושקל את קיומו של peer disagreement בסוגיא. גם אם אומר שלהערכתי הוא לא שקל מספיק, לא שברתי את הסימטריה בינינו, מפני שלא טענתי, אפילו במובלע, שאני כן שקלתי דיי. אני לא צריך להגיע למסקנה ברורה מה נכון. לצרכיי די להגיע למסקנה שיש צד שני משמעותי שאסור להתעלם ממנו. ניתן אולי להמשיך את הלולאה הזאת הלאה (ולטעון שגם כאן צריכה להיות סימטריה), אבל אעצור את הדיון כאן.

[1] לדוגמה, מסופר שם שמרגלית הר שפי שאלה את הרב אבינר האם עליה להסגיר את עמיר, והוא ענה שלא כי יהודי לא יהרוג יהודי. מכאן למד עמיר שהרב אבינר מצדד ברצח של רבין. היסק מוזר מאד.

[2] יש אצלה ניסיונות להציג פנים אנושיות שלהם, וגם ההנמקות שלהם מוצגות מדי פעם, וזה בהחלט חריג אצל תומכי ההפלות שבדרך כל לעושים דמוניזציה מוחלטת למתנגדיהם. אבל למרות כל זאת, אי אפשר לפספס את העמדה של פיקו עצמה. היא עולה מהספר בצורה מאד ברורה ונחרצת. למרות ניסיונות האיזון הללו, הספר עדיין חד כיווני ומוטה מאד.

[3] יש כמובן צדדים לטובת ההפלות. את רבין בחר רוב הציבור, והוא רצה שרבין יקבל החלטות עבורו. יגאל עמיר החליט שהאקדח שלו יקבל את ההחלטות, וזו עמדה בעייתית כלפי הציבור (לא דווקא כלפי רבין). ההיבט הזה לא קיים בהפלה שפוגעת רק בילד ספציפי. כדי לפרוס את האנלוגיה צריך להרחיב ללא מעט אספקטים נוספים, אבל כאן אני מתמקד רק בשאלה ההחלטה וההערכה הראויה לעושה מעשה כזה. במובן הזה האנלוגיה הזאת היא לא רעה לדעתי.

[4] התנאי הזה נוגע למשל לשיפוט של אדם חילוני מנקודת מבט דתית. ר’ אלחנן וסרמן במאמר טוען שכל אתאיסט יידון בבית דין של מעלה על כך שלא קיים מצוות, גם אם הוא נולד וגדל בין האסקימוסים שלא שמעו מעולם על תורה ומצוות. הוא מסביר שהיה עליו לשאול מי ברא את העולם, ללכת לחפש ברחבי העולם ולחקור בספרות, ואז היה ודאי מגיע ליהדות ומגלה מה חובתו בעולמו.

טענתי העיקרית כלפי רא”ו, מעבר לזה שאני בכלל לא בטוח (אזהרת אנדרסטייטמנט) שכל מי שפוגש את היהדות מבין שהיא האמת, יש בדבריו עוד הנחה לא פשוטה (ולדעתי לא נכונה): שהאסקימוסי ודאי מבין שעליו לחקור. אבל רוב האסקימוסים ורוב האנשים שהיו נולדים שם, לדעתי לא היו מעלים בדעתם שעליהם ללכת ולחקור. גם אם נניח כמוהו שאם הם היו חוקרים הם היו מגלים את האמת, יש תנאי מקדים שדרוש כדי לשפוט אותם לגנאי: שהיה עליהם להבין שיש מה לחפש. נדמה לי שלגבי רוב מוחלט של האנשים הטיעון של רא”ו נופל בגלל התנאי הזה. אולי שתי המחלוקות בינינו תלויות זו בזו. בגלל שרא”ו היה משוכנע שהאמת הזאת היא חד משמעית ובוהקת, הוא גם מניח שכל אחד מבין שצריך לחקור ולהגיע אליה. עמדתו בסוגיא לגופה משפיעה על השיפוט שלו את אלו שלא מסכימים לו לגביה, גם אם הוא נעשה במישור הדאונטולוגי.

[5] תודה לנועם אורן על ההפניות.

56 מחשבות על “שיפוט ערכי של אדם שפעל לפי שיטה שבמחלוקת (טור 244)”

  1. “גם אם הוא צודק שאני לא יכול טכנית לנתק את מעמדי המיוחד (ואני לא בטוח בזה)” –

    לא הצלחתי להבין, מדוע האדם לא יכול לנתק עצמו? זו טענה פסיכולוגית? שאדם הוא לא אובייקטיבי, שיש לו ‘נגיעס’ (בשפה הליטאית מוסרית)?

    1. הוא לא מדבר על הממד הפסיכולוגי אלא הפילוסופי. אין סימטריה ביני לבין המתנגד שלי כי הדיון עוסק בשאלה מה העמדה שאני (!) צריך לאמץ. השאלה האם האסימטריה הזאת רלוונטית. כפי שכתבתי, לדעתי לא.

  2. בעניין ההפלות לתחושתי אלו דברים שאינם נשמעים. כלומר, גם אם מדובר בנקיטת מעשה אלים נגד אחד הרופאים נקיטת מעשה אלים פשוט לא תגרום לאותם רוצחים להבין את הכשל במעשה שלהם. הם ישימו את הגורם האלים בכלא, ינופפו באצבע על הברבריות של הצד השני וימשיכו להרוג ילדים. אותה תחושה יש לי לגבי רופאים המסרסים ומעקרים אנשים מתוך דימיון שהם משנים את מינם. שינוי מין אין כאן אבל סירוס ועיקור בהחלט יש כאן. ועדין ברור לי שנקיטת מעשה אלים זה בבחינת דברים שאינם נשמעים.

    אני לא יודע לגבי יגאל עמיר אבל בהנחה שזה לא הזיז דבר לצד השני הרי אלו בבחינת דברים שאינם נשמעים שמצווה לא להשמיעם.

  3. שאלתי הבסיסית ליגאל עמיר – מי שמךָ? הוא פעל מחוץ ל’שטח השיפוט’ שלו (ע”פ דברים שכתבת בטרילוגיה בעניין). יש מנגנונים דמוקרטיים שבוחרים ראש ממשלה, ושמחליטים החלטות, ומבצעים אותם. ההכשר היחיד שאני מצליחה להבין לדין רודף הוא שהזיקה בין המעשה הצפוי לבין עצירתו היא ברורה ובהירה כשמש: אדם רודף אחרי זולתו באקדח שלוף, ברחוב. הרי אם אפילו אדם נתפס מתכנן רצח בביתו – כולל פרטים מדויקים במחשב שלו, תוכנית הפעולה שלב אחרי שלב, והפצצות שתכנן לשים – אם אפשר לעצור אותו בדרך אחרת, עוצרים אותו ולא הורגים. הורגים אם הוא מאיים ללחוץ על הכפתור בזמן אמת. סכנה ברורה ומיידית.
    לגבי ג’ודי פיקו, לא קראתי את הספר. היא אכן כותבת את מניעי דמויותיה היטב, גם אם קצת דידקטית מדי בנושאיה ובהתפלגות דמויותיה לשיטות רעיוניות (עוסקת בסוגיות משפטיות\רפואיות, לא נבראה אלא לשיעורי חינוך, אתיקה, מוסר), רציתי לשאול האם התנגדותך להפלות היא מן הרגע הראשון של יצירת הולד? (נניח, מה לגבי הגלולה של היום שאחרי?), האם אין הבחנה בין שלבים שונים של ההפריה והתפתחות העובר? שואלת על הקטע המוסרי, הבנתי שבהלכה יש גמישות מסוימת.
    ועוד – האם אין לדון כאן על העובר דין רודף רק באופן מופשט ורחב יותר -עם ההסתייגויות שהצעתי לעיל, כמובן הקשורות גם למידת הסבירות וכו’,- יש נערות צעירות שנאנסו בגיל צעיר, ואם ישמרו את ההריון וילדו את עוברן יעברו טראומה נפשית חמורה, שיש לשקול את השלכותיה על חיי הנערה הנ”ל.

    1. טענת “מי שמך” היא הטענה המתבקשת כאן, ובעצם היא היא טענתי בטור. אבל קחי בחשבון שאם להערכתו הסכנה ברורה ומיידית הוא נמצא במצב אחר ממה שאת מתארת. מבחינתו יש כאן צאן שהולך כסומא לטבח בוודאות, ולכן מבחינתו הוא צריך להציל אותם. הזכרתי את הדוגמאות של פרנקפורטר וגרינשפן. גם שם היית מעלה את הטענה “מי שמכם”?
      לגבי ההפלות ברור שיש עמימות בהגדרת הגבול. ועדיין כשמדובר באדם קטן, גם אם חסרות לו פונקציות שונות, ברור לי שיש כאן רצח.
      לגבי נערות שנאנסו, כתבתי בדבריי שאני דן בהפלות שלא מסכנות את האם. אם כדברייך שיש סכנה ליולדת זה סיפור אחר. אבל אם מדובר בחוסר יכולת לגדל אותו אז יש אופציה למסור את הוולד לאימוץ. כל מקרה לגופו. הדיון שלי כאן הוא במישור העקרוני.

    2. פרנקפורטר וגרינשפן – שתי הסתייגיות: א. אחד מהם מדבר על נקם ולא על מניעה. ב. גם שם צריך היה להפעיל שיקול דעת לגבי תוצאות המעשה (הראיה: ליל הבדולח) ולבסוף תמיכה – ייתכן שכל רצח של כל נאצי פעיל בתקופה ההיא הוא מימוש סביר מאד של דין רודף.

    3. ההבדלים ברורים. אני לא חושב שמישהו מהם סבר שהוא ימנע שואה (הוא גם לא ידע שצפויה שואה), אבל גם יגאל עמיר לא מנע אותה. אני מדבר על השוואה כללית ולא אנלוגיה מדויקת. כוונתי הייתה להצביע על סיטואציה שבה אדם פרטי מחליט שהמצב הפוליטי מצדיק התנקשות בגורם שלטוני לגיטימי על דעת עצמו. האם שם היינו בהכרח מבקרים אותם בטענת “מי שמך”? גם אם כן, הם ודאי לא זוכים ליחס של יגאל עמיר.

    4. 🙂
      אני מבין שזה נכתב כבר לאור הטור הבא.
      כפי שכתבתי שם, לא התכוונתי למנוע דיון בדוגמאות (ובוודאי לא מאישה 🙂 ) אלא לעודד דיון גם על העקרונות.
      אבל במחשבה נוספת, איני מבין בכלל את הערתך. הרי הבאת דוגמאות אחרות היא בדיוק דיון בעיקרון ולא בדוגמאות. כך בדיוק גם אני עושה (דן בעיקרון באמצעות דוגמאות).

  4. האם הרב מוכן לצאת החוצה ולהסביר לשאהיד עם חגורת נפץ את שיקוליו המוסריים?
    הרב שוכח שבמציאות הדברים אינם מתנהלים לפי מלמולי תאוריות פילוסופיות כאלו ואחרות.
    במציאות כל דאלים גבר. כשכדור נורה מאקדח הוא אינו עושה שיקולים שמעלה כאן הרב, אם הוא פוגע הוא הורג.

    את הסרט עדיין לא ראיתי, אבל יש דבר אחד שאני משוכנע שלא הציגו בסרט, שיגאל אמיר הוא חולה נפש.

    יגאל אמיר חולה נפש שמשתמש בשכלו כדי להצדיק את הסיפוק שהוא קיבל ממעשה הרצח. והרב נפל בפח.

    1. פשיטא –
      א. אפשר להסביר גם את המניעים של מחבל מתאבד ואת מה שעומד מאחורי המעשה שלו
      ב. האם אתה מכיר אישית את יגאל ויודע עליו שהוא חולה נפש? אם כן אני מצדיע בפניך אך אם לא אתה טועה בפרשנות שלך שנותנת לכל אדם שהולך עם דעותיו עד הסוף את הציון “חולה נפש” יש גם מציאות של אדם שחושב שרבין ממיט אסון כשפוטו ומרגיש שאם הוא לא יעשה מעשה יהיה אסון

    2. אלי,
      התכוונתי שהרב ילך וינסה לשכנע מחבל מתאבד עם טיעונים שכליים. אין לו שום סיכוי. מדוע? כי המניעים של המחבל אינם שכליים. אלא ייצריים. כך גם אצל יגאל עמיר. הוא ניסה כל דרך לרצוח את רבין, הוא השתמש בשכלו לשם הרצח.

      הסיבה לרצח היא נפשית. היה לו תשוקה לרצוח מישהו חשוב, את ההכי חשוב, לא את היוזם. הוא הקריב את עצמו בשביל המחלת נפש שלו. חלק ממנה היה לשכנע ציבור של תמימים שהוא רצח בשבילם. כך הוא הפך קבוצה שלמה לשותפים לרצח, בנפשו. התמימים כמובן נפלו בפח. התמימים שלא למדו לקח עדיין מאמינים במושיעים שמקריבים עצמם בשביל הציבור.

      למיכי,
      לא ברור בכלל מה המהלך שאתה מנסה לעשות כאן. הרי פשיטא שכל אדם עושה מה שהוא רוצה לעשות. ומקובלנו “כִּי יֵצֶר לֵב הָֽאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”. אבל משום מה החלטת שיגאל עמיר הוא המודל של האדם המוסרי הרציונלי שאותו יש לחקור מבחינת התנהלותו המוסרית האם עקבית ומושלמת או לאו. וכל זה למה? כי הוא מדבר בשפה לוגית. אני בוח שכל רוצח סדרתי לא היה טיפש. כדי להתחמק מהמשטרה לאורך זמן רב כל כך חייבים להיות חכמים ולוגיים. שמא הרב יתחיל לעשות ניתוחים מוסריים על כל רוצח סדרתי לברר האם הוא היה עקבי בהגותו המוסרית?

  5. בשלב בו לתינוק עדיין אין תודעה, כלומר אין לו את היכולת לחשוב ואולי אפילו אין לו רגש, מדוע גם אז זה נחשב רצח?? יש פה חתיכת גוף שאולי נושם אך זה לא אדם. ואם תטען שזה בגלל שהוא אמור בהמשך להפוך לאדם אפשר לטעון את זה גם על מי שלוקחת סוג מניעות שמשחיתות את הזרע ואפילו על כל מוציא זרע בזמן שהזרע לא יכול להפוך לאדם
    להבנתי רצח זה להגיע למישהו שהוא “אדם” ולרצוח אותו ושלב זה מתחיל בזמן בו התודעה או הרגש מתחילים ולנרצח יש איזה סוג של רצון לחיות או רגש של כאב בשעת המוות

    1. הטיעונים הללו נדונו כמדומני בטור על הפלות. בקצרה, אפשר להעלות טיעונים כאלה גם ביחס לבעלי מומים, חולי נפש או חולים סופניים (במצב של צמח). אם אתה כל כך בטוח בקו שמפריד בין אדם למי שאינו אדם אשריך. אגב, איני יודע מניין לך המידע לגבי מתי מתחילה תודעה או רגש או רצון לחיות. לדעתי ספק אם כל אלו קיימים אפילו בתינוק שנולד, בטח לא במובן שמוכר לנו מעצמנו. שיקולי מדרון חלקלק הם כאן מהותיים (כבר הסברתי פעם שיש שני סוגי מדרון חלקלק: כשאין גבול ברור, ואז זה טיעון מהותי – שיש כאן באמת רצח. כשיש גבול וכאן אנחנו מעבר לו – כלומר זה ודאי לא רצח, אבל יש חשש שהוא יאבד ולכן מרימים אותו למקום גבוה יותר).

  6. לדעתי יש הבדל גדול בין המקרה של יגאל עמיר לעניין ההפלות. המקרה של יגאל עמיר הוא של שיקול דעת לגבי נושאים עובדתיים, עקרונית (כמובן שלא מעשית) אפשר להוכיח כל אחת מההנחות שלו בכלים אמפיריים (שוב, עקרונית בלבד) למשל האם המדינה הייתה נחרבת לולי הרצח, זו שאלה עובדתית במהותה. לכן זה דוגמה טובה לשאלה של הטור הזה: איך נכון לשפוט אותו ערכית.
    לעומת זאת עניין ההפלות הוא שונה לגמרי, יתכנו אולי קצת שאלות עובדתיות גם בנושא זה (כמו עד כמה זה משפיע על האישה וכדומה) אבל השאלה היא ערכית בעיקרה. כלומר מהותית זו לא מחלוקת על עובדות אלא על עמדה מוסרית, האם חיי עובר חשובים בעינינו. גם השאלה אם הוא נחשב חי אינה שאלה עובדתית – ביולוגית (אם כי יש למדע מה להציע כאן מבחינת חידוד השאלה המוסרית) כי המשמעות של להגדיר אותו כחי היא לומר שיש ערך לחיים שלו. בקיצור כל הנידון כאן הוא ערכי ולא עובדתי.
    לכן במקרה כזה אין מה להתחבט בשאלה איך לשפוט אדם שנהג לפי שיטה שנויה במחלוקת, משום שהשיטה לרצוח עוברים אינה תפיסת עולם עובדתית שונה משלי, אלא ערכים שונים, בעיניי יש ערך לחיי העובר ובעיניהם אין (או לפחות יש הרבה פחות ערך כזה שנדחה מפני שיקולים של נוחות של האם וכדומה, מה שלעולם לא היו אומרים במקרה שחיי אדם שכבר נולד היו מונחים על כפות המאזניים).
    אם לשיטתי יש ערך לחיי העובר כמו של אדם שנולד, כל מי שמזלזל בחיים אלו הוא רוצח ממש, השיפוט הוא חד משמעי, הוא פשוט נגזר מהעמדה הערכית שאני מחזיק בה.

    1. יעקב, אני לא מקבל את ההבחנה הזאת בשני המישורים: 1. עובדתית – גם בתינוק יש ממדים עובדתיים. ראה בהודעה שמעליך על השאלה ממתי יש לו תודעות/רגשות וכו’. 2. מהותית – גם אם היית צודק, מכיון שגם אתה מסכים שהשאלה העובדתית שבמחלוקת לא ניתנת לבדיקה אמפפירית אין לנו אלא להעריך. איני רואה מדוע כשיש מחלוקת בהערכות שיש לה השלכה ערכית זה שונה ממחלוקת ערכית.

    2. הרב מיכי,
      1. מסכים. אני מחלק חילוק תאורטי בלבד אבל עדיין לדעתי חשוב לשים לב אליו
      2. ממש לא הבנתי. מחלוקת בהערכות שיש לה השלכה ערכית שונה מהותית ממחלוקת ערכית. משום שמי שחולק עלי ערכית אני רואה אותו כרשע, כי מה שערכי בעיניי (חיי עובר למשל) מזולזל בעיניו. אבל מחלוקת בהערכות שיש לה השלכה ערכית, זה בסך הכל טעות בשיפוט עובדתי, גם אדם שערכיו זהים לשלי מסוגל לטעות בזה, אין סיבה לראות אותו כאדם רע.
      בעיניי ערכים ועובדות זה שני דברים שונים מהותית, “מותר” לטעות בעובדות (זה בסופו של דבר טעות “חישוב”) “אסור” לטעות בערכים.
      יכול להיות שהוויכוח בינינו מתחיל במשמעות המושג ערכים או מוסר?

    3. זה בדיוק מה שאני אומר. טעות בערכים אינה רשעות כל עוד האדם באמת מאמין בזה. זו טעות ככל טעות אחרת. ואילו טעות בעובדות שנובעת מאי בדיקה מספקת, ובפרט כשיש תוצאות הרות גורל, היא עילה להאשמה מוסרית בדיוק כמו אי בדיקה ש לערכים. אין שום הבדל בעיניי.

    4. וואו, זה טוב… אשכרה הגענו לוויכוח מהי רשעות, אני טוען שרשעות זה פעולה או אמונה בערכים המנוגדים לערכים שלי (ולפי זה רשעות זה דבר יחסי) ואתה טוען שרשעות זה רק כשיש טענה לאי בדיקה מספקת של עובדות, דהיינו מה שאני קורא טעות חישוב. (רק המילים “זה בדיוק מה שאני אומר” לא כל כך ברורות לי, כי למעשה אתה טוען הפוך, כנראה שהתכוונת שאתה משתמש באותו חילוק אבל בכיוון ההפוך ממני)
      אין מצב שאני מניח את זה ככה בלי ללבן איתך את הסוגיה הזאת, אבל מצד שני אני לא רוצה להטריח אותך יותר מידי, באיזו מסגרת נוכל להמשיך את הדיון הזה? ואיפה אוכל לקרוא עוד על דעתך בנושא?

    5. לא אמרתי שרק. אמרתי שאם האדם באמת מאמין במה שהוא עושה (בעיניו זה מה שטוב) הוא אינו רשע במישור האישי (דאונטולוגי).אבל אם הוא פועל באופן שמנוגד לערכי הטוב בעיניו אז הוא רשע בלי קשר לבדיקות.
      המקום ללבן זאת הוא כאן. אם תרצה, אפשר גם לפתוח שאלה בשו”ת. בהנחה שהוא מאמין אז הטענה כלפיו יכולה להיות רק אי בדיקה מספקת.
      דומני שכתבתי זאת כאן בכמה מקומות, וצריך לחפש.

    6. המשפט הזה נורא מפריע לי:
      “אמרתי שאם האדם באמת מאמין במה שהוא עושה (בעיניו זה מה שטוב) הוא אינו רשע במישור האישי (דאונטולוגי)”
      בעיניי, רשע זה לא מי שפועל בניגוד לערכי הטוב בעיניו, אלא מי שפועל בניגוד לערכי הטוב בעיניי. נאצי שפועל בניגוד לעיקרון המקודש בעיניו של השמדת היהודים אינו רשע בעיניי. משום שבעיני העיקרון הזה מתועב ולא מקודש.
      קשה לי מאוד להבין איך לא נגזר ישירות מתפיסת הערכים שלך שמי שלא מאמין בהם הוא רשע. אם בעיניי חיי עובר הם בעלי ערך, הזלזול בהם הוא גופא הרוע והרשעות (כידוע התוצאה עצמה אינה משמעותית אלא הכוונה, תינוק שמת מעצמו אין כאן שום רוע, הבעיה מתחילה ברוצח בכוונה תחילה, כלומר הזלזול בקדושת החיים של העובר הוא הנקודה הקריטית כאן בדיון אם יש כאן רוע).
      מהי פילוסופיית המוסר שלך? אני לא מצליח להבין איך אתה תופס את המושגים: ערכים, מוסר, או טוב ורע, בעיניי לומר שלא מוסרי להרוג עובר זה לומר שלחיי עובר יש ערך בעיניי, הם חשובים לי, לתת חשיבות לחיי עובר זה טוב, לזלזל בהם זה רוע ורשעות (בעיניי).
      אולי אין בינינו ויכוח כלל? אולי אתה תאמר שביחס לערכים שלי עמדה כזו היא אכן רעה, אבל ביחס לערכיו הוא אין כאן רוע, אם כך מה משמעות השאלה של הטור: איך לשפוט אדם שנוקט עמדה שנויה במחלוקת, הרי התשובה שזה דבר יחסי, השפיטה תלויה ביחס לאיזו עמדה דנים.

    7. אם אדם חושב באמת ובתמים שלהפיל עובר זה טוב (כי זה מוריד טרדות/מצוקותמצוקות) אני רואה את מעשהו כרצח אני לא רלטיביסט. אבל בשיפוט דאונטולוגי אתה צריך להתייחס למניעיו של האדם. האם הוא רוצה לעשות רע. כאן הוא לא רוצה לעשות רע אלא טועה וחושב שהמעשה שלו הוא טוב. אדם כזה הוא טועה ולא רשע.
      אתה יכול לומר שמעשהו מרושע, אבל לשיטתי (ובעיניי זה פשוט כביעתא) שיפוט של אדם מכיל עוד מרכיב: האם בכוונתו לעשות רע.
      אדם שרואה את היטלר טובע בנהר ולא יודע במי מדובר. הוא מציל אותו. האם לדעתך הוא רשע? בעיניי טעות ערכית היא כמו טעות עובדתית כל עוד מדובר בטעות ולא במעשה רע במזיד. וכי אסור לטעות? מה עליו לעשות? הוא אנוס גמור
      לכן כתבתי שהביקורת היחידה שיכולה להיות עליו היא מדוע לא בחן שוב וטוב יותר את ערכיו או את העובדות. אם הוא החן כראוי וזו מסקנתו אין לי טענה כלפיו. הוא אנוס. זו דוגמה למה שהרדב”ז מכנה “אונס בדעות” (הוא מדבר על אמונות, אבל אין סיבה לחלק בין זה לבין אונס בהבנת ערכים).

    8. אז כנראה שההבדל ביני לבינך הוא שאני כן רלטיביסט, בעיניך הערכים הם אבסולוטיים וכנראה אתה חושב שאפשר עקרונית להוכיח אותם, לכן מי שלא מבין למשל שיש ערך לחיי עובר הוא פשוט טועה, אבל הוא לעולם לא יהיה רשע אלא אם כן הוא פועל בניגוד לערכיו הוא.
      לדידי, הדיון אם יש ערך לחיי עובר או אם יש ערך לחיי אדם בכלל אין בו טועים וצודקים, זו לא עובדה שיש להוכיח אותה, אלא סוג של מטרה או רצון, השאלה כאן היא מה חשוב בעינינו ולכל אחד חשובים דברים אחרים (ליהודי חשובים החיים של כל אדם, ולנאצי חשוב שהיהודי יהיה מת) אף אחד לא “טועה” אבל כל אחד בעיניי השני רשע (אם המטרות מנוגדות במהותן ולא באופן טכני).
      זוהי תפיסתי, אשמח לשמוע האם הבנתי את תפיסתך נכון, ואם באמת אתה משוכנע שניתן להוכיח את הערכים האבסולוטיים, תפנה אותי להוכחה כזו.
      תודה,

    9. אתה צודק בכל למעט נקודה אחת. לא ניתן להוכיח ערך. ערך הוא אקסיומה שבאמצעותה מוכיחים מוסריות או אי מוסריות של פעולות. אבל ניתן לשכנע ולטעון לטובת ערכים.
      שאלת האובייקטיביות הערכית לא קשורה בהכרח ליכולת להוכיח. אגב, כך גם לגבי עובדות. אני יכול להיות משוכנע שבשמים מעליי כעת עוברים עשרה עורבים. איני יכול להוכיח זאת לאף אחד כי הם מתפזרים תוך רגע. אני יכול להיות משוכנע ששני מקבילים לא נפגשים, למרות שאין שום דרך להוכיח זאת. הזיהוי (השגוי) בין אמת לוודאות (=הוכחות) הוא אבי אבות הרלטיביזם הפוסטמודרני. הסברתי זאת בשתי עגלות ובאמת ולא יציב.

    10. מה קשור ‘מאמין בזה’? האם זה פוטר מאחריות? אני לא כל כך מבינה, במחשבה נוספת, למה התרשלות בבדיקת המצב וההשלכות אינה פשוט פשיעה. כמו אחד שלא בדק את הבלמים של מכוניתו ודרס מישהו. הלא זה אחד ממוקדי הביקורת על עמיר, הוא קפץ, התלהם, לא בדק, היה בטוח שהוא רואה את המציאות ואין בלתו. הרי זו מחשבה ממש ילדותית ולא מתוחכמת – לא לצפות את תנועת הבומרנג, לחשוב שלהרוג איש אחד יגרום לכולם לגרד בראשם ולומר, אתה יודע מה, בעצם צדקת, רבין טעה, בואו נוותר על אוסלו. זה תמים ובוסרי ורשלני בצורה שהיא לא פחות מפושעת. לא בדיעבד. לכתחילה. כתכנון מדיניות. מה שהוא חשב זה ממש לא מעניין, בלי הבדיקה הבסיסית הזו. גם הטלר, כפי שמישהו כתב פה ,חשב שהוא מתקן עולם אם הוא משמיד את הגזע היהודי. הדרך לגיהנום וכו’..

    11. לא חושב שהמעטתי. אבל אכן בעיניי הוא בהחלט לא יותר גרוע מרוצח רגיל שלא בודק וסתם רוצח בשביל האינטרס. להיפך, הוא הרבה יותר טוב (לפחות דאונטולוגית). גם בקשר לבדיקה, לא מעט אנשים שמוחזקים ת”ח ונבונים חשבו די דומה לו, כך שזה ממש לא כה מופרך כפי שאת מניחה כאן

  7. לכאורה יש עוד טיעון מיקל לגבי יגאל עמיר, גם אם היה מוטל עליו לברר יותר טוב את הצד השני, הרי שבנושא שהוא כ”כ טאבו ואף פלילי (תכנון של רצח וסיועו) הבירור נעשה קשה הרבה יותר מפני שאין לו אם מי להתייעץ מבלי להסתכן בחיסול תוכניתו.

    1. אכן נכון. אבל בסרט מתואר שהוא התייעץ במרומז ובדרכי עקיפין, והפרשנות שהוא נתן לתשובות לא תמיד הייתה זהירה דיה. אגב, אפשר להתייעץ עם רבנים בלי לומר להם שאתה הולך לעשות זאת, וכשאתה מקבל תשובה שלילית לברר מדוע ולפי זה לקבל את השיקולים השונים ואז לשקול ולהחליט בעצמך.

  8. זה מזכיר לי את הסיפור שאתה מרבה להביא על ר’ יונתן אייבשיץ שמספרים עליו שנשאל על ידי גוי מדוע אנו היהודים לא נוטשים את אמונתנו והולכים אחרי הגויים שהם הרוב, שהרי בתורתנו כתוב ‘אחרי רבים להטות’. ר’ יהונתן ענה לו שהליכה אחר הרוב היא כלל הנהגה במצב של ספק, ואילו אנחנו לא מצויים כלל במצב של ספק לגבי אמונתנו. בנושא שאנו בטוחים בו, אין כל מקום ללכת אחרי הרוב.

    ולכאורה קשה, שהרי אם בני אדם הם מדי אמת, וכל אדם לא יכול להיות בטוח שכלי החשיבה שלו עדיפים משל חברו (כלומר יש פה ספק), מדוע שלא נלך אחרי הרוב גם במקום שאין לנו ספק (כי גם ההבנה שאין לנו ספק היא תוצר של כלי החשיבה שלנו)? ואולי יש לתרץ שאכן יש ללכת אחרי הרוב, רק שלא אחרי רוב הרגליים אלא אחרי רוב החוכמה. רק שעכשיו אותה שאלה חוזרת ברקורסיה לגבי איך ממשקלים את חוכמתו של כל אדם, ומכיוון שאין לדבר סוף, אדם חייב להתחיל מנקודת עוגן ראשונית שהוא עצמו ממשקל את החוכמה של כל אדם, ומכאן והלאה יכול לקבל החלטות לפי רוב החוכמה.

    1. על השאלה הזאת בתכניתי לענות בטור עתידי (אחרי הבא). אני לא חושב ששיקולי רוב רלוונטיים כאן. גם בבי”ד לא סופרים רב ותלמידיו. לא כל הנוצרים (וגם לא היהודים) מקבלים החלטות עצמאית בנושאי אמונה ודת (וזה כמובן אנדרסטייטמנט).

  9. הרב, לא הבנתי את השורה התחתונה.
    איך נכון להתייחס למי שעושה מעשה פסול אבל לשיטתו הוא כשר (והנורמה החברתית מצדיקה אותו)?
    לא הזכרת את זה אבל המאמר רלוונטי מאד בהקשר נוסף- היחס של טבעוני לחבר אוכל בשר. סיטואציה קשה מאד כל יום בחדר אוכל..

    1. כתבתי שאם להערכתך היה עליו לבדוק שוב, ואם להערכתך בדיקה נוספת הייתה משנה את עמדתו, יש מקום לביקורת אישית (מעבר לזו התוצאתית).

  10. מי יתן והיה לבבם זה...

    בס”ד י”א בתשרי תש”פ

    לרמד”א – שלום רב,

    רואי לצציון נסיונו של כת”ר ללמד זכות אפילו על יגאל עמיר – מי ייתן והיה לבבו זה ללמד זכות גם על הרב טאו, הרב יצחק יוסף והרב רצון ערוסי וכיו”ב…

    בברכה, ש”צ

    נ.בב האם בבחירות הצפויות עוד כמה חודשים יתמוך כת”ר במפלגת ‘נורא דליבא’ הקוראת לשחרור יגאל עמיר או שמא במפלגת ‘קמה’ הקוראת לשחרורו של דניאל אמבש 🙂

    1. יש לי אותו לימוד זכות עליהם, שהרי דבריי עסקו בעיקרון של הבנה למעשהו של מישהו שאני חולק עליו. והבחנתי בין שיפוט תוצאתי לבין שיפוט אישי (בקיום התנאים: שהוא בדק כמו שצריך והתחשב בדעות החולקות וכו’). כאמור בטור הבא, הדוגמאות רק באות לחדד עיקרון כללי.
      אני כנראה אתמוך במפלגות הללו כמו גם בכל האחרות. מי שלא מצביע תומך בכולן, כל אחת לפי ערכה.

    2. ולגבי הסרט ‘ימים נוראים’ – כדאי לעיין בביקורתו של צבי פישמן, ‘סרק סרק’ (באתר ‘ערוץ 7′), הטוען שהסרט מציג מציאות מעוותת. בנימין נתניהו מתח על רבין ביקורת נוקבת, אך הדגיש בדבריו שהפגנה שרבין טועה ואינו בוגד’. את הפלקטים של רבין במדי ס.ס. אירגן הפרובוקטור מטעם השב”כ אבישי רביב. הטענות שכביכול רבנים הוציאו פסקי הלכה שלרבין יש דין ‘רודף’ נחקרו בשעתו ע”י המשטרה ולא נמצא להם יסוד. יגאל עמיר הצהיר בפירוש שלא איכפת לו מדעתם של רבנים ולכן לא שאל לדעתם. הוא אחז במה שנקרא באתרא הדין: ‘אוטונומיה הלכתית’ 🙂

      בברכה, ש”צ

    3. ולגבי חובת הזהירות

      בס”ד י”ב בתשרי ע”ט

      על חובתו של אדם לבדוק אם מה שנראה לו כהגון, נראה כן גם בעיני אחרים (וכן להיפך) עמד מהר”ל ב’דרך חיים’ על המשנה ‘איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם’.

      על אחת כמה וכמה כשמדובר במעשה שבו הוא ‘חב לאחריני’, ושיש גדולים ממנו בחכמה ובמידות, שצריך אדם לבדוק שוב ושוב אם אין דעתו פזיזה ונמהרת.

      ועל אחת כמה וכמה שמדובר בהחלטה הנתלית במושג הלכתי, שצריך הכרעה של ‘מי שהגיע להוראה’ ולא כל הרוצה ליטול את השם יכול להורות הלכה ולדון יחידי, וכ”ש בדיני נפשות החמורים שבהם צריך ‘סנהדרין’..

      בברכה, ש”צ

    4. אני ממש לא שותף לביקורת שמבטאת את הפרנויה הימנית המקובלת (כל סרט הוא שמאלני וכל סרט של שמאלנים הוא מוטה).
      בעיניי הסרט בהחלט אמין, והוא מתאר נכוחה את האווירה ואת המציאות של אותם ימים. בגדי הס”ס התקבלו על ידי הקהל שמסביב ולכן זה לא מאד חשוב שהיוזם היה אבישי רביבי. (אגב, כשלעצמי איני רואה בזה משהו ממש נורא. פרובוקציה סרת טעם לכל היותר, ובטח לא הסתה.)
      בהחלט היו רבנים שסיווגו אותו כבוגד וכרודף, וכל אחד יודע זאת. השאלה מה היחס בין זה לבין להוציא עליו דין רודף במישור המעשי (שחובה להרוג אותו) היא שלא עברה את מבחן החקירות (כולל הרתיעה הטבעית מחקירת רבנים). זה מתואר לא רע בסרט (במגבלות המדיום). בקיצור, בעיניי הביקורת הזאת הרבה פחות אמינה מהסרט.
      ואגב, אין בכל זה כדי לומר שאני רואה רבנים או בפוליטיקאים אשמים במצב. ממש לא. הם דיברו דברים לגיטימיים, גם אם באופן מאד מלהיט. אדם כזה לא צריך לחשוש שיהיה מישהו שיעשה מעשה רצח בעקבות דבריו. לכן אני חולק גם על השמאל התוקף וגם על הימין המתגונן. אפשר להסכים על העובדות של מה שהיה שם, ובכל זאת לא לראות באווירה ובמנהיגות הימנית אשמה. העובדה שמשהו קרה בסוף לא אומרת שהנסיבות היו צפויות מראש. זה לא מוכיח גרימה ברמה שמחייבת אותם באשם תורם.

      ולגבי חובת הבדיקה, בדין רודף כמובן אין חובה כזאת. הרי זו בדיוק הנקודה כאן. אמנם נכון שכאן זה לא דין רודף הקלסי, כי יש זמן לבדוק (לא מדובר על רצח שיתרחש מיידית). אבל הטענה שאין צורך בבדיקה כזאת מול הרבנים בגלל החששות של כולם מסביב וחוסר היכולת להתבטא, אינה מופרכת בכלל לדעתי (אם כי כתבתי שהיו דרכים סבירות למדיי לעשות בדיקה כזאת). אגב, זו בדיוק הסיבה לכך שיש הבדל בין לקבוע שרבין הוא רודף (שזו קביעה עובדתית. הוא אכן גרם למותם של רבים) לבין להוציא עליו “דין רודף” כלומר שצריך להרוג אותו. בקיצור, גם כאן אלו תירוצים ימניים שמקבלים מבלי משים את הנחות השמאל (שאם רב אומר שרבין הוא בוגד או רודף זו הסתה). מיותר לגמרי.

  11. קראתי את הטור די בתדהמה, כי במחילה מאז שהכרתי אותך ואת סגנון כתיבתך תמיד תמהתי על הביטחון בהם אתה בטוח בעמדתך, וכמה שמנסים להראות לך את החולשות בטיעון, ואת היותו שיקול דעת לא מוכרע, אתה מחזיק בדעתך, גם אם זה יהיה כנגד כל הקדמונים או החכמים שהביעו דעתם בנושא, וגם אם זה יהיה בנושא שבהם אין לנו הוכחות מוחלטות אלא יותר השערות, אינטואיציות ונטיות לב, וגם אם הנזק שיעלה מהדברים צפוי להיות גדול מאוד – אתה את דעתך אומר, בגאון ובהנאה.
    האם טענה זו שאתה מעלה כאן, שבמקרה כזה אדם צריך לבדוק את עצמו היטב היטב, ולחשוד את כל הנחותיו והטיותיו שוב ושוב, לא תקפים בכל מקרה?
    סליחה על השאלה, אבל אתה הרי מעודד ישירות ודיון על הכול.

    1. שלום הרב. דבר אחד חסר לי בתמונה: מדוע הדרך שבה האדם הגיע לעמדתו לא נמדדת? כלומר, אני רוצה לטעון שישנן דעות שהן מחוץ לגבולות הגיזרה. לאדם יש שכל ישר ועליו להשתמש בו וכל מי שלא משתמש בו כראוי חוטא. בלי קשר ליגאל אמיר, אלא על עצם הטענה..

  12. הרב דיבר מעט אבל אני מתכוון לערער מעט את ההיתכנות לדון לכף זכות: כוונתי היא שאם לדוגמא אני תופס עמדה בויכוח, בררתי אותה היטב כולל את השיקולים של הצד השני ולדעתי הצד השני לא יכול בשום דרך הגיונית להגיע לעמדתו אזי בודאי הוא חוטא. לדוגמא, לאחר שקראתי את ספרו של הרב “אמת ולא יציב” מבטי על כל אדם שאוחז בשיטה הפוסט מודרנית כטועה. על אף שכדי להגיע לתובנה של הספר דרוש עמל, אבל אדם לעמל יולד וכל המתעצל חוטא הוא.
    כמובן שיש מקרים בהם איני כה משוכנע בעמדתי ואני כן סבור שהעמדה שכנגד רלוונטית. האם רק בהם דיבר הרב?

    1. זה כבר שיקול שלך. בשורה התחתונה, אם הגעת למסקנה שהאדם לא בדק כפי שצריך ושסביר שאדם במצבו מבין שעליו לבדוק – אז מבחינתך מוצדק לגנות אותו. אני חולק עליך לגבי התזה הכללית (שאם לך ברורה האמת אז ברור ששני התנאים הללו מתקיימים), וגם לגבי אמת ולא יציב ספציפית.

  13. אתה יכול לחדד יותר לגבי הויכוח התאיסטי \ אתאיסטי, לפי הטור הזה?

    האם אפשר לפטור את האתאיסט מעונש על עברות, או שניתן להעניש אותו (בבי”ד של מטה או של מעלה) בגלל שהיה עליו להפעיל שוב את שיקול הדעת שלו?

השאר תגובה